למה למעשה אנחנו מונעים מסטודנטים עזתים לצאת ללימודים בארצות הברית, ומחקלאים לייצא עגבניות לגדה? מישהו יודע למה בדיוק ממשלת ישראל החליטה להחרים את שר החוץ האוסטרי, למרות שאין כל ראיות שהמפלגה שלו "ניאו-נאצית", והרבה מאד ראיות בכיוון ההפוך? כשאתם שואלים קובע מדיניות או פקיד למה הוא עושה דבר-מה, ומקבלים תשובה שמתחילה ב"הרי אי אפשר לעשות אחרת", "לא יעלה על הדעת", "כך נהוג" או סתם מלמולים לא ברורים, תדעו שהבירוקרטיה צועדת עם עיניים מכוסות. הקיבעון המחשבתי בישראל, לא רק של פוליטיקאים וקובעי מדיניות, אלא גם של כל מיני "דרגים מקצועיים", מוביל לבזבוזים, תקרים ולעיתים גם אסונות של ממש. כלל האצבע: כל חוק שאין לו סיבה הגיונית מפורשת וברורה, דינו להתבטל. ינשוף פוליטי-מדיני על מצעד האיוולת בין עזה לוינה. 

בספרה הקלאסי, מצעד האיוולת, עסקה החוקרת הנודעת ברברה טוכמן במנהיגים לאומיים שהוליכו את ארצותיהם לנתיבים יקרים, מסוכנים והרסניים, נגד אזהרות ברורות והוכחות חותכות, למרות שהיתה אלטרנטיבה אחרת. איוולת מוגדרת בדרך כלל כטעות מתמשכת של מנהיגים שממשיכים לצעוד בדרך ללא מוצא לאורך זמן. בין הדוגמאות שמביאה טוכמן ניתן למנות את מונטזומה קיסר האצטקים, שהתעקש להאמין כי הספרדים הם "אלים" למרות הוכחות חותכות שאפשר להורגם, ושני ממשלים אמריקאיים, מצויידים בטובי המומחים ומיטב היועצים האסטרטגיים, שהשקיעו את ארצם במלחמה יקרה, הרסנית ומעוטת סיכויים בוייטנאם. אפשר להוסיף לכך דוגמאות היסטוריות אחרות: התקפת ההתאבדות המטורפת של החמר-רוז' הקמבודיים על וייטנאם החזקה מהם אלף מונים, הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית, ואפילו האשלייה היפנית שאמריקה תחתום איתם על פשרה כלשהי לאחר ההתקפה בפרל-הרבור.

מטבעה של האיוולת, שככל שמצטברות ראיות כנגדה, כך היא הולכת ומתקשחת. יש לכך סיבות רבות: אידיאולוגיה קנאית בחלק מהמקרים, פחד לסטות מהתלם או יהירות של מנהיגים ושל יועציהם. בדרך כלל מעורב בכך גם כשל המחשבה האנושי הרה האסון הידוע כ"עלויות שקועות". בינשוף קראתי לכך פעם כשל מחצית ההר: אם כבר השקענו כספים, מאמצים וחיי אדם בנתיב המתברר כמוטעה, קשה לנו מאד להודות שהשקענו את המשאבים הללו לחינם.

אולם איוולת לעולם אינה החלטתה בלעדית של מנהיג, אלא חשיבה קבוצתית של אליטה. היא כמעט תמיד מתאפיינת בחוסר יכולת לשנות נתיב. מרגע שקיבלו המנהיגים את החלטתם, הבירוקרטיה של הממסד מבטיחה שיתקשו לסטות ממנה אפילו אם ירצו, ולו בשל עצלנות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. לגופים בירוקרטיים קשה מאד לשנות מסלול, מפני ששינויים כאלו דורשים לטלטל דפוסי עבודה שמשתלבים באורח חיים מסודר ונוח, ונושאים בחובם סיכונים רבים וחוסר נוחות לבירוקרט. לעומת זאת, המשך דפוסי העבודה הקיימים מבטיחה לו, לכל הפחות, יציבות. לכן, לעיתים קרובות ממשיכות מערכות בירוקרטיות בדפוס התנהגות מסויים, גם כשאיבד כל טעם והיגיון.

אינרציה בירוקרטית שכזאת עלולה לגרום למדינות לשקוע בבוץ של מלחמות מיותרות והרות אסון, כמו מלחמת וייטנאם, אבל בדרך כלל היא גורמת לנזקים קטנים ומצטברים: בזבוזי כספים, פגיעה באיכות החיים, תקיעה של פרוייקטים חשובים או התנהלות דיפלומטית לא חכמה. לאורך זמן, היא עלולה לגרום גם לנזקים גדולים יותר, כמו פשיטות רגל, משברים כלכליים או מלחמות. כמו האיוולת הגדולה שכותבת עליה טוכמן, גם אותן איוולות קטנות חסינות לעיתים קרובות לביקורת או לראיות סותרות.

ממסדים לא אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה, לשנות נהלים ותיקים או לפגוע בהליכים מיותרים המפרנסים פקידים ופנסיות תקציביות. כל מוסד ממשלתי, או אחר, מלא כרימון בחוקים ותקנות שפג תוקפן, או בדברים שעושים בלי סיבה נראית לעין. איך תזהו אותם? פשוט מאד. בכל פעם שאתם שואלים פקיד, קובע מדיניות או פוליטיקאי למה עושים משהו, והוא עונה לכם במלמולים לא ברורים, מליצות מנופחות ("כבוד עם ישראל לדורותיו מחייב ש.."), הסברים של מסורת מוסדית ("כך נהוג", "כך עשינו תמיד") או תשובות שמתחילות ב"לא יתכן", "הרי אי אפשר" ו"לא יעלה על הדעת" בלי להסביר מה בדיוק הבעיה – תבינו שאתם נתקלים בקיבעון מחשבתי. כשעמי איילון הגיע לראשות השב"כ, והתבקש לנקות את הארגון מהחלודה שהצטברה ומהכתם שדבק בו אחרי רצח רבין, הוא ביקש מראשי המחלקות להסביר לו במפורט את הסיבה ההגיונית לכל אחד מהנהלים הקיימים. רק תשובה אחת הוא לא היה מוכן לקבל מהם: "נמשיך לעשות את זה כי כך עשינו תמיד".

הסדר על עזה הוא דוגמא קלאסית, מובהקת אפילו, לקיבעון מהסוג הזה. מההפיכה של חמאס בשנת 2006 ועד סוף תקופת אולמרט, ישראל הטילה על עזה "סגר מותרות" שהגביל ברשימות מפורטות את מוצרי המזון שנכנסו לרצועה. בגלל שכוסברה, משום מה, היתה ברשימת המוצרים האסורים, הסגר הזה נודע בשם "סגר הכוסברה". הרעיון היה לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על חמאס, איכשהו, למרות שרוב התקדימים ההיסטוריים מוכיחים שסגרים וסנקציות דווקא מקרבים את האוכלוסיה לממשלתה, ולו משום שרק המקורבים לממשלה יוכלו לקבל את מעט המשאבים הקיימים. הטמטום הזה, שנפסק אמנם לאחר מספר שנים, לא תרם לדבר ורק גרם לישראל נזק תדמיתי. הדבר החשוב ביותר, הוא שאף אחד לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון של "סגר הכוסברה" ואיך הוא אמור להשיג את מטרתו. וברגע שבוטל – כולם התנערו ממנו כאילו נכתב על ידי גמדים קטנים שהגיעו בלילה למשרד המת"ק.

גם היום, המדיניות מול עזה היא המשך של אותה אינרציה בירוקרטית כושלת. הסגר הבטחוני על הרצועה, לרבות על מוצרים עם שימוש כפול, צבאי ואזרחי, הגיוני וניתן להסבירו בקלות. לא כך אלפי התקנות הקטנוניות שנועדו להמאיס על העזתים את חייהם: קושי אדיר להשיג אישור מעבר לחו"ל דרך מעבר אלנבי, סחבת בירוקרטית של חודשים ושנים שגורמת לסטודנטים להחמיץ מלגות ולחולים למות לפני שהם מקבלים טיפולי סרטן, איסור לייצא סחורה (למרות שיש מכונת בידוק חדשנית שתרמו ההולנדים למטרה זו בדיוק), וכיוצא בזה. לאיסורים הללו אין סיבה בטחונית אמיתית. רבים מהמומחים במערכת הביטחון, וגם לא מעט שרים, מתנגדים להם. קשה למצוא מישהו שיוכל לומר בכנות שלחץ על האוכלוסיה אפילו ידגדג לחמאס את האצבע, שלא לדבר על הפיכה של ממש. אבל המערכת ממשיכה בשלה – כי "לא יתכן לתת פרס לטרור", כי "לא יעלה על הדעת שנפרנס את אויבינו" ויתר מליצות שאינן מסבירות את התועלת האסטרטגית האמיתית באותם נהלים. ההסבר האמיתי: המערכת מקובעת ולאחר עשור של דשדוש, פשוט מתקשה לשנות כיוון.

עזה אינה הגזרה היחידה שבה ניתן להבחין באינרציה בירוקרטית, בקיבעון ובעצלנות מחשבתית שכזאת. הביטו, למשל, בסירוב התמוה של ישראל לדבר עם שרים בכירים בממשלה הנבחרת של אוסטריה, רק משום שהם שייכים ל"מפלגת החירות". מישהו ב"דרג המקצועי" במשרד החוץ החליט בימי תרפפ"ו שמדובר במפלגה ניאו-נאצית, למרות שעמדתה הימנית מקבילה במקרה הטוב ביותר ליש עתיד בישראל, וכל פוליטיקאי ממוצע בליכוד התבטא באופן קיצוני יותר ממנה נגד זרים, מהגרים ומיעוטים. מנהיג המפלגה, היינץ כריסטיאן שטראכה, הוא כיום פילושמי מוצהר, תומך בחינוך שואה וידיד חשוב של מדינת ישראל. ברית עם מפלגת החירות מתאימה במיוחד לאסטרטגיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שממילא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ידידי ישראל בימין האירופי. אבל פקידים במשרד החוץ, שלא עדכנו את דפי הפוליו שלהם בשלושים השנים האחרונות, קטלגו את שטראכה כנאצי, ולעזאזל העובדות. שטראכה אפילו ביקש לדעת מה ישראל רוצה ממנו, ולא קיבל מענה.

אם יש משהו שהתקשורת והציבור צריכים לעשות יום יום, שעה שעה, זה לבקש הסברים הגיוניים לכל החלטה מהסוג הזה. לשאול למה למעשה אנחנו ממשיכים להטיל סגר על ייצוא מעזה; מה הם הנימוקים המפורטים לחרם על ממשלת אוסטריה, ומה הופך את מפלגת החירות ל"נאצית"; למה לעזאזל אנחנו נותנים הטבות למפעלים מסויימים ולא לאחרים במסגרת חוק עידוד השקעות הון; מה הסיבה שעסקים צריכים לעמוד בעשרות ומאות נהלים הזויים ולא קשורים כדי לקבל אישור פעולה; למה אנחנו צריכים לשלם לפקידים של מכון התקנים, כשיש תקנים אירופיים לא פחות טובים; מה תפקידן של מועצות הלול, הדבש והפרחים והחלב, ולמה אנחנו נותנים לעסקנים העלומים שיושבים בהן להעלות את מחירי המזון שלנו; מדוע אנחנו צריכים לוותר על נסיעות זולות של אובר רק כדי לשרת לובי של נהגי מוניות. משרדי הממשלה השונים כל כך רגילים לאינרציה בירוקרטיה, עד שאפילו התגובות שלהם חלולות ולא אומרות דבר: "משרדנו פועל לפי הנהלים ולפי החוק", "ההחלטה התקבלה לאחר הליך מחשבה תקין ולטובת אזרחי ישראל", "לא יעלה על הדעת שנפגע בעבודה המאורגנת", וכיוצא בזה. רק כשנפסיק לקבל תגובות כאלה מהנבחרים והפקידים שלנו, יהיה אפשר לערוך רפורמות אמיתיות במדינה הזאת.