אבודים בשלג – יפן שוקעת בבוץ הרוסי

ב-20 בפברואר, 1920, נקברה העיירה הרוסית ניקולייאבסק, יישוב קטן במזרח הרחוק על גדת הנהר אמוּר, בסופת בליזארד עזה. בתוך השלגים הכבדים ארבו חמושים עטויי פרוות, מסוכנים מזאבים, בפיקודו של הפרטיזן האנרכיסטי יאקוב טריפיאצין. אלא שבעיירה הוצב כוח יפני קטן, בפיקודם של רב סרן אישיקאווה וסגן הקונסול אישידה. מה עשו היפנים מול האנרכיסטים, ולמה הם היו בסיביר מלכתחילה? סיפור האימים של "פרשת ניקולאייבסק" משתלב בסיפורה של "ההתערבות הסיבירית", דשדושה הארוך והמתיש של הקיסרות היפנית בבוץ הרוסי שנמשך ארבע שנים תמימות – ארבע שנים יותר מדי. מה הוא "כשל מחצית ההר", ואיך תזהו את הנורות האדומות המתריעות בפני מלחמה הרת אסון? ינשוף אסטרטגי-צבאי על מלחמת שולל נשכחת עם אזהרות חשובות לעתיד.

snowstorma2

בפברואר 1920, היתה העיירה הרוסית ניקולייאבסק מקום גרוע מאד לבלות בו חופשה. מזג האוויר, כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, היה הבעיה הקטנה ביותר של תושביו ושל הזרים שנאלצו להתארח בו. היישוב הרוסי הזה על גדת נהר אמוּר שבמזרח הרחוק הרוסי, כאלף קילומטרים מצפון לתחנת הרכבת הטראנס-סיבירית בעיר חָבָּרוֹבְסְק, היה נתון במתיחות שיא מאז התפרקות האימפריה הרוסית שלוש שנים קודם לכן. כשמונה מאות חיילים ואזרחים יפנים חיו בשכנות לחמישה עשר אלף רוסים, והמתח העצום ביניהם התחרה רק בפחד מאימת העולם הסובב. בחודש פברואר היתה ניקולאייבסק מנותקת מהעולם, הדרכים בינה לבין חברובסק שקועות בשלגים כבדים. ובתוך הסופות ארבו בני אדם עטויי פרווה וחמושים, מסוכנים יותר מזאבי הטרף הגרועים ביותר.

העיירה ניקולאייבסק אן-אמור כפי שנראתה ב-1920

העיירה ניקולאייבסק כפי שנראתה ב-1920

ממלכתו העתיקה של הצאר, כולל סיביר והמזרח הרחוק הרוסי, היתה נתונה כעת למלחמת אזרחים בין השלטון הבולשביקי האכזרי במוסקבה ל"צבא הלבן", קונפדרציה רופפת של יחידות צבאיות מלוכניות, כוחות סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו לבולשביקים, חיילים צ'כים שנתקעו באזור ושבטי קוזאקים קשוחים מהערבות. בין לבין, שרצו בשטח שודדים חסרי רחמים שזוהו באופן רופף עם ה"אדומים" או עם "הלבנים", אולם בפועל דאגו בראש ובראשונה לענייניהם שלהם. מעבר לגבול המונגולי שוטט "הברון המטורף" רומן פון אוּנְגֶרְן-שְטֶרְנְבָּרְג, מאמין בבודהיזם אזוטרי שנשבע להקים תיאוקרטיה מונגולית-טיבטית בראשות יורשו של ג'ינגיס חאן, ובאותה הזדמנות "לירות בכל הקומוניסטים, היהודים ובני משפחותיהם." צימאון הדמים שלו התחרה בזה של מנהיג הפרטיזנים האנרכיסטי יאקוב טריאָפִּיצִין, שאנשיו הטילו אימה על האזור כולו.

יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו

יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו

שנתיים קודם לכן, ב-1918, הכניסה האימפריה היפנית ראש שחצני ובוטח למיטה החולה של סיביר. מאז המהפכה הבולשביקית, נשמעו קולות מרכזיים בצבא היפני שקראו לשלוח צבא לסיביר על מנת לבלום את המהפכה ולהבטיח לכלכלה היפנית את משאביו העצומים של האזור. ראש הממשלה הליברלי הארה קיי, מנהיג המפלגה הראשון שהתמנה לתפקיד הרם (על מאבקו המר בצבא היפני כתבתי כבר בפוסט קודם), סירב בהתחלה להיענות לדרישה, בנימוק שהדבר עלול לפגוע ביחסים החיוניים בין יפן לבריטניה וארצות הברית. אולם בקיץ 1918, פנה דווקא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון ליפן והציע לה ליטול חלק בהתערבות משותפת בסיביר. המטרה היתה, כביכול, צנועה. במזרח הרחוק הרוסי נתקעו גדודים צ'כיים, שנלחמו מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית וכעת שאפו להגיע לנמל וולדיווסטוק, להשיג ספינות ולחזור לאירופה כדי להילחם למען עצמאות מולדתם. בדרך, הותקפו בידי הבולשביקים וקפצו לביצת מלחמת האזרחים הרוסית לצדו של הצבא הלבן. כעת, פנו לבעלות הברית כדי שאלו יסייעו בעדם. בנוסף לכך, היתה גם בעיית הנשק הזנוּח: משלוחים אדירים של נשק שסופקו לרוסים בידי בעלות הברית, ועתה שכבו בלא דורש, קילומטרים ארוכים של ארגזים, בסביבות נמל וולדיווסטוק. הנשיא וילסון, שהונע בין היתר בידי חשש (משונה ביותר) שהארגזים הללו יפלו באופן כלשהו בידיים גרמניות, הציע ליפן לשלוח שבעת אלפים חיילים לכוח בינלאומי שיאבטח את אזור ולדיווסטוק. הכוח ישמור על משלוחי הנשק, ויחפה על העורף של הגדודים הצ'כיים בעודם נלחמים בסכנה האדומה. ראש הממשלה הארה ושר החוץ שלו, אוצ'ידה יאסוייה, שהתנגדו עד כה להתערבות משום שפחדו להרגיז את ארצות הברית, חשו שטיעוני השלום שלהם נסתתמו. היפנים הסכימו להתערבות מוגבלת, בתנאי שמפקד הכוח יהיה יפני, והאמריקאים נעתרו. בקיץ הגיע לוולדיווסטוק המפקד העליון, גנרל אוטאני, אולם מהגבול המנצ'ורי זרמו אלפים רבים של חיילים יפנים, מספר שעלה בהרבה על ההקצאה המותרת. המטה הכללי, כמסתבר, "צפצף" כהרגלו על הוראות ממשלת יפן, והפר ברגל גסה את ההסכם עם האמריקאים. בכל זאת, המשיכו ארצות הברית ויפן לשתף פעולה ב"התערבות הסיבירית", גם לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אנחנו נישאר כאן, אמרו שני הצדדים, עד שהגדודים הצ'כיים יחזרו למולדתם, וראש ממשלת יפן אף הוסיף: "עד שישרור סדר בסיביר." כפי שאומרים, במהרה בימינו.

להגן על הגדודים הצ'כיים - חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק

להגן על הגדודים הצ'כיים – חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק

כבר ב-1918 נכנס לניקולאייבסק כוח יפני של שלוש מאות חיילים מדיביזית חי"ר מס' 14 של הצבא הקיסרי על מנת לאבטח את מאות האזרחים היפנים שהתגוררו בעיירה ואת הנציגות הדיפלומטית הקטנה בראשותו של סגן הקונסול אישידה. האזרחים היפנים היו ברובם אנשי עסקים קטנים ומהגרים עניים, שהתרכזו מסביב לחנות הכולבו שימאדה – אחד ממרכזי העיירה, ואליהם נלוו מספר זונות יפניות מבית הבושת המקומי. רשמית, נשלטה ניקולייאבסק על ידי ממשלה "לבנה" בראשותו של קולונל איוואן ניקולייאביץ' ויץ, אך רוב התושבים הרוסים גילו אהדה לבולשביקים ותיעבו הן את הלבנים והן את היפנים. כדי להוסיף לתסבוכת, שררה מתיחות גם בין היפנים לממשלה הלבנה עצמה.

Blizzard4

בליל ה-20 בפברואר השתוללה סופת שלגים אדירה מסביב לעיירה, ובחסות הרוח המשתוללת הצליחו חוליות הפרטיזנים האדומים של יאקוב טריפיאצין לכבוש את המבצר החולש עליה. לאחר הפצצה שנמשכה מספר ימים, הסכימו התושבים להכניס את הפרטיזנים פנימה ללא קרב. היפנים, בראשותו של סגן הקונסול אישידה ומפקד הכוח, רב סרן אישיקאווה, לא קיבלו תגבורת מחברובסק, בין היתר בשל השלג העז, והמפקדה העליונה סירבה להניח להם לתקוף ראשונים. כעת התרכזו מסביב לבניין הקונסוליה, שנמלטו אליו גם כמה פליטים רוסים. מהמתחם המבוצר שלהם, נאלצו היפנים לראות כיצד טובחים אנשי טריפיאצין את הרוסים הלבנים בעיירה, גברים, נשים וילדים שנרצחו בעינויים, הוטבעו במימיו הקפואים של נהר האמור או סתם נורו ברחובות. בין היתר נורו גם המנהיג הלבן, קולונל ויץ, קציניו, נכבדי העיר וכל הסוחרים העשירים. רב סרן אישיקאווה העז למחות בפני הפרטיזנים, ובתגובה דרש טריפיאצין, בראשית מרץ, כי הוא וחייליו יתפרקו מנשקם. אישיקאווה, שראה בכניעה פחיתות כבוד ושיער מה יגיע בעקבותיה, החליט לתקוף ראשון, אולם כשל. ההתקפה נבלמה, והכוחות האדומים התארגנו מחדש למתקפת נגד.

המפקד היפני מחה - נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור

המפקד היפני מחה – נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור

הפרטיזנים, בראשות קצין בשם גוטמן, הקיפו את הקונסוליה ודרשו, לפני הכל, את הסגרת הפליטים. לפי עדותו של גוטמן, ירד סגן הקונסול אישידה במדרגות וצעד לעבר התוקפים: "זו קונסוליה של יפן. לפי החוק הבינלאומי, כל האנשים שנמצאים בפנים מוגנים." בתגובה ירו בו אנשי גוטמן והבעירו את בניין הקונסוליה. אישידה נפצע אך שרד. לזוג רוסי שניסה להימלט פנימה צעק: "היפנים החליטו למות. אם אתם רוצים לחיות, נוסו על נפשכם." בעוד הלהבות משתוללות בחוץ הוא ואשתו, ממררים בבכי, העטו על ילדיהם גלימות לבנות, ירו בהם ואז התאבדו בעצמם. רוב האזרחים והחיילים היפנים שהתבצרו בקונסוליה מתו בקרב או בשריפה, והאחרים, 136 במספר, נגררו על ידי הפרטיזנים לבית הכלא המקומי. הרוסים הלבנים שאכלסו את הבניין עד כה הובלו לנהר אמור הקפוא ונורו שם כדי לפנות מקום לאסירים החדשים. לאחר כחודשיים, כשהפשירו השלגים, הגיע כוח חילוץ יפני מחברובסק. כדי לקדם את פניו, טבחו הפרטיזנים את כל תושבי העיירה הנותרים, רוסים ויפנים, והעלו אותה בלהבות. טריפיאצין עצמו נלכד בידי כוחות הנאמנים לממשלה הבולשביקית ונורה למוות. השליטים במוסקבה, שחששו מכך שמנהיג הפרטיזנים צמא הדם עשוי לסבך את היחסים המתוחים בין כה וכה עם הצבא היפני, החליטו להוציא אותו להורג.

הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב

הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב

דעת הקהל היפנית נכנסה להלם מהפרשה, ואבל כבד ירד על העיירה מיטו, מצפון לטוקיו, שממנה הגיעו רוב החיילים. שוב שאלה העיתונות, מה יפן בכלל עושה בערבות הקפואות של רוסיה ומדוע צבאה שוקע בבוץ הסיבירי. השאלה הזאת נעשתה אפילו דחופה יותר, כאשר האמריקאים החליטו לעזוב את סיביר והשאירו את היפנים לבדם. הפילדמרשל הקשיש ימגאטה אריטומו, מייסד הצבא היפני, זימן בשקט את ראש הממשלה הארה ואת שר הצבא, גנרל טנקה, והציע להם לעזוב את סיביר. הרמטכ"ל אואהארה יוּסאקוּ התנגד בתוקף, וטען כי סמכותו נובעת מהקיסר וראש הממשלה לא יכול להורות לו לעזוב את סיביר עם הזנב בין הרגליים. אפילו רה"מ הארה, המתון שבמנהיגים, אמר לפילדמרשל ימגאטה כי "לא ניתן לעזוב את סיביר לחלוטין". המהומות שם עלולות לסכן את שטח השליטה היפני במנצ'וריה, ויש לחכות כי האזור יתייצב. לעומת זאת, הוא קרא לצמצם את שטח ההתערבות ולהסיג את הכוח היפני לולדיווסטוק. הצבא התנגד בתוקף והאשים את ראש הממשלה ברפיסות מול האויב. הארה נתפס בציבור כמתנגד של הצבא, ובשלהי 1921 נרצח בתחנת הרכבת של טוקיו בדקירות סכין על ידי לאומן קיצוני. טקהאשי קוֹרֶקיוֹ, יורשו בתפקיד ראש הממשלה, קרא בתגובה לסגת מיד מסיביר ולפרק את המטכ"ל, אולם מצא את עצמו מבודד בקבינט ונאלץ להתפטר לאחר מספר חודשים.

נרצח בדקירות סכין - ראש ממשלת יפן הארה קיי

נרצח בדקירות סכין – ראש ממשלת יפן הארה קיי

בסופו של דבר נסוגה יפן מסיביר ב-1922, לאחר שנים של דשדוש מתמיד. במשא ומתן שניהלו עם הבולשביקים, דרשו היפנים פיצויים על הטבח בניקולאייבסק, זכויות כלכליות נרחבות בסיביר ועוד ויתורים, אולם הצד הקומוניסטי ידע כי הם מותשים לאחר ארבע שנים עקרות של שקיעה בבוץ הקפוא של המזרח הרחוק הרוסי. בסופו של דבר, היפנים נסוגו בלי לקבל דבר (מלבד צפון סחלין שכבשו ממילא), לאחר שאיבדו הון עתק וחיילים רבים מספור. מה היו, למעשה, שורשי ההסתבכות, ומהן נורות האזהרה שכדאי לקחת לתשומת ליבנו?

329817220_741

ראשית כל, הפוליטיקאים וראשי הצבא היפני היו עשויים להימנע מההסתבכות אילו קראו את דבריו של קארל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגרמני ואחד מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית. קביעתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מתפרשת על ידי רבים, בצדק רב, כאזהרה לקברניטי המדינה שלא לצאת למלחמה אלא אם הם יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית הם מעוניינים להשיג. המטרה הפוליטית הזאת חייבת להיות ברורה, מוחשית, וניתנת להגשמה. לאחריה, יש לתכנן אסטרטגית יציאה מהקונפליקט המזויין כדי למנוע דשדוש ארוך ועקר בבוץ. ומה יהיה אם דברים ישתבשו? בסערת תופי המלחמה מנהיגים לרוב לא מתכוננים לאפשרות כזאת ומשלמים על כך ביוקר. כאשר אנחנו מתבוננים בהתערבות היפנית בסיביר לאור זאת, מתנוצצות מספר נורות אזהרה בוהקות. מעטים העקרונות בהיסטוריה שאפשר להפעיל במצבים רבים ושונים כמו הנורות הללו. ברגע שאתם מבחינים באחת או יותר מהן במדינה לוחמת, דעו כי מצבה קשה מאד:

  1. מטרות מעורפלות: יפן נכנסה לסיביר, כביכול, כדי לסייע לגדודים הצ'כיים ולהיענות לבקשת ארצות הברית להתערבות בינלאומית. בפועל, הכניסה למלחמה היתה פשרה בין ראש הממשלה הארה, שלא רצה להתערב בסיביר כלל, לבין ראשי הצבא, שרצו להשתלט על משאבים, לזכות בזכויות כלכליות ואולי לספח שטחים. בפועל, אף אחד ביפן לא הכין אסטרטגית יציאה ולא ידע בדיוק מתי תסתיים המלחמה, משום שמטרותיה לא היו מוסכמות על קובעי המדיניות. לפיכך, יפן המשיכה לדשדש בסיביר גם לאחר שארצות הברית עזבה והגדודים הצ'כיים היו בדרכם החוצה. המנהיגים שלה לא הצליחו להסכים כיצד יש לצאת, משום שלא חשבו על כך באמת מלכתחילה. טעותו העיקרית של הארה היתה שלא קיבע את מטרות המלחמה הראשוניות, המוגבלות, בצו קיסרי, דבר שהיה עשוי לכבול את ידי הצבא. לפיכך, אם אתם מבחינים שהמדינה אמנם מצהירה על מטרות המלחמה, אולם בפועל מונעת משיקולים עמומים יותר – זוהי נורת אזהרה ראשונה.
  2. פירות גבוהים מדי: חלק מהמטרות היפניות היו תלויות, למעשה, ב"שיתוף הפעולה של האויב" ולא היו ניתנות להשגה באמצעות מאמצי הצבא היפני לבדו. אפילו ראש הממשלה הארה טען כי "לא ריאליסטי" לסגת מסיביר בטרם האזור יתייצב, משום שמהומות בלתי פוסקות במזרח הרחוק הרוסי מסכנות את שטחי השליטה היפניים במנצ'וריה. מפקדי הכוח, הגנרלים אוטאני, אוי וטצ'יבאנה, טענו בהתאמה כי עצם קיומו של השלטון הבולשביקי עלול להחדיר "רעיונות מסוכנים" לנתיניה של יפן בקוריאה, ולפיכך אין לסגת מסיביר. הטיעון של רה"מ הארה, קל וחומר הטיעון של הגנרלים, נופל בפח הפירות הגבוהים. מתי בדיוק האזור "מתייצב"? הרי זו הגדרה עמומה, במיוחד בשטח כאוטי וקשה לשליטה כמו סיביר. יתר על כן, ייצובו נתון בעיקר בידי הבולשביקים, הכוח העולה במלחמת האזרחים. מה אם יסרבו "לייצב אותו" ויתנו ליפן להתבשל במיץ של עצמה במרחביה של סיביר? הארה, במילים אחרות, הציב מטרה שהוא עצמו לא יכול להגשים ובכך הבטיח את התמשכות ההתערבות, בניגוד לתוכניתו המקורית. התנאי של הצבא היה אווילי בהרבה. הרי מי שרוצה להפיל את השלטון הבולשביקי צריך לכבוש את מוסקבה, לא את סיביר, וליפן לא היה כוח לעשות זאת. תנאי כזה, שאי אפשר להשיג, מבטיח דשדוש נצחי. לפיכך, הצבת תנאים בלתי ניתנים להשגה, או כאלו שאינם תלויים בך, היא נורת אזהרה שנייה. אהוד אולמרט היה צריך לחשוב על זה, למשל, לפני שהציב את שחרור החטופים, מטרה שישראל לא היתה יכולה להשיג בעצמה, כתנאי לסיום מלחמת לבנון השנייה. זהו בדיוק אותו הכשל, רק בקנה מידה קטן יותר.
  3. נקמה: לאחר הטבח בניקולאייבסק, שתיארנו לעיל, קראו קולות רבים ביפן שלא לסגת מסיביר עד שהקיסרות תקבל "פיצויים הולמים" ואף תנקום על דם חייליה ואזרחיה השפוך. מטרה אחת, יש להודות, יפן הצליחה להשיג. היא כבשה את צפון סחאלין, שהיה בשליטה רוסית, ולא נסוגה ממנו עד 1945. מעבר לכך, התביעה של "לא לסגת עד שננקום" היתה עמומה ומסוכנת. מהי בדיוק נקמה ואיך בדיוק משיגים אותה? מטרת מלחמה עמומה כזאת היא מתכון לאסון.
  4. כשל מחצית ההר: דמיינו לכם נוסע שמחפש אכסניית הרים מבודדת. הוא עולה במדרון מפותל ותלול, ומנקר בו ספק הולך וגובר שמא הדרך שהוא הולך בה היא מוטעית. בינתיים הערב מתחיל לרדת, ובעוד הנוסע מבין בביטחון הולך וגובר שדרכו אינה נכונה, הוא בכל זאת ממשיך ללכת. "טיפסתי כל כך הרבה עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "וזה היה כל כך קשה. אם ארד, הרי שכל המאמץ היה לחינם." במהלך ההתערבות, טענו לא מעטים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים של יפן כי אי אפשר לסגת "סתם כך" בלי להשיג דבר, משום שהקיסרות הקריבה כבר משאבי עתק וחיי חיילים. הטיעון ש"אנחנו חייבים להמשיך כי כבר הקרבנו" הוא אחד מהמסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה להתמודד מולו, כי מי רוצה שחייליו ימותו לשווא? בסופו של דבר הקריבה יפן משאבים וחיילים נוספים, ונסוגה באיחור בלי לקבל דבר.
  5. ומעבר לכך זה, כל הסכנות הללו מתגמדות מול המחלה החמורה מכולן, צדקנות המבוססת על טיעונים מטאפיזיים ומוסריים. לאחר פרשת ניקולאייבסק, העיתונאי היפני נינקאווה אראטה כתב, לדוגמא, כי אין להתיר את קיומו של הבולשביזם על גבולה של יפן. אי אפשר לחיות בשלום לצד אומה "מרושעת ובלתי הגיונית". הקיסרות היפנית, הוא כתב, "תילחם כנגד האומה הלא מוסרית, והמאבק הנואש הזה יהיה מאבק למען הצדק." מכיוון שמטרת מלחמה כזאת אינה ניתנת להגשמה לעולם – היא אינה אלא מתכון בטוח לשקיעה בבוץ ולאסון. הדבר נכון, כמובן, לא רק למלחמות אלא למאבקים מכל הסוגים – לידיעת הפעיל השמאלני-רדיקלי בהרווארד שאמר לי שהוא וחבריו ימשיכו להיאבק בהנהלת האוניברסיטה "עד שיהיה שוויון וצדק בעולם כולו."

לסיכום, כאשר מחליטים שאין מנוס אלא לצאת למלחמה או להתערב במדינה שכנה, חובה לשאול את עצמנו באופן נוקב מדוע אנחנו נלחמים, למען איזו מטרה, האם המטרה ניתנת להגשמה ומה יקרה אם לא נצליח להשיג אותה. כל מי שלא שואל את עצמו את השאלות הללו מהמר על עתידו ועל עתיד עמו וחייליו. יפן היא רק דוגמא אחת. למרבה הצער, סיפקה המאה העשרים דוגמאות רבות נוספות, באזור שלנו ומעבר לו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 26, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. אני לא אתפלא אם ישנן דוגמאות למלחמות עם מטרות מעורפלות שבמקרה עלו יפה, ופירות גבוהים מדי זה עניין שניתן לראות בעיקר בדיעבד, אבל כשל מחצית ההר (או, בשמו השני, "עלויות שקועות") הוא ללא ספק אחת התופעות האנושיות העצובות ביותר. זה כשל בסיסי ברציונאליות האנושית, בחיווט של המוח שלנו.

    • אני מאמין גדול בהערכת סבירויות. נכון שמלחמה שנפתחת באופן לא צפוי וללא מטרות ברורות יכולה להסתיים טוב, וברור שיכול לקרות גם ההיפך – מטרות ברורות עשויות להתגלות כבלתי ניתנות להשגה. העניין הוא, שמטרה עמומה ולא ברורה, במיוחד כשמדובר בהתערבות בארץ זרה, מגדילה את הסיכויים להסתבכות משום שהיא לא מאפשרת לתכנן אסטרטגית יציאה.

  2. תודה על מאמר מעניין בנושא שלא ממש ידעתי עליו.

    כמה שאלות בקשר לנושא:

    1.) אם הבנתי נכון, יפן למעשה נלחמה לצד הכוחות הלבנים (תומכי הצאר) במלחמת האזרחים הרוסית. רוסיה, כזכור הייתה אויבת מרה של יפן ונלחמה נגדה רק כעשור קודם לכן. האם הייתה ברית פורמלית? כיצד העניין התקבל ביפן?

    2.) ההתערבות בסיביר התנהלה במקביל לוועידת ורסאי ב-1919. האם יפן הציגה תביעות ביחס לסיביר? (רוסיה, כידוע, לא שותפה בוועידה)

    בקשר ללקחים:

    קביעת מטרות למלחמה היא אכן דבר חשוב, אך קשה לקבוע מסמרות בעניין. אם ניקח את מלחמות ישראל למשל, נגלה שדווקא שתי המלחמות המוצלחות ביותר שלה – ב-1948 ו-1967 – התחילו ללא הגדרת מטרות מגובשות; לעומת זאת, שתי המלחמות היחסית מתוכננות – 1956 (אם כי כאן אלה היו בעיקר המטרות של בריטניה וצרפת) -1982 – הסתיימו בכישלון מדיני חרוץ.

    • שאלות מעניינות!

      לאחר מלחמת רוסיה-יפן, היחסים בין שתי המדינות השתפרו במהירות מפתיעה. אמנם קצינים בכירים בצבא היפני חששו ממלחמת רבאנש רוסית, ואף ניצלו את זה בויכוחים הפנימיים על התקציב (אחד הויכוחים הללו הוביל למשבר פוליטי חמור, כפי שהראיתי בפוסט הקודם), אולם משא ומתן בין שתי המדינות הוביל לסדרת הסכמים והבנות. בסופו של דבר, אאל"ט, רוסיה ויפן גם כרתו מין ברית הגנה, דבר שאפשר את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במלחמת העולם הראשונה.

      ליפן לא היו שום תביעות טריטוריאליות בסיביר באופן רשמי, לא בועידת וורסאי ולא בשום פורום בינלאומי אחר שידוע לי. היו כמובן ניצים יפנים שחלמו על סיפוח שטחים בסיביר, אולם השאיפות הריאליות יותר היו קשורות לאימפריאליזם לא פורמלי: זכות לאזרחים יפנים לסחור ולהתגורר בסיביר, זכיונות על משאבים וכיוצא בזה. הנימוק היפני להתערבות הסיבירית היה קשור יותר ל"השלטת סדר בבלגן" ופחות לתביעות טריטוריאליות. אם זאת, חשוב לסייג את הדברים: גם ההתערבות היפנית בקוריאה התחילה משאיפה "לעשות סדר בבלגן" אבל הסתיימה בסיפוח. אם הנסיבות היו מאפשרות (והן לא אפשרו), אין לי ספק שיפן היתה מתפתה לנגוס שטחים מסיביר.

      אני חושב שהגדרת מטרות מגובשות חשובה במיוחד כשאתה מנהל "התערבות" זרה בשטחי האויב, כי במקרה כזה חשוב לתכנן אסטרטגית יציאה (וראה גם תשובתי לאורי כץ לעיל). מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מוחץ שממילא סיים את העניין, אבל רוב המלחמות לא יכולות להסתיים כך ולכן אסטרטגית יציאה היא מרכיב קריטי במוכנות.

  3. תודה על המאמר המרתק כתמיד, דני.
    אם אני זוכר נכון את השיעורים בתולדות יפן המודרנית, אי-אז בשנות התואר הראשון, לאפיזודה שתיארת כאן היו גם השלכות שנוגעות אלינו: בקרב הכוחות הלבנים, כמו אצל רבים מהמתנגדים לקומוניזם ברחבי העולם, רווחו מאוד רעיונות אנטישמיים, והרעיונות האלה חלחלו מהם לבעלי-בריתם היפניים. כאשר הכוחות היפניים נסוגו מסיביר, הם הביאו אתם את אותם רעיונות ליפן, וזה הוביל לעליה בפופולריות של תפיסות אנטישמיות במדינה.

    • האנטישימיות ביפן מעולם לא היתה פופולרית בקרב ההמונים, מקסימום רעיון שאליטות פוליטיות ואינטלקטואליות השתעשעו בו – גם זה לא באופן רציני. אפילו במלחמת העולם השנייה, כאשר יפן היתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, טוג'ו ושריו מעולם לא השתתפו באירועים האנטישמיים שאורגנו במדינה על ידי "משוגעים לדבר". אבל נכון – ההתערבות הסיבירית הביאה ללא ספק לחלחול של רעיונות אנטישמיים.

  4. תודה על פוסט מרתק ……..

    תאמין לי דני , מעיסוק אינטנסיבי ביותר בפילוסופיה של האסטרטגיה , הגעתי למסקנה פשוטה :

    צבא חזק ועוצמתי , משולב עם התפיסה ש – " מוטב להיות קורבן מאשר תוקפן ……" ולתקוף או להיות מיליטנטי , רק כאשר כלו כל הקיצין בעליל . כי אז :

    הקונצנזוס הפנימי והבינלאומי , יהיו לצידך , וזה כשלעצמו מכריע מערכות .

    בפועל , עיקר הסיבוך , נובע מהיפוכו של דבר :

    הואיל ויש לך צבא חזק , הדיסוננס לתקוף מתקצר , במקום להתארך . זוהי הרעה החולה העיקרית !!

    תודה …….

    • וזה מזכיר כמובן את אחד הפרקים הקלאסיים ב"על המלחמה" של קלאוזביץ: להגנה יש יתרון אינהרנטי על ההתקפה, אבל בדרך כלל היתרון הזה גדול יותר ממה שהתוקף משער לעצמו בתחילת המערכה. מהסיבה הזאת, מערכות התקפיות נוטות להתארך מעבר לרצוי, דבר המוביל ל"שחיקה" אצל הצדדים ומביא אותם בסופו של דבר לשולחן הדיונים.

      • כן דני , זהו בהחלט וקטור , רק אני כתבתי או צפיתי בו מנקודת המבט של הקונצנזוס הלאומי והבינלאומי . קונצנזוס , כמרכיב תודעתי דינמי אקטיבי באסטרטגיה הנלקחת בחשבון . הקונצנזוס הינו מרכיב הרסני ואפקטיבי הרבה יותר מן המיוחס לו לרוב . לא כל שכן בגיאו פוליטיקה האולטרא מודרנית . רק בדיעבד לרוב , מובנת ההשפעה או האפקטיביות האכזרית שלו .

        תודה

  5. מאמר מרתק כתמיד, אני מקווה רק שתסלח לי על ההערה הקטנונית להחריד:לברון המטורף קראו רומן פון אונגרן-שטרנברג ולא ניקולאי.
    תודה על המאמר הנפלא.

  6. פוסט מרתק כמו תמיד, רק תיקון קטן(וקטנוני להחריד):שמו של הברון המטורף הוא רומן פון אונגרן-שטרנברג ולא ניקולאי. תודה על הפוסט.

  7. דבר ראשון הייתי רוצה להודות לך על הפוסט הנ"ל. אני אולי רושם את זה עכשיו לאחר שסיימתי לקרוא אותו כך שאולי ההתרשמות שלי קצת טריה מדי אבל זה אחד מהפוסטים הטובים ביותר שקראתי בבלוג שלך.

    דבר שני, תוסיף לרשימת הספרים שאתה חייב לקרוא את "תעתועי האקראיות" ו"ברבור שחור" של נסים ניקולאס טאלב (אם לא קראת אותם כבר). הוא גם כתב את Antifragile: Things That Gain from Disorder אבל עדיין לא קראתי אותו.
    (הערת ביניים: אני הנודניק שהמליץ לך על פופר, מצטער על ההוספה לערימה, אני אשתדל להימנע מזה בעתיד).

    דבר שלישי בהמשך למה שכתבת בפוסט וההערה שלך לתגובה שדיברה על סבירויות, הייתי רוצה להביא אנקדוטה שאני חושב שטאלב ציין בספרו הראשון. בימיו כסוחר אופציות בוול סטריט הוא ישב בישיבה שבה הוא נשאל מה לדעתו ההסתברות שלמחרת יהיו עליות בשוק והוא ענה 70%. ואז הוא נשאל: " אז למה אתה בשורט?" (זה פוזיציה שמרוויחה כאשר השוק יורד למי שלא יודע). הוא הסביר את זה בכך שהתוחלת (!!) הצדיקה את זה.
    כלומר השוק בסבירות אולי יעלה ב1%, אז 0.01*0.7=0.007 אבל אם יהיו ירידות השוק ירד ב10%, אז 0.1*0.3= 0.03. כלומר התוחלת היא למעלה מפי 4 למי שיעשה שורט.
    לא התדירות חשובה אלא התוחלת !!! אתה יכול להיות צודק 99% ועדיין להפסיד ולהיות צודק 1% מהפעמים ולנצח. ניתן כמובן להביא אין ספור דוגמאות אחרות, מספרית או אחרת (אתם יכולים להתחיל להבין למה תעשיית ההימורים מייצרת כל כך הרבה רווחים לבעלי התעשייה ולא ללקוחות).
    כך גם באירועים צבאיים. אם המטרות שאתה יכול להשיג במלחמה/קרב/WHATEVER הם מספיק גבוהים ביחס להפסד שלך (שימו לב שיש לקחת בחשבון הסתברויות ולא רק יחס רווח/הפסד פוטנציאליים) ואתה מודד את ההפסד ביחס למשאבים שלך: דלק, תחמושת, חיי אדם (סליחה על הציניות, אבל ככה זה בחיים) וכיו"ב, אתה תוכל להצליח לאורך זמן גם אם תפסיד 1000 קרבות. לעומת זאת 1000 נצחונות לא יבטיחו את ההישרדות שלך כי הפסד אחד יכול למחוק אותך מעל פני האדמה. רוצים דוגמא מחרידה אך מצויינת, תשחקו רולטה רוסית כאשר יחס הכדור לתאים הריקים הוא אחד למאה (במקם אחד ל5 או 6) ואתם זוכים במיליון דולר כל פעם שאתם שומעים 'קליק'. כל עוד אתם ממשיכים לשחק את המשחק אתם עדיין תפסידו כי לפוצץ לעצמכם את הראש זה עדיין מינוס אינסוף לדעתי. התדירות לא משנה כי התוחלת היא עדיין שלילית באופן אינסופי.

    מה שמוביל אותי לדבר הרביעי. כפי שציינת גם בפוסטים הקודמים שלך, המצב הפיננסי של יפן היה גרוע ביותר. קשה לי שלא להשוות את זה לחוב הלאומי הנוכחי של יפן שמזמן כבר חצה את 200% ביחס לתוצר ולמה שכתבת בפוסטים קודמים על החובות של הדאמיו והשוגונט (זה כנראה מסורת יפנית מכובדת להיכנס לחובות עתק). כאשר אתה נמצא בסיטואציה כזאת אתה מאוד מאוד מאוד רגיש להפסדים ובסופו של דבר יפן "פוצצה לעצמה את הראש" במלחמת העולם השניה. הניסיון הצבאי שלי בעולם האמיתי מסתכם בלהכניס ניירת למעטפות אבל אני מאוד אוהב משחקי אסטרטגיה/טקטיקה ממוחשבים ומהניסיון שלי עיקר הניצחון נובע מבניית הכוח והמשאבים העומדים לרשותך ופחות מההפעלה של הכוח (תמרון וכו'). ישנם חריגים כמובן (תלוי במשחק) כמו לדוגמא בלוחמת גרילה כאשר אתה מנצל את המשאבים של הסביבה שלך ושל היריב כנגדו. אני פשוט נדהם איך יפן הצליחה להגיע למלחמת העולם השניה מבלי להתמוטט צבאית או כלכלית לפני כן. כנראה זה התפיסה המיסטית של "הרוח היפנית" שציינת בפוסטים קודמים שגרמה להם לחשוב שיש להם סיכוי לנצח (וסליחה על ה"אוריינטליזם" לכל אותם פוסט-מודרניסטים למיניהם).
    מצד שני אני מבין אולי למה יפן יצאה למלחמה. הם הבינו שהם הרבה יותר מדי חלשים והם חייבים לבסס את עצמם ע"י כיבוש משאבים מהסביבה שלהם כדי שהם לא יהיו תלויים באחרים. עדיין לטעמי יחס הסיכון/סיכוי היה גרוע ביותר לרעת יפן במלחמת העולם השניה.

    אם שרדתם עד לפה, תודה על הסבלנות… עכשיו אתם יכולים ללכת לעשן או להתפנות או משהו כזה.

    יום טוב לכולם

    • למי שאין כח לקרוא את מה שכתבתי, על רגל אחת: אף פעם אל תיקחו סיכונים מיותרים….

    • אוהד, תגובה מהנה מאוד
      חניבעל ניצח בכל הקרבות שלו, ואפילו ניצחון מוחץ. הקרב היחיד שהוא הובס בו הביא לסופה של קרטגו ובסופו של דבר להרס מוחלט שלה.
      נראה לי שאחת הבעיות במלחמה היא חוסר היכולת לעצור בזמן ולממש את ההשגים, ממש כמו בהימורים.
      גבולות טבעיים משחקים תפקיד חשוב מאד מכיון שלאורך זמן הם שקובעים את התוצאה של המלחמה.

      • אורי, ההשוואה להימורים היא מאד במקום. בדיוק מהסיבה הזאת נצחונות ראשוניים הם לפעמים הרסניים. מדינה זקוקה למדינאי חזק כמו ביסמרק שיודע מתי די, וגם מצליח לעמוד בלחצים של גורמים מיליטנטיים שרוצים להמשיך במלחמה כדי לקצור הישגים נוספים. פעם אני באמת צריך לכתוב פוסט על הויכוח בין ביסמרק למולטקה במלחמת פרוסיה-צרפת, שמדגים את הבעיה הזאת בזעיר אנפין.

        אכן, האיזכור של "ברבור שחור" הוא קולע. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, ללא ספק.

    • אוהד, המון תודה על הפרגון!

      קראתי את ברבור שחור, ולא יהיה מוגזם לומר שזה אחד הספרים שהשפיעו עלי יותר מכל. פשוט יצירת מופת.

      באשר למה שאמרת על הצבא היפני, יש בכך המון אמת: יפן תמיד סבלה מחיסרון במשאבים. דוגמא מובהקת נוספת היא מלחמת רוסיה-יפן. היפנים היו קרובים להתמוטטות מוחלטת, וללא התיווך האמריקאי ומהפכת 1905 ברוסיה, סביר להניח שהמלחמה הזאת היתה נזכרת בהיסטוריה כזו שמוטטה את יפן הקיסרית והפכה אותה למדינה דרג ג'. כתבתי על זה קצת באחד הפוסטים הקודמים: https://dannyorbach.com/2012/11/30/%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%94/

  8. יש לך דוגמא למלחמה שעמדה בכל ההמלצות שלך?

    האם זה משהו שאכן קורה בעולם האמיתי, או שמלחמה זה תמיד מאורע שנסחפים אליו באופן רגשי, ולא רציונלי?

    • בהיסטוריה אין אף פעם טיפוסים מוחלטים וטהורים, או אירועים שמתאימים באופן מושלם למודל כלשהו, יהיה אשר יהיה. באופן עקרוני אפשר לומר שככל שמטרות המלחמה מעורפלות יותר וניתנות פחות להשגה, כך הסיכוי להסתבכות גדול יותר. לעומת זאת, ככל שמטרות המלחמה ברורות יותר, כך הסיכוי להסתבכות כזאת קטן יותר.

      שים לב שלא דיברתי בכלל על מאזן הכוחות בין הצדדים, וזה כמובן גורם חשוב יותר. אם אתה מסוגל למחוץ את האויב שלך בשישה ימי קרבות, למשל, או לבנות על התערבות חיצונית שתשיג הפסקת אש במוקדם או במאוחר (המצב בחלק גדול ממלחמות ישראל) אזי יש לך ממילא דרך יציאה. אבל במקרים רבים אחרים אתה לא יכול לבנות על התערבות שתוציא אותך ולא יכול להכריע את האויב במהירות, ובמקרה כזה אתה צריך להכין לעצמך דרך יציאה. יפן בהתערבות הסיבירית היא דוגמא מושלמת: מצד אחד היא לא היתה יכולה להכריע את הבולשביקים, כי לשם כך היה צריך לפלוש לרוסיה האירופית, טירוף שאפילו הגורמים הקיצוניים ביותר ביפן לא האמינו שהוא אפשרי. מצד שני, משום שחלק מקובעי המדיניות שלה חשבו שהיא צריכה להילחם כל עוד הבולשביזם קיים, היא נלכדה בלוּפ בלי דרך יציאה ברורה.

      באשר לדוגמאות היסטוריות ספציפיות, יש כמה וכמה. הדוגמא המצויינת ביותר למלחמה מוגבלת עם מטרות ברורות וישימות היא מלחמת המפרץ הראשונה. המטרה היתה לנפנף את סדאם חוסיין מכווית. ברגע שהמטרה הזאת הושגה, והיא היתה כידוע ישימה מאד, המלחמה נפסקה. דוגמא נוספת היא מלחמת פרוסיה-צרפת, לפחות כפי שראה אותה ביסמרק. המטרה שלו היתה לשבור את הכוח הצבאי של נפוליאון השלישי כדי להסיר את ההתנגדות הצרפתית לאיחוד גרמניה. ברגע שהוא עשה את זה (ע"י כיבוש פריז) הוא אילץ את הצבא להפסיק את המלחמה ונסוג מרוב שטח צרפת.

  9. מאמר מרשים על פרשה קשה מבחינת יפן. אותי ענייןם במיוחד השפעת ההתערבות היפנית בסיביר על חלחול רעיונות אנטישמיים מהכוחות הלבנים לקצינים יפנים. משם הגיעו הפרוטוקולים של זקני ציון ליפן. עסקתי קצת בפרשה זו בספרי על יפן והיהודים בתקופת השואה (מודן 2012). בהצלחה בלימודים בהרוווארד מאחד שעשה מסלול זה לפני יובל שנים.
    מירון מדזיני- החוג ללימודי אסיה האוניברסיטה העברית בירושלים

    • פרופ' מדזיני, זה באמת כבוד לבלוג שאתה מגיב כאן. על יפן המודרנית למדתי באופן רציני לראשונה בשיעורים שלך באוניברסיטת תל אביב. באשר לספר החדש, אני מתכוון לקרוא אותו בקרוב. הנושא מרתק ללא ספק, והוא כמעט בוודאות נמצא בספריה אצלנו.

      שאלה קטנה: בספר שלך על האימפריאליזם היפני ציטטת פקיד במשרד החוץ היפני שהשווה לאחר המלחמה את הצבא לחדק של פיל שגדל ללא בקרה ובסופו של דבר גרם למותה של החיה. האם אתה זוכר מהיכן נלקח הציטוט הזה? אני מחפש את המקור היפני שלו במשך זמן רב – זה מוטו מושלם לעבודת הדוקטורט שלי. אם אתה זוכר, אשמח לדעת.

  1. פינגבק: מאחורי המהפכה העולמית – פנטזיה יפנית, הזייה ישראלית | הינשוּף

  2. פינגבק: מאחורי המהפכה העולמית – פנטזיה יפנית, הזייה ישראלית | הינשוּף

  3. פינגבק: פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: