ארכיון הבלוג

השטן לובשת פראבדה: אונס בידי כלבים, ניו יורק טיימס ושקיעת מעמד המומחים במערב

Ajay Suresh from New York, NY, USA – New York Times Building – Bottom Portion
Midtown Manhattan, NYC
CC BY 2.0

עלילת הדם החדשה של הניו יורק טיימס, עם סיפורים פנטסטיים על אונס אסירים פלסטיניים בידי כלבים, גרועה יותר מאשר היא נראית. מעבר לסיפור הספציפי, היא מצביעה על רקב עמוק בממסדי המומחיות המערבית ובמקורות הידע הקשורים אליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשבוע האחרון התפרסמו שני תחקירים על מעשי אונס במלחמת עזה. אחד – דו"ח הועדה האזרחית בראשותה של ד"ר כוכב אלקיים-לוי – עוסק במעשי האונס והתעללות המינית של חמאס ויתר הפלגים העזתיים בנשים ישראליות ובינלאומיות בשביעי באוקטובר ולאחריו. קריאת הדו"ח קשה מבחינה רגשית, אבל מדובר באחד מהמחקרים הרציניים ביותר שראיתי בתחום, כשלוש מאות עמודים של עדויות ראייה מקוטלגות, מוצלבות עם גיאולוקציה, סרטונים של חמאס, מסמכים ונתונים פורנזיים, עם מסד תיאורטי איתן של ספרות משנית. יש בו גם הרבה כותרות חדשות ומזעזעות, שהחשובה שבהן – ראיות לכך שמחבלי חמאס לא הסתפקו באונס, עינויים מיניים ורצח, אלא גם אילצו בני משפחה לבצע אקטים מיניים זה על זה במטרה להשתמש בקשרי האהבה המשפחתיים לסיפוק יצרים סדיסטיים. כמו כן, מראה ועדת החקירה האזרחית שלא רק לוחמי חמאס, אלא גם אזרחים עזתיים רבים מן השורה השתתפו במעשי האונס והעינויים.

התחקיר השני, הוא רשומה קצרה יחסית שפרסם ניקולס כריסטוף, כתב מלחמות מהניו יורק טיימס. בגלל אופיו השנוי במחלוקת, שיפורט להלן, היה זה דווקא הטור של כריסטוף שתפס את עיקר תשומת הלב הציבורית.

במאמר, שפורסם משום מה בניו יורק טיימס לא כתחקיר אלא כטור דיעה, מאשים כריסטוף את מדינת ישראל, מערכת הכליאה שלה, צה"ל והשב"כ באונס מערכתי של אסירים פלסטינים, בעיקר גברים אך גם נשים. מדובר בהאשמות חמורות, ואין להוציא מכלל אפשרות שאכן יש התעללות, אפילו מינית, של סוהרים באסירים, כפי שיש במערכות כליאה רבות בעולם. בכל אימת שיש ראיות ממשיות לכך, יש לבדוק אותן כהלכה ולהעניש את מי שאשם, ואין ספק גם שהמדינה כשלה לחלוטין בכל הנוגע לטיפול בפרשת שדה תימן. אולם כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות להאשמות, הן צריכות להיות מגובות בראיות של ממש. ומבחינה זו, הטור של כריסטוף הוא כישלון מוחלט.

הטור ירוד כמעט בכל סטנדרט עיתונאי שהוא. הכתב מסתמך רק על 14 עדויות, לא מאוששות ולא מוצלבות, בלי פרטים שיוכלו לאפשר חקירה, וידוא או הפרכה, כדי לטעון להתעללות מינית מערכתית ורווחת בכל רחבי מערכת הכליאה הישראלית. להשוואה, ב-2020, נרשמו בארצות הברית כ-16,000 תלונות על פגיעה והטרדה מינית של סוהרים נגד אסירים, ורק מעט מזער מהן הוכחו כמבוססות על מקרים אמיתיים. מבין העדים של כריסטוף, רק שניים מזדהים בשמם או מוסרים פרטים שיוכלו לסייע באיתור המקרה. אחד מהם, סאמי אל-סאי, מוצג על ידי כריסטוף כ"עיתונאי". בפועל, מדובר על מסית של חמאס, שמחא כפיים למעשי הרצח ההמוניים בשביעי באוקטובר – בוודאי לא על גורם אמין. לכל הפחות, כריסטוף היה צריך לתת גילוי נאות לקוראיו במי מדובר. עיתונאים ביקורתיים הצביעו כבר על כך ששני העדים המזוהים סיפקו לכריסטוף "אטריות מחוממות" – גרסאות שהשתנו ו"השתכללו" עם הזמן, בתוספת פרטים מזוויעים חדשים בכל פעם שדיברו עם עיתונאי אחר.

אם זה היה נשאר כאן, היה אפשר לפטור את המאמר של כריסטוף כסתם טור דיעה רשלני. אולם מכאן, דברים הולכים ומידרדרים. מסתבר שחלק גדול מהעדויות האנונימיות מגיעות מיורו מד מוניטור, שמוצג על ידי כריסטוף כ"מוניטור זכויות אדם". בפועל, מדובר על ארגון חזית של חמאס, שיושב הראש שלו, ראמי עבדו, הריע לשביעי באוקטובר, והפיץ שקרים מופרכים ותיאוריות קונספירציה (ראו כאן ע"ע 95,178) כמו טבח המוני בבית החולים שיפא, קצירת אברים, או טענה כי הסיוע ההומניטרי מכיל רק תכריכי קבורה, שלא נלקחו ברצינות אפילו בידי רוב העיתונאים האנטי ישראליים במהלך המלחמה. כריסטוף לא אומר שום דבר לקוראיו על המוניטין של הארגון הזה. "מקור" נוסף שכריסטוף ציטט בראיון וידאו הוא ישראלי תומך חמאס וקונספירטור הזוי בפני עצמו, שהודח מהאוניברסיטה שבה עבד בשל… עבירות מין. מה שנקרא, אחד שיודע.

המרואיינים, כמובן, לא נמצאו או נבחרו באופן מקרי. מכאן נשאלת השאלה מי היה ה"פיקסר" של כריסטוף. עיתונאים שלא יודעים את השפה נעזרים כמעט תמיד בפיקסרים מקומיים שמוצאים עבורם את המרואיינים. כריסטוף טוען שהוא מצא את המרואיינים, בין היתר, באמצעות "ארגוני זכויות אדם", מה שמצביע על הכוונה מראש של יורו-מד או דומיו. בזירה הפלסטינית מדובר בדפוס ידוע של הדרכה והטייה של עדים, שנתפס והתגלה באופן נדיר בעלילת ה"טבח" שלא היה במחנה הפליטים ג'נין ב-2002.

אולי עלילת הדם המופרכת ביותר בטור, המיוחסת ל"עיתונאי עזתי" אלמוני, היא הטענה כאילו סוהרים ישראלים אימנו כלבים לאנוס אסירים. בפועל, כפי שהבהירו מבקרים רבים לכריסטוף לאחר פרסום הטור, כולל רופאים ומאלפי כלבים מומחים, לא סביר עד בלתי אפשרי לאמן כלבים לחדירה אנאלית. בתגובה, הפנה כריסטוף לשלושה מאמרים מהספרות המדעית, שלא באמת תומכים בטענותיו. אלו אכן מכילים את המקרים המתוקפים-רפואית היחידים של חדירה בידי כלב, אבל אחד מהם לא מוסבר, והשניים האחרים הם למעשה מעשי זואופילייה של נערים בכלבים. למעשה, יש לי חשד רציני מאד שכריסטוף לא קרא באמת את אותם מאמרים, אלא מצא אותם בבדיקה שטחית של בינה מלאכותית, כמו סטודנט כושל שאין לו זמן לכתוב עבודת סמינר.

כדי להעניק לתחקיר ארשת של מכובדות, החליט כריסטוף לפנות ללא אחר מאשר אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר. בכתבה, אולמרט מצוטט כמי שמאשר את הדברים. נשאלת השאלה, מדוע כריסטוף פנה רק לאולמרט, ולא למשל לבנט או לפיד, שהיו ראשי ממשלה בזמן קרוב יותר לתקופה המדוברת. למרבה הקצף והביזיון, לא מדובר רק בבחירת עדים סלקטיבית אלא בסילוף גס של דברי אולמרט. כפי שרה"מ לשעבר הבהיר במכתב לניו יורק טיימס, הוא אמר לכריסטוף שאין לו שום מידע בנוגע להאשמות, ולא אישר אותן בשום פנים ואופן.

אז מה יש לנו כאן? "כתב מלחמות" מכובד, זוכה שני פרסי פוליצר, שהאשים מדינה באונס שיטתי על סמך 14 עדויות, 12 מהן אנונימיות, שתיים גלויות אך בעייתיות מאד, בלי שום גילוי נאות בנוגע לעדים או להטיות של הארגונים שמסרו לו את המידע. בניגוד לדו"ח של ועדת החקירה האזרחית על השביעי באוקטובר, כריסטוף לא ניסה באמת להצליב את העדויות (כן, הוא "דיבר עם אנשים אחרים ששמעו" וקרא עדויות שמיעה כלליות בדוחות או"ם. זו לא באמת הצלבה), לא השתמש כלל בראיות פורנזיות, ולא ניסה לראיין ישראלים ששירתו בבתי כלא באותה תקופה, גם לא רופאים אזרחיים. הבכיר הישראלי היחיד שהוא כן ראיין, אהוד אולמרט, לא אמר ככל הנראה את הדברים המיוחסים לו.

זו, דרך אגב, לא הפעם הראשונה אצל כריסטוף. בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא העלה על נס פעילה קמבודית נגד זנות, כינה אותה "גיבורה" בטור אחרי טור ואף נתן לה מקום של כבוד בסרט תיעודי. כאשר הסתבר שמדובר בנוכלת שביימה את הסצינות שהקנו לה את התהילה, כריסטוף הודה בטעות והעיתון התנצל. הטור הנוכחי שלו מראה שנטייתו להאמין לכל מי שנראה לו "צודק" ללא ביקורת מקורות נותרה על כנה. הוא לא למד דבר.

למרבה הצער, הסיפור משקף בעיות חמורות, מבניות וכלליות בהרבה מרשלנותו של עיתונאי אחד. כפי שכתב חן מזיג, ב-2017 החליט הניו יורק טיימס לבטל את התפקיד של public editor, כלומר, אותו ממונה שבודק ברצינות תלונות של הציבור ורשאי לבקר ואף לתקוף את הקו המערכתי של העיתון. במקומו, מעסיק העיתון דוברים. מיד לאחר שהתפרסמה הביקורת על הטור של כריסטוף, העיתון מיהר לשחרר תגובה של דובר, אחד צ'רלי, שהדף את הביקורת בטענה העניינית להפליא שלכריסטוף יש ניסיון רב ושני פרסי פוליצר. כפי שהבהיר מזיג, בהעדר מבקר ענייני של תלונות הציבור, "צ'רלי הוא היחיד שנשאר". כלומר, העיתון מעדיף דיברור והגנה אינסטינקטיבית על ביקורת עצמאית, חתירה אחר האמת ו(רחמנא לצלן) אפילו יכולת לתקן טעויות ולקרוא כתבים רשלנים לסדר.

זו, גבירותי ורבותי, מצבה של ה"מומחיות" בשנת 2026. אנחנו חיים בעולם שבו רקב מתפשט במהירות בממסדים המסורתיים, שדורות של אזרחים, מאזינים וקוראים בטחו בהם ללא רבב במשך עשורים רבים. הניו יורק טיימס, שנחשב פעם לאחד מהעיתונים הרציניים בעולם, נטש כל יומרה לסטנדרטים עיתונאיים; כתבים מהוללים שזכו בפרסי פוליצר מתגלים כשרלטנים; מומחי האו"ם שתפקידם להצביע על רעב, חלקם מדענים מובילים בתחומם, מפרסמים תחזיות רשלניות על עזה, עם נתונים מפוברקים, מתודולוגיה סטטיסטית מופרכת ומספרים שלא מסתדרים זה עם זה, ומסרבים להודות בטעותם גם כאשר זו מתגלה. מומחים מובילים לרעב, כמו אלכס דה ואל, אומרים במפורש בראשית 2025 שאפילו אם יוכנס אוכל לעזה "אנחנו על סף זינוק אקספוננטיאלי במוות ברעב בעזה" (כי זה מה שקורה כשיש רעב באמת, אפילו הספקה מיידית של אוכל לא יכולה למנוע מוות המוני), וכשהדבר לא מתגשם – ממשיכים להתעקש שתמיד צדקו. בו בזמן, תובעים ושופטים בבתי דין בינלאומיים כותבים צווי מעצר ופסקי דין בהסתמך על נתונים מופרכים לחלוטין ("הרעב בעזה הוא החמור ביותר אי פעם בהיסטוריה!"), ומקבלים עדויות שמיעה ורכילות של ארגונים לא ממשלתיים במקום הצלבה משפטית אמיתית של ראיות מכלי ראשון. לבסוף, אנשי אקדמיה ו"חוקרי ג'נוסייד" משתמשים בסטנדרטים שמזכירים אסטרולוגיה יותר מאשר מדע, ומערפלים את המציאות במקום להבהיר אותה.

פלא שהפופוליסטים תוקפים את כל מעמד המומחים, לזוועתם של אלו מתוכו שעדיין שומרים על יושרה מקצועית? כל כתב, כל עורך עיתון, כל מומחה וכל פרופסור שמוכר את היוקרה המקצועית שלו על מזבח מסעות צלב פוליטיים, מועל באמון שניתן בו, ומנסר בהדרגה את הענף שהוא (ואנחנו) יושבים עליו. לחלל שיווצר, יוכלו להיכנס נוכלים מסוג אחר: קונספירטורים משולי השמאל והימין, מתנגדי חיסונים וטיפוסים אפלים אחרים. וכולנו נשלם את המחיר.

ענני סערה

למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.

מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.

התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.

ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו  (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.

כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.

והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה.  בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.

אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?

תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.

פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.