ב-20 בפברואר, 1920, נקברה העיירה הרוסית ניקולייאבסק, יישוב קטן במזרח הרחוק על גדת הנהר אמוּר, בסופת בליזארד עזה. בתוך השלגים הכבדים ארבו חמושים עטויי פרוות, מסוכנים מזאבים, בפיקודו של הפרטיזן האנרכיסטי יאקוב טריפיאצין. אלא שבעיירה הוצב כוח יפני קטן, בפיקודם של רב סרן אישיקאווה וסגן הקונסול אישידה. מה עשו היפנים מול האנרכיסטים, ולמה הם היו בסיביר מלכתחילה? סיפור האימים של "פרשת ניקולאייבסק" משתלב בסיפורה של "ההתערבות הסיבירית", דשדושה הארוך והמתיש של הקיסרות היפנית בבוץ הרוסי שנמשך ארבע שנים תמימות – ארבע שנים יותר מדי. מה הוא "כשל מחצית ההר", ואיך תזהו את הנורות האדומות המתריעות בפני מלחמה הרת אסון? ינשוף אסטרטגי-צבאי על מלחמת שולל נשכחת עם אזהרות חשובות לעתיד.

בפברואר 1920, היתה העיירה הרוסית ניקולייאבסק מקום גרוע מאד לבלות בו חופשה. מזג האוויר, כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, היה הבעיה הקטנה ביותר של תושביו ושל הזרים שנאלצו להתארח בו. היישוב הרוסי הזה על גדת נהר אמוּר שבמזרח הרחוק הרוסי, כאלף קילומטרים מצפון לתחנת הרכבת הטראנס-סיבירית בעיר חָבָּרוֹבְסְק, היה נתון במתיחות שיא מאז התפרקות האימפריה הרוסית שלוש שנים קודם לכן. כשמונה מאות חיילים ואזרחים יפנים חיו בשכנות לחמישה עשר אלף רוסים, והמתח העצום ביניהם התחרה רק בפחד מאימת העולם הסובב. בחודש פברואר היתה ניקולאייבסק מנותקת מהעולם, הדרכים בינה לבין חברובסק שקועות בשלגים כבדים. ובתוך הסופות ארבו בני אדם עטויי פרווה וחמושים, מסוכנים יותר מזאבי הטרף הגרועים ביותר.

ממלכתו העתיקה של הצאר, כולל סיביר והמזרח הרחוק הרוסי, היתה נתונה כעת למלחמת אזרחים בין השלטון הבולשביקי האכזרי במוסקבה ל"צבא הלבן", קונפדרציה רופפת של יחידות צבאיות מלוכניות, כוחות סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו לבולשביקים, חיילים צ'כים שנתקעו באזור ושבטי קוזאקים קשוחים מהערבות. בין לבין, שרצו בשטח שודדים חסרי רחמים שזוהו באופן רופף עם ה"אדומים" או עם "הלבנים", אולם בפועל דאגו בראש ובראשונה לענייניהם שלהם. מעבר לגבול המונגולי שוטט "הברון המטורף" רומן פון אוּנְגֶרְן-שְטֶרְנְבָּרְג, מאמין בבודהיזם אזוטרי שנשבע להקים תיאוקרטיה מונגולית-טיבטית בראשות יורשו של ג'ינגיס חאן, ובאותה הזדמנות "לירות בכל הקומוניסטים, היהודים ובני משפחותיהם." צימאון הדמים שלו התחרה בזה של מנהיג הפרטיזנים האנרכיסטי יאקוב טריאָפִּיצִין, שאנשיו הטילו אימה על האזור כולו.

שנתיים קודם לכן, ב-1918, הכניסה האימפריה היפנית ראש שחצני ובוטח למיטה החולה של סיביר. מאז המהפכה הבולשביקית, נשמעו קולות מרכזיים בצבא היפני שקראו לשלוח צבא לסיביר על מנת לבלום את המהפכה ולהבטיח לכלכלה היפנית את משאביו העצומים של האזור. ראש הממשלה הליברלי הארה קיי, מנהיג המפלגה הראשון שהתמנה לתפקיד הרם (על מאבקו המר בצבא היפני כתבתי כבר בפוסט קודם), סירב בהתחלה להיענות לדרישה, בנימוק שהדבר עלול לפגוע ביחסים החיוניים בין יפן לבריטניה וארצות הברית. אולם בקיץ 1918, פנה דווקא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון ליפן והציע לה ליטול חלק בהתערבות משותפת בסיביר. המטרה היתה, כביכול, צנועה. במזרח הרחוק הרוסי נתקעו גדודים צ'כיים, שנלחמו מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית וכעת שאפו להגיע לנמל וולדיווסטוק, להשיג ספינות ולחזור לאירופה כדי להילחם למען עצמאות מולדתם. בדרך, הותקפו בידי הבולשביקים וקפצו לביצת מלחמת האזרחים הרוסית לצדו של הצבא הלבן. כעת, פנו לבעלות הברית כדי שאלו יסייעו בעדם. בנוסף לכך, היתה גם בעיית הנשק הזנוּח: משלוחים אדירים של נשק שסופקו לרוסים בידי בעלות הברית, ועתה שכבו בלא דורש, קילומטרים ארוכים של ארגזים, בסביבות נמל וולדיווסטוק. הנשיא וילסון, שהונע בין היתר בידי חשש (משונה ביותר) שהארגזים הללו יפלו באופן כלשהו בידיים גרמניות, הציע ליפן לשלוח שבעת אלפים חיילים לכוח בינלאומי שיאבטח את אזור ולדיווסטוק. הכוח ישמור על משלוחי הנשק, ויחפה על העורף של הגדודים הצ'כיים בעודם נלחמים בסכנה האדומה. ראש הממשלה הארה ושר החוץ שלו, אוצ'ידה יאסוייה, שהתנגדו עד כה להתערבות משום שפחדו להרגיז את ארצות הברית, חשו שטיעוני השלום שלהם נסתתמו. היפנים הסכימו להתערבות מוגבלת, בתנאי שמפקד הכוח יהיה יפני, והאמריקאים נעתרו. בקיץ הגיע לוולדיווסטוק המפקד העליון, גנרל אוטאני, אולם מהגבול המנצ'ורי זרמו אלפים רבים של חיילים יפנים, מספר שעלה בהרבה על ההקצאה המותרת. המטה הכללי, כמסתבר, "צפצף" כהרגלו על הוראות ממשלת יפן, והפר ברגל גסה את ההסכם עם האמריקאים. בכל זאת, המשיכו ארצות הברית ויפן לשתף פעולה ב"התערבות הסיבירית", גם לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אנחנו נישאר כאן, אמרו שני הצדדים, עד שהגדודים הצ'כיים יחזרו למולדתם, וראש ממשלת יפן אף הוסיף: "עד שישרור סדר בסיביר." כפי שאומרים, במהרה בימינו.

כבר ב-1918 נכנס לניקולאייבסק כוח יפני של שלוש מאות חיילים מדיביזית חי"ר מס' 14 של הצבא הקיסרי על מנת לאבטח את מאות האזרחים היפנים שהתגוררו בעיירה ואת הנציגות הדיפלומטית הקטנה בראשותו של סגן הקונסול אישידה. האזרחים היפנים היו ברובם אנשי עסקים קטנים ומהגרים עניים, שהתרכזו מסביב לחנות הכולבו שימאדה – אחד ממרכזי העיירה, ואליהם נלוו מספר זונות יפניות מבית הבושת המקומי. רשמית, נשלטה ניקולייאבסק על ידי ממשלה "לבנה" בראשותו של קולונל איוואן ניקולייאביץ' ויץ, אך רוב התושבים הרוסים גילו אהדה לבולשביקים ותיעבו הן את הלבנים והן את היפנים. כדי להוסיף לתסבוכת, שררה מתיחות גם בין היפנים לממשלה הלבנה עצמה.

בליל ה-20 בפברואר השתוללה סופת שלגים אדירה מסביב לעיירה, ובחסות הרוח המשתוללת הצליחו חוליות הפרטיזנים האדומים של יאקוב טריפיאצין לכבוש את המבצר החולש עליה. לאחר הפצצה שנמשכה מספר ימים, הסכימו התושבים להכניס את הפרטיזנים פנימה ללא קרב. היפנים, בראשותו של סגן הקונסול אישידה ומפקד הכוח, רב סרן אישיקאווה, לא קיבלו תגבורת מחברובסק, בין היתר בשל השלג העז, והמפקדה העליונה סירבה להניח להם לתקוף ראשונים. כעת התרכזו מסביב לבניין הקונסוליה, שנמלטו אליו גם כמה פליטים רוסים. מהמתחם המבוצר שלהם, נאלצו היפנים לראות כיצד טובחים אנשי טריפיאצין את הרוסים הלבנים בעיירה, גברים, נשים וילדים שנרצחו בעינויים, הוטבעו במימיו הקפואים של נהר האמור או סתם נורו ברחובות. בין היתר נורו גם המנהיג הלבן, קולונל ויץ, קציניו, נכבדי העיר וכל הסוחרים העשירים. רב סרן אישיקאווה העז למחות בפני הפרטיזנים, ובתגובה דרש טריפיאצין, בראשית מרץ, כי הוא וחייליו יתפרקו מנשקם. אישיקאווה, שראה בכניעה פחיתות כבוד ושיער מה יגיע בעקבותיה, החליט לתקוף ראשון, אולם כשל. ההתקפה נבלמה, והכוחות האדומים התארגנו מחדש למתקפת נגד.

הפרטיזנים, בראשות קצין בשם גוטמן, הקיפו את הקונסוליה ודרשו, לפני הכל, את הסגרת הפליטים. לפי עדותו של גוטמן, ירד סגן הקונסול אישידה במדרגות וצעד לעבר התוקפים: "זו קונסוליה של יפן. לפי החוק הבינלאומי, כל האנשים שנמצאים בפנים מוגנים." בתגובה ירו בו אנשי גוטמן והבעירו את בניין הקונסוליה. אישידה נפצע אך שרד. לזוג רוסי שניסה להימלט פנימה צעק: "היפנים החליטו למות. אם אתם רוצים לחיות, נוסו על נפשכם." בעוד הלהבות משתוללות בחוץ הוא ואשתו, ממררים בבכי, העטו על ילדיהם גלימות לבנות, ירו בהם ואז התאבדו בעצמם. רוב האזרחים והחיילים היפנים שהתבצרו בקונסוליה מתו בקרב או בשריפה, והאחרים, 136 במספר, נגררו על ידי הפרטיזנים לבית הכלא המקומי. הרוסים הלבנים שאכלסו את הבניין עד כה הובלו לנהר אמור הקפוא ונורו שם כדי לפנות מקום לאסירים החדשים. לאחר כחודשיים, כשהפשירו השלגים, הגיע כוח חילוץ יפני מחברובסק. כדי לקדם את פניו, טבחו הפרטיזנים את כל תושבי העיירה הנותרים, רוסים ויפנים, והעלו אותה בלהבות. טריפיאצין עצמו נלכד בידי כוחות הנאמנים לממשלה הבולשביקית ונורה למוות. השליטים במוסקבה, שחששו מכך שמנהיג הפרטיזנים צמא הדם עשוי לסבך את היחסים המתוחים בין כה וכה עם הצבא היפני, החליטו להוציא אותו להורג.

דעת הקהל היפנית נכנסה להלם מהפרשה, ואבל כבד ירד על העיירה מיטו, מצפון לטוקיו, שממנה הגיעו רוב החיילים. שוב שאלה העיתונות, מה יפן בכלל עושה בערבות הקפואות של רוסיה ומדוע צבאה שוקע בבוץ הסיבירי. השאלה הזאת נעשתה אפילו דחופה יותר, כאשר האמריקאים החליטו לעזוב את סיביר והשאירו את היפנים לבדם. הפילדמרשל הקשיש ימגאטה אריטומו, מייסד הצבא היפני, זימן בשקט את ראש הממשלה הארה ואת שר הצבא, גנרל טנקה, והציע להם לעזוב את סיביר. הרמטכ"ל אואהארה יוּסאקוּ התנגד בתוקף, וטען כי סמכותו נובעת מהקיסר וראש הממשלה לא יכול להורות לו לעזוב את סיביר עם הזנב בין הרגליים. אפילו רה"מ הארה, המתון שבמנהיגים, אמר לפילדמרשל ימגאטה כי "לא ניתן לעזוב את סיביר לחלוטין". המהומות שם עלולות לסכן את שטח השליטה היפני במנצ'וריה, ויש לחכות כי האזור יתייצב. לעומת זאת, הוא קרא לצמצם את שטח ההתערבות ולהסיג את הכוח היפני לולדיווסטוק. הצבא התנגד בתוקף והאשים את ראש הממשלה ברפיסות מול האויב. הארה נתפס בציבור כמתנגד של הצבא, ובשלהי 1921 נרצח בתחנת הרכבת של טוקיו בדקירות סכין על ידי לאומן קיצוני. טקהאשי קוֹרֶקיוֹ, יורשו בתפקיד ראש הממשלה, קרא בתגובה לסגת מיד מסיביר ולפרק את המטכ"ל, אולם מצא את עצמו מבודד בקבינט ונאלץ להתפטר לאחר מספר חודשים.

בסופו של דבר נסוגה יפן מסיביר ב-1922, לאחר שנים של דשדוש מתמיד. במשא ומתן שניהלו עם הבולשביקים, דרשו היפנים פיצויים על הטבח בניקולאייבסק, זכויות כלכליות נרחבות בסיביר ועוד ויתורים, אולם הצד הקומוניסטי ידע כי הם מותשים לאחר ארבע שנים עקרות של שקיעה בבוץ הקפוא של המזרח הרחוק הרוסי. בסופו של דבר, היפנים נסוגו בלי לקבל דבר (מלבד צפון סחלין שכבשו ממילא), לאחר שאיבדו הון עתק וחיילים רבים מספור. מה היו, למעשה, שורשי ההסתבכות, ומהן נורות האזהרה שכדאי לקחת לתשומת ליבנו?

ראשית כל, הפוליטיקאים וראשי הצבא היפני היו עשויים להימנע מההסתבכות אילו קראו את דבריו של קארל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגרמני ואחד מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית. קביעתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מתפרשת על ידי רבים, בצדק רב, כאזהרה לקברניטי המדינה שלא לצאת למלחמה אלא אם הם יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית הם מעוניינים להשיג. המטרה הפוליטית הזאת חייבת להיות ברורה, מוחשית, וניתנת להגשמה. לאחריה, יש לתכנן אסטרטגית יציאה מהקונפליקט המזויין כדי למנוע דשדוש ארוך ועקר בבוץ. ומה יהיה אם דברים ישתבשו? בסערת תופי המלחמה מנהיגים לרוב לא מתכוננים לאפשרות כזאת ומשלמים על כך ביוקר. כאשר אנחנו מתבוננים בהתערבות היפנית בסיביר לאור זאת, מתנוצצות מספר נורות אזהרה בוהקות. מעטים העקרונות בהיסטוריה שאפשר להפעיל במצבים רבים ושונים כמו הנורות הללו. ברגע שאתם מבחינים באחת או יותר מהן במדינה לוחמת, דעו כי מצבה קשה מאד:

1. מטרות מעורפלות: יפן נכנסה לסיביר, כביכול, כדי לסייע לגדודים הצ'כיים ולהיענות לבקשת ארצות הברית להתערבות בינלאומית. בפועל, הכניסה למלחמה היתה פשרה בין ראש הממשלה הארה, שלא רצה להתערב בסיביר כלל, לבין ראשי הצבא, שרצו להשתלט על משאבים, לזכות בזכויות כלכליות ואולי לספח שטחים. בפועל, אף אחד ביפן לא הכין אסטרטגית יציאה ולא ידע בדיוק מתי תסתיים המלחמה, משום שמטרותיה לא היו מוסכמות על קובעי המדיניות. לפיכך, יפן המשיכה לדשדש בסיביר גם לאחר שארצות הברית עזבה והגדודים הצ'כיים היו בדרכם החוצה. המנהיגים שלה לא הצליחו להסכים כיצד יש לצאת, משום שלא חשבו על כך באמת מלכתחילה. טעותו העיקרית של הארה היתה שלא קיבע את מטרות המלחמה הראשוניות, המוגבלות, בצו קיסרי, דבר שהיה עשוי לכבול את ידי הצבא. לפיכך, אם אתם מבחינים שהמדינה אמנם מצהירה על מטרות המלחמה, אולם בפועל מונעת משיקולים עמומים יותר – זוהי נורת אזהרה ראשונה.
2. פירות גבוהים מדי: חלק מהמטרות היפניות היו תלויות, למעשה, ב"שיתוף הפעולה של האויב" ולא היו ניתנות להשגה באמצעות מאמצי הצבא היפני לבדו. אפילו ראש הממשלה הארה טען כי "לא ריאליסטי" לסגת מסיביר בטרם האזור יתייצב, משום שמהומות בלתי פוסקות במזרח הרחוק הרוסי מסכנות את שטחי השליטה היפניים במנצ'וריה. מפקדי הכוח, הגנרלים אוטאני, אוי וטצ'יבאנה, טענו בהתאמה כי עצם קיומו של השלטון הבולשביקי עלול להחדיר "רעיונות מסוכנים" לנתיניה של יפן בקוריאה, ולפיכך אין לסגת מסיביר. הטיעון של רה"מ הארה, קל וחומר הטיעון של הגנרלים, נופל בפח הפירות הגבוהים. מתי בדיוק האזור "מתייצב"? הרי זו הגדרה עמומה, במיוחד בשטח כאוטי וקשה לשליטה כמו סיביר. יתר על כן, ייצובו נתון בעיקר בידי הבולשביקים, הכוח העולה במלחמת האזרחים. מה אם יסרבו "לייצב אותו" ויתנו ליפן להתבשל במיץ של עצמה במרחביה של סיביר? הארה, במילים אחרות, הציב מטרה שהוא עצמו לא יכול להגשים ובכך הבטיח את התמשכות ההתערבות, בניגוד לתוכניתו המקורית. התנאי של הצבא היה אווילי בהרבה. הרי מי שרוצה להפיל את השלטון הבולשביקי צריך לכבוש את מוסקבה, לא את סיביר, וליפן לא היה כוח לעשות זאת. תנאי כזה, שאי אפשר להשיג, מבטיח דשדוש נצחי. לפיכך, הצבת תנאים בלתי ניתנים להשגה, או כאלו שאינם תלויים בך, היא נורת אזהרה שנייה. אהוד אולמרט היה צריך לחשוב על זה, למשל, לפני שהציב את שחרור החטופים, מטרה שישראל לא היתה יכולה להשיג בעצמה, כתנאי לסיום מלחמת לבנון השנייה. זהו בדיוק אותו הכשל, רק בקנה מידה קטן יותר.
3. נקמה: לאחר הטבח בניקולאייבסק, שתיארנו לעיל, קראו קולות רבים ביפן שלא לסגת מסיביר עד שהקיסרות תקבל "פיצויים הולמים" ואף תנקום על דם חייליה ואזרחיה השפוך. מטרה אחת, יש להודות, יפן הצליחה להשיג. היא כבשה את צפון סחאלין, שהיה בשליטה רוסית, ולא נסוגה ממנו עד 1945. מעבר לכך, התביעה של "לא לסגת עד שננקום" היתה עמומה ומסוכנת. מהי בדיוק נקמה ואיך בדיוק משיגים אותה? מטרת מלחמה עמומה כזאת היא מתכון לאסון.
4. כשל מחצית ההר: דמיינו לכם נוסע שמחפש אכסניית הרים מבודדת. הוא עולה במדרון מפותל ותלול, ומנקר בו ספק הולך וגובר שמא הדרך שהוא הולך בה היא מוטעית. בינתיים הערב מתחיל לרדת, ובעוד הנוסע מבין בביטחון הולך וגובר שדרכו אינה נכונה, הוא בכל זאת ממשיך ללכת. "טיפסתי כל כך הרבה עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "וזה היה כל כך קשה. אם ארד, הרי שכל המאמץ היה לחינם." במהלך ההתערבות, טענו לא מעטים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים של יפן כי אי אפשר לסגת "סתם כך" בלי להשיג דבר, משום שהקיסרות הקריבה כבר משאבי עתק וחיי חיילים. הטיעון ש"אנחנו חייבים להמשיך כי כבר הקרבנו" הוא אחד מהמסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה להתמודד מולו, כי מי רוצה שחייליו ימותו לשווא? בסופו של דבר הקריבה יפן משאבים וחיילים נוספים, ונסוגה באיחור בלי לקבל דבר.
5. ומעבר לכך זה, כל הסכנות הללו מתגמדות מול המחלה החמורה מכולן, צדקנות המבוססת על טיעונים מטאפיזיים ומוסריים. לאחר פרשת ניקולאייבסק, העיתונאי היפני נינקאווה אראטה כתב, לדוגמא, כי אין להתיר את קיומו של הבולשביזם על גבולה של יפן. אי אפשר לחיות בשלום לצד אומה "מרושעת ובלתי הגיונית". הקיסרות היפנית, הוא כתב, "תילחם כנגד האומה הלא מוסרית, והמאבק הנואש הזה יהיה מאבק למען הצדק." מכיוון שמטרת מלחמה כזאת אינה ניתנת להגשמה לעולם – היא אינה אלא מתכון בטוח לשקיעה בבוץ ולאסון. הדבר נכון, כמובן, לא רק למלחמות אלא למאבקים מכל הסוגים – לידיעת הפעיל השמאלני-רדיקלי בהרווארד שאמר לי שהוא וחבריו ימשיכו להיאבק בהנהלת האוניברסיטה "עד שיהיה שוויון וצדק בעולם כולו."

לסיכום, כאשר מחליטים שאין מנוס אלא לצאת למלחמה או להתערב במדינה שכנה, חובה לשאול את עצמנו באופן נוקב מדוע אנחנו נלחמים, למען איזו מטרה, האם המטרה ניתנת להגשמה ומה יקרה אם לא נצליח להשיג אותה. כל מי שלא שואל את עצמו את השאלות הללו מהמר על עתידו ועל עתיד עמו וחייליו. יפן היא רק דוגמא אחת. למרבה הצער, סיפקה המאה העשרים דוגמאות רבות נוספות, באזור שלנו ומעבר לו.