בשנת 1988 החל מוחמד הנאדה, חייל סורי צעיר, לשרת כשומר ראש ביחידת אבטחת אישים של המשטרה החשאית בדמשק. כשהגיע ליעד ציפה לאבטח נכבד סורי מהודר, ותחת זאת נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, כל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל את מפקדיו לפשר הדבר, נאסר עליו לברר פרטים אודות האיש המסתורי. בפוסט הנוכחי נגלה את סופו של הפושע הנאצי אלויס ברונר, מדוע נמאס על מארחיו הסורים, וכיצד הפך מאטרקציה עבור הטרוריסט הבינלאומי קרלוס וסלבריטאים ניאו-נאצים לאסיר אומלל במרתפי דמשק. "האיש של היטלר בדמשק" – פרק נעילה.

בשנת 1988, החל חייל סורי צעיר בשם מוחמד הנאדה לשרת כשומר ראש ביחידה 300 (מודיעין מסכל) של המשטרה החשאית בדמשק. מפקדיו הורו לו לאבטח דירה פרטית מסויימת ברחוב ג'ורג' חדאד, שכונת אבו רומאנה. אולם במקום נכבד סורי מהודר, נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, וכל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל החייל המופתע את מפקדיו לפשר הדבר, קיבל תשובה נחרצת: "אל תשאל שאלות, אף פעם!" גם השומרים הותיקים יותר, שהבינו כי המאובטח היה אורח גרמני של הממשלה הסורית,  לא ידעו כי שמו האמיתי היה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד ממחוללי השואה הנתעבים ביותר. אפילו את שמו הבדוי, גיאורג פישר, היה אסור להזכיר, במיוחד לא בטלפון או באלחוט, והם נהגו לקרוא לו "אבו חוסיין". לא נעלם ממפקדיה של יחידה 300 כי שירותי ביון ישראליים, ערביים ומערביים נהגו לצותת לטלפוניה הסורית. "אהבתי את האיש הזקן," סיפר הנאדה לעיתונאי צרפתי. "באותו הזמן הוא חי חיים בריאיים מאד ולא אכל כלום מלבד ירקות, חלב, גבינה טרייה ומדי פעם גם בשר." מאז ניסיון ההתנקשות, כך נראה, הפסיק ברונר להיות צמחוני. מעטפת הנפץ ששלח לו המוסד לימדה אותו ש"בית המרקחת של האל" יותר מסוכן מאשר חשב, ומטעמי ביטחון גם ניתק את הקשר עם האגודה האוסטרית של "ידידי צמחי המרפא".

מעט יחסית ידוע לנו על חייו של ברונר, לאחר הניסיון השני של המוסד להתנקש בו בשנת 1980. מסמכים חדשים ששוחררו בידי המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ הגרמני) מלמדים כי לאחר שהתאושש, הפסיק אמנם לייצר כרוב חמוץ, אך הוסיף לגדל ארנבים על הגג ואף שלח ידו בפעילות פוליטית ניאו-נאצית. למשל, הוא ניסה להשיג מקלט בסוריה לקלאוס ברבי, "הקצב מליון", אחד מהפושעים הנאצים הנמלטים המפורסמים ביותר.

באותם ימים, פקדו עדיין מבקרים רמי מעלה את הדירה שברחוב ג'ורג' חדאד 22. ברונר נפגש עם מעריץ מפורסם, הטרוריסט הבינלאומי "קרלוס התן" שאף מכר לו מכונת כתיבה. מבין באי ביתו היו גם פעילים ניאו נאציים בינלאומיים ומכחישי שואה, כגון הסוכן הספרותי השוויצרי פרנסואה ג'נו וגנרל אוטו ארנסט רמר. האחרון, תושב ספרד, היה סלבריטי בקהילה הניאו-נאצית העולמית. את תהילתו קנה ב-20 ביולי 1944 כקצין צעיר, כאשר מילא תפקיד מרכזי בדיכוי ההפיכה האנטי-נאצית של תנועת ההתנגדות הגרמנית. בעשורים הבאים, היה אחד ממנהיגי OTRACO, רשת סחר הנשק הניאו-נאצית במזרח התיכון, ונודע לשמצה גם כמכחיש שואה, אנטישמי ארסי ואויב בנפש של מדינת ישראל. הכמיהה לראות בהשמדת ישראל והעבר המשותף קירבו בין ברונר לרמר – האדם האחרון שהפושע הזקן בטח בו. זו היתה טעות, כפי שמראים לנו המסמכים החדשים. למעשה, שימש רמר כמודיע של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, ומסר לו באותם ימים מידע שוטף על ברונר. אמנם הוא לא רצה לומר את השם המלא, והשתמש רק בשם הפרטי "גיאורג", אולם הגרמנים חיברו אחד לאחד, ואף עידכנו את עמיתיהם הישראלים שכבר ידעו על כך היטב. למזלו של ברונר, המוסד פרש זה מכבר מציד נאצים, והשב"כ הגרמני התעניין בעיקר בקשריו של ברונר עם קבוצות ימין קיצוני באירופה.

עם זאת, התקשורת הבינלאומית גילתה בברונר עניין הולך וגובר. לסרג' וביאטה קלרספלד, ציידי הנאצים היהודים-צרפתים, היה חשבון לסגור עמו: הוא כנראה היה אחראי ישירות לרצח אביו של סרג'. סרז' וביאטה נסעו שוב ושוב לסוריה כדי להפגין מול מקום מגוריו של ברונר ולמשוך את תשומת הלב של העולם. אף כי גורשו פעם אחרי פעם, הם העלו את שמו של ברונר לכותרות העיתונים. רוברט פיסק, כתב ה"אינדיפנדט" הבריטי, ביקר ברחוב ג'ורג' חדאד, שהפך להיות מרופט יותר מבעבר, דהוי משהו, בדיוק כמו ברונר עצמו. "בלוק הדירות הגס היה צבוע בצהוב," כתב פיסק, "ונחסם בשער גבוה וכפול של ברזל מחושל עם רשימת שמות משפחה." שמו של ברונר כמובן, לא היה ברשימה. "בכל יום, עמד ליד השער ברנש צעיר וגבה-קומה עם מעיל עור שחור רכוס, ובחגורתו אקדח. בצד השני של הרחוב עמדו עוד שני אנשי ביטחון, אחד מהם עם תת מקלע על כתפו הימנית." ברונר הודיע לפיסק, דרך שכן, שאינו מוכן להתראיין. לדבריו, הממשלה הסורית אסרה עליו לעשות זאת.

זה היה הסימן הראשון לכך שדמשק החלה להתבייש ב"בן החסות" שלה, אף כי חאפז אל-אסד ושר החוץ שלו, פארוק א-שרע, הוסיפו להכחיש כי ברונר נמצא בדמשק בכל פעם שאורח זר ביקש להסגירו. בהזדמנות אחת כששר החוץ הגרמני קלאוס קינקל שאל על ברונר, פצח אסד בנאום על חטאיה של גרמניה כלפי סוריה, שעלו לדבריו אפילו על פשעיה נגד היהודים. פקיד סורי אחר אמר לשגריר הגרמני כי גם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר היה טרוריסט. מדוע גרמניה לא מבקשת את הסגרתו?

אולם המהומות שעורר הזוג קלרספלד ותשומת הלב התקשורתית הביכו את הממשלה הסורית. לפיכך ביקשו מברונר בכל לשון של בקשה לשמור על פרופיל נמוך, ובעיקר לסכור את פיו ולא לדבר עם התקשורת. אולם זה לא התאפק. בשנת 1985 ביקר אותו כתב של הצהובון המערב-גרמני בונטה, והצליח לשכנע אותו להתראיין ארוכות. ברונר, ככל הנראה, היה בודד יחסית והתגעגע לחברה של גרמנים. העיתונאי דיווח שברונר היה חורבה אנושית, קירח וחולני, עם חור במקום שהיתה בו פעם עינו השמאלית. לאחר ההתנקשות של המוסד קיבל עין פלסטיק אך התעצל לענוד אותה. במהלך השיחה, פיתה הכתב את ברונר לצאת עמו לחוף הים בטרטוס, שם הצליח לצלם אותו בסתר. ברונר אמר לכתב ש"אני מוכן להסגיר עצמי לבית דין בינלאומי, אך ישראל לעולם לא תקבל אותי. לא אהיה אייכמן שני." על השואה לא הסכים להתחרט. "לא היה לי שום קשר למה שקרה ב[מחנות ההשמדה] במזרח", אמר. "תפקידי היה לגרש יהודים מהארצות השונות. אני לא מתחרט. ממשלת גרמניה חייבת לי פנסיה." הרשויות הסוריות מאד לא אהבו את הראיון של ברונר ל"בונטה", ועוד פחות את הראיונות שנתן לאחר מכן. לכתב אמריקאי, למשל, אמר בטלפון שהוא לא מתחרט על השמדת היהודים כי אלו היו "בני השטן וזבל אנושי." בשיחה עם מכחיש שואה אוסטרי, שביקר אותו בדמשק, הכחיש שבכלל היו תאי גזים.

מאותה נקודה, הרשויות הסוריות התחילו להגביל את ברונר ולאסור עליו לצאת מביתו ללא שומרים. למעשה, אפשרו לו ללכת אך ורק למכולת השכונתית, למכבסה או לפארק, אך לא יותר מכך. צוות טלוויזיה של ABC שניסה לצלם ברחוב גורש בידי שוטרים חמושים, והתחנה הוזהרה שלא תורשה לפעול בסוריה אם תחזור על הניסיון. במקביל, תפסו המאבטחים הסורים כתב בריטי שניסה לצלם בסתר והכו אותו עד זוב דם. ברונר ניצל את אותן שנים כדי לחבר צוואה פוליטית, אותה הכתיב לצעיר ערבי ממכריו. במסמך, שנתגלה בידי החוקר הגרמני כריסטיאן שפרינגר, כתב כי דווקא רצה להציל יהודים על ידי גירושם מחוץ לגבולות הרייך אך "הציונים, בראשותו של חיים ויצמן, מנעו ממנו." הפושע הנמלט הלך ואיבד את הקשר עם המציאות.

ב-1988, כשמוחמד הנאדה התחיל לשמור על הדירה של ברונר, נעלמו כבר הארנבים מהגג. באותו הזמן, השוטרים הסורים לא הרשו לברונר אפילו ללכת לפארק סיבקי, והתירו לו רק ביקורים חטופים במכולת השכונתית. שכונת אבו רומאנה היתה מלאה בתושבים זרים, ומסיבה זו, הרכיב הפושע משקפי שמש כהים בכדי לא למשוך תשומת לב. לפעמים, ניסה לברוח מהשומרים רק כדי להרגיז אותם. שלא במפתיע, עדיין התעניין בנעשה בעולם, בעיקר במה שהיה קשור לישראל וליהודים. הנאדה נזכר שנותרה לו עדיין פריבילגיה מיוחדת אחת: מקלט רדיו שבאמצעותו קיבל דוחות רשמיים זמן קצר לפני ששוחררו לתקשורת. למשל, ב-11 באוקטובר 1989, היה אחד הראשונים ששמעו על עריקתו המפורסמת של הטייס הסורי בסאם עאדל לישראל. "בואו מהר," קרא לשומרים שלו, "טייס סורי ערק לישראל. חאפז [אל-אסד] חייב להשמיד את כל המשפחה שלו. הוא חייב לחסל את כל הכפר שלו." הנאדה חשב ש"אבו חוסיין" איבד את שפיותו.

הוא היה בודד כמעט לחלוטין. האדם היחיד שהורשה לבקר אותו היה סורי בשם נביל, בנו של נהגו האישי לשעבר, שהגיע מלווה במשפחתו והביא לו אוכל ובגדים. אבל בהדרגה, ביקוריו של נביל הלכו והפכו לנדירים יותר ויותר. בהתחלה לא הורשה להביא את ילדיו, ולאחר מכן חדל מלהגיע בעצמו. ברונר הפיג את השעמום בשיחות נפש חד צדדיות עם השומרים. הוא סיפר להם על אשתו אנה, "אהבת חייו", ואף הכביר מילים על סדאם חוסיין, שאותו העריץ. רק המנהיג העיראקי, הטעים, נותר עדיין מחוייב להשמדת ישראל. בלי להתחשב בסכנה, החל למתוח ביקורת גם על אסד מפני ש"לא גירש את כל היהודים מסוריה." באותו היום, המתיק סוד להנאדה וסיפר לו כי "אני אישית חיסלתי 25,000 יהודים בצרפת". השומר הסורי נגעל, ולימים, במיוחד לאחר שהפך למתנגד משטר, התבייש בחלקו בהגנה על הפושע. בהדרגה, מאסו השומרים במונולוגים של ברונר והחלו להתרחק ממנו. מדי פעם איים עליהם בסכין, רק כדי למשוך תשומת לב, אבל הם התגברו עליו במהירות.

גם עבור הרשויות, ברונר הפך למטרד. פעם אחת, כשהשומרים הודיעו לו שלא יורשה לצאת מהבית, אפילו למכולת, התחיל לחרף ולגדף את הנשיא אסד ואת ראש יחידה 300, בהג'ת סלימאן. "חאפז החזיר! בהג'ת הכלב!" צעק, ונגרר לכלא למספר ימים. לזמן קצר, הרשויות הביאו אותו למעצר בית במלון קטן בכפר ההררי סלונפה, בכדי להרחיקו מדמשק, אולם החזירו אותו במהירות לבירה. למען האמת, הם לא ידעו מה לעשות איתו.

הקש האחרון נשבר בשנת 1996. בשנה זו, ביקר נשיא צרפת ז'אק שיראק בדמשק, וכנהוג ביקש את הסגרתו של ברונר. הסורים, לפי הנוהל, אמרו לו שהם לא יודעים על קיומו של אדם כזה, אולם אסד ניצל את ההזדמנות בכדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הוא ציווה לפנות את ברונר סופית מדירתו ברחוב ג'ורג' חדאד ולזרוק אותו לתא במרתפי המוחאבארת. "הדלת נסגרה," העיד אחד השומרים, "ולעולם לא נפתחה שנית." ברונר בילה את שנותיו האחרונות באומללות ובתנאי רעב וזוהמה. הוא ניזון ממנות קרב, ובכדי להשפילו, אולץ לבחור מדי יום בין ביצה לתפוח אדמה. שומריו של ברונר סיפרו לעיתונאי צרפתי, שאיתר אותם לימים במחנות פליטים בירדן, כי ברונר נהג לחרף אותם, לצעוק, לבכות ולקלל, אך לפעמים נזכר "לתת להם עצות כיצד לשמור על בריאותם."

ברונר לא היה האדם המתאים ביותר לדבר על בריאות. באותם ימים לקה במחלת עור, ובהרות כיסו את כל גופו. בשנת 2001 מת סוף סוף. השומרים רחצו את גופתו וסחבו אותה לקבר לא מסומן בבית הקברות אל-עפיף בדמשק. "אפילו לחיות לא מתייחסים כך," נזכר אחד השומרים. חפציו ומסמכיו האישיים של ברונר, לרבות צוואתו, שמורים עד היום בארכיון ארמון הנשיאות בדמשק. חודשים ספורים קודם לכן מת גם הנשיא אסד, המארח של ברונר, הסוהר והמענה שלו. בסופו של דבר, סיים הפושע הנמלט את חייו בתנאים גרועים בהרבה מאשר בכל בית כלא מערבי. ובכל זאת, גורלו היה טוב בהרבה מזה של מאות אלפי קורבנותיו.

סוף

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

פרק שישי: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הסדרה (וידאו) או לאתר הפודקאסט (אודיו).