צידוק הדין: עזה והבעיות במשפט ההומניטארי הבינלאומי
המערכה הנוכחית בעזה מצביעה, בין היתר, על בעיות קשות בדין הבינלאומי ובחוקי הלחימה כפי שהם נתפסים ומתפרשים כעת בחלקים נרחבים מהעולם המערבי. נטישתו של עיקרון ההדדיות והחלת הדין ה"מנהגי" כביכול ללא תנאי, מסייעים למעשה לאויבי המערב כמו חמאס ורוסיה, שמתעלמים ממנו לחלוטין. אלו דשים את הדין בעקביהם, אך עדיין יכולים לחסות תחת הגנתו ולהימלט מתוצאות מעשיהם. כדי שלא ישמש ככלי נגד המערב בידי אויביו, הדין הבינלאומי זקוק לרפורמה משמעותית. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע על חוקי הלחימה להשתנות.
מאמר זה פורסם במקורו, בגרסה שונה במעט, בגיליון השבת, 21.10.2023 של מקור ראשון
קארל פון קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית, כתב פעם שבמלחמה, "טעויות הנובעות מטוב לב הן אולי המסוכנות ביותר." חשבתי על המשפט הזה, כאשר שמעתי פעם נוספת את אלו שזועקים על אסון הומניטארי בעזה, בעוד גופותיהם של הטבוחים בבארי, ניר עוז וכפר עזה טרם הספיקו להתקרר. הם טענו שישראל מפרה את הדין הבינלאומי כשהיא "מענישה קולקטיבית" את העזתים בגין מעשיו של חמאס. אכן, אירועי המלחמה הנוכחית מעלים שוב בעיית עומק: האופן שבו ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס משתמשים בחוק הבינלאומי כמגן להסתתר מאחוריו, אך בלי להיות מחוייבים אליו כהוא זה. כמה פעמים חשקתם שיניים, כאשר ראיתם דוברים פרו פלסטינים שונים טוענים ב-CNN באנגלית רהוטה שישראל מבצעת פשעי מלחמה, כאשר ניסתה להגיב לטילים של חמאס בכל אחד מהסבבים מול עזה, טענות שמופיעות גם במסמכים משפטיים רשמיים כדוגמת דו"ח גולדסטון? לישראל, כמובן, יש משפטנים משלה שמשיבים מלחמה, אולם אויביה, ותומכיהם, משכילים להשתמש בחוק הבינלאומי כדי לבלום את השור בדישו בכל פעם שחמאס נמצא בסכנה, ואף להטריד את המדינה באמצעות חקירות בבית הדין הבינלאומי בהאג. כבר עכשיו, הזהירו משפטנים בריטים בכירים שהתגובה הישראלית בעזה עלולה להיחשב כהפרה חמורה של חוקי הלחימה. בניגוד למה שרבים חושבים, לא מדובר רק בבעיה שלנו, אלא בכשלים מבניים בחלק מהפרשנויות הנוכחיות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. זה הפך כבר מזמן לכלי חד צדדי שמגביל את המערב במלחמה באויביו, בעוד הם עצמם פטורים מכל מחוייבות מעשית אליו.
ההיסטוריה של דיני המלחמה ארוכה ומורכבת, וכפי שהראה ד"ר זיו בורר, הולכת אחורה עד לימי הביניים והחוק הגרמאני והרומי. בימינו, מדינות רבות בעולם חתומות על אמנות האג וג'נבה, ועל "פרוטוקולים" שהתווספו אליהן ב-1977. מדינה מחוייבת לכללים אם חתמה על האמנות הרלוונטיות, אולם חלק ניכר מהדינים, שמוגדרים "מנהגיים", מחייבים את כל המדינות ללא תנאי. רק מדינה שמוכיחה שהיא "מתנגדת עקבית" לדין מנהגי מסויים, פטורה ממנו.
אם נפשט דברים, העקרונות העיקריים של הדין הבינלאומי הם "עיקרון הצורך הצבאי" (אסור לגרום סבל שלא לשם מטרה צבאית לגיטימית), "עיקרון ההבחנה" (מותר להרוג לוחמי אויב וכל מי שמשתתף בלחימה, אך אסור לפגוע באזרחים במכוון או להרוג פצועים, חולים או לוחמי אויב שנכנעו) ו"עיקרון המידתיות" (כל נזק אגבי לאזרחים צריך לעמוד בפרופורציה מתאימה לתועלת הצבאית של ההתקפה). אפשר להמשיל כל אחד מהעקרונות הבסיסיים הללו לכדור שלג, שהולך וגדל ככל שהוא מידרדר במדרון. כדרכם של עקרונות משפטיים, מציאות היישום שלהם מסובכת בהרבה, ובמהלך השנים התווספו אליהם פסקי דין תקדימיים של בתי דין בינלאומיים, מאמרים אינספור של מלומדים ופרשנויות סמכותיות ומשפיעות, כמו זו של הצלב האדום הבינלאומי. כמו כן, משקיפים רבים ברחבי העולם נוטים להגדיר כ"פשעי מלחמה" גם פעולות צבאיות שאינן בהכרח מוגדרות ככאלו לפי הדין היבש (למשל, הטענות הרווחות כאילו שימוש בזרחן לבן הוא בהכרח פשע מלחמה – אינן נכונות).

ברבות השנים הדין נעשה סבוך יותר ויותר, והנטייה היא להדגיש את ההיבט ההומניטארי (הגנה על אזרחים) על חשבון היבט הצורך הצבאי. כיום, מערכת הדינים שמכתיבה את ההתנהלות בשעת מלחמה (Jus in bello) לא ידועה כבר כדיני הלחימה, כבעבר, אלא כדין ההומניטארי הבינלאומי. החלפת השם מסמלת את הדגש המשתנה ממערכת כללים שמסדירה את ההתנהגות בין ממשלות וצבאות, לכזו ששמה במרכז את האנשים המוגנים, הקורבנות החפים מפשע של אימי המלחמה. כתוצאה מכך, למשל, יש המצפים מצבאות לבדוק לפני כל התקפה האם המטרה אכן עומדת בדרישות הדין ("הפללה"), האם הנזק האגבי לאזרחים יהיה מידתי, והאם החימוש שנבחר להתקפה מדוייק מספיק בכדי לעמוד בחישובי המידתיות. הטענה היא שבימינו, כאשר הנשק הפך להיות הרבה יותר מדויק, צבאות מחוייבים ביותר זהירות מאשר בימים עברו. מישראל ציפו לבדוק באלף עיניים האם החימוש שהוטל למשל על הבניין שבו שהה רב מרצחים כמו סאלח שחאדה היה "מידתי" או לא. כשישראל נוקטת באמצעי זהירות כמו "הקש בגג" כדי לחסוך בחיי אזרחים היא מאבדת את גורם ההפתעה, ורבים סבורים שהדין אוסר להפציץ "באופן לא מידתי" אזור אפילו אם האזרחים הוזהרו מראש שעליהם לעזוב אותו. ישנם משפטנים לא מעטים שלדידם אפילו לוחמי חמאס שלא מעורבים בזה הרגע בפעולות צבאיות הם בגדר "אזרחים" לפי החוק הבינלאומי. מכיוון שצריך להפריד בין אזרחים לבין הממשלה והצבא שלהם, יש הגורסים כי הדין אוסר גם "ענישה קולקטיבית" או מצור, שמעצם טבעו דורש לחסום מזון, תרופות ואף מים (ובוודאי שדלק) בכדי להיות אפקטיבי. לרשימה ניתן להוסיף את האיסור לפגוע במתקני תעמולה של השלטון היריב, או במוסדות "לא לחימתיים" אחרים שתורמים למשילות שלו.
זאת ועוד: גם דיני היציאה למלחמה והכיבוש הלוחמתי פוגמים ביכולתן של מדינות דמוקרטיות להתמודד מול אויביו של הסדר הבינלאומי הנוכחי. כך, למשל, משפטנים רבים סבורים כי גם כשמדינה יוצאת למלחמה יש צורך בשיקולי מידתיות: אי אפשר לצאת למלחמה מלאה כתגמול על התקפה מינורית יחסית. כלל זה שולל ממדינות מותקפות את היכולת להרתיע באמצעות תגובה לא פרופורציונלית, והציב את ישראל, למשל, בדילמה מה לעשות מול התקפות "שוליות" יחסית של חמאס. מי שיפתח את העיתונות בשנים הראשונות שאחרי ההתנתקות, למשל, יוכל למצוא שפע של משקיפים שמבחינתם לא היה מוצדק לצאת למלחמה "בגלל הקאסמים שרק מחוררים את אדמת הנגב", וזו בדיוק הסיבה שהמפלצת הצליחה לגדול, להשתלט ליום שלם על חלקים ניכרים מאדמת הנגב ולטבוח יותר מאלף ישראלים. הדין אוסר גם סיפוח חד צדדי של שטח, ובכך שולל מישראל, למשל, עוד צעד מדיניות שיוכל להרתיע גופים כמו חמאס, שפוחדים יותר מכל מאובדן אדמה (אך לא מהרג אנשים או הרס בניינים, שהקהילה הבינלאומית ממילא תשקם מכספה, עוד דוגמא לניצול ציני של הלכי רוח הומניטאריים). לבסוף, ואני מודע לכך שזו נקודה משנית, דיני הכיבוש הלוחמתי עשויים אפילו למנוע רפורמה כפוייה בחינוך הפלסטיני (בסגנון הדה-נאציפיקציה בגרמניה), משום שהם אוסרים על הכובש לשנות את מערכת החינוך או את תוכנית הלימודים בשטח המוחזק.
שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל. אם הדינים ה"מנהגיים" הללו היו באמת מנהגיים, במובן שהם מקובלים על כל המדינות והארגונים הלוחמים, או כמעט על כולם – ניחא. הפחתת סבל במלחמה משרתת בעיקרון את האינטרס הכללי. דא עקא, שהמילה "מנהגי" היא פיקציה, המבטאת ערכים מקובלים במדינות דמוקרטיות. והערכים הללו, כך מלמדים אותנו היום, אמורים להישמר באופן חד צדדי, בלי שום קשר להתנהגותו של היריב. כך מדינות דמוקרטיות מגבילות את עצמן ונותנות לאויביהן יתרון לא הוגן.

זה לא היה תמיד המצב. כאשר דיני הלחימה המודרניים התחילו להתגבש במאה ה-19, היתה אמנם תפיסה של דין מנהגי מחייב, אך בכל זאת החוקים היו מבוססים בחלקם הגדול על הנחה של הדדיות. השאיפה היתה אמנם להגביל את מוראות המלחמה, אבל הכללים, כאשר נשמרו, היו אמורים להיות מוסכמים על שני הצדדים. אני מטפל היטב בשבויי המלחמה שלך, מתוך ידיעה שאתה תדאג באותו האופן לשבויי המלחמה שלי. ראשית כל, החוק הבינלאומי התיר פעולות תגמול, במגבלות מסויימות, וכך תמרץ שמירה על דיני הלחימה. שנית, התקיים ויכוח בין משפטנים בינלאומיים במאה ה-19 האם "ברברים" שאינם מחוייבים לחוק הבינלאומי המערבי זכאים להגנתו המלאה, להגנת חלק מהדינים "במידת האפשר", או רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות". רק מדינות שעמדו בשורת תנאים, שנקראו אז "סטנדרט הציביליזציה", נהנו אליבא דכולי עלמא מהגנה מלאה של החוק הבינלאומי, וכמובן היו מחוייבות לכבד אותו. היה בכך היגיון רב. במלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895), למשל, היפנים החליטו לקחת שבויים סינים, למרות שהסינים טבחו את כל השבויים היפנים. אולם הסינים, שלא כיבדו את הכללים, השתמשו בדגל הלבן כתחבולה בכדי לתקוף את שוביהם, ולכן במקומות מסויימים היפנים העדיפו להרוג סינים שנכנעו ולא לקחת את הסיכון. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, דור אכזרי יותר של מנהיגים יפנים סירב לחתום על אמנת ג'נבה לשבויי מלחמה (1929) דווקא בגלל עיקרון ההדדיות. היפנים של אותה תקופה, שלא רצו לעודד את חייליהם ליפול בשבי, קיוו שהאויב יתייחס אליהם באכזריות, ולכן לא הסכימו להתחייב לתת יחס הוגן לשבויים מצבאות יריבים. אולם עקב מוראות מלחמה העולם השנייה, רבים טענו שיש לוותר על עיקרון ההדדיות ולשמור על "דינים מנהגיים" בכל מקרה. פעולות תגמול (שנחשבו לגיטימיות קודם) הפכו, לפי פסיקות מסויימות, להיות אסורות בתכלית האיסור, כי הרי כל אדם הוא עולם ומלואו. נניח שממשלת רוסיה, למשל, פשעה ולא שמרה על חוקי הלחימה: מדוע אזרחיה ושבויי המלחמה שלה אשמים?
אולם כמו הרבה רעיונות שמקורם בכוונות טובות, הגישה הזאת נוצלה ומנוצלת על ידי גורמים ציניים שמשתמשים בחוקים שיצר המערב כדי לחתור תחתיו מבפנים. אכיפה היא תמיד משאב מוגבל, וקשה לאכוף חוק כאשר יותר מדי גורמים לא מכבדים אותו, ועוד יותר אם הגורם האוכף מקבל על עצמו מגבלות מסוגים שונים. כדי להבין את הקושי הזה, ראוי להביט בדין הפנים-מדינתי. המשפט הפלילי, שכולל בתוכו מערכת סבוכה של דיני ראיות וזכויות נאשמים, ופועל מתוך ההנחה שעדיף לזכות אלף פושעים מאשר להרשיע אדם חף מפשע, מציב רף ראייתי גבוה מאד להרשעה. בדיוק כפי שניתן להילחם בארגון טרור לפי דקדוקי הדין הבינלאומי רק אם המדינה הלוחמת חזקה הרבה יותר מהארגון או מוטרדת ממנו אך מעט (כמו, למשל, בסבבים הקודמים בעזה), ניתן לשמור על זכויות הנאשמים בדין הפלילי רק אם למדינה יש מספיק משאבי אכיפה נגד מיעוט סביר בגודלו של פושעים. היכולת לשמר שלטון חוק תוך כדי הקפדה על זכויות, תלויה במספר הפושעים, במידת התמיכה שהם מקבלים מהחברה הסובבת אותם, וביכולת של הגורם המדינתי לאכוף את הסדר *למרות* המגבלות המוסריות והמשפטיות שהוא מקבל על עצמו.

כאשר פשיעה מתפשטת יותר מדי, מתבצעת בידי קבוצות אידיאולוגיות נחושות או הופכת להיות קוד של תתי תרבויות שלמות, מאד קשה להילחם בה באמצעות הדינים המסועפים של המשפט הפלילי ודיני הראיות, שנועדו כולם לטובתו של הנאשם ובפועל נותנים יתרון לא לחלשים, אלא לאלו שיש להם עורכי דין יקרים יותר (קרי, גורמי הפשע המאורגן), או לחילופין לקבוצות אידיאולוגיות שיודעות לשתוק ולא לספק ראיות קבילות, כמו נוער הגבעות ואנשי הטרור היהודי. לא לחינם, בכל הנוגע למגפת הפשע בחברה הערבית, נוצר קונצנזוס שצריך להשתמש באמצעי חירום כמו מעקבי שב"כ ואפילו מעצרים מנהליים. כשארגון הפשע של מיכאל מור השתלט בזמנו על נהריה, אי אפשר היה לאכוף נגדו את החוק הרגיל כי הוא הטיל טרור על השוטרים. היה צריך להשתמש ביס"מ, כאילו שכובשים יעד אויב מבוצר. רוצה לומר, בפשע פלילי אפשר לטפל בנורמות של החוק הפלילי כל עוד הוא קטן יחסית וניתן להכלה. כשהוא לא, כמו במקרה הקיצוני יותר של הפבלות בברזיל או הקרטלים במקסיקו, האכיפה הופכת למלחמה.
באותו האופן, דיני הלחימה המנהגיים הופכים להיות יותר ויותר בעייתיים כאשר מתרבים בעולם המפרים הסדרתיים, שחשים את עצמם בלתי מחוייבים לחוק אך בכל זאת רוצים להינות מהגנתו. כמו דיני הראיות המחמירים במדינה מוכת פשע מאורגן, האופי החד צדדי של הדין מעניק יתרון אינהרנטי למי שמצפצף עליו צפצוף מוחלט, כמו חמאס, סוריה, רוסיה וכדומה. יש הטוענים אמנם כי הדין הוא "מנהגי" ותקף ללא תנאי כי גם מדינות שמתעלמות ממנו מודעת לכך שהן מפרות את החוק, אבל זה טיעון שאינו תואם למציאות האמפירית: בפועל, משטרים כמו חמאס לא רואים בכלל את המשפט הבינלאומי כמקור סמכות מחייב, אלא רק כסוס לרכוב עליו במידת הצורך.
חמאס, למשל, בונה על כך שלא משנה מה יעשה, יוכל לחזור לעזה ולהסתתר מאחורי אזרחים לאחר שישראל תשפוך כך וכך פצצות, באופן מידתי יותר או פחות. מאזרחים הרוגים לא אכפת לו, אם נהרגו לוחמים יש לו מספיק מהיכן לגייס, ואת הנדל"ן הרי תשקם הקהילה הבינלאומית, כי מעללי החמאס אינם אשמתם של אזרחי עזה התמימים, הלא כן? כך נוצר מה שמכנים בכלכלה "סיכון מוסרי": מצב שבו שחקן מתומרץ לקחת סיכונים לא סבירים מפני שמישהו אחר נושא בעלויות. החמאס יכול לקחת סיכונים ולהפר את הדין באופן מזעזע, אבל לא לשאת במחיר המלא של הפרותיו, מכיוון שהדין שהוא לא מקיים מגן עליו. האיסור על פעולות תגמול נגד אוכלוסיה אזרחית, החובה של ישראל לספק מים, חשמל ודלק לעזה (כי הרי האזרחים לא אשמים במעשי חמאס, עונשים קולקטיביים אסורים וגו'), ובעיקר, הנכונות של הקהילה הבינלאומית לשאת בנזק, ממריצות אותו להסתכן יותר ויותר בלי להתחשב בתוצאות.
החוקר טוראן קייאאולו (Kayaoglu), היסטוריון פוסט קולוניאלי של החוק הבינלאומי, כתב כי אלו שמעלים על נס את הסדר המשפטי הבינלאומי בחסות אמריקאית בעשורים האחרונים ואת הנורמות הליברליות שזה יצר, מתעלמים מיחסי הכוח הברוטליים שעומדים בבסיס המערכת הזאת. המשפט הבינלאומי, במילים אחרות, הוא תכתיב של בעלי הכוח שדורסים את החלשים. למרבה האירוניה, הוא צדק, אבל דווקא מהכיוון ההפוך. חסידי החוק הבינלאומי לפעמים שוכחים שמערכת הנורמות שלהם מתבססת בעיקר על כוח צבאי, אחרת אין מי שיאכוף אותן. וכשזה לא מתפקד, גורמים שמצפצפים על הנורמות הללו מרימים את הראש, והן הופכות להיות חסרות משמעות. יש לציין בהקשר זה כי הכרעה של ארגון טרור דורשת פעמים רבות קורבנות אדירים בנפש באוכלוסיה האזרחית. כשצבא סרי לנקה הכריע את הנמרים הטמיליים למשל, נהרגו 40,000 איש והצבא הואשם על ידי הקהילה הבינלאומית בפשעי מלחמה. אפילו את האוקראינים האשים אמנסטי בפשעי מלחמה, כי העזו להילחם בשטח בנוי בארצם שלהם ולהשתמש בכלי נשק שנויים במחלוקת כמו פצצות מצרר. הדין הבינלאומי, לפחות בפרשנות המרחיבה שלו, מפריע לצבאות מערביים לנצל את מלוא יכולת הלחימה שלהם. לפיכך, הדין עצמו נקלע לפרדוקס: כדי שיהיה ניתן לאכוף אותו, יש לנצח מפרים בשדה הקרב, אבל קשה לנצח את אלו אם שומרים על כל הכללים בגרסתם המורחבת, זו שדוגלים בה משפטנים מהצד השמאלי של המפה, הצלב האדום או ארגוני זכויות אדם.

חסידי החוק הבינלאומי בפרשנותו המורחבת נוטים לטעון שישנן סנקציות נגד מפרים סדרתיים: עיצומים כלכליים או העמדה לדין בהאג. אולם הניסיון ההיסטורי מראה כי סנקציות כלכליות אינן מסוגלות למוטט משטרים סוררים, מעבר לעובדה שהן, בפני עצמן, גורמות סבל רב לאוכלוסיה האזרחית. בד בבד, מנהיגים שלא חשים עצמם מחוייבים לחוק הבינלאומי לא מודאגים במיוחד מבית הדין בהאג. אם, למשל, יוצא צו מעצר בינלאומי כנגד אסמאעיל הנייה, הוא לא יושפע מכך כלל, מפני שהוא ממילא אינו נוסע למדינות המחוייבות לבית הדין. גם ולדימיר פוטין, כך נראה, לא מתרגש בינתיים מהצו נגדו. כדי לממש צו כזה, יש להביס את המדינות המפרות מבחינה צבאית באופן מוחלט. אולם איש אינו מעלה בדעתו לכבוש את רוסיה, ואפילו את בשאר אל-אסד לא הצליחו להדיח מכסאו. כדי להביס אפילו גורמים חלשים בהרבה, כמו חמאס, ולהעמיד את מנהיגיהם לדין, צריך לנהל מלחמות מיגור שבהכרח יובילו לקורבנות רבים בנפש ולהפרות נרחבות של הדין הבינלאומי כפי שהוא מתפרש היום, וכך אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: כדי לאכוף את הדין, יש להפר אותו.
מה אפשר לעשות בכל זאת כדי לרבע את המעגל הזה? אולי אפשר לשמור על עיקרי הדין, כפי שנוסחו באמנות האג ואפילו באמנות ג'נבה, אם מקפידים על פרשנות רזה, בסיסית וגמישה. איסור אונס וביזה, למשל, הוא מאד הגיוני, כי הוא מצמצם סבל אנושי בלי לגרום לנזק צבאי. איסור רצח אזרחים במכוון, כמו טבח כפר קאסם, הוא מאד הגיוני מאותה הסיבה. מתקבל על הדעת להפעיל גם עקרונות מידתיות במקרים מוגזמים: לא הגיוני שנחריב עיר שלמה בהפצצות תבערה כדי לחסל חוליית מחבלים אחת. כדי לא לפגוע ביעילות הצבאית, יש לאפשר לחיילים מרווח טעות רחב בזמן אירועים מבצעיים, אולם לאכוף בלי רחמים כנגד אותן עבירות שחוצות את הגבול, כל אותם מעשים ש"דגל שחור מתנוסס מעליהם".
כמו כן, כדי למנוע מגורמים כמו חמאס לנצל את החוק הבינלאומי לטובתם, יש לחזור לאמיתות הבסיסיות שהיו מקובלות בסוף המאה התשע עשרה, כמובן בניכוי הגזענות הקולוניאלית שהיתה טבועה בהם ובאופן מותאם למציאות של ימינו. במסגרת הזו, יש לקבוע כי מפרים סדרתיים של החוק הבינלאומי זכאים רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות", ושכל שאר הדינים תלויים בהדדיות מצדם. רוצים שניתן להם מים מלפנים משורת הדין, למשל? שיתירו לצלב האדום לבקר את שבויינו, וישחררו חולים, נשים וילדים. רוצים שנתייחס ללוחמים שלהם בהתאם לאמנת ג'נבה? שיעניקו את אותם התנאים לחיילים שלנו. רוצים שלא נשתמש בכלי נשק "אסורים" מסויימים? שימנעו גם הם משימוש באותם הכלים. אני מודע לטענת הנגד האפשרית, שהתנהלות כזו "תעניש" פעמיים אוכלוסיות שנתונות למרותן של רודניות: הן יסבלו גם מהממשלה שלהן וגם מאויביה. אולם כל התנהגות אחרת תתמרץ את הרודנויות להפר את דיני הלחימה אף יותר, ובד בבד יש לזכור, שמשטרים רבים שמעתלמים מהחוק הבינלאומי, כמו משטר חמאס בעזה או המשטר הנאצי בשעתו, פופולריים מאד באוכלוסיות שלהם, ולכן גם העם נושא בחלק מהאחריות לפשעיהם.
לסיכום, רק דגש על ניצחון צבאי מחד ועל הדדיות מאידך, יעניק תמריץ לגורמים סוררים לשמור לפחות על חלק מדיני הלחימה הבינלאומיים, ובכך ישיב אותם להיות "מנהגיים" באמת ובתמים. המלחמה שלנו מול חמאס עשויה להיות צעד ראשון לפרשנות בריאה יותר של מוסר לחימה. וברמה הצהרתית, שינוי שם הקורפוס של הדינים מ"המשפט ההומינטארי הבינלאומי" לשם הישן "דיני הלחימה" תהיה אף היא התחלה טובה.
פורסמה ב-אוקטובר 23, 2023, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-דיני לחימה, החוק הבינלאומי, הסכסוך הישראלי פלסטיני, מלחמת עזה 2023, משפט בינלאומי. סמן בסימניה את קישור ישיר. 50 תגובות.


לפעמים אני מקבל את הרושם שכל אמנות הבנלאומיות לניהול מלחמה נועדו רק למנוע מהמדינה היהודית להגן על עצמה. לא חושב שמדינות אחרות מקפידות
בעניין הזה כמו מדינת ישראל (שבכל זאת מואשמת כל הזמן בפשעי מלחמה).
העניין הוא שלדעתי, לא ניתן להקפיד על החוקים בפרשנותם הנוכחית כשאתה מנהל מלחמה עצימה, אבל מדינות דמוקרטיות בדרך כלל לא מנהלות מלחמות כאלו בעשורים האחרונים, לבד מארה״ב. לכן ישראל נתפסת בעיני רבים כאנומליה.
האם האירועים האחרונים יכולים להתסיס לכדי "מלחמת עולם" ?
הכל אפשרי
אם רוצים פתרון רציונאלי יש לישב את העזאתים בחו"ל כמו הרבה בהסטוריה למשל בלבנון לוב סודן סוריה ובמדינות יסכימו לקבלו באמריקה ואחר 2 מליון ל100 מדינות בממוצע 20000 איש לא סיפור
יופי. עכשיו תמצא 100 מדינות שיסכימו כל אחת לקבל אליה 20,000 פלסטינים מוסלמים קנאים רק כדי לפתור את הבעיות של ישראל.
הערה אחת: חוק בינלאומי פועל רק כאשר מאחוריו עומד הרוב.
הסביבה האידאלית לקיום חוק – ריבוי של שחקנים שווים. כך המנצח של היום עלול להפוך למנוצח של מחר ולכן יהיה מעוניין בקיום נורמות מסויימות. מצב כמתואר נוצר ביוון העתיקה בה פעלו אין ספור ערי-מדינה .אי לכך התפתחו כללים שכובדו על ידי כולם: חייבים לקחת בשבי את מי שכנע, אסור לטבוח את אוכלוסית העיר שנכבשה בהסתערות (אם כי מותר למכור אותה לעבדות) וכדומה.
מדי פעם מפקידים את החוק הבנלאומי בידי גורם בעל סמכות מורלית כמו האפיפיור בימי הביניים. חשוב שהגורם המוסמך יעמוד מעל פוליטיקה ולא יהיה שחקן מדיני בעצמו.
המצב של היום הינו יחסית נדיר מהבחינה ההיסטורית: החוק הבינלאומי מופקד בידי מספר מצומצם של מעצמות מערביות – ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי –
והן גם מרכזי הכוח העיקריים בעולם. מדובר לא רק בכוח צבאי, כמובן, אלא גם בעוצמה הרכה. כתוצאה החוק הבינלאומי הפך לזירת מאבק בין מרכזי הכוח
האלה. אנו רואים איך אוגוסטו פינושה – הרודן הפרו-אמריקאי – נעצר על ידי הבריטים. ואיך המשפט בהאג מביט לעבר קציני צה"ל – אזרחי מדינה פרו-אמריקאית אחרת.
כולם שמעו על ספר סיני בשם "בעיית שלושת הגופים" בו מתואר כוכב לכת מאוכלס שמסתובב סביב שלוש שמשות. בתדירות שלא ניתנת לחיזוי השמשות
משמידות את הציוויליזציה המקומית שנאלצת שוב ושוב להתחיל מאפס. מדינת ישראל מזכירה לי יותר ויותר את אותו הכוכב שגורלו תלוי ביחסים בין שלושת מרכזי הכוח הזרים. במצבנו זה מסוכן לנסות לקבוע נורמות שעלולות לפעול נגדנו מחר.
תוכל להסביר את המשפט האחרון?
עניתי. לצערי התגובה שלי לא הופיעה כאן. צריך לכתוב שוב?
לא ראיתי תגובה אצלי
לגבי הנורמות שעלולות לפעול נגדנו מחר? בסדר, אפרט.
במאמר שלך אתה מנסה לבסס את העיקרון המהמם שקובע כי עמים נושאים באחריות קולקטיבית על מעשי הממשלות שלהם. אני מצטט: שמשטרים רבים שמעתלמים מהחוק הבינלאומי… פופולריים מאד באוכלוסיות שלהם, ולכן גם העם נושא בחלק מהאחריות לפשעיהם
לא שמת לב שהעיקרון הזה מפליל בראש ובראשונה את אוכלוסיה של מדינות דמוקרטיות? אם ישראל פוגעת באזרחים בעזה, אז המסקנה היא שעם ישראל כולו אשם בכך! איזו חגיגת אנטישמיות העיקרון החדש הזה יביא על ראשנו!
בנוסף: אנו תלויים בדעת הקהל המערבית. אתיקה מערבית מתבססת בין היתר על נוצרות. קיבלת סטירת לחי – תחשוף את הלחי השניה. ברור שמדובד באידאל הבלתי ניתן למימוש אך מצפים מאתנו שלפחות נעמיד פנים כי אנו הולכים בדרך הומנית ככל האפשר .אי לכך כל מאמר מצדנו שקורא להקשחת כללי לחימה – זה מינוס עצום.
עוד נקודה: הסוגיה של היררכיה. אירופאים די רגישים לעניין של מעמד. יתכן שגם אתה בקריאתך את השורות האלה תתחיל (ובצדק) לשאול את עצמך: מה מר חתול הזה חושב על עצמו? אם כן, אתה מרגיש בדיוק את מה שירגישו אינטלקטואלים באירופה כאשר יקראו את מאמרך. הרי קביעת נורמות אתיות של העולם המערבי זאת פריווילגיה של ארה"ב, בריטניה וצרפת – לא של הולנד או דנמרק, שלא לדבר על ישראל.
בסיכום: פחות דם, יותר הומניזם. אם לא מצליחים בפועל – נעמיד פנים. נהיה הומניים לפחות במילים.
תודה רבה על המאמר דני. יש לי שאלה שאולי תדע לענות עליה: כאשר בית חולים משמש גם כחדר מלחמה או מחסן נשק, האם הוא עדיין נהנה ממעמד של אתר שאסור לתקוף לפי החוק הבינלאומי? אני לא מדבר על בית חולים שיורים מתוכו אלא רק התרחיש המאוד לא תיאורטי הנ"ל.
שאלה נוספת: מה ישראל יכולה לדעתך לעשות כדי לקדם את השינויים המוצעים במאמר והאם יש מדינות אחרות שיש להן עניין לתמוך בשינוי כזה.
אלעד
אם יש בו נשק הוא נחשב מטרה צבאית, וההתקפה עליו במחיר נזק אגבי מחושבת לפי החוקים הרגילים של המידתיות. אני חושב שאת השינויים האלה צריך לקדם קודם כל ברמה האינטלקטואלית-ציבורית, להכניס משפטנים שתומכים בהם לבמות חשובות, להשתמש בהם במו״מ סודי, ורק לבסוף ברמה הפוליטית פומבית.
כל הכבוד שהצלחת להכניס לנוער הגבעות במאמר ב'מקור ראשון'
זו תוספת בגרסה הנוכחית.
כבר קיוויתי…
למה ההתייחסות לנוער הגבעות נוספה רק בגרסה שפורסמה בבלוג? החלטת מראש להשמיט את זה מהגרסה שפורסמה במקור ראשון? הגשת את זה למקור ראשון עם ההתייחסות ואמרו לך למחוק אותה?
האמת שלא רציתי לריב על זה עם העורכים ולכן רק רמזתי בגרסה למקור ראשון. אולי טעיתי.
Do you really think people care about international law?? take israel: Israel bombed Syria (airports). this appears to clearly violate international law. Yet no one really cares about this. There may be an NGO that wrote a report that no one has read to denounce this. And obviously Syria is not happy. But apart from that even anti-Israeli people don't really care about these Israeli attacks.
The annexation of the Golan is more than doubtful according to international law. Much more than the military occupation of the West Bank. Nobody really cares about the annexation of the Golan. certainly, the international community does not recognize this annexation but in reality, no one cares. Except Syria.
I have the impression that very often, the invocation of international law serves as an argument to hide a moral concern. For example, the problem with the war in Ukraine is not so much that it violates international law but that it is deeply immoral.
Well, most states still do not recognize Israeli sovereignty over the Golan Heights. As for raids on Syrian airports, they may be justified because Syria is a declared enemy country and weapon shipments are by all accounts a legitimate target. I believe that limitations of international law do count in several issues: 1. considerations of proportionality with artillery and air raids. 2. Collective punishments and sieges. 3. Annexation of occupied territory. The fact that Israel now cannot even consider annexation even of open terrain in Gaza testifies to this.
I know that the states do not recognize the annexation of Golan Heights. However, this does not scandalize them. They do not actively criticize Israel for this. While they actively criticize Israel for the occupation of the West Bank.
The media and political treatment of the occupation of these two territories is objectively not the same at the international level.
More broadly, I have a serious problem with the tendency to judge policy solely on its intentions and not its consequences. For example, those who have the greatest responsibility for the decline in the quality of life of Jews in Europe are the pro-immigration progressives (the same ones who support the Palestinians). These people may not be anti-Semitic but they are the enemy of the Jews because they carry out policies harming the Jews by massively importing populations who are strongly anti-Semitic and who also have a high predisposition to violence.
Your article reminds me of the right of asylum in European countries. European countries, in particular because of the case law of the ECHR, have constantly extended the right of asylum in such a way that these countries can no longer pursue the migration policy they want (or at least that the people of Europe want). Today, the right to asylum is much broader than it was originally intended to be. In reality, the majority of those who receive asylum today are above all economic migrants in Europe.
Because of their lofty principles, European countries are condemned to accept becoming third-world countries where the natives finance the migrants and see their quality of life decline.
Yes, because anyone who dares to deny that current immigration from the Middle East or Africa is hurting Europeans is either stupid or acting in bad faith. You only have to go to any place in Western Europe with large numbers of immigrants from these countries to see the decline in quality of life.
And European Jews have been the ones most affected by this decline in quality of life (well, especially lower-class and religious Jews). The only Jews who will be pro-immigration in Europe are non-religious Jews living in nice neighborhoods, because for them it obviously doesn't change much). Because of whom it is no longer possible to walk around with a visible Jewish religious sign in this country?
Because of whom are French Jews forced to send their children to private schools in so many places?
What I mean is that those who have done the most harm to European Jewry are not especially those who hated Jews or had bad intentions against Jews, but people who, because of an ideology based on good intentions, have implemented a migration policy that has harmed the quality of life of Jews. (Of course, Muslim migrants have their share of responsibility; leftists don't bear sole responsibility for this).
Ironically, today the situation of Eastern European Jews is undoubtedly better than that of Western European Jews. Better to walk around with a yarmulke in Budapest than in Paris or Brussels.
In the same way, the same progressives who screwed European Jews want to screw Israeli Jews, not because they hate Israel but because they're too stupid to understand the consequences of the policies they advocate. I think one of the problems with Jews is that they put too much emphasis on the fight against anti-Semitism, while totally forgetting the people who, although not anti-Semitic, advocate policies that will harm Jews. In France, Mélenchon and France insoumise are at best complacent with anti-Semitism or worse totally anti-Semitic but the rest of the left who are not anti-Semitic advocate policies that profoundly harm Jews. How are they so much better?
I agree with every word. So sad and true.
dude your some right winger? from where are you ?
דני יש לך את זה באנגלית?
עובד על זה. יש לך במה שתהיה מעוניינת?
אותו דבר בדיוק אפשר להגיד על הרבה דברים. מי שמתעלם מהחוק והמוסר לוקח לעצמו יתרון שאין לצד ההגון. דוגמה ברורה היא הפוליטיקה הישראלית.
כקורא אקראי, אני תוהה האם עשה נכון כותב המאמר המצוין כשהעלה את נושאי נוער הגבעות וטבח כפר קאסם כדוגמאות לדבריו. למרות שמדובר בתופעות ראויות ליחס מעמיק, מחבר המאמר נתפס כאן כמחויב לתת במה לפשעי הצד הישראלי, כביכול כאקט של הפגנת אובייקטיביות. בקונטקס הנוכחי, על רקע מאבק רב-זירתי של שני צדדים לוחמים, הבאת גורמים אלו כדוגמאות טריויאליות מחלישה את הצד שמחבר המאמר משתייך אליו. הרושם המתקבל עבור מתבונן מן הצד עשוי להיות שווה לטענה ההופכת לפופולרית בימים אלו: "שני הצדדים רעים, אבל ישראל רעה יותר". אני מבין שקהל היעד הוא לא אותם מתבוננים מן הצד, ואיני חפץ בויכוח. אבל, האם לא מדובר כאן בעדות לאותו אי-שיוויון בין שני צדדים אסימטריים שהמאמר מעלה, כאשר הצד ה"מערבי" חייב לשמור על עקרון האובייקטיביות בדבריו, כאשר הצד השני ותומכיו מנהלים תעמולה שטחית ושטנית כלפי מתנגדיו? (ראו תורכיה כעת).
אני פונה כאן לקהל ישראלי, ולדעתי צריך תמיד לומר אמת. זה ההבדל בין צד ששומר על אמינותו לבין שקרי האויב.
ככל שהמלחמה מתמשכת, אני מקבל את הרושם שהקריאות ל"הפסקת אש הומניטרית" נובעות מרצון שהחמאס ינצח, לא מאכפתיות לחיי התושבים.
זאת אומרת, שרוב הקריאות פשוט אפשר להתעלם מהם. ברגע שהחמאס יפסיד, אף אחד לא יזכור לישראל את ההפצצות שעשתה
עוד נקודה אחת שמדגימה את חשיבותם של עיקרונות בפולוטיקה.
מצטט: אפילו את האוקראינים האשים אמנסטי בפשעי מלחמה, כי העזו להילחם בשטח בנוי בארצם.
תזכיר לי בבקשה, בתור היסטוריון צבאי, מתי ב-150 שנים האחרונות מדינה מערבית תקינה היתה בוחרת להתגונן בשטח בנוי? אני לא מדבר על כפרים ועיירות בנות 15 אלף תושבים כמו קמפיין, אלא על ישובים בעלי 50 אלף איש ומעלה. אני מדבר גם על ערים עם אוכלוסיה של חצי מיליון כמו מריאופול.
אולי היו מקרים פה ושם אך בדרך כלל עיקרון קדושת הרכוש הפרטי היה הקובע. הגנה בשטח בנוי – זה סימן היכר של רודנויות טוטליטריות או קנאים למיניהם – כמו האדומים בספרד. לא במקרה זאת גם הבחירה של אירגוני טרור כמו חמאס.
מעניין שאפילו פוטין לא מעודד את צבאו להתבצר בישובים. לפחות במהלך מתקפת נגד אוקראינית צבא רוסי פינה מספר ערים ללא קרב – לא ברור אם הדבר נבע מדביקות בעיקרון כלשהו או מסיבות מבצעיות.
הסיבה העיקרית שבגללה אוקראינים לוחמים בשטח בנוי – זה ככל הנראה הלחץ מצידם של יועצים מערביים. מצאתי ברשת כמה תוכניות שפותחו על ידי קצינים אמריקאים שקראו להפוך גם את חרקוב – העיר בגודל של גוש דן – לסטלינגרד השניה וטוב שזה עדיין לא התממש.
טענתי בעבר כי במערב רואים במזרח אירופה מעין שטח סוג ב'. הינה הדוגמה: יועצים זרים מעודדים באוקראינה את המעשים שלא היה מותר להם לעשות בבית.
קיימות דוגמאות גם בתחומים אחרים אך הן לא שייכות לנושא המאמר.
כל מי שצבא זר מתקיף את ארצו, חייב להילחם בשטח בנוי, אחרת פשוט ייכנע ללא קרב. אמנסטי מנותקים ממציאות הקרב העכשווית.
[חתול:]
הנסיון של המדינות העשירות, החופשיות והמפותחות ביותר מראה שההפך הוא נכון.
זכור לי כי כוח זר פלש פעם גם לארה"ב. בשנת 1814 בריטים הנחיתו כוחות ליד עיר וושינגטון והביסו את הגיס האמריקני שניסה להתנגד להם.
מה עשו אמריקאים בעכבות האירוע? הפכו את עיר הבירה שלהם לשדה הקרב? לא! פינו את הבירה. והאויב שרף כמה מבנים ממשלתיים ולא נגע ברכוש פרטי.
בעבר כתבת מספר מאמרים על חשיבותה של היסטוריה צבאית. עכשיו יש לי הרגשה כי היסטוריה צבאית לא רק שלא חשובה, אלא גם מסוכנת למקבל החלטות ברמה מדינית – הרי התרכזות בנושאים טקטיים פוגעת ביכולת לראות את התמונה הרחבה: שכוללת גם היבטים חברתיים וכלכליים.
ספר את זה לפולנים באוגוסט 1944, או לצרציל שהבטיח להילחם בכל גבעה ורחוב אם הגרמנים יפלשו לבריטניה. או לאוקראינים עצמם.
[חתול:]
הדמגוגיה של צרציל היא לא לעיניין – יש להסתכל מה בריטניה עשתה בפועל. בשנת 1940 צבא גרמני השתלט על שטח בריטי – על איי תעלה. בריטים לא לחמו שם "בכל גבעה" אלא פינו את האיים ללא התנגדות כדי לשמור על רכושם של התושבים.
עצם זה שלא הצלחת למצוא דוגמה לממשלה מערבית [מדגיש: מערבית] שהיתה מעודדת הגנה בערים גדולות מעיד על כך שמדובר בפרקטיקה נדירה, לא אופיינית למערב.
לאוקראינים אני לא צריך לספר דבר – הם עצמם מספרים לי את מה שאני כותב. קרוב משפחה שלי הינו בעלים של רשת חנויות ספרים ליד הגבול עם רוסיה. בפרוץ הקונפליקט החנויות החלו להיסגר – האוכלוסיה ברחה כי הצבא ניהל קרבות בערים.
לצורך השוואה: היתה לו גם חנות באחת הרפובליקות הבדלניות – שנפתחה לפני 2014, כמובן. עכשיו החנות נמצאת בשטח רוסי – והיא היחידה שעדיין מתפקדת. אמצעים מסויימים מאפשרים להעביר רווחים גם בין רוסיה לאוקראינה.
אדגיש כי קרוב המשפחה שלי הינו פרו-אוקראיני ותרם לא מעט כסף לפליטים ולטיפול בפצויים. עכשיו הוא תורם פחות – אין ממה.
אם אוקראינה לא היתה נלחמת בערים רוסיה היתה כבר יושבת בקייב.
[חתול:]
נשמע מוגזם, הרי שני הצדדים טוענים שאי-אפשר להתקדם היום דווקא בשטח פתוח והכל עקב מהפכת מזל"טים שמספקים מידע לחיל התותחנים.
אבל נחזור לסוגיית העקרונות. בשנת 1940 גם צרפת עמדה מול הבחירה: להיכנע או להילחם ברחובות פריז. צרציל דווקא עודד את צרפתים להילחם בשטח בנוי. צרפת סירבה ולבסוף שמרה לא רק על העצמאות אלא גם על הבירה. בדרך דומה פעלו גם בלגיה, הולנד, אוסטריה, דנמרק, נורווגיה וגם איטליה ביחסים שלה עם בעלי הברית.
ניתן לטעון כי המדינות הנ"ל שמרו על עצמאותן בזכות השייכות למועדון המדינות המערביות שמוגנות על ידי המעמד שלהן – ושאוקראינה
עדיין לא שייכת למועדון זה אלא רק שואפת להיכנס אליו. לכן היא לא יכולה לבנות על כך שיחזירו לה שטח אם תאבד אותו.
ברם, שייכות לעולם המערבי מותנית בין היתר בקיום נורמות מסויימות (כתובות וגם לא כתובות). והימנעות מקיום של אותן הנורמות – כמו איסור להתגונן בשטח בנוי – מרחיקות את המדינה מהשגת חברות במועדון.
אין שום נורמה כזאת ושום ציפייה כזאת, ולא סתם מרשל פטן הוא סמל לבגידה.
[חתול:]
אין נורמה לפיה אסור לשתות יין. אולם אם תשתה יותר מדי – לא תוכל לשמור על בריאותך.
אותו דבר לגבי לחימה בשטח בנוי ברמת החברה.
– קודם כל, היא משאירה אנשים ללא רכוש, ודווקא מעמד הביניים החזק הינו בסיס לדמוקרטיה מודרנית.
– בנוסף, היא פוגעת באימון הציבור בשלטון.
זאת הסיבה מדוע לא הצלחת למצוא מדינה מערבית תקינה ב-150 שנים האחרונות שהיתה נותנת יד להשמדת רכוש אזרחיה.
באוקראינה מעל חצי מיליון תושבים איבדו את קורת גג עקב קרבות רחוב – עוד צבא של עניים בארץ שכבר כך נמנית בין העניות באירופה.
עוד מליונים חיים ליד קו החזית ומבינים שבתיהם יהרסו דווקה בזכות המדיניות של הממשל בקייב. רבים בורחים לפולין – שם, אם תקח משכנתא, קיים לפחות בטחון שביתך לא יהרס.
שיהיה ברור: רוסיה מתירה לבעלי תעודות זהות אוקראיניות לשהות בשטח שלה ולמכור נדל"ן – אם כי גובה על זה מס בשיעור של 25 אחוז. לו מריאופול היתה נכנעת ללא קרב, תומכי אוקראינה היו מוכרים את הדירות שלהם וקונים דיור חדש בשטח שבשליטה אוקראינית.
בהערת שוליים: תימרון דיפלומטי של צרפת במלחמת העולם השניה היה גאוני ומרשל טפן שיחק בו תפקיד חשוב. צרפת שמרה על שטחה ועל הקולוניות שלה, קיבלה איזור שליטה בגרמניה ומקום קבוע במועצת הביטחון של האו"ם. אזכיר כי ברה"ם הגיעה בערך לאותן התוצאות במחיר של מעל 20 מיליון הרוגים.
כמדומני, אמנסטי לא טענו שאסור באופן גורף להילחם בשטח בנוי – הדו"ח שלהם ביקר את הפרקטיקה של הצבא האוקראיני להשתמש בבתי ספר ובתי חולים כבסיסים צבאיים, מבלי לפנות את האוכלוסייה האזרחית. אלה בדיוק הטקטיקות של חמאס שישראל מוקיעה, ושלשיטתה הופכות בתי חולים וכו' למטרות צבאיות לגיטימיות.
רק שהאוקראינים לא התקיפו איש, אלא הגנו על הערים שלהם ממתקפה, וכמו כן, התגוננו מתוך המתקנים הללו נגד צבא תוקף שהתנפל על הערים שלהם באותם הרגעים ממש. כבר אמנת האג מתירה אפילו לאזרחים פשוטים, לא כל שכן חיילים, להגן על הערים שלהם כאשר הם תחת מתקפה, כמובן בתנאים מסויימים. כמובן שכל יעד שנלחמים ממנו הוא יעד צבאי לגיטימי, אבל לא הגיוני לצפות שהאוקראינים יזיזו את הבסיסים הצבאיים שלהם בערים שבהם ממילא כל דבר קרוב לכל דבר.
[חתול:]
התגובות שלי לא מופיעות כאן אלא אם כן אתה מגיב.
אוסיף מספר שורות לסיכום.
התרבות האירופאית הינה תרבות של כפילות, של קרנבל ושל עטיית מסכות. עושים את מה שצריך אך תמיד חייבים להגיד את המילים הנכונות.
– מותר לסחור גם עם רוסיה, גם עם טורקיה אך חייבים לדבר על המלחמה למען הדמוקרטיה או למען הדת – הכל בהתאם לתקופה היסטורית.
– מותר (ואפילו מומלץ) להגן על רכושם של תושבים במהלך מלחמה כל עוד מצהירים על מוכנות להילחם עד טיפת הדם האחרונה.
– מותר לדכא באחזריות מרד בקולוניה רחוקה אם כי חייבים לברבר על הומניזם.
אלה הם כללי המשחק. הטרגדיה של אוקראינה (ושל חלק ממדינות מזרח אירופה) היא בכך שהן יודעות להגיד את המילים הנכונות… אך פועלות לפי הנאמר ולא לפי האינטרס שלהן.
כל ממשלה מערבית תקינה היתה מוציאה את אותן ההצהרות שנשיא זלנסקי משמיע אבל היתה מפנה ערים ללא קרב. יכול להיות שהיתה אפילו מוצאת שעיר לעזאזל – איזה גנרל בן 84 (גילו של פטן בשנת 1940).
הבעיה של ישראל היא אחרת. שלא כמו אוקראינים אנו יודעים להגן על האינטרסים שלנו. שלא כמו אירופאים – לא יודעים להגיד את המילים הנכונות.
במקרה של מתקפה כמו זו שחווינו גם אירופאים היו פועלים בנחישות ואך באחזריות. אולם אף אחד מהם לא היה משמיע את הדברים ששמענו מפיהם של הפוליטיקאים שלנו בחודש האחרון.
המערב מסיק מסקנות על מדינות שונות בהתאם להתנהגותן בשעת המשבר. באוקראינים הם רואים בובות שראויות רק לניצול. את מי הם רואים בנו – זאת השאלה.
דני היקר, פוסט נהדר. תודה.
מהי התייחסותך לספר הזה בהקשר הנידון?
https://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-953-4
לא קראתי אז לא אוכל להתייחס באופן מלא, אבל אחת הבעיות הרבות בכתיבה של יגיל לוי זו רתיעה מוחלטת משימוש בכוח צבאי, שנובעת מעכבות אידיאולוגיות וניסיון למצוא כל תירוץ אפשרי למדוע לא ולמה אי אפשר. כמו גם זלזול בסכנה הבטחונית שמחייבת את הפעלת הכוח הצבאי מלכתחילה.
למדתי המון! תודה
בשמחה!
פינגבק: הקולב והצב: כיצד מנצלות דיקטטורות את האיטיות המערבית | הינשוּף
פינגבק: "מה תעשה לי, מה?" BATNA והכשל באסטרטגיה המערבית | הינשוּף
פינגבק: האינפלציה של הג'נוסייד: מחשבות על פסק הדין בהאג | הינשוּף
פינגבק: הספינה ובלוטי הים: מדוע המערב כל כך איטי מול יריביו? | הינשוּף