כמה מפתה להיות נדיב ורחב לב על חשבון אחרים? פרשת מכירת האוצרות מהמוזיאון לאמנות האסלאם תוכיח. ינשוף תרבותי על אמנות, צביעות, פציפיזם תמוה ומקום שאתם פשוט חייבים לבקר בו.

הפולקלור הלבנוני מספר שפעם אחת, לפני שנים רבות, נפגש נשיא לבנון דאז באשיר אל-ג'מאייל עם עיתונאי אירופי כלשהו. השניים דנו להם בבעיות המזרח התיכון, ובפרט בבעיה הפלסטינית. לקראת סוף הפגישה, העיתונאי הרגיש בטוח מספיק בכדי להציע לג'מאייל פתרון לתחלואי האזור. "מדוע", שאל, "שלא תקימו לפלסטינים מדינה בשטח לבנון? הרי ישראל אינה מתכוונת לעשות זאת." ג'מאייל חייך במרירות לבן שיחו ואמר לו: "אל תהיה נדיב על חשבוני."

הבעיה שג'מאייל תיאר נפוצה במיוחד גם במקומותנו. אנשים שמתעניינים במשברים שונים ומשונים מזדרזים לעיתים להציע ויתורים שאחרים – ולא הם עצמם – יישאו במחיר שלהם. הדוגמאות אינסופיות: אמריקאים שרוצים להגשים כל מיני חזונות במזרח התיכון ממרחק בטוח, כאשר המקומיים – ולא הם – יסבלו וידממו מהכישלון הצפוי; ליכודניקים שדרשו שנפתלי בנט יישכב על הגדר וישליך את כל יהבו על ביבי, רק למען סיכוי קלוש להשאיר את הליכוד בשלטון; שמאלנים מהסוג הישן שמוכנים לתת לפלסטינים כמה שצריך בגדה המערבית אך רק על חשבון המתנחלים ובלי לוותר חס וחלילה על אדמות חקלאיות של קיבוצים בחילופי שטחים, ועוד ועוד. לאחרונה התאכזבתי לראות כיצד אנשי אקדמיה, אמנות ותרבות שאני מעריך נפלו באותו פח, והפעם בשערורייה שקשורה במוזיאון לאמנות האסלאם.

למי שלא מכיר, המוזיאון לאמנות האסלאם, ששוכן בשכונת טלביה בירושלים, הוא אחד מהמוזיאונים המרהיבים במדינת ישראל. מי שמגיע אליו, יזכה לראות אוסף קבוע של אוצרות מאיראן, סוריה, מצרים, הודו ומרכז אסיה, החל מספרי קוראן עתיקים, עבור במנורות מסגדים, שטיחים, חרבות, קסדות ושריונות, טבעות ותכשיטים, ועד כלי חרסינה עדינים, כדים מזהב ומכסף ושמלות מעשה אומן, כל אלו מסודרים היטב ומלווים בהסברים מאירי עיניים. בנוסף, אפשר לראות במוזיאון גם את אוסף השעונים העתיקים של המייסדת ורה סולומונס (לא תוכלו להתיק מהם את העיניים), ותערוכות מתחלפות בנושאים מגוונים, למשל תולדות הקפה מאתיופיה ותימן ועד לישראל. הצוות המסור של המוזיאון מקיים סיורים מודרכים ברמה הגבוהה ביותר ומגוון הרצאות ופעילויות לתלמידים, סטודנטים ומבקרים אחרים. יש בו אפילו חדרי בריחה בנוסח העולם המוסלמי.

אך אליה וקוץ בה. מכיוון שהמוזיאון לאמנות האסלאם פרטי לחלוטין, הוא מקבל רק תמיכה זעומה מהמדינה (1.12 מיליון שקלים, כעשרים אחוזים מהתקציב הכללי) ונתמך בעיקרו מכספי הקרן השולטת בו (הרמן דה שטרן) ומתרומות של נדבנים שונים. כך, המוסד הכל כך ייחודי הזה חי במשך שנים על בלימה. קרן דה שטרן החלה להצטמק כבר במשבר הכלכלי של 2008, וחוסר הוודאות הכלכלית שאפיינה את המוזיאון הפכה אקוטית עם משבר הקורונה, שסגר את המוזיאונים כולם לתקופה ארוכה. עוד לפני המשבר, תכנן המוזיאון להבטיח את עתידו הכלכלי באמצעות מכירה של 268 פריטים לבית המכירות הבריטי סותביס. כתבת הארץ, נעמה ריבה, ציינה בזעזוע שבין הפריטים הללו ניתן למצוא "שטיח טורקי מפואר, קסדה מצרית ייחודית ושעון ברגה נדיר מזהב." אמנם, רוב מוחלט של אותם אוצרות היה ממילא במחסן המוזיאון ולא בתצוגה, ולחלקם הגדול היו תחליפים דומים באוסף, אבל כל זה לא מנע מהמבקרים לצאת בשצף קצף נגד ההחלטה. כתבי "הארץ" למיניהם, משרד התרבות, רשות העתיקות, החברה ההיסטורית הישראלית, מומחים לארכיאולוגיה ולאסלאם, אפילו הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, האשימו את המוזיאון בויתור על אוצרות שאין ערוך להם למען אינטרסים כלכליים צרים. אף אחד מהם, כמובן, לא הציע פתרון מעשי של מימון חלופי למוזיאון. כלומר, הם "היו נדיבים", רצו לשמור על ערכי היסטוריה, מורשת ועל אוצרות לאומיים, אולם לא על חשבונם, אלא על חשבונו של מוזיאון פרטי המצוי בקשיים כלכליים.

למען ההגינות יש לציין כי מנהל המוזיאון דאז, נדים שיבאן, סיפק לא מעט תחמושת למבקרים. שיבאן, עובד סוציאלי במקצועו, הכפיף את האוסף לתפיסת עולם פציפיסטית תמוהה. בראיון ל"הארץ", אמר שהחליט למכור "כמה קסדות של לוחמים, מכיוון שאני לא מקדש מלחמה וגם ככה סגרתי את הגלריה של כלי מלחמה." מנהל שסוגר את אחת מהגלריות הפופולריות ביותר במוזיאון מסיבות פוליטיות, ואז מתלונן שהוא נמצא בקשיים כספיים, אכן אינו מעורר אמון רב. על כך אמרה פרופ' חנה טרגן, חוקרת אמנות האסלאם מאוניברסיטת תל אביב, כי "הופתעה מהנימוקים שסיפק שיבאן, הנעדר השכלה בתולדות האמנות…תמוה שהוא מתייחס לקסדות היסטוריות ולחרבות שאותן העביר לסותביס כייצוג של מלחמה הנוגד את תפיסות השלום שלו. הרי לא מדובר באוסף פרטי שלו." טרגן גם יצאה נגד טענותיו של שיבאן, כאילו החפצים שהועמדו למכירה היו "כפולים", כלומר כאלו שיש להם תחליף באוסף, והדגישה כי מדובר בחפצים נדירים וחד פעמיים.

בסופו של דבר, נכנע המוזיאון ללחץ הציבורי ולאיומים של משרד התרבות, והחליט לבטל את המכירה ברגע האחרון. התוצאות היו הרות אסון. סותביס דרשו מהמוסד המרושש קנס של 1.4 מיליון פאונד על הפרת חוזה, שהמדינה כמובן סירבה לשלם. בצוק העיתים, נמצאה קרן קטארית שהסכימה לשלם את הקנס, תמורת זכות לשאול את אחד מאוצרותיו יקרי הערך של המוזיאון, כד כסף יפיפייה ונדיר מהמאה ה-12, לתצוגה של אמנות אסלאמית בפריז, וזאת למשך שנתיים תמימות. ומה עם הבטחת עתידו של המוזיאון לאמנות האסלאם ואיתנותו הפיננסית? ברגע שסערת המכירה שככה, כל המבקרים נעלמו להם ללא שוב, התפוגגו ברוח האביב הקרירה. מה זה עניינם? הם את שלהם עשו, ונותרו נאמנים לערכיהם המקצועיים, האמנותיים והמוסריים. בפועל, הם דאגו שפריטים שרובם היו במחסן הרחק מעין הציבור, יישארו במחסנים הרחק מעין הציבור, כד כסף עתיק ומרהיב ייעלם לשנתיים תמימות, והמוזיאון הזה, שכל כך דאגו להלל את חשיבותו וחשיבות האוסף שלו, יישאר ללא תמיכה פיננסית מספקת גם בשנים הבאות.

במידה רבה, לא מדובר כאן רק בנדיבות על חשבון אחרים, אלא גם בשטחיות שכופה עלינו עידן הרשתות החברתיות. אנחנו סוערים, קוצפים ושוצפים בטוויטר על שערורייה תורנית, לפעמים בלי לחשוב על משמעויותיה העמוקות וארוכות הטווח. כשהלחץ נותן את אותותיו והסערה יוצרת נזקים, אנחנו מתהדרים בנצחוננו, עוברים לנושאים אחרים ב-attention span קצר במיוחד, ומותירים את בעלי העניין הנטושים לשקם את ההריסות בעצמם. כרגע, המוזיאון לאמנות האסלאם מנסה לקושש תקציבים באמצעות פעילויות שונות ומשונות שיכולות להכניס כסף, למשל חדרי בריחה והפקת ימי הולדת.

אני יודע שהשאלה האם המדינה צריכה לממן תרבות שנויה במחלוקת. אני אישית תומך נלהב, ויודע שיש כאלו שמתנגדים. אבל אליבא דכולי עלמא, המדינה צריכה לבחור: או שתממן את המוזיאון כמו שצריך, או שתיתן לו להתנהל כמוסד פרטי בשוק החופשי, לרבות זכות מלאה למכור פריטים. השילוב של רגולציה מכבידה ומסרסת לצד חוסר עניין כספי מוחלט הוא ה"רע מכל העולמות", גישה שחייבת להשתנות לאלתר.

ובלי קשר לתוכן הפוסט, אני ממליץ לכולכם לבקר במוזיאון לאמנות האסלאם, להנות מחוויה אמנותית ואינטלקטואלית יוצאת דופן ולתמוך במוסד החשוב הזה.