"הרי אי אפשר": מצעד האיוולת בין עזה לוינה

למה למעשה אנחנו מונעים מסטודנטים עזתים לצאת ללימודים בארצות הברית, ומחקלאים לייצא עגבניות לגדה? מישהו יודע למה בדיוק ממשלת ישראל החליטה להחרים את שר החוץ האוסטרי, למרות שאין כל ראיות שהמפלגה שלו "ניאו-נאצית", והרבה מאד ראיות בכיוון ההפוך? כשאתם שואלים קובע מדיניות או פקיד למה הוא עושה דבר-מה, ומקבלים תשובה שמתחילה ב"הרי אי אפשר לעשות אחרת", "לא יעלה על הדעת", "כך נהוג" או סתם מלמולים לא ברורים, תדעו שהבירוקרטיה צועדת עם עיניים מכוסות. הקיבעון המחשבתי בישראל, לא רק של פוליטיקאים וקובעי מדיניות, אלא גם של כל מיני "דרגים מקצועיים", מוביל לבזבוזים, תקרים ולעיתים גם אסונות של ממש. כלל האצבע: כל חוק שאין לו סיבה הגיונית מפורשת וברורה, דינו להתבטל. ינשוף פוליטי-מדיני על מצעד האיוולת בין עזה לוינה. 

blind

בספרה הקלאסי, מצעד האיוולת, עסקה החוקרת הנודעת ברברה טוכמן במנהיגים לאומיים שהוליכו את ארצותיהם לנתיבים יקרים, מסוכנים והרסניים, נגד אזהרות ברורות והוכחות חותכות, למרות שהיתה אלטרנטיבה אחרת. איוולת מוגדרת בדרך כלל כטעות מתמשכת של מנהיגים שממשיכים לצעוד בדרך ללא מוצא לאורך זמן. בין הדוגמאות שמביאה טוכמן ניתן למנות את מונטזומה קיסר האצטקים, שהתעקש להאמין כי הספרדים הם "אלים" למרות הוכחות חותכות שאפשר להורגם, ושני ממשלים אמריקאיים, מצויידים בטובי המומחים ומיטב היועצים האסטרטגיים, שהשקיעו את ארצם במלחמה יקרה, הרסנית ומעוטת סיכויים בוייטנאם. אפשר להוסיף לכך דוגמאות היסטוריות אחרות: התקפת ההתאבדות המטורפת של החמר-רוז' הקמבודיים על וייטנאם החזקה מהם אלף מונים, הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית, ואפילו האשלייה היפנית שאמריקה תחתום איתם על פשרה כלשהי לאחר ההתקפה בפרל-הרבור.

מטבעה של האיוולת, שככל שמצטברות ראיות כנגדה, כך היא הולכת ומתקשחת. יש לכך סיבות רבות: אידיאולוגיה קנאית בחלק מהמקרים, פחד לסטות מהתלם או יהירות של מנהיגים ושל יועציהם. בדרך כלל מעורב בכך גם כשל המחשבה האנושי הרה האסון הידוע כ"עלויות שקועות". בינשוף קראתי לכך פעם כשל מחצית ההר: אם כבר השקענו כספים, מאמצים וחיי אדם בנתיב המתברר כמוטעה, קשה לנו מאד להודות שהשקענו את המשאבים הללו לחינם.

Image result for March of folly

אולם איוולת לעולם אינה החלטתה בלעדית של מנהיג, אלא חשיבה קבוצתית של אליטה. היא כמעט תמיד מתאפיינת בחוסר יכולת לשנות נתיב. מרגע שקיבלו המנהיגים את החלטתם, הבירוקרטיה של הממסד מבטיחה שיתקשו לסטות ממנה אפילו אם ירצו, ולו בשל עצלנות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. לגופים בירוקרטיים קשה מאד לשנות מסלול, מפני ששינויים כאלו דורשים לטלטל דפוסי עבודה שמשתלבים באורח חיים מסודר ונוח, ונושאים בחובם סיכונים רבים וחוסר נוחות לבירוקרט. לעומת זאת, המשך דפוסי העבודה הקיימים מבטיחה לו, לכל הפחות, יציבות. לכן, לעיתים קרובות ממשיכות מערכות בירוקרטיות בדפוס התנהגות מסויים, גם כשאיבד כל טעם והיגיון.

אינרציה בירוקרטית שכזאת עלולה לגרום למדינות לשקוע בבוץ של מלחמות מיותרות והרות אסון, כמו מלחמת וייטנאם, אבל בדרך כלל היא גורמת לנזקים קטנים ומצטברים: בזבוזי כספים, פגיעה באיכות החיים, תקיעה של פרוייקטים חשובים או התנהלות דיפלומטית לא חכמה. לאורך זמן, היא עלולה לגרום גם לנזקים גדולים יותר, כמו פשיטות רגל, משברים כלכליים או מלחמות. כמו האיוולת הגדולה שכותבת עליה טוכמן, גם אותן איוולות קטנות חסינות לעיתים קרובות לביקורת או לראיות סותרות.

ממסדים לא אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה, לשנות נהלים ותיקים או לפגוע בהליכים מיותרים המפרנסים פקידים ופנסיות תקציביות. כל מוסד ממשלתי, או אחר, מלא כרימון בחוקים ותקנות שפג תוקפן, או בדברים שעושים בלי סיבה נראית לעין. איך תזהו אותם? פשוט מאד. בכל פעם שאתם שואלים פקיד, קובע מדיניות או פוליטיקאי למה עושים משהו, והוא עונה לכם במלמולים לא ברורים, מליצות מנופחות ("כבוד עם ישראל לדורותיו מחייב ש.."), הסברים של מסורת מוסדית ("כך נהוג", "כך עשינו תמיד") או תשובות שמתחילות ב"לא יתכן", "הרי אי אפשר" ו"לא יעלה על הדעת" בלי להסביר מה בדיוק הבעיה – תבינו שאתם נתקלים בקיבעון מחשבתי. כשעמי איילון הגיע לראשות השב"כ, והתבקש לנקות את הארגון מהחלודה שהצטברה ומהכתם שדבק בו אחרי רצח רבין, הוא ביקש מראשי המחלקות להסביר לו במפורט את הסיבה ההגיונית לכל אחד מהנהלים הקיימים. רק תשובה אחת הוא לא היה מוכן לקבל מהם: "נמשיך לעשות את זה כי כך עשינו תמיד".

Image result for ‫עמי איילון‬‎

דרש הסברים מאנשי השב"כ – עמי איילון

הסדר על עזה הוא דוגמא קלאסית, מובהקת אפילו, לקיבעון מהסוג הזה. מההפיכה של חמאס בשנת 2006 ועד סוף תקופת אולמרט, ישראל הטילה על עזה "סגר מותרות" שהגביל ברשימות מפורטות את מוצרי המזון שנכנסו לרצועה. בגלל שכוסברה, משום מה, היתה ברשימת המוצרים האסורים, הסגר הזה נודע בשם "סגר הכוסברה". הרעיון היה לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על חמאס, איכשהו, למרות שרוב התקדימים ההיסטוריים מוכיחים שסגרים וסנקציות דווקא מקרבים את האוכלוסיה לממשלתה, ולו משום שרק המקורבים לממשלה יוכלו לקבל את מעט המשאבים הקיימים. הטמטום הזה, שנפסק אמנם לאחר מספר שנים, לא תרם לדבר ורק גרם לישראל נזק תדמיתי. הדבר החשוב ביותר, הוא שאף אחד לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון של "סגר הכוסברה" ואיך הוא אמור להשיג את מטרתו. וברגע שבוטל – כולם התנערו ממנו כאילו נכתב על ידי גמדים קטנים שהגיעו בלילה למשרד המת"ק.

גם היום, המדיניות מול עזה היא המשך של אותה אינרציה בירוקרטית כושלת. הסגר הבטחוני על הרצועה, לרבות על מוצרים עם שימוש כפול, צבאי ואזרחי, הגיוני וניתן להסבירו בקלות. לא כך אלפי התקנות הקטנוניות שנועדו להמאיס על העזתים את חייהם: קושי אדיר להשיג אישור מעבר לחו"ל דרך מעבר אלנבי, סחבת בירוקרטית של חודשים ושנים שגורמת לסטודנטים להחמיץ מלגות ולחולים למות לפני שהם מקבלים טיפולי סרטן, איסור לייצא סחורה (למרות שיש מכונת בידוק חדשנית שתרמו ההולנדים למטרה זו בדיוק), וכיוצא בזה. לאיסורים הללו אין סיבה בטחונית אמיתית. רבים מהמומחים במערכת הביטחון, וגם לא מעט שרים, מתנגדים להם. קשה למצוא מישהו שיוכל לומר בכנות שלחץ על האוכלוסיה אפילו ידגדג לחמאס את האצבע, שלא לדבר על הפיכה של ממש. אבל המערכת ממשיכה בשלה – כי "לא יתכן לתת פרס לטרור", כי "לא יעלה על הדעת שנפרנס את אויבינו" ויתר מליצות שאינן מסבירות את התועלת האסטרטגית האמיתית באותם נהלים. ההסבר האמיתי: המערכת מקובעת ולאחר עשור של דשדוש, פשוט מתקשה לשנות כיוון.

Image result for ‫מעבר ארז‬‎

עזה אינה הגזרה היחידה שבה ניתן להבחין באינרציה בירוקרטית, בקיבעון ובעצלנות מחשבתית שכזאת. הביטו, למשל, בסירוב התמוה של ישראל לדבר עם שרים בכירים בממשלה הנבחרת של אוסטריה, רק משום שהם שייכים ל"מפלגת החירות". מישהו ב"דרג המקצועי" במשרד החוץ החליט בימי תרפפ"ו שמדובר במפלגה ניאו-נאצית, למרות שעמדתה הימנית מקבילה במקרה הטוב ביותר ליש עתיד בישראל, וכל פוליטיקאי ממוצע בליכוד התבטא באופן קיצוני יותר ממנה נגד זרים, מהגרים ומיעוטים. מנהיג המפלגה, היינץ כריסטיאן שטראכה, הוא כיום פילושמי מוצהר, תומך בחינוך שואה וידיד חשוב של מדינת ישראל. ברית עם מפלגת החירות מתאימה במיוחד לאסטרטגיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שממילא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ידידי ישראל בימין האירופי. אבל פקידים במשרד החוץ, שלא עדכנו את דפי הפוליו שלהם בשלושים השנים האחרונות, קטלגו את שטראכה כנאצי, ולעזאזל העובדות. שטראכה אפילו ביקש לדעת מה ישראל רוצה ממנו, ולא קיבל מענה.

Image result for Heinz Christian strache

לא קיבל תשובות – היינץ כריסטיאן שטראכה

אם יש משהו שהתקשורת והציבור צריכים לעשות יום יום, שעה שעה, זה לבקש הסברים הגיוניים לכל החלטה מהסוג הזה. לשאול למה למעשה אנחנו ממשיכים להטיל סגר על ייצוא מעזה; מה הם הנימוקים המפורטים לחרם על ממשלת אוסטריה, ומה הופך את מפלגת החירות ל"נאצית"; למה לעזאזל אנחנו נותנים הטבות למפעלים מסויימים ולא לאחרים במסגרת חוק עידוד השקעות הון; מה הסיבה שעסקים צריכים לעמוד בעשרות ומאות נהלים הזויים ולא קשורים כדי לקבל אישור פעולה; למה אנחנו צריכים לשלם לפקידים של מכון התקנים, כשיש תקנים אירופיים לא פחות טובים; מה תפקידן של מועצות הלול, הדבש והפרחים והחלב, ולמה אנחנו נותנים לעסקנים העלומים שיושבים בהן להעלות את מחירי המזון שלנו; מדוע אנחנו צריכים לוותר על נסיעות זולות של אובר רק כדי לשרת לובי של נהגי מוניות. משרדי הממשלה השונים כל כך רגילים לאינרציה בירוקרטיה, עד שאפילו התגובות שלהם חלולות ולא אומרות דבר: "משרדנו פועל לפי הנהלים ולפי החוק", "ההחלטה התקבלה לאחר הליך מחשבה תקין ולטובת אזרחי ישראל", "לא יעלה על הדעת שנפגע בעבודה המאורגנת", וכיוצא בזה. רק כשנפסיק לקבל תגובות כאלה מהנבחרים והפקידים שלנו, יהיה אפשר לערוך רפורמות אמיתיות במדינה הזאת.

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 24, 2017, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 58 תגובות.

  1. נו. זו צעקה מובנת מהלב.
    ההשואה למצעד האיוולת לא לגמרי מדויק מכיוון שלא ממשיכים פה בכיוון הלא נכון לאחר השקעה מוטעת. זה צבר של טעויות בירוקרטיות.

  2. כתבה שמתאימה ל'מידה'. כדאי לפרסם גם שם.
    לציערי הרב אני נאלץ להסכים עם כל מילה שלך הפעם.

  3. זהו כמובן נושא שיכול להוציא אותי מדעתי בהתחשב במידת התסכול שהוא מעורר, ביחס להערכתי את מידת הסיכוי הזעום לשינוי בתחום זה בישראל.

    עם זאת, הערה קטנה כן יש לי, שכן מסתבר שישנם 2 מגזרים אצלנו, שכל אחד מהם השתלט על משאבי ציבור לא מבוטלים, ושדווקא מנהיגים מדיניות רציונאלית להפליא, מגובת נהלים סדורים ועקביים, ואפילו מוציאים לפועל זריזים ויעילים. ניתוח של המדיניות שנקבעה במגזרים הללו, ושל הנהלים והמנהגים (שכן חלקה של המדיניות הזו אינן עולה בקנה אחד עם שלטון החוק, ולכן אינו יכול להיאכף באמצעות נהלים רשמיים אלא רק באמצעות מנהגים), מעלה שמדובר במדיניות סדורה ועקבית, המתחדשת באופן יעיל עם שינויי נסיבות, המשרתת באופן מצוין את המטרות האסטרטגיות של המגזרים הללו, ולכן צריכה להוות מושא לקנאה לקובעי מדיניות ופקידים.

    למרבה הצער, מדובר במגזרי מיעוט, שחריצותם המנהלית אינה תורמת הרבה לרוב האזרחים בישראל, נהפוך הוא.

  4. קראתי ב-"שאל הסטריונים" ברדיט שהעניין ש"מונטזומה חשב שהספרדים הם אלים" הוא מיתוס שנוצר לאחר הכיבוש – אני לא יודע אם זה נכון (לא לסמוך על כל מה שאתה קורא ברדיט וכו') אבל חשבתי שראוי לציון.

  5. קל להזדהות עם מרבית הנאמר. לעיתים חוסר ההגיון זועק לשמים. אולם בעניין עזה בפרט והחתירה העיקשת ורבת השנים ל"שלום" בכלל (תמיד כשאתה רואה חתירה עיקשת ורבת שנים צא ולמד שמשהו תקוע שם) איוולת רבת שנים. אמנם בשנת תרפפו כולנו חלמנו וקיווינו אולם הגיע הזמן להתפכח. המציאות היא שחוץ מ"הרי לא יתכן אחרת" אין באמת סיבה לקחת את הסיכון הקיומי הכרוך בחתימת הסכם עם מי שאמונתו והנרטיב שלו חזקים מכל נייר והסכם. לראייה המצב בעזה לאחר נסיגת ישראל, לא הובילה לפיוס, נהפוך הוא.
    אבל אלו בדיוק העובדות שהצועדים במצעד האיוולת לא יבחינו בהן….

    • מה שמוזר הוא שלא עלה בדעת איש מהמערכת הביטחונית, לנסות לערער את שליטת החמאס בעזה, דרך עקיפת המנגנון, ו'דיבור ישיר' עם התושבים.

      כמובן שהמנגנון החמאסי יעשה הכל למנוע דיבור כזה ועשוי להעניש את האזרחים (מה שכבר קרה, כמו עם מבקשי הסיוע הרפואי), אבל עדיין מאמץ בתחום הזה יהיה שווה הרבה במישור התדמיתי (אפשר להקליט ולשדר עדויות אזרחים) וכן אין כמו סיוע חומרי, לשנות דיעה אידיאולוגית.

      הייתי משקיע יותר בכיוון הזה, מאשר בחפיר אנטי-מנהרות, שתקציבו מתקרב לזה של הרכבת התחתית בת"א.

  6. בנודע לשר החוץ אני חושב שאתה צודק, בכלל החרמה לפני בדיקה היא בעייתית. אני חושב שאתה לא לגמרי מודע לתכניות בעזה, אני באופן אישי מתנגד להמאסת חיים סתם, כמו כן אני מעריך את זה כנוגד את יכולת האדם הסביר להיות רע במודע. אבל, בימים אלו ממש מבינים בחמאס כי הם לא מסוגלים להיות מנהיגים אזרחיים כי העם כן לוחץ ולחמאס כן מדגדג. ועתה יש מלחמת עולם בין פתח לחמאס, והחמאס לא בדיוק מציג עמדת כוח

    • אני רק רואה עוד הסכם פיוס אחד מבין רבים, שלא ממש קודם עור וגידים בשטח . אני גם רואה שהאינרציה משבשת את הכוונות המוצהרות של מת״ק עזה לשפר את רמת החיים ברצועה כדי למנוע התלקחות.

      • אכן אתה צודק.
        אבל אני רואה נסיגה של החמאס חזרה אל אי הלגיטימיות.
        באופן אישי אני חושב כי צריך לנסות סוג של מודל סינגפור – פוליס עם נמל ים רחב ואיכותי ונמל תעופה גדול. רק עבודות ההקמה ישפרו לאין ערוך את המצב. ואים יבריחו נשק – נו…כבר הרסנו פעם את שדה התעופה.
        אני חושב שישנה פחדנות פוליטית. אבל אני לא מסכים שעול על העם לא משפיע. זה לוקח זמן, תלוי תרבות, אך בסוף זה יוצא . השאלה על מי זה יוצא

      • אני מכיר מעט מאד תקדימים היסטוריים לאפקטיביות של מהלך כזה

    • דוד
      עזה היא כאב ראש אחד גדול אבל הניסיון ליצור סינגפור חדשה כאשר בצד השני אין את הכלים התרבותיים שהיו לסניגפור (מיעוט סיני גדול בעל משמעת קונפוציונית ומורשת בריטית חזקה) לא גורם לי לתלות תקוות רבות במהלך. קשה לי להאמין שמה שלא הלך בשאר מדינות האזור שלא היו נתונות לקונפליקט ילך דווקא בעזה.

      כרגע הקבינט מנסה צעדים שונים מול עזה תוך שלילת האפשרות של כיבושה מחדש. וצריך לראות המ יתגבש מהמהלכים הללו.

    • התקדים הוא קולומביה, שיצאה ממלחמת האזרחים בזכות השקעה בתשתיות.

  7. זה מאוד פשוט.
    הנהגת משרד החוץ מחזיקה באידיאולוגיה מסוייימת שלא מתאימה לקו המרכזי של השילטון בארץ. זה קו שבו מחזיקות רוב מפלגות השמאל באירופה. מדינת כול אזרחיה וכולם שווים. זה לא תואם לקו של מפלגות הימין בארץ ובאירופה. תקרא לזה פאשיזם או כול כינוי גנאי אחר. זה לא אלא יותר לאומנות מקומית. קשה להם לקבל מפלגה עם קו של מדינת הלאום ולכן ההתנגדות.

    • עזה היא לדעתי בדיוק כמו כול שכונה במצרים. ניסינו. נתנו מרווח נשימה. לא אוהבים אותנו שם ומנסים כול הזמן ליצור פרובוקציות נגדנו. כול מי שרוצה לצאת לחו״ל או לטיפול רפואי יתכבד ויסע למצרים. יש המון מקומות במצרים בלי מים זורמים ובלי חשמל. זאת בכלל לא הבעייה שלי. בקשר לסינגפור יש לכם דוגמה אחת טובה איפה זה הצליח בעולם הערבי. למה הסונים של עזה שדרך אגב משכילים הרבה יותר מרוב העולם הערבי יצליחו במקום שכולם נכשלו. ארצות העולם שפכו שם מליארדים ומה קרה. כלום שום דבר. מצעד באיוולת היה דווקא של אילו שחשבו שהם יכולים לישר עץ עקום. התרבות המערבית לא מתאימה שם ורק כול מיני נאיבים חושבים שיוכלו לשנות תרבות של מאות שנים שאולי יותר טובה מהתרבות שלהם.

    • "מדינת כל אזרחיה וכולם שווים" זה לא רק אידיאולוגיה של מםלגות השמאל, זה המצב הקיים באירופה ממילא. זה גם אינו סותר את הרעיון של מדינת לאום, ולו משום שאירופה כולה מורכבת מכאלה. הרעיון של מדינת לאום, בגרסת הלאומיות האתנית, הוא שיש מדינה בה קבוצה אתנית מסוימת מהווה רוב, וממילא קובעת היבטים רבים של החיים במדינה (שפה, דת, תרבות, וכו'). בני קבוצות אתניות אחרות יכולים לחיות במדינה כאזרחים שווי זכויות, ויחד עם זאת, כמיעוט. מפלגות הימין באירופה מקבלות את הרעיון הזה.
      מה שמפלגות הימין מנסות לעשות הוא לשמור על קבוצת הרוב בתור קבוצת הרוב, בין היתר, על-ידי הגבלת הגירה. השמאל אינו אוהב את זה, מתוך איזו פנטזיה קוסמופוליטית שהקשר שלה למציאות הוא קלוש. אבל מדיניות הגירה זה דבר שכל מדינה צריכה להחליט לגבי עצמה. לנסות לכפות איזה סטנדרט אחיד בעניין הזה זה לא עניין של ימין או שמאל, זו פשוט איוולת.
      לגבי שטראכה ספציפית, יש לו היסטוריה מתועדת של קשרים עם חוגים ניאו-נאציים (סליחה, גרמנית: https://de.wikipedia.org/wiki/Heinz-Christian_Strache#Kontakte_mit_Rechtsextremisten). זה אינו סימפטי, אבל מדובר באירועי שנות ה-80. ובכל מקרה, אין טעם להתערב בענייני מדינות אחרות, אלא אולי במקרים של פגיעה ממשית בחיי אדם בהיקף נרחב (סדר גודל של טיהור אתני או רצח עם). ברור שאוסטריה רחוקה מזה שנות אור — רחוקה הרבה יותר מישראל, דרך אגב.

  8. האם לא קיים כאן ממד נוסף והוא סיכוי ממשי ששכבות רחבות בציבור, בעזרת ההסתה המתאימה, יבחרו לפרש כל שינוי מהמצב הנהוג כבוגדנות/תבוסתנות/רדיפה וכו'
    האם גנרלים יפנים באמת יכלו להודות בתבוסה מול ארה"ב לפני הירושימה? האם גרמניה יכלה לוותר על 3 השנים האחרונות בשתי מלחמות העולם?

  9. לנוהגים ונהלים יש תפקיד חשוב: הם מאפשרים להגיב לסיטואציות שכיחות בלי לבחון אותן כל פעם מחדש (על כל הזמן והמשאבים הכרוכים בכך), ויוצרים מידה רבה של יציבות — דבר שבני אדם מעריכים אותו בדרך כלל.
    קיומו של מכון התקנים, הקובע תקן ישראלי למוצרים שאמורים לשמש את אזרחי ישראל, הוא ביטוי לריבונות מדינית, המתבטאת הן בדאגה לשלום האזרחים והן בקביעת כללי המשחק בשוק המקומי. עקרונית, אפשר לוותר על התקינה המקומית כשם שאפשר לוותר על המטבע המקומי (שרי אוצר מהליכוד בשנות ה-80 השתעשעו עם רעיון הדולריזציה). לפחות במקרה של המבטע, ויתור כזה הוא צרה צרורה, ולא בטוח שהוויתור על התקינה טוב יותר.
    לגבי מחירי הנסיעות, מוצרי המזון, וכו' — קודם כל, השאיפה התמידית להורדת המחירים היא סוג של פרה קדושה שכדאי לבחון גם אותה. זה כיף לשלם פחות על דברים, אבל לרוב, אפשר לחיות לא רע גם עם מחירים שאינם יורדים. לעומת זאת, בצד השני של המוצרים והשירותים נמצאים אנשים שמייצרים אותם. הורדת המחירים עשויה להחריב את מטה לחמם של האנשים האלה, ולא, לרוב לא מדובר בפקידים מושחתים. אנשים שמטה לחמם נפגע עשויים לנוע לכיוונים קיצוניים ומסוכנים, גם מבחינה פוליטית. בכל הקשור לשירותי הסעה, מתווספות לכך גם בעיות של בטיחות הרכבים, כשירות הנהגים ומיסוי ההכנסות. מסיבות אלה, המדינה נלחמה במשך שנים בהסעות פיראטיות במגזר החרדי. וכל עוד המודל העסקי של אובר מתבסס על העסקה בפועל של נהגים בלי להגדיר אותם כמועסקים ע"י החברה — עם העדר זכויות סוציאליות הכרוך בהעסקה — יש טעם רב בלמנוע מהחברה הזאת דריסת רגל בארץ (כמה ארצות וערים באירופה כבר סגרו את הדלת בפני החברה הזאת, ובצדק).

    • אף אחד לא מווסת את השוק יותר טוב מהציבור עצמו. דוגמא טובה היא וויז שמתבססת על חוכמת ההמונים. בדרך להצלחה פשטו את הרגל או שינו כיוון מספר חברות מפות כמו איגו שהייתה חברת ניווט. אז מה.
      את מכון התקנים הקימו בזמנו הרבה בשביל לחסום תחרות מיבוא מחו״ל. אם אני קונה מוצר שעבר תקינה אירופית או אמריקנית למה צריך לבדוק עוד פעם וכמובן שהציבור משלם. ממשלה צריכה לפקח על היבואנים והיצרנים ע״י אכיפה. הוכח בכלכלה הישראלית שתעשיות מסויימות טובות פה והם מצליחות ואחרות פשוט גוועו.
      שאתה בוחר סופרמרקט מסויים אתה בוחר לפי מחירים. איכות ניקיון ועוד גורמים שכולם קשורים לתחרות. לא היית רוצה סופר אחד עם מחירים אחידים כמו בצרכניה בקיבוץ. תחרות מוזילה מחירים ומאפשרת לציבור גדול יותר להינות ממנה.

      • הציבור אינו מווסת את השוק לבדו, ולו בשל העובדה שהוא משלם בשוק בכסף שעל כמותו שולט (בעקיפין) הבנק המרכזי. אפשר אפילו לומר, במידה רבה של צדק, שהבנקים המרכזיים "נרדמו בשמירה" בשנים האחרונות ויצרו בועה של כסף זול מדי, שאחראית על כל מיני עיוותים בשוק — למשל, העלייה הפרועה במחירי הדיור, כמעט בכל העולם המערבי, לא רק בישראל.
        מכון התקנים קיבל את הסמכות הבלעדית על התקינה בישראל בשנת 1953. באותה תקופה, לא הייתה סכנה ממשית של ייבוא מתחרה. לעומת זאת, כיום יש בישראל המון מוצרים מיובאים, אז קיומו של מכון התקנים אינו הבעיה כאן. אולי חלק משיטות עבודתו בעייתיות, ואפשר לדון בזה, אבל זה כבר דיון אחר.
        ותתפלא, אני לא "בוחר סופרמרקט לפי המחירים". אני ואשתי קונים באותו סופרמרקט, פחות או יותר, מאז עברנו לדירתנו הנוכחית לפני כמעט 20 שנה. כן, מסתכלים על המחירים, אבל לא להוטים למצוא את הסופר הזול ביותר בסביבת מגורינו כל עוד המחירים בזה הנוכחי הם סבירים. מעדיפים את התחושה של מרחב מוכר שבו ברור לנו איפה נמצא כל סוג מוצרים ואפשר לעשות קניות במהירות, את העובדים שמכירים אותנו אישית, את הקרבה לבית, ועוד. אני מניח שאצל רוב האנשים מהיישוב זה עובד ככה: המחיר הוא שיקול, אבל לא השיקול הבלעדי ואולי גם לא העיקרי.
        אני לא נגד תחרות. אבל במשק שמשתנה במהירות, ושההגנות הסוציאליות הולכות ונשחקות בו, אני חושב שמסוכן להגביר אותה, שזו לא צריכה להיות ברירת המחדל, ושהדיון על האם להגביר תחרות או לא ייקח בחשבון גם את האינטרסים של המעסיקים והעובדים ולא רק את אלו של הצרכנים.

    • מני, כאשר אצלך 500 ש"ח בחודש יהיו מהותיים, אז תחשוב אחרת על מחירי נסיעות ומזון. קל לבטל את הבעיה כאשר זה לא מפריע לך אישית – וזו גם הבעיה של הפוליטיקאים בארץ: רובם לא יושפעו אישית מהמדיניות שהם קובעים (אין שר שנוסע בתחב"ץ).

      מכון התקנים החל כדבר חיובי, אבל כיום *כל* מטרתו היא חסימת ייבוא וטירטור היבואנים. מצער שעומד בראשו מי שהיה חבר מר"צ בשעתו, רן כהן.

      באשר לאובר – כרגע מחיר נסיעה במונית גבוה בעשרות אחוזים ממחיר העלות האמיתית של נסיעה (דלק, ביטוח, מוסך). העובדה שאחזקת רכב (משומש, הכי פשוט שיש) לא יקרה בהרבה מנסיעה יומית במונית, מבטיחה שהכבישים בארץ יסתמו.

      • אבל יש המון מוצרים מיובאים בארץ. למעשה, מלבד מוצרי מזון, אני לא זוכר מתי קניתי לאחרונה בחנות משהו שיוצר בישראל (טוב, גם מלבד ספרים; ספרים בעברית נדפסים בארץ, מסיבות מובנות).
        אני מניח שיש בישראל משפחות בהרכב ובמעמד סוציו-אקונומי דומה לשלנו שמוציאות 500 ש"ח פחות בחודש על מזון. אנחנו, למשל, כבר שנים לא קונים מזון בשוק (כי זה כאב ראש ובזבוז זמן בשבילנו להגיע לשם), הילדים קצת בררנים ומתעקשים על סוגי מזון מסוימים, לא בהכרח זולים, וכו'. אילו מצבנו הכלכלי היה קשה יותר, אני מניח שהיינו עושים את המאמץ ומצמצמים הוצאות.
        אין דבר רע בעצם השאיפה להוזיל את מוצרי המזון. השאלה היא במה זה יהיה כרוך עבור החקלאות המקומית. אם זה יחסל אותה, אז כנראה עדיף שלא.
        בישראל יש כיום יותר מ-20,000 נהגי מוניות. הם כנראה לא מרוויחים הרבה, ולמדינה קל יחסית לפקח על פעילותם. זה נראה עדיף על המצב בו הנהגים יתרוששו, המדינה תצטרך להתמודד עם תאגיד ענק המצויד בסוללת עורכי דין ורואי חשבון מומחים בתכנוני מס, ומי שיסיע בפועל את הנוסעים יהיו אנשים שאיש אינו מפקח על מידת כשירותם ועל בטיחות הרכבים שלהם, ושגם אינם באמת יכולים לחיות מזה.

      • מה הצורך בחקלאות מקומית? תן לי סיבה אחת טובה… חוץ מאידיאולוגית כמובן.

        הייצוא החקלאי צריך להיות ידע מקצועי, הנדסה גנטית והשבחות (זנים עמידים, מיוחדים ועוד) וכן שיטות השקיה מתקדמות. אנחנו כבר מעצמה בתחום (רק לאחרונה היתה כתבה מרתקת על ייצור שמן חוחובה, שבעבר היה יקר ובארץ מצאו דרך להוזיל משמעותית וכך ליצור תכשירי קוסמטיקה טבעיים).
        גם את שיאי תפוקת החלב כאן (מס' 2 זו הולנד) ניתן למכור כידע.

        אין טעם למכור מים לחו"ל, ע"י שליחת תוצרת מקומית (תפוזים, עגבניות ופרחים) לשווקי אירופה. זה מגוחך. זה גם לא ממש רווחי (חוץ מהפרחים, שאולי פחות צורכים מים).

        רוב מוצרי חקלאות זולים יותר באירופה מאשר אצלינו. חבל לזרוק שליש מהתוצרת כאן רק כדי לקיים חקלאות. שיזרקו החקלאים ביוון וספרד: יש להם די מים.

        אגב סופרמרקטים – לא יודע אם שמת לב, אבל המבחר בהם מצומצם למדי (המזון התעשייתי המקומי מלוח ומתוק מדי, ולא איכותי מבחינה טכנולוגית). נכון שיש ייבוא, אבל הוא לא קבוע: פעם יש ופעם אין;. לא ניתן לדעת מי ומתי. זה מראה על ייבואנים שמחפשים לעשות קופה ורווח מהיר, במקום לתת שירות אחיד וקבוע.

      • קודם כל, לא הייתי מזלזל באידיאולוגיה. חקלאות כביטוי לקשר בין אדם, או קבוצת אנשים, לאדמה היא אחד הדברים הבסיסיים בהוויה האנושית, והתנועה הציונית בנתה את עצמה כתנועת שיבתם של היהודים אל אדמתם.
        שנית, כדי שהחקלאים הישראלים יוכלו להמשיך לפתח את אותן שיטות חדשניות ויעילות שאתה מדבר עליהן צריך, ובכן, שיהיו חקלאים ישראלים. זה ההיגיון של לתת לאלף פרחים לפרוח כדי שיהיו ביניהם כמה יפים במיוחד (והרוב יהיו סתם פרחים רגילים).
        יש גם עניין של ביטחון תזונתי. להבדיל מרוב ארצות אירופה, אנחנו חיים באזור מסוכן למדי. כעת נתיבי הספנות לישראל בטוחים, אבל לך תדע מה יהיה בעוד 20 שנה. רצוי שתהיה לנו מספיק חקלאות שתוכל לספק ולו את המינימום הנדרש לקיום פיזי לתושבי ישראל ביום סגריר.
        כל זה אינו אומר שאסור לאפשר ייבוא מזון לישראל. כפי שאמרתי, הייבוא הזה כבר קיים. אפשר לדון בדרכים לגרום ליבואנים לתת שירות אמין וקבוע, פשוט רצוי שזה יקרה בלי לחסל את החקלאות המקומית.

      • מני, אם יהיה מצור ימי על ישראל חקלאות לא תעזור לך. לא יהיה דלק למשאיות כדי
        לשנע את הסחורה

      • לא בהכרח מצור ימי מלא; יש כל מיני אפשרויות של הרעת תנאי תחבורה ימית (כמו שקרה לקטר, למשל).

      • מני, הציונות כבר מתה… מזמן. 40 שנה לפחות. היא קיימת רק בדמיונם של המתנחלים.

        ניתן בקלות להקים חוות מחקר חקלאיות. יהיו קטנות פי כמה מהשטחים המעובדים כרגע, וצריכת המים שלהן תהיה עשירית או פחות מהקיימת. אם תהיה הכשרה מקצועית לתחום, אז בכלל נראה ביצועים…

        באשר לייבוא – מדינות רבות תלויות בייבוא מזון (יפאן במיוחד). לכן יש להן (ולנו) מאגרי שעת חירום.
        כדאי גם שיהיה צי טוב ויחסים טובים עם השכנות… הנה סיבה טובה.

      • הציונות אולי כבר מתה מחמת השגת יעדיה, אבל המדינה והחברה היהודית החדשה שהיא בנתה נמצאות אתנו. החברה הזאת, בין היתר, קשורה לאדמתה דרך החקלאות שהיא מקיימת. אפשר לראות בזה ערך מעבר לשורת מאזן התשלומים.
        כן, כמעט כל המדינות המתועשות תלויות באספקת מזון מבחוץ. אבל ביפן, ספציפית, החקלאות המקומית מספקת 39% של צריכת מזון – או לפחות סיפקה לפני חמש שנים (http://factsanddetails.com/japan/cat24/sub159/item941.html). בישראל החקלאות המקומית מספקת פחות.
        למעשה, החקלאות בישראל הייתה בתהליך התכווצות בשנות ה-90-80. מאז תחילת המאה הזאת תהליך ההתכווצות נבלם, פחות או יותר. אני לא חושב שמגוון המוצרים בשוק או זמינות מזון מיובא בשנות ה-90-80 היו טובים יותר.

  10. תודה על המאמר

    הייתי מייחס את הדברים לאטימות הפקידים, מאחר והם לא מוכשרים ולא 'העפרונות המחודדים' ביותר שיש; תוצאה של שירות מדינה חלוש, שאינו מקבל לפי הכישורים (היתה כתבה לפני שנה שהדגימה דחיית מוכשרים לטובת מכרים) אלא לפי היכרות אישית וקירבה ופרוטקציה.

    ידוע שאלה שאינם חשים בטוחים בעצמם במשרתם, מעדיפים פתרונות מוקצנים ולא לברר לעומק; ועל כן אם יש אוסטרי ימני, הרי שבטוח להניח שהוא ניאו-נאצי…

    אותו הדבר גם בשאר הדברים – מחשבה מינימאלית כתוצאה מכישרון מועט או חשש לקידום, מייצרים פתרונות פשטניים ומוקצנים.
    זה ניכר למשל בנאמנות הלא-סבירה של עובד זוטר למקום עבודתו: ככל שהוא זוטר יותר, כך הוא מוכן להגן על המעסיק שלו, בלי קשר לעובדות. לכן הש.ג. תמיד יהיה קפדן יותר מהנהלים… אלא אם הוא מתעב את העבודה שלו: למרבה המזל יש איזון מסויים בין התיעוב לנאמנות.

    • אני לא יודע איפה אתה עובד וכנראה המחירים של המוצרים לא משפיעים על סל המוצרים שלך אבל לרוב האנשים זה מאוד איכפת. היום בישראל אנחנו משלמים מחירים יקרים על רוב מוצרי המזון בגלל תקינה מסובכת וגם בגלל חוסר תחרות בנמלי הים. הכול מעלה את המחירים. הקלת הרגולציה ופתיחת נמלים חדשים תחרות חזקה יובילו להורדת מחירים שכולנו נרוויח ממנה.
      יש היום 30,000 נהגי מוניות. אם המדינה הייתה פותחת את השוק בצורה מלאה לאובר ולחברות דומות מחירי הנסיעה היו יורדים וכולם היו משתמשים יותר ובצורה יעילה יותר בכלי הרכב שהיום מנוצלים אולי ב-10% מה ניצולת שלהם. הרבה אנשים היו משתמשים בכלי הזה שהיום לא נמצא בכלל.
      תראה מה קרה בתעופה האזרחית. טסים המון אנשים שלא יכלו לאפשר לעצמם קפיצה קטנה לחו״ל.
      השאלה שאתה צריך לשאול. מי יותר חשוב. 8 מליון תושבי המדינה או 30000 נהגי מוניות. אני מניח לך לחשוב לבד.

      • מניח שהתכוונת לענות ל-מני

        אגב מס' נהגים – נהג אחד אמר לי בקיץ האחרון שלפי האפליקציה של GETT, יש 8000 נהגים רשומים בחברה הזו כרגע. מעריך על כן שהמס' הכולל בארץ לא גבוה מ-20 אלף.

        אגב יצא מכרז למוניות שירות לאחרונה, אבל במסלולי אוטובוסים… כלומר משרד התחבורה לא מבין עדיין את המשמעות של מונית, שמסוגלת להתגמש.

  11. התגובה האחרונה של ywelis מתארת היטב את המצב בשרות המדינה בבנקים בדואר. כשקראתי את דבריו של דני "הרי לא יתכן אחרת" חשבתי שהוא קצת מגזים בביקורת, אבל מאז הספקתי לבקר במשרד הפנים, במכס, בדואר ונוכחתי שזו המציאות. אולי כשהרובוטים יחליפו את הפקידים האינטלגנציה המלאכותית תשפר את היעילות ואת קבלת ההחלטות.

    בהתיחס לרמת חיים והורדת מחירים. במדינות בהן יש פער גדול בין עשירים לעניים יש ביקוש לכל, מפלאפל ב 10 ש"ח ועד סושי ב 100. יש מדינות בהן אובר יקר ממוניות ועדיין מצליח כיוון שהמכוניות מהודרות יותר. ואם החקלאות המקומית תפגע מדוע שלא לצמצם אותה? במה זה שונה מהפגיעה בנהגי המוניות?

    • תחרות היא דבר מבורך. המחירים יורדים והרבה יותר משתמשים במוצרים.
      מאז שפתחו את הטיסות המחירים ירדו. יש יותר חברות וכולם מרווחים. אפילו בארץ 3 החברות הישראליות שכולן פרטיות רק גדלות וצומחות.
      למה שמכונית תעמוד 90% מהיום. אם אובר או חברה אחרת היו פועלות מחירי הנסיעות הציבוריות היו יורדים. ציבור שבחר רק באוטובוס או במכונית יעבור לתחבורה ציבורית זולה יחסית. מספיק שהמכוניות של הציבור יעמדו רק 80% אז רוב בעיית התחבורה הציבורית תפתר.
      ואם בשביל זה חלק מנהגי המוניות יפסידו חלק מהכנסתם אז זה בסדר גמור. ציבור מרוויח של 8 מליון לעומת 30 אלף זה ממש לא כוחות.

      • יציבות תעסוקתית היא דבר מבורך יותר. הייתי מעדיף לצמצם את הצריכה הפרטית שלי ולדעת שלא יפטרו אותי ממשרתי עד הפנסיה.
        יש עוד שיקולים מעבר למחיר הנסיעה. למשל, שאלת האחריות הביטוחית אם נגרם לנוסע נזק במהלך הנסיעה. למשל, שאלת הכשרתם ובטיחותם של הנהגים (נדמה לי שכדי לקבל רשיון לנהיגה ברכב ציבורי, כולל מונית, צריך להציג תעודת יושר מהמשטרה ולעבור קורס מיוחד לנהיגה ברכב ציבורי; מי יפקח על נהגי אובר?). למשל, השאלה מי ידאג לתנאים הסוציאליים של הנהגים?
        יש דרכים אחרות לצמצם את השימוש ברכב פרטי בארץ. אפשר להפעיל תחבורה ציבורית סדירה בשבתות. אפשר לאסור על כניסת רכבים פרטיים למרכזי ערים. ואפשר לצמצם את בועת ההלוואות הזולות המזינה את חגיגת קניית הרכבים בשנים האחרונות.

      • אובר עובד מצויין בארצות הברית. השתמשתי בו כמעט כל יום והוא הקל לי את החיים ויוקר המחייה משמעותית. ממש לא מעניין אותי איזה קורסים בידיעת הארץ ובמכונאות רכב הנהג עבר, בדיוק כמו שזה לא מעניין אותי כשאני נוסע עם חבר שלי או תופס טרמפ. שירדו לנו מהחיים עם הרגולציות. ויציבות תעסוקתית? זה בדיוק מה שמנוון את המשק.

      • אותך אולי לא מעניין מי אישר לנהג לנהוג ברכב שהוא ציבורי בפועל. את הגברת הזאת זה מעניין (https://www.cnbc.com/2017/11/15/uber-rider-sues-alleging-inadequate-background-checks-for-drivers.html). אני מניח שאם היית נקלי לתאונת דרכים, גם שאלת האחריות הביטוחית הייתה מעניינת אותך.
        אני מעדיף ביטחון תעסוקתי גם אם זה "ינוון את המשק". אני גם מעדיף להסתפק במשרה אחת גם אם משרה נוספת תעלה את הכנסותיי. "כלכלת החלטורות", שאובר היא אחת מספינות הדגל שלה, הורסת משרות קבועות, לא רק של נהגים. כמובן, בפועל אין יציבות מוחלטת כמו שאין תחרות נטולת גבולות, וצריך לאזן בין הדברים. הבעיה היא הלך הרוח הציבורי שחושב שתחרות טובה בהכרח ויציבות לא.

      • אז שהגברת הזאת לא תיקח אובר, ואני כן אקח. בפועל בבוסטון כולם לוקחים, ולא סתם. אובר עוזר להמון אנשים שעובדים בעוד עבודה, מפני שהוא מאפשר להם להרוויח עוד כסף ממשאב רדום. ואם אתה מעדיף כלכלה סוציאליסטית אפורה מנוונת, זכותך כמובן. אני מעדיף להזניק את ישראל למאה ה-21. נוסיף גם שיוקר מחייה גבוה עקב פעילותן של קבוצות לחץ טוב מאד לקבוצות האלה אבל רע הרבה יותר לכלל הציבור, במיוחד לעניים ולמעמד הבינוני-נמוך. אובר יאפשר לאנשים עניים יותר להשתמש במוניות וגם להרוויח כסף מהצד. בדיוק כמו שייבוא חופשי יאפשר להם לקנות יותר בזול. נהגי המוניות יכולים להפוך להיות נהגי אובר וליפט, מי שייפגעו באמת זה בעלי הרשיונות ואותם אפשר לפצות.

        האחריות הביטוחית, באמת. זה מעניין אותך כשאתה נוסע עם חבר שלך או לוקח טרמפ?

      • לא יודע מה מצב התחבורה הציבורית בבוסטון. אם כולם שם נוסעים עם אובר, נראה שהוא לא משהו, וחבל.
        אתה מוותר, בקלות רבה מדי, על דברים שאפשר לדרוש גם מאובר. למשל, העסקת נהגים שיש להם תעודת יושר מהמשטרה ורישיון נהיגה ברכב ציבורי. למשל, אחריות לעובדים שהחברה מעסיקה בפועל. אם החברה כל כך רוצה להיכנס לשוק המקומי, שתעשה את זה תחת הרגולציה הקיימת.
        למעשה, גם זה יותיר מספר בעיות — למשל, הזלזול המתמשך והמתועד היטב של החברה הזאת בפרטיות נהגיה ונוסעיה. גם מבחינת התחרות, עדיף מצב שבו הרבה נהגי מוניות ותחנות קטנות מתחרים זה בזה ממצב שבו שתיים או שלוש חברות מתחום כלכלת החלטורות משתלטות על השוק.
        הבעיה עם עבודה נוספת היא שברגע שזה נכנס בהיקף נרחב, נמצא בידי הציבור כסף שמעלה את יוקר המחיה, ופתאום גם אנשים שקודם לא היו צריכים את זה מגלים שקשה להסתדר בלי זה. זה כבר קרה עם יציאת הנשים לשוק העבודה — מה שהתחיל כחלק מתנועה לשחרור האישה (והשיג את יעדיו במידה רבה) הביא למצב שבו הרוב המוחלט של משפחות אינו יכול להסתדר עם מפרנס אחד. בעצם, גם הגבלת שעות העבודה בחוק — מהלך שקדם בכמה עשרות שנים ליציאה המונית של הנשים לעבודה — נועדה, בין היתר, למנוע מאתנו להתחרות זה עם זה על גובה ההכנסה עד חיסול כל שעות הערות ביום. כלכלת החלטורות מוחקת את ההישג הזה.
        האם אני רוצה כלכלה סוציאליסטית אפורה ומנוונת? בערך, כמו בצרפת של המאה ה-21.

      • אז מה שאתה אומר שישאר לציבור יותר כסף זה לא טוב. אם לציבור ישאר יותר כסף הוא יוכל לקנות יותר דברים. יהיו פחות פקקים כי הניצולת של המכוניות תגדל. מה רע.
        משרד ראש הממשלה מנסה להוריד את הרגולציה אצלנו. היום בהרבה מדדים אנחנו במקום מאוד גבוה ב – OECD ורק ובעיקר ברגולציה ו פיריון עבודה אנחנו במקום עלוב. למה לא להוריד את יוקר המחיה שלציבור ישאר יותר כסף.
        למה משרד התחבורה מתנהג ככה לא ברור לי בכלל.
        היום ישראל במקום ה-11 במדד האושר העולמי. אני רוצה שנהייה באחד המקומות הראשונים.

      • לא חושב שבאמריקה מס' התאונות עלה בגלל 'אובר'. סביר שפחות.
        מאחר ונסיעה היא מוצר, ניתן לפקח עליה, ולכפות מהירות מותרת וקישור בין המשכורת של הנהג לשמירת חוקי התנועה שלו: הנה דבר שלא ניתן לעשות עם נהגים רגילים…

        מוניות שירות בכל היממה וימי השבוע וסופו – יהיו גם אמצעי יעיל; אבל לפני כן צריך לשבור את המונופול של המוניות הקיימות.

      • מדדי האושר האלה הם יחסיים . תיקח מחקרים סוביקטיסים כאלה בהרבה קמצוץ מלח.

      • זה שיהיה לציבור יותר כסף עשוי להוביל לתוצאות שונות, חלקן ייראו לנו חיוביות וחלקן שליליות (ועל חלקן לא נסכים כנראה). תלוי איך הכסף נכנס, ומה עושים אתו. למשל, אנחנו חיים בשיטה כלכלית בה כסף חדש נכנס תמיד בצורת חוב. אני לא חושב שאפשר להחליף את השיטה הזאת בעתיד הנראה לעין, אבל הגידול המתמיד בהיקפי חובות הציבור מדאיג. נוסף על כך, שפע של כסף זול הוא אחד הגורמים שמביאים להתייקרות מוצרים, במיוחד אלה שקשה להגדיל את ההיצע שלהם באופן דרסטי (דיור הוא דוגמא מובהקת). החיים מורכבים, ולצמצם אותם לאיזשהו מדד שכל המאמצים מושקעים בלשפר אותו על חשבון כל השאר זו דרך בטוחה לגרום יותר נזק מתועלת.
        מהבחינה הזאת, מדדים סובייקטיביים הם לא דבר רע. מצד אחד, הם נותנים לאנשים עצמם לשקלל היבטים שונים של ההוויה שלהם כשהם נותנים תשובות לסוקרים; ומצד שני, ברור לכל שאלו מדדים סובייקטיביים וכדאי לתת את הדעת על הגורמים השונים המשפיעים עליהם, בלי לצמצם את הכל לגורם או נתון בודד. המקום ה-11 במדד האושר הוא לא רע בכלל, בהתחשב בכך שאנחנו חיים בשכונה מסובכת מאוד ובהתפוצצות דמוגרפית מתמדת (הגורמת לצפיפות אוכלוסין ולצורך להשקיע משאבים רבים בדור החדש לפני שהוא ייתן משהו בתמורה, ואז בא דור חדש גדול עוד יותר, וחוזר חלילה).
        לעומת זאת, במדד הקלות של עשיית עסקים, מצבנו לא טוב (https://en.wikipedia.org/wiki/Ease_of_doing_business_index). אנחנו במקום 54, הרבה אחרי צרפת למרות חוקי עבודה הנוקשים שלה. ומה שמעניין עוד יותר, ההידרדרות היא מאז 2012. אני לא זוכר שהייתה מאז הגברה משמעותית של הרגולציה. מעניין מה קרה כאן.

    • שלציבור יהיה יותר כסף אז הציבור יבזבז על קניות ויפתחו יותר עסקים שזה מצויין ואז יצטרכו יותר עובדים שזה עוד יותר טוב ויהיה למדינה יותר כסף ממיסים ויוכלו לגבות פחות מיסים. מה רע. ואתה ואני נקבל יותר מהכסף שלנו ובעצם נרוויח יותר כסף כי הוא יהיה שווה יותר.
      ועוד פעם אם ציבור של 30 אלף נהגי מוניות יפסיד חלק מהפרנסה שלו מה שלדעתי בסוף לא יקרה זה לא נורא כי לכולנו תהייה תחבורה ציבורית זולה וזמינה יותר שזה מצויין.
      ובקשר לגברת עם ה״תוצר באירופה״ שבאירופה יצטרכו לשלם 10-15% מהתקציב על ביטחון ולא 1-2% אז נראה איך יהיה יוקר המחייה באירופה. היום אירופה רועדת כי היא נסמכת על ארה״ב והרוסים עושים שרירים. נראה אותם שארצות הברית תצא גם משם והם יצטרכו להביא כסף שאין להם לבנות את הצבאות שלהם מחדש. זה לא פשוט ועולה המון כסף

      • אילו הדברים התנהלו כמו שאתה מציע, הרי שהממשלה הייתה יכולה ללוות מעצמה (טוב, מהבנק המרכזי) כסף ללא הגבלה ולהציף בו את השוק. אתה יודע איך קוראים לתופעה הזאת (רמז: השם מתחיל ב"היפר"), והיא ממש לא בריאה לכלכלה.
        הכסף בפני עצמו הוא רק מספרים. השאלה היא מה אתה יכול לקנות אתו. ומעשה שטן: דווקא המוצרים שיש להם ביקוש קשיח ואי-אפשר לייצר אותם בייצור המוני במזרח הרחוק עם שכר רעב לפועלים, דווקא המוצרים האלה נוטים להתייקר כאשר השוק מוצף בכסף. דיור הוא הדוגמא המובהקת. אני לא חושב שחצי דור שלא יכול לקנות דירה בישראל 2018 שמח על כך שיש לציבור יותר כסף…
        לגבי נהגי מוניות, השאלה היא מה המדינה דורשת מהם (למשל, רשיון נהיגה לרכב ציבורי ותשלום אגרה), האם יש הצדקה לדרישות האלה (למשל, מבחינת בטיחות הנוסעים), ואיך מחילים את הדרישות המוצדקות על אנשים אחרים שרוצים להסיע נוסעים בתשלום. אפשר לדון על כך, רצוי עם נתונים ביד, אבל אין מה לשמוח על כך שחברות מסוימות (למשל, אובר) מצליחות לחמוק מהדרישות.
        אה, וארה"ב אינה יוצאת משום מקום. ברית נאט"ו קיימת ותמשיך להתקיים. מעבר לכך, לאחת מארצות האיחוד האירופי (צרפת) יש נשק גרעיני. למדינות שכבר נמצאות בנאט"ו, אין מה לפחד. מצד שני, לפי הנתונים בכתבה על כך ש"כאן זה לא אירופה", התמ"ג לנפש במונחי שיווי כוח הקנייה (PPP) בישראל הוא אי-שם באמצע בין איטליה לספרד, שתיהן ארצות אירופיות לגמרי. נתונים אחרים מראים שאנחנו קצת מפגרים אחרי ספרד, אבל נמצאים בערך באותה רמה. זה לא רע בכלל.

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מאמר מעולה דני, שמרתי בצד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: