בחלק הראשון של "ארס הנחש", סיפר לנו דוד גנדלמן על הרומן החשאי בין ישראל ו"אניה ניה", המחתרת שייצגה את השחורים בדרום סודאן. דיברנו על סימבה, טרזן וסוכני המוסד שנכנסו לתמונה. כעת, לוקח אותנו גנדלמן למבצעים החשאיים במלחמת האזרחים הסודאנית. בין היתר נראה כיצד מפוצצים סירה על נהר ומשתמשים בעמוס הנביא כמדריך לחימה, וכן נבחן את המלחמה בהקשר הגיאופוליטי שלה ונבין כיצד ומדוע הסתיימה. והכי חשוב: מה יצא לנו מזה? ינשוף היסטורי לוקח אתכם לג'ונגלים והמדבריות בתפר בין העולם הערבי ואפריקה שמדרום לסהרה.

לחלק הראשון של הסדרה

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969. כמו במלחמות גרילה אחרות, העיקרון המנחה של המבצע הישראלי בדרום סודאן היה לא לצאת למלחמה מול צבא סדיר ראש בראש, אלא לסבך ולרתק אותו. קודם כל יש למנוע מהצבא את חופש הפעולה, לאלץ אותו לעסוק באבטחה של עצמו, לנוע בשיירות, לפתוח צירים ובכלל להפוך אותו ליותר כבד בתנועותיו. לכן צריך היה לשים את הדגש על מיקוש דרכים, פיצוץ מקומות צרים כמו גשרים ומעברים, ועל מארבים לתחבורה. המבצעים היו אמורים להתחיל בו זמנית באיזורים שונים.

המשלחת הישראלית הצטרפה ליחידה בפיקודו של ג'וזף לאגו, שכבר נתקלנו בו בחלק הראשון של הסדרה, והתלוותה אליה במסע רגלי של 350 ק"מ ביער טרופי, בהרים, באזורים צחיחים ובסוואנה עם עשב בגובה אדם. השטח היה קשה ביותר למסעות מאומצים, גם לא היה מספיק מזון ומים, וכדי להוסיף לקשיים, החום הלוהט התחלף לפרקים בגשמי זעף. מטרת המסע הייתה נקודה על הנילוס הלבן מצפון לג'ובה, בירת הדרום, שבה בן עוזיאל ולאגו תכננו להטביע ספינת נהר גדולה ולפגוע בתעבורה מחרטום לדרום. בן עוזיאל למד את השרטוטים שהוכנו ע"פ התיאורים של קציני אניה-ניה ופיתח שיטה שלא דורשת השתלטות על הספינה ולא מסכנת את חייהם של נוסעים אזרחיים. תושבי הכפר השכן שתמכו באניה-ניה היו אמורים להוביל את המבצעים דרך ביצות נרחבות לאורך הגדה בנתיבים הידועים רק להם ולקחת אותם בסירות לאמצע הנהר ל"יירוט" הספינה. אז בן עוזיאל יחבר מטען חבלה קטן לחלק הקדמי של הספינה, שבנויה מכמה אסדות מחוברות עם סירת מנוע באמצע שדוחפת את כל המבנה, הפיצוץ יפער חור קטן, הספינה שעולה מול הזרם תתמלא במים במהירות ותטבע עם החלק הקדמי במקום המיועד. כך הספינה לא תתפרק, לא תטבע לגמרי ואפשר להימנע משימוש בירי.

אבל לאחר המסע המפרך נכונה להם אכזבה: רק לפני כמה ימים שבט שכן פשט על הכפר, כל התושבים עזבו וגם הסירות לא היו בנמצא. ניסיון עצמאי להגיע לנהר דרך הביצות והצמחייה הסבוכה נכשל, ניסיונות דומים לעשות את זה מעלה ומטה לאורך הנהר גם כן לא צלחו, ואחרי שהם צפו במעבר הספינה במשקפת נותר להם רק לשוב בחזרה. תוך כדי כך קיבלה המשלחת הישראלית שיעורים חדשים בהלכותיה של אפריקה: למשל, שאסור ללון קרוב לנהר כי בלילה מגיחים היפופוטמים מהמים, וגם מהפילים לאורך המסע היה צריך להיזהר. אחרי עוד 350 ק"מ לכיוון השני, הפעם במסלול שונה, יחידת לאגו שבה לאואיני-קיבול ביחד עם הישראלים. בתור פרס ניחומים הם פוצצו שני גשרים, כאשר בן עוזיאל הרכיב וחיבר את מטעני החבלה בעצמו.

במקביל להם פעלו לפי התוכנית גם יחידות אחרות. בין היתר, נוסה השימוש ב"מארב המשולש" שבן עוזיאל הציע לפי הכתוב בספר עמוס ה יט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על-הקיר ונשכו הנחש". התרגולת הרגילה של החיילים הצפוניים כשהיו נתקלים במארב באזור הזה הייתה להשיב אש ולסגת על המכוניות שנשארו לג'ובה. לכן מארב "דב" נותן לשיירה לעבור בלי לפתוח באש, אז השיירה נתקלת במוקשים ואש של מארב "ארי", נסוגה אחור, נתקלת באש של "דב", מחלצת את עצמה לגדת הנילוס למעבורת, ושם תוקף אותה מארב "נחש" שאף אחד לא מצפה לו כל כך קרוב לג'ובה. האילוצים לעולם מובילים לשינוי בתוכנית, לכן בגלל מחסור במכשירי הקשר לתיאום הפעולות נאלצו לוותר על "דב" ולהשאיר רק מארב כפול, "ארי" ו"נחש". שיירה של ארבעה כלי רכב הגיעה למארב "ארי" בפיקוד סרן גלריו, הרכב הראשון עלה על מוקש והתלקח, החיילים השיבו על אש האניה-ניה באש שלהם ונסוגו בשלושת כלי הרכב הנותרים. כשהם עלו על המעבורת, מארב "נחש" בפיקוד סגן וויליאם, אחיו של ג'וזף לאגו, המתין לפי התדריך של בן עוזיאל עד שהם יתרחקו כמה מטרים מהחוף, כדי שהחיילים לא יוכלו להסתער עליו, ואז פתח על המעבורת באש נק"ל ו-RPG. בסוף המעבורת נתקעה בצמחייה הסבוכה בגדה הנגדית.

יחידות אחרות גם כן פוצצו כמה גשרים, מיקשו דרכים וצמתים, הניחו מארבים לכלי רכב צבאיים ותקפו מספר פטרולים. התושבים המקומיים דיווחו על מספר גדול של חיילים הרוגים ופצועים שהובאו לג'ובה, וגם על כך שיומיים לפני הפעולה הייתה התכנסות בג'ובה שבה נציג רוסי דובר ערבית אמר לקהל: "אין צורך לחשוש מהאניה-ניה. אנחנו תומכים במשטר המהפכני של נומיירי וכבר סיפקנו לו 25 מטוסי סילון". בן עוזיאל העיר על זה: "מסקרן אותי מה הייתה תגובתם כעבור יומיים". בקיצור, ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה.

בדצמבר 1969 המשלחת חזרה לארץ. הפעם הוחלט על פינוי אווירי לאוגנדה במקום מסלול רגלי, ויוסי סלנט פינה את המשלחת בשני סבבים. במסדר פרידה לאגו הנרגש העניק לבן עוזיאל דרגת קולונל וכינה אותו "הארכיטקט הראשי של אניה-ניה".  

אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה של בן עוזיאל בדרום סודאן: מתוך שמונה משלחות שפעלו בתקופה המדוברת (כל פעם שלושה-ארבעה אנשים למשך כמה שבועות או חודשים) בן עוזיאל עמד בראש חמש, ועוד שתי משלחות הוא ליווה כחונך. וכאשר הוא לא נכח פיזית בדרום סודאן, הוא המשיך ללוות את האנשים ממטה המוסד ברדיו. לחלק מהמשתתפים במשלחות הבאות היה גם נסיון מעשי מכורדיסטן, כמו לסא"ל יוסף לונץ, ד"ר אליצור חזני וד"ר איתן רובינשטיין. יוסף לונץ היה בעברו מדריך צבאי באתיופיה, נסיון דומה היה גם לרס"ן רענן שריר ורס"ן גבי מגל. כל זה תרם לחידוד ושיפור של הכשרות ואימונים של חיילי האניה-ניה. אבל בן עוזיאל הדגיש גם את יישום הניסיון של הקצינים המקומיים במקום כפייה של התרגולות המוכרות: למשל בקרבות בעשב הגבוה לא רואים את החיילים כבר ממרחק של מטר וזה מקשה על ניהול האש וההתקפה, לכן פותחו שיטות למתן פקודות וניהול יחידה בתנאים אלה.  

כפי שהוזכר לעיל, אחרי ההפיכה של ג'עפר נומיירי במאי 1969 סודאן התקרבה לבריה"מ, קיבלה משלוחים גדולים של מטוסים, מסוקים, טנקים, נגמ"שים וארטילריה, והצבא הגביר את הלחץ על מורדי הדרום, במיוחד בסיורי אוויר ובהפצצות, כך שהסיוע הישראלי הגיע בדיוק בזמן הנכון. המורדים באמת הצליחו לרתק את רוב הצבא ע"י פעולות הטרדה, מיקוש ומארבים. כמה אלפי חיילי האניה-ניה עברו אימונים במחנה באואיני-קיבול, המפקדים נשלחו לקורסי הכשרה בישראל בנושאי טקטיקה, חבלה, מודיעין, אדמיניסטרציה צבאית, קשר וכו'. בנוסף חלק מהחיילים התאמנו אצל מדריכים ישראלים באתיופיה במחנה שהוקם לשם כך. בינואר 1971 צבא סודאן כבש את המחנה באואיני-קיבול, ובפברואר 1971 המפקדה הוקמה בנקודה חדשה, כאשר מבצע המעבר וההקמה מתנהל בפיקודו של בן עוזיאל ששוב חזר לדרום סודאן, הוא גם הכין מראש את תכנית הפינוי של הציוד והחיילים. ההתקפות של האניה-ניה במחוזות השונים המשיכו.

פוליטיקה, גרמנים וקריצת עין מקג"ב

ג'וזף לאגו בנה את עצמו מתוך הסיוע הישראלי לא רק כדמות צבאית אלא גם פוליטית. הוא שירת בצבא הסודאני בדרגת סגן, הצטרף למורדים ב-1963, היה אחד ממקימי האניה-ניה, אבל עד 1969 פיקד בפועל רק על אזור מזרח אקווטוריה. לאגו היה בן שבט מאדי הקטן, לא עמדו מאחוריו שבטי דינקה ונואר הדומיננטיים, אבל דווקא הוא הצליח לשכנע את הישראלים שהוא האיש הנכון לבנות עליו ולא הפוליטיקאים שיודעים רק לדבר. לאגו כבר היה משופשף בענייני סיוע מחו"ל: בתקופת מרד הסימבה הוא התמקם בשמורת גרמבה בקונגו והצבא הקונגולזי הצניח לו נשק תמורת מידע על המחנות והתנועות של סימבה.

אבל המשלוחים הישראליים הרימו את קרנו באמת. כאשר גורדון מואורטט מאיין החליף את אגריי ג'אדן ב-1969 כראש הזרוע הפוליטית ונבחר לנשיא "רפובליקת הנילוס", בסיס תמיכתו כבר היה רעוע. התואר הפוליטי היה ריק מתוכן, בפועל מי שיש לו נשק, הוא המפקד. מפקדי אניה-ניה מאזורים אחרים באקווטוריה, בנילוס העליון ובבחר אל-ע'זאל התחילו אחד אחרי השני לעבור לפיקודו של לאגו שהתנה בכך את קבלת הנשק הישראלי. לבסוף ב-1970 מאיין הודח ללא התנגדות ולאגו הפך לראש תנועת השחרור של דרום סודן – SSLM – South Sudan Liberation Movement . על שהמעבר של מפקדי אזורים אחרים לפיקודו של לאגו לא היה עניין פשוט כלל תעיד בין היתר העובדה, שהמפגש הראשון של לאגו עם מפקד איזור הנילוס העליון ג'וזף אקאון התקיים במאי 1970 בתיווך ישראלי באדיס-אבבה, לא פחות. לכן ההישג של לאגו לאחד את כל הכוחות הצבאיים תחתיו היה יוצא דופן בהחלט בתנאי דרום סודאן.

בנוסף לישראלים היו עוד גורמים שבחשו בקלחת המרד הדרום סודאני. אחד הרועשים, אם כי החלולים שבהם, היה רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ידוע לשמצה. בספרו המפורסם של פרדריק פורסיית "כלבי המלחמה" שטיינר מופיע בשתי צורות. בשמו האמיתי הוא מוזכר בין היתר בהקשר הדרום-סודאני, כאשר הגיבור הראשי שאנון מתלבט האם כדאי לו לצאת לדרום סודאן: "בדרום, במחוז אקווטוריה, שכן המחנה של רולף שטיינר שאמור היה להדריך את המקומיים באומנות המלחמה, אבל לא שמעו ממנו כבר מספר חודשים. במעלה הנילוס, במזרח, היה מחנה הרבה יותר רציני שבו ארבעה ישראלים הדריכו את הילידים וחימשו אותם בנשק סובייטי שנתפס בכמויות גדולות ע"י ישראל ממצרים בשנת 1967". שטיינר גם שימש השראה לדמותו של קורט זמלר שבסוף הספר גם כן נסע לדרום סודאן ונהרג שם בזמן מיקוש הדרך שהיו אמורים לעבור בה נגמ"שים סודאניים.

במציאות לשטיינר באמת לא היה מזל, אבל גורלו היה בכל זאת לא עד כדי כך טרגי. אחרי שנזרק מביאפרה בדצמבר 1968 הוא ניסה את מזלו בדרום סודאן, חבר לאמיליו טפנג שהיה מפקד האניה-ניה בתקופת מאיין, הבטיח הרים וגבעות בצורה של משלוחי נשק מגרמניה, פיקד על כמה קרבות כושלים, ניסה לעבור לפיקוד לאגו כשראה לאן נושבת הרוח, אבל המדריכים הישראלים לא רצו לראות את "הנאצי הזה" ולאגו גירש אותו. שטיינר נעצר באוגנדה בנובמבר 1970, הוסגר לשלטונות סודאן, עונה קשות, נשפט לעונש מוות, אבל אחרי כמה שנים שוחרר בלחץ ממשלת מערב גרמניה. בן עוזיאל ציין בקשר לזה בדיעבד: "אם הייתי יודע שככה יענו אותו, לא הייתי נותן לזה לקרות. למה לענות אותו, הוא לא עשה שום דבר רע". בכלא שטיינר גם צולם ע"י אנשי קולנוע ממזרח גרמניה לסרט תעמולה דוקומנטרי, ומומחי "שטאזי" השתתפו בחקירתו. בכלל מזרח גרמניה השתתפה באופן פעיל במלחמה לצד הממשלה הסודאנית, בנוסף למדריכים וטייסים סובייטיים ומצריים היו גם מזרח גרמניים, ומרקוס וולף, הראש האגדי של אגף המודיעין של "שטאזי", נזכר מאוחר יותר במלחמות המודיעין שהוא ניהל נגד המוסד הישראלי בדרום סודאן.

חוץ מטיפול בשיגור המשלחות הצבאיות המוסד עסק גם בצד התעמולתי של המלחמה. יוסי אלפר היה אחראי מטעם המוסד על הפרוייקט הזה. במשרדו בתל-אביב הוא הפיק עיתוני שדה ועלונים של האניה-ניה, כשהוא מחקה את ניב האנגלית המקובל בדרום סודאן ומשתמש בפורמט וגופנים של העיתונים בקניה ואוגנדה. העיתונים והעלונים תיארו את הזוועות שמבצע צבא סודאן באוכלוסיית הדרום ואת התקווה לניצחון במלחמה לחירות. הפרטים סופקו ע"י בן עוזיאל מאואיני-קיבול. אלפר אפילו השקיע בעבודה עיתונאית אמיתית וראיין את לאגו במקום מושבו בדרום סודאן. העיתונים נשלחו בדואר דיפלומטי לשגרירויות ישראל במזרח אפריקה והופצו משם במעטפות מקומיות לעיתונאים זרים ומקומיים ולדיפלומטים זרים. כך קול האניה-ניה היה מגיע לתודעת העולם. בצד השני גם כן שמו לב לפרוייקט הזה. דיפלומט ישראלי המוצב באדיס-אבבה דיווח שבאחד הקוקטיילים ניגש אליו דיפלומט סובייטי, הראה לו את העיתון של אניה-ניה תוצרת המוסד והעיר: "עבודה יפה". גם הקג"ב ידע להיות קולגיאלי.

שלום בזמן

אחרי מרד הנפל הקומוניסטי ביולי 1971 ג'עפר נומיירי החל לחשב את דרכו מחדש. הוא הוציא להורג את צמרת המפלגה הקומוניסטית, צמצם את היחסים עם בריה"מ, גירש את היועצים של "שטאזי" והתחיל להתקרב למערב.  הוא גם ראה שהמלחמה בדרום הפכה למלחמת התשה ללא תכלית, הצבא ספג אבידות ולא היה צפי להכרעה. גם ג'וזף לאגו בשלב זה חשב שאין סיכוי לנצחון צבאי אמיתי, אפשר להמשיך להטריד ולרתק את צבא הצפון אבל לא מעבר לזה. בראיונות מאוחרים הוא אמר שהסיבה הייתה נעוצה בזה שהישראלים סיפקו נשק נחות לעומת הנשק של הצפוניים, בזמן אמת בשיחות עם בן עוזיאל הוא השתמש בניסוח מעורפל יותר "יש הסוברים שהנשק לא מספיק מול הצפון". אבל באמת קשה להאמין שהיה ביכולתה של ישראל לספק נשק שישתווה בעוצמתו לנשק של צבא סדיר עם חיל אוויר ושריון. מטרתה היתה הרי רק לרתק את כוחות הצפון עד כמה שאפשר, ולכך הנשק שהבריחה התאים והספיק. כמו שלאגו עצמו אמר לבן עוזיאל בתחילת הפעילות הישראלית: "אף אחד לא מפחד מנשיכת תינוק, כי אין לו שיניים. אנו צריכים שיניים". וישראל סיפקה את השיניים וכך הושגה המטרה: הנשיכות הפכו לכואבות והאניה-ניה הפכו לגורם שיש להתחשב בו ולהגיע איתו להסכמות. מכיוון ששני הצדדים החלו לחשוב על הפסקת אש, בסוף 1971 התחיל משא ומתן ובפברואר 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה שסיים את הסבב הזה של מלחמת צפון-דרום שראשיתו ב-1955.

הדרום קיבל אוטונומיה מנהלתית, לוחמי האניה-ניה קיבלו חנינה והצטרפו לצבא סודאן, הוחלט על שפה אנגלית בדרום במקום ערבית וכיוצא בזה. ג'וזף לאגו הפך לגנרל בצבא הסודאני. חלק מהגורמים הפוליטיים, בעיקר אלה שלאגו הדיח בדרך לעלייתו כאיש החזק בדרום, התנגדו להסכם בטענה שזו בגידה במטרה והיה צריך להילחם עד השגת העצמאות, אבל בלא כוח ממשי לקולם לא הייתה השפעה. חשוב להדגיש גם שלכל אורך המלחמה היו גם כאלה שחשבו שאין צורך להילחם כלל, בממשלת סודאן בחרטום כיהנו תמיד פקידים בכירים ושרים מהדרום, ואפילו בראש משלחת הצפון בשיחות אדיס-אבבה עמד שר דרומי שחור.

הסכם זה גם חתם את הגולל את פרשת הסיוע הצבאי של מדינת ישראל לדרום סודאן שנמשכה קצת יותר משנתיים. כמו שאמרה גולדה מאיר ב-1969, "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו", והישראלים באמת לא הפריעו. בעצם גם לא היתה להם כל כך יכולת להפריע. אפילו אם ישראל הייתה רוצה בהמשך המלחמה, כל הגורמים היו נגד.

השיקול העיקרי היה מצב היחסים עם אוגנדה. מתחילת פרשת הסיוע הישראלי לדרום סודאן הנשיא מילטון אובוטה גילה יחס אמביוולנטי כלפי העניין כולו. מצד אחד הוא ראה חשיבות בעזרה לשבטים השחורים שנלחמים בדיכוי ערבי, אבל בתקופה הזאת של שלטונו הוא כבר היה עמוק בתהליך של "הליכה שמאלה" ורצה לשפר את היחסים עם המדינות הערביות. מסיבה זו גם שיתוף הפעולה הצבאי של אוגנדה וישראל עדיין נמשך אבל צפו ועלו סימני שאלה לגביו בצורה של העברת תפקידים ופרוייקטים למדריכים צבאיים ממדינות הגוש המזרחי. לכן אובוטה גם לא הסכים לתדלוק מטוסי חיל האוויר באוגנדה אחרי ההצנחות בדרום סודאן והגביל את הקשר של הישראלים עם דרום סודאן דרך אוגנדה. מי שהיה עזר כנגדו היה הרמטכ"ל אידי אמין. הוריו היו מהשבטים שחיו גם בדרום סודאן, הוא העריץ את ישראל, היועצים הישראלים היו החברים הטובים ביותר שלו, ולופיכך הוא הרבה לעקוף את אובוטה בענייני העזרה לדרום סודאן. לכך הייתה קשורה גם פרשת רולף שטיינר: אובוטה הסגיר אותו לסודאן בינואר 1971 כי רצה לשפר את היחסים עם חרטום, אמין לא הצליח למנוע את המעצר וההסגרה, אבל דאג לקחת משטיינר את המסמכים המפלילים את אמין עצמו בתמיכה במורדי דרום סודאן. אם אובוטה היה מתמהמה עוד שלושה שבועות, יכול להיות שהפיכת אידי אמין ב-25 בינואר 1971 הייתה חוסכת לשטיינר את ההסגרה והעינויים, אבל לשכיר החרב הגרמני היה מזל ביש.

אמין גם ביקר במחנה באואיני-קיבול ביולי 1970, התרשם מהאניה-ניה ואפילו אמר ללאגו: "הצבא שלך טוב משלי". (במאמר מוסגר נציין שבתקופת שלטונו אמין באמת צירף הרבה לוחמי אניה-ניה לשעבר לצבא אוגנדה, ואפילו מפקד בסיס אנטבה בזמן המבצע לשחרור החטופים ב-1976 היה קצין אניה-ניה בשם גודווין סולה. בליל המבצע הוא בילה אצל המאהבת במקום להיות בבסיס, לכן הרמטכ"ל מוסטפא אדריסי רצה להוציא אותו להורג  ורק הקירבה לאידי אמין הצילה אותו. בסוף הוא נהרג ב-1979 במלחמת אוגנדה-טנזניה שהפילה את שלטונו של אמין). בן עוזיאל גם ידע לספר על המטווח שערך אידי אמין בזמן הביקור: הוא פיספס בכל חמש היריות שירה, אך בן עוזיאל שרצה למנוע מבוכה רבתי "בדק" את הרובה והכריז שהוא לא מאופס.

כאשר אידי אמין תפס את השלטון בינואר 1971, בחודשים הראשונים יחסיו עם ישראל פרחו, כולל הסיוע לדרום סודאן. אבל מהר מאוד הדברים השתנו. אמין ביקש מישראל הלוואה בסך 10 מיליון פאונד וגם מטוסי "סקייהוק" ו"פנטום" כדי להילחם בטנזניה. הוא קיבל תשובה מנומסת שישראל בעצמה קונה את המטוסים בארה"ב ולא יכולה למכור אותם, וגם אין בידה סכומים כאלה להלוואות. אמין בסגנונו האימפולסיבי הגיע למסקנה שאין תועלת בישראלים והם סתם מנצלים את אוגנדה, התקרב למדינות ערב וללוב של קדאפי בפרט ובסופו של דבר גירש במרץ 1972 את היועצים הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל.

בזמן המשא ומתן בסוף 1971 בין דרום לצפון סודאן יחסי אוגנדה-ישראל טרם נותקו אבל כבר היו במסלול הידרדרות. אמין מינה שגריר בסודאן, הזמין את נומיירי לביקור והכריז שגורמים עוינים ניסו לשבש את היחסים בין סודאן ואוגנדה אך הדבר לא יישנה. לכן מבצע הסיוע של המוסד הסתיים בפועל כבר בסוף דצמבר 1971, וחתימת  הסכם אדיס-אבבה בפברואר 1972 היה צעד חכם ואפילו הכרחי לאור הנסיבות. באופן סימבולי החתימה הייתה ב-27 בפברואר וטקס חתימת האשרור הסופי של ההסכם התקיים ב-27 במרץ 1972, בדיוק ביום שאידי אמין הודיע לשגריר ישראל באוגנדה על גירוש מיידי של היועצים הישראליים.

כל המשלחות הישראליות נכנסו לדרום סודאן מאוגנדה, כך גם חלק ממשלוחי הציוד, והנתיב הזה נחסם עכשיו לגמרי. אם המלחמה הייתה נמשכת, לאגו היה פתאום מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כמו שקרה למוסטפא ברזאני בכורדיסטן: אחרי הספקה ישראלית שוטפת של נשק, ציוד ומדריכים דרך איראן במשך 12 שנה מ-1963 השאה האיראני חתם במפתיע ב-1975 על הסכם עם עיראק, נתיב ההספקה לכורדים נחסם בבת אחת יחד עם הסיוע של איראן עצמה, המרד הכורדי נכשל, ההנהגה הכורדית נכנעה ויצאה לגלות. מצבו של לאגו ושל דרום סודאן כתוצאה מהסכם אדיס-אבבה היה מכל הבחינות הרבה יותר טוב.

תאורטית אפשר היה לחשוב על נתיב ממדינות שכנות אחרות, אבל פרקטית גם זה היה בלתי אפשרי. הסכם אדיס-אבבה נערך בחסות קיסר אתיופיה ולכן גם הוא לא היה מעוניין בהמשך המלחמה, מה גם שנומיירי הבטיח בתמורה לא לעזור למורדים האריתראיים באתיופיה. גם קניה לא הייתה להוטה שהמלחמה תמשיך: היא עזרה בהספקת מזון ותדלוק מטוסים ולא יותר מזה, ואם יש שלום ולא הורגים יותר שחורים בסודאן הרי שדי בכך. וניזכר גם בזה ששנה וחצי מאוחר יותר בזמן מלחמת יום הכיפורים קניה ואתיופיה כמו רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – השת"פ הבטחוני החשאי עם קניה נמשך, אבל לא ברמה שתאפשר אספקה שוטפת דרכה לדרום סודאן. לכן גם מבחינה זו ההסכם היה צעד חכם בדיעבד.

גם ארה"ב לא הייתה מעוניינת בהמשך המלחמה. כפי שאמרנו, נומיירי התקרב למערב, ב-1972 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב שנותקו ב-1967 בגלל מלחמת ששת הימים, וגם קיבל מארה"ב סיוע כלכלי, כולל מימון פרויקטים לשיקום הפליטים אחרי המלחמה.

בקיצור, אף גורם רציני לא היה מעוניין בהמשך הלחימה. לכן אפילו אם ישראל הייתה מעוניינית, לא היו לה קלפים להמשיך לשחק את המשחק. יותר מזה, גם לישראל כבר היה פחות עניין בכך מאשר ב-1969: מלחמת ההתשה עם מצרים הסתיימה באוגוסט 1970 וסודאן התקרבה למערב, כך שהצורך לרתק את צבא סודאן ולהטריד את מצרים מדרום היה פחות קריטי.

אז מה יצא לנו מזה

אם נעשה את החשבון של כל מבצע הסיוע הזה לדרום סודאן, נראה שהוא היה מהמוצלחים ביותר בהיסטוריה ארוכה ומגוונת של סיוע צבאי ישראלי למדינות וקבוצות שונות. יוסי אלפר סיפר שבמוסד חישבו ומצאו שעלותו הכוללת של המבצע היתה נמוכה יותר ממחיר של מטוס "מיראז'-3" אחד, כמיליון דולר. בהחלט מחיר זול לשנתיים של ריתוק צבא ערבי לחזית רחוקה ברגע הנכון, בד בבד עם עזרה למיעוט נרדף וחלש. לקראת סוף המלחמה עשרת אלפים לוחמי האניה-ניה ריתקו כ-30 אלף חיילים מצבא הצפון ולפי חישובים סודאניים המלחמה עלתה לממשלת חרטום כשלושה מיליון דולר ליום. רווח נקי.

זאת ועוד: לא רק שצבא סודאן היה מרותק בדרום במקום לעזור למצרים בצפון, אלא מצרים עצמה נאלצה לעזור לסודאן. גם קודם לכן הנוכחות הישראלית במרכז ומזרח אפריקה הדאיגה את המצרים, בין היתר מפני שחששו כי הישראלים עוזרים לבנות שדות תעופה באוגנדה כדי לתקוף בבוא היום את מצרים מעורפה. אחרי הכניסה לדרום סודאן והתקרבות למצרים החששות גברו עוד יותר, ואפילו נפוצו שמועות, שהמוסד סייע בהפצתן, שהישראלים זוממים לעצור את זרימת מימי הנילוס, לא פחות ולא יותר: כל איום אפשרי ובלתי אפשרי על הנילוס נתפס במצרים ברצינות תהומית גם לפני אלפי שנים וגם היום. לכן מצרים שלחה לסודאן למלחמה נגד האניה-ניה טייסים ויועצים, ובשלב האחרון של מלחמת ההתשה מצרים בכלל שמרה שם על עצמה: אחרי תקיפות העומק של חיל האוויר מתחילת 1970 מצרים פיזרה את הבסיסים האוויריים והימיים ובסיסי ההדרכה שלה ללוב ולסודאן ואפילו האקדמיה הצבאית המצרית התמקמה בסביבת חרטום, וכל המערך הזה קיבל גם אבטחה מצרית.

כך שאימרתו של חיים בר-לב "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי" לפני מלחמת ששת הימים מתאימה גם למבצע שאת סיפורו גוללנו: מבצע ממוקד, מדויק, מוגבל בזמן, שהשיג את המטרה ללא הסתבכות מיותרת, אבל תוך יצירת קשרים לעתיד לבוא.

הבונוס הנוסף לישראל מהסיוע הזה היה חיזוק השת"פ עם קניה שהניב עזרה בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-1976: חלק מהמודיעין לקראת מבצע זרם דרך קניה, שם נפרס בית חולים שדה לקליטת הפצועים וחשוב מכל – בניירובי התבצע תדלוק המטוסים לפני חזרתם לארץ, דבר שאיפשר לוותר על התדלוק באנטבה ולקצר משמעותית את זמן השהייה שם.

מלחמה ושלום, עצמאות וידידות

לא הכל התנהל על מי מנוחות בסודאן אחרי חתימת ההסכם. ב-1983 פרצה מלחמה חדשה בין הצפון והדרום, לאחר שנומיירי הכריז על החלת חוקי שריעה בכל שטח סודאן וגם ביטל את האוטונומיה הדרומית. זאת מכיוון שנמצאו בדרום מרבצי נפט גדולים. ג'וזף לאגו, שבאותו זמן כבר הגיע לדרגת המשנה השני לנשיא סודאן, הפעם לא הניף את נס המרד ולא הצטרף למורדים. מי שפיקד על צבא השחרור העממי של סודאן היה ג'ון גארנג, שהיה קצין באניה-ניה ועבר הכשרה צבאית בישראל. אחרי הסכם השלום ב-1972 עשה גארנג קריירה צבאית, קיבל דרגת קולונל, וב-1983 נשלח להרגיע גדוד מורד ובמקום זה עבר בעצמו לצד המורדים והיה למפקדם. המלחמה, שכמו בסיבוב הראשון התנהלה במקביל להפיכות בצפון סודאן, נמשכה עם עליות ומורדות עד 2005, ולאחריה נחתם הסכם שלום.

המורדים, ששוב התפלגו והתפצלו לקבוצות ותת-קבוצות, קיבלו הפעם נשק בתקופות מלחמה שונות מאתיופיה, לוב ואוגנדה. בשלב ראשון ישראל לא התערבה. בעקבות המגעים החשאיים עם נומיירי עוד מסוף שנות ה-70, כולל פגישה של שר הביטחון אריאל שרון עם נומיירי בווילה של המיליארדר סוחר הנשק עדנאן חאשוקג'י בקניה ב-1982, הממשל הסודאני הסכים להעלים עין לסירוגין ממבצעי המוסד (בהשתתפותו הפעילה של בן עוזיאל) להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, כך שישראל לא הייתה מעוניינת לתמוך במהלכים נגד נומיירי. אבל נומיירי הודח ב-1985, איסלמיסטים עלו לשלטון, עומר אל-בשיר שביצע הפיכה ב-1989 גם כן המשיך באיסלמיזציה ובמלחמה מול הדרום, לכן בשנות ה-90 גם ישראל השתתפה בהספקת הנשק למורדי הדרום בעקבות ביקורים של ג'ון גארנג  בארץ ובקשות לסיוע, אבל בניגוד למלחמה הקודמת הסיוע הזה לא היה בהיקפים משמעותיים.

כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ב-2005 ג'ון גראנג נהרג בהתרסקות מסוק. את מקומו תפס סגנו סאלווה קיר מאיארדיט שהיה חייל באניה-ניה, עבר אימונים באואיני-קיבול אצל מדריכים ישראליים, היה קצין בצבא סודאן והצטרף למרד ב-1983. ב-2011 לאחר משאל עם על עצמאות דרום סודאן סאלווה קיר הפך לנשיא הראשון של דרום סודאן העצמאית ומחזיק בתפקיד הזה עד היום. העצמאות לא הביאה איתה שלום, למרבה הצער. כבר ב-2011 התחילו התנגשויות בין הקבוצות השונות, וב-2013 פרצה מלחמת אזרחים דרום סודאנית פנימית שהסתיימה, לפחות בינתיים, רק בפברואר 2020 עם חתימת הסכם שלום בין הפלגים היריבים.

ישראל הכירה בדרום סודאן העצמאית למחרת הכרזת העצמאות ביולי 2011. כמה חודשים לאחריה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט ביקר בישראל והודה למארחיו במילים: "ללא עזרתכם לא היינו עומדים היום". גם דוד בן עוזיאל, "ג'ון", התקבל בדרום סודאן בסמוך להכרזת העצמאות בכבוד מלכים ע"י הנשיא, הגנרלים שהיו פעם החניכים שלו וגם ע"י ג'וזף לאגו שכיהן כיועץ לנשיא. בהמשך ב-2019 בן עוזיאל אף קודם לדרגת לייטננט-ג'נרל בצבא של דרום סודאן.

היחסים של ישראל עם דרום סודאן כרגע ידידותיים מכל בחינה, כולל פרוייקטים חקלאיים, הכשרת מתלמדים דרום סודאניים במגוון מקצועות אזרחיים והספקת ציוד בטחוני ע"י חברות ישראליות. כך שהעזרה הישראלית לכינון דרום סודאן ללא ספק הניבה פרי בצורה של עוד מדינה ידידותית יש מאין.

סוף דבר – מסכת ביצה

בגדול אפשר לסיים את הסיפור על דרום סודאן וישראל כאן, אבל נוסיף עוד משהו לאור הסכם הנורמליזציה עם צפון סודאן שנחתם ב-2020 במסגרת "הסכמי אברהם". בין שאר האנקדוטות האפריקניות מתקופתו בדרום סודאן דוד בן עוזיאל סיפר את הסיפור הבא:

בסוף תקופת האימון באואיני-קיבול נהוג היה שהחיילים מקבלים את הנשק והציוד ויוצאים בחזרה לאיזור הפעילות הקבוע שלהם, אבל מחלקה אחת עמדה וסירבה ללכת. לשאלתו של בן עוזיאל למה הם מסרבים לאגו ענה בחיוך מבויש שאצל חלק מהשבטים קיימת אמונה שאם יש לגבר אשך אחד גבוה מהשני, הוא יביא מזל רע ללוחמים שאיתו, הוא לא ייפגע, אבל הם כן. לרס"פ של הפלוגה יש את "הפגם" הזה לכן החיילים מסרבים לצאת איתו למסע. העניין סודר ע"י החזרת הרס"פ למפקדה ובן עוזיאל מיהר להכניס את הידע הזה למערך השיעורים:

"הקצינים לא היו מודעים לכך שאני מכיר את האמונה הזאת. בשיעור פריסת מארבים והסתערות הוספתי כבדרך אגב: "ודאו נא, כמפקדים – שהאשכים שלכם יהיו בגובה שווה לפני שאתם מסתערים". מיותר לתאר את פרץ הצחוק שעלה שם".

כך שנמתין ונראה האם באמת תהיה נורמליזציה, והאם למרות כל ההבדלים בין שני חלקי סודאן מדינת ישראל תצליח לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפתח קשרים פוריים לא רק עם הדרום אלא גם עם הצפון – ותמיד בגובה שווה.