האם ממשלת פולין הגולה עמדה לחתום על הסכם חשאי עם גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה, ואם היתה עושה זאת, כיצד היתה משתנה ההיסטוריה של המאה העשרים? בספר מרתק המבוסס על מחקר ארכיוני ביותר משש מדינות, חושף ההיסטוריון יעקב פלקוב את סיפורם עוצר הנשימה של שני סוכנים יהודים-פולנים שנאבקו זה בזה, תככים בתוך צמרת בעלות הברית ומגעים חשאיים חובקי עולם, שמאירים באופן אחר לגמרי את הסכסוך הגרמני-פולני ואת ראשית המלחמה הגלובלית שקרעה את העולם.

"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".

נתן אלתרמן, שמחת עניים

הקטע הזה, מאת נתן אלתרמן, סיפורו של מגן על עיר נצורה שמבטא את עומק הייאוש ושאיפת הנקם היהודית, היה יכול להיכתב באותה מידה על ידי משורר פולני לאחר מלחמת העולם השנייה. המטייל בוורשה היום, ייתקל באינספור אנדרטאות לקורבנות של הנאצים, הקומוניסטים, המורדים הללו, גדוד המחתרת ההוא, הפרטיזנים האלמונים והצנחנים הפלונים. לפי הנראטיב הפולני שהתקבע לאחר המלחמה, פולין היתה קורבן אולטימטיבי ומדינה לוחמת הירואית בעת ובעונה אחת. זו שנאבקה ראשונה ברשע הנאצי, לא הסכימה להתפשר עמו מעולם ונכבשה על ידו. לא זאת בלבד שהקריבה את מיטב בניה, חיילים, מלחים וטייסים, במלחמה על האיים הבריטיים ולאחר מכן בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה, פולין גם הקימה את "צבא הבית" (ארמיה קראיובה) אחת המחתרות היעילות ביותר במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, באוגוסט 1944, פתחו הפולנים במרד אנטי-נאצי נגד כל הסיכויים ועמדו בפני צבאות גרמניה יותר זמן מאשר מדינות ריבוניות מסויימות. ובתמורה, כפי שתיארו אינספור סופרים והיסטוריונים פולנים לאחר המלחמה, קיבלה מדינתם סכין בגב. בעוד הנאצים השמידו את וורשה, בירתם התוססת והמעטירה, הסובייטים עמדו מנגד וחככו ידיים בסיפוק, ובעלי בריתם הבריטים מכרו אותם בדם קר לשלטונה האכזרי של ברית המועצות. לא קשה להבין מדוע הפולני הממוצע, שגדל על הנראטיב הקורבני הזה ורואה את תולדות ארצו כסדרה של קרבות הירואיים מחד ומזימות בגידה מאידך, לא מסוגל להבין את הסיפור היהודי שרואה בפולנים (או חלקם לפחות) רוצחי יהודים אנטישמים ומשקיפים מן הצד על השואה.

הסיפור הפולני מתבסס גם על הנחת יסוד שקטה נוספת, הגורסת כי הפלישה לפולין היתה השלב הראשון והבלתי נמנע באירוע המונומנטלי שידוע כ"מלחמת העולם השנייה". כלומר: מרגע שהיטלר חצה את הגבול הבינלאומי, התחילה המערכה הראשונה של סדרת אירועים בלתי נמנעים שיגררו את הגלובוס כולולמלחמה ההרסנית בתולדותיו. אמנם, במשך השנים ערערו היסטוריונים רבים, בפולין ומחוצה לה, על הסיפור הפולני הפשטני של "טובים מול רעים". אלו הדגישו, למשל, כי שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים, הן בביסוס הממשל הכללי, הן ברצח אחיהם והן ברצח יהודים, היה משמעותי הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר, ואפילו יחידות של המחתרת עצמה שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מקומי. מעטים יותר ערערו על הנחת היסוד השנייה של הסיפור הפולני, כאילו הסכסוך בין וורשה לברלין היה המערכה הראשונה, הבלתי נמנעת, במלחמת עולם.

יעקב פלקוב, היסטוריון מוכשר להפליא מאוניברסיטאות אוקספורד ותל אביב, הוא אחד מהחוקרים המעטים המערערים על שתי הנחות היסוד הפולניות גם יחד, תוך כדי טוויית סיפור היסטורי המתבסס על מסמכים היסטוריים נדירים. פלקוב, מומחה שאין כמותו בארכיונים השונים, קורא בשטף פולנית, רוסית, גרמנית ולטבית, ולכן יכול לבחון את החומר הראשוני ממלחמת העולם השנייה כפי שמעטים אחרים יכולים לעשות. בספרו החדש ופורץ הדרך, בין היטלר לצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית, משלב פלקוב סיפור הרפתקאות וריגול עוצר נשימה שדלה מהארכיונים הבריטיים, הגרמניים והפולניים, עם מחשבות עמוקות שמערערות את עצם התפיסה שלנו של מלחמת העולם השנייה. הוא חושף כיצד סמסון מיקיצ'ינסקי, מבריח, פיקסר ופושע ממוצא יהודי, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של פולין במלחמת העולם השנייה, לאחר שהבריח (תמורת תשלום דשן) מאות יהודים ואת בני משפחותיהם של בכירי הממשלה הגולה. בו בזמן, הוא היה מקורב לקציני אבוור (ביון צבאי גרמני), והצליח להשיג דרכון צ'יליאני שבאמצעותו נע ונד באופן חופשי באירופה הכבושה בידי הנאצים ומעבר לה. בשיא הקריירה שלו, סוף 1940 וראשית 1941, תיווך מיקיצ'ינסקי בין השגריר הגרמני בטורקיה, פרנץ פון פאפן, לבין פרופ' סטלינסלב קוט, אחד מבכירי המנהיגים הפולניים ויד ימינו של ראש הממשלה הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי.

אותם מגעים, משער פלקוב, עסקו בדיל דרמטי בין גרמניה לבין פולין: הרייך השלישי יעניק לפולנים מדינה עצמאית (אך כפופה לרייך) בחלק מהשטח שנכבש, ובתמורה תנטוש הממשלה הגולה (או לפחות הקבוצה של קוט ומקורביו) את לונדון ותעבור לוורשה. פולין תכרות ברית עם גרמניה נגד ברית המועצות, מהלך שיוציא את אוויר המלחמה מהבלון הבריטי ויוכל אולי להביא שלום לאירופה. אולם בעוד המגעים מתנהלים, טוען פלקוב, הבינו הבריטים את חומרת הסכנה. ביחד עם גורמים בביון הפולני שהתנגדו למיקיצ'ינסקי ולפטרונו, סטניסלב קוט, הם חטפו את המתווך מיקיצ'ינסקי מאיסטנבול, הביאו אותו לפלסטינה / ארץ ישראל ורצחו אותו שם בהאשמה (מופרכת לגמרי) של ריגול לטובת הגרמנים. זאת ועוד: החוקר והרוצח של מיקיצ'ינסקי, קצין הביון הפולני (גם הוא ממוצא יהודי) אדוורד שרקייביץ', המשיך לשתף פעולה עם הבריטים וכמעט חולל הפיכה שקטה בתוך הממשלה הפולנית הגולה, שמטרתה היתה לדחוק הצידה את ראש הממשלה ולדיסלב שיקורסקי ולהעלות במקומו מנהיג אחר, נוח יותר לבריטים. אולם מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בהפיכה ודאגו לפטר את שרקייביץ'. שני הסוכנים הפולנים יהודים – הרוצח וקורבנו  – נפלו שניהם לתהום הנשייה ביחד עם הדלתות המדיניות-פוליטיות שפתחו לזמן קצר.

"בפולין אין משתפי פעולה", התפאר כרוז של המחתרת, ארמיה קראיובה, בשנת 1945. "אצלנו אין האכה או קוויזלינג". אולם ההנגדה הזאת למנהיגי ממשלות הבובות בצ'כוסלובקיה ובנורבגיה אינה מדוייקת במאת האחוזים. מעבר לעובדה שהיו גורמים רבים בחברה הפולנית שאכן שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, בין אם ממניעים אופורטוניסטיים ובין אם מתוך שאיפה להגן על האוכלוסיה המקומית, פלקוב מראה שאפילו חוגי הממשלה הגולה שקלו להגיע להסדר עם הגרמנים, בעיקר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. בפרקים הראשונים, לדעתי החשובים והמעניינים ביותר בספר, הוא מציב את המו"מ שניהלו קוט והגרמנים, בתיווך מיקיצ'ינסקי, בהקשר אירופי רחב יותר. ב-1940, כאמור, אף אחד לא ידע בוודאות שתפרוץ מלחמת עולם שתסתיים בהשמדה של חלק מהמעצמות המשתתפות בה, ברית המועצות עדיין לא היתה מעורבת בלחימה, מעטים מאד חזו שתהיה שואה, ואפילו האלימות של הנאצים עדיין לא היתה זוועתית כפי שתהיה בשלבים מאוחרים יותר במלחמה. בשנת 1940 ניהלו הבריטים מגעים נרחבים עם קושרים גרמנים אנטי-נאצים, שדרשו להשאיר לרייך לפחות חלק מכיבושיו של היטלר, החליפו מודיעין עם וישי, ואפילו שקלו, בקצרה, לכרות שלום עם גרמניה הנאצית אחרי תבוסתה של צרפת. איאן קרשו מסביר שצ'רצ'יל דחה את האופציה הזאת בלב כבד, ורק בקושי הצליח לשכנע בכך את עמיתיו. אם כך, כיצד אפשר להאשים את הפולנים שרצו בסך הכל לנהוג כמו הצרפתים, הצ'כים ורבים אחרים, ולחסוך מעצמם לפחות חלק מזוועות הכיבוש?  אולם פלקוב אפילו מרחיק לכת יותר מכך. הוא חושב שאם הפולנים היו נענים להצעות הגרמנים – בין אם דרך המו"מ החשאי בתיווך מיקיצ'ינסקי או בדרך אחרת – התוצאה היתה טובה יותר לפולין ולעולם כולו. המדינה הפולנית היתה שומרת על עצמאות חלקית, לפחות, המוטיביציה למלחמה היתה דועכת גם מבחינת בריטניה, ואולי המלחמה הגרמנית-פולנית לא היתה הופכת למלחמת עולם. במקרה כזה, אולי גם השואה לא היתה מתחוללת וחייהם של מיליונים, לרבות פולנים ויהודים, היו ניצלים.

בין היטלר לצ'רצ'יל הוא ראשית כל ספר מרתק, שעלילתו עוצרת הנשימה שאובה כולה מארכיונים נסתרים ומתיקים שלא שזפתם עין אדם עד היום. מי שיקרא אותו יצא למסע בין מלונות מפוארים ברחבי אירופה, מפקדות מאובקות של קצינים בריטים וגולים פולנים, בתי מסתור בתל אביב, ורשתות ריגול שנפרשו בין לונדון, וורשה, איסטנבול וירושלים. כל המקומות הללו מתוארים ביד אומן, כאילו מצליח המחבר להחיות לרגע את העולם של מלחמת העולם השנייה על כל התקוות, האכזבות, התככים והאימה הטהורה שלו. כמו הטובים שבהיסטוריונים הוא לא מסתפק בהליכה בדרכים סלולות, ולא רק צולל לעמקי הארכיונים כדי להשיג מידע חדש, אלא דולה ממנו תובנות מאתגרות שגורמות לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו יודעים. החלק החזק ביותר שלו, לדעתי, הוא הדגש שבכל נקודת זמן היו הרבה מאד דרכים פתוחות, ומה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם השנייה בדיעבד לא היה נכון בהכרח במהלכה, ואפילו לא שנה וחצי לאחר שהתחילה. פלקוב מראה את המציאות לא כנתיב אחד אלא כדרך יער מפותלת שעשרות שבילים יוצאים ממנה בכל נקודת זמן, חלקם מתעתעים, חלקם אמיתיים, ולעולם לא ברור איזה מהם יסתיים במבוי סתום. הוא גם מפליא לתאר את מורכבות היחסים בין המעצמות, וכיצד שחקנים כמו הפולנים – שנראו כלפי חוץ מאוחדים במלחמתם בכובש הנאצי – היו בפועל מסוכסכים עד כדי התנקשויות, רציחות ומלחמת אזרחים פנימית, ועד כמה היחסים בינם לבין מארחיהם הבריטים היו רעים הלכה למעשה.

אולם אני, באופן אישי, חולק על מקצת ממסקנותיו של פלקוב. לפעמים נראה שהמחבר אינו מבחין די הצורך בהבדל שבין מגעים וגישושים לבין הסכמים דיפלומטיים שעשויים לשנות מציאות קשה ומסלימה של מלחמת עולם. הביטו לרגע על הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, בזמן המשבר הסופי של ממשלת בנט, וראו כמה גישושים בין מפלגות ופוליטיקאים מכל הקשת מתקיימים ומסתיימים בלא כלום. וזאת בתנאים של מערכת פוליטית דמוקרטית, לא של מלחמה אירופית או עולמית. הסיבה לכך היא שדיפלומטים ופוליטיקאים מגששים ובוחנים אפשרויות כל הזמן. זה תפקידם. אולם בכדי להביא משאים ומתנים בין יריבים מרים, כמו הגרמנים והפולנים, להסכמים של ממש, יש להתגבר על התנגדויות עזות של סיעות שאינן מעורבות בהסכמים.

אפילו אם השגריר הגרמני בטורקיה פון פאפן, אדם מתון באופן יחסי, היה מצליח להגיע להסכם עם קוט, האם היה מצליח להתגבר על הס"ס וכוחות קיצוניים אחרים שרצו לגרש את הפולנים ולהפוך את המדינה כולה ל"גן עדן ארי", והשפעתם על היטלר היתה רבה ועצומה? ומנגד, האם קוט היה יכול לשכנע את חבריו לממשלה הגולה, אפילו בתנאים הקשים של 1940, לוותר על חלקים ניכרים משטחי פולין ולהפקירם לשלטון כיבוש אכזרי? אנחנו יודעים שגורמים רבים בממשלה הפולנית סירבו, אפילו ערב מרד וורשה, כשגורלם היה תלוי בכך, לויתורים טריטוריאליים כלשהם לסובייטים במזרח פולין. מדוע שהיו מסכימים להפקיר את מערב פולין להיטלר תמורת הבטחות שנכתבו על הקרח? ואכן, קריאה זהירה בספרו של פלקוב מראה כי למרות שהיו לא מעט גורמים גרמניים ופולניים שרצו לבוא במגעים כלשהם, אלו היו בדרך כלל חד צדדיים, ונכשלו כמעט מיד לאחר שהתחילו כי אחד הצדדים (הגרמני או הפולני) סירב להמשיך עמם באופן רציני. במקרה אחד, זה של הקבוצה הפולנית הימנית-קיצונית חרש וחרב, מנהלי המשא ומתן נרצחו בידי חבריהם. דווקא על המגעים הכי דרמטיים, כביכול בין קוט לפון פאפן, המידע הארכיוני דל מאד, ואפילו פלקוב מודה, בהגינות רבה, כי קשה להסיק מסקנות יצוקות בסלע על תוכנם ורצינותם.

זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי הממשי ממלחמת העולם השנייה מאיר באור ספקני גם את טענתו השנייה של פלקוב, כאילו הסכם בין הגרמנים לפולנים היה יכול לשמור מידה כלשהי של עצמאות פולנית ולהציל את וורשה מהרס ומחורבן, כפי שניצלו פריז ופראג. בהחלט יתכן. אולם מול עיני הקורא צריכה לעמוד גם הדוגמא של סרביה, שנחרבה במלחמת אזרחים וחוותה גל טרור גרמני אכזרי למרות שקמה בבלגרד ממשלת משתפי פעולה נאמנה למדי. בנוסף לכך, בסין הרחוקה התבצע מהלך מאד דומה לזה שפלקוב מייחס לקוט. ואנג ג'ינג-ווי, סגנו של מנהיג סין הלאומנית, חתם על הסכם סודי עם היפנים וטס לננג'ינג בכדי להנהיג ממשלת משתפי פעולה. הממשלה הזאת לא חסכה מסין אפילו לא דיוטה אחת של הרס וטרור בידי היפנים, וכמעט כל ההבטחות שניתנו לה הופרו, בין היתר בגלל שכוחות קיצוניים בצבא היפני הפעילו לחץ על טוקיו לכרסם בהסכמות לאחר שואנג ג'ינג-ווי שרף את הגשרים וכבר לא היתה לו דרך חזרה. החוקר תימוטי ברוק, שדווקא מתבונן באהדה על משתפי הפעולה הסינים, כותב שחיילי ממשלת הבובות לא רק שלא הגנו על העם, אלא שדדו, רצחו ואנסו באזורי הכפר בדיוק כמו היפנים (ולוחמי הגרילה הסינים הקומוניסטים והלאומנים).

השגות אלו, כמובן, אינן מפחיתות מערכו של בין היטלר לצ'רצ'יל, ולו כהוא זה. באמצעות מחקר ארכיוני שאין שני לו, חושף פלקוב סיפור מרתק שמאיר באור אחר לגמרי את תחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שהיא נראתה בזמן אמת. בעיקר, הוא מראה לנו שבכל רגע היסטורי יש אינספור אפשרויות פתוחות, ולמרות הפיתוי לאחוז באמונות דטרמיניסטיות לאחר מעשה, בהיסטוריה שום דבר אינו קבוע מראש. ספר זה ראוי לו שיתורגם לאנגלית, פולנית, גרמנית וכל השפות הרלוונטיות האחרות, ויש לקוות שאכן כך יקרה.