טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות. הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות. "דודי נפוליאון" מאת איראג' פזשכזאד בתרגום אורלי נוי. המלצת קריאה חמה לחורף קר.

איראג' פזשכזאד, דודי נפוליאון (חרגול הוצאה לאור, עם עובד), מפרסית: אורלי נוי

יש בעולם אנשים שאוהבים לקרוא ספרים. מהם – יש כאלו שספרי היסטוריה מרטיטים אותם במיוחד. מי מאיתנו לא נשאב פעם לתוך ספר, וראה את עצמו לא רק מזדהה עם הדמויות אלא ממש מתהלך בקרבן: שותה כוס יין עם גיבורי מלחמת השושנים, חולק קערת אורז עם שוגון יפני, או מנהל שיחות מושחזות עם צ'רצ'יל בבונקר המלחמה בלונדון. במודע או שלא במודע, חלק מאיתנו היו רוצים להיות כמו הדמויות שאנחנו אוהבים. מנהיגים מוצלחים יותר או פחות משווים את עצמם בוקר, צהריים וערב לצ'רצ'יל. יש כאלו שהפראיות חסרות העכבות של ג'ינג'יס חאן קוסמת להם יותר. אולם דווקא דמותו של נפוליאון בונאפרט, קיסר הצרפתים, הילכה קסם על גנרלים, מצביאים וחובבי צבא ברחבי העולם כולו. אנטואן-הנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי המשפיע ביותר במאה ה-19, ראה את עצמו כמי שמנסה לזקק את גאונותו של נפוליאון לסדרת כללים שמי שיאחז בהם ינצח בכל קרב ובכל מלחמה. קארל פון קלאוזביץ, מבקרו הגדול של ז'ומיני, שדווקא תיעב עקרונות מסודרים וכללי אצבע, העריץ אף הוא את נפוליאון וקרא לו "אל המלחמה". מצביאים מאוחרים יותר, מהלמוט פון מולטקה, עבור בפרדיננד פוש ועד אדולף היטלר, ראו בקיסר מודל עליון לחיקוי. כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קייתל נולאן, כמעט כולם שכחו שנפוליאון המיט על עצמו ועל ממלכתו תבוסה וחורבן מוחלט, מפני שלא ידע לרתום את גאונותו הצבאית לחזון פוליטי בר-קיימא. במקום לנצל את נצחונותיו ולהגיע להסדר, הטיל שוב ושוב את "קוביית הברזל" (קרי, הימר שוב ושוב על מלחמה) עד שהקובייה נטתה על צידה ושאבה אותו ואת צרפת אל התהום. אולם תבוסתו הסופית של נפוליאון מעולם לא הפריעה למעריציו הרבים, שמוסיפים לרכון על מפות וללמוד את מהלכיו, או לצטט ביראת קודש כל אמירה ואמירה שלו.

תופעת ההערצה ל"קיסר הצרפתים" עוטה עליה מלבוש ביזארי במיוחד בדודי נפוליאון, הרומן הקומי המופלא של הסופר האיראני איראג' פזשכזאד. "הדוד נפוליאון", דאי ג'אן, הוא זקן זועם בעל יומרות אריסטוקרטיות, שמנהל ביד רמה משפחה מורחבת בטהראן. שנאתו היוקדת לבריטניה, אויבתה המסורתית של איראן, הובילה אותו לקרוא כמעט כל ספר שנכתב בפרסית על נפוליאון, ואף ספרים רבים בצרפתית. בהדרגה, הוא מתחיל לראות את עצמו כיורשו של נפוליאון ולשדרג את עברו הצבאי בהתאם. בעבר שירת כקצין משטרה זוטר בדימוס, וניהל אי אלו קרבות עם שודדים במדבריות של דרום איראן. אולם לאחר שבלע אינספור ספרים על עלילותיו של נפוליאון בונאפרט, המצביא הגדול שהכה את שנואי נפשו הבריטים, החל לדמיין את עצמו יותר ויותר כגירסה איראנית של קיסר הצרפתים. לא רק שקרבות עם שודדים ספורים צמחו במהלך השנים למערכות בהשתתפות של אלפי חיילים, אלא שאלו דמו דמיון מפתיע לקרבותיו המפורסמים של נפוליאון באוסטרליץ ומרנגו. במשפחה המורחבת של הדוד, שחולקת גן באחת מהשכונות השקטות של טהראן, מודעים לכך שעלילותיו הם פרי הדמיון, אולם בהתחשב באימה שהוא מטיל על בני המשפחה, איש לא מעז לומר לו את האמת.

העלילה של "דודי נפוליאון" נפתחת בתאונה. בדיוק כשהמספר מתאהב בליילי, בתו היפה של הדוד נפוליאון, מפליג זה בסיפורי המלחמה הדמיוניים שלו באחת מהמסיבות המשפחתיות. ממש כשהוא מתאר את תמרוניו, נשמע "קול חשוד" מאחוריו של אחד האורחים. האשמה היא ככל הנראה קרובת משפחה רפת שכל, אולם הדוד נפוליאון מאשים את גיסו – אביו של המספר, וכעונש קוטע את אספקת המים לגן של שאר בני המשפחה. מכאן פותחים הדוד נפוליאון וגיסו בסדרה מורכבת של תמרונים, מזימות ומזימות נגד, אליהם נסחפים שורה ארוכה של טיפוסים ססגוניים, ביניהם מצחצח נעליים מקומי, שהדוד נפוליאון בטוח שהוא "סוכן של היטלר" שהגיע לשמור עליו מהבריטים, קצין הודי שנתפס בעיניו כראש הנחש של השירות החשאי הבריטי באזור, ודיפלומט יפה תואר, שנון והולל ממוצא אצילי. הדיפלומט, אסדוללה מירזא, נהנה לצפות בדוד ובגיס נלחמים זה בזה, אך נרתם לסייע למספר הילד שהופך לקורבן העיקרי במאבק בין שתי מעצמות העל של המשפחה. בגלל הסכסוך בין אביו ובין דודו, הוא לא יכול לראות יותר את אהובתו, ליילי, שממילא הובטחה בידי הדוד נפוליאון לבן דוד מאוס במיוחד. במקביל, עוסק אסדוללה בנסיונות אינסופיים להשיג "סן פרנסיסקו" (הכינוי שלו לסקס) עם נשים נשואות, ובמיוחד אשתו היפה של הקצב האימתני שיר-עלי. בכמה מהסצינות היפות ביותר בספר, המחבר מראה כיצד דווקא הבעל האלים, הקנאי והרצחני ביותר בסביבה (מאז שעלה לרגל לאחד מקברי הקדושים נשבע שלא לבתר בני אדם בסכין הקצבים שלו, ומאז הוא רק הולם בהם עם שוק כבש) – עיוור לחלוטין למתרחש מאחורי גבו.

לקורא הישראלי, שרואה יום יום כיצד נאשמים ופוליטיקאים למיניהם מנסים לדחות את רוע הגזירה באמצעות תירוצים קלושים מסוגים שונים (וזכור לטוב הניסיון של הליכוד לדחות את הבחירות בנימוק של הילולה לרבי אלימלך מליז'נסק), תדבר במיוחד הסצינה הבאה. יום אחד, מגלה גיסו של הדוד נפוליאון כי המצביא הדגול הסתתר מתחת למיטה מאימתו של פורץ. הוא מתכנן לערוך מסיבה מפוארת בגן ביתו, עם ממתקים, מגדנות, אלכוהול משובח, נגנים וזמר, ולהזמין אליה את כל קרוביו, כדי לגלות את קלונו של דאי-ג'אן ברבים. על מנת להרחיק את רוע הגזירה, מנצלים הדוד נפוליאון ומשרתו הנאמן, מש-קאסם, אירוע דתי אזוטרי פרי דמיונם. בעזרתו של המטיף השכונתי המושחת, הם מפברקים טקס אבלות לשהיד מומצא, ואף מזמינים מתאבלים מקצועיים מהשוק שיעשו רעש ויהלמו על החזה. גיסו של הדוד נפוליאון יודע שהמסיבה שלו נגמרה עוד לפני שהחלה. אפילו אם מישהו יעז להגיע אליה בשעה שטקס אבלות שיעי מתרחש בבית הסמוך, יפרצו המקוננים מהשוק לביתו ויקרעו אותו לגזרים.

לספר זה, כפי שכותבת המתרגמת, היתה השפעה על הספרות האיראנית ואפילו על השפה הפרסית המודרנית. עד היום, נשים איראניות עשויות להסמיק כאשר מישהו מזכיר בפניהן את הביטוי "ללכת לסן פרנסיסקו", מבית מדרשו של הדוד השובב אסדוללה מירזא, ובני שיח משני המינים עשויים לומר באופן אירוני "למה לשקר? עד הקבר אה אה", ולהרים ארבע אצבעות, מנהגו של מש קאסם, משרתו הנאמן של הדוד נפוליאון, בכל פעם שהוא ממציא סיפור.

מחשבה שעלתה לי בזמן קריאת הספר, היא על ההרמטיות המוחלטת, החונקת ממש, של תיאוריות קונספירציה. כפי שכתב ההוגה הבריטי השנון גילברט קית צ'סטרטון, הבעיה בתיאוריות מהסוג הזה שההיגיון הפנימי שלהן כל כך מוצק עד שלא ניתן להפריכן. אם דאי ג'אן נפוליאון סבור שהבריטים מנסים להפיל אותו בפח, הרי מן הסתם הם ישחדו את שכניו ואת קרוביו, ולכן כל מי שמנסה להסביר לו שאיש אינו רודף אחריו הופך להיות חלק מהקונספירציה. כל פרט, מהעלמותו של מצחצח הנעליים מהרחוב ועד הקצין ההודי שמשתין על שיח הורדים שלו, משתלב בתמונה הרמונית של מזימה מתוחכמת ומשומנת. בסופו של דבר, כמו שכותב צ'סטרטון, הדרך היחידה לרפא חולה בתיאוריות קונספירציה היא לפתוח את עולמו לאוויר צח, לאנשים ולגירויים שנמצאים מעבר לעולם הסגור שברא לעצמו. אולם בגן מוקף החומה של דאי-ג'אן נפוליאון, שתושביו מתחלקים בין אויבים מושבעים, אלו שמתמרנים אותו ואלו שסרים למרותו, אין ולא יכול להיות אוויר צח מהסוג הזה. מנקודה זו, הסיפור הופך להיות יותר טרגדיה מאשר קומדיה. בלי להיכנס לספויילרים, אומר שבשכונה דווקא יש מרגל אמיתי, אבל ממש לא מי שהדוד נפוליאון מדמה לעצמו. ומי שרוצה לדעת כיצד מתפתחת העלילה המפתיעה – מוזמן לקרוא את הספר.

לסיכום ההמלצה החמה הזאת על דודי נפוליאון, ספר שהוא בו בזמן סטירה חברתית נוקבת הן על החברה האיראנית והן על תופעת שיגעון הגדלות, חשוב לומר מספר מילים על התרגום. אורלי נוי, שתרגמה את הספר מפרסית ביד אומן, היא אחת המתרגמות הפוריות והחשובות ביותר של ספרות איראנית לשפה העברית. שליטתה המוחלטת ברבדי העומק של שתי השפות וכשרונה הפואטי (ממליץ לכולם לקרוא את תרגומי השירים שלה מפרסית, למשל כאן) הופכת כל תרגום שלה לתענוג קריאה שאין כמותו. באופן לא מפתיע, התרגום של דודי נפוליאון הוא לא רק קריא וקולח, אלא גם שומר על ההומור והשנינות של המקור. מי שראה כיצד מתרגמים לא מוצלחים חירבו ספרי הומור זרים כמו "שלושה בסירה אחת", יודע שאין זה דבר של מה בכך. לבסוף, נוי מצרפת הערות מאירות עיניים, בתמצות ובטוב טעם, ואחרית דבר שתסייע לקורא העברי להבין את הספר בהקשרו האיראני המקורי.