בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. ומה עשה כאשר ילד ישראלי רצה לשטוף אותו בדלי, כדי לבדוק עם הצבע השחור יורד? חלק ראשון מתוך שניים.

וארוהיו איטוטה (Waruhiu Itote) הידוע בכינוי "גנרל צ'יינה", היה אחד ממנהיגי מרד מאו מאו בקניה בשנות ה-50. וארוהיו זה שמו הפרטי, איטוטה זה שם אביו, אבל בקניה המודרנית שם האב משמש בתור שם המשפחה. הלה היה בן שבט קיקויו, הגדול בין שבטי קניה, כמו רוב מורדי מאו מאו. נולד ב-1922 למשפחת איכרים במחוז ניירי בקניה המרכזית, קיבל השכלה יסודית בבית הספר של המיסיון, עבר לניירובי לחפש פרנסה, הקים עסק למסחר בירקות, ב-1940 התחתן. כאשר העסק לא המריא, התגייס בינואר 1942 לצבא הבריטי, שירת בגדוד 3/6 של קלעי המלך האפריקניים בטנגניקה, ציילון, הודו ובחזית בורמה. היה שרת בחדר אוכל של הקצינים, אבל יצא לו גם להריח אבק שריפה בקרבות. בגדול היה חייל טוב. קצין המודיעין של הגדוד ג'ון נאנלי נזכר בו מאוחר יותר: "בעל יכולת והקפדה. שום בעיות משמעת, שום צמאון לדם ושום דבר אנטי-בריטי". מייג'ור יאן סינקלר: "הוא ביצע את תפקידו בצורה מעולה". בזמן המלחמה הוא התחיל לחשוב על פוליטיקה. לדבריו, זה קרה אחרי שיחות עם חייל בריטי, זוג הודי וחייל שחור אמריקאי על השאלה, למה הוא נלחם למען האימפריה הבריטית במקום עצמאות לעמו. הגיע לדרגת קורפורל, ב-1945 חזר לקניה. ניסה לסחור בפחם, העסק כשל, עבד בתור כבאי ברכבת, ב-1946 הצטרף למפלגת KAU – Kenya African Union, ב-1947 חבר ל-"קבוצת 40" שדגלה במאבק מזויין נגד הקולוניאליסטים.

ב-1950 נשבע לארגון הסודי של מאו מאו, היה אחראי על חיסול בוגדים וארגון טקסי שבועה לחברים החדשים. לשבועת מאו מאו המסתורית וכוללת שימוש בדם היו שורשים בטקסים המאגיים השבטיים של שבט קיקויו, וייחסו לה חשיבות רבה לגבי גיבוש הלוחמים והקניית רגש החובה, אפילו אם השבועה נערכה בכפייה. לכן תפקיד מארגן טקסי השבועה היה תפקיד חשוב ובעל אחריות.

באוקטובר 1952 עם הגברת התקפות הגרילה, השלטונות הבריטיים הכריזו על מצב חירום, אבל וארוהיו עוד באוגוסט ברח ליערות ובמהרה הנהיג את כל חבורות מאו מאו באזור הר קניה. לא נספר כאן את כל תולדות המרד, רק נגיד בקצרה שמאו מאו עסקו בשוד ורצח, התקפות על המתיישבים הלבנים, טרור נגד משתפי פעולה שחורים, והיתקלויות עם הצבא והמשטרה. וארוהיו התבלט כמארגן טוב, תחת פיקודו היו כמה אלפי אנשים המחולקים לארבעים פלוגות. סידר הספקת מזון ותרופות, ייצור עצמאי של נשק והחרמתו מידיי האויב. הקפיד על משמעת צבאית: לוחות זמנים, היגיינה, כולל הצבת פקחים סניטריים, משמרות, הדרכת טירונים, שרשרת פיקוד, מטה, פקודות, בית דין משמעתי, קשר דואר מוצפן, מודיעין וריגול נגדי, מחלקת תעמולה. לרוב לוחמי מאו מאו לא היה שום ניסיון צבאי, והוא בכל זאת היה קורפורל מדופלם.

אבל רק רגע – למה הוא בכלל קרא לעצמו "גנרל"? למעשה, מפקדי מאו מאו לא הצטיינו בענווה יתירה. מי שהיו לו כמה פקודים הוא כבר קרא לעצמו מייג'ור או בריגדיר, והרבה מהם אף העניקו לעצמם דרגת גנרל. מאוחר יותר את הדרגות העניק הוועד המרכזי של מאו מאו. ג'ון נאנלי נזכר שחיילי הגדודים האפריקניים אהבו לערוך חגיגות "נגומה" שבמהלכן הם לא רק רקדו ושתו בירה, אלא גם חילקו תארים של בריגדירים וגנרלים, הצדיעו אחד לשני, נתנו פקודות ואפילו הכינו מראש סימני דרגה של "גנרלים": "כנראה וארוהיו כבר אז רצה להיות גנרל ומאו מאו נתנו לו הזדמנות לכך".

כמה ממנהיגי מאו מאו לא הסתפקו בזה, למשל דידאן קימאתי, הידוע בכינוי "גנרל רוסיה",מפקד אזור רכס אברדר. כאשר הפך למפקד הכללי של המרד, הלה כבר נקרא "פילדמרשל סר דידאן קימאתי, ראש הממשלה, אביר מפקד של האימפריה האפריקנית, שליט חצי כדור הארץ הדרומי". היו גם פילדמרשלים נוספים. כך שגנרל צ'יינה היה יחסית צנוע בתואר שלו, למרות שהיה אחד המפקדים הבכירים, "מספר שתיים" אחרי קימאתי.

למה "צ'יינה"? מורדי מאו מאו נשאו בדרך כלל כינויים אפריקניים, אבל כמו שראינו במקרה של "גנרל רוסיה", כמה מהם בחרו בשמות זרים, לכן גם הכינוי "גנרל סין" לא היה מוזר. אבל הוא עצמו סיפר מאוחר יותר שאלה היו ראשי תיבות של פתגם בשפת הקיקויו "אם תחפש, תמצא מקום טוב להסתתר". אבל יכול להיות שזאת הייתה בדיחה, המקור האמיתי של הכינוי שלו לא ידוע. יש לציין כי גם מקור המושג "מאו מאו" אינו ידוע: ישנן גרסאות רבות ואף אחת מהן לא הוכחה. המורדים קראו לעצמם "הברית", "התנועה", "צבא השחרור", "הצבא הקנייתי לאדמה וחירות", ואת השם "מאו מאו" העניקו להם השלטונות הבריטיים: המורדים החלו לקרוא כך לעצמם רק בדיעבד.

ב-15 בינואר 1954 המלחמה של תנועת מאו מאו בכוחות הממשלה לא נחלה הצלחה: וארוהיו נפגע בגרון, ואחרי שהעריך את הסיכויים שלו לשרוד נכנע לחיילים הבריטים.

אחרי קבלת טיפול רפואי גנרל צ'יינה הועמד ב-1 בפברואר 1954 למשפט. פורמלית הוא הואשם בקשרים עם אנשים המחזיקים נשק ללא רשות ובהחזקת תחמושת ללא רשות – בזמן חיפוש מצאו אצלו בכיס שני כדורי רובה. הוא מצידו טען שהיה בדרך להיכנע לשלטונות במטרה להתחיל משא ומתן לשלום. אבל זה לא עזר לו וכבר ב-3 בפברואר 1954 הוא נידון למוות בהתאם לתקנות לשעת חירום.

אבל גזר דין מוות לא היה סוף הקריירה של גנרל צ'יינה. הדיונים עליו התנהלו בלונדון בדרג הגבוה ביותר: ראש הממשלה צ'רצ'יל, שר המושבות ליטלטון וחברי קבינט נוספים. אחרי העברת מברקים אינטנסיבית מול השלטונות המקומיים הושגה פשרה: גנרל צ'יינה קיבל את חייו במתנה תמורת ארגון משא ומתן עם מפקדי מאו מאו ושכנוע של המורדים להיכנע. מאותו היום, התחיל וארוהיו לכתוב הצהרות לאחים לנשק, להשתתף בפגישות, ואף לטעון שבשלב הנוכחי דרושים אמצעיי מאבק פוליטיים. אפשרות להתחיל במשא ומתן נדונה ע"י מפקדים גם לפני זה, לכן הם קיבלו את ההצעה בעניין, אבל גם חשדו: מה מניע את גנרל צ'יינה, השגת מטרות המרד או הרצון להינצל מעמוד התלייה? כמו שפילדמרשל קימאתי כתב לאחד המפקדים, "אם צ'יינה חושב שאבגוד במאבק שלנו תמורת חייו, אז הוא יצא מדעתו". אך במכתב לצ'יינה עצמו קימאתי קרא לו גיבור.

אחרי כמה פגישות עם המפקדים מספר קטן של מאו מאו נכנע לשלטונות, אבל באפריל 1954 המו"מ נכשל ווארוהיו נשלח למחנה מעצר לוקיטאונג. שם הוא בילה שנה בבידוד ואחרי זה הצטרף לראש מפלגת KAU ג'ומו קניאטה ומנהיגים נוספים שישבו באותו מחנה, שנעצרו ב-1952 עם הכרזת מצב חירום והואשמו בסיוע למאו מאו. קניאטה נאם באסיפות עם נגד הטרוריסטים, אבל זה לא הפריע לשלטונות לאסור אותו כגורם עויין. בהמשך וארוהיו הציל את קניאטה מהתנקשות של אסירים אחרים. בתור תודה קניאטה התחיל ללמד אותו אנגלית ובכלל קירב אותו אליו. מצבו של קניאטה במחנה לא היה טוב במיוחד בגלל סכסוכים פוליטיים ואישיים בין האסירים, והוא היה זקוק לאדם נאמן, במיוחד בן שבטו הקיקויו.

בזמן שגנרל צ'יינה ישב בכלא, הבריטים המשיכו להכניע את מרד המאו מאו. שיטות "הפרד ומשול" תוך התבססות על נאמני שלטון שחורים, מעצרים המוניים, גירושים ועונשי מוות. פעולות הצבא כולל חיל האוויר די מהר דחקו את תנועת מאו מאו לפינה. באוקטובר 1956 נתפס פילדמרשל קימאתי, בפברואר 1957 הוא נתלה, וזה סימן בעצם את סופה של התמודדות רצינית, אבל את מצב החירום הבריטים הסירו רק בינואר 1960.

משנת 1959 וארוהיו הועבר כמה פעמים ממחנה למחנה ומכלא לכלא. בקניה, כמו באפריקה כולה, התנהל תהליך דה-קולוניזציה הדרגתי. באוגוסט 1961 יצא ג'ומו קניאטה לחופשי ומיד חזר לפוליטיקה, הפך לנשיא מפלגת KANU – Kenya African National Union, באפריל 1962 היה לשר בממשלה קואליציונית וביוני 1962 דאג לשחרר את מצילו וארוהיו.

וארוהיו התקבל בביתו בכבוד גיבורים, אבל עלתה השאלה מה לעשות איתו עכשיו. קניאטה רצה למצוא לו מקום מכובד בקניה עצמאית עתידית, אבל בינתיים המצב היה רגיש: הבריטים, שעדיין היו השלטון, המשיכו לעקוב אחרי גנרל צ'יינה, חוץ מזה היו חיכוכים רציניים בין מפלגות KANU  ו-KADU – Kenya African Democratic Union בנושאי ארגון המדינה העתידית ומאזן בין-שבטי (קאנ"ו האוניטריסטית התבססה בעיקר על שבטי קיקויו ולואו, קאד"ו הפדרליסטית – על קואליציה של השבטים היריבים: קאלנג'ין, מאסאי ואחרים), אבל שתי המפלגות גינו בתוקף את הטרוריסטים של מאו מאו. גנרל צ'יינה היה גורם יותר מדי לא נוח מכל הבחינות האלה. קניאטה החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק את וארוהיו זמנית מן העין, וגם שהוא יעביר את הזמן הזה עם תועלת לעצמו ולארצו. כמה מאנשי הפלג השמאלי בקאנ"ו הציעו לשלוח את וארוהיו לקובה על מנת שיעבור שם הכשרה צבאית, אבל קניאטה העדיף לפנות לישראל.

רמטכ"ל לעתיד

ישראל פעלה באפריקה באופן פעיל ביותר מסוף שנות ה-50 וסייעה למדינות הצעירות בחקלאות, השקייה, קואופרציה, חינוך, רפואה, בינוי, הקמת צבא ותחומים אחרים. שיתוף הפעולה התחיל בדרך כלל עוד לפני קבלת עצמאות מלאה. כך היה גם בקניה: נציגים ישראלים קשרו קשרים עם מנהיגים מקומיים ב-1959, משנת 1960 קנייתים למדו בארץ בסמינרים וקורסים לקואופרציה, חקלאות, ממשל מקומי, פעילים קנייתים ביקרו בישראל, בקניה פעלו חברות ישראליות וכו'. תרומה מיוחדת לחיזוק הקשר בשלב הראשון תרם נשיא הטכניון והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי, שלפי בקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר בילה בקניה כמה חודשים ב-1961-1962. לאט לאט התפתח גם שיתוף פעולה בטחוני, ראשית כל בנושאי מודיעין, ולאחר מכן גם בנושאים צבאיים כלליים. מכיוון שזה אינו מאמר על כל מגוון הקשרים בין קניה לישראל, אנו נתמקד במה שקשור לוארוהיו איטוטה.

באוקטובר 1962 הגיע לניירובי אל"מ נחמן קרני, ראש מחלקת סיוע חוץ במשרד הבטחון. בפגישה עם קניאטה, אחרי הענקת שי מסורתי מממשלת ישראל – תנ"ך בכריכת כסף – והגיגים מסורתיים לא פחות של המנהיג האפריקאי על כך שקיקויו הם "היהודים של מזרח אפריקה" (שמות השבטים השתנו ממנהיג למנהיג, אבל הם כולם היו מפוזרים בין ארצות שונות בסביבה עוינת, שמרו על רעות ועזרה הדדית, היו להם מינהגים הדומים ליהודיים כמו ברית מילה או טקס ההתבגרות, שאפו לצאת מעבדות לחירות – בקיצור, "אנחנו דם אחד") עברו לשאלות המעשיות. ראשית כל העלה קניאטה את עניינו של גנרל צ'יינה. "זה חבר קרוב ויקר שלי", – אמר קניאטה, "הוא הציל את חיי כשהייתי במחנה ריכוז". הוא ביקש לארח את גנרל צ'יינה בארץ ולהכין אותו לחיים ציבוריים. "הוא שווה את זה", – הוסיף קניאטה.

הנציגים הישראליים פתרו במהרה שאלות בירוקרטיות ואחרות הקשורות לנסיעתו של גנרל צ'יינה וב-13 בנובמבר 1962 הוא המריא לדרכו תחת שם הכיסוי "אוטו קניאן". קרני שלח אותו לקיבוץ כפר הנשיא בגליל. הקיבוץ הוקם ע"י עולים דוברי אנגלית, וקרני ביקש מהם ללמד את גנרל צ'יינה אנגלית, שבה הוא לא שלט היטב, וגם להעביר לו קורס מזורז בחקלאות, מה גם שזאת הייתה מטרת הביקור הרשמית שלו. 

לימים וארוהיו סיפר על מקרים משעשעים בקיבוץ. למשל, ילדי הקיבוץ שאף פעם לא ראו אנשים שחורים ניסו לשפשף אותו באצבע ופעם אפילו הביאו דלי מים כדי לשטוף ממנו את הלכלוך. ההורים פחדו שהוא ייעלב וגערו בילדים, אבל וארוהיו אמר: "אל תגערו בהם, להפך, שהילדים יראו שזה לא לכלוך אלא הצבע האמיתי שלי". ואל"מ קרני נזכר שכבר אחרי השבוע הראשון בקיבוץ וארוהיו ביקש שיבוא בדחיפות. וארוהיו לקח אותו לגדר הקיבוץ, לקח חופן אדמה, קירב אותה לאף וזרק בחזרה תוך כדי שהוא רוקע ברגליים ויורק. אחרי זה הוא הצביע מעבר לגדר וחייך. קרני לא הבין כלום והמליץ לתת דגש לשיעורי האנגלית, כדי שאפשר יהיה לתקשר עם האורח. אחרי כמה ימים הוא תפס: וארוהיו רצה להגיד שהקיבוץ מעבד אדמה גרועה, והנה שם האדמה טובה יותר. בקניה הוא היה רגיל לאדמות פוריות ולא הבין מדוע צריך לעבד אדמה לא ראויה אם ליד יש אדמה טובה. לאמיתו של דבר האדמה שהוא הצביע עליה הייתה מעבר לגבול הסורי, אבל העיקר הרי זה הרצון לעזור.

מי שטיפל בוארוהיו בכפר הנשיא היה טומי עמית, מוותיקי הקיבוץ. זמן מה לפני זה הוא כבר הדריך קבוצת סטודנטים מהמכון האפרו-אסיאתי, לכן עוזרו של קרני משה גלבוע, שהיה אחראי במחלקת סיוע חוץ על מדינות דוברות אנגלית, פנה אליו. קודם לכן גלבוע הפחיד את עמית בסיפורים שצ'יינה היה מפקד מאו מאו צמאיי הדם ויכול פתאום לקפוץ עליו עם סכין, לכן אם יש לעמית ילדים והוא חושש, הוא יכול לסרב. אבל עמית הסכים, וגנרל צ'יינה המפחיד התברר כאיש אדיב ונעים הליכות. הוא הסתדר מצויין עם ילדים, לימד אותם לספור בסווהילי, ולטומי עמית הוא סיפר על עלילותיו ועל הדיכוי הקולוניאלי ותמיד חזר על דבריו: "That is why we need freedom!". לדברי עמית וארוהיו לא ידע לבטא "r" אנגלית, לכן יצא לו fleedom, אבל בגדול הוא שלט באנגלית בסיסית. כנראה קרני הגזים לגבי אי-ידיעת האנגלית בסיפורו על פנטומימת האדמה הלא ראויה. וארוהיו גם סיפר לעמית על העתיד שמתוכנן לו: קניאטה הבטיח למנות אותו לרמטכ"ל כאשר קניה תהיה עצמאית.

לגבי סיפור עם שטיפת הלכלוך עמית אמר שכאן הגזים וארוהיו: לא היה דלי מים, אבל בנו של עמית גדי באמת שפשף את גנרל צ'יינה באצבע כדי לבדוק אם הצבע יורד. על לימודי חקלאות עמית אמר שגנרל צ'יינה לא גילה התלהבות מיוחדת לנושא הזה, כמו גם לעבודה במפעל של הקיבוץ, ואת זמנו הוא העביר בעיקר בטיולים, רישום ביומן, ולימודי אנגלית בהדרכת יוהנה פוטש, גם מוותיקי הקיבוץ. בגדול, כמו שהסביר משה גלבוע לעמית, מטרת שהייתו של גנרל צ'יינה בקיבוץ הייתה בעיקר חברתית: הוא גר בין אנשים לבנים שעובדים בידיהם ללא משרתים, אכל איתם בחדר אוכל של הקיבוץ, שיחק עם הילדים ושוחח עם המבוגרים, כעיקרון זה היה מספיק. כך הוא חי בכפר הנשיא כמה שבועות.

באותו זמן הוצמד לגנרל צ'יינה גם מדריך צבאי אישי. היה זה סא"ל זאב "זוניק" שחם. מ-1959 עד 1961 הוא שירת כיועץ צבאי באתיופיה, ובדיוק היה לפני משימתו הבאה באפריקה: מ-1963 עד 1965 הוא יהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה ואחראי על כל השת"פ הצבאי במזרח אפריקה. שחם נקרא למשרד הבטחון וקיבל פקודה סודית ביותר: סגן מפקד מאו מאו לשעבר נמצא בארץ ומתכונן לתפקיד רמטכ"ל צבא קניה אחרי קבלת העצמאות, ושחם מתמנה לאחראי הפרוייקט.

שחם נסע יחד עם משה גלבוע לכפר הנשיא לפגוש את גנרל צ'יינה. "צל אדם זה נראה לי כחיה נרדפת יותר מאשר כמנהיג מחתרת שבא לכאן להתכונן לכהונת רמטכ"ל של צבא סדיר", נזכר שחם מאוחר יותר. שיער שגדל פרא, בגדים מרופטים, בפיו חסרות שיניים רבות – "התואר גנרל לא הלם את הדמות שראיתי לפניי". שחם ישר התחיל בטיפול: קודם כל לרופא שיניים, לספר ולחנות בגדים האופנתית "או.ב.ג.". אחרי שוארוהיו השלים את מערכת השיניים, הסתפר, התלבש וגם קיבל חדר במלון "ירקון" בתל-אביב, שחם החל ללמד אותו תורה צבאית: "הוא לא היה משכיל והאנגלית בפיו הייתה עילגת, אבל מתחת למעטה המאופק והצנוע נתגלה מטען גדוש של חוכמה ונסיון חיים. הוא ידע מהי אחוות לוחמים והיה נחוש בדעתו להביא חופש ועצמאות לבני עמו. … דיברתי איתו על מהות הצבא, על בניית צבא ועל ניהול צבא – והוא קלט את דברי בשתיקה. לפעמים שאל שאלות ענייניות. לפעמים הגיב במנוד ראש". במהרה וארוהיו התיידד עם משפחת שחם והפך לבן בית אצלם.

אגב פראים ולא משכילים בצבא סדיר: בצה"ל היו משנות ה-50 עד שנות ה-90 ארבעה מחזורי גיוס בשנה ליחידות הקרביות – אוגוסט, נובמבר, פברואר ומאי, לאחר מכן אוחדו פברואר ומאי למחזור מרץ. כשמחזור מאי היה קיים, הוא נודע בכינוי "מחזור מאו מאו". לא רק בגלל דמיון בצליל, אלא בגלל שהיו בו הרבה מתגייסים לא משכילים ממשפחות עניות שלא סיימו בית ספר תיכון ולכן לא היו צריכים להמתין עד גמר שנת הלימודים. הם נחשבו למפירי משמעת צבאית ובכלל לסוג ב' ופראי אדם עם סכינים ומקלות, והם עצמם אפילו התגאו במוניטין של עבריינים קשוחים ולא "ילדים טובים ירושלים" כמו חבריהם למחזור. שחם כמובן לא סיפר לוארוהיו על הכינוי הלא מחמיא הזה.

כששחם יצא באביב 1963 לסיור הכנה במזרח אפריקה, וארוהיו ביקש ממנו להביא מקניה את כתב היד של זכרונותיו שאשתו לאה שמרה מהשלטונות הבריטיים. בתור סימן מוסכם שחם אמור היה להציג את תמונתו יחד עם וארוהיו, אחרת אשתו לא היתה מוסרת את כתב היד. אבל התברר שלהגיע לאשתו הייתה משימה לא קלה – בעיר קאראטינה הקיקויו המקומיים פגשו את שחם ואת חברו בחשדנות רבה, ורמזו כי אין ללבנים לא מוכרים סיבה לחפש את אשתו של גנרל צ'יינה. שחם חשב כבר שעם או בלי כתב היד הדבר העיקרי הוא לחזור בחתיכה אחת לניירובי, אבל אז הוא הציג את תמונתו עם וארוהיו וזה עבד. הוא הובא כ"אחיו" של וארוהיו לבית אשתו, היא מסרה את כתב היד, אבל שחם וחברו עדיין נאלצו לברוח, הפעם מקבלת פנים ענקית שהכינו לכבודם קיקויו מכניסי אורחים. בחזרתו לארץ הוא מסר את כתב היד לוארוהיו, ולהפתעתו אחרי כמה שנים התפרסם זה כספר ושחם קיבל עותק עם הקדשה.

קורס קצינים בישראל

אבל שיתוף הפעולה הצבאי לא הסתכם בגנרל צ'יינה.

בינואר 1963 הגיעה לארץ ממזרח אפריקה משלחת צוערי קורס קצינים: 30 איש מקניה, 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה. כמו כן הגיעה משלחת חניכי קורס טיס: 5 מקניה, 6 מטנגניקה ו-4 מאוגנדה. הקצינים לעתיד הוכשרו בארץ לפי תכנית קורס קציני חי"ר של צה"ל עם התוספות הנדרשות: שדאות, מטווחים, ניווטים עם מפה, טקטיקה, חובות המפקד, פיקוד על יחידה, מודיעין וסיור, מיקוש וחבלה, סיוע אש, מבנה הצבא, התנהלות יום יומית ביחידה וכו'. לצד ההכשרה צבאית ביקרו הצוערים ביקרו גם במפעלי תעשייה צבאית, בקיבוצים ובהיאחזויות נח"ל.

הצוערים צויידו ברובי "לי אנפילד" הבריטיים, נשק רגיל למזרח אפריקה, במקום רובי פ.נ. התקניים לחי"ר של צה"ל בתקופה ההיא, אבל התנסו גם בנשק צה"לי כגון "עוזי".

בין המדריכים של הקורס הזה היה גם סגן הלל אדירי. הוא שירת בנח"ל המוצנח, השתחרר ב-1959 ובמקביל לעבודה במשק המשפחתי בכפר ויתקין ניהל מועדוני נוער. במסגרת חילופי נוער הוא נסע פעמיים לבריטניה ובין היתר למד שם אנגלית בקולג'. זה עזר לו רבות בעתיד כשהוא למד באוניברסיטה את בעיות המדינות המתפתחות ולאחר מכן כיהן בתפקידים בכירים במשרד החקלאות ולקח חלק בפרוייקטים בינלאומיים רבים.

לקורס קצינים מזרח-אפריקאי בשם קוד "קורס תשרי" היה צורך במדריכים עם נסיון בינלאומי ושליטה באנגלית, והלל אדירי הסכים להצעתו של נחמן קרני לחזור לשירות קבע. אדירי זוכר בעיות שונות שצצו במהלך הקורס. הצוערים לא היו אחידים ברמתם, למשל האוגנדים היו בעלי הכשרה צבאית מוקדמת רחבה יותר, כי הם היו חיילים סדירים, בניגוד לצוערים מקניה ומטנגניקה. גם שליטה באנגלית לא הייתה אחידה וזה היה מקור לבעיות קבועות. חלקית העניין נפתר ע"י צוערים שתרגמו לחבריהם מאנגלית לסווהילי, אבל זה לא תמיד עזר, במיוחד בשיעורי פיקוד על יחידה כשהצוערים היו צריכים לפקד בעצמם. בדיעבד אדירי גם סבר שלפחות את החומר התיאורטי הכתוב היה צריך לתרגם מראש לסווהילי ולא להשאיר אותו באנגלית.

באופן כללי אדירי ציין את המוטיבציה הגבוהה ביותר של הצוערים והרצון העז שלהם להצליח בכל: גם במטווחים, גם בטקטיקה, גם במבחנים התיאורטיים וגם במצעד. לדבריו, "אם הנתונים שלהם היו ברמה של קדטים ישראלים, עם מוטיבציה והשקעה כזאת הם היו מגיעים לתוצאות יוצאות מהכלל". אבל אפילו עם כל הקשיים התוצאות היו סבירות בהחלט.

שאלת גנרל צ'יינה היתה לבעיה נפרדת. עוד לפני הגעת הקבוצה המזרח-אפריקאית קרני דן בה עם קציניו: היו חששות האם כדאי לצרף את וארוהיו לקורס קצינים זה ואיך הצוערים יקבלו אותו. בסוף הוחלט שגנרל צ'יינה ינהיג את הקבוצה הקנייתית. החששות התבדו, הצוערים קיבלו אותו בהתלהבות. "כשאנשיו בני שבט הקיקויו הגיעו ארצה מקניה, לאימונים, ראיתי לתדהמתי שהם מעריצים אותו כאילו היה אל. הם כרעו על ברכיהם ונישקו בדחילו ורחימו את כף ידו. עם בואם, הזדקפה קומתו פלאים", נזכר זאב שחם. לא פלא שהוא נהנה ממעמד כזה: הקבוצה הורכבה חלקית מחברי מפלגת קאנ"ו וחלקית מלוחמי מאו מאו לשעבר. בעיניהם הוא היה לוחם ומצביא אגדי. לדברי אדירי, מעמד דומה היה לו גם בעיני הצוערים מטנגניקה ואוגנדה. המפקדים גם כן הקפידו על המעמד המיוחד של  "מיסטר אוטו" כמו שכינו אותו ברישומים הפנימיים: צ'יינה גר בחדר משלו, בחלק מהתרגילים הוא לא השתתף יחד עם הצוערים אלא צפה יחד עם המפקדים, ובכלל היה אליו "ריספקט" בלתי רגיל.

הלל אדירי שוחח הרבה עם וארוהיו גם מחוץ למסגרת הרשמית. בגלל האנגלית המשובשת קשה היה להעריך את רמתו האינטלקטואלית (לדברי אדירי חלק מהצוערים היו הרבה יותר מפותחים ממנו), אבל הוא עשה רושם של איש אמיץ מאוד. וארוהיו סיפר לאדירי על זוועות הבריטים, על שריפת הכפרים ועל מחנות הריכוז, ועל עלילות מאו מאו עצמם לא דיבר הרבה. לפעמים הוא גם הרהר על  מה שמחכה לו בקניה העצמאית אחרי שנים כה רבות של מלחמה ומאסר: "הנה אתה סגן ויש לך מכונית. ואני גנרל ואין לי מכונית". אדירי הרגיע אותו: "תהיה לך לא רק מכונית אחת אלא שתיים". "מי יתן לי שתי מכוניות?" "מי שיתן אחת, יתן גם שתיים". כמו שאנו רואים, רמת השיחות לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל ידידותית בהחלט.

וארוהיו העניק לאדירי במתנה ספר לימוד סווהילי והתארח הרבה פעמים בביתו, כולל סדר פסח באפריל 1963. אחרי שנים, כשאדירי במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם לימד בקוריאה הדרומית שיטות חקלאות מודרניות, הוא סיפר על זה לאחד מפקידי האו"ם, מיסטר ג'יין. מיסטר ג'יין, "בריטי אמיתי עם מקטרת", נדהם: "אתה הכנסת את הרוצח הזה אליך הביתה?!" בשבילו מנהיג מאו מאו היה מפלצת צמאת דם ושום דבר אחר. בשביל אדירי זה היה אחרת.

ספר לימוד סווהילי, מתנת גנרל צ'יינה.

צילום מהארכיון הפרטי של הלל אדירי: גנרל צ'יינה בסדר פסח אצל משפחת אדירי.

שם. "לחיי החירות!"

לשיתוף פעולה בטחוני עם ארצות מזרח אפריקה היה משקל אסטרטגי ופוליטי רב, לכן גם קורס הקצינים, גם גנרל צ'יינה בפרט היו במעקב מתמיד של הדרגים הגבוהים, במיוחד מצד סגן שר הבטחון שמעון פרס שריכז את כל הנושא של השת"פ הבטחוני הבינלאומי.

לפני סגירתו אפשר היה לראות במוזיאון "בתי האוסף" לתולדות צה"ל, בביתן שרי הבטחון ורמטכ"לים, את התמונה הזאת:

"עם חניכי קורס קצינים מקניה".

משמאל לימין: סגן שר הבטחון שמעון פרס, אל"מ נחמן קרני, גנרל צ'יינה.

אפילו בצילום באיכות לא טובה במיוחד רואים את הצלקת על הסנטר, זכר לפציעה ב-1954.

אותה תמונה מופיעה גם בספרו של וארוהיו איטוטה Mau Mau General עם כיתוב “Training in Israel”.

במוזיאון "בתי האוסף" הייתה גם תמונה נוספת מ-"קורס תשרי":

"קורס קצינים לחניכים ממזרח אפריקה 7.3.1963".

כמו שרואים לפי הבגדים, זה צולם באותו זמן ואותו מקום. הקצין הצעיר משמאל: הלל אדירי.

נשים לב לתאריך הביקור שצויין: 7 במרץ 1963. ב-10 במרץ פרס, קרני וסגן הרמטכ"ל רבין המריאו למזרח אפריקה לצורך חתימת חוזי שת"פ בטחוני רחב יותר עם אוגנדה, טנגניקה וקניה. לפני הנסיעה פרס וקרני ביקרו את החניכים כדי להביא למנהיגים האפריקניים דו"ח על הפעילות שכבר מתקיימת. כנראה רבין היה צריך לבקר את החניכים יחד איתם, אבל לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי רק ב-9 במרץ הוא חזר מקונגו, שם הוא דן על קורס צניחה לצנחנים קונגולזיים בישראל ועל הקמת בית ספר לצניחה בקונגו.

ב-11 במרץ הם נפגשו עם טום מבויה: מזכ"ל מפלגת קאנ"ו וראש האיגודים המקצועיים של קניה, שר העבודה, תומך נלהב בשיתוף פעולה עם ישראל (אפילו את ירח הדבש עם אשתו הצעירה הוא בילה בישראל), וגם יוזם תוכנית Airlift Africa שבמסגרתה הרבה סטודנטים אפריקניים נסעו ללמוד בארה"ב, בתוכם גם ידידו ובן שבטו ברק אובמה האב. בדיון על שיתוף הפעולה מבויה ציין שקניאטה שלח לקורס קצינים בישראל יותר מדי קיקויו. השבטיות תמיד משחקת תפקיד באפריקה: מבויה היה משבט לואו. למחרת פרס, רבין וקרני נפגשו עם קניאטה. אחרי סיפור על חייו של קניאטה, מאבקו לעצמאות, הגיגים מסורתיים "קיקויו הם היהודים של מזרח אפריקה" והבעת תודה על כל מה שישראל עושה בשביל קניה, פרס סיפר על התקדמות קורס הקצינים והציג את התמונות. קניאטה שמח מאוד לראות בתמונות את גנרל צ'יינה ושוב ביקש להכשיר אותו ל"תפקיד בטחוני חשוב". חוץ מזה הוא שמח שהקורס יימשך עד לאחר הבחירות שמתוכננות לחודש מאי: אחרי הבחירות הם כבר יהיו מוכנים להצבת בוגרי הקורס לתפקידים צבאיים.

אחרי קניה ביקרה המשלחת באתיופיה, טנגניקה, אוגנדה, ובסוף מרץ חזרה לארץ.

בחודש מאי מפלגת קאנ"ו זכתה בבחירות, ב-1 ביוני קניה קיבלה שלטון עצמי, וקניאטה הפך לראש הממשלה.

בישראל בחודש יוני התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו, לוי אשכול התמנה לראש הממשלה ושר הבטחון, בעוד שמעון פרס נשאר בתפקיד סגן שר הבטחון.

"התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה"

סוף כל סוף "קורס תשרי" הסתיים, וב-25 ביולי 1963 בבית הספר לקצינים ששכן אז במחנה סירקין ליד פתח-תקווה התקיים טקס סיום רב רושם.

קהל הצופים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הצוערים צועדים למגרש המסדרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המסדר.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אחרי הופעת ראש הממשלה והרמטכ"ל – שירת "התקווה", כולם קמים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לשכת העיתונות הממשלתית כתבה על התמונה הזאת קצרות: "ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל צור ומכובדים ישראלים ואפריקאיים אחרים". לכן אני אשלים את הרשימה בשביל הקוראים: משמאל לימין שרת החוץ גולדה מאיר, שר הרשויות המקומיות של טנגניקה ג'וב לוסינדה, סגן שר הבטחון שמעון פרס, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם יצחק רבין, ראש מחלקת הדרכה ישעיהו גביש, גנרל צ'יינה.  

ראש הממשלה לוי אשכול סוקר את המסדר.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

חניכים מצטיינים – קדימה צעד.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לוי אשכול עונד סיכות מ"מ וחושף דרגות למצטייני הקורס באופן אישי.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המדריכים עונדים סיכות וחושפים דרגות לשאר הבוגרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הסג"מים הטריים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נאום הברכה של ראש הממשלה.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הבוגרים עוזבים את מגרש המסדרים, החניכים המצטיינים צועדים בראש.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בטקס נכחו משלחות אפריקאיות, הסגל הדיפלומטי, נספחים צבאיים, פקידים וקצינים בכירים. בערב של אותו יום 25 ביולי בגן של משרד הבטחון התקיימה מסיבה לכבוד הקצינים החדשים, גם כן בהשתתפות קהל רב. גם בטקס, גם במסיבה נישאו נאומים היאים לאירוע. לוי אשכול אמר שממשלת ישראל וצבאה מלאים סיפוק וגאווה על כי יש ביכולתם לתרום מנסיונם למען חיזוק כוחן ההגנתי של אומות ידידותיות צעירות, צבי צור הביע תקווה שזאת התחלה של שיתוף פעולה פורה וממושך, שמעון פרס וגולדה מאיר גם כן הדגישו את הידידות המתחזקת. והשר ג'וב לוסינדה מטנגניקה נשא נאום ארוך שבו לא רק הודה לישראל על הסיוע, אלא גם הצהיר שאפריקה החליטה לשים קץ לגזענות הדרום אפריקאית ולקולוניאליזם הפורטוגזי (בדיוק באותו זמן מועצת הבטחון של האו"ם דנה בזה לפי דרישתן של 32 מדינות אפריקניות) ואם הגזענים והקולוניאליסטים לא יבינו שפת שלום אז "נדבר אליהם בשפה שלהם – נילחם בהם. וכשראיתי הערב את הבחורים שלנו צועדים בבית הספר לקצינים – נתמלאתי גאווה ובטחון שאפשר לסמוך עליהם שאף דגל זר לא יתנוסס באפריקה!" הוא גם הביע תקווה שהקורס הזה יתרום להקמת הפדרציה המזרח-אפריקאית: "כששלחנו את הבחורים שלנו לקורס קצינים בישראל, יכולנו להבחין מי מהם מאוגנדה ומי מטנגניקה. כשראיתי אותם היום, עם דרגות הקצונה, אף אני לא יכולתי להבדיל מי מהם בני ארצי. זוהי תחילתה של הפדרציה".

העיתונאים הישראליים שקיבלו אישור מהצנזורה הצבאית לכתוב על הקורס רק יום לפני סיומו (עד אז הוא הוגדר כסודי) הזדרזו להוציא כתבות מתלהבות ומתוקות מדבש על הצוערים האפריקאיים במדי צה"ל, לפעמים בסגנון "התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה", על ידידות, שיתוף הפעולה ותרומת הבוגרים למדינות הצעירות והפדרציה העתידית. אבל הסודיות נשמרה באופן חלקי: טנגניקה ואוגנדה כבר היו מדינות עצמאיות, אבל קניה, למרות שקיבלה שלטון עצמי, עדיין היתה תחת שלטון-על בריטי, לכן אסור היה להזכיר בפומבי הכשרה צבאית של קנייתים, כדי למנוע משבר דיפלומטי עם בריטניה. בגלל זה על אף שהקנייתים היוו מחצית מן הצוערים בכתבות על הקורס הוזכרו רק טנגניקה ואוגנדה, למרות שפה ושם היו החלקות בנוסח "בקורס משתתפים 60 חניכים ממדינות דוברות אנגלית ממזרח אפריקה, מתוכם 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה". גם הענקת סיכות למצטייני הקורס ע"י לוי אשכול תוארה כ-"שלושת החניכים המצטיינים הם יואכים קיטאני מטנגניקה, אטיליו וואנזה מאוגנדה וואלטר קמאו" – ללא ציון מדינה. היה זה סוד גלוי, אבל פורמלית הכל היה תקין. ועל מגרש המסדרים ליד דגלי ישראל התנוססו רק דגלי טנגניקה ואוגנדה. אבל להיעדרו של דגל קניה חוץ מהסודיות הייתה גם סיבה יותר פרוזאית – הוא עוד לא היה קיים. דגל של קניה עצמאית עתידית, שעוצב לפי הדגלים המפלגתיים של קאנ"ו וקאד"ו, יוצג בניירובי ע"י וועדה ממשלתית מיוחדת רק למחרת, 26 ביולי.

מעניין שבכתבות המקדימות ב-24 ביולי נאמר שבטקס שיתקיים מחר יהיו נוכחים גם "מיניסטרים מממשלות מזרח אפריקה שבאו במיוחד להיות נוכחים במאורע זה", אבל בכתבות מהטקס עצמו ומהמסיבה בגן משרד הביטחון הוזכר רק השר ג'וב לוסינדה מטנגניקה. יכול להיות שצורת רבים נועדה רק להגברת הרושם, אבל באותו זמן בארץ באמת ביקר עוד שר אפריקני: שר האוצר של קניה ג'יימס גיצ'ורו. הוא ביקר בישראל מ-21 עד 26 ביולי, ערך פגישות רבות עם שרים ובכירים אחרים, אבל הוא לא מוזכר בשום כתבה שקשורה לקורס הקצינים ולא מופיע באף תמונה משם. סיבות להיעדרו של גיצ'ורו מהטקס יכלו להיות שונות ומשונות, אבל יכול להיות שהסיבה הייתה באי-רצון למשוך תשומת לב מיותרת לצוערים הקנייתים.

יתרה מזאת אסור היה להזכיר את השתתפותם בקורס של לוחמי מאו מאו לשעבר, ובמיוחד היה אסור להזכיר את גנרל צ'יינה. העיתונאים נאלצו להסתפק במשפטים מעורפלים בנוסח "בין החניכים מספר רב של חברי תנועות לאומניות בארצותיהם, בתוכם גם כמה פעילים ראשיים במאבק לעצמאות" ו-"עם החניכים המסיימים את הקורס נמנים, כבר כיום, אנשים אשר נועדו להם תפקידים בכירים ביותר בצבאותיהם, כשיחזרו לביתם". דבר נוכחותו של וארוהיו בטקס הסיום גם כן לא פורסם. בהתחשב באורחים הזרים, כולל הנספח הצבאי הבריטי, בלתי אפשרי היה שוארוהיו יעמוד על מגרש המסדרים במדי צבא, והוא ישב ליד הבמה כאורח אפריקני רם מעלה שבדיוק נמצא בארץ בעניין אחר. מצד שני, מעמדו כגנרל ורמטכ"ל מיועד גם כן כנראה לא איפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הבוגרים הרגילים ולקבל דרגות סגן-משנה.

תמונותיו של וארוהיו מטקס הסיום נשמרו בארכיונים אבל לא פורסמו אז בעיתונות. בסיום הקורס הוא שלח ללוי אשכול מכתב תודה שבו כתב, בין היתר: "הדבר החשוב ביותר אשר למדתי בישראל הוא שצבא יכול לשמש מכשיר לביעור בערות ועוני ולשיקום עם שלם מהריסותיו. למדתי אצלכם שהצבא מורכב מאזרחים, ועיקר תפקידו לשרת את האזרחים". לדבריו, הוא גם נשא נאום בפני הבוגרים. מפאת הסודיות לא היו אמורים לתת לו לשאת נאום בטקס הסיום הגדול, ויכול להיות שהוא התכוון לטקס סגור שהתקיים בבית הספר לקצינים ב-23 ביולי, כאשר ג'וב לוסינדה סקר את מסדר החניכים והתרגש כל כך עד שחיבק את המדריכים, כך לפי דיווח עיתונאי.

אבל וארוהיו עצמו גם בזכרונותיו, גם בראיונות טען שטקס הסיום התקיים ב-26 ביולי ולא ב-25, כך שיכול להיות שב-26 התקיים טקס סגור נוסף והוא נשא את הנאום שם. טומי עמית, שלא נכח בנאום הזה אלא סיפרו לו עליו, אומר שוארוהיו נשא נאום בסווהילי ואח"כ הסביר למלווים: "לא דיברתי אליהם באנגלית כדי שלא תחשבו שדיברתי רק לאוזניכם. אמרתי להם שהצבא האפריקני החדש צריך לשרת את האזרחים, והם תמיד צריכים להיות אסירי תודה לישראל על כל מה שהיא עושה למעננו".

ואל"מ קרני זכר מטקס הסיום אירוע אחר: וארוהיו ביקש ממנו לבוא איתו הצידה לשדה, ושם אמר: "כשרק באתי הנה, עשיתי טעות". ואז הוא לקח חופן אדמה וקירב אותו לפיו כאילו מנשק אותו, כמו אומר "זאת אדמה טובה". קרני ציין ברגשנות: "לא היה צורך במילים. שנתו בישראל לא עברה לשווא. הוא הבין".

סקנדלים ומשחקי ריגול

למרות השאיפה לשמור על הסודיות, ממשלת בריטניה התעניינה בסיוע צבאי של ישראל למדינות מזרח אפריקה ושלחה בקשות בירור רשמיות. כמו שאמרו בחוצפתם עיתונאים ישראליים, "ישראל עיינה בבקשה הבריטית, אך לא הספיקה לענות עליה לפני הפירסום שניתן לסיום קורס של 60 קצינים אפריקניים, שאליו הוזמן גם הנספח הצבאי הבריטי. עתה עומדת ישראל לענות לפנייתה של בריטניה".

חוץ משאילתות רשמיות הבריטים עבדו גם בשיטות אחרות. וארוהיו סיפר לימים, שכאשר הוא טייל בתל-אביב, הוא ראה בחורה יפה שנועצת בו עיניים ומסתכלת מדי פעם בתצלום קטן בידה. כשהתקרב אליה, ראה שזה התצלום שלו. הבחורה פנתה אליו באנגלית ושאלה לשמו. וארוהיו ענה לה בתושיה אפריקנית: "ליבינגסטון!" לשאלתה איפה הוא גר הוא ענה שבנתניה והוא בדיוק ממהר הביתה. התברר שגם היא נוסעת לנתניה. וארוהיו הציע לשתות כוסית לפני הדרך. הם נכנסו לבית קפה, וארוהיו הלך רגע לשירותים, ברח החוצה, תפס מונית ודהר למדריכים הישראליים שלו. הם חייכו מהסיפור ואמרו שהשירות החשאי שלהם כבר יודע על כל העסק. האם הייתה זאת באמת מרגלת בריטית או משחקי ריגול ישראליים, לא ידוע.

כך או אחרת, השאילתות הרשמיות היו לפרוטוקול בלבד, המודיעין הבריטי ידע את האמת. הלל אדירי נזכר במכתב שהגיע לבית הספר לקצינים באמצע הקורס משגרירות בריטניה בישראל. היתה זאת הזמנה לקבלת הפנים לרגל יום ההולדת של המלכה אליזבת השנייה, עם רשימה שמית של כל הצוערים המזרח אפריקניים. רשמית הם כולם שהו בישראל כסטודנטים לקואופרציה וחקלאות, אבל בשגרירות ידעו מה הם עושים באמת ואיפה לחפש אותם. כנראה היה זה רמז עם הומור בריטי דק שכל עוד לא אומרים כלום בפומבי, אפשר לא לעשות סקנדלים ואפילו לבקר במסיבות אחד אצל השני. המכתב גרם למהומה רבה, ובסוף הוחלט לדחות את ההזמנה ולהסתפק באיגרת ברכה להוד מלכותה.

בסיומו של הקורס הקצינים הטריים של הקבוצה הקנייתית נשארו בארץ לכמה חודשים נוספים. 14 קצינים סיימו קורס צניחה ו-16 עברו הכשרה בנושאי בטחון פנים, מודיעין וריגול נגדי: הבוגרים היו אמורים להיות לא רק מפקדים צבאיים, אלא משענת של המשטר החדש בכוחות הבטחון בכלל.

עד אוקטובר הדברים התנהלו בשקט. ב-15 באוקטובר עיתון "מעריב" הודיע פתאום שג'ומו קניאטה החליט למנות את גנרל צ'יינה לרמטכ"ל צבא קניה מיד לאחר קבלת העצמאות "ואף נקט בכמה צעדים מעשיים בקשר לכך". רגע הפרסום היה לא נוח בלשון המעטה: קניאטה היה בלונדון באמצע המשא ומתן על הפרטים הסופיים לגבי קבלת העצמאות בדצמבר, והשיחות בדיוק נקלעו למשבר בגלל אי הסכמת הצדדים על סעיפי החוקה וסוגיות נוספות. חלק ממנהיגי קאנ"ו הציעו לפרוש ממשא ומתן ולהכריז על העצמאות במיידי, אם הבריטים לא יוותרו, קאד"ו איימה בפילוג המדינה אם לא תימצא פשרה. הכרזות על מינוי מפקד מאו מאו לרמטכ"ל היו ממש לא במקום. ב-16 באוקטובר כתבה דומה על מינויו של גנרל צ'יינה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", ליד הכתבה על המשבר בשיחות לונדון.

אבל הסקנדל לא פרץ מיד, בריטניה היתה עסוקה בדברים אחרים, כולל פרישתו של ראש הממשלה הרולד מקמילן. השיחות הסתיימו ב-19 באוקטובר בהצלחה, קאנ"ו נחלה ניצחון, המשלחות חזרו לקניה. ב-22 באוקטובר עיתון "דבר" פרסם ראיון עם גנרל צ'יינה שבו המינוי שלו לרמטכ"ל לא רק הוצג כעובדה, אלא הוא גם שיתף את הקוראים בתכניותיו: "נגמר זמן המלחמה שלי בבריטים. כרמטכ"ל לא רק שלא אלחם בהם, אלא גם לא אלחם נגד איש. לא אצא למלחמה נגד הבריטים. אני בטוח שכיום אנו יכולים להיות ידידים!" הודעות על הפרסומים בתקשורת הישראלית הופיעו בעיתונים הבריטיים, וכבר ב-23 באוקטובר קניאטה הוציא הכחשה רשמית שלא ניתנו ולא נדונו שום הבטחות בקשר למינוי, וגם קרא לקונסול הישראלי והביע בפניו את אי שביעות רצונו בצורה הדיפלומטית המקובלת. ב-25 באוקטובר "דבר" פרסם הבהרה שלמרות שמראיון "עלול היה להתקבל הרושם" שגנרל צ'יינה אמר שיתמנה לרמטכ"ל, הוא לא אמר את זה "ולא התייחס כלל בשיחה זאת לתפקיד רמטכ"ל ולעניינים צבאיים כלשהם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הצנזור הצבאי הראשי תא"ל אבנר בר-און תיאר בזכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" איך שרת החוץ גולדה מאיר הזעיקה אותו ורצתה לדעת מדוע הוא לא מנע את הפרסום המזיק כל כך: "קצת ברוגז עניתי שאני די מתקשה למנוע את פרסום דבריהם של חברי ממשלת ישראל ואין זה מתפקידי להתמודד גם עם דבריהם של זרים, על תכניותיהם לעתיד, בארצותיהם". גולדה הסכימה, אך הוסיפה לרטון על "חוסר האחריות של אלה המופקדים על הקבוצה מקניה, המכירים את המצב העדין ביחסים עם ארץ זו ואף על פי כן עודדו את צ'יינה להעניק את הראיון". היא התכוונה לשמעון פרס, שהמתיחות בינו לבינה נבע גם מהקו הפוליטי והקירבה לבן גוריון, וגם מכך שאת פעילותו הענפה של שת"פ בטחוני עם מדינות זרות פרס ניהל במישרין, תוך עקיפת משרד החוץ ופגיעה בסמכויותיו. בר-און, שלא רצה לתחוב את ראשו בין שני הרים, הציע שפרס ונציג משרד החוץ יפגשו, כנהוג, עם ועדת העורכים ויסבירו להם את רגישות המצב.

פרס וסמנכ"ל משרד החוץ אהוד אבריאל נפגשו עם ועדת העורכים, אבל סמכויותיהם גם כן לא חלו על זרים. ב-27 באוקטובר "סנדיי טלגרף" הבריטי פרסם כתבה על כך שישראל מכשירה את מפקדי המשטרה החשאית שתקום בקניה, הנאמנים למפלגת קאנ"ו ולקניאטה אישית. הסקנדל צבר תאוצה: משרד החוץ הבריטי הגיש מחאה רשמית, משרד המושבות הודיע שפעולות ישראליות כאלה ל"רכישת ידידים" לא מתקבלות על הדעת, ומשרד החוץ הישראלי הכחיש בו זמנית גם את עצם הגשת המחאה, גם את עצם ההכשרה של המשטרה החשאית, גם את זכותה של בריטניה להתערב בעניינים אלה, וגם שיבח את הידידות ושיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה.

אבל למרות המהומה הגדולה היחסים עם קניה לא נפגעו, ומי שניזוק היה רק גנרל צ'יינה. הקבוצה הקנייתית חזרה הביתה, וגנרל צ'יינה קיבל מקניאטה מברק עם הוראה להישאר בישראל עד להודעה חדשה. לאחר זמן מה הותר לו לחזור, וב-27 בנובמבר הוא הגיע לניירובי אחרי שנה של היעדרות. הוא התייצב מיד אצל  קניאטה וניהל שיחה לא קלה איתו, שבה טען שכל הסיפור הוא אי הבנה של העיתונאי הישראלי והוא לא דיבר כלל על מינויו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, כמו שאמר וארוהיו: "חיש מהר הבין מנהיגנו את הסברי, ולא נטר לי שום טינה, למגינת לבם של אלה אשר ביקשו לערער את יחסים המצוינים ששררו ביני לבינו".

לחלק השני