קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

לאלף את הנמר: האם סרי-לנקה ניצחה את הנמרים הטמיליים רק בכוח?

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

Tamil tiger tiger

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

Tamil Tiger symbol

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

Tamil Tiger fighters

מאבק על פריבילגיות מהדהד פחות – לוחמים של ארגון הנמרים הטאמילים

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

Tamil Tigers Mahinda

פנה לטאמילים בשפתם שלהם – נשיא סרי-לנקה מהינדה ראג'פקסה

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

אין עשן בלי פירומן: על חטיפת ילדי תימן וקונספירציות אחרות – טור אורח מאת שריאל בירנבוים

על כת "משכן אוהלים" של עוזי משולם, חטיפת ילדי תימן וקונספירציות היסטוריות אחרות. בטור אורח מיוחד לינשוף, מתחקה ד"ר שריאל בירנבוים אחרי המקור לשמועות על חטיפת ילדי תימן, וטוען כי מדובר בתעמולה כהניסטית שהתגלגלה לחוגי השמאל הרדיקלי.

מאמר זה מבטא את דעת הכותב בלבד, ולא את דעת הינשוף – ראו בתגובה הראשונה. 

Image result

במהלך לימוד ההיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם, כל סטודנט לומד על הפילוג בין השיעה לבין הסונה, ועל בני הדורות הראשונים לאסלאם שהרבו להתפצל לסיעות וללחום זה בזה. על מה הוא אינו לומד? על הסיבה האמיתית לפילוג. עליה הוא ימצא מידע לא בספרי ההיסטוריה האקדמיים אלא במאמרים בעתונים ובפורומי אינטרנט. הסיבה העיקרית לפילוג באסלאם, כמסתבר, היתה אדם המכונה "השטן היהודי", ושמו עבדאללה אבן-סבא, יהודי שהתאסלם למראית עין, ובמזימותיו האפלות גרם לחבריו הקרובים של הנביא מוחמד ללחום אלו כנגד אלו.

כמובן, זו תיאוריית קונספירציה אנטישמית. הוגים ערבים המתנגדים לאנטישמיות, כמו גדול האינטלקטואלים הערבים טה חוסיין וכמו סיד מחמוד אלקמני ממצרים, טוענים נגדה את הטענה הפשוטה: "האם יעלה על הדעת שכל ההשתלשלות ההיסטורית, של מלחמה וקרבות בין ח'ליפים אדירי כוח, וייסוד השיעה, אינה אלא תוצאת מזימות של דמות אחת בלתי חשובה בעליל?" (והייתי מוסיף: ספק אם בכלל התקיימה. ש.ב.)

דמות קונספירטיבית ואפלה –  עבדאללה אבן סבא בסרט

במאמר זה נדון בקונספירציה שנוצרה סביב פרשת ילדי תימן. בהקשרים אלה שב ועולה הפתגם הידוע "אין עשן בלי אש". ואכן, החיפוש אחר האמת במקרה של תיאוריות קונספירציה היסטוריות החוזרות לחיים הוא בבחינת חיפוש ה"אש" מתוך ענני העשן. ה"אש" או "האקדח המעשן" להוכחת חטיפות המוניות של ילדים, לא נמצאו גם אחרי עשרות שנים של חיפושים קדחתניים, וניתן לשער בזהירות שהתוצאות ב66 השנים הבאות של חיפושים יהיו דומות לתוצאות שכבר נמצאו ב66 השנים הראשונות. כאן נפנה את מבטנו לא ל"אש" ולא ל"עשן" בקונספירציה אלא לטביעות האצבעות הברורות מאד של ה"פירומנים" שהבעירו שוב ושוב את העניין לצרכים פוליטיים שונים. מחקר הפרשה ההיסטורית של ילדי תימן כולל מאות אלפי עמודי פרוטוקולים של שלוש ועדות שהפריכו באורח גורף את "תיאוריית החטיפה " של אותם ילדים, ואף מצאו ראיות כתובות וממוסמכות לכך שרובם של אותם הילדים נפטרו בבתי החולים ובמוסדות הבריאות.

לכן, מאמר זה לא יתיימר לסקור את כל החומר בנוגע להתרחשות ההיסטורית ולגורלם של הילדים בשנות החמישים, אלא יתמקד בדרכים המפותלות והמוזרות בהן הסיפור הפך ממקרה של הורים שילדיהם נפטרו או אבדו, לתיאוריית קונספירציה המשמשת קרדום בידיהם של רדיקלים פוליטיים ודתיים.

סוד הקסם של תיאוריות קונספירציה בכל העולם נעוץ בכך שהן יוצרות "לוגיקה מעגלית" שלא ניתן להפריך אותה. כל מסמך על רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי שאיננו מתאים לתיאוריית הקונספירציה , מייד יוכרז כזיוף מטעם "הממסד הבטחוני שהיה מעורב ברצח". כפי שמאמיני חטיפת ילדי תימן הכריזו על כל המסמכים והועדות כ"זיוף וטיוח מטעם הממסד שהיה אחראי לחטיפות". במקביל, כמובן, כל שמועה או עדות תמוהה הצצה במפתיע באיחור של שישים שנה, אם היא מתאימה לתיאוריה, מייד תהווה הוכחה ניצחת לנכונותה.

Image result for Kennedy assassination

מקור לשלל תיאורית קונספירציה – הנשיא ג'ון קנדי לפני ההתנקשות

לאור 66 שנות השתלשלות הפרשה של "ילדי תימן החטופים" לא נמצאו "ילדים חטופים" כלשהם. תומכי תיאוריית הקונספירציה זורקים לעתים מספר שמות של ילדים שכביכול נחטפו ונמצאו, בהם אריאלה רייטר, יהודה קנטור, גיל גרינבוים ואחרים. בדיקה של השמות הללו וסיפוריהם מעלה שמדובר בילדים שכמעט כולם נולדו לאמהות חד הוריות, בעיקר בנות-עשרה שהרו מחוץ לנישואין, ואומצו כחוק. הם אף פנו לרשויות, ועם פנייתם מצאו בתיקי האימוץ שלהם את שם האימא, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנחה של " מזימת חטיפה והסתרת הפשע". ממש בימים אלה הלכה לעולמה גב' צילה לוין ז”ל, שגדלה בישראל בתור ילדה מאומצת. בשנת 1997,  עורך-דינו של עוזי משולם (בו עוד נעסוק בהמשך)  דיווח כי לראשונה נמצאה "ילדה חטופה”, והגב' לוין היא תימניה חטופה , בתה של אישה בשם מרגלית עומיסי. מן הסתם היה העניין קשור לקמפיין לשחרורו של משולם מן הכלא באותה העת. עד מהרה התברר כי הבדיקה הגנטית שהביאו אנשי משולם, תוצאותיה כוזבות. לא זאת בלבד, אלא שהגב' לוין ז"ל , ילידת 1948/1949, לא היתה יכולה להיות על פי לוח הזמנים הנ"ל בתה של עומיסי, והיא אומצה עוד לפני שעומיסי איבדה את בתה.

לו אי פעם היה נמצא ילד שכביכול נחטף מידי הוריו ואומץ במרמה, היו לעניין השלכות כבדות. הדבר היה פותח פתח לתביעת פיצויים תקדימית וכבדה נגד המדינה, על חטיפה, תוך שימוש בהוכחות גנטיות, שכיום הן מדוייקות במאה האחוזים.

לכל אורך גלגוליה של הפרשה,  ומדובר בפרשה הארוכה בתולדות המדינה (66 שנים) מעולם לא היה מצב כזה, או אפילו דבר מה הקרוב אליו.

כותרת: יכולות העל של קושרי הקנוניות

כיצד מזהים תיאוריות קונספירציה היסטוריות? הסימן העיקרי הוא ייחוס עוצמה אדירה ומסתורית לדמויות שוליות, עוצמה החורגת מכל מגבלות שהן. ייחוס העוצמה גם קשור בתכונות מיתיות המיוחסות למוצא האתני שלהם או לקבוצה בה הם פועלים. כגון יהודי מסתורי במאה השביעית שהצליח להציף את האימפריה המוסלמית בנחשולי דם של מלחמות אחים, בעוד המקורות ההיסטוריים הראשיים מעולם לא שמעו על קיומו. או יהודים באירופה, השכבה הנרדפת והבזויה ביותר, שכמובן עמדו מאחורי כל מהפיכה ומלחמה ביבשת.

במקרה שלנו, מדובר באנשי צוותים רפואיים, אחיות שעבדו בשכר נמוך במעברות, וניחנו ביכולות מסתוריות "לטייח" ולהכשיל כל חקירה ובדיקה שתתנהל חמישים שנה אחרי כן, גם תחת ממשלות ימין שהיו עוינות בהחלט למפא"י ולמורשתה. מאמיני הקונספירציה מייחסים למעשה ל"חוטפים" משנות החמישים יכולות מדהימות , הכוללות את ההצלחה למנוע מהחטופים להתאחד מחדש עם בני משפחתם לאחר עשרות שנים, מהלך שיכול להתבצע תוך שימוש פשוט למדי ברשת האינטרנט ובבדיקות DNA , אף שאמצעים אלו היו בבחינת מדע בדיוני ב-1951.

Image result for ‫אחיות במעברות‬‎

מרפאה במעברה. מקור: פיקוויקי – תמונות לשיתוף חופשי

מאפיין בולט נוסף של "מאמיני הקונספירציות" הוא ייחוס כל טעות ושגיאה של "הצד שכנגד" לא לרשלנות וטיפשות המוכרות וקיימות בכל חברה אנושית, אלא לתוכנית שטנית מדוקדקת לפרטי פרטיה. תיאוריה הזויה דומה עלתה בסרט ששידר הערוץ הראשון, "מי רצח את אבא" , ובו מחדל מלחמת יום כיפור הוצג כתוצאה של קנוניה בין הממסד האמריקאי לבין הצמרת הישראלית.

תיאוריות הקונספירציה הרבות ביותר במאה העשרים נסבו סביב רצח הנשיא ג'. פ. קנדי. ובדיוק מסיבה זו, של הכשלים הבולטים בפרשייה. היעלה על הדעת שהנשיא סתם-כך הוסע ברכב פתוח בחוצות העיר? היעלה על הדעת ששירותי הבטחון האמריקאים סתם נכשלו בשמירה על חיי הנשיא, וכן מייד לאחר מכן במניעת הירי בחשוד העיקרי לי אוסוואלד? לכן, למעלה ממאתיים איש (!) כבר הוצגו כחשודים ברצח של הנשיא קנדי בידי חובבי הקונספירציות.

במקרה של פרשת ילדי תימן, צווי הגיוס שנשלחו למשפחות הילדים, 17 שנה אחרי שמתו העניקו דחיפה אדירה לחרושת השמועות. מאמיני הקונספירציה הכריזו על צווי הגיוס שנשלחו כ"הוכחה ניצחת" לכך שהילדים לא מתו אלא נחטפו והועלמו במסגרת המזימה. כמובן שזה לא מסביר את התהייה הלוגית הפשוטה: אם המדובר במזימה שטנית מתוכננת להפליא  (ואכן , עשורים ארוכים לאחר פרוץ הפרשה, המשפחות לא איתרו אף ילד בחיים), כיצד מתכנני המזימה איפשרו מצב בו יישלחו צווי הגיוס דווקא… להורים הביולוגיים! (שלא ראו את הילדים החטופים כביכול מזה 17 שנה).

Image result for ‫ועדת בהלול-מינקובסקי‬‎

האם סיפור ילדי תימן מתחילתו היה בעל מאפיינים קונספירטיביים? מסתבר שלא. כאשר המאבק הובל בידי הורי הילדים, הוא נשא אופי שונה לגמרי. בשלהי שנות השישים, לאחר קבלת צווי הגיוס, חרושת השמועות הגיעה לשיאים חדשים, וההורים דרשו, בהגיון רב, חקירה מטעם המדינה. לאחר שוועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, מצאה כי רובם המכריע של הילדים מתו, ו"תיאוריית החטיפות" אינה נכונה, ההורים בחרו, בלב כבד ובצער, לקבל את הממצאים. הוועדה הציבורית מטעם הורי הילדים הנעדרים ערכה טקס מיוחד ובה העניקה תעודות הוקרה לאנשי ועדת בהלול מינקובסקי.

מכאן עולה בבירור, כי ההורים של הילדים, פעלו בצורה הגיונית לגמרי ובאורח רחוק מלוגיקה קונספירטיבית כלשהי. ניתן אף לומר כי כל אדם סביר היה פועל בדיוק כך. לנוכח נהלי דיווח וקבורה מרושלים ולא ברורים, וכאשר בביתם מופיעים צווי גיוס לבן הנעדר , ואולי אף שוטרים צבאיים באים ומחפשים אחריו, הדרישה מהממשלה לקיים חקירה מקיפה ומעמיקה היתה מוצדקת מאין כמוה.

ממאבק משפחות לקונספירציה

לאחר מכן, כאשר הובלת העניין לא היתה ביד הורי הילדים, אלא בידי רדיקלים שהגיעו מ"בחוץ", חלה תפנית מוזרה בעלילה, שהפכה יותר ויותר לתיאורית קונספירציה. המאמינים בתיאוריית הקונספירציה מדברים על ה"סבל שנגרם למשפחות", אך אינם מבינים שעיקר הסבל הוא תוצאה של פיתוח וקידום הקונספירציה בידי גורמים שונים. בין אם בידי הרב עוזי משולם שטען שבידיו "הוכחות" לאלפי חטיפות אך מעולם לא חשף אותן ואף סירב להופיע ולהעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית בענין. או בידי מאיר כהנא, שבנאומו בכנסת הציע אי אמון בממשלה בשל "סירובה להקמת ועדת חקירה לנושא ילדי תימן", והסאב טקסט הברור הוא : "תצביעו כהנא, כהנא ימצא לכם את הילדים שהשמאלנים המתייוונים הארורים גנבו לכם".

מאיר כהנא פרסם בשנות השמונים את ה"הספר השחור– מה שעוללו אנשי השמאל לעדות המזרח". הרפרנס , לאלו שאינם מכירים, הוא ל"ספר השחור" שפרסמו הסופרים הסובייטים-היהודים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, שהיה התיעוד הספרותי הראשוני של השואה בפולין ובבריה"מ. הספר שחיבר מנהיג כ"ך גולל מסכת האשמות על מה שעוללו השמאל ומפא”י, כולל חטיפות ילדי תימן בידי ה"שמאלנים המתייוונים". מעניין שספר זה אינו ניתן להשגה כיום , ואף אנשי כהנא לא העלו אותו לספריות המקוונות של כתבי הרב-המייסד שלהם. אפילו בקטלוג הספרייה הלאומית לא איתרתי עותק. הדבר מעורר תהייה, האם בחרו אנשי כהנא לתת לנושא להתגלגל באמצעות חסידי עוזי משולם, או אנשים אחרים מקרב העדה, מבלי שטביעות אצבעותיהם שלהם יבלטו בנושא?

Image result for ‫מאיר כהנא‬‎

חגג פוליטית על הפרשה – מאיר כהנא

במאמר מרתק של חוקר תופעת ה״פונדמנטליזם היהודי״ , מוטי ענברי, הוא מתחקה אחר המסד התיאולוגי של עוזי משולם וכת “משכן אוהלים”, ואחר ההשפעות של תורת מאיר כהנא על התיאולוגיה המשונה שהתפתחה בחוגים אלו. כפי שראינו בנאומו של כהנא בכנסת, הוא מחלק את העם היהודי לקבוצה של ״נאמני-התורה והמסורת״ הסובלת מרדיפות אכזריות של אלו המכונים אצלו ״מתייוונים״ או ״ערב רב״. עוזי משולם המשיך והלך בקו הכהניסטי, ומבחינתו רשויות המדינה (בהקשר זה, ממשלת רבין – ש״ב) הם בבחינת ״ערב-רב״, אנשים המתחזים ליהודים, אך אינם באמת כאלה. עוזי משולם יצר מסד תיאולוגי שלם לעניין היחס ליהודים שהם בגדר "מתיוונים \ ערב-רב", המבוסס על מונחים קבליים כמו "קליפות" שעיקרן טומאה אך עשויות להכיל "ניצוצות" קדושה.

הכהניזם, וכן האידיאולוגיה של כת "משכן אוהלים" של משולם, היו בנויים על שילוב תמהוני ובלתי אפשרי, אך כזה שקנה לו מהלכים אצל רדיקלים ו"אאוטסיידרים" במקומות שונים. מחד תיעוב לממסד הציוני, האידיאולוגיה שלו וכל מה שהוא מייצג ועשה. מצד שני, התמסרות ומסירות נפש לטובת "עם-ישראל" הערטילאי. אלו המכונים כיום "נערי הגבעות" מחזיקים לעתים קרובות בשילוב זה, בגרסאות מוזרות או משעשעות כאלה ואחרות, כלומר תמיכה במדינה "יהודית טהורה" מהנילוס עד לפרת, עם שנאה ובוז לציונות, לבתי המשפט ולמנהיגי המדינה ומקימיה מבן-גוריון והלאה. זה אידיאולוגיה שחיה ועדיין מתגלגלת בימין הקיצוני. כך ניתן היה לשלב בכת משכן אוהלים ובפעילותה אנשים שרובם שירתו בצה"ל וראו בנאמנות למדינה ערך חשוב, בעוד הכת עצמה מידרדרת במהירות לקראת עימות אלים בנשק חם מול לובשי מדים ישראליים מטעם כוחות הבטחון.

Image result for ‫עוזי משולם‬‎

הרב עוזי משולם

 עוזי משולם הגה ואף השריש את המונח  "חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן" . מדוע בלקן? הרי לא היו קבוצות גדולות של "עולי הבלקן" (יוגוסלביה? רומניה?) שבאו בטענות על חטיפת ילדיהם. מסתבר שמשולם החליט, לצורך בניית הכת שהנהיג, להוציא את הפרשה מההקשר ה"תימני" בו היתה , לטובת הקשרים אחרים שכנראה התאימו לו יותר, בעיקר עימות בין הדתיים לבין ה"חילונים המתיוונים" החופף גם לדיכוטומיה בין השמאל המיתולוגי לבין הימין הכהניסטי. זאת, בהתאם לתורות כת  “משכן אוהלים” , השאובות כזכור ממאיר כהנא, שהקדים אותו בתפקיד הרדיקל הכריזמטי המתהדר בתואר "רב". הדבר אכן הצליח בזמן בניית כת "משכן אוהלים", שבין שמות חבריה הבולטים ניתן למצוא מגוון שמות לא תימניים, שמות צפון אפריקאיים ושמות המעידים על מוצא אשכנזי.

הקונספירציה עוברת לשמאל

קיסמן האפל של תיאוריות הקונספירציה נעוץ בכך שהן מעניקות למציאות כאוטית סוג של "סדר ומשמעות". ילדים שמתו באורח סתמי לגמרי, בשל חיידקים ווירוסים, דהיינו מיקרואורגניזמים שלא התעניינו ב"פשעי הציונות", הופכים להיות קרבן של מזימה מסמרת שיער. תיאוריות הקונספירציה מחלקות את העולם ל"טובים מול רעים" בצבעי שחור לבן, ומאפשרות לאנשים להצטרף למאבק למען "קרבנות" של פשעים המגיעים מגורמי צמרת עלומים. וניתנות להבנה בקלות גם בידי אנשים חסרי השכלה, ולכן קנו שביתה בצדדים הרדיקליים של ה"קשת הפוליטית" המחברת בקלות מפתיעה בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ואכן, בשנים האחרונות חלה תופעה מעניינת במסגרתה תיאוריית הקונספירציה מוצאת מהלכים דווקא בצד השמאלי של המערכת הפוליטית.

אתר "העוקץ" המבטא השקפה שמאלית רדיקלית , למשל, מקדיש מספר רב של מאמרים ל"מאבק ילדי תימן", ואחד מהם גורס כי "רבים עדיין מכחישים את השואה שביצעו יהודים כלפי יהודים אחרים בימי ראשית המדינה". גם הקרן החדשה לישראל בשנים  האחרונות מקדמת סרטים ופעילויות בנושאי "הילדים החטופים". נראה כי הדבר נובע משתי מגמות עיקריות בשמאל הרדיקלי: אחת היא השאיפה ל"איחוד מאבקים" ולעמידה לצידו של כל "מקופח" , באווירת "חלש צועק תמיד צודק". השנייה היא השפעתם של אנשי ה"שמאל המזרחי" שלמרות שמספרם אינו רב, הצליחו להכתיב את הטון בהקשרים מסויימים.

במאמר אותו פרסם נתן אודנהיימר באתר השמאל הרדיקלי "שיחה מקומית" הוא סוקר את מניעיו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בתת-הכותרת "ילדי תימן כקטליזטור פוליטי "  מסביר כותב המאמר כי "ילד ממשפחת עמיר המורחבת נחטף" ובכך תולה את מניעי הרוצח בתיאוריית קונספירציה שמתחילתה היתה מכוונת אל עבר השמאל המתון. חגי עמיר, לאחר ששוחרר מהכלא על חלקו ברצח ראש הממשלה, כותב בפייסבוק (כיום תחת השם "עמנואל גולדשטיין") ולעתים קרובות מביע עמדות המזדהות עם כת עוזי משולם ו"מאבק ילדי תימן". חוקרי הפרשה תוהים האם ועד כמה האחים עמיר היו מושפעים מעוזי משולם ומתורותיו עוד ב-1995, אך מסתבר שקשה לתת תשובה מהימנה לשאלה זו.

החיבור ההזוי בין התיאורייה מהחוגים של כהנא-משולם , לבין השמאל הרדיקלי הישראלי, מתגלה כשידוך מוצלח. עיתונאית "הארץ" עמירה הס, למשל, פרסמה לאחרונה מאמר תחת הכותרת "כל פלסטיני הוא עוזי משולם". מכאן מסתבר שטיעון של מנהיג כת דתית אלימה הדוגלת בקונספירציות ומגיחה משולי הימין, יכול למצוא הצלחה ואוזן קשבת אצל חילונים גמורים , רק בזכות האמונה העזה כי "המדינה היא מפלצת".

הניסיון של גופי שמאל לרכב  על גב קונספירציה שמקורה דווקא כהניסטי משול לניסיון לרכב על גבו של הנמר ולתעל את הלוגיקה הכהניסטית של "מאבק במתיוונים" לכיוון "מאבק במימסד הציוני הדכאני", אך הוא נדון לכשלון. ניתן לראות כיצד רבים בציבור מתעלים את הזעם שנוצר באורח מלאכותי בסוגיית ה"חטיפות" כלפי "השמאל" וה"אשכנזים" , וח"כים פופוליסטים מהליכוד תמיד יוכלו לנצל זאת לעשות עוד סיבוב על גבו השחוח של השמאל, בשל תיאוריות בדבר "מזימת חטיפות" שהתפתחו למרבה האירוניה דווקא בהשראת אידיאולוגיה ימנית מהסוג המסוכן והאלים ביותר.

ד"ר שריאל בירנבוים הוא חוקר זיכרון קולקטיבי בשיח הערבי. ספרו, בחזרה לעבר – היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי, יצא לאור בהוצאת מגנס.

לרבע את המעגל: מה הבעיה האמיתית של מפלגת העבודה?

ניצחונו המפתיע של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה העלה מחדש את רף הציפיות בשמאל. שוב מדברים על המשיח, התקווה הלבנה הגדולה והאביר על הסוס הלבן שיטאטא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויוביל את ישראל לשלום ושגשוג. אלא שהבעיה של מפלגת העבודה, והשמאל בכללותו, אינה אישית או טקטית אלא מרושעת ומבנית. כדי לפתור אותה, יש צורך במבט עמוק יותר ואסטרטגיה ארוכת טווח. מה בדיוק? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Israeli Environment Minister Avi Gabbay

מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט

מזל טוב, אבי גבאי! זכית בהנהגת מפלגת העבודה, אחת המפלגות הקשות, המתסכלות והמתאגרות ביותר בישראל. בשבועות הקרובים,  חנפנים יתחרו זה בזה בלהניף אותך גבוה לרקיע השביעי. כותבים, מעצבי דעת קהל ופעילי ארגונים יכתירו אותך כמנהיג הבא של השמאל, התקווה הלבנה הבאה. בקרוב, נראה את פניך במרקעי הטלוויזיה, מבטיח בקול סמכותי שתוביל את מפלגת העבודה לניצחון מזהיר, ואת מדינת ישראל לשלום ושגשוג.

אבל אסור לך לשגות באשליות. רבים מקודמיך בלשכת היו"ר האמינו שהכל תלוי בהם, בכשרונותיהם, בנסיונם ובקסמם האישי הבלתי נדלה. הם כולם נכשלו, ללא יוצא מן הכלל. התקווה הלבנה של אתמול הפכה למנהיג העייף והמוכה של מחר. האמת? זה לא קשור אליך. הבעיה של מפלגות העבודה אינה אישית, ולא תלויה במיוחד בזהות האדם היושב בכיסא הקברניט.

אל תאמין ליועצים האסטרטגיים למיניהם, שינסו לשכנע אותך שנצחונך העתידי אינו אלא נגזרת של יחסי ציבור, התנהלות תקשורתית, שפת גוף וטקטיקה פוליטית. בזמן הקרוב, תשמע דיבורים אינסופיים על "מיתוג מחדש" של מפלגת העבודה, כאילו שמדובר במוצר שיש לדחוף לקהל לקוחות סרבני. יועצים אחדים יטיפו לך ללכת למרכז, ואחרים להישאר בשמאל. מדובר במהלכים חשובים, ללא ספק, אך בסופו של דבר הם משניים.

הבעיה האמיתית שלך אינה טקטית ואינה קשורה לאישיותך. לא ניתן לפתור אותה באמצעות תרגילים מחוכמים וטריקים תקשורתיים, או באמצעות הכריזמה השופעת שלך (במידה והיא קיימת). למעשה, הבעיה האמיתית היא מרושעת ומערכתית. ראשית עליך לזהות אותה, ואז לתכנן אסטרטגיה בכדי להתמודד איתה. רק אז יגיע הזמן לדון בטקטיקה.

Image result for media Consultants caricature

המתמטיקה, אבי גבאי, היא נגדך. אפילו אם מפלגת העבודה תצליח להפוך למפלגה הגדולה ביותר באמצעות קמפיין מבריק שלא נודע כמותו, ואפילו אם גוש המרכז-שמאל ישיג רוב חוסם, אתה עדיין עלול להפסיד. בפועל, הישות הקרויה "גוש המרכז-שמאל" היא מדומיינת למדי, והמערכת הפוליטית כולה מוטה נגדך. זאת משום שמרכיב מרכזי באותו גוש, הרשימה הערבית המאוחדת, אינו זמין עבורך לקואליציה, וספק אם הוא זמין גם עבור גוש חוסם. אם יש חוק בסיסי אחד במערכת הפוליטית הנוכחית, הוא שהמפלגות הערביות אינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. הן עצמן כמובן תורמות לכך ברטוריקה אנטי-ציונית קיצונית והתנהלות לעומתית ומתריסה.

אדוני היושב ראש, אתה לכוד במעגל מכושף. כדי ש"גוש המרכז שמאל" יוכל אי פעם להביס את נתניהו, אתה זקוק לרוב בכנסת. פירוש הדבר לגנוב קולות מהמחנה השני, ואפילו לשתף פעולה עם מפלגות חרדיות או כאלו ששייכות לימין הרך. שיתוף פעולה עם הערבים, דבר שהשמאל לא העז לעשות במשך שנים, יחתור תחת המטרה הזאת. אבל אם לא תשתף פעולה עם הערבים, אם תשמור על חוקי המשחק כפי שהם כיום, תאבד 13 מושבים בכנסת. המשמעות ברורה: לא תוכל לזכות ברוב פרלמנטרי. אם להשתמש במטפורה מהעולם העסקי, שהגעת ממנו, אתה שקול למנכ"ל חברה שצריך להתנהל בשוק תחרותי וטורפני כאשר חלק מחשבונות הבנק שלו מוקפאים. במצב כזה, כדי לנצח את הבחירות יש לרבע מעגל.

לפיכך, המטרה האסטרטגית שלך היא לשנות את חוקי המשחק; להבהיר בהדרגה את הרעיון שאחדים מהפוליטיקאים הערבים, לפחות, הם שותפים קואליציוניים לגיטימיים. כל צעד טקטי שאתה בוחר לבצע חייב לקחת את המטרה האסטרטגית הזאת בחשבון.

איך עושים זאת? ראשית כל, עליך להדגיש את עקרונותיה הבסיסיים של מפלגת העבודה: ציונות, שוויון יהודי-ערבי, סוציאל-דמוקרטיה, מתינות מדינית ושאיפה לשלום עם הפלסטינים. אתה חייב להצהיר באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים שמפלגת העבודה מוכנה לעבוד עם כל כוח פוליטי – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מהמרכז, השמאל והימין – שיסייע לה להגשים את המטרות הללו. איש אינו מוחרם. אלו העקרונות שחובה להדגיש: דבקות בערכי יסוד, אך ללא חרמות.

האתגר שלך הוא ליצור את הבסיס לתרבות פוליטית של בריתות אד-הוק. שתף פעולה עם מפלגות אחרות כאשר יש בסיס לשיתוף פעולה כזה, והיאבק בהם כשיש אי הסכמות. שתף פעולה עם החרדים, לדוגמא, בנושאים חברתיים, אבל האבק נגדם בכל מה שקשור לזכויות להטב"ים וחופש דת. שתף פעולה עם הערבים בנושאי שוויון אזרחי, דמוקרטיה ותהליך השלום, אבל הבהר שאנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס כשמדובר בצה"ל והציונות. רק אסטרטגיה של בריתות אד-הוק גמישות ומשתנות תוכל לשבור את החרמות הפוליטיים, לשנות בהדרגה את כללי המשחק ולפתור את הבעיה המבנית שלנו.

האסטרטגיה הזאת לא תהיה פשוטה, ולא כולם יקבלו אותה בתופים ובמחלות. בהתחלה, היא עלולה אפילו לעורר התנגדות ולגבות ממפלגת העבודה מחיר פוליטי כבד. אבל אם ברצונך לנצח בסופו של דבר בבחירות, זו היא הדרך היחידה ואין בלתה.

על סכנת הדוגמטיות: מדוע נכשלים בעלי הכוונות הטובות? טור אורח מאת אלכס גרינברג

מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.

 Image result for Dogmatism

המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.

דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.

Image result for dogmatism

שנת 2017 היא  עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.

Image result for Leon Blum

כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932

מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא  שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.

לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.

Image result for demonstrations against the popular front - france

הטענות לא היו מופרכות לחלוטין: הפגנה נגד ממשלת החזית העממית ב-1936

יתר הדוגמאות לקוחות  מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.

לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא  גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.

לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.

Image result for Bund movement

מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד

מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.

את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".

Image result for ‫ישיבות הקו‬‎

עטרת ירושלים – מישיבות הקו (למצולמים אין קשר לכתבה)

כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן  אפילו “פנאטיות”  אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.

כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש  של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.

איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה?  אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

נוגדן לצדקנות: מדוע אני תומך ביום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

חולקים בכאב

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

Image result for Liddell Hart

שורה של עצות מעשיות – סר באזיל לידל-הארט

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

Image result for ‫טקס הזיכרון האלטרנטיבי‬‎

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי ב-2015. קרדיט: לוחמים לשלום

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

art1

מאבק עצמאות עבורם – טרור עבורנו. אמהות שכולות משני הצדדים. קרדיט: תומר אפלבאום, קרן אברהם

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

 

המדריך לשמאל הפרקטי: כללי ההומניזם המעשי – טור אורח מאת יריב מוהר

בחודשים האחרונים, פרסמנו בינשוף מספר מאמרי אורח שעסקו בזרמי עומק פוליטיים בעולם המשתנה במהירות. יצחק קרומביין כתב על המרכז הקיצוני, ויריב מוהר צלל לתוך בעיותיו של השמאל. במאמר אורח שני בינשוף, מוהר מציע אסטרטגיה להתגבר על הבעיות הללו: דרך ההומניזם המעשי. 

Humanism

בטקסט הקודם הצגתי הצעה לתחביר אידיאולוגי שמאלני חדש – ההומניזם המעשי – הדרוש לטעמי לנוכח אתגרי התקופה הנוכחית; תחבירי השמאל הישנים פחות רלוונטיים למול אתגרים אלו. כאתוס, ההומניזם המעשי מבקש לקחת את רעיון הטוב המשותף שנוכח בשיח של השמאל אבל בשוליים, ולשים אותו בחזית הרטוריקה כדגל. בטקסט זה אבקש להסביר למה עניין הדגל המרכזי חשוב כל כך, וכן לפרט מה יש מעבר לדגל הרטורי: לעמוד על העקרונות המעשיים של ההומניזם המעשי והטוב המשותף שהוא דגלו. לסיום אדגים מדוע כללים אלו מאפשרים מענה לאתגרי התקופה.

הדגלים הרטוריים המרכזיים של המחנה "מסתירים" את עקרונות המשנה שלו. אם הימין מניף דגל של דאגה לקבוצת זהות אתנית, לקבוצת הרוב או "לאנשים הנורמטיביים", השמאל-מרכז המתון שם דגל חקייני וחיוור של "גם אני דואג לקבוצת הרוב" או למעמד הבינוני; לבסוף השמאל הנוטה לרדיקלי שם דגל של דאגה למיעוטים ולחיים בעוני. כך לא נותר מחנה שדגלו המרכזי הוא דאגה לטוב המשותף, בחזית השיח הפוליטי שלו.

Image result for against white privilege

כל הצדדים הפוליטיים יטענו כמובן שהם למעשה דואגים לכולם, אך טוב משותף איננו רק הדאגה לכלל אלא גם התפישה שדאגה למיעוט ממילא תטיב גם עם הרוב בטווח הרחוק ולא תבוא על חשבונו. הימין ינסה לצייר זאת כמשוואה של או-או, ויבליט את המחיר המיידי שמשלם הרוב בשל דאגה למיעוט. לעיתים גם חלק מהשמאל הרדיקלי יבקש להציב משוואה לעומתית של או-או וייבחר בזכויות המיעוט כנגד הרוב הנתפש כדכאני. והמרכז ידבר על כולם חוץ מהקיצוניים משני הצדדים או המיעוטים "הבעייתיים" – שאותם הוא מגדיר כקבוצות מוכללות ולא כיחידים שפשעו [החרדים הפרזיטים, הערבים כשונאי ישראל]. בנוסף, בימין והמרכז הטענה של דאגה לכל גם תיהיה לרוב המסר המשני ותלווה בהטייה לטובת הרוב ונגד המיעוט.

בשמאל הנוקשה היחס לטוב המשותף מתחלק לשלוש: 1. מי שאכן איבדו את הרצון לשמור על האינטרסים של קבוצת הרוב, מתמקדים בלקדם את המיעוטים וזה הדבר המעניין אותם (לעיתים אף לצד עוינות ממש לקבוצת הרוב). 2. מי שמקדמים את הקבוצה הליברלית-חילונית-משכילה וכחלק מקידום זה עושים שימוש ברטוריקה של דאגה לחלשים שמהווה אופנה מוסרית רווחת בחוגים אלו. זהו זרם רווח מאוד בשמאל. 3. מי שמבינים כי אנו לא במשחק סכום אפס ודאגה מסויימת למיעוטים תטיב גם עם הרוב – תיצור טוב משותף; והתעלמות מזכויות המיעוט צפויה להניב רע משותף. תת הקבוצה השלישית של השמאל מבטאת, בגדול, את ההומניזם המעשי. הבעייה שגם תת-קבוצה זו מניפה ברמה הרטורית והסמלית את הדגל של הדאגה למיעוטים ולא את הדגל של הטוב המשותף שעבורו היא נאבקת בפועל.

למשל, מפלגת מרצ עוסקת בצורך להקל על תושביה הוותיקים של דרום תל-אביב לנוכח ריכוז המצוקות באזור, ולאור הניתוב של מבקשי מקלט אפריקאים רבים לשכונות אלו. זה נוכח במצע שלה, למשל בהמלצות לעידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים בארץ. אבל הציבור הרחב לא מתעמק ומגיע לקרוא ולהבין סעיפים קטנים במצע של מפלגה; הדגל המרכזי הוא החשוב והוא המגיע לציבור הרחב. הדגל המרכזי של מרצ ברמת הרטוריקה והסמלים קשור להגנה על מיעוטים וחלשים, ובמקרה הזה הפליטים, ופה הוא מפספס: מרצ נתפסת כמי שמתעלמת ממצוקות התושבים הוותיקים או משלמת להן מס שפתיים שולי. דגל שמראש מדגיש טוב משותף לוקח את הדאגה הזו של מרצ לכלל האוכלוסיות בדרום תל אביב ועושה לה הדגשה ומירכוז – כעת זו החזית ולא סעיף מדרג נמוך. יש לכך גם משמעויות אידיאולוגיות ולא רק שיווקיות, אבל זה בהחלט גם מהלך תקשורתי לצד העניין הרעיוני.

Image result for ‫הפגנה למען מבקשי מקלט‬‎

שמים את הפליטים בחזית – הפגנה למען מבקשי המקלט. קרדיט: יובל גורן, NRG

אהוד ברק אמר שיהיה ראש הממשלה של כולם. מאז לא זכור לי ניסיון מרכזי להציב בראש דגל שדומה אפילו לטוב משותף, וגם ניסיון זה נותר כסלוגן בחירות ועמד בפער כה גדול מול העובדות שהוא לא נלקח ברצינות, ובצדק. למעשה, אין כיום גוף אידיאולוגי ממוסד בישראל ששם את רעיון הטוב המשותף כדגל מרכזי, והציבור הרחב פחות מכיר את המושג.

כלומר, טקסט זה איננו מתחום הפילוסופיה הפוליטית או החדשנות האידיאולוגית כמו שהוא מתחום התיקשור הפוליטי וההנעה לפעולה קולקטיבית, וככזה יש לקרוא אותו. הוא לא מתיימר להבטיח הפיכת השמאל משולי לגורם השלטון המרכזי, אבל כן מאמין שיש פה יכולת להרחיב את המחנה ואת הלב – את האלקטורט ואת הבסיס המוסרי – בעת ובעונה אחת.

Image result for ‫אהוד ברק‬‎

ראש הממשלה של כולם – רק ברטוריקה. אהוד ברק. קרדיט: באר-שבע נט.

אז הדגל הפופולרי של ההומניזם המעשי הוא טוב משותף שלא נבנה על רמיסת המיעוט; אתוס של אכפתיות לכל הצדדים שמרכיבים את הדילמות החברתיות איתן אנו מתמודדים. זהו דגל רטורי חזק כי הוא נותן מענה גם למצוקות של קבוצת הרוב ושל קבוצות שאינן המוקד של שיח קידום המוחלשים הפרוגרסיבי.

זו ההצעה שלי לכללי עשה עבור ההומניזם המעשי:

  1. פריחה של הכלל שאיננה רמיסה של המיעוט. זה אומר לגבי כל מדיניות: חתירה של שילוב התוצאה הטובה ביותר לקבוצת הרוב לצד התוצאה הרעה פחות למיעוט, ביחס לחלופות המדיניות האפשריות. כשיש מתח בין האינטרס של המיעוט והאינטרס של הרוב יתנהל האיזון כך: מול פגיעה חמורה במיעוט לשם טוב כלשהו לקבוצת הרוב, תתועדף ההגנה על המיעוט; מול פגיעה שולית במיעוט וטוב רב לקבוצת הרוב תתועדף התועלת לרוב. במקרי ביניים יש מקום לגמישות ומחשבה.
  1. אכפתיות לכלל הצדדים בדילמות הציבוריות, מתוך הבנה שבטווח הארוך המשחק הוא טוב משותף ולא משחקי סכום-אפס. ברגעים מסויימים בזמן אנו עשויים להיקלע לסיטואציות בהן אכן אין ברירה אלא שהטוב של קבוצה אחת יבוא על חשבון השנייה באופן בוטה וחריף, אבל אחרי שזה הוכרע אפשר ורצוי להתקדם לתפישה של טוב משותף לפי סעיף 1. כדי להנחיל תפישה כזו צריך לצאת ממנטליות של "אנחנו או הם". מעבר לכך, כדי להוציא קבוצות מסויימות מגבולות האכפתיות נהוג בשיח הישן להכתים קבוצה שלמה – ערבים, חרדים וכו' – בשל מעשים של חלק מהקבוצה. יש צורך במיקוד של האשמה והכעס לאחראים הישירים ולא לקבוצה ממנה הם באו, כדי לייצר שיח פוליטי של אכפתיות לכל.
  1. התייחסות למבחן התוצאה ולא רק לכוונה הטובה. יש לשאוף לפתרונות מעשיים טובים ולא רק לפתרונות שנראים טוב בתיאוריה. בהקשר הזה יש לציין כי דוגמטיות אידיאולוגית היא לא רק טיפשית ומקובעת – היא גם אנטי-הומנית, היא עשויה להביא אסונות או פגעים על אנשים בשר ודם ולהיות מתורצת עד זרא בנימוקים של מי שהתאהבו בתבנית אידיאולוגית.
  1. איזון בין מבחן התוצאה לדרך: למעט במקרי קיצון נדירים והישרדותיים, לא ראוי להשיג תוצאה חברתית חיובית בדרך פסולה (למשל המלכת אליטה מוכשרת וטהורת כוונות באופן לא דמוקרטי) ולעיתים גם להפך: לא ראוי לשמור על דרך פעולה נאותה כשהתוצאות שלה פוגעניות (להיצמד לחירות כלכלית בכל תחום גם במחיר של פגיעה כלכלית חמורה בחלשים, בהקשרים מסויימים). יש למצוא את נקודת האיזון בין התוצאה לדרך לפי סעיף 1.
  1. זהות קולקטיבית (לאומית או אחרת) היא לא דבר פסול ולא דבר קדוש; היא צורך של אנשים שיש לכבד תוך שימת לב לפוטנציאל הבעייתי ולעיתים אף האפל של זהות זו. סעיף 1 מציע את נוסחת האיזון לצורך העניין הזה.
  1. הסתכלות גם על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי של מדיניות ותוצאותיה.
  1. הוגנות-קשוחה: לרוב באתוס הפוליטי רעיונות של הוגנות ביחסי רוב-מיעוט הולכים יחד עם תפישות של פשרנות ורכות ואילו רעיונות של קשיחות הולכים יחד עם כוחנות ודורסנות. אין הוגנות-קשוחה. ניתן לראות זאת היטב בסוגיית הריסות הבנייה במגזר הערבי: צד אחד אומר להרוס יותר בתים של "עברייני בנייה" למרות משטר תכנוני מפלה נגד הערבים והצד השני מתנגד להריסות ורואה בכך התגרות ודרדור היחסים. אין כמעט קול פוליטי שאומר: ראשית שתיהיה הקצאה שווה של קרקעות, זכויות בנייה ותוכניות מיתאר גם למגזר הערבי, ואז שייאכפו את הכללים בקשיחות. זו ההוגנות הקשוחה והיא מתחייבת המציאות כדי להגיע לטוב משותף שאיננו דורסנות מחד ואיננו התבטלות מאידך.
Image result for ‫הריסות בתים‬‎

הוגנות קשוחה: הריסות בתים – רק בתנאי שוויון

מדוע כללי ההומניזם המעשי יכולים לתת מענה לאתגרי התקופה:

סוגיית ההגירה והפליטות למערב מהווה דוגמא טובה לפועלם של כללי העשה של ההומניזם המעשי. כללים אלו לא יאפשרו התעלמות מהמצוקות של נשים בארצות המערב בשל טענות לעלייה במקרי האונס או התקיפות המיניות באזורים בהם יש ריכוזים של פליטים או מהגרים מחברות בהן, בהכללה, יש התייחסות פגומה יותר כלפי נשים; הם לא יתעלמו מהמצוקות של הוותיקים אבל הם בטח לא יתעלמו מהמצוקות של הפליטים (אכפתיות לכלל הקבוצות); כללי ההומניזם המעשי גם יפסלו הכתמה של כלל קבוצת הפליטים בשל מעשים של חלק (מיקוד האשמה); מאידך הכללים הללו לא יאפשרו להישאר רק במקום הנוח שקליטת פליטי חרב זה דבר ראוי כשלעצמו מבלי לשים לב לתוצאות הרעות לציבור הוותיק – למשל עלייה ברמת האלימות. התוצאות הרעות של קליטה לא מבוקרת של פליטים ניחתות גם על רעיונות השמאל והדמוקרטיה בכללה – עלייה בכוחם של גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, שבאה כשלא נותנים מענה לחרדות מזרם הפליטים ורואים בהן גזענות בלבד. כאמור, יש צורך במבחן התוצאה ולא רק התמקדות בכוונה הטובה.

לאור הכללים והשיקולים הללו מינעד הפתרונות האפשרי הוא כזה שייסב את הפגיעה החמורה פחות – לא שליחת פליטי חרב למוות או עינויים, אבל גם לא התעלמות מהסיכון הסטטיסטי המוגבר לנשים מפליטים שגדלו בחברות בהן רווחות יותר אלימות מינית. המענים האפשריים לא מפתיעים או יצירתיים: ויסות מסויים של כמות מבקשי המקלט ושליטה על נקודות הכניסה, סינון מגורמים קיצוניים, הענשה חריפה וסילוק של מי שמנצלים מקלט מדיני או אשרת עבודה לשם פשיעה אלימה (הוגנות-קשוחה), עידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים על מנת שלא יווצרו "גטאות" של מצוקה ואלימות, חינוך מיני עבור הפליטות והפליטים, דאגה לשילובם באוכלוסייה וכו'. זאת לצד קליטה נאותה והומנית של הפליטים שכבר כאן ושרובם אינם עוסקים בפשע, מתן אפשרויות תעסוקה עבורם, מתן חינוך לילדיהם ואי-רדיפתם. זהו פירוט אפשרי אחד של דגל האכפתיות לכלל הצדדים בדילמה החברתית. בעת שהמערב, וישראל בתוכו, חרד למול אתגרי ההגירה והפליטות, אתוס כזה יכול לספק מענה מסויים לחרדות של הוותיקים לצד אי-היאטמות לקבוצת הפליטים וכך להביא לטוב משותף בטווח הארוך (בגלל שלעולם אי אפשר לדעת מי יהיה פליט מחר, נרצה לקדם עולם קולט פליטי חרב, ולא עולם שמתנכר להם).

כל זה די מובן מאליו. החידוש בהומניזם המעשי שהוא יכול להציב את המענה המאוזן הזה כדגל רטורי מרכזי, ולא רק כהערת שוליים לאתוס של הדאגה לחלשים. זהו היפוך המיקוד של שיח השמאל: ממסר של דאגה למיעוטים היא חובה מוסרית (ותטיב גם עם כולנו) למסר של הדאגה לטוב המשותף מחייבת דאגה גם למיעוט (וזו גם חובה מוסרית). המיקוד הזה יכול גם להציב זרם נבדל מהפרוגרסיביזם שלעיתים מגיע למחוזות של אבסורד של ביטול זכויות הרוב כפריבילגיה בכיינית, מהליברליזם שמתמקד בחירות הפרט בעיקר, ומהשבטיות החילונית-ליברלית שבזה או נאטמת לכל מי שלא נברא בדמותה ובצלמה.

"נפרד אבל שווה": מה הבעיה בהפרדה גזעית וב"כיבוש נאור"

האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

Image result for Separate but equal

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

seperate but equal

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

Image result for Separate but equal

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

Image result for Separate but equal

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

Image result for ‫מנחם מילסון‬‎

מנחם מילסון – הפטרון של אגודות הכפרים

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

משבר השמאל העולמי: האם יש דרך יציאה?

עולם נזיל, מהיר ומפתיע יוצר בלבול אידיאולוגי שפוגע בעיקר בצד שמאל. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שמטיפה לתמיכה בחלש ובמופלה, והליברליזם של זכויות הפרט – עלו שניהם על שרטון. בטור אורח, מציע יריב מוהר אלטרנטיבה רעיונית חדשה לשמאל הפוליטי.

Confusion.

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. האתגרים הללו משתנים בחלקם תדירות, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים מנקודת מבט שמאלית, מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולוניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריארכליות ומסורתיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסלאם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיציות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהן.

Image result for Losing the way

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש? נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויטקונג ביצעו זוועות כבר בשנות השישים, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות עשויות לנצל לרעה את החופש והשיוויון בסביבתן. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטלים מענפי ייצור מסורתיים, שמשרותיהם נעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נותן להם מזור.

Image result for rust belt abandoned

הליברליזם לא נותן מזור למובטלים מענפים מסורתיים: מפעל נטוש בחגורת הפלדה בארה"ב

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינה רעיונית. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, יש לתת שם למה שכבר קיים באופן מעורפל: מיתוג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיוכלו לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, ולהלן נפרט כיצד אפשר להיענות לו.

 Image result for Losing the way

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות "הומניזם מעשי". בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה שמקדמת פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו שתי מדינות, מולדת אחת, מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

Image result for ‫שתי מדינות מולדת אחת‬‎

דוגמא לפתרון הומניסטי -מעשי: שתי מדינות, מולדת אחת

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

זו טיוטה ראשונית שעוד דורשת העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובמבט היסטורי נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, במאמר הבא שיפורסם בהמשך.

נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

נעלמים

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

Image result for Ronald heifetz

מתח בין סמכות למנהיגות – רונלד חפץ

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

אמה ואלון נעלמים

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

דריה נעלמים

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: