אויקופוביה מהי? מאחורי הישראלים שסולדים מישראל
מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, הוויכוח הציבורי בישראל אינו נסוב רק על החלטות צבאיות או על מדיניות הממשלה, אלא גם על שאלה עמוקה יותר: כיצד ישראלים מתבוננים בקולקטיב שלהם עצמם. בתוך השיח הסוער הזה צפה ועולה תופעה שקשה להגדיר במדויק אך ניכרת היטב בשפה ובטיעונים של חלק מהמשתתפים בו: אויקופוביה – חשד או סלידה אוטומטית כלפי ישראל מצד אנשים שמגדירים את עצמם כחלק ממנה. ד"ר ניל בר, מומחה לחקר הימין הפוליטי מאוניברסיטאות חיפה וברקלי, שופך אור על התופעה המרתקת של אנשים המגדירים את זהותם באמצעות איבה למה ש"שלהם".
מלחמה מכווצת את הכל. היא מכווצת את הזמן וגורמת לאירועים להתרחש הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לעבד אותם. היא מכווצת את השפה, מכיוון שסיסמאות מעצבות ביעילות גדולה יותר את המציאות מאשר משפטים מנומקים. היא גם מכווצת שייכות, ומאלצת קבוצות לשאול את עצמן בצד של מי הן, שאלה שבשקט אך בבטחה מומרת לתהייה פרטנית בנוגע לזהות.
במהלך שתי השנים של מלחמת ״חרבות ברזל״ ושלוחותיה, התהייה הזהותית הזו צמחה לתופעה מועצמת הרבה יותר מאשר מכל סכסוכיה הקודמים של מדינת ישראל, בהתאם לעוצמה חסרת התקדים של המלחמה המדוברת. בתוך הדיכוטומיה הכוזבת של נאמנות לעומת בוגדנות, התגבשה לה בישראל, יותר מאי פעם, זהות שלמרבה ההפתעה מעולם לא הוגדרה כראוי: אויקופוביה.
את המושג הזה לא אני המצאתי. הפילוסוף הבריטי רוג׳ר סקרוטון, ואחריו ההוגה השוודי בנדיקט בקאלד הנגידו אויקופוביה כנגד קסנופוביה. אם האחרון הוא הלחם של המילים היווניות קסנוס – ״זר״, ופוביה – ״פחד,״ כלומר שנאה של הזר והאחר, אויקופוביה היא התופעה ההפוכה, הלחם של המילים היווניות אויקוס – ״בית,״ לצד פוביה. כלומר, הסלידה מהבית, או מהעצמי.
בספרו Western Self-Contempt: Oikophobia in the Decline of Civilizations (2022), בקאלד לא רק מגדיר את התופעה, הוא גם מקבע אותה כעניין אינהרנטי בתוך תהליכים היסטוריים נורמטיבים של חברות מוצלחות. אליבא דבקאלד, מגיע שלב בחייה של ציוויליזציה שבו היא הופכת ליציבה, שבמהלכו אותה חברה הצליחה לנצח כל איום על קיום הקולקטיב שלה. בשלב הזה התופעה מכה שורש, כאשר חלקים מתוך הקולקטיב נדרשים לבדל את עצמם ממנו מפאת צורך פסיכולוגי בסיסי שמצריך את קיומם של אויבים כלשהם כדי לקיים תחושת ביטחון אונטולוגית. כשכבר אין אויב חיצוני שמסוגל לאתגר את קיום הקולקטיב או הצלחתו, חיצי האיבה מופנים כלפי פנים.
זה קרה ביוון העתיקה לאחר הניצחון על הפרסים, זה קרה ברומא האימפריאלית בתום מלחמות האזרחים וזה קורה גם בימינו באירופה וצפון אמריקה. בישראל, עם ככל העמים, יש אויקופוביה כחול-לבן, שהרימה את ראשה ביתר שאת במהלך המשבר הפוליטי שהחל ב-2015, והגיעה לשיאה במהלך המלחמה. לעיתים נוטים לבלבל בין אויקופוביה למצפון שהוגבר עד לעוצמה מקסימלית, אבל היא יציבה יותר מאשר זעקות מוסריות ספורדיות ועולה על דפוסי חוסר הסכמה עם מדיניות. זו עמדה שמופנית כלפי הבית, חשד של האינדיבידואל כלפי הקולקטיב שהופך לזהות בפני עצמה.
זו גם לא אוטו-אנטישמיות או אנטי-ציונות. הראשון לרוב מזוהה עם התווית הלעומתית ״שנאה עצמית״, שלרוב מתארת יהודים שמאמצים סטראוטיפים פוגעניים ששופטים את היהדות והיהודים דרך העיניים של אויביהם. זה מושג עתיק וטעון אמוציונלית, והרבה פעמים משמש כאמצעי השתקה לביקורת, ונוטה יותר להדליק מאשר להבהיר. אנטי-ציונות, מנגד, היא לא אבחנה פסיכולוגית אלא עמדה פוליטית שלא מקבלת את היהדות כלאום מובחן.
למרות שלעיתים יש חפיפה בין כל המושגים, זו איננה אוטומטית. אויקופוביה אינה הפנמה של דימויים גזעיים או אי הסכמה עם דוקטרינה לאומית, היא אוריינטציה אזרחית, אמצעי עבור אדם להתבונן אל קבוצת השייכות שלו עצמו.
אויקופוביה, בסופו של דבר, היא חלק מהביקורת העצמית בדמוקרטיות מוצלחות. דמוקרטיה ללא ביקורת היא לא דמוקרטיה בכלל. השאלה היא איזו סוג של עמדה פנימית הביקורת מבטאת. ישנה סוג של ביקורת עצמית שנובעת מתוך שייכות: בגלל שאני שייך, אני דורש סטנדרטים גבוהים. זה מגיע מתוך ההנחה ששייכות היא בעלת ערך מוסרי ושקהילה היא ברת תיקון.
אויקופוביה מתחילה כאשר השייכות כשלעצמה הופכת לחשודה. מכיוון שאני שייך, הצד שלי הוא מלכתחילה נגוע ולפיכך נטל ההוכחה הוא לעד עליי. מהעמדה הזו, הוכחות כבר לא מתפקדות כמדריך שיפוטי. הוכחות מתפקדות כקישוט לשיפוט שכבר נקבע מראש. איבחון פשוט מאפשר לאמוד את ההבדל: האם טיעון מסויים יאפשר לישראל להיות צודקת ברמת העקרון, או לעיתים נדירות, או שישראל טועה כנקודת התחלה, וכל הראיות שמסביב מהונדסות כדי להוכיח את הקביעה הזאת? כאשר אין אפשרות להיות צודקים באופן מובנה, אנחנו כבר לא באיזורי האחריות, אלא באיזורי הזהות.
קל לבלבל בין זה לבין שנאה, אבל שנאה לא משחקת כאן תפקיד. שנאה היא אופקית – היא רוצה אויבים שצריך להביס. מה שמאפיין אויקופוביה הוא לא שנאה אלא בוז, שהוא אנכי. בוז לא מצריך מהאחר להיעלם, הוא דורש שהוא ישאר, אבל נחות באופן היררכי. זו תחושה שמדרגת ומסדרת בני אדם אל תוך סולם: גבוה ונמוך, מעודן וגס, מוסרי ופושע.
ההבחנה הזו חשובה כי בוז יכול להתקיים לצד שיח של אחריות. למעשה, לרוב הוא מחביא את עצמו בתוך השיח הזה. העמדה האויקופובית לעיתים נדירות מדברת על ישראל בגוף שלישי. עבור האויקופוב הישראלי, ישראלים הם לא ״הם.״ ישראלים הם גוף ראשון ברבים: ״מה שאנחנו מבצעים,״ ״מה שעשינו,״ ״העולם לא יסלח לנו.״ דוגמא מובהקת של השפה הזו נמצא בכותרת שארגון ״בצלם״ בחר לתת לדו״ח שלו – ״הג׳נוסייד שלנו.״
הניכוס במילה ״שלנו״ עשוי להיראות כסולידריות אבל הוא אינו כזה. הוא מלכתחילה לא פונה לישראלים כשותפים לתיקון, אלא כלפי חוץ, אל עבר טריבונל מדומיין: ״העולם,״ ״ההיסטוריה,״ ״החוק הבינלאומי,״ ״האנושות.״ האימרה שהעולם לא יסלח לנו היא לא רק נבואה, היא העברה של סמכות. לגיטימיות לא ניתנת על ידי שיכנוע של קבוצת השווים אלא על ידי חותמת כשרות של זרים.
העברה הזו חשובה כיוון שעבור האויקופוב, הוא עצמו אינו זר. בניגוד ליהודים אנטי-ציונים או ישראלים לשעבר, אויקופובים לא מתנערים מזהותם כישראלים. במופעים מסוימים, הם חיים זהות אליה הם בזים. במקרים החריפים הם לא שונאים ישראלים, הם מרגישים שעצם הישראליות היא חטא, ועצם התחושה הזו הופכת אותם לטובים יותר, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. הזהות, בהגדרה, היא של ישראלים, אבל כאלה שבזים לישראלים – ולכן אין ביכולת הישראלים לבצע תיקון עצמי, שעשוי להתממש רק בעזרת התערבות חיצונית כפויה.
אין כאן דרישה לשתוק, ואין כאן ניסיון להפוך ביקורת לבגידה. אפשר להתנגד למלחמה, או לאופן ניהולה, או להחלטה נקודתית, בלי להיות אויקופובי. ביקורת יכולה להיות חריפה, נוקבת, אפילו כואבת, ועדיין להישאר ביקורת אזרחית שמבקשת תיקון ולא הבדלה. ומצד שני, אפשר לתמוך במטרות המלחמה ועדיין לגלוש לאויקופוביה אם נקודת המוצא היא שהקולקטיב הישראלי טועה מעצם היותו, אם אין שום תרחיש שבו ישראל יכולה להיות צודקת עקרונית, ואם המאמץ הרטורי נועד בעיקר להיבדל מ“הישראלים” ולא לשכנע אותם. לכן זו איננה חלוקה של ימין ושמאל, אלא אבחנה בין שני אופני שייכות: שייכות המבקשת לתקן, ושייכות המבקשת להיטהר באמצעות הפרדה.
בסופו של דבר, חברה דמוקרטית נבחנת לא רק ביכולתה לשאת ביקורת, אלא גם ביכולתה לשמור על ההבחנה בין ביקורת לבין התנכרות ועוינות מובנית. ביקורת היא סימן לאחריות; אויקופוביה היא סימן לניתוק. הראשונה מבקשת לתקן את הבית, השנייה מתקשה לראות בו בית מלכתחילה. לכן הדיון באויקופוביה ישראלית איננו ניסיון להשתיק מחלוקת, אלא להפך: להגן על האפשרות של מחלוקת אמיתית, כזו שעדיין נשענת על שייכות, מחויבות וגורל משותף. זהו, בסופו של דבר, הקו שצריך להישמר: לא בין ימין לשמאל, אלא בין ויכוח פנימי על הבית לבין דחייה של עצם הבית.
פורסמה ב-מרץ 12, 2026, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אויקופוביה, חרבות ברזל, ישראל, מלחמת ישראל-חמאס. סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.


באחד הפרסומים האחרונים שלך ביקרת בחריפות את המלל הריק של מדעי הרוח שמשתמש בהמון מילים כדי לא להגיד כלום.
לדעתי הטקסט הזה הוא לא יותר מאשר טור דעה שמנוסח בצורה אקדמאית שמלאה בביטחון עצמי
אני חולק עליך. לדעתי זה מושג בעל כוח הסברי לתופעה שקיימת במציאות והכותב מגדיר אותו היטב.
נסכים שלא להסכים על הרשומה הזאת. בלוג נהדר בכל מקרה. תודה לך🙌
למרבה הפליאה, אני נוטה דווקא להסכים עם עידו וגם לדעתי מדובר במלל שרובו מיותר (בהתיחסות לרוב הדוגמאות שהובאו, אם לא לכולן).
מדובר, בסך הכל, בשנאה. שנאה, הידועה בעולם הגדול, מזה עידן ועידנים, כ"אנטישמיות". אז כשאנטישמיות כזו מופיעה אצל יהודים, ובמקרה הזה במדינת ישראל, אין בכך רבותא גדולה ואין צורך להכביר עליה מילים ולנתחה כנושא להתפלספות אקדמית.
היא קיימת אצל יהודים לאורך כל הדורות והתפוצות ודי להזכיר את תמציתה המזוקקת, לא לפני זמן רב מדי, בדמותו של אוטו ויינינגר.
כלומר, בהחלט יש מקרים של ביקורת ואפילו ביקורת נוקבת וחריפה, אבל ברוב המקרים, האנשים הללו חורגים כבר מגדר החשיבה הביקורתית ופשוט מפגינים שנאה אנטישמית ותו לא.
יש כאן גם את אפקט ההכבדה. מי שעוין כלפי החברה שלו עצמו מאותת שהמעמד החברתי
שלו מספיק חזק שהוא יכול לשאת את ההשלכות החברתיות של עוינות כלפי החברה מבלי
להינזק מבחינה חברתית. עוד סוג של אפקט ההכבדה של הזנב של הטווס.
אבחנה מעניינת, תודה! אני תוהה לעצמי עד, כמה אויקופוביה קיימת כתופעה משמעותית בישראל שמחוץ לבועת הטוויטר..
מוזר איך איך מומחה לימין הפוליטי מסביר תופעה שנמצאת בשמאל (ובכל העולם)?
תודה! יש לך לינק למאמר או לאבחנה של ניל בר? הוא לא מרבה לכתוב (בכל אופן, בעברית) – אבל כל מה שאני קורא שלו – מעולה
המאמר הוא שלו
נדמה שהמאמר נשען על הנחה סמויה שלא נבחנת כלל: שהחברה הישראלית מצויה במצב יציב, בדומה לחברות מערביות שעליהן נבנה מושג ה"אוׂיקופוביה". אלא שהמציאות הישראלית בשנים האחרונות רחוקה מכך מאוד. ישראל נמצאת בעיצומו של משבר עמוק כמעט בכל מישור: מלחמה מתמשכת, מאבק חריף על מבנה המשטר, ערכי יסוד הנתונים במחלוקת גלויה, ושאלת זהות לאומית ואזרחית שמונחת על השולחן בעוצמה חסרת תקדים. זו אינה חברה נינוחה שמרשה לעצמה ביקורת עצמית מתוך עודף ביטחון, אלא חברה שנמצאת בתוך מאבק על עצם דמותה.
כאשר מושג כמו "אוׂיקופוביה" מיובא מהקשר של חברות יציבות ומוחל על מצב כזה, יש בכך סכנה אינטלקטואלית ופוליטית. הגבול בין ביקורת אזרחית לגיטימית לבין "התנכרות לבית" נעשה עמום מאוד. במיוחד כאשר הקריטריונים שהמאמר מציע — כמו השאלה האם "ישראל יכולה להיות צודקת" — אינם מוגדרים: צודקת לפי מי, באילו אמות מידה, ובאיזה הקשר. ללא מדדים ברורים, המושג עלול להפוך לכלי רטורי שמאפשר לתייג כמעט כל ביקורת חריפה כחשדנות כלפי עצם הקולקטיב.
במציאות של מאבק פוליטי וזהותי פתוח, שבו עצם המבנה של המדינה והערכים המכוננים שלה נתונים לוויכוח, ביקורת על היסודות איננה בהכרח "בוז לבית". לעיתים היא דווקא חלק מהמאבק על דמותו העתידית. לכן השימוש במושג אוׂיקופוביה בהקשר הישראלי דורש זהירות רבה יותר — אחרת הוא עלול לצמצם את מרחב הוויכוח הדמוקרטי במקום להבהיר אותו.
אני לא יכול לענות בשם ניל, אבל לא חושב שיש היום חברה מערבית שלא נמצאת בבירור דומה בנוגע ליסודות שלה, וגם שיש נטייה להגזים בעומק המחלוקת בחברה הישראלית.
יופי של מאמר. הדוגמה של בצלם מדויקת להמחשה של אלו שלוקחים אחריות בשם אחרים, כלומר לא באמת לוקחים אחריות אלא מאשימים, אבל בגלל השימוש בגוף ראשון רבים ההאשמה מנוסחת כהודאה של המואשם – טריק נבזי במיוחד.
מאמר מעניין. אתייחס להיסטוריה של התופעה ואנסה לשים את האיקופוביה הישראלית בשורה של מגמות זהות.
ניתן להגדיר את איקופוביה כחוסר אמונה בכוח מורלי או ביכולת ארגונית של החברה (שאליה שייך האדם) הנובע מהשוואה עם חברות זרות שנתפסות כיותר מורליות או יותר מוצלחות.
היסטורית קל להתבלבל בין איקופוביה לבין תופעות אחרות, כמו:
אם להתבסס על הספרות ניתן לזהות את איקופוביה של ממש בחלק מחברות אירופאיות במהלך 500 שנים האחרונות, אך נתרכז בשתי דוגמאות מהמאות ה-18 וה-19.
במקרה של ספרד איקופוביה נבעה מתסכול נוכח השקיעה במעמד הבינלאומי של המדינה. ברוסיה, לאומת זאת, היא התפתחה בשיא העוצמה – לאחר הניצחון במלחמות הנפוליאוניות. מה שמאחד את שני המקרים – זה חשיפת הציבור לרעיונות שהגיעו מחברות מתקדמות יותר: הצרפתית והאנגלית.
ראוי לציין כי בספרות של אנגליה וצרפת של התקופה (המאות ה-18 וה-19) קשה למצוא סימנים של איקופוביה – כלומר של הרצון להתנתק מהחברה בגלל האמונה כי היא נחותה מחברה אחרת. אבקש להפריד בין התופעה לבין האופנה לברוח מהקהל 'מרוב שעמום' שאפיינה את אליטות בריטיות בעידן של ביירון.
מתבקשת המסקנה כי איקופוביה נוצרת כתוצאה ממגע עם חברה יותר מפותחת. ניתן לתאר את המנגנון שמוביל להיווצרותה.
כך הרעיונות הצרפתיים של סוף המאה ה-18 (חירות, שוויון, אחווה) לא היו ישימים במדינות שמרניות, כמו ספרד או רוסיה – נשאיר בצד עד כמה הם היו ישימים בצרפת עצמה.
באותה מידה הרעיונות ההומניסטיים של אירופאים או של השמאל האמריקני אינם תמיד ישימים במקרה של ישראל – ולא נשאל אם הם היו ישימים באירופה לו האירופאים היו מוצאים את עצמם במצב הגאופוליטי שלנו.
ניתן לחזור לשלב הראשון ולנסות להבין מדוע חברה מושפעת מתחילה לראות בחברה זרה את מקור הסמכות?
הצלחות של ישראל בתחומי כלכלה וצבא נובעות מעצם היותה המדינה המערבית היחידה במזרח התיכון. אין זה מפתיע כי אנו רואים את מקור הסמכות במערב.
מעניין תודה
בבקשה.
מבחינתי, איקופוביה לא זוכה להכרה מספקת מצדם של היסטוריונים. בתור גורם מוטיבציה היא משחקת תפקיד לא פחות חשוב מקסנופוביה, קנאות דתית ותאוות בצע.
ניתן להצביע על מספר פרויקטים לאומיים המונעים – בין השאר – על ידי שנאה עצמית בשלבים שונים של התפתחותם.
1. בראש ובראשונה זה טורקיה כמאליסטית. היסטורית, כמעט אי-אפשר למצוא באירופה אינטלקטואל שכתב מילה טובה על האימפריה העות'מנית. לכן נשאר רק לדמיין מה התרחש בראשו של משכיל טורקי צעיר מתקופת 'בל אפוק' שהיה מגלה לעצמו את אירופה והיה מתחיל לראות בה את מקור הסמכות.
איקופוביה מסבירה מדוע ברפובליקה הטורקית החדשה לא רק אימצו את אלפבית לטיני אלא גם שינו את השפה כך שהדור הצעיר נותק מהמורשת האימפריאלית. הופיעו קונספטים לפיהם בתקופת האימפריה העם הטורקי שהה תחת דיכוי יווני – כלומר של אותם היוונים שגרו בקונסטנטינופול ותפסו משרות בחצר הסולטן. ראוי לציין כי בארצות הבלקן נוטים לתאר את אותה התקופה כדיכוי טורקי.
כדי לספק את הצורך בגאווה לאומית, פנו כמאליסטים להיסטוריה של עמים דוברי שפות טורקיות הפזורים ברחבי אסיה, כך שהיום שנת 209 לפני הספירה נחשבת למועד הקמתו של הצבא הטורקי – באותה שנה לפי עדות מעורפלת אחת נכנס לזירה ההיסטורית העם בשם שיונגנו שממנו על פי תאוריה אחרת נגזרו הונים.
2. מקרה נוסף – אוקראינה מודרנית. איך להבטיח את נאמנותם של דוברי רוסית שמהווים שני שליש מהאוכלוסייה? האידאולוגים פנו לאיקופוביה רוסית. ניתן לפרק את הנראטיב האוקראיני המודרני – שנולד הרבה לפני המלחמה – למספר טענות:
א. רוסיה הייתה תמיד פחות עשירה ופחות חופשית ביחס למערב.
ב. זה נובע מפגם תורשתי הטמון בתרבות הרוסית.
ג. לכן, אם לעבור לתרבות האוקראינית המתגבשת תחת ההשפעה המערבית, ניתן להתקרב למערב.
רואים כאן, כי המערב נתפס כמקור הסמכות. המדינה האוקראינית מתיימרת לרכוש ערך בעייני תושביה לא בשל עצמה אלא רק בתור האמצעי שמקרב את האנשים לאידאל המערבי.
האסטרטגיה הרוסית מותנית בין היתר בצורך להילחם באידאולוגיה האיקופובית. רוסיה לא מתווכחת עם טענה א' – הרי היא מבוססת עובדות – אלה תוקפת את טענה ג'. היא גורמת לאוקראינים לשהות בתנאים קשים עם הפסקות חשמל. הסברה רוסית מדגישה כי באוקראינה צוותים של לשכות גיוס נוהגים לתפוס אזרחים ברחוב, בעוד שברוסיה מתגייסים בהתנדבות על מנת להרוויח כסף. המסר הוא: התנתקות מרוסיה פירושה ירידה ברמת חיים ושלילת זכויות אזרח בסיסיות.
3. מקרה יותר מורכב – האימפריה האוסטרית. ידוע כי תקופת 'בל אפוק' התאפיינה במלחמת אזרחים קרה בין שכבות חברתיות. בפארקים ציבוריים רבים באירופה היה כתוב 'אין כניסה לכלבים ולעניים'. פועלים ואיכרים היו מיוצגים בפרלמנט הרבה מתחת למשקלם באוכלוסייה.
באוסטרו-הונגריה בנוסף לכך היה מסתמן קשר בין מעמד חברתי לבין שייכות אתנית. רשמית כולם היו שווים בתור נתיני הקיסר אך היה ברור כי להיות גרמני זה יותר יוקרתי מלהיות צ'כי. ולהיות צ'כי – יותר יוקרתי מלהיות אוקראיני.
אדם שאפתני חיפש לא רק לעלות למעמד גבוה יותר אלא גם לרכוש לעצמו או לילדיו זהות אתנית יוקרתית. למשל, אולגה קובליאנסקה – אחת האימהות של הספרות האוקראינית המודרנית (ותושבת האימפריה במקור) – החלה את הקריירה שלה מכתיבת סיפורים בגרמנית.
התרשמתי בזמנו מלקט פרסומות היסטוריות מהאזור. המוטיב החוזר על עצמו זה פרסומת של סוליות גומי – צעיר במדים נותן בעיטה לעני מזוקן בעל חזות סלאבית. "עם סוליות הגומי הרכות שלנו לתת בעיטות – זה כמו ללטף" – אומר המלל בגרמנית.
לנתינים רבים של אוסטרו-הונגריה היה אמור להצטבר מטען פסיכולוגי של שנאה, לרבות שנאה עצמית. לא בכדי פסיכואנליזה התחילה להתפתח דווקא שם.
אפשר להניח כי השתתפות אקטיבית של חלק מעמי האזור בשואה נבעה מהשאיפה לקבל פיצוי על איקופוביה. אנשים שהתרגלו לשנוא ראשית הכול את עצמם קיבלו סוף-סוף היתר להוציא את הזעם על מישהו אחר. היטלר – מעצם היותו יליד אוסטריה – היה אמור להבין היטב את המצב.
האם העוינות לחרדים או לכל היותר להנהגה שלהם ולביבי נתניהו היא אויקופוביה או פשוט חרדה קיומית לגיטימית לעתיד כאן? האם אפשר לטעון שלא מדובר באויקופוביה אלא בעוינות שיש לה היבטים רציוניליים?
לא חושב שזה קשור לאויקופוביה כי זו תופעה של אנשים שמגדירים את עצמם כחלק מהקבוצה