האיש במצודה הרמה: כיצד שמרן הופך למהפכן?

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, שנידון למוות ונתלה על בגידה במולדת הגרמנית, היה אדם מורכב ורב סתירות. שמרן שונא דמוקרטיה, ששפך אש וגופרית נגד הליברליזם והסוציאליזם, ובכל זאת הסכים לשתף פעולה עם סוציאליסטים וקומוניסטים במסגרת המאבק בהיטלר. פטריארך שקידש את המשפחה מעל הכל, אך הסכים להקריב את בנו כמתנקש-מתאבד נגד הפיהרר. אדם שהעריץ כל חייו את האצולה המסורתית, המדינה, הכנסייה והצבא, ובכל זאת זרק את כל אלו מאחורי גוו, כשהיה ברור לו שהפכו לכלים בשרות אויבי האל. בעתיד, כך הפטיר בזעם, יאמרו הבריות: "חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כיצד שמרן הופך למהפכן, ומה למעשה ההבדל בין השניים? ינשוף היסטורי מספר על האיש במצודה הרמה, שמצא את מפלטו ב"כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו."

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. אין אנו יודעים מה חשב הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין במהלך הדיון, אך העדויות מאפשרות לנו לשחזר את הרגעים הדרמטיים ביותר. מחד הנאשם, אציל, בעל אדמות ופוליטיקאי שמרן שהואשם ב"בגידה במולדת", "פשעים נגד המדינה" ושותפות בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ומאידך השופט – ד"ר רולנד פרייזלר, עטוי בגלימתו הארגמנית, כובע רשמי על ראשו, אוזניו הבשרניות מזדקרות ופניו סמוקים מזעם. כשפרייזלר, רגע לפני הסוף, שאל את קלייסט בזעם האם הוא באמת בגד במדינה, כאשר החליט להצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית ולקשר לרצוח את היטלר, ענה לו הרוזן בשלווה:

כן, בגדתי במולדת, מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא הסתרתי את מאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דבר אלוהים – אלוהים בלבד יהיה שופטי.

תוצאת תמונה עבור ‪Ronald Freisler‬‏
אלוהים בלבד יהיה שופטי: ד"ר רולנד פרייזלר, נשיא בית הדין העממי הנאצי, על כס המשפט

קלייסט היה אדם מלא סתירות: שמרן גרמני מושבע, איש הימין המלוכני בתקופת רפובליקת ויימאר, ששפך אש וגופרית על הסוציאליזם, הליברליזם והדמוקרטיה. למעשה, הוא אפילו ביקר את הקיסרות הגרמנית, מפני שהיתה ליברלית מדי לטעמו. ובכל זאת, בניגוד לשמרנים רבים אחרים, התנגד גם לנאצים מהרגע הראשון, וראה בהם איום גדול יותר מהשמאל המרקסיסטי; איום גדול עד כדי כך, שהיה מוכן לשתף פעולה אפילו עם סוציאליסטים ועם קומוניסטים במלחמת הקודש נגד היטלר. קלייסט היה גם פטריוט, אדם שהאמין במוסדות מסורתיים מבוססים כמו המדינה, הכנסייה ומעמד האצולה, ובכל זאת היה מוכן לזרוק לארבע רוחות השמיים את כל אלו, לטובת המאבק במשטר שנראה לו שטני. הוא נשא ונתן עם הבריטים על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית אפילו במהלך המלחמה, ואף עודד את בנו בהתלהבות לשמש כמחבל מתאבד ולפוצץ את עצמו על אדולף היטלר. קלייסט מעניין, מפני שהוא דוגמא לשמרן קיצוני שהופך, כמעט בן לילה, למהפכן קיצוני לא פחות. הדבר עשוי להעלות שאלות מעניינות למדי, ואף לסבך מושגים בסיסיים או "שמרנות", "מהפכנות" ו"רדיקליזם".

בול לזכר ההתנגדות הגרמנית להיטלר

חשבתי על הדוגמא של קלייסט לאחרונה, כאשר שמעתי את הרצאתו המאלפת של אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם והוגה שמרן בזכות עצמו. אסף דיבר על השאלה, "מהי שמרנות". לדבריו, שמרנות נבדלת משורה ארוכה של אידיאולוגיות נושקות כגון אורתודוקסיה, פופוליזם ימני, ליברליזם קלאסי וריאקציונריות. ההבדל בין כל אלו לבין שמרנים, הוא שאורתודוקסים, פופוליסטים, ליברלים קלאסיים וריקאקציונרים מקדשים מוסדות ורעיונות ספציפיים בפני עצמם. האורתודוקס, אם הוא נוצרי, רואה בכנסייה את האמת המוחלטת, הפופוליסט (ובאופן קיצוני בהרבה, הפשיסט) – בעם, במולדת ובקבוצה האתנית, הליברל הקלאסי – בזכויות האדם, והריאקציונר – באותם מוסדות ישנים שאבדו בחלוף הזמן.

השמרן, לעומתם, יכול להוקיר, לאהוב ולתמוך בכל אלו, ושמרנים שונים נותנים דגש נבדל על חלק מהמוסדות והרעיונות הללו, בהתאם לטעמם, אולם לרוב הם אינם מקדשים אותם בפני עצמם. השמרן אוהב מוסדות מבוססים, מפני שהוא חושד באופן אינהרנטי בכוחו של הרציונל האנושי לבצע רפורמות ושינויים בלי להזיק. הוא מכיר בצורך של החברה האנושית להשתנות, אך מעדיף שהשינוי יהיה הדרגתי, איטי ולא מוכוון על ידי המדינה והשלטון. הפסימיות הבסיסית הזאת מלווה ביראת כבוד כלפי הדורות הקודמים והשגיהם. הקהילה האנושית, כדבריו של אדמונד ברק, מורכבת מהדורות הקודמים, הדורות הנוכחיים ואלו העתידים להיוולד. הפרגמטיזם השמרני מכתיב התחשבות לא רק בהווה, אלא גם בדורות עברו ובהשלכות על העתיד. אבל יראת הכבוד של השמרן למוסדות המבטאים את הישגי העבר – כנסייה, מדינה, אריסטוקרטיה – לעולם אינה מוחלטת. הוא מוקיר אותם רק כל עוד הם ממלאים את מטרתם המקורית.

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, אחד מהפוליטיקאים השמרנים המובילים בגרמניה שלפני היטלר, לא תאם לחלוטין להגדרתו של שגיב. היה בו גם משהו מהריאקציונר, שתיעב תמיד את המשטר שבו חי, וערג לתור זהב אבוד של מדינה, אצולה וכנסייה בעבר הרחוק. הוא היה גם אורתודוקס, במובן שאדיקותו הדתית לא ידעה פשרות. בעיניו, והוא כתב זאת שוב ושוב, שמרנות פירושה אחד – ציות לישו, לתורת הנצרות ולדבר אלוהים. ההתנגדות שלו להיטלר נבעה מכך שזה ייצג בעיניו פאגניזם שטני.

בעיני קלייסט, הוא ייצג פגניזם שטני: אדולף היטלר

בעיניו של קלייסט, למוסדות המסורתיים היתה חשיבות רבה, אך רק כל עוד הם מבטאים את האידיאל הדתי. לאצולה הגרמנית, שאליה היה שייך, נודע לשיטתו תפקיד מרכזי בשירות האומה והאל. אציל שיש לו רכוש קרקעי מייצג קשר לאדמה, למולדת, לטבע ולערכים מסורתיים. הכנסייה הפרוסטסטנטית, שקלייסט נמנה על מאמיניה האדוקים, מתווכת את דברי ישו לעם. המדינה והמשפחה מבטיחות יציבות, המשכיות וחיבור לעבר. הצבא מבטא גאווה, תפארת ומורשת, מעבר לחובתו להגן על העם והמדינה. אולם בשנת 1933, קלייסט נקלע למשבר קיומי, כאשר כל המוסדות שאהב והעריץ קרסו אחד אחד והתמסרו לפיתוי הנאצי. האצילים, ברובם, נהרו לחצרו של היטלר. כשקלייסט סירב בתוקף להניף את דגל צלב הקרס מעל טירתו, הוא היה כמעט היחידי. הכנסייה, אפילו חלקיה היותר דיסידנטיים, פחות או יותר הלכה בתלם. הצבא והפקידות הממשלתית הפכו לכלי משחית בידיו של העריץ.

תגובתו של קלייסט, השמרן המושבע, היתה רדיקלית. לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא ניסה לשכנע את מפלגתו השמרנית לגייס את בעלי בריתה בצבא ולהתנגד לנאצים בכוח הנשק. בעיניו, לא היה ערך לפרוצדורה הדמוקרטית גם בימים כתיקונם, ובוודאי לא כאשר היא מעלה את היטלר וחבר מרעיו לשלטון. לאחר עליית הנאצים, נטש בזעם את המפלגה השמרנית-לאומנית, והכריז על גט כריתות לכל המוסדות שהכיר ואהב. וכך אמר במיאוס על חבריו לשעבר:

בעתיד יאמרו הבריות, דרך משל: חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי.

קלייסט לא נטש את רעיונותיו האריסטוקרטיים על הדת והאצולה, אלא רק את המוסדות שייצגו אותם בעבר. אם האצולה האריסטוקרטית-תורשתית כשלה, הרי שהאצולה החדשה היא המיעוט הקטן שמתנגד להיטלר, לרבות הסוציאליסטים והדמוקרטים שקלייסט עצמו תיעב בעבר. את לוחמי ההתנגדות, האצולה החדשה, הגדיר קלייסט ברוח מלכים א', י"ט 18:

והשארתי בישראל, שבעת אלפים:  כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו.

תוצאת תמונה עבור ‪Elijah and the baal prophets‬‏
כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל: אליהו מול נביאי השקר

באותה מידה, אם המדינה מועלת בתפקידה והופכת לכלי שרת בידי המפלגה הנאצית, אז מותר לבגוד בה ולשתף פעולה עם אויביה. אם הכנסייה הפרוטסטנטית לא ממלאת את חובתה, וכבר לא מייצגת את דבר אלוהים, הרי שלוחם ההתנגדות הבודד חייב להירתם למשימה ולשרת את האל באופן אישי נגד הוראות הכנסייה. אפילו המשפחה, שהיתה יקרה מאד לליבו של קלייסט, כפופה למאבק האלוהי. כמו אברהם בעקדה (סיפור שקלייסט הכיר היטב), הרוזן היה מוכן להקריב אפילו את בנו שלו, ואת עצמו, למען המטרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Ewald Heinrich von Kleist‬‏
סגן אוולד היינריך פון קלייסט: בעידודו של אביו, הוא היה מוכן לרצוח את היטלר כמחבל מתאבד. בניגוד לאביו, קלייסט הצעיר הצליח לשרוד את המלחמה, אחד הבודדים מבין אנשי תנועת ההתנגדות הגרמנית שנותרו בחיים בכדי לספר את הסיפור.

לאור סיפורו של קלייסט, אלו שאלות שהייתי רוצה להעלות לדיון: האם ההבדל בין שמרנות לבין רדיקליזם מהפכני, הוא אך ורק קיומו של מצב חירום? אם, כאשר נוגעים בערכים שעומדים בציפור נפשו של השמרן, הוא מוכן להקריב את כל המוסדות שקידש בעבר, האם ההבדל בינו לבין הרדיקל הוא בסך הכל הבדל של נסיבות? ואולי קלייסט, ואחרים שהלכו בעקבותיו לתנועת ההתנגדות, בעצם לא היו שמרנים כלל?

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 10, 2019, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. רולנד פרייזלר נהרג ב 3 בפברואר 1945 מפגיעת פצצה ממפציץ אמריקאי. הוא לא יכול היה לעמוד על דוכן בית המשפט ב 26 לפברואר. אבל כמובן זה לא קשור לנושא ולעיניך בלבד

    • תודה, אורי, אתה צודק לחלוטין ותיקנתי. הדיון של קלייסט התחיל ב-3 בפברואר, שעות ספורות לפני מותו של פרייזלר, ומשם מגיעים הציטוטים המפורסמים. הדיון התחדש בסוף החודש, ב-26, תחת וילהלם קרונה (יורשו של פרייזלר), והוא היה זה שגזר את דינו של קלייסט למוות.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרתק !

  3. תודה על הפוסט המרתק.
    מעלה הרבה מחשבות פילוסופיות…
    לדעתי מעבר מאידיולוגיה קיצונית אחת לאחרת הינו לא מקרי ומתבקש בלחץ הנסיבות. מעניין לראות תהליכים בשלמותם (אדם, דעותיו, תקופה, נסיבות).
    מעניין אותי האם יש בארץ או היה איש שעושה דרך דומה…

    • תודה! השאלה המעניינת יותר, היא אלו אנשים סביר יותר שיעברו מאידיאולוגיה אחת לאחרת, ובלחץ אלו נסיבות בדיוק. בישראל היו כמה וכמה אנשים שעברו למשל מהלח״י לשמאל הרדיקלי, כשאלמנטים מסויימים (שנאה לאימפריאליזם הבריטי למשל) ריכך את המעבר בין הקצווות.

      • שוב פעם, בהמשך לתגובתי למטה: הלח"י היו טיפוסים מאוד 'דיסידנטיים'. הם לא נעשו 'מהפכניים'. הם היו כאלה מלכתחילה. ראש הלח"י יצחק שמיר כינה עצמו "מיכאל" על שמו של מייקל קולינס והוא שמר פינה חמה בלב לIRA כל חייו לדוגמא.

  4. תקרא שוב מה שרשמת על השמרנות בפוסט (ע"ע מה שאסף שגיב טען). הנאציזם היווה שינוי מאוד רדיקלי של החברה. כמו כן תזכור שהנאציזם הושפע מהפאשיזם האיטלקי שהוא בתורו בעל שורשים רדיקליים סוציאליסטים.
    לדעתי הוא לא היה מהפכן, זה הנאציונל סוציאליזם שהיה מהפכני.
    הוא פשוט ניסה להחזיר עטרה ליושנה. הוא חונך והאמין בכל לבבו בערכי האבירות הפרוסית ופעל לפיהם.
    השאלות ששאלת בסוף הפוסט הם לא השאלות הנכונות לדעתי.

    • פאשיזם הינה אידאולוגיה ימנית רדיקלית וכלל שאינה קשורה לשמאל

      • הכל תלוי באיזו הגדרה של "שמאל" מדובר.
        אם מדובר בשמאל מרקסיסטי יש הקבלות לא טריוויאליות לפאשיזם. שתי התנועות מבכרות את הקולקטיב מעל האינדיוידואל. במקרה הפשיסטי הקולקטיב הוא האתנוס ובמרקסיזם הקולקטיב הוא המעמד.
        שתי האידאולוגיות מטפחות אויבים חיצוניים שאיתם אין מקום למשא ומתן והמשחק הוא סכום אפס. בפאשיזם זה מאבק בין עמים וגזעים ומארקסיזם הוא מאבק בין מעמדות. שתי האידאולוגיות דוחות את המוסדות הדמוקרטים ובכך סוללות את הדרך למנהיג דיקטטורי. בפאשיזם כעיקרון מובנה, במארקסיזם כהתפתחות טבעית.
        בזמן התגבשות התנועה הנאצית, המחנה הסוציאליסטי (שטראסר וגבלס) ניסה לטעון למנהיגות על בסיס מיזוג בין רעיונות מרקסיסטים לאידאות גזעניות – קבוצת החיתוך בין שני הקולקטיבים של שתי התנועות. תקרא את The Nazi-Sozi ותראה את הלוילינות הלוגית שגבלס מפעיל כדי להבדיל בין הנאציזם למארקסיזם. בין השאר הוא כותב:

        Are you not ashamed as a well-nourished Middle European to battle undernourished, empty-eyed, starving, unemployed proletarians?

        Yes, we call ourselves a workers’ party! That is the first step. The first step away from a bourgeois state. We call ourselves a workers’ party because we want to free labor, because for us creative labor is the element that drives history, because labor to us is more than possession, education, class, and family origin.

        That is why we call ourselves a workers’ party!

      • נראה לי שאתה חוטא ב משנקרא horshoo theory . המצפן הפוליטי הוא בעיניי דרך טובה יותר ובהירה לראות את המפה הפוליטית . המפלגה הנאצית אידיאולוגית לפני היטלר הייתה striserrisem . ואחריו היא הייתה סוציאליסטית בשם .

  5. לא מבין איפה פה הסתירה או הפליאה. האיש היה שמרן. כמו רוב השמרנים הוא תיעב את הסוציאליזם, וזה כולל גם את הענף של הסוציאליזם שנקרא ״נציונל סוציאליזם״. לכל אורך הדרך ההתנגדות הכי עיקשת למשטר הנאצי באה מהשמרנים בצבא, בכנסייה ובכלל, ככה שהוא לא היה תופעה יוצאת דופן בעניין הזה. דווקא לסוציאליסטים ולקומוניסטים לא היתה שום בעיה להפוך לנאצים, הרי מדובר באידאולוגיות אחיות שההבדל ביניהן הוא בעיקר סמנטי, ואחת הדוגמאות היא כמובן השופט רונלד פרייזלר עצמו.

    • כמה תיקונים שמסבכים את העניין:

      1. במאבקו נגד המשטר הנאצי, קלייסט שיתף פעולה גם עם סוציאליסטים וקומוניסטים. הוא לא ראה בנאציזם סתם סןציאליזם, אלא את הענף הכי מסוכן שלו.

      2. רוב מוחלט של השמרנים, אנשי הצבא והכנסייה בגרמניה תמכו בהיטלר ברמות שונות של התלהבות לאורך כל הדרך. כמותית, רוב ההתנגדות הגיעה מהשמאל. איכותית, קומץ המתנגדים שפעל בצבא ובחוגים השמרניים (שגם עבדו ד״א עם סוציאל-דמוקרטים) היה הכי מסוכן עבור המשטר.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        מעניין שאלה התיקונים שלך ולא השטות של "היטלר בעצם היה סוציאליסט".

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מעניין שגם צ'רצ'יל נהג באופן דומה. העריץ את האימפריליזם הבריטי, ראה בפרנקו ובמוסליני בלם בפני הבולשביקים שנואי נפשו. אבל הנאצים היו בעיניו השטן בהתגלמתו שלצורך כך מותר לשתף פעולה גם עם הסוציאליסטים והקומונסטים. כל זה גם כן מאידאולוגיה שמרנית, וכאשר חלק מהשמרנים הבריטים עדיין ראו בהיטלר בלם מול הקומוניזם.

  7. הי דני, מעניין ומרתק כמו תמיד.
    רק רציתי להעיר שלדעתי השאלות שלך בסוף מפספסות את הנקודה, לפחות לפי איך שאני הבנתי אותך.
    השמרן מקדש את המוסדות הקיימים, כאשר המוסדות האלו בוגדים במטרתם הם כבר לא המוסדות הקיימים ולכן הוא כבר לא יקדש אותם, המוסדות האלו כבר אינם ראויים לתמיכת השמרן ובמצבים מסוימים אף הופכים מנוגדים לתפיסת עולמו, בשלב הזה השמרן ייהפך למהפכן מפני שכאשר הממסד בעצמו הוא מהפכני אז השמרן יפנה כנגד הממסד ואפילו ישתף פעולה עם מהפכנים אחרים במקרים מסוימים, ייתכן וזה המקרה של קליייסט, אבל בכל מקרה ההבדל בין השמרן למהפכן הוא דיי גדול השמרן רוצה את מה שהיה פעם ואם מה שיש עכשיו זה לא מה שהיה פעם הוא יפנה כנגד מה שיש עכשיו, לעומת זאת המהפכן רוצה להרוס את מה שהיה פעם וליצור משהו חדש.

  8. דני שלום,

    נראה לי שנדרשת הבהרת מונחים.
    לדידי, היפוכו של השמרן אינו הרדיקל המהפכני.
    המונח "רדיקל", לטעמי, אינו מבטא עמדה, אלא רק כמה רחוק אדם מוכן ללכת למען העמדה שלו.
    המונח "מהפכני" מתייחס למהירות שבה רוצה אדם לראות את השינוי, שלא יהיה הדרגתי.

    היפוכו של השמרן הוא החדשן, הרפורמיסט בלע"ז.

    השמרן רוצה לחזור לתקופת זוהר מן העבר, למשהו שכבר היה. או מדמיינים שהיה.
    החדשן רוצה להכניס שינוי במציאות הקיימת, כדי שתהיה טובה יותר ממה שהיה.
    גם זה וגם זה יכולים להיות רדיקלים או לא, מהפכנים או לא.
    האיסלאמיסטים לגוניהם, הם שמרנים ורדיקלים בעת ובעונה אחת.
    המהפכה האיסלאמית באיראן הייתה מהפכה, וגם שמרנית.

    גם קלייסט וגם היטלר היו שמרנים, אך כל אחד מהם רצה לחזור לתקופת זוהר אחרת. קלייסט רצה לחזור לתקופה הפיאודלית, בה החזקים שיעבדו את החלשים עם הרבה סטייל, בעוד היטלר רצה לחזור לתקופה הפאגאנית, בה החזקים שיעבדו את החלשים בברוטאליות. שניהם התגעגעו לימים שבהם בעלי הכוחות והכשרונות יכלו לעשות מה שבראש שלהם, לפני שבאו היהודים האלו, עם הרעיונות המקולקלים שלהם על סולידאריות וחמלה.

    מה שהבדיל ביניהם זה רק הסטייל, לא תפיסת האדם ומקומו בחברה.
    מה שמייחד את קלייסט מאצילים אחרים, זה המידה בה הסטייל היה חשוב לו.
    אנשים כאלה מהלכים בינינו גם היום, אני מניח.

    תודה,
    יוחאי

  9. היות ומערכת התגובות כאן לא מאפשרת תגובה ישירה אני נאלץ להגיב כאן

    "נראה לי שאתה חוטא ב משנקרא horshoo theory . המצפן הפוליטי הוא בעיניי דרך טובה יותר ובהירה לראות את המפה הפוליטית . המפלגה הנאצית אידיאולוגית לפני היטלר הייתה striserrisem . ואחריו היא הייתה סוציאליסטית בשם "

    ."חוטא" ב Horseshoe Theory ? אולי, אבל הצבעה על קווים מקבילים בין שתי אידאולוגיות (פאשיזם ומארקסיזם) לא עושה אותן זהות לחלוטין.

    אולם בסופו של תהליך שבעיקרו עיקור הדמוקרטיה הליברלית, שתי התנועות עם או בלי מצפן עומדות על תלי גוויות. אני בטוח שמארקס היה מתפלץ לראות מה לנין, מאו ופול פוט עשו מהמניפסט, (הוא הרי היה בורגני אנגלי/גרמני קלאסי), אבל הם פשוט היו סוף התהליך הלוגי של משנתו.

    אבל אם כבר – המפלגה הנאצית לא היתה סוציאליסטית רק בשם, גם אחרי שריכוז העופרת בגופו שסטראסר עלה בצורה קיצונית, ולאורך כל שנות המלחמה, הממשלה הנאצית דאגה לתנאי העובדים הגרמנים.
    ה Nationalsozialistische Volkswohlfahrt היה ארגון סוציאלי(סט)י למופת.

    אני מבין ש Die Hard Marxists לא מסוגלים להודות בכך, אבל תעשה קבוצת חיתוך בין הפרולטריאט והוולק, ותקבל משהו מאד דומה לנאצי מהשורה.

    • גם אם . עדיין מדובר בין סמכותניים ימניים (פשיסטים) לבין שמאלנים (קומוניסטים סמכותניים …יותר נכון מארקסיטים לניניסטים וכיוצא בא ללו) .היו גם שמאלניים שהתנגדו לברית המועצות והם באו מהזרמים הליברטאניים ואף היותר קיצונים (אנארכו קומוניסטים) " לסוף התהליך הלוגי של משנתו" לא הייתי אומר מדבריו של מארקס מגיעים לזה . יש פרשנויות שונות למשנתו . כלכלה פאשיסטית היא קורפרטיבית ואטיטיסטית לכיוון הימני. אך לא הליברטאני ימני.

      • אם תשים לב, המשפט הראשון בתגובתי הראשונה היה "הכל תלוי באיזו הגדרה של "שמאל" מדובר."
        ושוב אחזור על עצמי – הקבלה אינה זהות.
        מרקס ואנגל דיברו על "הדיקטטורה של הפרולטריאט" (לזכותו נאמר שהוא חשב שכל סוג של מדינה היא סוג של דיקטטורה).
        החברה'ליצים האלה פשוט חשבו שהשינוי הזה יבוא באופן טבעי כשהקפיטליזם יאבד את עצמו לדעת והעובדים יבינו את הגאונות שעומדת מאחורי ההגות המרקסיסטית.
        ללנין וחבר מרעיו לא היה יותר מדי זמן לחכות להתמוטטות הקפיטליזם והחליטו שחינוך מחדש של העובדים ע"י מהפכנים מקצועיים (good Job if you can get it) יביא לרגע ההארה המיוחל.
        פרשנויות שונות למשנתו? אולי במגדלי השן שנתמכים ע"י הבורגנים. בינתיים, בכל מקום בעולם שיישמו אותה ברמת המדינה התוצאות היו די זהות (טוב נו, טרוצקי הבין את זה טיפה'לה שונה מסטאלין וצילום רנטגן של ראשו של טרוצקי הראה מה היתה המשמעות של חוסר ההבנה הזו)

        כלכלה פשיסטית היא לא קורפורטיבית במובן הליברלי. חברות ענק חופשיות לא יכולות להתקיים בלי להוות איום מתמיד על המנהיג. הכלכלה הפאשיסטית חייבת להיות ריכוזית – החברה המסחרית יכולה להיות בידיים פרטיות כל עוד בראש מעיניה נמצאת טובת המדינה והעם. ומי מגדיר מה טובת העם והמדינה בפאשיזם? המפלגה כמובן.
        בלניניזם הם פשוט נפטרו מעניין הפעוט והמעצבן של הבעלות ונתנו את זה ישירות למפלגה.
        כמו שהיינקל לא היה יכול לומר לאלברט שפייר שלא בא לו טוב לבנות מפציץ באותו יום, מיקויאן לא היה יכול לומר לסטאלין שמהיום המשרד שלו יתכנן מכוניות סוציאליסטיות.
        נכון, היינקל קיבל רייכסמארקס ויין מריבנטרופ ומיקויאן קיבל אקסטרא דג מלוח ועוד יום מחוץ לגולאג – כל אחד והבונוסים שלו. אבל היינקל היה יכול לראות מהמשרד שלו ברוסטוק את המחנה ממנו הביאו לו עובדים והוא הבין יפה מאד מאיפה משתין הדג ומאיזה עץ עושים גיטרה…..

        אם תסתכל בכרזות התעמולה של הפשיסטים והקומניסטים, מוטיב חוזר הוא העובד המסוקס וההרואי שנלחם בבנקאי השמן והמדושן. שוב – הקבלה לא אומר זהות מוחלטת, אבל להתעלם מהאלמנטים הסוציאליסטים בתנועות הפשיסטיות זו התעלמות מהמציאות.

  10. קודם כל לא הייתי אומר שרק בגלל שיש דמות של "האיש החדש" בכרזות כאלו ואחרות של משטרים סמכותניים , אותם כרזות שירתו מטרה אידיאלוגית של "אוייבי העם" (יהיו מי שיהיו) "אלמנט ספציפי של סוציאליזם" … פאשיזם הוא אנטי קפטלסטי וכל סוג כזה או אחר של שמאלניות ,ולכן הם בדרך כלל קראו לעצמם "צד שלישי" בין קפטליזם לסוציאליזם , כלכלה פאשיסטית יכולה שיהיו בה חברות ענק רק שהייצור של מוצריהם יכוון יותר למען המדינה וה(יהי מזה ) https://en.wikipedia.org/wiki/Economics_of_fascism .
    עוד פעם מנקודת מבט מרכזית -ליברטאנית שניהם משטרים סמכותניים אנטי- ליברלים ,אך עדיין אם מניעים ןאמונות שונות . כמו כן היו גם משטרים ימניים סמכותניים שהיו הרבה יותר קפטלסטים כ-פינוצ'ה. לא הכל שחור ולבן .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: