יושב ראש, מנהיג וחבר: סוד הכישלון וה"תוכנית" המדינית של בוז'י הרצוג

בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

4d443b72-a5aa-4c40-a5c2-f8f02288926a

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

shuafat1

מודל נפלא – מחנה הפליטים שועפאט

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

download

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

download (1)

המחוות הן המפתח – חיליק בר

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

ישיבת יש עתיד בכנסת

אטרקטיבי – יאיר לפיד

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 27, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. בוז'י הרצוג חייב לעזוב את תפקידו ויפה שעה אחת קודם.הוא לא יביא לעולם קולות מחוץ לאקטורט
    ואפילו אין לו חזון ברור כמו לשלי יחימוביץ' שאפשר להתווכח איתו.פשוט נסיון חיוור לפשרנות,אני נקיטת
    עמדה ונסיון עלוב לקרוץ לכולם.

    טבל במידה מסויימת מה שקורה איתו קשור לבעיה שיש למפלגת העבודה מאז ה"אין פרנטר" של ברק ועלייתן של מפלגות המרכז בתחילת שנות ה2000(שינוי,קדימה,יש עתיד) ששתו לה לה קולות.בתחום המדיני יש מרצ משמאל שמדברת על סיום הכיבוש באופן מובהק ומפלגות מרכז שדיברו כל 2 מדינות מכיוון של התנתקות/הפרדה/חייבים למנוע מדינה דו לאומית ולשמור את החזון הציוני.פה מפלגת העבודה לא מצליחה מסר שיבדל אותה משתיהן(לדעתי צריך להיות מסר בעל גוון בטחוני) ואת התוצאה העגומה רואים על הרצוג,בנוסף לכל המגרעות לשו.

  2. אמרנו לכם לפני הבחירות שהרצוג לא מהווה תחרות ואתגר אמיתיים לימין.
    Bettet luck next time.

  3. אני מעריך את כתיבתך מאד. עם זאת נדמה לי שנפלת כאן. פתחת בניתוח בנושא שאתה לא מבין בו יותר מדי ואתה לא מביא שום יתרון יחסי. בפרפרזה על אימרתך- אם אני רוצה נחום ברנע / אבי יששכרוף – אקרא את המקור, לא חיקוי חיוור..

  4. את הביקורת על הרצוג אני יכול להבין. במידה רבה, היא מוצדקת (אם כי אינני חושב שאילו הציג תוכנית מדינית אחרת, היה בכך ייתרון; במצב הנוכחי, מוטב להימנע מתוכניות מוגדרות).
    אבל הדרישה מהרצוג "להניח את המפתחות על השלוחן" תמוהה. מה האלטרנטיבה? בינתיים, ככל הנראה, אין אפשרות מעשית להחליף את ממשלת נתניהו. זה לא טוב, אבל זה מה יש. בעוד קצת פחות משנה, ייכנס לתפקיד נשיא חדש בארה"ב, שהשפעתו על מעמדה של ישראל יכולה להיות קריטית. כלכלות העולם המפותח די מקרטעות בינתיים, כולל כלכלת ישראל, ויש אפשרות שיפרוץ בקרוב משבר כלכלי חדש. שגעון הגדלות שאחז בחלקים הפופוליסטיים יותר של הקואליציה (בנט, שקד, רגב, וכו') פותח אפשרות שאותם חלקים יכרו בור לעצמם. ויש עוד כמה אפשרויות שעשויות להקשות את התפקוד על ממשלת נתניהו, אבל אף אחת מהן אינה מביאה לתוצאה הזאת ממש עכשיו.
    במצב הזה, עדיף לשמאל להתארגן מחדש ולחכות להזדמנות. דרך אגב, כשההזדמנות תגיע, ייתכן מאוד ומי שיקטוף אותה תהיה מלפגת מרכז כזו או אחרת. גם זה יהיה עדיף על המצב הקיים; לא צריך לשאוף להנהגה בכל מחיר. הרצוג דווקא הוכיח שהוא יכול לרסן אמביציות אישיות. זה אינו אומר שהוא המועמד האידיאלי; זה כן אומר שלעת הזאת אין טעם להחליף אותו.

    • זה שאין לו כרגע אלטרנטיבה פנים מפלגתית זה ברור. צריך להתחיל לבנות אותה.

    • מני, לדרישה מהרצוג להניח את המפתחות על השולחן יש רציונל פשוט: הוא הוביל את המפלגה שלו להפסד בבחירות. כשזה קורה במפלגה שיש לה שאיפות להגיע לשלטון, מי שעומד בראשה צריך ללכת הביתה. זה שלב חיוני בהחלפת הדיסקט של המפלגה, מכזאת שהפסידה בבחירות לכזאת שרוצה לנצח בבאות. הביקורת שמושמעת כנגד היות מפלגת העבודה "אוכלת ראשיה" ממש לא מובנת לי – מדובר בנוהל מקובל מאוד בעולם הגדול, למשל באנגליה (הלייבור החליפו ראשי מפלגה לאורך שלוש מערכות בחירות במשך שלטונה של תאצ'ר; השמרנים עשו את אותו הדבר לאורך שלטונו של בלייר; הלייבור שוב עושים את זה עכשיו לאורך שלטונו של קמרון).
      אני, אגב, לא מתלהב מבורסת השמות שעולים כרגע בכל הנוגע להחלפת הרצוג, ועדיין מאמין שההחלפה הזו חיונית.

      • לדעתי, לא בהכרח בגלל ההפסד. אפשר לרוץ למרחקים ארוכים. יותר בגלל הכישלון לתפקד כהלכה כמנהיג אופוזיציה.

      • הוביל להפסד? תלוי איך מסתכלים על זה. שיטת הבחירות בישראל היא, כידוע, יחסית, והרשמה המורכבת ממפלגת העבודה ולווייניה ("התנועה" במקרה הזה) זכתה כעת במספר הגדול ביותר של נציגים בכנסת מאז 1999.
        האם זה מספיק טוב? לא. האם מדובר בהישג? כן, ולאור מצב המפלגה בעשור וחצי האחרונים, נראה שמדובר בהישג אותו רצוי, לכל הפחות, לשמר. המחשבה לפיה החלפת יו"ר היא תנאי הכרחי לניצחון, וסיכוייה להוביל לניצחון גדולים מסיכוייה להוביל למשהו אחר, אינה מובנת לי.
        לטעון שהחלפת יו"ר מפלגה (או כל אדם או דבר אחר) היא חיונית כאשר לא נראה שקיימת אלטרנטיבה טובה יותר זה טיעון בלתי-רציונלי בעליל.
        האם הרצוג נכשל כמנהיג האופוזיציה? לדעתי לא, אם כי אני חושב שהוא עשה לא מעט שגיאות. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

  5. לא ברור ההיגיון בקביעה ש"אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי". היעדרו של פרטנר מתאים להסכם שלום סופי וכולל אינו מחייב, בטח לא כהכרח לוגי, מדיניות של שב ואל תעשה. עשויות הרי לצמוח ממנו תועלות אחרות, למשל: יחסי ישראל עם העולם הנאור ושיפור מעמדה ותדמיתה או לצרכי פנים (הפסקת אחזים מבודדים וקיצוניים וכדומה).

    • נדב, אני חושב שההיגיון שאתה מציג כאן, הוא ההיגיון של חיליק בר: אין אמנם פרטנר להסדר סופי, אבל יש פרטנרים כאן ובאזור להסדר חלקי ומדורג. זה לא ההיגיון של נתניהו. ובשביל תוכנית המבוססת על ההיגיון הזה, צריך יותר מהצהרה על בניית גדר

  6. לפי המאמר הזה ב'הארץ' – http://www.haaretz.co.il/blogs/misgav/.premium-1.2831243
    הדעות שלו אפילו אינן אחידות… והוא אומר דברים שונים לקהלים שונים.

    (ארי שביט האדיוט כמובן חושב שזה טוב – http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2832681, אבל מה חדש).

    לדעתי הוא נואם די טוב (לפחות פעם אחת – מיד אחרי הבחירות, בכנסת. אולי רקע השיא בקריירה שלו), אבל לא איש-שטח או פרצוף שאמור למגנט קהל (ותשדיר הבחירות ההוא עם הקריין שמחליף את הקול שלו בוז'י – אחת מהיריות הכבדות ברגל שנראו אי פעם). כדאי להחליף.

  7. תודה על הרשימה דני. גם אני נוטה להשתכנע שההצעה של הרצוג (אכן קשה לכנותה "תוכנית" בשלב הזה) היא במקרה הטוב חצי אפויה ובמקרה הרע מסוכנת, כפי שכתבת. עם זאת, ברשותך, כמה תהיות על חלק מהנקודות שציינת:
    1. אתה כותב כי בניגוד לוויתורים שמציע בר, "המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות." מדוע? על פניו, אם המהלכים לגופם שמציעים בר והרצוג הם זהים, הרי שתוצאתם במציאות צפויה להיות זהה – לטוב ולרע. האמנם יש לשים כזה משקל על הכוונה המוצהרת שעומדת בבסיס כל יוזמה כדי להעריך את ההשפעה שלה? אתה עצמך מציין כי התוכנית של הרצוג נכתבה יותר משיקולי יח"צ ותקשורת מאשר משיקולים אחרים. אם כך, אין לשלול את האפשרות כי הוא דווקא כן מתכוון שתוכניתו תניע מהלך מדיני (בין אם מו"מ ישיר עם הפלסטינים ובין אם מו"מ אזורי), אבל חושש להצהיר על כך מפורשות כדי שלא יואשם בשמאלנות יתר. זה שיקול נפסד אמנם, אבל יש בו הגיון מסוים.
    דרך אחרת לנסח את השאלה היא: מלבד ההנחה המוצהרת שיש או אין פרטנר פלסטיני – עד כמה שונה מהותית ההצעה של הרצוג מזו של בר?
    2. בהקשר של דוקטרינת ה"בוגיזם" – הטיעון הכי משכנע (בעיני לפחות) בשבח הסטגנציה המדינית של נתניהו ויעלון הוא שאין טעם לקדם הסדר עם מנהיג פלסטיני מזדקן וחולה שמידת הלגיטימיות שלו מפוקפקת, ושעדיף לישראל לחכות עד שתתברר זהות מחליפו. מה דעתך על הטיעון הזה?
    בעיני, מי שאכן חושש מלכרות הסדר עם עבאס מהטעם הזה, אבל עדיין סבור שעדיף לישראל כבר עכשיו לפעול אקטיבית לעיצוב גבולותיה על בסיס שתי מדינות, מוכרח להודות שעשויה להיות תועלת כלשהי בצעדים של הרצוג כעמדה מו"מ עתידית (מבלי להתעלם מהסכנות שטמונות בהם).

    • הי עדן,

      תודה על התגובה המושקעת. לדעתי ההצעה של בר טובה מזו של הרצוג, משום שהיא מכילה חבילה של מחוות מיידיות לפלסטינים שיכולות, לפחות בפוטנציה ועם ביצוע נכון ומיתוג מדויק, לשנות את הדינמיקה בין הצדדים בשטח – למשל הכרה מיידית במדינה פלסטינית בגבולות שנויים במחלוקת, ותוכנית מיידית לשיקום עזה. הרצוג לא מציע לפלסטינים שום גזרים רציניים, למעשה רק מקלות, ו*הבטחה* עמומה לגזרים בעתיד – שעלולה כאמור לייצר תסכול ופיצוץ.

      יתכן שהרצוג, כפי שאתה אומר, אכן מתכוון להשתמש בתוכנית למטרות יח"צ ולאחר שיזכה בזכותה ביותר השפעה, לקדם משהו רציני יותר. יתכן מאד, אפילו. אבל לדעתי ניסיון העבר הוכיח, שמנהיגים מהמרכז-שמאל לא יכולים לזכות בשלטון על ידי הדהוד עמום של עמדות הימין. הבוחרים ילכו, בסופו של דבר, למקור ולא לחיקוי.

      לבסוף, אני לא רואה סיבה להניח שמנהיג שיבוא אחרי עבאס יהיה יותר טוב לישראל, או שיהנה מיותר לגיטימציה. אלא אם ישראל תשחרר את ברגותי, וגם אז זה הימור לא בטוח. לדעתי, ברגע שאין רצון אמיתי להסדר, תמיד ימצא תירוץ כלשהו – צריך לעבוד עם מה שיש, ולא עם מה שאין.

  1. פינגבק: לאכול דגים מסריחים ולעוף מהעיר: תוכנית ההפרדה החדשה בירושלים | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: