מלחמת האופיום: איך סוחרי סמים שכנעו את בריטניה לתקוף את סין?

אם תשאלו סיני על העבר של מדינתו, סביר שיספר לכם בזעם על "מאה שנים של השפלה לאומית": מאה שנים שבהן דרכו מדינות המערב השונות, ויפן, על סין והתעללו בה בכל דרך אפשרית. הסיפור הזה נפתח בדרך כלל במלחמת האופיום, סכסוך אלים ואכזרי בין סין לבריטניה שנמשך בין 1839 ל-1842. סוחרי האופיום הבריטים עשו שמות בסין, והפכו את "קיסרות צ'ינג הקדושה למאורת אופיום אחת גדולה". וכשהסינים ניסו להתנגד, הבריטים יצאו למלחמה כדי להגן על סוחרי האופיום. אבל הסיפור הזה הוא חלקי בלבד. מבט מורכב יותר על מלחמת האופיום יגלה לנו כיצד הגבלות מיותרות ושרירותיות על סחר חופשי עלולות לתת כוח אדיר לקבוצות לחץ אינטרסנטיות, שמנצלות את מדיניות החוץ כדי לצבור רווח אישי. ינשוף היסטורי על אופיום, השפלה ודם.

OW opium

מי מכם שייכנס לספריות ברחבי סין, עשוי לגלות כרכים עבים הנושאים את השם מבשר הרעות "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית". לא משנה באיזה עמוד תפתחו, תקראו שם על מעשי עוול, חמס ורשע שביצעו מדינות מערביות, ויפן, כנגד הסינים הרמוסים. אצבעו של המעלעל תחלוף מעל הטבח הזה, ההסכם המשפיל ההוא, המלחמה התוקפנית ההיא, וגם – לפעמים – אפיזודות אמיתיות או דמיוניות של התנגדות סינית לפולשים השפלים. ייתכן שתקראו על השלטים שנתלו בפארקים של המושבה הבינלאומית של שנגחאי, ויתר השכונות המערביות של סין, שהכריזו כי "לסינים ולכלבים הכניסה אסורה" (לא היו שלטים כאלו, אם כי בשנגחאי, כניסתם של סינים לפארקים דרשה אישור מיוחד עד שנת 1928). בוודאי תקראו שם גם על טבח ננג'ינג המחריד, בדצמבר 1937, בו שחט הצבא היפני מעל 100,000 סינים בעינויים מחרידים, בנוסף לרבבות נשים שנאנסו.

OW national humiliation

אל תשכח את ההשפלה הלאומית – שלט במוזיאון זיכרון סיני

אבל מלבד טבח ננג'ינג, אין אירוע שממלא תפקיד כה מרכזי בנרטיב "ההשפלה הלאומית" של סין מאשר מלחמת האופיום. "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית" תספר לכם שבראשית המאה ה-19, סין הגבילה את המסחר המערבי למושבה של סוחרים בעיר הדרומית קנטון. ובצדק הגבילה, משום שאותם סוחרים חסרי מצפון התעשרו משינוע אופיום שעשה שמות ברחבי סין. "אפילו שרים ונסיכים כבר משתמשים באופיום," אומר הנציב הצעיר וההירואי, לין זה-שו (Lin Zexu), באחד מהסרטים הסיניים על המלחמה. "קיסרות צ'ינג הקדושה הופכת למאורת אופיום אחת גדולה."

לין, שמונה כשליח קיסרי מיוחד ב-1839, שם מצור על המתחם הבריטי בקנטון ודרש מהסוחרים להסגיר את האופיום. בסופו של דבר הם אכן נאלצו לעשות זאת, אולם הממשלה הבריטית התערבה כדי להגן עליהם. לונדון שלחה צי מלחמה שהחריב ערים סיניות בהפצצות ימיות, והנחיתה בהן חיילים שביצעו מעשי טבח, הרס וביזה. באחת האפיזודות המפורסמות יותר, נחתים בריטים בשנגחאי שרפו ספריות במדורות בישול והשתמשו בכתבי יד סיניים יקרים כנייר טואלט. בסוף המלחמה, נאלצה הממשלה הקיסרית לחתום עם הבריטים על "הסכם ננג'ינג", להעניק לבריטניה את הונג קונג כקולוניה, ולפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי. הבריטים שגרו בנמלים לא היו כפופים לחוק הסיני אלא לחוקי הקונסולים שלהם, רעה חולה שעודדה פשע ויצרה מובלעות חצי-קולוניאליות ברחבי סין. כך נפתחה המאה השחורה של "השפלה לאומית" שהסתיימה רק עם תום מלחמת העולם השנייה.

OW Lin

הנציב הקיסרי לין זה-שו בסרט סיני משנות החמישים

אין, כמעט, שום דבר שגוי בסיפור שסיפרתי לכם למעלה, מלבד העובדה שהוא חלקי מאד. בפועל – מלחמת האופיום היתה מסובכת ומורכבת בהרבה. ואם נבין כהלכה את הדינמיקה שלה, נוכל לראות איך קצרים בתקשורת, שחצנות, אטימות והגבלות מיותרות על סחר עלולים לאפשר לקבוצה קטנה ואינטרסנטית של מחרחרי מלחמה לגרור אחריהם חוגים רחבים ומתונים בהרבה לעימות יקר והרסני.

משום שבפועל, סוחרי האופיום לא היו היו מקובלים על כל שדירות הציבור והאליטה בבריטניה. רבים מחברי הפרלמנט, עורכי העיתונים ומעצבי דעת הקהל שנאו אותם, וראו בסחר האופיום תועבה שאין שום צורך להגן עליה. לפי הגירסה הסינית של הסיפור, הממשלה הבריטית הגנה על סחר האופיום כדי לשמור על מאזן התשלומים שלה (הסינים מכרו לבריטים תה ומשי תמורת כסף, אבל לא קנו סחורה בריטית בתמורה, ורק ייבוא האופיום לסין איזן את המשוואה). זה נכון מבחינה כלכלית, אבל מי שמסתכל על הדיונים והויכוחים הבריטיים בתקופה יראה שהטריגר העיקרי לא היה כלכלי בהכרח, ושיקולים של כבוד לאומי שכנעו חוגים רחבים יותר, שלא בהכרח אהדו את סוחרי האופיום, לאשר את המלחמה.

OW Caricature2

הבריטים משקים את הסינים באופיום – קריקטורה בעיתון צרפתי

כדי להבין את הדינמיקה שהתרחשה, והובילה למלחמה, צריך לומר כמה מילים על תמונת המציאות השונה בתכלית שנתגלתה למשקיפים הבריטים והסינים, בהתאמה. בעיני הסינים, הבריטים היו אורחים לא רצויים, שדרשו לעצמם, בחוצפה רבה, פריבילגיות מסחר שאף אחד אחר לא קיבל. הקיסר הסיני דרש שכל באי עולם יכירו בעליונותו, וסחר נתפס כמעשה חסד – לא כפעולה הדדית בין שווים. הבריטים התפרצו לארץ לא להם, הפרו את החוקים הסיניים תוך איומים מתמידים בשימוש בכוח, התנהגו בגסות רוח שלא תיאמן לפקידים הממונים על הסחר, ועוד הפיצו סם רעיל וממכר. בדיוק באותה תקופה, פרץ בדרום סין מרד של שבט ילידי, והכוחות הקיסריים לא הצליחו לדכאו ביעילות משום שרבים מהחיילים היו מכורים לאופיום. הסם שהפיצו הבריטים נתפס לא רק כאיום מוסרי, אלא כסכנה בטחונית ממדרגה ראשונה. מעל הכל, ההתנהגות הבריטית נתפסה בעיני הסינים כלא מוסרית בעליל. הנציב לי שלח מכתב למלכה ויקטוריה, ובו הטעים כי סין מפיצה בעולם רק סחורות חיוביות ומועילות, כמו משי ותה, ואילו בריטניה מפיצה רעל. איזו זכות יש לבריטים להפיץ בסין סם שאסור בבריטניה עצמה? (לין לא ידע כנראה שאופיום היה נפוץ מאד בבריטניה הויקטוריאנית, ובמיוחד בחברה הגבוהה).

תפיסת המציאות הסינית היתה הגיונית לחלוטין, אבל הבריטים ראו את העולם באופן שונה. בעיניהם, ההתנהגות הסינית היתה חצופה, מרושעת, גסה ומשפילה. הסוחרים הבריטים בקנטון – גם אלו שלא מכרו אופיום מעודם – היו נתונים לשורה של הגבלות שרירותיות שהשתנו חדשות לבקרים בלי סיבה ברורה. הם גרו במתחמים דחוסים וצפופים, שמהם לא הורשו לצאת, אפילו לא לעיר קנטון עצמה. אפילו שם, הם הורשו להתגורר אך ורק בעונת הסחר, חודשים בודדים בשנה. לקחו מהם שיעורי מכס גבוהים, וכל המסחר שלהם היה חייב להתנהל מול מונופול ממשלתי של סוחרים סינים (קו-הונג) שכמובן הפקיעו מחירים מעל ומעבר. מחירי התה והמשי בסחר הבלתי חוקי, שהתנהל בחשאי לאורך החוף, היו נמוכים בהרבה, דבר שתסכל את הבריטים וגרם להם להרגיש ששודדים אותם. לכך התלוו ההשפלות המתמידות והתקנות השרירותיות והמציקות של הנציגים הסינים. באופן קריטי לסיפור שלנו, ההשפלה הזאת לא היתה רק אישית אלא גם לאומית. הסינים התייחסו לבריטים כ"ברברים" בתכתובות רשמיות, ולא הסכימו לשום מחווה שתרמוז אפילו שמלכת בריטניה שווה לקיסר. מכתבים לבריטים שורבטו על פתקי נייר ולא נוסחו באופן רשמי. לא התאפשרו כל מגעים בינם לבין החצר הקיסרית בבייג'ינג, אלא רק מול סוחרים ופקידים נמוכים בקנטון.

OW Chinese Opium Den

איום בטחוני ממדרגה ראשונה – מאורת אופיום סינית

וכאן נכנס סיפור החרמת האופיום בידי הנציב הסיני. כאשר כוחותיו של לי צרו על המתחם המסחרי הבריטי בקנטון, הורה נציג הכתר צ'רלס אליוט לסוחרים למסור את האופיום ללי, והבטיח שהממשלה הבריטית תפצה אותם. זה היה מחדל אדיר, משום שאליוט התחייב למסור ללי כמות גדולה בהרבה של ארגזים מזו שהיתה בידי הסוחרים בפועל. כדי למלא את הפער, ספינות אופיום זרמו לנמל מכל רחבי אסיה, ומדוע לא? במקום למכור את האופיום בקושי רב ובסכנה אדירה ברחבי סין, היה אפשר פשוט למסור אותו להשמדה ולקבל פיצוי מהארנק של הוד מלכותה. אבל לצעד של אליוט היתה עוד השלכה לא רצויה: הוא הפך את האופיום לרכוש של הכתר. ולפיכך, השמדתו נתפסה כהשפלה של בריטניה מול סין.

בהקשר הכללי של השפלה לאומית, הצעד של אליוט נתן תחמושת בלתי נדלית לסוחרי האופיום במאבק היח"צ שלהם בלונדון. סין, הם טענו כנגד מתנגדיהם, לא רוצה לאסור רק את סחר האופיום, אלא סחר בכלל. ההשפלה אינה רק של סוחרי האופיום, אלא של כל הסוחרים, ושל הכתר. רק כך, הם הצליחו להתגבר על ההתנגדות העזה בפרלמנט, בציבור ובעיתונות הבריטית לצאת למלחמה. רק הנראטיב של ההשפלה הלאומית נתן כוח לקבוצה אינטרסנטית קטנה של סוחרי סמים ומחרחרי מלחמה למצוא בעלי ברית בקבוצות מתונות יותר, ולשכנע את הפרלמנט הבריטי לצאת למלחמה נגד סין. האופיום, מאזן התשלומים ושיקולים דומים הניעו את קבוצת האינטרסנטים שדחפה למלחמה. ללא יתר השיקולים, לא סביר שהיתה מוצאת כל כך הרבה בעלי ברית ומתגברת על ההתנגדות. והראיה? כ-15 שנים מאוחר יותר, הבריטים חתמו על הסכמי סחר עם יפן שהכילו סעיף שאסר סחר אופיום. מעצמות המערב קיימו את ההסכמים הללו.

OW battle

קרב ימי במלחמת האופיום

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? מאחורי מלחמת האופיום הראשונה לא עמדו רק אטימות סינית מחד, וחמדנות וקנאות בריטית לכבוד לאומי מאידך, למרות שהיה די והותר גם מזה וגם מזה. הבעיה האמיתית נעוצה בחוסר תקשורת בין הצדדים. חלק גדול מהתסכול במגעים בין הבריטים והסינים נבע מאי הבנות, בורות הדדית וחוסר יכולת לראות בבהירות את האינטרסים של הצד השני. עד הסוף ממש, הסינים חשבו שהמטרה הבריטית היתה לכבוש את קנטון, ולא להשיג הסכמי סחר חופשי, וחלק מהתגובות האגרסיביות שלהם נבעו מהטעות הזאת. חוסר התקשורת נבע לא רק מהבדלי שפה ומנטליות, אלא מההגבלות שהשלטון המרכזי הסיני השית בכל הנוגע למגעים עם הזרים. במקום לדון עם הזרים ישירות, הממשלה הקיסרית הפקידה את המגעים בידי קבוצה קטנה של פקידים מקומיים מיליטנטים, שמסרו לה לעיתים קרובות מידע שקרי ומוטעה. גם מהצד הבריטי, חוסר היכולת לתקשר עם השלטון הסיני תרם לתסכול ותחושת עלבון שהעצימו את כוחם של סוחרי האופיום.

למעשה, ללא הגבלות הסחר של הממשלה הסינית, סביר שכוחם של סוחרי האופיום היה הרבה יותר חלש מלכתחילה. מכיוון שמסחר בסין היה רווחי מחד ומוגבל מאד מאידך, נוצר תמריץ כלכלי עצום לסחר מבריחים בלתי לגלי לאורך החוף. כמו כל סחר מסוכן עם פוטנציאל רווחים גבוה, נמשכו אליו הטיפוסים ההרפתקניים והאלימים ביותר. ובגלל שהמסחר עם סין היה כל כך מוגבל, מחרחרי המלחמה האינטרסנטים הללו דיברו בלונדון בשם "הסחר עם סין" כולו וזכו בכוח בלתי פרופורציונלי. בהינתן רגולציה רכה יותר על המסחר, סין היתה ככל הנראה מלאה בסוחרים בריטים מסוגים שונים, שהיו מצליחים ליצור ביקושים למגוון רחב של סחורות מלבד אופיום. מכיוון ששולי הרווח של כל סוחר היו נמוכים יותר, והתחרות ביניהם היתה הופכת לעזה יותר, קשה להאמין שהיו מצליחים להפעיל לובי אפקטיבי כמו זה של סוחרי האופיום ב-1839.

הסיפור הסיני הפופולרי רואה את מלחמת האופיום כראשיתו של הקולוניאליזם הבריטי בסין, ולא לגמרי בצדק. רוב המדינאים והדיפלומטים הבריטים האמינו, והם כתבו את זה שוב ושוב אחד לשני, שאין למדינתם שום אינטרס לספח לעצמה חלקים מסין או להקים בה קולוניות, מלבד החריג היחיד של הונג-קונג. סין, הם אמרו שוב ושוב זה לזה בתכתובות הפנימיות, לא תהפוך להודו. היסטוריונים מתוחכמים יותר, שמודעים לכך, הגדירו את המדיניות הבריטית בסין כ"אימפריאליזם של סחר חופשי". הביטוי הזה נכון, אם מבינים את הסיבתיות שטמונה בו. המגבלות הסיניות המטופשות והמיותרות על סחר חופשי, שנבעו מתמונה מוסרנית של העולם, הן שהצמיחו את המצב המעוות שיצר את האימפריאליזם הבריטי מלכתחילה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 22, 2017, ב-ינשוף היסטורי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. ישנו גם ההקשר הרחב יותר
    שנים המערב סחר עם סיו תמורת כסף, הסינים השתמשו בכסף וצרכו אותו לעומת המערב שלא ממש העריך אותו.

    בתחילת המאה ה 19 נפוליאון כובש חצי האי הספרדי.
    כתוצאה מכך, המושבות הספרדיות מעבר לים מתחילות בתנועת התקוממות וכריית הכסף ושליחתו למערב נעצרת או לפחות מואטת מאד
    מבחינת סין אין שינוי בשער הכסף, בעוד במערב ערכו עולה מאד –
    כתוצאה מכך הסחר המסורתי כבר לא רווחי – והאופיום נכנס לתמונה בצורה הרבה יותר מורגשת ואגרסיבית.

    אגב – הרבה מהכסף עבר למונגולים, למנצורים ולשבטי החיצוניים, אבל זה כבר לא קשור

    • זה לא ממש מדויק. הסינים עדיין היו מוכנים ושמחים להחליף תה ומשי תמורת כסף. הבעיה היתה יותר של הבריטים, מבחינת מאזן התשלומים.

      • ברור – והסיבה שהבריטים לא יכלו להמשיך עוד היא מלחמת נפוליאון בספרד, שהתחילה תגובת שרשרת שהעלתה מאד מאד את שער הכסף

        הסחר המסורתי (מוצרים מסין תמורת כסף) הופך ללא רווחי עבור הבריטים והמערביים

      • זה ניתוח של היסטוריונים מסויימים, אבל מה שאני רואה מהמקורות היא שאנשים אז
        לא חשבו בהכרח במושגים האלה. והסחר נותר רווחי, אחרת לא היו מגיעים סוחרים
        לקנטון ומוכנים לחיות בה בתנאים קשים כל כך.

  2. מהנה מאד
    התאורים שלך דומים מאד למצב הנוכחי בהונג קונג שמתהווה במשרדי הממשלה. פקידים הזוטרים שהחליפו את האדמינסטרציה הבריטית מקשים על אזרחים שאינם סינים באמצעים בירוקרטים. התאור של המנעות מלתת דברים בכתב הוא טיפוסי ואופיני לכל מגע עם משרדי ממשלה בהונג קונג כיום כדי לא להשאיר שום דבר מחייב בכתב.
    מעניין אם בעתיד לאחר שסין תתגבש כמעצמה היא תנהג בצורה דומה בעת משא ומתן כלכלי עם המערב כשתרגיש בעמדת כוח

    • נראה לי שזה עניין תרבותי במזרח הרחוק. פעם עבדתי בקוריאה. סיפקנו מערכת בתחום הבטחוני.הם דרשו מאיתנו הכול בכתב מצד שני לא היו מוכנים לענות בכתב על אף מסמך. הדברים הגיעו לאבסורד כשהייתי צריך שיסמנו על מפה את האזור המותר בפעילות והקצין האחראי, פשוט לא היה מסוגל להביא את עצמו לסמן את האזור על המפה, הייתי צריך לשים לו את הטוש פיזית ביד ולמקם את המפה תחת הטוש. ראיתי שהוא במצוקה אדירה כי הוא לוקח אחריות על טעות במקרה ותקרה.

  3. תודה, מעניין. אני הבנתי שבהתחלה גם הממשל הסיני הרוויח מהסחר באופיום, ולכן היה מוכן לחיות איתו, ובהמשך זה השתנה. בעיני המלחמה הזו היא דוגמה מדהימה לאופן שבו עליונות טכנולוגית מיתרגמת לעליונות צבאית, המיתרגמת ליכולת להכתיב תנאי מסחר.

  4. תודה על המאמר

    על הסינים נאמר עוד שבימי ג'נגיס חאן, הפיצולים הפנימיים שלהם הם שאיפשרו את עלייתו… וזה המשיך עוד אחרי; אילו היו מאוחדים זה לא היה קורה.

    את זה הבין מאו – אבל במחיר גבוה יותר לסינים מכל מה שחטפו מזרים… (וזו תופעה חוזרת בשנות הששים במדינות העולם השלישי שיצאו מהקולוניאליזם: מלחמות האזרחים בהן גבו לרוב יותר משגבו מעצמות המערב בימי הכיבוש. למעשה גם כיום, למגינת לבם של מגיני ה'אחר', תושבי אותן מדינות מכחידים את הייחוד האקולוגי שלהם מהר יותר משהמערב אי פעם הצליח, ואירוני שהמערב הוא שמסייע להם לשמר… מזל שהבריטים והצרפתים לקחו למוזיאונים שלהם ארטיפקטים ממצריים ועיראק).

    הבריטים כאן, כמו האמריקאים ביפאן באותה תקופה, הביאו את הקידמה על אפם וחמתם של המקומיים. מבחינת הסינים (כמו גם הסמוראים), ימי הביניים היו אמורים להימשך לעד… אבל העולם לא הירשה את זה. לדעתי הסינים המרתקים ביותר הם אלה שעדיין בהונג-קונג (המשכילים כמובן) וכן המעצמה הכלכלית של טאיוואן – הם מציגים את הסינים האמיתיים לדעתי, לא אלה שבמדינה הגדולה.

    אגב 'טבח ננג'ינג' מאויית 'נאנקינג' בויקי ובאנגלית. ממליץ להישאר עם האיות הזה, לטובת תאימות לאחור (עד שהתרגלנו ל'בייג'ינג' במקום 'פקינג'…).

  5. מאמר מעניין ובהחלט מוסיף. יחד עם זאת, דווקא די מובן למה הסינים חשבו שהבריטים יכבשו את קנטון… הקולוניאליזם הבריטי לא התחיל שם כידוע ולאימפריה הבריטית היה כבר מוניטין בעניין, בין אם היה באמצעות כוח או באמצעות שליטה בסחר. סופו של עניין כמובן שאכן הבריטים הפעילו כוח בסין. בנוסף חשוב לראות את ההקשר של הסחר עם שאר הזרים (פורטוגזים, הולנדים, ספרדים) שכולם הסכימו לתנאי הסינים, חוץ מהבריטים, שהרגישו נעלים מהסינים, לפחות באותה מידה שהסינים חשבו שהמערבים פרימיטיביים (מה שהגיוני משום שסין הייתה מדינה מתקדמת הרבה יותר במאות השנים שלפני כן).

    ברור שתמיד ניתן למצוא סיבה של חוסר הבנה של צד אחד לשני כמעט בכל קונפליקט, זה קיים גם היום וברור שבאותה תקופה היה נפוץ במיוחד על רקע אינטרסים סותרים, תקשורת פרימיטיבית וכו'. מה שקצת חורה במאמר זו תחושה של סימפתיה יתרה מצד הכותב לבריטים והעלאת רף ההוכחה על הסינים. צריך לזכור שהבריטים עברו כברת דרך ארוכה למדי בכדי להגיע לסין ובסוף נבואת הסינים הגשימה את עצמה…

    רשימת מקורות הייתה מוסיפה ערך למאמר, לפחות עבור אותן נקודות שעשויות היו להיות במחלוקת…

    • אני חושב שהנקודה המרכזית כאן, היא שהסינים לא התעניינו ולא רצו ללמוד על הבריטים, כי הם היו שבויים יותר מדי בתחושת העליונות שלהם עצמם. זו הזהרה חשובה לעתיד. הבריטים, לעומת זאת, רצו מאד ללמוד על סין, אפילו אם הידע שלהם היה נגוע בהטיות ובדעות קדומות. ולמיטב ידיעתי, הבריטים מעולם לא הפכו את סין או חלקים ממנה לקולוניה, מלבד הונג-קונג.

      באשר למקורות, אני ממליץ ראשית כל על הספר של רוברט ביקרס, The Scramble for China.

  6. הייתי חייב להוסיף שהצגת הטבח בננג'ינג אינה מכובדת. הייתי רוצה לשאול את הכותב האם ביקר במוזיאון ההנצחה בננג'ינג והאם באמת קרא מספיק על הנושא בכדי לעשות מעין downplay של העניין. ממש לא מכובד. כל אחד שהושפע מהשואה צריך להכיר גם את נוראות הטבח בסינים, על ידי היפנים שהיו שותפיהם של הגרמנים.

    בנוסף כדאי לדעת שאכן היו שלטים בפארקים בשנחאי שהגדירו שהם מיועדים לזרים בלבד. לא היה כתוב בהם לכלבים ולסינים הכניסה אסורה, אבל בהחלט הכניסה לסינים הוגבלה.

    סגנון הכתיבה לא מחזק את המסר אלא סותר אותו.

    • דודי, תיכף אענה לטיעון המרכזי שלך על מלחמת האופיום, אבל מה ההשגות שלך בנוגע להצגת טבח ננג׳ינג? דרך אגב, הייתי במוזיאון ואני מכיר את המחקר בנושא היטב, אז אנא להיות יותר ספציפי.

      באשר לשלט, כתבתי בדיוק את זה: לא היה שלט כזה, והכניסה לסינים הוגבלה. גם כאן קשה לי להבין מה הפריע לך.

  7. ועדיין. הבריטים הם שהגיעו לסין ולא להיפך. אף אחד לא הכריח אותם לסחור עם הסינים ואם הם רוצים לבוא לארץ זרה ולסחור איתה הם אמורים לקבל את חוקי המקום או ללכת, לא?

  8. אולי תוכל להביע דעתך בנושא
    https://tinyurl.com/yb4culu3

  9. תני גולדשטיין

    המאמר מרתק ומחכים כרגיל. עם השורה התחתונה שלו אני לא מסכים, ואני אומר את זה אך ורק על סמך מה שכתוב במאמר, אין לי הרבה ידע בנושא. יכול להיות – בטוח, למעשה – שהסינים היו מרוויחים יותר מסחר חופשי, כלומר, מכניעה לתכתיבים של הבריטים – גם בגלל שסחר חופשי לרוב משתלם לשני הצדדים וגם בגלל שהבריטים היו יותר חזקים. זה לא אומר שהדרישה הבריטית הייתה מוצדקת ושיש כאן מורכבות מוסרית כמו שאתה מציג אותה. הבריטים הגיעו מהצד השני של העולם, וציפו שהסינים יסכימו שהם יסחרו אתם בתנאים שלהם, או שיסכימו לסחור אתם בכלל, ולא – מלחמה. למה מה קרה? ואם לסינים בכלל לא מתחשק מסחר עם הבריטים, הם היו חייבים לבריטים משהו? גם ההנחה ש"הבריטים לא רצו להפוך את סין לקולוניה" לא נשמעת מבוססת. המדיניות הבריטית הייתה "to make the world become England". גם אם מסיבה כלשהי סין לא הייתה על הכוונת שלהם – אולי בגלל שהם חשבו בטעות שסין חזקה מאוד ולכן יתקשו לכבוש אותה – לסינים לא הייתה דרך לדעת את זה. הצצה קלה במה שקרה לשכנים שלהם מדרום, מדרום-מזרח ומדרום-מערב הייתה אמורה לגרום להם לבעוט את הבריטים לכל הרוחות. מה גם שהבריטים אכן קנו סחורה טובה ומכרו סחורה גרועה. הטענה שאם רק היו נותנים לבריטים לסחור בתנאים סבירים הם היו מביאים לסין את מיטב התוצרת התעשייתית שלהם ולא אופיום גם היא ספקולטיבית ולא מבוססת. וגם העובדה שהבריטים הסכימו שלא לסחור באופיום עם היפאנים כהוכחה לכך שהיו מוכנים לוותר על אופיום מלכתכילה לא מבוססת – הרי זה קרה אחרי, מסתבר שגם הבריטים למדו לקח מהבריונות של עצמם.
    בשורה התחתונה אני לא רואה כאן שום מורכבות מוסרית. אני רואה כאן צד אחד שהיה בריון ברוטאלי וחסר מצפון נטו – הבריטים, וצד שני שבטיפשותו חשב שיש צדק בעולם ולא הבין שאין לו סיכוי לנצח את הפולשים מהמערב.

    • טוב, אפשר להניח שעמידתו המוסרית של משטר, שמתעקש לראות את כל אלו החיים מחוץ לגבולות שלטונו כברברים ושאינו מסוגל לקבל את רעיון שמישהו אחר יהיה שווה מעמד לשליט שלו, היא בעייתית למדי.
      אבל המילים "מורכבות מוסרית", אינן מופיעות בפוסט, ונראה לי שלא בכדי. המוסר, כמו הצדק, הוא משהו שבני האדם מסכימים עליו, פחות או יותר, בכל זמן ובכל תרבות. זוהי כמובן אחת הסיבות לכך ששיפוט מוסרי של אירועים היסטוריים הוא עיסוק לתועמלנים, לא לאנשים שמנסים להבין מה באמת קרה שם ולמה.
      אלא שיש כאן קאץ' אקטואלי. החלקים הרדיקליים יותר של השמאל המערבי מתמחים מזה חמישים שנה בגינויי קולוניאליזם, במידה ניכרת של צדק. אבל הגינויים הללו אינם מתקיימים בחלל ריק. נלווית להם תמיכה אוטומטית כמעט בכל מיני דברים אחרים – למשל, בהגירת אנשים מארצות העולם השלישי, שסבלו מהקולוניאליזם, אל ארצות המערב. על הבעיות שההגירה הזאת יוצרת, ועל המחיר הפוליטי שהשמאל – לא רק הרדיקלי – משלם על תמיכתו בה, מיותר כעת להרחיב את דיבור. דבר אחר שהשמאל המערבי התמכר לתמיכה בו הוא סחר חופשי. זה לא רק השמאל, בוודאי, אבל טרם ראיתי שמאלן מערבי, רדיקלי או מתון, שתמוך פומבית במכסי מגן או דברים אחרים שיחזקו את היצרן המקומי (כן, על חשבון הצרכן המקומי, אלא מה?). אנשי שמאל מוכנים להפריח הזיות גמורות בתחום המיסוי (ז'אן-לוק מלנשון ו-100% מס ההכנסה שלו לעשירים), אבל במכס הם מוכנים להשתמש, לכל היותר, בתור נשק נגד "מדינות עם זכויות סוציאליות מוגבלות" (שוב מלנשון, אלוהים יודע למה הוא התכוון בזה). פלא שמעמד הפועלים, אותו מעמד יצרני שהשמאל אמור לגן עליו, מפנה לו את הגב?

      • מני, אני מסכים להרבה דברים שכתבת כאן, אבל מאיפה הקביעה שהשמאל לא מתנגד לסחר חופשי? לצערי, בשמאל המערבי יש הרבה מאד תמיכה במכסי מגן ושאר רעות חולות. אפילו במפלגת העבודה, ובוודאי שבשמאל רדיקלי יותר.

      • איפה אתה רואה את התמיכה במכסי מגן? כלומר, חלק מהדוברים מהשמאל הרדיקלי במערב משמיעים קולות בעניין, אבל אף פעם לא משהו ברור ומגובש. בעניינים כמו העלאת מסים על הכנסה או שכר המינימום הם ברורים ועקביים הרבה יותר. בישראל, עד כמה שאני מתרשם, תמיכה במכסי מגן היא מגזרית יותר מאשר פוליטית, ומגיעה בעיקר מהמגזר החקלאי (והתמיכה הזאת מוצדקת לגמרי, אלא אם מישהו רוצה להרוס את מה שנשאר מהחקלאות בישראל). אבל מישהו שמע את אבי גבאי, עמיר פרץ או יצחק הרצוג מדבר על מכסי מגן?
        אני חושב שזה חלק מבעיה עמוקה יותר: הציבור בארצות המפותחות התרגל לראות את עצמו יותר כצרכן ופחות כיצרן. ההנחה שמטרת הפעילות הכלכלית היא לקנות כמה שיותר דברים בכמה שפחות כסף היא מפתה למדי, אם כי לא בהכרח מוצדקת.

      • הם מתנגדים בעקביות לכל רפורמה במכסי המגן, דבר שמרתיח אותי. שלי יחימוביץ' חוזרת שוב ושוב על מה שכתבת כאן, שהציבור צריך לראות את עצמו כ"יצרן" ולא כ"צרכן". דבר חסר כל היגיון כלכלי לדעתי, מפני שהציבור משלם את המחיר למען קבוצות לובי קטנות ומקושרות. זו אחת הסיבות העיקריות ליוקר המחייה הגבוה כאן, לא רק בתחום המזון אלא גם בתחומים אחרים.

        מבחינה כלכלית, מכסי מגן זה אולי הצעד הגרוע ביותר עם הנטל העודף הגבוה ביותר. אם כבר, עדיף כבר לסבסד יצרנים או לתמוך בהם ישירות.

      • לשלטון קשה לסבסד יצרנים. אם מישהו ינסה לתת סובסידיה חדשה למגזר כלכלי מסוים, תקום זעקה עד לב השמים על שחיתות והטבות למקורבים על חשבון הציבור. אחד היתרונות של מכסים טמון בכך שהם מטילים את הנטל על כולם, ואז אין רוב שמרגיש מקופח.
        קל לכעוס על קבוצות קטנות ומקושרות. הנה, גם אתה עושה את זה 🙂 אבל העניינים מורכבים יותר. ירידת מחירים (או עלייה לא מספיק מהירה שלהם) יוצרת כסף פנוי. כולנו אוהבים יותר כסף פנוי בחשבון הבנק שלנו, אבל הצרה היא שברמת המאקרו, כסף פנוי לא בהכרח הולך לצריכה (כי אנשים אינם יכולים לצרוך בלי סוף). חלק ניכר מהכסף הפנוי הולך להשקעות, ובסביבת ריבית בנקאית כמעט אפסית, שכנראה תישאר אתנו בעתיד הנראה לעין, אנחנו יודעים בדיוק לאיזה סוג של השקעות הוא הולך. אנחנו גם יודעים מה זה עשה למחירי הנדל"ן בישראל בעשור האחרון. וזה עוד לפני שדיברנו על נושאים כמו האם אנחנו באמת רוצים לחסל כאן ענפים שלמים של הכלכלה.
        דרך אגב, ריבית נמוכה של הבנק המרכזי היא אחת הדרכים להוריד את שער המטבע המקומי ביחס למטבעות החיצוניים, ובכך לשפר את מצבם של היצואנים (יש עוד דרכים להשיג את אותה מטרה, ובנק ישראל מיישם גם אותן). משום מה, לעודד ייצוא נחשב בקרב רבים לדבר רצוי, בעוד לעודד את היצרנים שפועלים עבור השוק המקומי נחשב לפשע כלכלי.

      • לא תמצא כמעט אף כלכלן רציני שתומך בתועבה הזאת של מכסי מגן. מסכים איתך שקשה
        יותר לסבסד: מכסי מגן זה אותו הדבר באופן מתוחכם ומזיק הרבה יותר. והטיעון
        האחרון שלך השאיר אותי עם פה פעור: אתה אשכרה אומר שטוב שיוקר המחייה גבוה
        יותר כדי שחס וחלילה לא ישקיעו בנדל״ן.

      • אני לא אומר שטוב שיוקר המחיה גבוה. אני אומר שכשעושים משהו, כדאי לחשוב על תוצאות בלתי-מכוונות.
        "יוקר המחיה" הוא מעין מפלצת רב-ראשית. בני אדם צורכים דברים שונים, עם מידה שונה של חשיבות שהדברים האלה תופסים בכלל ההוצאה ומידה שונה של גמישות בהקצאת משאבים לאותם דברים. עליית מחירי הדיור היא פגע רע בדיוק מפני שמדובר בהוצאה גדולה ובלתי-גמישה. מאבק ביוקר הדיור הוא דבר סביר והגיוני. מאבק ב"יוקר המחיה" באופן כללי הוא, בהרבה מקרים, בזבוז אמצעים על מטרות לא מאוד חשובות עם תוצאות בלתי-מכוונות שאיש לא חשב עליהן.

    • הי תני, תודה על התגובה.

      אני חולק על הניתוח שלך, במיוחד מפני שהוא לדעתי אנכרוניסטי מאד, ומנסה לכפות מושגים מודרניים מאד שהיו זרים לחלוטין הן לאנגלים באותה תקופה, ועוד יותר מכך לסינים של שושלת צ'ינג. אתה מניח שיש כאן מציאות של מדינות ריבוניות שאף אחד לא מתערבת בענייני רעותה, והשלטון של כל אחת מהן מייצג באופן כלשהו את הרצון של תושביה. זה לא היה מדויק ממש בבריטניה של אותו הזמן, ובוודאי לא בסין, שנשלטה בידי משטר דיקטטורי לחלוטין ועוד של כובשים זרים מקבוצה אתנית אחרת. אף אחד לא שאל את הסינים אם הם רוצים לסחור עם הבריטים או לא. הקיסר אסר עליהם לעשות זאת בלי להתחשב בדעתם.

      כמו כן, הסינים מעולם לא טענו לשוויון בין מדינות שאתה מניח כאן (תניחו לנו לעניינו ותעסקו בענייניכם, כי אנחנו מדינה ריבונית ואתם מדינה ריבונית). להיפך: כל ההתנהגות המתנשאת והמשפילה של הסינים מול הסוחרים הבריטים נבעה משלילת הגישה הזאת. סין היא המעצמה הבינלאומית היחידה, וכל היתר צריכים להכיר בשלטונה ולכרוע בעפר רגליה. היא לא תמיד מפקחת על מה שקורה בכל מדינה רחוקה בעולם, אבל זה לא בגלל שאין לה זכות לעשות זאת אלא בגלל שאין לה משאבים או שהיא לא מעוניינת.

      הבריטים דיברו בשם החוק הבינלאומי של המאה ה-19, שקצת יותר קרוב אבל עדיין רחוק מהגישה שאתה מציג כאן. לפי האידיאולוגיה הזאת, למדינות אמנם יש זכות ריבונית על גבולותיהן, והן שוות פחות או יותר זו לזו, אבל רק אם הן מצליחות לשלוט ביעילות על השטח שלהן ומצייתות לנורמות המקובלות בין מדינות אירופיות. כשלורד מקארטני הציע לקיסר יחסים על בסיס של שוויון בסוף המאה ה-18, לזה הוא התכוון. וכמובן, הגבלות גורפות על סחר חופשי, ובמיוחד השפלה של נתינים זרים והתנהגות שרירותית כלפיהם (כמו שהיה בסין) חורגים מהנורמות הללו והופכים מדינה לעבריינית ומפרת חוק.

      כלומר, אם כבר הבריטים היו אלו שדרשו שוויון בתנאים מסויימים, והסינים שללו זאת מכל וכל משום שהדבר היה מנוגד לחלוטין לאידיאולוגיה שבבסיס המשטר שלהם.

      נקודה חשובה נוספת: הבריטים, חד משמעית, לא היו מעוניינים להפוך את סין לקולוניה. כלומר, רוב הבריטים, מלבד לובי אימפריאליסטי מיליטנטי שהיה מיעוט קטן. במחקר שלי אמנם התמקדתי בתקופה של 1860, שני עשורים לאחר מלחמת האופיום, אבל התכתובות הפנימיות של דיפלומטים ושרים בריטים מראות את זה באופן ברור מאד. השגריר הבריטי בבייג'ינג, סר פרדריק ברוס, ושר החוץ לורד ראסל, כתבו שוב ושוב זה לזה, למפקדי הצי הבריטי ולקהילה הבריטית בשנגחאי שאין שום כוונה להפוך את סין לקולוניה, שסין לעולם לא תהיה קולוניה, וניסו למנוע בכוח כל צעד בכיוון. ברוס אפילו הבהיר, שוב ושוב, שההסכמים שלאחר מלחמת האופיום אינם הסכמים קולוניאליים, ושהמושבה הבינלאומית בשנגחאי היתה ונשארה שטח סיני. הוא כמובן דרש את קיום הסכמי ננג'ינג וטיינג'ין, אבל בשום מקום באליטה לא היתה כוונה להפוך את סין להיות הודו שנייה. להיפך – הסנטימנט השולט היה "אסור שסיפור הודו יחזור על עצמו". אם הסינים היו פתוחים יותר לשיח הבריטי ומכירים יותר טוב את הבריטים, הם היו מבינים את זה בלי שום ספק. אבל הם גזרו על עצמם בורות מרצון.

      ובנוגע לאופיום – זו כמובן השערה. לדעתי, אלמלא מגבלות הסחר הסיניות, סוחרים היו יכולים להביא מגוון רחב יותר של מוצרים לסין תמורת התה והמשי. אם האוכלוסייה לא היתה מעוניינת לסחור ממילא, הרי שלא היה צורך במגבלות שהשיתה שושלת צ'ינג. העובדה שהבריטים הסכימו לא לייבא אופיום ליפן בסוף שנות החמישים של המאה ה-19 היא עדות חזקה נוספת בכיוון הזה.

      • תני גולדשטיין

        תראה ברור שאני שופט את שני הצדדים מנקודת המבט של המוסר שלי, כי זאת נקודת המבט שלי, וזה נכון גם לגביך. גם ההנחה שלנו שמסחר חופשי הוא טוב נובעת מנקודת המבט שלנו ממרומי הנסיון של המאה ה20 וה21 ולא הייתה מקובלת כהוא זה לא רק על הסינים אלא גם על הבריטים. הם לא היו מעלים על דעתם לסחור בסחורות שלהם בתנאים שהסינים הכתיבו להם והיו להם המון מכסים וזיכיונות מונופוליסטיים. באירלנד מתו מיליוני אנשים ברעב כי הבריטים לא נתנו לאירים לייבא חיטה והכריחו אותם לייצא תפוחי אדמה במקום לאכול אותם בעצמם, אז איזה מין מסחר חופשי זה?
        ואני חושב שיש בסיפור הזה שהם די אוניברסליים. יש חלוקה של בני אדם ל"הם" ו"אנחנו", מה שנקרא "עמים", שבניגוד לכל מיני תיאוריות רדיקליות שאני מכיר את דעתך עליהם הוא אוניברסלי. ויש טריטוריאליות שקיימת גם אצל חיות ובוודאי אצל בני אדם. ואחת מנורמות ההתנהגות הכי בסיסיות אומרת שהזר צריך להתנהל לפי חוקיו וגחמותיו של המקומי, אחרת הוא לא אורח אלא פולש. אז אני חושב שלשני הצדדים בסיפור הזה היה ברור מי התוקפן, ואולי בגלל זה הבריטים הקפידו לשכנע את עצמם שהם לא קולוניאליסטים בסין, למרות שזה בערך מה שהם היו שם.
        בכל אופן אני מסכים אתך על העיקר – נראה שהבריטים ניצחו במאבק הזה כי הם היו סקרנים ופתוחים יותר ולמדו קצת על הראש של הסינים בזמן שהסינים היו שקועים בעצמם ובתחושת העליונות שלהם וגילו עיוורון גמור לראש של הבריטים. זאת לא אבחנה מוסרית אלא פרקטית ומבחינת הלקח הפרקטי הנכון אתה צודק לגמרי. ושוב תודה על המידע ועל המאמר המרתק והמחכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: