לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

tumblr_ndtb9lAfPW1s4rxcyo1_1280

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

תוכנית הפרדה בירושלים - ח"כ לשעבר חיים רמון

תוכנית הפרדה בירושלים – ח"כ לשעבר חיים רמון

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר - תמונת אילוסטרציה

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר – תמונת אילוסטרציה

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

פורסמה ב-מרץ 14, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. בכל מקרה אין ברירה וכדאי לעשות זאת לפני שמקבלים הרעלת קיבה וגם מדביקים את כולם
    נשלח מה-iPhone שלי

  2. שלום דני, את התגובה הזו אני כותה בתור תושב שגר בירושלים מרבית חייו.
    ירושלים כבר מחולקת 20 שנה, הערבים לא באים לשטח היהודי וההפך מלבד אינטרקציה מינימלית על קו התפר.
    לתושבי שתי הערים (המאוחדות) אין כמעט דבר במשותף.
    ישנם שתי סיבות שלדעתי צריך לנתק ערים אלו:
    1. זהו סוד גלוי שהתושבים הערבים במזרח העיר לא משלמים ארנונה, העיר על סף פשיטת רגל.
    2. לאחר גל פיגועים, זריקות אבנים והפרות סדר שנמשך כבר חצי שנה לתושבים היהודים נמאס. אם המחיר הוא שמוחמד לא יוכל לעבוד במערב העיר זהו מחיר הגיוני שלדעתי רוב תושבי העיר תומכים בו.

    בקיצור הטענה שלי היא שהעיר חולקה כבר מזמן בשטח, רק נשאר לסכם זאת על הנייר לטובת שתי אוכלוסיות שונות במהותן השוררת ביניהן איבה וחוסר אמון

    • בתור מי שגר גם כן בירושלים, אני נוטה דווקא לקבל את העמדה של דני (ומכאן גם את זו של שלום בוגלובסקי): יצירת עוד מובלעת דמויית שועפט תהיה אסון שיגרום למצב הנוכחי להראות כמו משחק ילדים. הטענה כאן היא לא שאין גל פיגועים, אלא שבעקבות התכנית הבעייתית של רמון ושות' הגל הזה צפוי להחמיר שבעתיים.
      כדאי גם לציין שהאינטראקציה בין ערבים ויהודים היא הרבה פחות מינימלית ממה שאתה מתאר. ערבים עובדים וקונים בקניון מלחה ובכל מרכזי הקניות והתעשיה בתלפיות, נוסעים ברכבת הקלה ומתוסבבים גם במרכז העיר (אם כי אכן במידה פחותה מלפני פרוץ גל הטרור העכשווי). יותר מזה, אחוז נהגי אגד הערבים בירושלים הוא כל כך גדול שאם הם יעזבו בבת אחת התחבורה הציבורית בעיר תשותק. דבר דומה יקרה גם לגבי שירותי הגינון והניקיון מטעם העירייה. אמנם, יש שנאה עזה וחוסר אמון קיצוני, אבל יחד עם זאת החיים מבחינה מעשית הם משותפים לשתי האוכלוסיות, כך שבשטח דווקא אין חלוקה של ממש.

    • אם מוחמד עלול לאבד את עבודתו במערב העיר משמע שהוא מגיע לשם ומכאן שטענה הראשונה ש"ערבים לא באים לשטח היהודי" שגויה.

      בנוסף כדי לסכם על הנייר צריך פרטנר להסכם. וזה מה שדני אמר, בעצם.

      אופציה אחרת (ואפילו לא סותרת בהכרח) היא אספקת שירותים ואכיפת חוק שתוביל גם לגביית מסים (או לגביית התשלומים בדרך אחרת).

      ואם התמורה למחיר שהרבה יהודים מוכנים להפיל על "מוחמד" היא ביצות של פשע וטרור במרחק יריקה מירושלים אני לא רואה איזה רווח יהיה להם מהסיכום הזה. זה לא שאנחנו יכולים לחסום הרמטית כניסה של אנשים ועוד דברים יכולים לעבור מלמעלה ומלמטה.

      יכול להיות שבמסגרת הסכם חלוקה תהיה פתרון הגיוני. יכול להיות שלא ויהיה פתרון אחר. אבל הסכם כזה לא יכול להסתכם בהעברת קו ובניית גדר. כדאי שייקח בחשבון את מה שיקרה אחר כך. איך האנשים משני צדי הגדר יחיו את חייהם וישגשגו. האזור הזה סבל כבר מספיק מנסיונות לשרטט קוים בלי להתחשב באנשים.

  3. מה שאני לא אוהב בכל התוכניות האלה הוא היחס לערבים בירושלים כקלף מיקוח. הסיפוח, לטוב ולרע, כבר נעשה. במקום תושבות קבע הם היו צריכים לקבל אזרחות. כתושבי שטח שסופח הם לא קלף מיקוח, הם צריכים להיות אזרחים לכל דבר ועניין, לא על תנאי, וזה לא רלוונטי מה לרשות הפלסטינית יש לומר בנידון.

  4. לא מדובר ביצירת מובלעות- תסתכלו על המפה. יהיה רצף טריטוריאלי בחלקי העיר הפלסטינאים ובינם לגדה. מה שכן, התוכנית אמנם לא מרחיקת לכת מספיק. ניתן לצמצם את מספר התושבים הפלסטינאים בעיר מ100,000 ל40,000 (עיר עתיקה, וסילוואן) וגם לדאוג שהשטח הפלסטינאי ינשוק לשער הצפוני להר הבית.

    על ידי כך לא רק שגישת הפלסטינאים לאל-אקסה לא תקטן אלא שדווקא תגבר, כיוון שלא יהיה צורך בסינון בטחוני באותה מידה למי שבא לאל-אקסה מהגדה במקום מירושליים.

    באשר לאובדן העבודה של פלסטינאים במזרח העיר במערבה- זהו אינטרסט ישראלי לטווח הארוך. ניתן למתן את תקופת ההסתגלות על ידי אפשור כניסה מבוקרת (באותה צורה שנכנסים עובדים מהגדה לישראל) של מי שכבר עובד במערב העיר, ובד בבד לא לספק אישורי עבודה חדשים.

    שווה להציע משהו לרשות כדי שישתפו פעולה עם התוכנית אבל ריאלית הסיכוי לקבל מהם שיתוף פעולה למשהו שיקל עלינו וירחיק אותנו מחזון המדינה האחת כמעט אפסי. מובלעות טרור? להתייחס אליהן כמו הגדה ולעבוד מול תקיפים מקומיים בשיטת המקלות והגזרים.

  5. דרך אגב, גם שאול אריאלי, מיוזמי ודוחפי הסכם זנבה מגבה את התוכנית בשני ידיו. והוא מאמין עיקש בגבולות 67 עם חילופי שטחים.

  6. סיכוי שהתוכנית באה כתגובה לזו של הרצוג.
    הירידה החדה באחוזי התמיכה בו בסקרים, מתחילה להביא עליו את ה-VULTURES, שמחפשים לבנות את עצמם לפריימריז הבאים.

    באשר לעיר – ממליץ לחרדים להגיע להסכמות פרטיות עם הערבים. ביחד הם יזרקו את החילונים…
    (אגב אני מציב את התגובה דרך האתר וורדפרס ולא מהאתר 'הינשוף'. ההודעה שם עדיין לא מקבלת תגובות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: