רוצים להכיר את איחוד האמירויות הערביות מעבר למגדלים הנוצצים בדובאי? הפוסט הזה מיועד עבורכם. מההרים צרובי השמש של ראס אל ח'יימה, אירוח בבית אמיראתי מפואר בעיירה קטנה, ועד טירות על מצוקים, מוזיאון הלובר המקומי, מסגדים מרהיבים ומסעדות ברמה עולמית – הינשוף מציג לכם את איחוד האמירויות שלא הכרתם. בנוסף, מדריך מעשי על אטרקציות, תחבורה, קורונה ועוד דברים שתרצו לדעת.

הפסגות המשקיפות על הדרך המובילה משארג'ה לחור-פאקאן נישאות וצרובות שמש, כאילו היו שם מבריאת העולם. מדי פעם, מתפתלת הדרך בין ואדיות ומערות, דיונות חול ועצי דקלים; עיירה קטנה, כמה בקתות, גמל תועה. על הפסגות – מבצרים עתיקים שמשקיפים על הדרך המפותלת. המוני תיירים, ביניהם גם ישראלים רבים מספור, מגיעים לאיחוד האמירויות הערביות, אך רק מעטים יוצאים מהמטרופולינים הגדולים והנוצצים של אבו דאבי ודובאי כדי לראות את האמירויות הקטנות יותר ואת אזורי הכפר. שארג'ה, האמירות השלישית בגודלה באיחוד, היא מרכז דתי ותרבותי. ממלכה אסלאמית קטנה ושלווה, מפתיעה תמיד, מלאה במסגדים מפוארים, אוניברסיטאות, מוזיאונים ומופעי תרבות, אך נקייה מאלכוהול. בניגוד לדובאי, שם ייסעו התיירים במוניות על כבישים ראשיים בין אטרקציה זוהרת אחת לשנייה, בשארג'ה אפשר ללכת ברגל בין מזרקות וכיכרות מוריקות, שם מבלים אמיראתים לבושי לבן ונשים עטויות שחור עם ילדיהם הרבים. תוכלו לבקר שם, למשל, באחד מהמוזיאונים הטובים בעולם לאומנות האסלאם, ובמיצגים טכנולוגיים-אומנותיים עותקי נשימה. במרכז העיר, למשל, יש "חדר גשם", שמדמה הליכה בסימטה חשוכה בשעת מבול. אלא שכאשר אתם נכנסים לסופת הגשמים, חיישנים מתוחכמים מזהים אתכם ומסיטים את מסך הגשם אחורה, כך שאם תלכו בקצב נכון, תוכלו לעבור את המסלול כולו בלי להירטב.

בחודש פברואר, חוגגת האמירות את פסטיבל האורות. ברגע שיורדת החשיכה, מוארים המסגדים והארמונות שלה בשלל אורות בוהקים וצבעוניים, מופע שהוא משהו בין האקסטרווגנטי לאומנותי והמשוחרר. תוכלו לראות את האורות משתוללים על מסגד א-נור הותיק יותר, ועדיף אפילו יותר, על המסגד החדש והמפואר של שארג'ה, שנבנה ב-2019 בסגנון עותמאני. מהגן של המסגד, תוכלו לראות את האורות הצבעוניים מתערבלים על המינרטים ועל עמודי השיש, ומשתקפים באגמים הצלולים שבין שיחי הוורדים.

אנחנו, עם זאת, הרחקנו אפילו מעבר לבירה של האמירות. בהנחייתה של נאדה בדראן, מדריכה מקסימה עם כריזמה בלתי נדלית וידע בל יתואר על האזור, הגענו לרחובותיה השקטים של ח'ור-פאקאן, עיירה שקטה המוקפת בהרים נישאים וטובלת בירוק. הרחובות, שבהם גרים בעיקר אמיראתים (בניגוד לדובאי ואבו דאבי עתירות הזרים), מפגינים פאר שקט. ברחוב פאטמה אל-זהראא', צלצלה נאדה בפעמון של בית פינתי, ובעלת הבית בעצמה פתחה לנו את השער. עוד לפני שהספקנו להתרשם משלל מכוניות הפורשה שחנו במוסך, רגמה אותנו המארחת בסוכריות ומיני ממתקים והזתה לנו על הידיים מי ורדים – ריטואל אירוח מקובל בתרבות האמיראתית. כמו בתרבות היהודית-חרדית, גם בתרבות האמיראתית נהוג להפריד בין המינים, ולרוב המשפחות יש שני חדרי סלון (מג'ליס) מפוארים לאירוח, אחד לגברים ואחד לנשים. כשישבנו על הספות בסלון הגברים, הסתבר לנו שהרחוב כולו קרוי על שם המארחת שלנו, פאטמה אל-זהראא', מקבלת פנים רשמית מטעם האמירות. בתערובת של ערבית מפרצית ואנגלית, היא סיפרה לנו כיצד הצליחה לשכנע את אביה ואת בעלה לאפשר לה ללמוד באוניברסיטה עוד בשנות השבעים, בתמיכתו של סבה דווקא. בחברה האמיראתית כיום, מקובל מאד שנשים לומדות לימודים גבוהים, ואף מכהנות כמרצות באוניברסיטה, מנהלות בכירות ושרות בממשלה. אולם לפני עשרות שנים, רוב הנשים התחתנו ובילו את חייהן כעקרות בית. את רוב הקריירה שלה בילתה פאטמה כממונה על מחלקת העבודה הסוציאלית שבאמירות, וכיום, כמסתבר, היא מעין "שריף שכונתי", מטריארכית סמכותית שבוררת בסכסוכים משפחתיים בכל האזור. באמירויות, פחות נהוג ללכת לבתי משפט, ופותרים מריבות פעמים רבות באופן לא רשמי במסגרת המשפחתית-שבטית.

לישראלים, קשה להתרגל לעושר של החברה הזאת. באחד הפעמים, אמרה פאטמה כבדרך אגב שבסופי שבוע מתארח אצלה אחד מבניה עם אשתו, ילדיו ו"שלוש המשרתות שלו". ארוחת הצהריים המפוארת שאכלנו איתה התחילה בקפה ערבי ותמרים (הפתיחה של כל אירוח אמיראתי) והמשיכה בדגים בעשבי לימון, עוף מתובל היטב עם אורז בסמאטי ובצל מטוגן, סלטים שונים, תבשיל כריש טחון, ויתר מטעמים מהמטבח האמיראתי. מחית התמרים המתובלת שאכלנו לקינוח היתה – לדעת כל מי שנכח בחדר – בלתי נשכחת ממש, ויש לציין שחלק גדול מהעשבים, הפירות והתמרים הגיעו מהגינה ומהמטעים הפרטיים של המשפחה. פאטמה סיפרה לנו, דרך אגב, שאני ועדי היינו הישראלים הראשונים שהגיעו אליה.

בחברה שבה האזרחים הם מיעוט אליטיסטי של עשרה אחוזים, לא קל לתיירים לפגוש אמיראתים באופן בלתי אמצעי, אך יותר קל לעשות זאת באמירויות הקטנות. הזדמנות נוספת למפגש בלתי אמצעי שכזה נקרתה לנו בראס אל ח'יימה (ראש האוהל), האמירות הצפונית וההררית ביותר. כשאתם נוסעים בהרים של ראס אל ח'יימה, במיוחד ג'בל ג'איס, ההר הגבוה ביותר באיחוד האמירויות, אתם מרגישים את סיפורי התנ"ך והקוראן קורמים עור וגידים מול עיניכם. בהרי הטרשים הנישאים הללו, במערות הנסתרות ובוואדיות העמוקות שביניהם, היו יכולים ללכת מוחמד ויוחנן המטביל, משה, אליהו ואלישע, ולראות בעיניהם את האלוהי. כשראיתי נחל שוצף מפריד בין שני הרים, נזכרתי בפסוק הבא ממלכים ב', ב' 14:

וַיִּקַּח֩ אֶת־אַדֶּ֨רֶת אֵלִיָּ֜הוּ אֲשֶׁר־נָפְלָ֤ה מֵֽעָלָיו֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֔יִם וַיֹּאמַ֕ר אַיֵּ֕ה יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֵלִיָּ֑הוּ אַף־ה֣וּא ׀ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֗יִם וַיֵּֽחָצוּ֙ הֵ֣נָּה וָהֵ֔נָּה וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֱלִישָֽׁע׃

ההרפתקנים שביניכם, יוכלו לחצות את ההרים בטכנולוגיה שלא היתה קיימת בימי אלישע: האומגה הארוכה ביותר בעולם, שנמתחת בין שתי פסגות לטווח של 2.83 קילומטרים.

כשירדנו מההרים, הנהג שלנו לקח אותנו לטירה המלכותית לשעבר, ששימשה בעבר את משפחת אל קאסמי השלטת, וכיום שוחזרה ביד נאמנה והפכה למוזיאון הלאומי. באווירה הרגועה והשקטה של ראס אל-ח'יימה, המרחק בין אמיראתים לזרים קטן הרבה יותר מאשר בדובאי. מיד כשנכנסנו למוזיאון, לקחה אותנו מדריכה אמיראתית מקסימה בשם חסינה לסיור חינמי באתר, והסבירה לנו באריכות, בין החומות, הצריחים, הגנים הפנימיים ועצי הדקלים, על ההיסטוריה, התרבות והמורשת של האמירות ההררית והקטנה. מספר קילומטרים משם, בכפר עתיק ומשוחזר בשם ג'זירת חמראא', זכינו לראות תערוכת אמנות זמנית ומרהיבה, בין היתר של אומנים ישראלים. מדהים לראות עד כמה מהר חלחלו הסכמי אברהם לשטח, אפילו באמירויות הקטנות.

לעומת ראס אל ח'יימה, אבו דאבי – בירת איחוד האמירויות, היא אופרה אחרת: מרכז מנהיגותי ופוליטי שכל כולו נועד להפגין עוצמה, ביטחון עצמי ועושר מסחרר עיניים. באחד הפוסטים שפרסמתי במהלך הטיול, כתבתי שאם חשקה נפשיכם במוזיאון ברמה עולמית, ויש לכם במקרה באר נפט בחצר, עשו כמו אבו דאבי וקנו לכם לובר. מוזיאון הלובר באבו דאבי, שנבנה ונקנה בשיתוף פעולה עם המוזיאון הצרפתי, הוא מבנה מרהיב על חוף המפרץ הערבי, שמי הים חודרים אליו בתצוגות של בריזה ואדוות זוהרות. בתצוגה עצמה תוכלו לראות יצירות מסחררות עיניים, שהושאלו או נקנו מכל רחבי העולם. אוצרות, עתיקות, פסלים וציורים מתרבויות שומר, בבל, ערב, יוון ורומא, מזרח אסיה, הודו ואירופה. האמיראתים, כך נראה, דילגו על מגוון הפריטים הבינוניים שיש במוזיאונים ענקיים, והלכו ישירות על ההיילייטס של כל התרבויות. כל המוצגים מוארים באור טבעי, ומסודרים לפי נושאים חוצי תרבויות: תקווה, תשוקה לאינסופי, אבל, סקרנות, התגלות, וכיוצא בזה.

משם, המשכנו לטירה העתיקה של שליטי אבו דאבי, קאסר אל-חוסן, ולבסוף הלכנו למסגד שייח' זאיד הגדול, שמילים לא יכולות לתאר את יופיו ועוצמתו. משעשע לציין שבין שלל החוקים נגד חילול המסגד והעלבת האסלאם שקידמו את המבקרים, היה גם איסור לשאת איתך… דובונים. אני עדיין מנסה לברר מי חטא בכך בעבר, מתי ולמה…

ואי אפשר לסיים, כמובן, בלי דובאי – הבירה הכלכלית והמסחרית, הזוהרת והנוצצת של איחוד האמירויות. גם אם קניות לא מעניינות אתכם, אל תפסידו סיור בקניון דובאי, ולו כדי לראות את שלל המפלים, המזרקות, ואקוואריום הכרישים והמנטה-ריי הענק שבמרכזו. אם תצאו ממנו בשעת בין ערביים, תוכלו לשבת באחד מבתי הקפה שעל שפת האגם, ולצפות בבורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה ביותר בעולם. החל משש בערב, נבקעים פני האגם מדי חצי שעה במופע מזרקות צבעוני ומרהיב, לצלילי מוזיקה קלאסית או מוזיקה ערבית פופולרית, בו תוכלו לצפות בחינם מגדת האגם, או בתשלום מסירה או מפלטפורמות צפות. דובאי מספקת למבקר אטרקציות לאין ספור, כל אחת מהן מסחררת יותר מהשנייה. אוהבים חיות? תוכלו ללכת ל-Green Planet, יער טרופי משוחזר עם עצלנים, נחשים, לטאות, קופיפים וציפורים בכל צבעי הקשת שאפשר גם להאכיל, או לפארק מדבר ענקי שמאוכלס בחיות האופייניות לחצי האי ערב. טיול קצר בשדרות שייח' מוחמד שליד בורג' ח'ליפה ייתן לכם שפע מסחרר של מסעדות ובתי קפה, ונוף למגדלים רבי העוצמה של העיר. את הסיטיסקייפ וקו הרקיע של דובאי תוכלו לחוות באופן מרשים יותר, אפילו, מאחת הספינות הרבות שמשייטות במפרץ הערבי בלילה ומציעות לאורחיהן נוף מרהיב, מוזיקה חיה וארוחת ערב מפוארת. ב-Global Village תוכלו לראות יריד צבעוני ורעשני של כל תרבויות העולם, מחולק לפני מדינות, כאשר בחלק מהפביליונים (ההודי, הרוסי, הסורי והטורקי, למשל) תוכלו לטעום את האוכל האופייני לכל מדינה. אם תגיעו עד מרץ, תוכלו לבקר גם בתערוכת האקספו העולמית, שכדי לתאר אותה באופן ממצה יש צורך בפוסט נפרד. אם תבקרו באיי הדקל, תוכלו לראות פלא שאין שני לו: איים מלאכותיים שנבנו מהים בצורה של עץ תמר, מראה עוצר נשימה שאפשר לראות מראש אחד המגדלים (The View at the Palm), במיוחד אם תשלמו יותר על חווית ה-VIP.

גם בדובאי רצינו להעמיק יותר, ולכן התלוונו שוב לנאדה לסיורי תרבות והיסטוריה. היא לקחה אותנו לאל-פאהידי, הרובע העתיק והציורי, למוזיאון הבשמים החווייתי, לשווקי הזהב והתבלינים, וסיפרה לנו על האופן שבו צמחה דובאי מתוך המדבר ככפר דל של שולי פנינים, עד למטרופולין הנפט, התיירות והעסקים של היום. בין לבין הכרנו את הזרים הרבים שחיים בדובאי, ובמיוחד את האיראנים וההודים, על חנויותיהם, שטיחיהם הצבעוניים ומאכליהם הייחודיים. לקחנו סירה בתעלת דובאי, לשון הים שנכנסת לעיר מתוך המפרץ הערבי, וראינו את המולת השוק מתוך המים. באחד הימים האחרים, לקחנו מונית למוזיאון איתיאחד (האיחוד), כדי ללמוד על ההיסטוריה של המדינה, על התככים והמהלכים הפוליטיים הבינלאומיים שסייעו לאבי האומה, שייח' זאיד אל-נהייאן, להקים אותה, ואף ראינו את האולם המשוחזר שבו נחתמה ב-1971 הברית שיצרה את איחוד האמירויות. לבסוף – וכאן אני מסיים את הפוסט במקום שבו התחיל – זכינו לנצל הזדמנות חשובה לפגוש אמיראתים גם בדובאי. בעיר העתיקה נמצא בית קטן ומקסים, שנקרא "מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית" (Sheikh Muhammad Center for Cultural Understanding). בתיאום מראש, אתם יכולים להזמין שם ארוחת בוקר, צהריים או ערב במג'ליס אמיראתי, ולהיפגש עם מארח מקומי שיסביר לכם על החיים של תושבי דובאי האמיראתים. התרשמנו כיצד המארח שלנו, מוחמד, ענה באופן כן ולא מתחנף גם לשאלות קשות של תיירים על מעמד האישה, להטב"ים, דמוקרטיה וכיוצא בזה.

כמובן שלא ראינו הכל, ויש לנו המון מה לחוות כאשר נחזור לאיחוד האמירויות הערביות. לא היינו בפארק המים אטלנטיס בדובאי, בארמון המלוכה באבו דאבי, במוזיאון האסלאם בשארג'ה, ובאינספור אתרים מרתקים אחרים. לא צפינו באחד מהמופעים באופרה של דובאי, אליה מגיעים אומנים מהשורה הראשונה מכל רחבי העולם. לא לקחנו סיור כדור פורח והליקופטרים מעל המפרץ הערבי או טרקים בהרים של ראס אל ח'יימה. לצערנו, לא יצא לנו לבקר גם במרחבי האמירות של אבו דאבי, ולראות את העיר העתיקה אל עין שממנה הגיעה משפחת המלוכה, על ההרים הנישאים, נאות המדבר, המצודות והמעיינות החמים שלה, או את "הדיונות המאובנות" המפורסמות באל ואת'בה. וזה – כמובן – רק על קצה המזלג.

לסיום, לפני שנעבור לפרק המעשי, העצה הכי חשובה שלי: יהיו כאלו שיאמרו לכם שאיחוד האמירויות זה רק חופי ים, מגדלים, אטרקציות וקניות. אל תקשיבו להם. קחו סיורי עומק, לכו למדבר (ולא למלכודות התיירים) עם מדריכים טובים, בקרו את האמירויות הקטנות ואת מרכז שייח' מוחמד, צאו לטבע, לכפרים ולעיירות הקטנות, ולא תתחרטו.

עצות מעשיות

נדודים עם נאדה: נאדה בדראן היא אחת המדריכות הכי טובות שיצא לנו להכיר במהלך שיטוטינו בחו"ל. אישה מקסימה, כריזמטית וידענית, מספרת סיפורים בחסד, שיודעת לקחת אתכם למקומות שלעולם לא תגיעו אליכם בעצמכם. היא מציעה סיורים לעיר העתיקה ולשווקים, או למגדלים הזוהרים של דובאי המודרנית, לארמונות, למוזיאונים ולמסגדים של אבו דאבי, למוזיאון אל-איתיחאד, ולאמירות שארג'ה (כולל הביקור הבלתי נשכח בבית של פאטמה אל-זהראא'), וכן מגון רחב של סיורי אוכל ושיטוטים קולינריים בדובאי. אם תתאמו איתה די זמן מראש, היא תוכל גם לארגן לכם סיורים פרטיים לפינות רחוקות יותר של אבו דאבי, כמו הדיונות המאובנות באל-וות'בה. תוכלו ליצור איתה קשר דרך האתר שלה או ספציפית כאן.

מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית: המקום המקסים הזה, בעיר העתיקה, הוא לדעתי חובה לכל מי שמבקר בדובאי, אפילו לזמן קצר. בתיאום מראש, באתר, תוכלו להירשם לארוחות בוקר, צהריים וערב בסגנון אמיראתי, וכן לתאם סיורים מודרכים במסגד ג'ומיירה המרשים.

אטרקציות כדאי להזמין מראש באינטרנט: בגלל הקורונה, אך גם בגלל תורים וצפיפות באופן כללי, יש אטרקציות שרצוי להזמין מראש, לפעמים כמה ימים מראש. גם במקומות שאפשר לקנות כרטיסים במקום, כרטיסים שתזמינו מראש יהיו לרוב זולים יותר ויאפשרו לכם לעקוף תורים. באמצעות האפליקציה המעולה Klook, אך גם באתרים כמו Viator, תוכלו להזמין כרטיסים למגוון אטרקציות: תצפיות בבורג' ח'ליפה ואיי הדקל (רגילות ו-VIP), שיט באגם בזמן מופע המזרקות, כרטיסים לגלובל וילג', לשיט לילי עם ארוחת ערב במפרץ הערבי, ועוד ועוד עד אין סוף. עם זאת, יש מקומות כמו מסגד שייח' זאיד או ארמון הנשיאות באבו דאבי שלא תוכלו להגיע אליהם כלל בלי תיאום מראש. למי שיגיע עד סוף מרץ 2022, גם לאקספו כדאי לקנות כרטיסים מראש, כמו גם לחלק מהפביליונים המבוקשים (יפן, גרמניה, רוסיה או איחוד האמירויות, למשל).

המטבח האמיראתי: מכיוון שעדי, אשתי היקרה, טובה בתיאורי אוכל הרבה יותר ממני, אני מצטט מה שכתבה על ארוחת הבוקר במרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית:

ראשית הוגש לנו קפה עם תמרים כיאה למסורת המדבר, לאחר מכן הוגשה ארוחת הבוקר בכלים גדולים למרכז השטיח – הארוחה היתה טעימה מאד וכללה ביצים בעגבניות – שקשוקה (גם הם קוראים לזה שקשוקה!), אבל השקשוקה שלהם היתה 'יבשה' ולא נוזלית ומאד הזכירה את הלצ'ו הרומני של אמא שלי. קיבלנו פנקייקים בשם שאהאב עם ממרחי גבינה ודבש, ספגטי דק דק מתוק העונה לשם בלאליק שדני ממש אהב, גרגרי חומוס מבושלים, וגולת הכותרת – סופגניות טעימות העונות לשם לוקאמאת (לא דומות לסופגניות המצריות!) ברוטב סילאן תמרים שעשיתי הכל בכדי לשכוח שהן ממוקמות בדיוק מולי… ללא הצלחה יתרה. לאחר הארוחה כובדנו בתה בסגנון בדואי – תה חזק ומאד ארומטי.

דובאי על המזלג:  דובאי היא, כידוע, מרכז קולינארי בינלאומי, ואחד המקומות הממושלנים ביותר בעולם. עם זאת, גם המסעדות הזולות ואוכל הרחוב שלה טעימים להפליא. אנחנו ממליצים במיוחד על Asmaa, מסעדה מזרח תיכונית משובחת במיוחד בקניון דובאי. שוב אני מצטט את מה שכתבה עדי בבלוג שלה:

אכלנו פלאפל בסגנון לבנוני מושלם שהוגש על צלחת עם עמבה, יוגורט, רוטב עשבי תבלין בשמן זית ורסק עגבניות. הזמנו קושארי – המאכל הלאומי המצרי המכיל המון בצל מטוגן, סוג של פתיתים ועדשים ברוטב מיוחד המבוסס על עגבניות (אכלנו אותו לראשונה ב'אבו טארק' בקהיר והתאהבנו בפשטות שמייצרת ארוחה טעימה ומשביעה), הזמנו פיתה גדולה, סלט טאבולה הטוב שאכלתי בחיי מעשבי תבלין, רימונים, פלפל חריף והרבה יוגורט בתחתית הכלי שהפך את החגיגה הזו למעודנת. אכלנו מיני קובה בלבן עם המון צנוברים שהיתה טעימה ולא חמוצה כל כך עד ששתיתי את כל הרוטב. למנה האחרונה אכלנו את המלבי הכי טוב שאכלתי בחיי – רך כמו ענן, מלא בפיסטוקים ושערות סוכר עדינות ומעודנות – עפתי על זה כל כך עד שהחלטתי שאני חוזרת בשביל הקינוח.

בנוסף, אם אתם מוכנים להוציא הרבה כסף בשביל חוויה קולינרית שאין שני לה, אנחנו ממליצים בחום על מסעדת נובו – הסניף הדובאיי עטור הפרסים של רשת מסעדת השף היפניות הבינלאומית ששוכן במלון אטלנטיס באיי הדקל. שוב מצטט את עדי:

לקחנו ארוחת טעימות, סאקה (קר) טעים במיוחד והתיישבנו בגן היפני שבמקום (שהוא כמעט מושלם כמו גן יפני אמיתי)…. פתחנו בסשימי בתיבול מקומי, במנת הדגל דג קוד מאודה מושלם, במיני סושי מושלמים שכמותם אכלתי רק ביפן, במנות קובה ביף (בשר יפני) במיני פטריות, בטאטאקי מושלם ובקינוחי מוצ'י, פונדנט שוקולד עם גלידת מאצ'ה (תה ירוק) שהיתה מושלמת ובטירמסו מאצ'ה שהיה מעלף ודני חמד אותו לעצמו. ארוחה בנובו היא ארוחה לא זולה בכלל אבל כוללת מגוון מאד גדול של מנות ולא בכל יום הולכים למקום כזה. האווירה היתה מופלאה, האוכל טעים במיוחד והצוות הפך את המקום למסעדה שכל כך נעים לשבת בה.

מקום שלישי שאנחנו רוצים להמליץ עליו מאד הוא "בית התה הערבי" (The Arabian Tea House) שמתמחה באוכל אמיראתי, בישול ערבי ומטעמים מרחבי המזרח התיכון. הסניף הידוע שלו נמצא ברובע אל-פהידי, בעיר העתיקה, אבל לנו המליצו על סניף בשכונת היוקרה ג'ומיירה שמשקיף על האתר הארכיאולוגי של דובאי. למקום הזה אנחנו ממליצים ללכת לארוחת בוקר. התפריט המגוון, הנוף היפה, הבריזה הקלה והכיסאות הנוחים יגרמו לכם לרצות לבלות שם את כל הבוקר והצהריים. אנחנו הזמנו את "ארוחת הבוקר הערבית", שכללה פלאפל, לבנה טעימה להפליא, סלט עגבניות עם קוביות גבינה משובחת, ריבה מסחררת בטעמיה, פיתות חמות מהטאבון ועוד שלל מטבלים ומאכלים. המנה היתה כל כך גדולה עד שהספיקה בנוחות לשני אנשים רעבים. לא לפספס גם את תה הנענע שלהם.

אם תספיקו להגיע לאקספו (עד סוף מרץ) אנחנו ממליצים בחום על דוכן הגלידה שליד הפביליון הסעודי. אם אתם רוצים לחוות טעם גן עדן, הזמינו גלידת מעמול ומי וורדים בסגנון העיר טאיף. בתוך הפביליון הטורקמני יש מסעדה מרכז אסייאתית מצויינת, ושמעתי שגם זו המרוקאית טובה מאד.

על מה אפשר לוותר: ראשית כל, בשום אופן אל תתפתו להזמין גלידה מחלב גמלים – מדובר בתועבה חמוצה ודביקה שתתקשה לכם בבטן כמו בטון רטוב מבונקר צבאי. פארק הניסים בדובאי (Miracle Garden) הוא גן של פסלי פרחים יפים למדי, אך הוא נוטה לשעמם אחרי עשר דקות. כמו כן, מחירו הגבוה ומיקומו המבודד אינם מצדיקים את המאמץ. את ה”מסגרת של דובאי” מספיק בהחלט לראות מרחוק מהרכבת – אין טעם להגיע אליה באמת. אני אישית אהבתי את התצפית מהקומות הגבוהות של בורג' ח'ליפה, אבל עדי לא – רק לחובבי הז'אנר. בכל מקרה, התצפית על איי הדקל יפה ומרשימה בהרבה. קניון האמירויות, שממליצים עליו בחלק מהאתרים, סתמי למדי לדעתנו. בעיקר – אל תבזבזו את זמנכם בקניות. יש כל כך הרבה דברים טובים יותר לעשות באיחוד האמירויות.

מלכודות תיירים: אם אתם לוקחים ספארי מדבר שגרתי (לא עם מדריכה כמו נאדה), תדעו שמדובר בסבירות גבוהה במלכודת תיירים. יניחו אתכם במאהל בדואי מלא בתיירים מכל העולם, וינסו למכור לכם שפע של פעילויות כמו ציורי חינה, סיורי טרקטורונים במדבר, צילומים על גב גמל, סנד-בורדינג וכדומה, והרבה אלכוהול (שהוא "כידוע" חלק בלתי נפרד מאירוח בדואי "אותנטי"). אם אתם אוהבים פעילויות כאלה – תהנו מאד. אם לא – תרגישו שסתם מנסים למרוח לכם את הזמן. הערב מסתיים בסדרת מופעים של ריקודי בטן, מופע ריקודים סופיים ומופע פעלולים באש, כולם מרשימים אך בעלי קשר קלוש ביותר לתרבות המקומית. הארוחה שמוכרים כ"ברביקיו בדואי" מזכירה, כפי שכתב חבר שלנו, ארוחת ערב בבסיס צבאי גדול: אכילה אך לא יותר מזה. עם זאת, הנוף המדברי מרהיב. לשיקולכם אם לוותר או לא, כל אחד בהתאם לטעמו האישי.

תחבורה: בדובאי יש מטרו מעולה שמכיל שני קווים, הקו האדום וקו הירוק. כדאי להתנייד בו באמצעות כרטיס יומי, שקונים בכל אחת מהתחנות, והוא נקי, יעיל ונוח. הרכבות הנוחות והממוזגות מגיעות כל כמה דקות, אך בשעות השיא הן עלולות להיות עמוסות למדי. הכרטיס היומי תקף לחלק מהאוטובוסים, שנוחים מאד אף הם. בדובאי תחנות האוטובוס סגורות וממוזגות, דבר שאני מקווה מאד שיאמצו גם אצלנו בארץ. עם זאת, הרבה מהאתרים אינם נגישים במטרו. המוניות ברחבי העיר נוחות וזמינות, אולם כדאי יותר לנסוע באובר. נהג יגיע בדרך כלל תוך כמה דקות, וייקח אתכם ליעד במחיר סביר בהחלט.

חשמל: השקעים באיחוד האמירויות הם כמו בבריטניה. הכינו מתאמים מראש.

כסף: באיחוד האמירויות מקבלים כרטיסי אשראי כמעט בכל מקום, אפילו נהגי מוניות ובעלי דוכנים. אם אתם רוצים דירהאמים במזומן, למיטב ידיעתנו המקום היחידי שאפשר לקנות אותם בארץ הוא בסניף בנק הפועלים בשדה התעופה . אפשר להזמין מראש מבנק הפועלים או לקנות בשדה. באיחוד האמירויות יש קשת רחבה של מחירים של אוכל ואטרקציות: מזול באופן מתון, עד לסביר, יקר וכלה במחירים בגובה הגלקסיה. אם תתכנו נכון, תוכלו לעבור את הטיול בתקציב סביר באופן יחסי, אבל אפילו אם אתם רוצים לחסוך, אל תצפו לחווית תרמילאות בהודו.

מדריך הקורונה המלא לאיחוד האמירויות: מצב הקורונה באיחוד האמירויות טוב יחסית נכון לכתיבת הטור הזה: כאלף נדבקים ביום, ואוכלוסיה שמחוסנת כמעט באופן מלא. עם זאת, נהלי הקורונה יכולים להיות קשוחים למדי, ובאבו דאבי הם מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות. אם אתם טסים לדובאי, תצטרכו לבצע בדיקת קורונה שלילית עד 72 שעות לפני הטיסה, ולהראות הוכחה שחוסנתם באופן מלא. כשתנחתו בשדה התעופה בדובאי יהיה עליכם לבצע בדיקת קורונה נוספת (אין חריגים – גם למחלימים), שאת תוצאותיה תקבלו לטלפון הסלולרי כארבע או חמש שעות אחרי הבדיקה, או שתוכלו לראות אותן באמצעות סריקת ברקוד שידביקו על הדרכון שלכם. אם תצאו שליליים, תוכלו להמשיך לטייל. אם תצאו חיוביים – תאלצו לשהות בבידוד עשרה ימים בחדר המלון שלכם. לכן, חובה לקחת ביטוח קורונה שמכסה את האפשרות הזאת. אם אתם מחלימים, ויוצאת לכם במקרה תוצאה חיובית בבדיקה בשדה התעופה, תוכלו ליצור קשר עם משרד הבריאות בדובאי, טלפון +971508994218, להתכתב איתם בואצאפ ולהסביר את המצב. לפי עדויות לא רשמיות, הם עשויים לשחרר אתכם מבידוד אם תוכלו להמציא להם תעודת מחלים באנגלית בתוספת לראיה (באנגלית) של בדיקת פי סי אר חיובית שתוכיח שחליתם. עם זאת, לא מדובר בחוק רשמי, ויש עדויות שהם סירבו לשחרר מבידוד במקרים מסויימים. לפיכך, אם אתם מחלימים טריים, יש סיכון מסויים בנסיעה לאיחוד האמירויות. אנחנו לקחנו שתי בדיקות פי סי אר בארץ כדי לוודא שאנחנו שליליים לפני הנסיעה. כמו כן, עליכם לבצע גם בדיקת פי סי אר נוספת 72 שעות לפני החזרה לארץ, ולמלא טופס חזרה לישראל באתר של משרד הבריאות.

באיחוד האמירויות קיימת חובת עטיית מסיכה במקומות ציבוריים. רוב האנשים עוטים מסיכה גם בפנים וגם בחוץ. יש פטורים למסעדות, בתי קפה, או למי שמבצע פעילות ספורטיבית. בפועל, מנסיוננו, לא אוכפים עטיית מסיכה בחוץ, חוץ מאשר במקומות הומי אדם כמו האסקפו או הגלובל וילג'. עם זאת, כשאומרים לכם לעטות מסיכה – תעטו בלי להתווכח, ובאופן כללי באיחוד האמירויות לעולם לא מתווכחים עם שוטרים, מאבטחים ונציגי החוק.

באבו דאבי, נהלי הקורונה מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות, ועליכם לקחת זאת בחשבון אם אתם מתכוונים לבקר באמירות. ראשית כל, אם תנחתו בשדה התעופה של אבו דאבי, עליכם להציג בדיקת קורונה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות (לא 72 שעות כמו בדובאי). שנית, אם אתם נכנסים לאבו דאבי מאמירות אחרת, תצטרכו להראות בגבול תוצאה שלילית של בדיקת קורונה שהתבצעה באיחוד האמירויות (כמו למשל הבדיקה שלכם בשדה התעופה). בדיקה שהתבצעה בחו"ל אינה תקפה מבחינה זו! יש חילוקי דעות האם עליכם להראות בדיקה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות, בארבעת הימים האחרונים או בשבועיים האחרונים (החוקים לא ברורים לחלוטין), אך בכל מקרה זו חייבת להיות בדיקה שהתבצעה באיחוד האמירויות. אם תטיילו עם מדריכה כמו נאדה, היא תוכל לעדכן אתכם בנהלים המדוייקים שקיימים באותו הרגע.

ביטחון אישי: איחוד האמירויות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם. רמת הפשע נמוכה מאד, ואין שום בעיה להזדהות כישראלים. בימים אלו יש הרבה מאד תיירים ישראלים במדינה, ועברית היא אחת מהשפות הנפוצות ביותר בדובאי.

כללי התנהגות: מיותר לומר שאיחוד האמירויות אינה מדינה דמוקרטית, ואופיה דתי-מוסלמי. אסור לבקר את האסלאם, את שליטי המדינה או את מדיניותם. החוק שאסר על מין לפני הנישואין באיחוד האמירויות בוטל לאחרונה, אך בכל זאת, הימנעו מהפגנת גילויי חיבה פומביים, בפרט באתרים לאומיים או מסגדים. נשים: בדובאי סובלניים הרבה יותר ללבוש חושפני מאשר באמירויות אחרות (כמו שארג'ה האדוקה), אך לא כדאי לבדוק את הגבולות. בשום מקום, פרט למסגדים, אין צורך לכסות את השיער. לבוש מערבי "נורמלי" בדרך כלל יספיק. בחופי הים ובבריכות אפשר כמובן להסתובב בבגדי ים, אך לא מחוצה להם.

טיסות: מכיוון שבישראל, "ביטחון" היא מילה שברגע שמזכירים אותה כולם נאלמים דום, השב"כ הספיק כבר להסתכסך עם שדה התעופה בדובאי ולהציב דרישות ביטחון שמבחינת האמיראתים נחשבות כפגיעה בריבונותם. לכן, יש מגמה של צמצום טיסות של חברות תעופה ישראליות לדובאי ויתכן שאלו יבוטלו לגמרי, אם לא ימצא פתרון למשבר. בכל מקרה, אנחנו ממליצים לטוס תמיד בחברות תעופה זרות שנהלי הביטחון שלהן שפויים יותר. Fly Dubai מפעילה מספר טיסות יומיות לואו קוסט לדובאי במחירים נמוכים אך בתנאים צפופים למדי. Wizz Air ו-Itihad מפעילות טיסות בתדירות קצת נמוכה יותר לאבו דאבי.