יהודים, קוזאקים וחזרת חריפה: "עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" – ביקורת ספר
בספרו על עלייתה ונפילה של מזרח אירופה היהודית, שלום בוגוסלבסקי מספר לנו סיפור עוצר נשימה על ההיסטוריה היהודית שלא הכרנו. ינשוף היסטורי על הספר שייקח אתכם למסע בין עיירות יהודיות צבעוניות בסגנון המערב הפרוע, קוזאקים פרבוסלבים ולוחמים יהודים, רשתות מסחר בתבלינים, ברמנים דוברי יידיש ותככים פוליטיים בין ממלכות ואימפריות.
שלום בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית (הוצאת זרש, 2024)
מספרים שפעם, לפני הרבה שנים, למדו ילדי ישראל היסטוריה יהודית מספר גדול ומאובק, שנסך שיממון על כל כל קוראיו. לפי האגדה, כל פרק באותו הספר, לא משנה אם על העת העתיקה, ימי הביניים או העת המודרנית, נפתח בדיוק באותו המשפט: "רבות סבלנו אחינו היהודים". ואכן, האופן שבו זוכרים בישראל את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד במזרח אירופה, נוטה להיות מנותק מהחלל ומהזמן. היהודים הם מעין אי בהיסטוריה, קורבנות פסיביים שלומדים תורה, מחוברים לעבר התנכ"י והתלמודי ונעים באיטיות, דרך רצף של פוגרומים ושואות, לעבר התקומה – הקמתה של מדינת ישראל.
זו כמובן קריקטורה, וכדרכן של קריקטורות, יש בה מן האמת ויש מן ההגזמה. לא חסרים ספרים מרתקים ומורכבים על ההיסטוריה היהודית, וגם בזיכרון הפופולרי יש ניואנסים רבים ומעניינים. אבל בו בזמן, היא לוכדת בעיה אמיתית. כמי שאינו מומחה בנושא, שמתי לב כבר מזמן שחלק גדול מהכתיבה והזיכרון על ההיסטוריה היהודית בעברית מבוסס על זיכרון אנכי ולא אופקי. כלומר, מבינים יהודים שחי בפולין במאה ה-15 על רקע ההיסטוריה היהודית מאז התנ"ך ובית שני, אבל פחות על רקע החברה והפוליטיקה הפולנית ליטאית באותה התקופה. אכן, בזיכרון הפופולרי יש דגש הרבה יותר מדי חזק על פוגרומים ופרעות, אבל פחות על מה שהיה בעשורים הרבים ביניהם. הבעיה הזאת היא מבנית. כל עוד היסטוריה יהודית נחשבת בישראל לתחום נפרד, ולא, פשוט – סוג של היסטוריה – האנשים שיעסקו בתחום יכירו יותר טוב את תולדות העם היהודי הנע כאי מבודד בזמן ובחלל, ופחות את נבכי העולם המרתק שמסביבו בכל תקופה ותקופה. גם ספרים מעניינים, כמו ההיסטוריה היהודית החדשה של סיימון שאמה, נופלים בכשל הזה, ולעיתים קרובות יותר הוא מייצר ספרות משעממת. כחובב היסטוריה מושבע, במשך שנים רבות מדי ראיתי את תת הסוגה היהודית שלה כעולם תפל של גווילים עבשים.
ספרו של שלום בוגוסלבסקי, שנושא את השם הארוך הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית הוא, מבחינה זו, יצירה מרגשת במיוחד. כחובב, זה הספר הטוב ביותר על היסטוריה יהודית שקראתי אי פעם. ראשית כל, מפני ששלום בוגוסלבסקי פשוט כותב נפלא. בגילוי נאות אומר, שאני מכיר אותו מאז הימים הנשכחים של פורום היסטוריה בתפוז, וכבר אז נודע בסגנון כתיבה הומוריסטי, ציני ומושחז להפליא, שכמעט אף אחד לא היה יכול להתעלם ממנו. ואכן – הספר הזה כתוב נהדר. מי שיקרא אותו, יוכל לדמיין את העולם היהודי של מזרח אירופה: מהחמוצים והגפילטע פיש, דרך היערות, ההרים, הנחלים, הערים הקוסמופוליטיות והעיירות הצפופות, ועד הפוליטיקה הסוערת של רוסיה, ליטא, פולין, אוסטריה, גרמניה ושוודיה, וכמובן – הסיעות השונות של יהודים, אוקראינים וקוזאקים למיניהם, על סבך הדתות, היריבויות והשנאות שלהם.
ולא לחינם הדגשתי את המילה "לדמיין". הבעיה בספרי היסטוריה רבים, היא שהם מובילים את הקורא לתוך עולם סינתטי של נייר, שמחולק לסעיפים מאורגנים כמו תיקיות במשרד של רואה חשבון. למשל, בספר על תולדות הארצות הבלטיות שקראתי לאחרונה, כל פרק עוסק בתקופה, ומחולק לסעיפים על ההתרחשויות בפוליטיקה, בכלכלה, בפיתוח העירוני, בתרבות ובאומנות, על רקע תיאור גיאוגרפי. הקורא אמנם רוכש ידע, אבל ככל שהוא מעמיק בספר, כך הוא יכול לדמיין פחות את המציאות שזה עוסק בה. שלום בוגוסלבסקי, לעומת זאת, הוא מורה דרך במקצועו; ולא סתם מורה דרך, אלא מדריך טיולי בוטיק במזרח אירופה, מהמובילים בתחומם, והוא באמת התהלך בשבילים ובדרכים שהוא כותב עליהם. כפי שהוא מציין בספר, הרבה יותר קל להבין את העולם של השודדים האוקראינים בהרי הקרפטים, כאשר הלכת לאיבוד בתילי הסלעים והמערות בתוך הסבך הצפוף. ובאותה מידה, אף אחד שמסתכל על מפה לא יכול להבין את רשת הדרכים, השבילים והכבישים שהיוו את הלב הפועם של מזרח אירופה, אם הוא לא נסע בהם אינספור פעמים בעצמו.
אכן, רשת הדרכים היא המפתח לספר הזה, שמנסה בראש ובראשונה לפתור חידה. בעולם של ימי הביניים, עולם שלא היו בו עדיין "זכויות אדם", זכית להגנה רק אם השתייכת לקבוצה מוכרת בעיני השלטונות. הסיבה העיקרית שאלו הסכימו לסבול יהודים, מיעוט די שנוא שמעמדו בדת הרוב הנוצרית היה בעייתי לכל הפחות, היתה שבעולם כפרי וחקלאי – הם היו מעמד של עירוניים שהתמחה בפיתוח רשתות מסחר באזורי ספר. דא עקא, שבכל פעם שאזור כזה התפתח, מעמד חדש של עירוניים נוצריים, שלא העריך במיוחד את התחרות, ניסה לדחוק את היהודים החוצה. השליטים היו צריכים לאזן בין הרווח שלהם מהקהילה היהודית, לבין הדרישות ההולכות והגוברות ממנהיגי הקהילות העירוניות הנוצריות, ולפעמים גם מהכנסייה, להעניק לאלו את הפריבילגיה הנחשקת "הזכות שלא לסבול יהודים". כתוצאה מכך, השליטים השיתו מיסים הולכים וגוברים על הקהילה ורוששו אותה, וכשזו הפסיקה להיות מועילה – גירשו את היהודים ודחקו אותם הלאה. זה התהליך, כותב שלום בוגוסלבסקי, שבגינו נדחקו היהודים ממערב אירופה, מהעולם דובר הגרמנית ובמידה רבה גם מחלק משטחי הליבה של המדינה שהיום נקראת פולין.
אולם אז, ההיסטוריה שלפה את אחד מהשפנים שלה. היהודים, אמנם נדחפו שוב מזרחה, לאזורי הספר שנקראים היום "אוקראינה", ואז היו שייכים לאיחוד הפולני-ליטאי. בוגוסלבסקי כותב שהעולם הזה היה דומה במידה רבה למערב הפרוע הרבה יותר מאשר ל"שטייטל" כפי שאנחנו מדמיינים אותו היום. היהודים זכו לסובלנות מפני שכמעמד עירוני, הם ישבו על דרכי המסחר החשובות בין העולם העותמאני לעולם האירופי, ואכלסו ערבה מסוכנת ושורצת שודדים שעירוניים רבים לא רצו להתיישב בה. הם חגרו חרבות ואקדחים, התפללו בבתי כנסת מבוצרים, והחזיקו מיליציות עירוניות שסייעו לשכניהם הנוצרים להתמודד עם פשיטות של לוכדי עבדים טטאריים ויתר מרעין בישין. בין הלוחמים הללו, היה גם האביר-קוזאק היהודי ברכה בן אהרון, שעליו תוכלו לקרוא בספר.
אבל היה אפשר לחשוב שעם הפיתוח העירוני של האזור, יקום שוב מעמד עירוני נוצרי שיידחק את היהודים החוצה. בפועל, למרות פרעות, פוגרומים וגזרות, היהודים רק התרבו, ובמאה ה-17 הפכו למיעוט משמעותי מאד ביישובים רבים, ואפילו לרוב האוכלוסיה בכמה מהם. בוגוסלבסקי כותב – וזה לדעתי השוס של הספר – שהסיבה לכך שלא נדחקו, היא שהם הצליחו להפוך לשחקן פעיל בפוליטיקה הפולנית-ליטאית. האיחוד דאז היה ערב רב של קבוצות שחשדו ותיעבו אחת את השנייה – פולנים, ליטאים, דוברי שפות סלאביות מזרחיות (האוקראינים של היום), ארמנים, טטארים, קראים, ואפילו סקוטים. בין כל אלו התנהל משחק פוליטי מורכב של יריבויות, מלחמות ושיתוף פעולה, והיהודים הצליחו לתמרן בתוכו כמיטב יכולתם. היו להם לוביסטים (שתדלנים בשפה של אותם ימים) ששלטו היטב בפולנית ובלטינית, השתתפו בכל כינוס של פרלמנט האצילים וידעו לשמן, למרוח ולשחד את מי שצריך בכדי לדאוג לאינטרסים של בני עמם. איך זה קרה בדיוק? אני משאיר לכם לגלות אחרי שתקנו את הספר.
פרק נוסף, מעניין במיוחד, עוסק בפוליטיקה הסבוכה שהובילה לסדרת הקטסטרופות שידועות אצלנו כפרעות חמלינצקי (גזרות ת"ח-ת"ט). אני מבטיח לכם שתקראו אותו בלי לעצור לרגע. בינתיים אציין שאם תביטו על היהודים כחלק ממארג יותר גדול בקריסה הפוליטית של אותה תקופה, תבינו את הפרעות הללו – ואת תפקידו של חמלינצקי עצמו – באופן שונה לחלוטין. בדרך לשם, בוגסלבסקי קורא את "יוון מצולה", חיבורו של הרב נתן הנובר והמקור העיקרי שלנו על אותן פרעות, לא רק כקינה אלא גם כניתוח פוליטי מחוכם של פרשן שהבין היטב את נבכי התקופה שבה חי. מאד אהבתי גם את את הפרק שעוסק ביהודים ואלכוהול. הרי באותם ימים, כמעט בכל בית מרזח באזורים הרלוונטיים ישב יהודי מאחורי הדלפק, מכיוון שבני דת משה ניהלו עבור האצילים הפולנים את עסקי האלכוהול שלהם. אלו היו עסקים חשובים, מפני שנוצר עודף של דגן שהיה קשה למוכרו, והאצילים נפטרו ממנו על ידי מכירה (כפוייה לפעמים) של אותם העודפים לאיכרים שגידלו אותם – כמשקה ממכר. הברמנים היהודים היו מרכיב משמעותי במערכת צינית שהתבססה על דרדור האיכרים לאלכוהוליזם, כזו ששירתה בעיקר את המעמדות העליונים של פולין-ליטא, כולל את אלו שהאשימו את היהודים בניצול האיכרים (ולמעשה רצו להחליף אותם בפוזיציה הזאת בדיוק).
לפני שאשלח אתכם לקנות את הספר, אוסיף עוד כמה מילים על החלק האחרון שלו, שעוסק בעידן המודרני. בפרקים הללו, שחותמים את העלילה, בוגוסלבסקי טווה ביד אומן את החוטים הנסתרים שקישרו בין עידן גילוי הארצות, התפתחות המדינה הריכוזית (ולאחר מכן הלאומית) במרחב המזרח אירופי, והשינויים שיצרו את העולם היהודי כפי שאנחנו מכירים אותו היום: שבתאי צבי ומעריציו, החסידים והמתנגדים, המשכילים והאדוקים, החילונים והחרדים. ולא רק הם – אלא גם הדימוי של ה"שטייטל" העלוב שמוכר לנו מסרטים כמו כנר על הגג, והיה כל כך שונה מהעיירות היהודיות הססגוניות והתוססות של העבר. משבר המאה ה-19 נבע במידה רבה מהשתלטות האימפריה הרוסית על חלק גדול מהמרחב, וממדיניותה המורכבת כלפי היהודים שבוגוסלבסקי מתאר בהרחבה. וגם: מי רצח את רב העיר של לביב ובתו היפה, ומדוע?
נקודה נוספת: חשבתם שהלבוש החרדי הוא "לבוש יהודי מסורתי"? תחשבו שוב. החרדים, למעשה, הם תופעה חדשה יחסית בדיוק כמו החילונים כשנגדם הם יוצאים. לפני העידן המודרני יהודים התלבשו פחות או יותר כמו שכניהם, ולא היה שום צורך בלבוש יהודי מיוחד. ממילא הקבוצות היו נפרדות זו מזו, וכל אחת מהן ניהלה את ענייניה כמו קורפורציה. רק כאשר המדינה הלאומית החלה להתייחס לקהילה היהודית כארגון וולונטרי שמספק שירותי דת, ונוצרה סכנה לזהות היהודית, חלק ממנהיגיה הרוחניים פיתחו שיטות של הפרדה באמצעות לבוש שנועדו לבצר את החומות הרועדות. בין לבין, תכירו מקרוב דמויות מרתקות כמו הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, ביאליק, ז'בוטינסקי ואפילו הרצל, בתוך המרחב המזרח אירופי (או הגרמני) שאלו הכירו כל כך טוב.
הקטעים שעוסקים במעקב של המשטרה החשאית הרוסית אחרי ז'בוטינסקי, שזכה לכינוי "המגולח", מרתקים במיוחד. כשתקראו אותם, אני מבטיח לכם שתגעגעו למוסר העבודה של אותם ימים רחוקים, בהם אינטלקטואלים התחילו את היום שלהם ב-12 בצהריים, הלכו למספרה ואז בילו את רוב שעותיהם בשתיית יין, קפה ובירה ומדי פעם קפצו לחצי שעה למערכת העיתון האודסאי שממנה קיבלו את משכורתם. ואחרי שתקראו את הפסקאות שעוסקות באוכל המזרח אירופי, אני מבטיח לכם שתיתקפו בחשק עז לצלחת גדושה של גפילטע-פיש עם חזרת.
כדובדבן על הקצפת, בוגוסלבסקי זכה לעבוד עם העורך המדעי ד"ר אור-אל ביילינסון, אחד מהכוכבים העולמים של האקדמיה הישראלית והעולמית, שכדברי המחבר, ערך אותו בעודו נוסע הלוך ושוב ברכבות בין בירות מזרח אירופיות ומפטפט עם עשרים סטודנטים בשלושים שפות שאותן למד בשבועיים הקודמים. המול"ית, ד"ר תמר עילם-גינדין, היא מומחית לתרבות פרסית קלאסית, לינגוויסטית ובכלל חוקרת מעולה. התוצאה של שיתוף הפעולה בין שלושתם מרהיבה. רוצו לקרוא.
על הטיולים במזרח אירופה (וירושלים) של שלום ורעייתו קטיה אתם יכולים לקרוא כאן. גילוי נאות: הדרכתי ביחד איתו, יגאל ליברנט ויעקב לופט לפני כמה שנים את "עלייה לקברי רשעים – טיול אפל במזרח אירופה".
פורסמה ב-אוקטובר 24, 2024, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי ותויגה ב-היסטוריה יהודית, מזרח אירופה, עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, שלום בוגוסלבסקי. סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.
הינשוּף 
ביקורת יפה, חבל ששכחת לציין שגם אתה מדריך איתו טיולים ביחד עם יגאל ליברנט.
הדרכתי עם שלום טיול אחד לפני כמה וכמה שנים ואין לנו קשר עסקי היום.
שלום אח ורע (אני ושלום מדריכי טיולים בארץ גילוי נאות) אין על הידענות של שלום וכן אני זוכר את שלום עוד מימי פורום ערוץ ההיסטוריה זצ"ל בתפוז ועל הדיונים שהיו שם
שלום אח ורע (אני ושלום מדריכי טיולים בארץ גילוי נאות) אין על הידענות של שלום וכן אני זוכר את שלום עוד מימי פורום ערוץ ההיסטוריה זצ"ל בתפוז ועל הדיונים שהיו שם
tovaraz@gmail.com
אני בערך בשני שליש מהספר. הוא אכן כתוב היטב ומעניין. ברור שהכותב הוא מה שקוראים storyteller, ואת המלאכה הזו הוא עושה בצורה נהדרת. האיש יודע לספר ולדבר, הסיפורים קולחים ואני כקורא מרגיש מרותק. אבל מצד שני כקורא חובב של ספרי היסטוריה אני מרגיש לפעמים שאני לא בטוח שאינו מכליל. אני לא מקבל שום רמז לגבי איך הוא מסיק למשל שעיירה טיפוסית נראית … כך וכך. אני מודה שלמרות שעברתי בסיום כל פרק על רשימת המקורות המוזכרים, שהיא עד כה קצרה למדי. עד שלושה או ארבעה מקורות שונים, לא צללתי לאף אחד מהם, כשם שאני בדרך כלל לא עושה את זה, ואני לא יכול להבין איך אפשר להגיד משהו על עיירה טיפוסית, על המבנה שלה, על המוסדות שבה, על הרכב האוכלוסייה שלה, וכולי. זו דוגמה אחת מכמה שבהן לאחר קריאת פרק או פיסקה מרכזית בפרק יצאתי עם תחושה שמספר הסיפורים עשה מלאכה סיפורית נהדרת היות והוא כאמור מספר סיפורים, אבל שהמידע ההיסטורי קצת נמתח מעבר למה שהיה מוצדק על בסיס מקור המידע. השורה התחתונה היא שאני מרגיש שברובד מסוים אני מרוויח הרבה מפיסות מידע שאני בוטח בהן בגלל שהן עוסקות בדמויות בעלות שם וביוגרפיה, ובמקביל ישנם סיפורים שמריחים לי קצת יותר כמו פולקלור מאשר מידע מחקרי. בכל מקרה – אני כאמור נהנה מהספר, ואפילו קניתי לחבר את הספר.
אציין כי לא כל היהודים של מזרח אירופה הגיעו לשם ממערב. באזור קיימים גם ישובים של יהודים קראים יוצאי חצי אי קרים. הייתה לי חוויה בילדות – ביקור בטרקאי, טירת נסיכי ליטא. המדריכה לקחה אותנו לישוב שליד הטרה והחלה להסביר כי תושביו הם צאצאי הטטארים שהנסיכים העבירו מקרים בתור המשמר האישי שלהם. פתאום המבקרים התחילו לגלות שבכל שער יש קישוטים בצורה של מנורה או מגן דוד והמדריכה לא ידעה להסביר את התופעה.
דבר נוסף שבדרך כלל לא נלקח בחשבון: במרכז אירופה (ובמיוחד בשטחי האימפריה הרומית הקדושה) גירוש של מיעוטים דתיים – יהודים, פרוטסטנטים או קתולים – היה תהליך שעוגן בחוקים תוך התייחסות לזכויות המגורשים. לא היה מדובר בפוגרום או גירוש אלים, על הכוונה לבצע גירוש השלטונות היו אמורים להודיע כחצי שנה מראש, המגורשים היו רשאים למכור את רכושם וכדומה.
ואם כבר הזכרת את חמלניצקי, אקפוץ על מציאה כדי לחדש את הדיון שנערך כאן לפני מספר שנים. טענתי אז – זה היה ביחס לדיווחים של מיסיונרים ביפן – שכל מידע היסטורי שמגיע אלינו עובר דרך מסנן אידאולוגי של התקופה. המרד של חמלניצקי הינו דוגמה מצוינת לכך.
נשמע ספר מעניין מאוד, ובהחלט נכנס לרשימת ה-TBR האינסופית.
לעניין לימודי ההיסטוריה היהודית כתת תחום של ההיסטוריה הכללית – נראה לי שלפעמים סטייל כזה בא על מנת למעט בחשיבות של אנטישמיות ביחס אל יהודים ("כל המיעוטים היו נרדפים"), ולעומתו הסתכלות רק על היהודים ולא על סביבתם כמובן לא יכולה לתת תמונה היסטורית אמיתית ומקיפה. מקווה שיבואו יותר ספרים שיוכלו לשלב בין שני סוגי הסיפור האלה.
סקירה נאה. נדגיש שיש דיון על הלבוש היהודי בספרי השו"תים. מאידך יש קולות. אז לא שלא היה מלבוש יהודי בכלל.
וכמובן שלום איש מרתק במיוחד וחבל שהפסיק עם הבלוג הפוליטי שלו.
כן, שלום כותב על זה, כמובן. באופן כללי, גם בגלל הגבלות חיצוניות, הלבוש היהודי נטה בממוצע להיות כהה יותר בכדי למשוך פחות תשומת לב לא רצויה.
אם כבר מדברים על מזרח אירופה אשאיר כאן כמה הערות בתקווה לגעת בנושאים שנשמטים בדרך כלל מתשומת ליבם של חוקרים.
אדגיש, כי בשטחים שבין הגבול המערבי של רוסיה לבין הגבול המזרחי של גרמניה ניתן לזהות תופעות חברתיות (בעלות משמעות היסטורית רבה) שלא באות לידי ביטוי במערב.
1. קודם כל, בערים היו גרים 'חייזרים'… בעבר תמיד היה קיים פער חברתי בין תושב העיר לבין תושב הכפר, אך יליד פירנצה או פריס דיבר לפחות את אותה הספה כמו תושבי הכפרים שמסביב. שלא כמו במערב, במזרח אירופה מסוף ימי הביניים עד המאה ה-20 הייתה אוכלוסייה עירונית לעיתים קרובות נבדלת באופן גורף מסביבתה.
– באסטוניה ובלטביה הערים הוקמו ואוכלסו על ידי גרמנים בעוד שלמקומיים – שקיבלו מעמד של צמיתים – היה אסור להיכנס אליהן.
– בטרנסילבניה (כעת חלק מרומניה) דווקא הונגרים היו למועמד העליון, בעוד ש-7 הערים הגדולות היו שמורות רק לגרמנים. למקומיים היה משוריין מעמד של צמיתים.
– בחלק מערי רומניה של היום האוכלוסייה דיברה איטלקית.
– התרשמתי בזמנו גם מרשימת חברים של גילדה של תופרים בעיירה בשם קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה. המסמך – שמוצג במוזאון הלאומי בקייב – הינו בפולנית. הוא מתייחס לסוף המאה ה-18. בתקופה ההיא חלק ניכר ממעמד הבורגני באוקראינה היה פולני.
– ובכל זאת המרכז הפיננסי ההיסטורי של ממלכת פולין היה ממוקם בעיר דאנציג (גדנסק של היום) ובה כמובן דיברו גרמנית.
עובדות כאלה – פרט לכך שהן מצביעות על האופי החצי-קולוניאלי של האזור – מאפשרות להבין את ההיגיון מאחורי המדינות הגרמנית במלחמת העולם השנייה. הנראטיב של 'הגזע העליון' לא קם מאפס – מאחוריו עומדות מאות שנים של העליונות החברתית של המתיישבים הגרמנים ביחס לאוכלוסייה המקומית החסרת זכויות.
כמו כן, זה שיא התמימות לחשוב כי הגרמנים – שהוגלו מהאזור בעקבות מלחמות העולם – לא ינסו לחזור: אני מדבר על ההשפעה, לא על כיבוש צבאי, כמובן. אגב, הנשיא הנוכחי של רומניה הינו גרמני-טרנסילבני.
2. עם הזמן ערים היו משנות את האופי הלאומי שלהן… מומלץ להסתכל על לביב – הבירה העכשווית של הלאומנות האוקראינית. לפני מלחמת העולם השנייה הייתה לביב למרכז תרבותי פולני חשוב. למשל, סטפן בנך – אחד המתמטיקאים הדגולים של המאה ה-20 – היה תושב העיר. מאה שנים קודם לכך הייתה לביב לרוב גרמנית.
אם אתם רואים בניין היסטורי יפה במערב אירופה, אתם יכולים לצאת מההנחה כי הוא נבנה על ידי אבותיהם של תושבי העיר בה הוא ממוקם. במזרח אירופה הסיפור הוא שונה: העם שהקים את הבניין היפה לא גר שם יותר. תחשבו שפראג הייתה גרמנית לחלוטין עד המאה ה-19 והשמות הראשונים בצ'כית מתחילים להופיע בבית העלמין המקומי רק מסוף המאה ה-18.
3. מערכת קשרים חברתיים חלשה… בכל חברה קיימים מוסדות וארגונים שמשפיעים על זהותו של האדם. אם יצא לך להיוולד באיטליה, קיים סיכוי לא מבוטל שתלך לבית ספר בן 200 שנה, אחר כך לאוניברסיטה בת 700 שנה ולבסוף תיקבר בבית עלמין ליד כנסייה בת 500 שנה. כל זה מספיק כדי ליצור את תחושת שייכות, גם אם לא תיחשף לשום תעמולה לאומית.
ברוב אזורי מזרח אירופה המצב הוא שונה. עקב שיעור נמוך יחסית של אוכלוסייה עירונית מוסדות חברתיים בעלי היסטוריה מתמשכת הינם נדירים להפליא. תוסיף לזה את השפעת המשטר הקומוניסטי שבמהלך דורות מנע את כל צורת התארגנות שלא בהשגחת המדינה.
לאור הנאמר, הזהות הלאומית במזרח אירופה נקבעת באמצעות ספרות, גורמי תקשורת והסברה מדינית – ובמיוחד דרך בתי ספר. למשל, בשלושים שנים האחרונות מעל מחצית מאוכלוסיית אוקראינה קיבלה זהות לאומית אוקראינית בזכות גורמי תקשורת. לא אופתע, אם בשנים הבאות אותם האנשים ירכשו זהות אחרת כלשהיא: רוסית ,פולנית או את זו, שגורמים חיצוניים ימצאו לנכון להמציא להם.
אגב, אחת הסיבות לאנטישמיות הייתה ביכולתם של יהודי האזור לבנות קשרים חברתיים באופן יעיל יותר ביחס לאוכלוסיות מקומיות.
ממליץ לקרוא את הספר History of a no place של קייט בראון שעוסק באופן מעמיק בשאלות האלה
תודה על ההמלצה!
אך בכל מקרה קיים הבדל משמעותי בין המצב כאשר פרופסור להיסטוריה מודע לדבר מסוים לבין הסיטואציה כאשר ציבור רחב יותר מכיר את העובדות ומסיק מהן מסקנות. חשוב שלא נתפתה – לצורך הדוגמה – לשמור על היחסים עם פולין על חשבון היחסים עם גרמניה או הולנד. הרי במקרה הראשון מדובר במדינת חצי-פריפריה בעוד שבמקרה השיני – במעצמות שקובעות את גורל העולם.