בעוד אמריקה בוערת במהומות, אקטיביסטים ו"בעלי בריתם" בקמפוסים מטילים אימה על מרצים ולוחצים לפטר כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם. פרשה חדשה שנחשפתי אליה באוניברסיטת לוס אנג'לס הזכירה לי דמות בלתי נשכחת מתקופת הדוקטורט שלי בארצות הברית, שלימדה אותי כבר אז: הנפגעים הראשונים מההתחשבות המוגזמת ברגשות, אלימות האקטיביסטים והפחדנות של האוניברסיטאות הם השחורים עצמם.

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד, השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות״. הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד משהו. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף. הסטודנטים היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי, ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה. בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים. בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר, בצמרת "סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי" אף אחד לא העז לבקר אותה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. ראשית כל, הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה? שנית, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, היא קיבלה תמיד אך ורק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים כמובן לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שהסטודנטים רחשו לברברה הזיקו בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה להגיע אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו – רחמנא לצלן – מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים. בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו היתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים מתפרצים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים באוניברסיטת UCLA (האוניברסיטה של לוס אנג'לס) על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע לכולנו, הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הוביל לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סדיזם ואפילו רצח שוטרים ואזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם. על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ב-UCLA, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים של "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות. הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם. ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות לפי המקרה (case by case) יטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם." התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהפקולטה והחוג. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם. יש לך פנים יפות, אתה יודע, חבל עליהן…

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים, למשל, כתב לסטודנטים  כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות. כמו כן, הוא שאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא לצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה, והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים. לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם. הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא היה בקיא בשיח הפוליטיקלי-קורקט של המאה ה-21. מכתבו הכיל את המילה negroes, וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, הושעה ונכנס ל"הליך בירור". לצד המקרים הללו, שהתפרסמו, המקורות שלי סיפרו לי על מקרים יומיומיים של התנכלות למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ"בעלי הברית" שלהם. כמו תמיד עם ציד מכשפות, שום דבר מזה לא היה עובר ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. אליה הצטרפו, כמובן, שלל "יועצים לענייני צדק וגיוון", בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש בכדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות (תוכלו לקרוא כאן על הטירוף ב-Evergreen, קמפוס שבו פעילים שחורים ו"בעלי בריתם" הכריזו על יום שבו כל הלבנים אמורים להעדר מהקמפוס). אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים. ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. כפי שכתבו גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט במאמרם החשוב, הפינוק הזועם הזה הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים. אם אכן הסטודנטים השחורים של UCLA יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים. אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה. פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר. הבירוקרטים של הפוליטיקלי קורקט, כל יועצי ה"הוגנות", "הצדק" וה"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען שלוח. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם, אף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות, ואפילו ה"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם. הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית, תוך כדי התחשבות ילדותית ב"רגשות" וחוסר נכונות להתמודד עם כל מה שנראה להם כ"עלבון".

נ.ב. אם לא ראיתם את הסרטון הפרודי modern educayshun, תעשו לעצמכם טובה ותקליקו כאן.