בזכות האריסטוקרטיה, למרות הכל: תגובה לשגיא ברמק
במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.
יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.
מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.
בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.
בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.
בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.
עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.
זאבים בין הכבשים – שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס
גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.
למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.
ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.
מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.
מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.
לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.
.
פורסמה ב-דצמבר 1, 2018, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-אריסטוקרטיה, בזכות האריסטוקרטיה, בית המשפט העליון, דמוקרטיה, דמוקרטיה ליברלית, שגיא ברמק. סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.
הינשוּף 
מה לגבי דמוקרטיה מעורבת ?
תוכל בבקשה להסביר?
חצי ישירה וחצי ייצוגית
דני שלום, בתחילה, כשקראתי את התייחסותך לטענה הראשונה של ברמק, רציתי להעיר מיד כי לא התייחסת די לטענתו המרומזת בכל האמור לקיומה של הטיה חבויה במאמרך המקורי, לגבי העדפה לדמוקרטיה ליבראלית-פלוראליסטית-שמאלית (בהיעדר מונח טוב יותר לתיאור כוונתו הברורה), כאשר אין איזה הכרח או כורח אקסוגני שמחייב העדפה של מודל ליבראלי כזה על מודלים מתחרים כגון דמוקרטיה ליבראלית-שמרנית, סוציאליסטית ושאר וריאציות. עם זאת כפיתי על עצמי לקרוא את שאר תשובותיך בתקווה לפיזור הערפל הזה בהמשך הדברים, ואכן לא התבדיתי. בסיפא של מאמר התשובה הזה אכן אתה מציין כי אתה סבור שסמכויותיה הפורמליות למחצה של הרגל האריסטוקרטית נועדו לשיטתך כדי לאפשר את פיתוחה של דמוקרטיה בעלת סממנים ליבראליים גמישים, הניתנים למתיחה לכיוון פלורליסטי-שמאלי, או שמרני-מתון, בהתאם להעדפות העם, והכל תוך שמירה על קווי הגבול המאפשרים ומבטיחים את המשך קיומו של שלון דמוקרטי-ליברלי.
ואכן, הסיפא של הדברים מספקת תשובה הולמת לטענתו הראשונה של ברמק. אין כאן העדפה או הכתבה שרירותית למודל מסוים של ליברליות, אלא רק דאגה לשימוש קווי הגבול.
ברם, תשובתך לגבי קווי הגבול מעוררת בעיה חריפה אף יותר. במקרה הרווח, ונראה שיש לומר אף במקרה הרצוי, קווי הגבול האמורים נקבעים בחוקה, בדרך כלל חוקה המשקפת את האתוס המשותף של הרפובליקה, במקרה של רפובליקה, או של הלאום המדובר במקרה של מדינת לאום. בהיעדר חוקה, והכוונה אינה למצב שבו אי קיומה של חוקה הוא עניין זמני אלא מבטא חוסר הסכמה יסודי בין הקבוצות השונות המרכיבות את הרפובליקה המדוברת או את מדינת הלאום, כפי שהוא המצב בישראל, נראה שקשה להגן על כל קו גבול הנמתח על ידי כל גורם שאינו מבטא את רצון הרוב והנמתח מעבר למינימום ההכרחי להבטחת המשך קיומה של דמוקרטיה מהותית.
שהרי, מה עדיפים "אריסטוקרטים" פקידותיים או שיפוטיים על פני כל גורם אחר? נהפוך הוא, המבנה המסובך והמורכב של אופני העסקתם בשירות המדינה מביא לעתים קרובות להתנגשויות חריפות בין האינטרסים הפרטיים שלהם לאינטרס הכללי של המדינה ושל ציבור האזרחים, ולבעיות אחרות נוספות מז'אנר בעיית הנציג, המטיל צל כבד על יכולתם למלא את התפקיד שאתה מייחס להם, שלא לדבר על בעיית השרירותיות והסובייקטיביות הקיימת בתפקודם בהיעדר קווים מנחים של ממש המשורטטים בחוקה לביצוע פונקציה זו. וראה למשל את היועצים המשפטיים לממשלה שכל פעם מחדש יוצאים מדעתם בניסיון חסר סיכוי להבין מהם גבולות תפקידיהם, ואת ההבדלים החריפים בפתרונות שמצא כל אחד מהם. כיצד ניתן לומר איזו היא הגישה "הנכונה", או "הליבראלית" מבין גישותיהם השונות, והרי כל אחד מהם הוא "אריסטוקרט" לשיטתך. ישנן כמובן גם בעיות נוספות, כגון החשש מהשחתה מלאה או משמעותית של מנגנונים "אריסטוקרטיים" (והכוונה היא לא רק לשחיתות קלאסית של שלמונים, אלא גם לשחיתות במובנה הרחב יותר, כלומר כזו המביאה להקצאה בלתי אופטימאלית של משאבים ושירותים לאזרח), למשל, שחיתות מעין זו שפשתה במשטרת ישראל בכל האמור לממשקים שלה עם מיעוטים שונים, הטענות לגבי שחיתות דומה בפרקליטות, ובמוסדות רבים נוספים כגון בתי הדין הרבניים, מוסדות הכשרות, ובאמת שקצרה היריעה.
והרי, ברמק כתב מפורשות כי באומרו "דמוקרטיה" הוא מתכוון לדמוקרטיה מהותית, קרי דמוקרטיה הכוללת בתוכה אמצעים מספקים להבטחת המשך קיומה כמהותית, קרי חופש ביטוי מספק, הבטחת אפשרות קיומה של אופוזיציה חופשית, וכיוצא באלו קווי גבול מחויבים.
והנה לב הבעיה בתשובתך, שאם אכן היתה כוונתך במאמר המקורי לא להעדפה של מודל ליבראלי כלשהו, אלא רק להבטחת קווי הגבול המינימאליים המבטיחים את המשך קיומה של דמוקרטיה מהותית, כפי שכתבת בסיפא, הרי שאתה וברמק מסכימים לחלוטין לעניין זה, ושניכם מכוונים למודל של דמוקרטיה מנגנונית, המובטח במספר קווי גבול מחוייבים שנמנו במאמר התשובה שלו, והיושר מחייב אותך לציין זאת מפורשות. אולם, בהתייחסותך לטענתו הראשונה אתה טוען מפורשות שהוא טועה, ואפילו, מבלי משים מנכיח את טעותו בדבריו של עצמו, כשהוא מציין (ולשיטתך "מודה") שדמוקרטיה (מהותית, לשיטתו) יכולה להיות גם לא ליבראלית (אלא לשיטתו, שמרנית למשל). משמע, שבדבריך כן יש טענה ברורה להעדפה של ליבראליות מזן אחר, הכוללת קווים מחייבים מעבר לאלו המחויבים לשם הבטחת המשך קיומה של הדמוקרטיה המהותית, ובמקרה כזה, היושר האינטלקטואלי מחייב שתכריז על אלו במפורש, מעבר לאמירתו הכללית של הלל הזקן, ולאחר מכן, תבהיר מדוע אלו מחויבים גם אם הם מנוגדים לרצון הרוב, מדוע הם עדיפים על עקרונות מתחרים, שמרניים למשל, וכיצד מסוגלים אותם גופים "אריסטוקרטיים" להגן עליהם באופן אחיד באופן שהוא עדיף על גופים אחרים שסמכותם לכך הוקנתה להם בחוק.
הערה מייעלת – בניסיון להימנע מראש מדיון עקר לגופו של אדם או לגופה של עמדה פוליטית כלשהי, אבהיר כי בדבריי אלו לא ביטאתי כל עמדה אישית, ובכוונת מכוון אני בוחר להותיר את עמדתי הפרטית מעורפלת.
תודה על התגובה המעניינת והמפורטת. גם אני חושב שהויכוח ביני ובין שגיא ברמק אינו מוחלט אלא על ניואנסים, אם כי יש כמה מחלוקות פילוסופיות יסודיות. הבעיה, מבחינתי, אינה שברמק לא מסכים על קווי יסוד מסויימים של דמוקרטיה מהותית. הוא בוודאי מסכים, כפי שציינת, וגם כותב זאת במפורש.
למשל, ברמק חושב שהליך הוגן וחופש דיבור הם תנאי בסיס בדמוקרטיה. אבל מעבר לעובדה שהוא לא מבחין, לטעמי, בהבדל בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הוא ממעיט בחשיבותה של תופעה אנושית קריטית: התמריץ שיש לשלטון הנבחר להגדיל את סיכויי בחירתו בפעם הבאה, על ידי "בדיקת הגבולות" וכרסום מתמיד בתשתית החברתית והפוליטית של האופוזיציה. כמו כן, הבעייתיות שבשינויי מדיניות תכופים הנובעים מאינטרסים פוליטיים רגעיים, בעיקר כאלו שנועדו לפגוע ביריב. למשל, ממשלה שמרנית עשויה לאסור לימודי מגדר (כפי שאורבן עשה), בעוד שממשלה שמאלנית עשויה למשל לאסור על לימודי גמרא. למרות שכל אחד מהצדדים עשוי לרצות לדכא את יריבו כשהוא עצמו בשלטון, עדיף לשני הצדדים שהממשלה לא תוכל לאסור דבר – וכך אף אחד מהם לא ייפגע גם כשהשלטון יתחלף. שמירת האינטרס ארוך הטווח של כל הקבוצות, בהינתן העיקרון הדמוקרטי של חילופי שלטון תכופים בדרכי שלום, מול הרצון המיידי של כל אליטה שליטה לבצר את כוחה על חשבון יריביה, הוא התפקיד האמיתי של האריסטוקרטיה האמונה על כללי המשחק.
באשר לעקרונות ליברליים מול שמרניים – לדעתי המגרש פתוח, כל עוד ישנן עקרונות שמבטיחים את המשחק החופשי בין הקבוצות לאורך זמן, ומונעים פגיעה בזכויות האדם של כל אחת מהן. מהם הגבולות? מה זה בדיוק זכויות אדם? אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת צריכה להגיע מתוך הדיון הציבורי, למעשה מו"מ ממושך בין הבוחרים, הנבחרים, הממשלה והאריסטוקרטיה. שים לב שאני מדגיש, וחוזר ומדגיש, שהאריסטוקרטיה לא צריכה למשול, אלא לתפקד כגורם מאזן, בולם, ממתן ומאט.
הייתי מוסיף לטיעון המרכזי שלך שדמוקרטיה אליברלית היא מטבעה לא יציבה ונוטה לכיוון של אובדן המאפיינים הדמוקרטיים שלה. דוגמה לכך ניתן לראות בפולין שבין המלחמות, מגוון דמוקרטיות קצרות יומין שצצו לאחר מלחמת העולם השנייה, אמריקה הלטינית עד לדור האחרון (ולא רק) וגם ביוון העתיקה.
היות שכך אני נוטה להסכים לגישתך אבל קיימת בכל זאת בעיה – במקום שבו תפקיד הגורמים המאזנים אינו קבוע בחוק, הרי שהם פועלים בתוך מסגרת שאיננה נהנית מלגיטימיות תחוקתית ומשום כך גם לא ציבורית. יתרה על כך במקרה הישראלי בו אין על בית המשפט העליון את מערכת האיזונים וההגבלות (במינויים, בהגדרות תחום השיפוט שלהם וכו').
בפועל, בית המשפט העליון בישראל מתפקד מתוך לגיטימציה שיצר, שלא לאמר חטף, אהרון ברק, וזאת ללא הסמכה או הסכמה של המחוקק או הציבור. זה לא מקרה מקביל לבריטניה או ארה"ב או גרמניה בו הוסמך בית המשפט למילוי פונקציות מסויימות על ידי מייסדי המדינה או על פני מאות רבות של משא ומתן (במקרה הבריטי) ושבו הרכב השופטים משקף במידת מה את המחנות הפוליטיים והאידיאולוגיים.
אם דמוקרטיה אליברלית איננה יכולה להיות יציבה עד כמה וכמה הדבר נכון לאריסטוקרטיה לא ייצוגית וחסרת לגיטימציה ציבורית או תחוקתית. אם פעילות פוליטית נובעת בסופו של יום מסך כל הלחצים והמגבלות המושטות על הפוליטיקאי הרי שדבר זה נכון גם לשופטים בעלי ראיית עולם אחידה כמעט.
תודה על התגובה. יש כאן כמה סוגיות שצריך ללבן. ראשית כל, אני מסכים איתך שדמוקרטיה א-ליברלית נוטה להיות לא יציבה, ושאחד התפקידים של האריסטוקרטיה הוא לשמור על חוקי המשחק ועל ההמשכיות של המדיניות (אני מדגיש גם את האלמנט השני, לא פחות מהראשון).
הלוואי שהגורמים המאזנים בישראל היו נהנים מלגיטימיות תחוקתית, וכמו כן – הלוואי שהיתה כאן חוקה. בסופו של יום, אין חוקה כזאת. אבל האם בהעדר חוקה, אין צורך בגורם שישמור על כללי המשחק הליברליים לטובת כולם?
אני גם לא בטוח כלל שהשופטים מגזימים בהתערבותם, מלבד מקרים חריגים. בסופו של יום, הממשלה מקדמת את סדר היום שהיא רוצה, ואני לא רואה את בג"ץ בולם אף מהלך מדיני משמעותי.
ראשית מבקש להביע הערכה לדיון המלומד והלא מתלהם בינך ובין מר ברמק. נהניתי מאוד לקרוא את תגובתך ואת הרעיונות שאתה מביע בה ונראה שדעותיכם קרובות הרבה יותר מכפי שנראה לכם 🙂 הצורך בבלמים ואיזונים הוא אבן הפינה בשלטון ליברלי-דמוקרטי והוא האמור למנוע את רוב החוליים האפשריים, מתוך היותם של השחקנים במגרש הפוליטי בני אנוש, על כל יתרונותיהם וחולשותיהם. יפה עשו האבות המייסדים של ארה"ב בכך שהקדישו חשיבה עמוקה ויסודית בנושא ובהקימם שיטה מורכבת ומאוזנת שבאה לידי ביטוי בחוקה ברורה וקשיחה למדי (בכל כמעט 230 שנותיה, תוקנה רק 27 פעמים – 10 מהם עם אישור החוקה עצמה). החשיבות בקיומו של יסוד "אריסטוקרטי" במנגנון השלטון הוא ברור ומוסבר יפה על ידך, אך כמאמרו המפורסם של יובנאליס: "מי ישמור על השומרים?". העדרה של חוקה, המסדירה את מערכת הבלמים והאיזונים, המותר והאסור, הגבולות וההגבלות – יצרה מצב בו אותה "אריסטוקרטיה" נוגסת בקצב ובתאבון הולכים וגדלים בסמכויות היסוד הדמוקרטי וה"מלוכני". כפי שכתבת יפה בסיפא של דבריך, אנשים הם אנשים וגם לאותה קבוצה "אריסטוקרטית" ישנם אינטרסים אישיים ומעמדיים, כמו לכל קבוצה אחרת. הם אינם "בני אור" כפי שחשין הציג אותם, אינם מורמים מעם או חפים מאינטרס. אותו סר האמפרי הנפלא (והמדומין, אך בהחלט מייצג) הוא דוגמא ומופת לעובד ציבור הדואג בראש ובראשונה למעמדו ולפריבילגיות שלו על פני האינטרס הציבורי. לקרוא לכל פקיד ציבור "שומר סף" ולאפשר לו לפעול על פי דעתו הפוליטית (רק כשהיא מתאימה כמובן), תוך ניצול סמכויותיו (האמיתיות והמומצאות) כדי לקדם אג'נדה רצויה לו – בניגוד לדעת השלטון הנבחר וללא כל ביקורת או מגבלה – זו אינה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה פר אקלנס.
תודה על התגובה!
ראשית כל, אני מסכים איתך שחוקה דרושה לישראל, וחבל שלא חוקקו כזאת ב-1948. עכשיו זה כבר הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי. מסכים עם החצי הראשון של דבריך, אכן עדיין חולק עליך בכמה עניינים.
בפרט, אני לא מסכים איתך ש"אותה אריסטוקרטיה נוגסת בקצב ובתאבון הולכים וגדלים בסמכויות היסוד הדמוקרטי והמלוכני." בפועל, בג"ץ מבטל מעט מאד חוקים, ובתי המשפט מאשרים גם את רובן המוחלט של ההחלטות המנהליות (וגם שמרן משפטי יסכים שחובתו של בית המשפט היא לבטל החלטות מנהליות שניתנו בחוסר סמכות, ומי שמחזיק בעמדות משפטיות מרכזיות או אקטיביסטיות מעט יותר, יסכים גם שלבתי המשפט יש זכות לבטל החלטות מנהליות שרירותיות או כאלו שלוקות באי סבירות קיצונית). נראה לי שלמרות הקינה והנהי שמגיעים משורות השלטון בישראל, הוא עושה פחות או יותר מה שהוא רוצה ברובם המוחלט של העניינים, ומקבל לכך גושפנקא משפטית. המשפטים, אם בכלל, נוגסים בשוליים, אבל בעיקר – מציבים גבולות מסויימים כדי שהשלטון לא יוכל לשנות את כללי המשחק, לא במהירות וגם לא לאט ובהדרגה.
צריך להגדיר היטב מהו ליברליזם. המפלגה הרפובליקנית היא ליברלית בהמון מובנים, בוודאי כלכלית (וחופש המסחר והתנועה הוא אחד מעקרונות הוגי עידן הנאורות, לפחות חלקם), וגם לדמוקרטית יש מאפיינים ליברליים רבים, גם כלכלית (סנדרס אמנם סוציאליסט אך עדיין לא מייצג את הרוב במפלגה) וגם באימוץ רעיונות פרוגרסיביים. הליכוד מאחד בתוכו את המפלגה הליברלית לשעבר, ואפילו הבית היהודי אוחז בתפיסות ליברליות כלכליות.
הביקורת של שגיא ברמק נראית בעיני כזיהוי הליברליזם עם פרוגרסיביות, וכך הוא קורא את הדמוקרטיה הליברלית כדמוקרטיה פרוגרסיבית, דהיינו שמאלנית (בשימוש המקובל בציבור, כי גם מהו שמאל וימין צריך להגדיר היטב). יכול להתקיים משטר ליברלי ושמרני, ויכול להיות שבוש האב היה דוגמא לכך. דרך אגב, גם בוש הבן שניהל מדיניות שמרנית לא הואשם בדיכוי המוסדות הדמוקרטיים ובפגיעה במערכת האיזונים.
משטרים כמו אורבאן וטראמפ הם פופוליסטיים, לא שמרניים. אין שום דבר שמרני באדם כמו טראמפ, לא בחייו האישיים ולא בדרך התנהלותו הפוליטית. כאשר מנהיגים כאלו פוגעים באותה מערכת איזונים, המטרה היא לא הליברליזם אלא הדמוקרטיה עצמה, כאשר אורבאן אומר שהוא תומך בדמוקרטיה לא-ליברלית הוא חותר תחת הרעיון הדמוקרטי בעצמו, כי בסופו של תהליך לא תהיה תקשורת חופשית ולא יהיה חופש ביטוי, כללים שאפילו לפי שגיא ברמק נדרשים לצורך הגדרת משטר כדמוקרטי.
ארה"ב (ולמזלנו גם ישראל) נהנים ממסורת ומורשת דמוקרטית יציבה יותר מהונגריה וטורקיה, אבל עדיין לא חסינים מפגיעה בחופש הביטוי ומתקשורת עצמאית.
בעיקרון מסכים איתך.
דני,
דוקטרינת הלל הזקן היא בוודאי רעיון טוב אלא שיישומו בעייתי – איזו פעולה נחשבת לסותרת את הכלל הזה – להוציא מסתננים? להוציא רק חלק מהם? עקירת אלפי מתיישבים מבתיהם? חוק הלאום? חוק השבות? אירוע נפרד במרחב הציבורי? או אולי דווקא מניעת אירוע כזה?
הטענה שלי איננה שהכלל הזה אינו חשוב וגם לא שלאריסטוקרטיה אין תפקיד. יש לה תפקיד חשוב ורוב האנשים הרציניים שנגד עמדתם אתה כותב מבינים אותו.
את נקודת המחלוקת אפשר לצמצם לשאלת יסוד אחת, והיא:
האם מקור סמכותה של אותה אריסטוקרטיה נובע מעצם היותה אריסטוקרטיה או שהוא נובע מכך שהעם – שמכיר בעצמו, בדרכו שלו, ביתרונות שהאריסטוקרטיה יכולה לספק לו – מחליט להעניק לה את הסמכות הזו. מי שמצדד באפשרות הראשונה פוגע באחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה: "ממשל (על כל צורותיו) בהסכמת הנמשלים".
אמנם הענקת סמכות שכזו ע"י העם לאריסטוקרטיה – לפי האפשרות השנייה – היא עניין עמום כשלעצמו מכיוון שבניגוד לפרלמנט שאותו העם בוחר באופן ישיר, את האריסטוקרטיה הוא לא בוחר כך. עובדה זו פותחת פתח לדיון – מהו רצון העם מהאריסטוקרטיה. (אגב, שירות רצון העם אינו מחייב הסכמה של העם לכל פעולה ולפעולה. אם ניקח לדוגמה את בג"ץ, לא מדובר על מצב שבו העם מסכים לכל פסיקה של בג"ץ, שאם כן אין צורך בבג"ץ. מדובר על מצב שבו באופן כללי העם מרגיש שבג"ץ פועל באופן מידתי ומשרת את ערכיו ורצונותיו בהיבט הרחב וארוך הטווח). עם זאת, בהנחה שאכן רצון העם הוא מקור סמכותה של האריסטוקרטיה אז הדיון שצריך להתנהל הוא "מהו רצון העם" ולא "מהי האריסטוקרטיה חושבת לאמת"
ומה אם העם ירצה דברים לא טובים?
אפשר לחשוב על האפשרות של ניהול מערכה על ליבו ועל דעתו של העם. אם בכל זאת תועדף האפשרות של כפייה רצון האריסטוקרטיה על העם אז לא ניתן להוציא מכלל אפשרות מצב שבו העם לא יאהב את זה ויהיה צורך להתמודד עם ההשלכות של זה.
תודה על התגובה, גבריאל. אני רוצה להבין: לשיטתך, נניח שרוב העם יחליט שברצונו לשלול את זכות ההצבעה ממיעוט של (נגיד) שלושה אחוזים? איך אתה חושב שצריך למנוע או לאזן זאת, אם בכלל?
ברשותך כמה נקודות כהקדמה בשביל למנוע דיוני סרק
נקודת המוצא נובעת מההכרה שאנחנו לא חיים במאה ה-18. היום, בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא, המציאות היא שאי אפשר לנהל דיון של מלומדים מעל ראשו של הציבור בנוגע לשאלה עד כמה יש להעניק לו כח ועד כמה יש להגביל אותו באמצעות האריסטוקרטיה. עובדה זו נכונה גם אם תיאורטית מצב עניינים כזה היה נכון ומוצלח מבחינת טיב הממשל וכו'.
מה שכן אפשר לעשות זה לנהל דיון ציבורי – עם הציבור ולא מעל ראשו – עד כמה *כדאי* לציבור לתת כח לאריסטוקרטיה. כח זה, במידה שבה הוא אכן ניתן לאריסטוקרטיה, הוא לעולם קשור ותלוי בהסכמתו המתמשכת והמתחדשת של הציבור. כאמור, גם אם תיאורטית זה לא נכון או לא טוב, זה פשוט המצב ומי שיתעלם מכך עתיד לשלם מחיר כבד.
לעצם העניין:
קודם כל, שוב ברשותך, על מנת להימנע ממצב שבו אתה מדבר על מציאות אחת ואני על מציאות אחרת, אני מניח את הדוגמא הספציפית של שלילת זכות להצביע ומדבר על מצב עקרוני של *רוב שפוגע באופן דרקוני במיעוט*.
ראשית, מדובר במצב מאוד קיצוני, מצב שבו הרוב לא רק *רוצה*, בליבו או במידה כזו אחרת של אמירות גלויות, לפגוע במיעוט באופן דרקוני אלא ממש *מתעקש* על כך. למיטב ידיעתי (הלא מקצועית) מצב כזה לא התפתח מעולם בשום דמוקרטיה מערבית.
אקדים מיד ואומר שאין לי פתרון למצב כזה. אוסיף ואומר שלדעתי לאף אחד אין פתרון למצב כזה. עצם ההגעה למצב כזה מהווה כישלון ציבורי מהדהד, כישלון שלא פחות ממה שהוא כישלון של ההמונים הוא כישלון של האריסטוקרטיה עצמה. כישלונה של האריסטוקרטיה במקרה כזה לא יהיה נעוץ בכך שהיא לא השכילה *לכפות* על הציבור ערכים כאלה ואחרים אלא בכך שהיא לא השכילה לתרום את חלקה לדיון הציבורי באופן שיביא את הציבור *לקבל בעצמו* את אותם ערכים ולשלב אותם במערכת עמדותיו ורצונותיו.
לדעתי הפתרון המיטבי (והלא מושלם) הוא לטפח האלמנט של ההערכה ההדדית והשיח מכבד בין השכבות השונות בציבור. שיח שבו כל שכבה מכבדת את החוזקות של השכבות האחרות ומביאה את חוזקתה שלה (גם לשכבות הנמוכות יש מה לתרום לשכבות הגבוהות). בהקשר שלנו, כבר כתבתי שלשכבות הנמוכות יש נטייה טבעית בריאה להכיר בתרומה שהציבור יכול וצריך לקבל מהשכבות הגבוהות. השכבות הגבוהות צריכות להיזהר לכבד את השכבות האחרות ולא לפגוע בכבוד ובאמון הטבעי שהן רוחשות לה. הזהירות הזו מצווה ענווה והכרה בכך שהתרומה חייבת להיעשות בהסכמה, גם אם הצורך באותה הסכמה לעיתים מתסכל ואף מפחיד.
תאורטית, ניתן לקבוע – בהסכמה רחבה מאוד של הציבור – סוג של 'פסקאות נצחיות' כפי שקרה בכמה מדינות. זו משימה לא פשוטה וגם לא ברור שמדובר ברעיון טוב, אבל אפשר לדון על זה. אבל שוב – בהסכמת הציבור ולא מעל ראשו.
ניטפוק: באקלי היה אליטיסט מוחלט. הקונטקסט לציטוט שלו לגבי הפקולטה של הארוורד היה שהוא עצמו הלך לייל ומאוד הזדהה איתה. דה פקטו השמרנות של באקלי היתה אליטיסטית, עם קשרים ענפים לאקדמאים ימנים (כגון, לימים, הנאו-שמרנות של שטראוס) ולמוקדי כוח מסורתיים כגון הכנסיה הנוצרית. העמדה הפוליטית שלו היתה פרגמטית, למשל כללים כגון ״תצביעו בפריימריז למועמד הכי שמרן שיכול לנצח״ ו-״אל תדברו סרה ברפובליקנים אחרים״, או העמדה שלו לגבי סגרגציה, שנעה בין תמיכה בשנות החמישים כשזה היה בסדר לאדם מן השורה לתמוך בה להתנגדות בשנות השישים כשזה לא היה.
זה בדיוק ההיפך מהאלט-ימין, שחורט על דגלו את ההתנגדות לכל מוקד כוח ימני מסורתי: הכנסיה, המפלגה, הצבא, הקהילה העסקית, החקלאות. זה גם ההיפך מביבי, שדואג לסמס כל מוקד כוח אפשרי בחברה הישראלית שאינו ביבי עצמו, ולמשל הופך את הליכוד למפלגה של חנפנים ואומרי הן.
צודק. מה שנקרא ״ימין״ זה בפועל אוסף של הרבה מאד עמדות שונות.
לדעתי הוויכוח פה הוא עקר.בדמוקרטיה קיימים מוקדי כח ורשויות שונות שמצד אחד מתעמתים זה עם זה ומצד שני מאזנים זה את זה.מי שקובע ונותן את הטון הוא זה שחזק יותר בזמן נתון.כאשר המנהיגים בארץ היו מהדור הראשון,הם היו הדומיננטים והם קבעו,כאשר התחלף דור המנהיגים,”העליון” ניהיה החזק והדומיננטי כתוצאה מסיבות שונות שלא אכנס אליהן עכשיו.יש לשער שדברים ישתנו בעתיד כאשר תקום הנהגה פוליטית חזקה יותר ובעיקר ברוחה מהמשפטנים וגם מהתקשורת.כך שדיונים פילוסופים ותאורטים על מה תפקידו של זה ומה תפקידו של ההוא,הם לא לעניין,בסופו של דבר החזק קובע וזה בעצם מה שקורה בכל אורחות חיינו ,בחברה,במשפחה ובעבודה גם כאשר הליברליזם חוגג והדמוקרטיה בעיצומה.
חובבי המונרכיה השמאלנים שוכחים את המהפכה האמריקאית.
״בלי יצוג, אין מיסוי״! הרב השפוי יתנער מהחונטה המשפטית ויפסיק לממן אותה ואת שגיעונותיה
כמה חובבי מונרכיה שמאלנים יש בעולם חוץ ממני?
נראה שלא מעט. רובם לא מודים בזה, אפילו לא בפני עצמם