נוגדן לצדקנות: מדוע אני תומך ביום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

חולקים בכאב

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

Image result for Liddell Hart

שורה של עצות מעשיות – סר באזיל לידל-הארט

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

Image result for ‫טקס הזיכרון האלטרנטיבי‬‎

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי ב-2015. קרדיט: לוחמים לשלום

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

art1

מאבק עצמאות עבורם – טרור עבורנו. אמהות שכולות משני הצדדים. קרדיט: תומר אפלבאום, קרן אברהם

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 1, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. תני גולדשטיין

    אחלה פוסט. כה לחי דני

  2. אתה צודק לגמרי. אבל בעיניי, דווקא המשפט האחרון בציטוט מלידל הארט — זה המזהיר מפני "מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה" — הוא החשוב ביותר. נראה שהפנמת המשפט הזה, הן מצד רוב הישראלים והן מצד רוב הפלסטינים, היא תנאי הכרחי לשלום ביננו.

    • אתה צודק לחלוטין, אבל זה משפט שצריך קצת רקע כדי להסביר אותו. לידל-הארט בעיקר תוקף כאן את הפרשנות המקובלת בתקופתו להגותו של קלאוזביץ, ואת המחשבה שמטרתו של המצביא הוא להגיע לניצחון מוחלט שיושג באמצעות קרב מכריע. מעבר להשגות האסטרטגיות שלו על הגישה הזאת, והאסונות שלדעתו היא הובילה אליהם במאה ה-20, לידל-הארט מדגיש גם שבעידן המודרני האומות תלויות זו בזו. לכן, אם אומה תיחרב במלחמה, כל האומות (לרבות המנצחים) יאלצו לשקם אותה ולו משיקולים כלכליים של סחר. לכן, כל מה שאתה הורס במלחמה בסופו של דבר תאלץ לתקן. בעקבות לידל-הארט, ההיסטוריון קייתל נולאן הרחיב, והראה ש"מחשבת הניצחון המכריע", אפילו אצל המצביאים המבריקים ביותר הובילה לאסונות, או להצלחות משכרות שגררו שרשרת של מלחמות ובסופן קטסטרופה.

  3. יש אויבים שאותם צריך להכריע כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל ולא רק להכיל כפי שטעל לידל-הארט.

    ובנוסף שלום עושים בין ידידים, את האויב צריך להכריע.

    • אין דבר יותר מסוכם מפנטזיית ההכרעה הזאת. רד ממנה.

      • תלוי בסיטואציה ובמקום.
        האנגלים לא יכלו להכריע את הצרפתים במאות השבע עשרה והשמונה עשרה ולכן הם בחרו במאזן כוחות. האמריקאים כן יכלו להכריע את האנדיאנים ולכן הם בסוף הכריעו אותם (ביחד עם המקסיקנים ועוד כמה גורמים).

        העולם הוא רחב וישנן אפשרויות שונות. תמצא את האפשרות המתאימה ביותר ותשתמש בה. ההחלטה לוותר על הכרעה מסיבות אידיאולוגיות כאלה ואחרות היא בחירה לקשור לעצמנו את הידים מראש. בסופו של דבר צ'רצ'יל בחר לא לקשור לעצמו את הידים וכך הביא להכרעה הברורה ביותר במלחמת העולם השניה.

        לטעמי, הכנס הזה הוא ביזיוני. הערבים עדיין נשארו האויבים שלנו ולכן בעקיפין הוא משרת אותם בהנחילו רוח תבוסתנית מצידנו בעלות אפסית מצידם. מעבר לזה לטעמי העניין כאן הוא בכלל לא הערבים אלא היהודים. האם ליהודים יש זכות לחיות כפי שניסח זאת טוביה טננבאום בספרו המבריק "תפוס את היהודי". ניסוח אחר של הטענה הזו נמצא בשאלה האם למדינה היהודית יש זכות קיום בעיני האו"ם. ראה קישור למאמר שכתבתי בזמנו:
        https://haemori.wordpress.com/2010/12/20/%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/
        . מאמר זה מתקשר למאמרים שלך על המרכז והשוליים אבל הדרך שבה הוא מבין מרכז קצת שונה מהדרך שאתה הצגת במאמרים שלך. בכל אופן אינני נגד ערבים חפים מפשע אבל הדיון כאן איננו עליהם אלא עלינו ואני חושב שחוסר ההבנה הזו הוא אחד הבעיות הגדולות של השמאל.

      • האמריקאים הכריעו את האינדיאנים? זו דרך פשטנית ביותר לתאר תהליך מורכב שנמשך מאות שנים וכלל לא רק מלחמות אלא הסכמים, חוקים, פסקי דין (למשל, איסור על אזרחי ארה"ב לרכוש באופן פרטי אדמות מאינדיאנים), ובעיקר צמיחה דמוגרפית מטורפת של אוכלוסיית ארה"ב בעקבות הגירה, שהביאה באופן בלתי-נמנע להצפת אדמות האינדיאנים באוכלוסייה שהייתה עוינת כלפיהם. דרך אגב, בארה"ב עדיין יש אזורי ממשל עצמי של שבטים אידניאניים.
        לגבי מלחמת העולם השנייה, מדובר במצב היסטורי חריג למדי, ואם כבר צ'רצ'יל, ההכרעה שלו הושגה בעיקר בכוחותיהן של בריה"מ וארה"ב, שכתוצאה מכך גם חילקו ביניהן את העולם, פחות או יותר, תוך שנים מעטות אחרי המלחמה. האימפריה הבריטית, שצ'רצ'יל ראה בשימורה מטרה נעלה, מתה בערך יחד אתו. לא שהיו לבריטניה אופציות טובות יותר מאוגוסט 1939 ואילך, אבל תפיסה הרואית של "ההכרעה", תוך התעלמות ממחירה ותוצאותיה, מביאה בדרך כלל הרבה יותר נזק מתועלת.
        בהקשר של התמודדות עם השכול, לא מעניין אותי מה משרת את "הערבים" (כולם? גם תושבי ארצות המגרב והמפרץ הפרסי, או איי קומורו?) ומה לא. לא בשביל זה הקמנו לעצמנו את המדינה. היהודים כבר הוכיחו שהם מסוגלים להילחם למען מדינתם כשצריך. שום טקס שכול לא ישנה את זה. השאלה היא מה לעשות כדי שנצטרך להילחם פחות וכדי שנוכל לחיות בכבוד הדדי, גם אם לא באהבה רבה, עם שכנינו.

    • מני זהבי (משום מה הוא לא נותן לי להגיב ישירות)

      אני הזכרתי את צ'רצ'יל בדיוק כדי להיזכר מה היה המרשם של לידל-הארט להתמודדות עם הנאצים. מרשם שהיה מביא את בריטניה לכניעה דה פקטו לנאצים באופן שהיה מאפשר לנאצים להפיל את ברית המועצות בלי יותר מידי קושי, ואשר אחריתנו מי ישורנו. מזל שצ'רצ'יל לא שעה לעצות האחיתופל של לידל הארט בעניין הנאצים ובחר במדיניות הכרעה גם על חשבון האימפריה הבריטית (דרך אגב כישראלים לא ברור למה אנו צריכים להצטער על נפילת האימפריה הבריטית אשר הובילה להקמת מדינת ישראל).

      הזכרתי אינדיאנים כיון שמה שקרה להם יכול לקרות גם לערבים בשטחים. לצד הישראלי של הסכמי אוסלו היו כמה הנחות:
      א. הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל מתכנסת לכיוון מערבי
      ב. לא תהיה עליה מארצות המערב.
      ג. מדינות ערב סביבנו נמצאות במצב יציב.
      הנחות אלו התבדו. התסיסה הדמוגרפית אצל היהודים הביאה לכך שהתחזית הדמוגרפית של 2025 התממשה כבר השנה. המציאות המדינית במערב אירופה דוחפת יותר ויותר יהודים לארץ ישראל. ומדינות ערב סביבנו מתפררות במלחמה פנימית. במציאות הזו הגידול הדמוגרפי של היהודים יכול להתרגם לתנועה מזרחה של יהודים אשר תבטל את כל התוקף של הסכמים והחלטות. אנשים ימאסו בלגור על שפת החוף במגדלים ויבחרו להקים להם ערים ובתים בפנים הארץ ואולי להגיע עד הפרת.

      באשר לשכול אני לא יודע. אני רק יודע שהשמאל הישראל מסרב להתמודד באופן ישיר עם כישלון של הסכם אוסלו כפי שעשיתי בקישור שעשיתי. במקום זאת הוא מטיל את האחריות על האוכלוסיה הישראלית ובהסתמך על מחקרים פסיכולוגיים מפוקפקים על קבוצות ילדים חסרי היסטוריה ואידיאולוגיה מסכן את האוכלוסיה היהודית של מדינת ישראל על ידי מפגשים עם הערבים. הניסיון מראה שהערבים מסוכנים ליהודים באופן ישיר. רק לפני שבוע ערבי שהשתתף בסיורים הללו ניסה לערוך פיגוע טרור ביהודים (אין ספק שכל מבצעי הפיגועים היו מעורערים בנפשם…). במצב הזה עד שהלב של הערבים לא ישתנה אי אפשר לעשות איתם הסכמי שלום (הסכמי שלום עושים עם ידידים לא עם אויבים). וכל עוד השמאל נוקט במדיניות של חוסר אחריות מסוג זה לא פלא שאי אפשר לסמוך עליו.

      • עד הפרת? אתה שפוי?

      • ולשאר הדברים: לידל-הארט לא המליץ על "כניעה דה-פקטו לנאצים" אלא על מלחמה ב-1938, וכשהדבר לא קרה (בניגוד לעצתו) הוא סבר שב-1939 נקודת הפתיחה רעה יותר. וראוי לבחור באסטרטגיה של חנק ומלחמה קרה. ההימור של צ'רצ'יל הצליח, אבל הוא היה מטורף (מי היה יכול לתקוע כף שארה"ב תיכנס למלחמה בסופו של דבר), והגיע במחיר של פירוק האימפריה הבריטית. אולי מבחינתנו זה היה סבבה, אבל מבחינת צ'רצ'יל הרבה פחות והוא מי שקיבל את ההחלטה…

        בנוגע לפסקה האחרונה, היא כבר הזויה. מפגשים עם ערבים אינם מסוכנים (אני עצמי הייתי בלא מעט כאלה). הפלסטיני שהגיע לארץ ודקר *לא* הגיע במסגרת ארגון שלום, אלא במסגרת ארגון קש מסחרי שסיפק לפלסטינים אישורים לטיולים בארץ. וממילא, הטעות לא היתה של הארגון אלא של המנהל האזרחי והשב"כ. באותה מידה, פועל שנכנס באישור עבודה היה יכול לדקור. מיותר לומר שמבין אלפים רבים של פלסטינים שנכנסו מטעם ארגוני שלום אמיתיים לטיולים משותפים, אפילו אחד לא ביצע פיגוע מעולם…

      • לגבי בריטניה במלחה"ע השנייה, דני כבר ענה לך. (אוסיף רק שככל הידוע לי, לידל הארט המליץ בעקביות להרחיב ולחזק את חילה האוויר. חיל האוויר הבריטי הוא זה שניצח בסופו של דבר בקרב על בריטניה.)
        אשר להשוואה עם ארה"ב והאינדיאנים – ובכן, אנחנו לא חיים במאה ה-18 או ה-19, והמזרח התיכון אינו צפון אמריקה. אנחנו חיים בעולם עם גבולות מדיניים מוגדרים, שהקהילה הבינ"ל נרתעת מאוד מלשנות אותם גם במקרים בהם המדינות הרלוונטיות התפרקו לכאורה, כמו עיראק או סוריה היום. (כמובן, לפעמים עצם ההתעקשות על אי-שינוי הגבולות מונעת את התפרקות המדינות הרלוונטיות, כמו שקרה לקונגו, למשל.) קיצורו של דבר, אף אחד לא יאפשר ליהודים להתיישב "עד הפרת", והם גם לא ממש רוצים בכך.
        מה שקורה בין נהר הירדן ובקעת הערבה לים התיכון הוא סיפור אחר. גם כן יש לפחות אזור אחד שרוב היהודים מבין שאין לו מה לחפש שם – רצועת עזה. שרון, שהיה בעל ראייה אסטרטגית נדירה עבור פוליטיקאים ישראליים, פינה את רצועת עזה בעיקר על-מנת לבדל בינה לגדה המערבית ולפלג בכך את התנועה הלאומית הפלסטינית, אבל הוא לא היה עושה זאת אלמלא שררה בציבור הסכמה רחבה למדי שאין ליהודים מה לחפש בעזה.
        והגדה המערבית? זה כבר הרבה יותר מורכב. אבל גם אם הציבור היהודי בישראל ימשיך לתמוך באחיזה בשטחים הללו, וגם אם המגמה הנוכחית של גידול טבעי חריג בציבור היהודי, בהשוואה למדינות מפותחות, תימשך, לא תהיה כאן הכרעה במובן שאתה מתכוון אליה – לפחות לא בכמה עשרות שנים קרובות. גם הציבור הפלסטיני ממשיך לגדול, הוא עוין את היהודים ואת ישראל (מסיבות מובנות לגמרי), אי-אפשר לספח את הגדה המערבית לישראל בלי לספח גם את הציבור הזה, ואי-אפשר, לטווח ארוך, למנוע התפרצויות אלימות מתוך הציבור הזה. המרוץ הדמוגרפי בארצנו הקטנה והצפופה יוצר שלל בעיות שמוטב היה בלעדיהן. ממשלות ישראל לאורך דורות, ניהלו מדיניות השואפת ל"מקסימום אדמות עם מינימום ערבים" (גישה שבמסגרתה הסכם אוסלו דווקא הצליח…). לא רק שאי-אפשר להכריע אף אחד במסגרת מדיניות כזאת, גם אין לה נקודת סיום מוגדרת, והיא דורשת השקעת עוד ועוד מאמצים ומשאבים לטובת תועלת הולכת ופוחתת (זאת מעבר לשאלות של כיבוד העם השכן וזכותו להגדרה עצמית).

  4. לדעתי יום הזכרון האלטרנטיבי מכאיב למשפחות השכולות,
    בגלל שהוא מוזיל את גבורת הלוחמים שנפלו, אותם שוויתרו על זכותם לחיים למעננו, החיים בזכותם. לא יום אבל הוא יום הזכרון- עילתו היא ציון גבורה-הקרבה. שתוף זכר הרוגי פעולות חילי צה"ל ביום הזכרון כמוהו כשתוף זכר הרוגי תאונות דרכים ותאונות עבודה- משדר להורים השכולים: "לבנכם היה מזל רע ותו לא, כחולה בסרטן. בעינינו אין שום חשיבות לכך שבנכם היה גבור". ( אמנם, גם הרוגי תאונות בצבא נזכרים עם חללי הקרבות אבל בתודעה הם נתפסים כטפלים לעקר, כל אחד יודע שעבורם בלבד לא היו קובעים יום זכרון, ואין השוואות בוטות-פומביות שלהם לחללי הקרבות, שדוקרות את לבם של הורים שכולים )

    • כמובן שמותר לך להחזיק בדעה הזאת אבל עובדה שיש משפחות שכולות רבות שרוצות בטקס הזה.

      • לא כל המשפחות השכולות שוות בדעותיהן, ויש גם הורים שכולים שכועסים על גבורת הבן ואפילו רואים בה כשלון חנוכי שלהם, אבל יש הרבה מאד אחרים, ועל הפגיעה ברגשותיהם כתבתי.
        בני משפחות שכולות שרוצות בטקס הזה, רגשותיהם לא יפגעו קשה אם, עקב התחשבות בזולתן, הטקס לא יתקיים ביום הזכרון דוקא, יש תאריכים אחרים להביע צער פומבי על חללי המלחמות (מזוית ראיה יהודית מסורתית אפשר להציע את חוה"מ סוכות). כדי שיגיעו למטרה זאת אין הכרח להשיג מדליית זהב בתחום הפרובוקציה.

    • שכווי, הטקס התקיים באולם סגור ולא בכיכר העיר. מי שלא רוצה להשתתף בו, היה יכול להשתתף באינספור טקסי זיכרון ממלכתיים או קונבנציונליים. אם יש מישהו שאירוע שכזה פוגע ברגשותיו, אז חבל, אבל המדינה היא לא מרחב פרטי של המיינסטרים. כדאי שאנשים ישתמשו פחות בטיעון השחוק של "פגיעה ברגשות" כדי לכפות ולהגביל את זולתם. לכל אחד מגיע לזכור ולהתאבל בדרכו שלו בכל יום שירצה.

      • אמנם, אני חוזר בי ממה שכתבתי, אבל לא עקב הנמוק שלך, אלא בגלל נמוק אחר שאינני יכול לפרט כי אין לי זמן להאריך בזה.
        הנמוק שלך לא מקובל עלי כי קבלתו פותחת פתח להתר נרחב של פגיעה ברגשות. אינני אומר שהתחשבות ברגשות הזולת היא ערך עליון, אינני אומר שאי אפשר לדחותה מפני טעם ראוי, אבל, מצד שני, אסור להעדיף על פניה, עדיפות מוחלטת ללא שקול דעת, את החופש של אנשים להתבטא דוקא בתאריך מסוים או דוקא במקום מסוים. שוה בנפשך אילו חגיגות היו נערכות ליד קבר יצחק רבין, או קבר רחבעם זאבי אילו הליברליזם שמשתמע מתשובתך היה מקובל.

      • במקום מסויים אולי לא. במיוחד אם מדובר במקום פרטי. אבל בתאריך מסויים?

  5. אתה בטוח לגבי השתתפות משפחות מחבלים שרצחו אזרחים? אתה יודע אולי שמות שלהם?

    אני שואל כי היו הכחשות לדבר הזה והיתה גם אמירה שזה אף נוגד את הרעיון של הארגון והטקס.

  6. אני יכול לחתום כמעט על כל מילה.

  7. תודה על המאמר

    אגב מקור השם 'מלכיאל זוארץ' הוא מספרם 'זו ארץ זו' של הסטאיריקנים קובי ניב, דודו גבע, חנוך מרמרי וב. מיכאל, שאיגד קטעי הומור להם מכתבי עת שונים, החל מ'פי האתון' הסטודנטיאלי ועד 'העולם הזה'. זוארץ היה הפארודיה שלהם על עורך 'מעריב' רוזנבלום, שהיה ימני וותיק. מעניין אם הכותב הנ"ל היה מודע לאירוניה….

    מכיר אחד שהשתתף בטקס אלטרנאטיבי כזה (לזכר גרינצווייג). יפה שיש כאלה, כי האתוס המקומי לא מכיר בקיום השכול בצד השני (למרות שזה הגיוני – אבל גם חשוב, כי שכול בצד השני מראה שיש גישה אישית ואנטי-אידיאולוגית שם).

    בסופו של דבר שבירת האתוס חשובה כי היא מונעת מחשבה אידיאולוגית, שמטבעה מתנגדת למציאות.

    • רוזנבלום היה עורך "ידיעות אחרונות". הם אכן צחקו על עורך מעריב ועל הטקסט שהמשיך לתאר אותו כעורך הראשון והמייסד גם אחרי שמת.

  8. 1. תגובתך כאן מתבססת על אדם שמומחיותו בתחום חקר השכול, חקר החברה, חקר התרבות, לא ידועה לי – לכל הפחות יש כאן תגובה רגשית או שכלית תלויית זמן ומקום של היסטוריון צבאי עם מומחיות בשריון – אני רואה את ספרו על סקיפיו אפריקנוס וביקורתו על קאטו מהדהדים בציטוט הנ"ל. אע"פ כן, מתיחת קו של השוואה בין הנסיבות בהן כתב את דבריו להווה שלנו בעייתית בכל כך הרבה פרמטרים שקשה למדוד.
    רק לשם זקיפת אוזניים – בתוך הכלל 'האוניברסלי' המסתתר בדבריו של לידל הארט מסתתרת התעלמות מן ההקשר הבין תרבותי ודתי – האם מלחמה בין שתי מעצמות או מדינות אירופיות משולה למלחמה מול רוסיה או מול מדינה קומוניסטית בעלת מאפיינים סלאביים? ומה על האיסלאם – האם לידל הארט כתב דבריו בהקשר לדת ותרבות פוליטית בעלות מיכניזם כמו הג'יהד' והשהדה?
    במקום לסגור בציטוט קטן וחסר הקשר היה עליך לפתוח כאן עוד ועוד סימני שאלה ולהזכיר לנו שהיסטוריון לא מותח כללים וחוקים בקלות כזאת.

    2.המסר ההומניסטי הנ"ל איננו מסר 'פלורליסטי' הנמצא 'לצד הזהות הלאומית' כי אם מהותו טשטוש האספקט הלאומי בטקס הממלכתי. הטקס הנ"ל מובל על ידי ארגון בעל אג'נדה ברורה(לוחמים לשלום) היוצרת אקויולנציה (שקילות) בין 'לוחמים לשעבר' ברש"פ אשר לקחו חלק בטרור נגד אזרחים(לעתים בכלים ברבריים) ובין חיילי צה"ל.
    התאריך המדובר יוצר אקויולנציה בכל שאלת 'ההסמלה' קרי הפיכת הזכרון של השכול לסמל – יש כאן אתוס מתחרה ומיתוס מתהווה לפיו ישנו שוויון מהותי. הדבר מתאים לנרטיב הסיפורי(שכן הוא לא מתיימר לתאר מציאות בצורה לוגית) של 'מעגל אלימות' המתעלם מתעמולה, מדיניות, משאבים, תרבות(ודת) וכמובן אחריות בסיסית בדמות כוונה וזדון בפעולה.

    כשיש לך 'מעגל' ואין לך 'אחריות' ואין בתוכו ניתוח סוציו-פוליטי של הממסדים השונים, ניתוח אנתרופולוגי וסוציולוגי של התרבויות והדתות השונות, הרי יש לך סוג של שיר היפי או פרפראזה ל'All you need is love' ועכשיו לובשת החיג'אב,\ חובש הכיפה והחילוני(תבחר אתה איך לסמלו) אוחזים ידיים ורוקדים לצלילי המרסלייז המשותף המתחלף בהמנון של האדמו"ר לנון-את-מקרטני.

    3.א]פרופו אקויולנציה. אתה יוצר אחת בין החברות השונות כאשר אתה רומז בעקיפיםן כי יש בצעד הערבי הנ"ל סממן או פוטנציאל לשינוי.
    תמהני היכן ההבנה של התרבות שמולך, היכן הבנה של המבנה החמולתי והעדתי. האם במבנה כזה המגובה בממסד הרש"פ (קל וחומר החמאס)) יש מה לדבר על שינוי? חלומות באספמיה.

    אולם אלו ואלו, הפלסטינים בסיכון חיים, המשפחות השכולות בתוך האחזות בחזון גאולה ההופך את מות יקירהם לחלק מתהליך גאולי של הבאת 'אוטופיה' או קץ-זמנים-מוסרי, משמשים מתי מעט 'פעילים קהילתיים' בלשון אמריקאית היוצרים ולוקחים חלק במרד רדיקלי במיתוס ובאתוס הבסיסי ביותר של החברה הישראלית.
    והנה אתה לוקח חלק גם כן ברגע שתאה מאמץ את האוונגארד המוסרי – אתה מבטא עמדות השייכות ל'משמר הקדמי' של האקויולנציה המוסרית בין הצדיים השונים – הפנטזיה היהודית האולטימטיבית "עמדה שוויצרית" או 'שייכות לאו"ם' מתגלמת באמצעות שחיקת האתוס המלכד.

    בתור היסטוריון הייתי מפנה אותך הלאה לשאלות הוגנות ורציונליות על מהותה של לוחמה פסיכולוגית, מהותו של ביון תרבותי, שאלת קיומן בדמוקרטיות ושאלת הפעלתן על ידי דמוקרטיות ולבסוף בחינה של החומר ה'נקי'(עובדות) במרחב הנוכחי שלנו.

    אבל זה הופך אותי למקרתיסט ופשיסט -הרי לא יעלה על הדעת שמישהו יחשוב מחוץ לאוונגרד ולא יחוש את כידוניו.

    • ככל שאני הבנתי את לידל-הארט, העיקרון שלו פסיכולוגי נטו – הניצחון מושג כאשר רק הצד שני מאמין שהוא הובס.
      זה פתח את הדרך למלחמת המידע – תעמולה, פסיכ', הטעיה ועוד שיטות הכרעה, שמבוססות על יצירת תחושה כזו (טופלר הרחיב עליהן בספרו מ-94' 'מלחמה ואנטי מלחמה', שכדאי לבדוק), ושאפקטיביות לא פחות מכל צעד צבאי קונבנציונאלי.

      כך שההקשר הדתי והתרבותי כמובן חיוני שם, כי לכל אומה וקבוצה אתנית, יש 'פיתרון' תפור משלה. לכן העיקרון שלו מחייב היכרות מעמיקה עם הרקע הזה (השיריון אגב היה מימוש פיזי של העיקרון).

  9. מילים כדורבנות. אני אישית הייתי מזועזעת מההפגנות האלימות כנגד ההורים השכולים ובמיוחד מההסתה של הצל ודומיו שעלולה להסתיים ברצח.
    אם לא נהיה סובלניים וננסה לגשר בין העמים מה הסיכויים שלנו בכלל?
    בממשלה יושבים דיקטטורים שסבורים שאנחנו עם נבחר ומצדיקים מלחמות ושנאה, ומסיתים כנגד השמאל עד למצב שנמצא על סף מלחמה אזרחית.
    אסור לנו לשתוק…

  10. ממליץ לבדוק את הכתבה של '60 דקות' של השבוע – ראיון עם בנג'מין פרנש ('פרנקז' עבורם), התובע במשפט האייזנצגרופן, שבגיל 97 עדיין נשמע כמו בצעירותו. אחד הראיונות החשובים שנערכו בתוכנית הזו –
    http://www.cbsnews.com/videos/the-nuremberg-prosecutor/
    (וכן 3 קטעי ה'אוברטיים').

    מרתק לשמוע שהתובע הראשי טיילר, לא ראה את החשיבות שבעריכת המשפט הזה, ורק דרישתו ומוכנותו של פרנש להיות התובע (למרות שלא היה לו נסיון כעורך דין) איפשרה בכלל קיום המשפט.

    עוד הדגמה כיצד כל נושא השואה עלה מתוך משפטי נירנברג, אבל מעולם לא היה סיבה להם (גם אם הוזכר בנאום הפתיחה). מדגים עד כמה הבנת בעלות הברית את הרקע האידיאולוגי שמאחורי הנאציזם, נוצרה לאיטה במהלך איסוף חומרי התביעה: מה שאני מכנה כמחדל המודיעיני הגדול ביותר בעת המודרנית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: