לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה שבלב הבירה. משם, ניהל הפושע הנאצי הנמלט אלויס ברונר את עסקי הברחת הנשק שלו, ושם הלך והוקף באויבים שרחרחו אחר כל צעד בציפייה דרוכה לטעות. בפוסט הקודם, האיש של היטלר בדמשק, סיפרנו כיצד הגיע עוזרו של אייכמן לבירה הסורית. עכשיו, בחלק השני, נמשיך ונספר כיצד עמד במרכזן של מזימות ביון בינלאומית ונסיונות להסתיר את עברם האפל של בכירים גרמנים. נגלה גם, מדוע השמיד שירות הביון הגרמני את התיק שלו.

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה האמיד שבלב הבירה. אם תחפשו במפות גוגל, או בכל מקור רשמי אחר, לא תמצאו את השם הזה. בשנות החמישים, השישים ואפילו התשעים, הייתם מבחינים אולי בכמות חריגה של שוטרים, ואם עיניכם חדות באמת, אז גם בסוכני חרש של המוחאבארת, המודיעין הסורי. אם נראתם זרים, יצאתם מהרחובות הראשיים לסימטאות, או הסתובבתם ללא מטרה ברורה, אולי היה עוצר אתכם אדם חמור סבר בבגדים אזרחיים ושואל אתכם למעשיכם. הסבר לא משכנע היה עלול להוביל אתכם לתא מעצר, לגירוש מהמדינה או לשניהם גם יחד.

השכונה עצמה אמידה למדי. לצד מרכולים ומכבסות קטנות, אפשר למצוא שם בתי קומות נמוכים, מסעדות ובתי קפה. גן סיבקי נמצא במרחק הליכה קצר, וגם שגרירויות וקונסוליות רבות. הקומיקאי והתחקירן הגרמני כריסטיאן שפרינגר, שרחרח בשכונה פעמים רבות בשנות השמונים והתשעים בכדי לגלות את עקבותיו של אלויס ברונר, הבחין בעוד תופעה יוצאת דופן: ריכוז יוצא דופן של סורים קשישים שדיברו גרמנית לא רעה.

בית הדירות הפינתי, ג'ורג' חדאד מס' 22, היה, לפחות בשנות החמישים, רכושה של הממשלה הסורית, שנהגה להשכירו לאישים זוטרים, אורחים נמוכי דרג ויועצים זרים למיניהם. גם פושעי מלחמה נאצים עברו שם, פרנץ שְטאנְגֶל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, גר בבניין למשך זמן קצר, בטרם נמלט לדרום אמריקה. בשנות החמישים החליף אותו דג רקק בשם קורט ויצְקֶה, קצין וורמאכט בדימוס ששימש כיועץ זוטר בצבא הסורי. לאחר שהוצא לפנסיה, המשיך ויצקה להתגורר בדירה, ולפרנסתו עבד כמורה לגרמנית במכון גיתה המקומי. כדי להתפרנס יותר טוב, חיפש דייר משנה. כשהגיע אליו אוסטרי שחום ומשופם והציג את עצמו בשם "ד"ר גיאורג פישר", קיבל אותו ויצקה ללא שהיות. בקרוב יבין, שהוא עשה את טעות חייו. כי פישר היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שעוד יוביל את המשכיר שלו לתאי העינויים של המוחאבארת.

בפוסט הקודם דיברנו על אלויס ברונר, והדרך שבה נמלט מגרמניה ומצא מקלט בסוריה. ויצקה גילה מהר מאד, שהלה היה אדם בלתי נסבל גם ברמה האישית. לתדמתו של קצין הוורמאכט הצייקן והפוריטני, ברונר הזמין זונות לדירה דרך קבע, ואירח בה מגוון חברים מפוקפקים, שותפיו הגרמנים והסורים לעסקי הברחות הנשק. החיים של ברונר בדמשק היו טובים. לצד תפקידו בעסקי הנשק של המחתרת האלג'יראית, הוא שימש גם כסוכן מקומי של חברת בירה גרמנית. בנוסף לכך, גידל ארנבים על הגג ופתח עסק צדדי של כרוב כבוש ביתי, אותו מכר לאחד המרכולים המקומיים. הוא לא ידע, שלקראת סוף שנות החמישים, צללי העבר שלו ירדפו אותו מכל עבר, מכיוונים רבים ויותר מפעם אחת.

סימן האזהרה הראשון הבהב בנמל ביירות כבר באביב 1959. באפריל אותה שנה, עגן בלבנון עיתונאי גרמני בשם הרמן שֶפֶר, טיפוס מפוקפק שידו בכל ויד כל בו. בשנות החמישים, ניהל שפר שורה של עיתונאים אנטי-ממסדיים, שהיו מקורבים בעמדותיהם לימין הקיצוני. לאורך כל הדרך, תקף בחריפות את הממסד השמרני של בון ואת הקנצלר קונרד אדנאואר, ורשויות חוק רבות בגרמניה חשדו שהוא ממומן ופועל כסוכן השפעה מוסווה של המזרח הקומוניסטי.

ב-1959 ו-1960, ביקר שפר מספר פעמים בדמשק, והתחבב על הקהילה הנאצית המקומית. הוא התארח בביתו של קארל-היינץ שְׁפֵּאת, איש עסקים נוכל ושותפו הקרוב של ברונר בעסקי הברחת הנשק, והתיידד עם פרנץ רדמאכר, רוצח המונים נוסף ששימש כ"מומחה לענייני יהודים" של משרד החוץ הנאצי. סיפור הכיסוי של שפר היה כפול. לאנשים מסויימים סיפר שהוא הגיע למזרח כדי לפתוח כתב עת שיעסוק בפיתוח כלכלי בעולם השלישי, ולאחרים – שמטרתו האמיתית היא ללקט עדויות לטובתו של מקס מֶרְטֶן, יועץ הממשל האזרחי הנאצי ביוון ואחראי לגירוש יהודים לאושוויץ, שישב בכלא היווני באותה העת. בינתיים, שפר הצליח לשים את ידיו על שלל עשיר. הוא צילם את ברונר, גנב מסמכי מפתח שקשורים לעסקי סחר הנשק, ואסף מודיעין מקיף על הקהילה הנאצית בדמשק וקהיר. ב-16 במרץ 1960 גירשו אותו הרשויות הסוריות מהמדינה, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

למעשה, עבד הרמן שפר, עיתונאי כושל שאינספור תביעות שונות היו תלויות נגדו, כסוג של יזם או רוכל מודיעין. הוא הבין שגורמים רבים מעוניינים במידע על הפושעים הנאצים המבוקשים במזרח התיכון, וחילק (ככל הנראה מכר) את המידע הזה ביד רחבה. הוא מסר לשירות החשאי הצרפתי מידע על ד"ר וילהלם בייסנר, איש ס"ד לשעבר שניהל את רשת הברחת הנשק למחתרת האלג'יראית. הצרפתים לא איבדו זמן, ומיד החליטו לתכנן מבצע שישגר את בייסנר לגיהנום בטרם עת. מסמכים של המוסד הישראלי, שהותרו לפרסום ב-2014, מרמזים כי שפר (שם קוד: מרחביה) מסר מידע על ברונר גם לתל אביב. הוא שיתף במודיעין גם את המשרד הגרמני להגנת החוקה (מקביל לשב"כ בישראל), ואת התובע הכללי בפרנקפורט, פריץ באואר, אחד מציידי הנאצים העקשנים ביותר באותה התקופה.

לאחר שמיצה את ההזדמנויות בעולם הביון ואכיפת החוק, מכר שפר את המידע גם למגוון רחב של מגזינים וצהובונים בגרמניה, שפרסמו כתבות עסיסיות על חייהם הטובים של הנאצים בדמשק. בראש אחת הכתבות, שכותרתה היתה "והם לא למדו כלום" (und nichts dazu gelernt), התנוססה תמונה עדכנית של ברונר ושותפיו. החשיפות של שפר פגעו אנושות בקהילה הנאצית במזרח התיכון, שחבריה התחילו להאשים אחד את השני בהדלפה לסוכן שחדר לשורותיהם.

במקביל, החשיפות של שפר טלטלו גם את ה-BND, השירות החשאי של מערב גרמניה. במטהו המבודד שבפולאך, פרבר פסטרולי וטובל בירק ליד מינכן, הרגיש רב המרגלים של בון, גנרל ריינהרד גֶהלֶן, שסכנות מקיפות אותו מכל עבר. חלק מהנאצים בדמשק ובקהיר עבדו עבורו, והחשיפות של שפר היו עלולות לקשר את השירות החשאי עם פושעי מלחמה. חשוב מכך, גהלן היה במצב רגיש מאד, מפני שסרטן של בגידה חלחל בתוככי השירות שלו. החל משנת 1957, הסתבר לו שהסובייטים החדירו חפרפרת לתוך המטה, וכעבור שנתיים היה ברור שמדובר בראש הדסק הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, בוגד שגרם למערב כולו נזק בל יתואר. ב-1959 וב-1960 החקירה התנהלה עוד בחשאי, אבל היה ברור לגהלן שברגע שהבוגד ייעצר, כל אויביו הרבים של ה-BND בבון ינצלו את המחדל הבטחוני האדיר בכדי לפגוע בשירות ואולי גם לפרק אותו.

גהלן היה בטוח ששפר הוא סוכן קומוניסטי שעובד עבור מזרח גרמניה. בתגובה לחשיפות שלו ולפצצת הזמן המתקתקת של הבוגד במטה, החליט להיעזר – מכל האנשים – דווקא בפושע המלחמה הנמלט אלויס ברונר, שחי כעת בפחד הולך וגובר בדמשק. הוא הציע לו ביקור חטוף בגרמניה וחסינות זמנית ממעצר, אם יסכים למסור עדות שגהלן יכתיב לו. בעל הברית העיקרי של גהלן בממשל הגרמני, ראש לשכת הקנצלר הנס גְלוֹבְּקֶה, היה נתון אף הוא במצוקה קשה. עברו הנאצי, כפרשן המוסמך של חוקי נירנברג וכפקיד במשרד הפנים, חזר לרדוף אותו. במאי 1960, נחטף אדולף אייכמן והובא לדין בישראל. גלובקה פחד שאייכמן יזכיר אותו במשפט. וכדי להוסיף על הצרות שלו, הנס מרטן, היועץ למנהל האזרחי ביוון לשעבר, האשים אותו כי סיכל כוונה שלו ושל אייכמן (!) להציל עשרת אלפים יהודים יוונים ולהבריחם לפלסטינה. מרטן היה שקרן גמור. לא היה מבצע כזה, אם היה, אייכמן בוודאי לא היה מאשר אותו, ולגלובקה לא היתה כל נגיעה לעניין. אבל ראש לשכת הקנצלר הרגיש שהכתלים סוגרים עליו.

גהלן, שהיה זקוק נואשות לבעלי ברית, הציע לעזור לגלובקה באמצעות אלויס ברונר. אם ברונר, פקודו לשעבר של אייכמן ומהאחראים העיקריים לשואה, יעיד בשבועה כי לגלובקה לא היה כל קשר להשמדת יהודים, יוסרו הצללים מעל ראש לשכת הקנצלר. גהלן ככל הנראה קיווה כי הצעד הזה יקנה לו את תודתו הנצחית של גלובקה, וחסינות ברגע שהבוגד בתוך מטהו יחשף. התוכנית היתה כמובן רעיון עיוועים שאין כמותו. לגהלן לא היתה סמכות לתת חסינות לברונר, שהיה נתון למעקב מתמיד של התובע פריץ באואר. ביקור בגרמניה היה מסתיים בוודאות גבוהה במעצרו, בפיצוץ כל העניין ובשערוריה שהיתה מחריבה באופן סופי את ה-BND. למזלו של גהלן, ברונר עצמו נסוג מהתוכנית. בדצמבר 1960 הודיע באופן סופי שאינו מתכוון לבוא לגרמניה בשום מקרה, מחשש לחייו ולחרותו, וגם למסור עדות בנציגות מערב גרמניה בדמשק סירב. הוא נמנע ממגע עם הקונסוליה הגרמנית ופחד שאם יצור איתה קשר, זהותו תיחשף באופן רשמי והשעון יתקתק עד להסגרתו.

זה, לדעתי, הפתרון לחידת השמדתו של תיק ברונר בידי ה-BND בשנות התשעים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ברונר מעולם לא עבד כסוכן רשמי עבור ה-BND, ובניגוד למה שכתוב בספרים רבים, בוודאי שלא ניהל תחנה ולא שימש כ"איש של גהלן בדמשק". מסמכים שנחשפו לאחרונה בידי השב"כ הגרמני מצביעים שכמה סוכני BND זוטרים עמדו בקשר עמו, ודרכם העביר גהלן את הצעתו ההזויה. התיק הושמד, ככל הנראה, כדי להסוות את ההצעה של גהלן, וכך להגן על המוניטין שלו, של גלובקה ושל הממשל המערב-גרמני כולו. אולם המזימה נכשלה. המידע על כך נשמר בתיקי BND אחרים, שנפתחו לאחרונה לעיון חוקרים, ובקפקאות גרמנית טיפוסית, נשמר גם האינדקס, שמעיד על שיחה ארוכה שניהלו גהלן וגלובקה אודות ברונר.

אולם גם לאחר שגהלן עזב את ברונר והתפנה לצרותיו האחרות, לא הסתיים נתיב הדמים של הפושע הנמלט. בסוף שנת 1959, במפתיע, עצרו אותו שוטרי המוחבארת בדמשק והעבירו אותו למרתף של המודיעין הסורי. כשהקצין, קפטן לחאם, פתח את החקירה, הבין הפושע הנאצי שהוא בצרות גדולות. מכאן התחילה מערכת יחסים ארוכה וסוערת בין ברונר לשירותי המודיעין של סוריה, שהסתבכה בשל התערבותו המפתיעה של המוסד הישראלי.

בחלק הבא של הסדרה נספר על המודיעין הסורי ועל היוזמה לחטוף את "מנהיג היהדות הבינלאומית", וגם נגלה, כיצד קיווה ברונר לחלץ את אייכמן מבית הכלא בעתלית.

לפרק הבא: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?