אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים באופן חד כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. אבל האם ועדה כזאת תשפוך אור אמיתי על הכשלים שהובילו לשביעי באוקטובר? התשובה, לדעתי, חיובית ושלילית בו בזמן. היא תשפוך אור כזה, אבל אף אחד לא ישים אליו לב. ינשוף פוליטי-מדיני על סרטי בלשים, אריות שבולעים ביזונים ותעתועי המסקנות האישיות.

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

חיים נחמן ביאליק, עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית, המסוכסכת ומפולגת בין כך ובין כך, היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. הראשונים רואים בהקמת ועדת חקירה חובה מובנת מאליה של מדינת שהפקירה את אזרחיה, דרך לברר את הכשלים ובמיוחד לבוא חשבון עם אלו שהם תופסים כ"מפקירים". לעומת זאת, תומכי נתניהו טוענים שועדת חקירה ממלכתית תשרת אך ורק את ה"אליטות הישנות" שהקימו אותה. מפני שתמונה מן הסתם בידי הדמון של המחנה, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, היא תטיל, לשיטתם, אחריות בלעדית על נתניהו ותנקה את בית המשפט והממסד הבטחוני המזוהה עם השמאל-מרכז מחלקם באסון. אלו ממחנה נתניהו שבכל זאת תומכים בהקמת ועדה כלשהי, רוצים שהיא תהיה פוליטית (למשל פריטטית בין הממשלה לבין האופוזיציה), כדי שלא תושפע בידי בית המשפט העליון. ישנו גם ויכוח בין המחנות על היקף האחריות של הועדה והמנדט שלה. האם תבחן, למשל, גם את התנהלות המלחמה עצמה? ומה עם האירועים שהתרחשו לפני השביעי באוקטובר? מחנה המחאה ירצה מן הסתם שתבחן את מזוודות הכסף המפורסמות לחמאס, בעוד המבקרים מימין ידרשו שתתייחס בעין ביקורתית גם לפסיקותיה של מערכת המשפט בנושא מוסר לחימה בעזה, ואולי אף הרחק אחורה, לתוכנית ההתנתקות ואפילו להסכם אוסלו.

אולם כאשר עצם השאלה של הקמת ועדת חקירה הופכת לכל כך מחנאית, מעטים שואלים את עצמם מה יהיו התועלת והנזק של ועדה כזאת, אם וכאשר תקום, לא לנתניהו או למחנה מתנגדיו, אלא לעניין שאותו היא אמורה לקדם; קרי, הבנה מעמיקה של כשלי השביעי באוקטובר כדי שלא יחזרו על עצמם. ראשית כל, יש לציין שהמוטבים הברורים ביותר שלה יהיו היסטוריונים כמוני, וכל מי שידרש ביום מן הימים לממצאיה כדי להבין את אירועי העבר באופן מעמיק. ועדה כזאת, אם יכהנו בה חברים בעלי הכשרה מתאימה, תנתח את התהליכים שהובילו לפלישת חמאס במברשת שיניים, תראיין אלפי עדים, ותיצור מאגר חומר שאין ערוך לו להיסטוריונים של העתיד. אולם שאלת התועלת המעשית שלה מעורפלת ובעייתית מעט יותר.

כדי לבחון את הסוגיה, יש לחזור ראשית כל לועדות החקירה של העבר. האם ההמלצות של ועדת אגרנט, וועדות דומות לה במדינות אחרות, מנעו למשל כשלי מודיעין עתידיים באמצעות רפורמות מבניות? ההיסטוריון ריצ'רד בטס, שחקר את התופעה, הגיע למסקנה שהשפעה של ועדות ורפורמות כאלו היתה מוגבלת מאד, לכל היותר, דבר שאנחנו נוכחנו בו בשביעי באוקטובר. גם הועדה שהוקמה לחקר מהומות אוקטובר 2000 בראשותו של השופט תיאודור אור לא הביאה לשיפור ניכר ביחסים בין יהודים וערבים, ועדיין לא ראיתי אימפקט כלשהו של ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר האסון במירון, או של ועדת וינוגרד. התוצאה הטיפוסית של ועדות כאלה, למרבה הצער, היא התרגשות תקשורתית עצומה ברגע שמתפרסם הדו"ח, עיסוק אינטנסיבי במשך כמה חודשים, פיטורים ועריפות ראשים, ואז, גניזת המסקנות הרוחביות והמבניות למגירה, שם יעלו אבק עד שיגיעו ההיסטוריונים לבדוק מדוע לא נעשה כלום.

לרוב, דוחות ועדות החקירה מחולקים למסקנות ארגוניות, תהליכיות ומבניות, בתוספת לחלק חשוב העוסק במסקנות אישיות. כביכול, לאלו האחרונות נודעת חשיבות רבה. טוב שפוליטיקאים, אנשי ביטחון ופקידים שהתרשלו בתפקידם ישלמו על כך בתפקדיהם, ובמקרים נדירים, אפילו יתנו את הדין על רשלנות פלילית. אולם לצד זאת, למסקנות אישיות ישנן מספר תופעת לוואי רעות ומסוכנות, הנוטות להפוך ועדות חקירה ממלכתיות לעסק מעיק ומסורבל, ואף להוריד את המסקנות החשובות שלהן ביגון שאולה.

ראשית כל, לפי הכללים הנהוגים בישראל, לאדם יש זכות להגנה משפטית בפני מסקנות אישיות, שעלולות להשליך באופן שלילי ודרמטי על המשך הקריירה שלו, שמו הטוב ופרנסתו. לאותם נחקרים יש לפיכך זכות לשימוע והגנה בידי עורך דין, דבר שמאריך את ההליכים עד אין קץ. במקרה של כישלון בסדר הגודל של השביעי באוקטובר, מדובר בעשרות רבות של חשודים בכירים, שכל אחד מהם ילווה מן הסתם בידי צוות הגנה. בחודשים הראשונים, ואולי גם בשנה הראשונה לקיומה של הועדה, כלל הבכירים הפוליטיים והבטחוניים לא יוכלו להתעסק כמעט בשום דבר אחר. מבחינתם, הועדה תהיה כמו בית משפט, והם יתנהגו בהתאם. בזמן שבו המלחמה עדיין מתנהלת, ממשל טראמפ מתהפך חדשות לבקרים, והאזור כולו רוחש סכנות והזדמנויות, מדינת ישראל השקועה בחקירות פנימיות תהפוך להיות כמו אריה שבלע ביזון שלם ולא יכול לזוז. זו סכנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

שנית, הליכים מסורבלים כאלו ייגררו שנים, וימשכו תשומת לב תקשורתית ומחנאית אינסופית משני הצדדים. לאחר שהדיון יסתיים, חלק גדול מהנחקרים כבר יהיו בפנסיה, ואולי אף ייקבע שהם לא יכולים לכהן בתפקידים שממילא לא יתקרבו אליהם  (זוכרים את הצו שמנע משלמה בן עמי לכהן שוב כשר לבטחון פנים במסקנות ועדת אור?). השוס התקשורתי הגדול ביותר יהיה כמובן המסקנות האישיות על נתניהו, שיגררו ויכוח ארוך וממושך האם היה אכן "מר הפקרה". כשאלו יצאו, ספק גדול אם נתניהו כבר יהיה ראש ממשלה.

לבסוף, וזו מבחינתי הבעיה הגדולה ביותר, המסקנות האישיות יסיחו את הדעת מכל דיון עומק מבני על הכשלים הארגוניים, המבצעיים והתפיסתיים שהובילו לטבח הישראלים הגדול והחמור ביותר מאז קום המדינה. אין לי ספק שדו"ח הועדה יכלול פרקים שלמים, מקצועיים ומעמיקים, על הסוגיות החשובות באמת. כיצד נוצרה התפיסה שחמאס מורתע? מדוע קוצץ והוקטן צה"ל עד שלא היה מסוגל להתמודד באופן יעיל עם מלחמה רב זירתית? מדוע ולמה נוונו כיתות הכוננות? מה היו התפיסות שגרמו לישראל להשלים עם התעצמותו הצבאית והכלכלית של חמאס? בתור היסטוריון, שחקר ומכיר אינספור מקרים דומים, אני יכול להבטיח לכם שהתשובה לכך לא תהיה תלויה אך ורק באשמתו של אדם ספציפי (נגיד, נתניהו), חשוב ככל שיהיה. בעיות כאלו נוטות להיות מתעתעות, ויש להן בדרך כלל סיבות מורכבות, סבוכות ותלויות זו בזו. במדינה נורמלית, היה אפשר ללמוד המון מחקר ביצועים מקצועי על בעיות כאלו, ואולי אף להציע להן דרכי פתרון (אם כי ניסיון העבר מלמד שאין פתרונות קסם). מה שיקרה בפועל, זה שהמסקנות האישיות, במיוחד על נתניהו וראשי מערכת הביטחון, ימשכו כל כך הרבה אש ותשומת לב, עד שכולם ידלגו על הפרקים העוסקים במסקנות המבניות. כך, דו"ח הועדה יהפוך להיות כמו סרט בלשים ארוך – כולם מדלגים על העלילה עד לחמש הדקות האחרונות כדי לדעת מי הרוצח.

 לכן, לדעתי, אם רוצים שועדת חקירה (ממלכתית או אחרת) תהיה אפקטיבית, אסור שהיא תגזור מסקנות אישיות., בוודאי שלא מחייבות, גם כי עצם קיומן ישתק את המדינה לזמן ארוך מדי, וגם כי העיסוק בהן יסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת ובתמים. אולם באקלים הציבורי הנוכחי, הסיכוי לועדה שתימנע ממסקנות כאלו דומה לאפשרות שירד שלג בקיץ במחנה הפליטים ג'באלייה.