ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי

"ואנקמה", ספרו של רועי שרון על הטרור היהודי, מגולל בפני הקורא פרשות חשובות ועולות ממנו מספר תובנות מרתקות וטורדות מנוחה. החשובה שבהן: האם המשפט הפלילי, על כל זכויות החשודים והנאשמים שלו, הוא בכלל כלי מתאים בכדי להתמודד עם טרור יהודי? בזמנים אלו, שבו הטרור היהודי מרים ראש בגאווה ובקושי טורח להסתיר את עצמו, השאלה הופכת לרלוונטית מאי פעם. ינשוף ספרותי תוהה האם המשפט יכול בכלל לנצח את הנקם.

רועי שרון, ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי (כינרת זמורה דביר: 2023)

מישהו כתב פעם שעיתונאים הם אלו הכותבים את הטיוטות הראשונות של ההיסטוריה. יש בכך אמת, כפי שציין ברק רביד בספרו המצויין על הסכמי אברהם. אחרי הכל, אנחנו ההיסטוריונים איננו מיומנים בחקר אירועים אקטואליים, ורוב הכלים שרכשנו (למשל מחקר בארכיונים) אינם זמינים לנו מפני שהתיקים הרלוונטיים סגורים על מנעול ובריח ויישארו כך למשך עשרות שנים. במקום זאת, מי שכותב ספר על אירועים שהתרחשו לפני עשר, עשרים או אפילו שלושים שנה חייב להסתמך על מקורות מקוטעים ולא תמיד אמינים, כמו ראיונות עם בעלי עניין שממלאים תפקיד בזירה הפוליטית העכשווית או כתבות עיתונאיות מפוקפקות יותר או פחות. עיתונאים, בניגוד להיסטוריונים, יודעים לחדור לאותה שכבה נסתרת של מקורות אסורים: לראיין שחקנים רבים בחשאי, להשיג מסמכים לא גלויים, ואפילו לבקר בזירות שאינן פתוחות לציבור הרחב. מצד שני, אותם ספרים עיתונאיים יהיו ברוב המקרים אכן חלקיים מאד, ובעיקר חפים מניתוח עומק וכלי אנליזה עדינים – כלים שהיסטוריונים לרוב יודעים להשתמש בהם טוב יותר. רק לאחר עשורים רבים, יוכלו החוקרים, בהדרגה, להעמיק ולדייק את עבודתם של העיתונאים.

קביעות אלו נכונות על אחת כמה וכמה לתופעה כמו הטרור היהודי של שני העשורים האחרונים. לא רק שהקבוצות שאחראיות לו אלימות, ממודרות, קטנות וחשדניות כלפי זרים, אלא שרבים בחברה הישראלית מנסים להעלים את עצם התופעה. זכורים לכולנו אותם אנשים שנהגו ועודם נוהגים להיעלב עמוקות מעצם אזכור המונח "טרור יהודי" או "אלימות מתנחלים", תוך כדי שימוש בטכניקות ידועות להתחמקות מדיון: מדובר באנטישמיות, זה לא באמת טרור, ואלו בסך הכל כמה פרחחים שמשרטטים גרפיטי (ושורפים מסגדים, בני אדם ובתים שלמים על יושביהם – מעולם לא זכה הביטוי "גרפיטי" למשמעות מרחיבה כל כך). בהקשר זה שמחתי על יציאתו לאור של ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי מאת כתב ההתיישבות רועי שרון. הספר המרתק הזה עונה על לאקונה משמעותית במחקר הישראלי: בעודם ספרים רבים נכתבו על אירועי הטרור היהודי של שנות השמונים והתשעים, בעיקר המחתרת היהודית ורצח רבין, סיפורם המרתק של המחבלים, המחתרות והפיגועים של השנים האחרונות כוסה כמעט אך ורק בכתבות עיתונאיות קצרות ומקוטעות, או בדוחות של ארגוני זכויות אדם שמטרתם אקטיביסטית ולא סיקורית או אנליטית.

חתונת הדמים המפורסמת של נערי הגבעות אחרי רצח משפחת דוואבשה

רועי שרון, וזו לדעתי הבעיה העיקרית בספרו, לא מנסה לנתח ולהבין לעומק את התופעות שהוא מתאר. למרבה האכזבה, הספר לא מסתיים אפילו בפרק סיכום שמנסה לטוות את החוטים ביחד, ולפרקים הקורא מרגיש כאילו הוא סיים מאמר ארוך (ומרתק!) בידיעות אחרונות, ולא ספר תיעודי-מחקרי. אולם מבין השורות עולות מסקנות מאד מעניינות, ששווה לתת עליהן את הדעת. ביתרת הטור הזה אתייחס רק לשאלה אחת בלבד: מדוע למחלקה היהודית בשב"כ יש רקורד הצלחה צנוע כל כך, לעומת המחלקות הערביות בשב"כ שאת מיומנותן בסיכול טרור לומדים בעולם כולו. ישנם אנשים, בעיקר בשמאל העמוק, שסבורים שהמחלקה לא רוצה להצליח, ושמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל שמעוניינת למעשה בטרור היהודי. אולם כהיסטוריון אני יודע, שתוצאות רעות לא תמיד נגרמות מזדון, אלא לרוב בגלל שילוב של קוצר יד, חוסר יכולת ובראש ובראשונה אילוצים מבניים. כך, לדעתי, ראוי להבין גם את הפרשה שלפנינו. לפחות, זה יהיה מעניין ושימושי יותר מלייחס זדון קונספירטיבי לאדם כזה או אחר.

ראשית כל, ישנו נושא האילוצים הפוליטיים המבניים. לפלסטינים, כידוע, אין זכות בחירה לפרלמנט הישראלי, ואפילו הערבים אזרחי ישראל (לבד ממנסור עבאס בממשלה הקודמת) קלעו את עצמם למצב של אופוזיציה נצחית. לכן, הם לא יכולים להפעיל לחץ פוליטי על הממשלה, למשל, לדקדק בזכויותיהם של חשודים פלסטינים. הטרור היהודי, לעומת זאת, נהנה מלובי פוליטי נרחב, אפילו של אנשים שלא מסכימים איתו: מרבנים שמעודדים אותו בדברים מפורשים יותר ופחות וחסינים למעשה ממעצר (הרב יצחק גינזבורג, למשל, שמתבלט כגאון המרושע של הספר), עבור בחלק מפרנסי יש"ע שמעודדים את מעוזיו הלא חוקיים בגבעות ובמאחזים, עד לפוליטיקאים שאמנם מגנים אותו (ולפעמים גם זה לא ממש, ע"ע עוצמה יהודית), אבל גם מדקדקים בכל זכות של עצוריו וחשודיו ומנסים לחבל בעבודת המחלקה היהודית. הממשלות השונות, שתלויות גם בלובי הפוליטי הזה, נתונות ללחץ אפקטיבי "לא להגזים" בחקירות טרור יהודי, בעוד מופעלים עליהן לחצים מקבילים להשקיע את כל המשאבים בסיכול טרור פלסטיני. מסיבה זו, כפי שראינו לאחרונה עם הפוגרום בתורמוס עיא, צה"ל נוטה לראות סיכול טרור יהודי כהסחת דעה והפרעה, שנמצאת לרוב בעדיפות אחרונה, אם בכלל.

שנית, חשודי הטרור היהודי מצטיינים בטשטוש עקבות מעשיהם, באופן שמקשה מאד להרשיע אותם, בעיקר בעבירות חמורות. חשודים בטרור פלסטיני משתדלים בדרך כלל שלא להיתפס, אבל רובם לא מכחישים את מעשיהם כשהם כבר בידי השב"כ, ובעיקר לא את השתייכותם לארגוני טרור. עורכי הדין שלהם, כפי שכתב פעם סייד קשוע, מתמקדים בעיקר במאמצים להפחית את חומרת סעיפי האישום, כדי לאפשר ללקוחות שלהם לצאת יותר בקלות בעסקת השבויים הבאה. חשודי הטרור היהודי, לעומת זאת, שותקים בחקירות ומכחישים הכל. מכיוון שהם וחוקרי השב"כ מגיעים מאותה החברה, לפעמים אפילו מאותם יישובים, קל להם יותר לזהות את כל תרגילי החקירה, גם מניסיון אישי וגם מהחוברת הידועה לשמצה שהוציא נעם פדרמן, עוד אחד מהגאונים המרושעים בסיפור של שרון. בניגוד לפלסטינים שנמצאים תחת מערכת משטר צבאי ונהנים מהרבה פחות זכויות נאשמים וחשודים, אנשי הטרור היהודי – בעידודו של פדרמן – מתמחים בניצול כל הזכויות והכלים שהמשפט הפלילי המודרני מקנה לחשודי עבירה. הם יודעים, למשל, שאחרי כך וכך ימים השב"כ יהיה חייב לתת להם להיפגש עם עורך דין, ושאם יעמדו בכל תרגילי החקירה ופשוט ישתקו – בסופו של דבר ישוחררו (מעניין לציין שזה היה המצב גם עם מרגלים קומוניסטים בבריטניה בזמן המלחמה הקרה – המתוחכמים שבהם ידעו שאם לא ימסרו הודעה מרצונם, יהיה כמעט בלתי אפשרי להרשיעם). נגד אנשי הטרור היהודי קשה גם להשיג ראיות, מכיוון שהם גרים בקהילות קטנות ואידיאולוגיות, כפריות לרוב, שבהן קל יחסית לזהות את סוכני השב"כ. משה אורבך, אחד מראשי ההתארגנויות (למרבה המזל אין קרבת משפחה!), כתב גם הנחיות פשוטות וקלות כיצד להימנע מהותרת ראיות פורנזיות ואפילו כיצד לטשטש עקבות. מכיוון שהכפרים הפלסטיניים – זירות הפשע העיקריות – בדרך כלל מסוכנים ועוינים, חוקרי השב"כ והמשטרה זקוקים לליווי צבאי בכדי להגיע אליהם, ועד שזה קורה, הזירה לרוב כבר מזדהמת ללא היכר והראיות נעלמות.

 לבסוף, גם כאשר חוקרי השב"כ מצליחים לאסוף ראיות, לא בכולן הם יכולים להשתמש בכדי להרשיע את ה"יהודים השמחים" בבתי המשפט. חומר מודיעיני, כידוע, לא תמיד קביל כראייה פלילית. זו, למעשה, היתה הסיבה שמחתרת בת עין יצאה ללא כלום: חלק גדול מהראיות הושגו בדרכים שנחשבות במשפט הפלילי כפסולות.

המסקנה של הפוסט הזה – ולדעתי גם זו העולה מספרו של שרון – אינה מלבבת כלל ועיקר. לפעמים, עולות בליבי תהיות האם המשפט הפלילי האזרחי הוא כלי מתאים בכדי לטפל בטרור, לרבות טרור יהודי, והאם לא הלכנו רחוק מדי, הרבה יותר מדי, עם זכויות נאשמים וחשודים. קריאתו של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, היא צעד ראשון לתיקון, אם כי איני בטוח שהוא יתחיל אפילו לפתור את הבעיה.

תמונת הפרופיל של לא ידוע

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 6, 2023, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף מודיעיני, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. הבעיה כל כולה מונחת במישור הפוליטי והינה חלק ממכלול הווקטורים ההיסטוריים והעכשוויים שמחוללים את ההפיכה המשטרית. אין לה נגיעה של ממש לחוסר איזון לכאורה במערכת המשפט לטובת "שיח זכויות" על חשבון "שיח ראיות." ישראל בחרה מהרגע הראשון של הכיבוש לתת עדיפות לקיומו ולניהולו ובמסגרת זאת לשחרר את המתנחלים (המעיין הנובע של הטרור היהודי) שחרור כמעט מוחלט מכפיפות לחוק וסדר – גם מגרסתם האזרחית בתחומי הקו הירוק וגם מגרסתם הצבאית בשטחים הכבושים. מהרגע שישראל החליטה שקיום וניהול הכיבוש חשובים יותר מכל מטרה אחרת, לפחות כל עוד סיפוח מלא "יקר מדי" לא היה ואין סיכוי שהדיכוי המשפטי (גם בזכויות וגם בראיות) יושתת על מחוללי הטרור היהודי. ממשלות ישראל וזרועותיה המשפטיות, המשטרתיות והצבאיות מכילות את הטרור היהודי ומשתמשות בו כעוד כלי למימוש מטרותיה ככובשת ומדכאת.

  2. תמונת הפרופיל של לא ידוע משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בתור ימני אני עדיין חושב שהטרור היהודי (הכוונה לזה שאחרי שנות ה80-90) הוא ברובו פעילות של נוער שוליים. אין מה להשוות מול התארגנויות של המחתרת יהודית לדוגמא שהייתה מורכבת מאנשים הרבה יותר אידאולוגים.
    מבחינה תועלתנית, אני כן מסכים שצריך לטפל בבעיה הזאת כאשר היא עוד קטנה, כי אם היא תתפתח ותקבל לגיטימציה (כמו שמתחיל לקרות כרגע) זה יצור בעיות שאנחנו לא יכולים לשער. זה מספיק גרוע שצריך להקדיש משאבים לטרור ערבי. אם נאלץ לטפל גם בטרור יהודי משמעותי זה יבוא על חשבון דברים אחרים. מכל בחינה אחרת, זה פשוט מביש.

    חוצמזה, אני ממש שמח לראות שהתחלת לפרסם טורים שוב. תמסור תודה לאישתך.

  3. תמונת הפרופיל של לא ידוע משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    האם שימשון היה טרוריסט או מנהיג שנלחם, במלחמה האם טרור כשר או לא , האם אנו כאן במחמה מתמדת, ו"מה שאתה קורא טרור אלו לוחמים, או פורעים?" האם המדינה נותנת תשובה או שאין תשובה מצהל לכן יש ואנקמה ?

  4. דווקא מה שכותב זאב מבוסס על הדברים שאתה כותב בפוסט. אתה עצמך כותב שלטרוריסטים יש גיבוי פוליטי ושהצבא רואה בטרור היהודי משימה בסוף סדר העדיפויות. מה בין טענתך לטענה שאתה מייחס ל"שמאל העמוק"? הרי ה"רצונות" של אנשי המחלקה היהודית אינם עניין לפסיכולוג – הם נקבעים על ידי האחראים עליהם – והרצונות של האחראים עליהם הם אלה שכתב זאב.

    • ובכל זאת, ההוראות שמקבלת המחלקה היהודית זה *לעצור* את הטרור היהודי, ומי שקרא את הספר לא יוכל להגיע למסקנה שהם לא מנסים לעשות זאת. ואכן, חלק גדול מהפיגועים נבלמו. יש הבדל בין הטענה לכך שהמערכת לא שמה טרור יהודי בעדיפות גבוהה (לפעמים היא כן, כמו בדומא) לבין הטענה שהיא מעוניינת בו.

  5. בזמנו הרושם שהיה מהספר "המחתרת היהודית" של חגי סגל שבתחילה הם תפסו את עצמם כאזרחים טובים המשלימים את מה שהצבא לא משלים. הצבא לא מוריד את ראשי העיר המסיתים אז הם מורידים. רק כעבור זמן הם הבינו שהם חצו את הגבול. היום ברור להם שהם מעבר לגבול וההתנהלות בהתאם. היה גם משהו מאד ניטשיאני בהתנהלות שלהם. סוג של האוברמנץ' שאיננו זקוק לנקודת מבט חיצונית וזאת בניגוד למהפכנים המקצועיים שמאד זקוקים לכך שיראו אותם וישימו לב אליהם.

    הבעיה המבנית עם מעגל הנקמה שכשמו כן הוא – מעגל. הם פוגעים בפלסטינאים והפלסטינאים פוגעים בהם הלוך וחזור. הסרט מיסטיק ריבר הצביע על צד הקארמה שיש פה או כפי שניסח זאת הלל הזקן בראותו גולגולת אחת צפה במים – על דאטפת אטופייך וסוף מטיפייך יטופון (על שרצחת נרצחת, וסוף רוצחיך ירצחון). רק איש החוק, השוטר, נמלט ממעגל הנקמה. בסוף השלטון יתערב. או שיגביל את התנועה הפלסטינאית כמו שקרה אחרי חומת מגן או שיפנה את ההתנחלויות. כדי לצאת ממעגל הנקמה חייבים המתנחלים להגיע לנקודת ארכימדס שתבהיר שזכותם על הארץ איננה נובעת מכח גרידא אלא מחוקיות המתקבלת על כל הצדדים. נקודת ארכימדס כזו אולי נמצאת בהר הבית אבל עדין לא הגענו אליה.

  6. יש שאלה אחת שמנקרת לי בראש ללא תשובה ואני אשמח לשמוע את דעתך:
    האם סמוטריץ וסביבתו, באמת מאמינים שהם יכולים לספח את השטחים, להקים כאן מדינת הלכה ואפרטהייד ועדין לשרוד? כלומר זו כמעט מתמטיקה, מול איכות כמותית (כדבריו של סטאלין) ישראל מציבה איכות איכותית. בלי חברה פתוחה ומשגשגת שמייצרת כלי משחית מתקדמים ומוכנה להתגייס ולהילחם, ויש לה תמיכה של המעצמה הגדולה בעולם איך הם הולכים לבצע את זה? אני לא שואל ברמה הפוליטית אלא ברמה הצבאית האופרטיבית. הרי גם הנשק הגרעיני הוא לא פיתרון מול גלי מתאבדים, מהומות ומטחי רקטות. יש כאן מצד אחד חברה שמוכנה לשלם בשמחה את מחיר הדם והדמעות, שחיים בתחושה שאין להם מה להפסיד ויש להם תמיכה עממית עצומה ומצד שני מי שמגדירים פגיעה של RPG בנגמ"ש "כאסון הנגמ"ש" וחייל מסיירת גולני שנהרג בפעילות מבצעית והוריו מזדעקים על הרצח של בנם.
    מה הרציונל שלהם?

    • אני חושב שברמה העמוקה הם מחזיקים בגישת ה״יהיה בסדר״ הישראלית הטיפוסית, טקטיקת עוד דונם ועוד עז פלוס אמונה באיזו התערבות ניסית מתישהו.

      • אז זה אמור שהדרך לעצור אותם היא להמחיש להם את המציאות? נניח ואני המנהיג העליון של האופזיציה, ואני קורא לחיילי צה"ל לצאת מהשטחים, ארה"ב מודיעה באופן חד משמעי שהמשמעות של סיפוח היא הפסקת התמיכה הצבאית והמדינית, ביטול עסקאות נשק וכ"ו.

      • הבעיה שהם יצרו מערכת אילוצים פוליטית שמקשה על כל מנהיג ישראלי לעשות את זה, במיוחד בידיעה שכל שטח שיפונה יהפוך לכאוס פלסטיני טיפוסי.

      • אני חושב שהתפיסה היא אחרת.
        עצם המשוואה של מי שמוכן לשלם את מחיר הדם ומי שלא מוכן לשלם אותו בימין העמוק לא נתפסת כחקוקה באבן. השאלה היא איזו דרך תייצר חברה שמוכנה להילחם.

        יותר מזה – התפיסה של החברה הישראלית ושל השמאל הישראלי שלא מוכנים להילחם (ע"ע קורי העכביש של נסראללה) היא הגזמה שגם בלבנון וגם עכשיו בימין מלקקים את הפצעים בגללה.

        הרציונל בסופו של דבר, גם אצל סמוטריץ' וגם אצל זהבה גלאון, הוא שהזהות נותנת את המשמעות למאבק. השאלה ממה מורכבת הזהות שלך ומה מאיים עליה היא זו שיוצרת את ההבדלים.

  7. 1. מבחינתי כל יוזמה שקוראת להרחיב את סמכויות השלטון על חשבון האזרח (כמו הניסיון לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות) אמורה להדליק מנורה אדומה. אם יתחילו ליישם כללים חדשים בתחום הטרור היהודי, את אותם העקרונות יישמו גם בתחומים אחרים, כמו רצח או סמים.

    2. בהסתכלות מרחוק: ישראל הינה מדינה דו-אתנית. בעולם המערבי יש מספר מדינות רב-אתניות: קנדה (עם מיעוט פרנקופוני), בלגיה (שבה אוכלוסיית דוברי צרפתית שווה לאוכלוסיית דוברי הולנדית), ספרד (עם מיעוטים בסקיים וקטלוניים).
    מה משותף בין המדינות הנ"ל? שלושתן מונרכיות, וזה לא נותן לעם כלשהו לכפות את כללי המשחק על האחרים. יש גם שוויץ, אך היא קונפדרציה שבה כל אזור נהנה מאוטונומיה.

    אין לי דוגמאות לרפובליקות אוניטריות רב-אתניות – ובו בזמן תקנות יחסית – פרט לישראל.

    • הלוואי שתיושם הדוקטרינה של שיח מוכוון ראיות גם במקרי רצח או אונס. למעשה, השופט עמית טבע את הביטוי בהקשרים פליליים, לא כאלו של טרור יהודי. לטיפול בטרור יהודי לא בטוח שגם זה יספיק.

  8. לא הבנתי מה אתה מציע – להוציא הודאות בעינויים? האזנות סתר נרחבות לכל נוער הגבעות?

  9. עינויים זה רעיון גרוע מאד ככלי לגלות את האמת, מלבד במקרים מאד חריגים כמו אלו של בן עוליאל. הייתי מתחיל בהחלת השיפוט של בתי דין צבאיים על נוער הגבעות, וכמו כן קבלה של ראיות שהושגו באמצעים מודיעיניים שבעיקרון נחשבות לפסולות בהליך פלילי רגיל.

  10. היחס כלפי המתנחלים דומה למה שהיה נהוג במחזות ביוון העתיקה – ה"דאוס אקס מכינה" הטיעון שאך אם יתנדפו המתנחלים יפתרו כל הבעיות והשלום המיוחל ביננו לבין הפלסטינים יגיע מעלה את המחשבה שחלק ניכר ממה שמוגדר כשמאל מרכז סבור כנראה שזהו פתרון פלא בדומה לאל מן המכונה שהיה מפציע בסוף המחזה ופותר את הבעיה במטה קסם. זה תהליך מחשבתי מופלא שמטרתו להתעלם מאשמת הצד השני – הפלסטיני- בסיכסוך וליצור אשליה שכל האשמה היא אך ורק בהתנחלות. בסוף שנות ה70 החלו ניצנים של מגעים בין אנשי שמאל ישראלים לבין נציגים של התנועה הלאומית הפלסטינית כשהאחרונים מתעקשים כל העת שלא להתחייב להכרה בישראל או לכל פשרה שהיא. באותן שנים היו בכל הגדה המערבית כמה עשרות אלפי מתנחלים ואפשר היה בקלות, אם היה שכל בקודקודם של נציגי התנועה הלאומית הפלסטינית להגיע להסכם שלום. מה שקרה בפועל שערפאת ואנשיו "נזכרו" להכיר בישראל רק בסוף שנות ה80 כשבגדה המערבית חיה אוכלוסיה של מאות אלפי מתנחלים עם כל המשמעות הנובעת מכך – כוח פוליטי לא מבוטל, השתלטות על אדמות, דחיקת אוכלוסיה פלסטינית ועוד. אז לכל היותר ניתן להאשים את שני הצדדים בכך שלא הגענו לשלום.

    ,

  11. "קריאתו של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות".
    איך זה עולה בקנה אחד עם עילת הסבירות שזה מילים יפות שמשמעותן בעצם: ככה בא לי.

    • רק שזה לא נכון. עילת הסבירות זה כלי משפטי שמופעל במקרים ספציפיים ועל סמך מתודולוגיה ידועה.

      • אתה טועה, דני.
        מתודולוגיה לא יכולה בהגדרה להיות עניין סובייקטיבי.
        לא לחינם עילת הסבירות (השם מטעה אבל לא ארחיב) בתוספת העניין ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט" וזכות עמידה לכל דכפין מביא בפועל להעברת הכוח לרשות אחת שאינה נבחרת שהיא הפוסקת האחרונה ושאין עליה שום ביקורת.

כתיבת תגובה