המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, ובעיקר האמונה שלא ניתן להכריע אויבים כמו החמאס (מטאפורת ה"שקיעה בביצה") וכן הדבקות הדתית-כמעט במשפט ההומניטארי הבינלאומי. בפוסט הזה נדון בקונספציה הראשונה, ונראה שלפעמים, אפשר בהחלט לצלוח את הביצה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, שכדאי לנו להתחיל להשתחרר מהן. הראשונה והעיקרית שבהן – זו שלפיה ניתן לחיות עם חמאס באיזשהו סוג של דו קיום מתוח בין אויבים – נשברה לרסיסים ביום שבת ה-7 באוקטובר, ועל נפילתה עוד ידובר רבות. כמו כן, נראה לי שכל אלו שליהגו במשך שנים על כך שישראל צריכה להתנתק מגוש המדינות המערביות ולחפש חסות חלופית אצל רוסיה או סין, כדאי שיסתכלו על התגובות העוינות של פוטין ושי, ולעומתן על נושאות המטוסים ששלח הנשיא ביידן, ויחפשו מקום להתחבא בו. בכלל, כל הרעיון של רוסיה כמדינה ידידותית לישראל, או לפחות שותף חשוב, נקרע אף הוא לגזרים, בעיקר אם יתגלה (כפי שדיווח הוול סטריט ג'ונרל) שפוטין סייע באימון ובמימון אנשי חמאס לפני המתקפה. עם זאת, במאמר שלפניכם הייתי רוצה להתמקד דווקא בשתי קונספציות אחרות, קצת פחות ברורות, שמגבלותיהן נחשפו בסוף השבוע שעבר, וראוי להתחיל להשתחרר גם מהן: תסמונת וייטנאם/לבנון והאמונה הדתית כמעט בחוק הבינלאומי בגרסתו העכשווית.

כמה פעמים שמעתם משקיפים שונים אומרים ש"אסור לישראל לשקוע בביצה העזתית", וריאציה של הביטוי הידוע יותר "הבוץ הלבנוני"? מחבל רעול פנים אחד, שישאר כאן עלום שם, אימץ בעצמו את המטאפורה לפני אחד מהסבבים הקודמים, כאשר כינה את עזה "ביצת השהידים" ללא שמץ אירוניה. הביטוי הזה נובע משורת לקחים ממלחמות מחצית השנייה של המאה העשרים, החל ממלחמת השחרור האלג'יראית, עבור במלחמת וייטנאם וכלה במלחמת לבנון. דורות של כותבים הסיקו מסיפורן העגום של המלחמות הללו שלעולם אי אפשר להביס "תנועת שחרור לאומי", שמעצמות צבאיות שוקעות באזורים כאלו במלחמות אינסופיות וחסרות תוחלת (מכאן המטאפורה ה"בוצית") ושדינן של מערכות כאלו להסתיים בהפסד עצוב. האמונה הזאת, שהפכה כמעט לקרדו שלא מהרהרים אחריו, נובעת לדעתי מקריאה לא מדוייקת של שלוש המלחמות שלעיל. ישנה אנקדוטה מפורסמת על מלחמת וייטנאם, המספרת על קצין אמריקאי שאמר לבן שיחו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות", ובתגובה אמר לו יריבו "כן, אבל זה לא משנה." במחקרים מסוגת ה"הטראומה הוייטנאמית" תמיד משתמשים בציטוט הזה, ובדומים לו, כדי להוכיח שהאמריקאים אולי ניצחו בקרבות באופן טקטי, אבל הפסידו במלחמה ולמעשה לא יכלו לנצח בה מלכתחילה. המציאות, לדעתי האישית, שונה: האמריקאים אכן ניצחו כמעט בכל הקרבות בוייטנאם, ואף בלמו את אופנסיבת טט המפורסמת ב-1968. הם נסוגו מוייטנאם, והפסידו את המלחמה, מפני שהצפון וייטנאמים התישו אותם. קרי, ארה"ב לא היתה מוכנה להמשיך ולשלם באופן קבוע את המחיר ההולך ומאמיר של תמיכה בבעל ברית דרום וייטנאמי תובעני, חסר אונים וכפוי טובה. הפעילות הצבאית הקומוניסטית לא גירשה את האמריקאים מוייטנאם, אלא העלתה את המחיר בצורה כזו שארצות הברית הסיקה שלא משתלם לה להישאר שם.

הסיפור של צרפת באלג'יר דומה. מי שראה את הסרט הקלאסי "הקרב על אלג'יר", אולי זוכר את התמונות של ההמונים האלג'יראים מתקוממים ומגרשים את הכובש הצרפתי. המציאות היתה הפוכה לגמרי: לקראת 1960 הצרפתים ובעלי בריתם המקומיים מוטטו את ה-FLN כמעט לגמרי, והפכו אותו מאיום קיומי למטרד נסבל. לא רק שלא היתה התקוממות עממית נרחבת, אלא שרבים מהאלג'יראים התחילו להסכין עם השלטון הצרפתי ולנסות לפעול במסגרתו, והתקפותיו של ה-FLN מחוץ ובתוך המדינה נבלמו בדרך כלל. גם הביקורת הבינלאומית שצרפת ספגה לא היתה יכולה, לבדה, לסלק אותה מאלג'יר. דה גול החליט לסגת מאלג'יר בעיקר משום שחשב שהמחיר של הטריטוריה הצפון אפריקאית אינו שווה את התמורה, רצה לשנות באופן קיצוני את סדרי העדיפויות בכדי להתמקד בצרפת האירופית, והושפע גם משיקולים פוליטיים פנימיים. הוא אמנם קיווה שיוכל להשיג מה-FLN ויתורים מסויימים עבור צרפת, למשל הבסיס הימי במרס א-כביר, את הסהרה או את שדות הנפט אבל נכשל בכל מטרותיו. ברגע שהאלג'יראים הבינו שצרפת עומדת לעזוב, לא היתה סיבה לשתף עמה פעולה (כי הרי ה-FLN ישארו ולמה להרגיז אותם), וכל העמדה של דה גול באלג'יר התמוטטה. קרי, הצרפתים היו יכולים להמשיך ולהחזיק באלג'יר, אבל לא במחיר שדה גול היה מוכן לשלם. המקרה של לבנון הוא מסובך יותר, אבל למעשה, ברגע שישראל סילקה משם את אש"ף, ובעלי הברית המקומיים שלה התגלו כבעייתיים ובלתי אמינים, לא היתה לה סיבה אמיתית להישאר בשטח ולשלם את מחיר המלחמה, לבד מאינרציה. כלומר, מלחמות מהסוג הזה הפכו ל"ביצה" רק כאשר המדינה הכובשת החליטה שההשקעה בדם ובדמים אינה שווה את התמורה. סרי לנקה, למשל, לא הסכימה לוותר על האזור הטמילי שלה, ולמרות כל הנזק שספגה והמחירים ששילמה הצליחה לרסק את מחתרת הנמרים הטמילים. כנ"ל עיראק באזורים שכבש דאע"ש. גם ארצות הברית היתה מוכנה לספוג את פרל הרבור ומחירים אסטרונומיים אחרים שהאימפריה היפנית גבתה ממנה, אבל לא לוותר ליפן על מזרח אסיה.

גם במקרה של "ביצת השהידים" העזתית, השיקול הוא משוואה של מחיר מול תמורה. אין ספק שישראל מודעת לכך שכיבוש עזה, שליטה בשטח וטיהורו מאנשי חמאס יעלה לה במחיר גבוה מאד בכסף, חיי אדם ובט"ש מתסכל, אפור ומתמשך. השאלה היא, כאמור, מהי האלטרנטיבה של חוסר פעולה. כמו במקרים של אלג'יר, וייטנאם ולבנון, ישראל חשבה בעבר שהמחיר של חוסר פעולה הוא נסבל, בוודאי יחסית למחיר הגבוה של כיבוש עזה. אפילו אם רבים לא אוהבים להודות בכך, המחיר של סבב הסלמה משמעותי כל כמה שנים, וקטן מדי שנה-שנתיים, נתפס כנסבל, ולכן איש כמעט במערכת הפוליטית לא רצה לכבוש את עזה. נתניהו, כמובן, ראה בשלטון חמאס דרך לפצל את העם הפלסטיני ולהדוף לחץ בינלאומי לתהליך מדיני, ובשמאל-מרכז קיוו להסדרה ארוכת טווח מול חמאס. אבל בעיני שני הצדדים, מחיר העימות מול חמאס היה נסבל לעומת האלטרנטיבה. ההתקפה ביום שבת, כמובן, שינתה את המשוואה הזאת לחלוטין. כעת, כשהאלטרנטיבה היא טבח של מעל 1000 ישראלים (ואפשרות לאסון חמור יותר בעתיד, כי הרי חמאס מתעצם מסבב לסבב), המחיר של כיבוש עזה נתפס כזול יותר. כלומר, אפשר לנצח במלחמות "ביצה", אם מוכנים לשלם את המחיר הדרוש. האויב, כמובן, ינסה להגביר את המחיר עד כמה שאפשר באמצעות התשה, אבל זה לא יעבוד אם מחיר החלופה (נסיגה) נתפס עדיין כגבוה יותר.

גם טענה נוספת שמשתמשים בה לעיתים קרובות, כאילו "אי אפשר להביס תנועה לאומית" או "אי אפשר לנצח רעיון", אינה עומדת במבחן היסטורי. תולדות העמים מלאות בדוגמאות של תנועות לאומיות שנכשלו ולא השיגו את מטרתן. מישהו שמע, למשל, לאחרונה, על המחתרת הבסקית, על הבדלנים דוברי הגרמנית בטירול, על הגרמנים הסודטים או על המורדים הניגרים בביאפרה? גם הנאציזם היה "רעיון", ואף כזה שקנה אחיזה בליבותיהם של מיליונים רבים. בספרי האחרון, נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, הראיתי כיצד הרעיון הזה נכחד בצורתו המקורית ב-1945, אפילו אצל אלו שראו בעצמם ניאו נאצים. הכישלון של היטלר היה פשוט גדול מדי, בכדי שיהיה אפשר להעמיד פנים שניתן לשמר את האידיאולוגיה שלו בכללותה. במילים אחרות, אי אפשר למנוע מאנשים לחשוב דברים, אבל אפשר להפוך את הפעולה שנובעת מהמחשבה למטרד שולי. הכל שאלה של השקעה ושל מחיר. קולוניאליזם, כאמור, בדרך כלל לא עבד, מפני שבמאה העשרים הגיעו האימפריות למסקנה שתועלתו אינו שווה את מחירו. זהו, לפחות בינתיים, אינו מצבה של ישראל בעזה ובוודאי שלא בגדה המערבית, הצמודה למרכזי האוכלוסיה במרכז הארץ. חשוב לציין שמטרתנו כרגע אינה השמדת חמאס בכלל, מכיוון שהתנועה קיימת בעוד הרבה מאד מקומות חוץ מעזה, אלא רק השמדת המבנה השלטוני הגלוי שלה, שיכול להתעצם ולהתחמש, והוא מהווה את הסכנה הברורה והמיידית ביותר לבטחון שלנו. על הקונספציה השנייה, הדבקות הכמעט דתית ב"דין ההומניטארי הבינלאומי", נדבר בהזדמנות קרובה.