מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.