בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.