קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

יפן מחליפה מנהיג: להיכן הולכת ארץ השמש העולה? טור אורח

לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?

ראש ממשלת יפן היוצא, אבה שינזו. קרדיט: Ale_mi, depositphotos.com

לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.

אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.

התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.

האם ההשקעה של יפן תרד לטמיון? פוסטר של אולימפיאדת טוקיו. credit: JBOY24, depositphotos.com

המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.

מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.

התוכנית לשילוב נשים במקומות העבודה תקועה. תמונת אילוסטרציה. קרדיט: Realinemedia, dpositphotos.com

כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.

למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.

למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.

מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.

כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).

אבה נמנע מלבקר בכהונתו השנייה – מקדש יסוקוני בטוקיו. קרדיט: Wiiii, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.

בנו של חוואי תותים וחגורה שחורה בקראטה – ראש ממשלת יפן החדש סוּגָה יושיהידֶה

יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.

בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.

פרופ' ניסים אוטמזגין מלמד על הפוליטיקה ומדיניות החוץ של יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים.    nissim.otmazgin(at)mail.huji.ac.il

המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012

גיוון פוליטי: הטיעון למען פלורליזם של השקפות באקדמיה

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Mangostock, depositphotos.com

אתחיל את הפוסט הזה בוידוי אישי: אני מכור לפודקאסטים. בכל פעם שאני מבצע פעילות שמאפשרת זאת, כגון ריצה או נהיגה, אני משתדל לשמוע כמה שיותר תכנים מעניינים, מספרי אודיו ארוכים על המלחמה הקרה ועד לפודקאסטים על היסטוריה של אסיה ותעלומות שקשורות למוזיקה הישראלית. לפני מספר ימים, יצא לי לשמוע במהלך נהיגה דיבייט בין שני חוקרים עם עמדות הפוכות בנושאי כלכלה וחברה. מחד, פרופ' עומר מואב, כלכלן מאוניברסיטת וורויק והמרכז הבינתחומי הרצליה שנוטה לתמוך בכלכלת שוק, ומאידך, ד"ר אלי קוק, חוקר תולדות הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה שידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות. אישית, עמדותיו של מואב נראו לי משכנעות יותר מאלו של קוק, אבל נהניתי מאד לשמוע את שניהם. כשמפגישים שני אנשים אינטליגנטים, חוקרים עם ידע רב, ומעמתים אותם עם בעיות יסוד, הויכוח אולי מתחיל ברמת העקרונות (אני קפטיליסט, אתה סוציאליסט) אבל מתרחב במהירות לפרטים. אז אתה רואה שהניצים מגיעים אולי מנקודות מוצא שונות, אבל המחוייבות ההדדית למתודולוגיה מחקרית וההיכרות עם החומר מניעה אותם להביע עמדות ניואנסיות, מקוריות ומעניינות יותר ככל שהדיון נמשך.

כשחניתי בבית, חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

ההגמוניה חונקת ויכוחים עקרוניים. Credit: Ra2Studio, depositphotos.com

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

Credit: Zerbor, depositphotos.com

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

מדוע פוחדים מזרים ברחוב? בין גזענות, קיצורי דרך ושיפוט מהיר

כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.

Credit: HayDmitriy, Depositphotos.com

ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.

מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.

חקר את תופעת היוריסטיקות, ביחד עם עמוס טברסקי. בתמונה: דניאל כהנמן מקבל עיטור מהנשיא אובמה. Credit: Renaschild, depositphotos.com

בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.

דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.

חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.

יוריסטיקות מול גבר זר במעלית – תמונת אילוסטרציה. Credit: IgorVetushko, depositphotos.com

אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.

הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.    

המדריך המלא לאכלולי שתולי: דינמיקה של עלבון ומאבק

איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Creatista, depositphotos.com

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

דינמיקה ברורה אך מורכבת. הפגנה של תנועת "חיי שחורים חשובים" בארצות הברית. Credit: Aiirin, Depositphotos.com

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

לא כולם יכולים לטפס למעלה, ובטח לא באותה הקלות – תמונת אילוסטרציה. קרדיט: CandyboxImages, depositphotos.com

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

האם הוא נתפס על ידי ממשיכיו כמתון מדי? מרטין לותר קינג

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

באיזו פאזה אתה נמצא? התשובה לא ברורה, ומשתנה על ציר הזמן. קרדיט: Aosmanpeck@gmail.com, depositphotos.com

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

למה דווקא הוא בחר להיאבק עבור העם היהודי? תיאודור הרצל

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי

חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" ויראלי וסוחט דמעות, על גבר שחור ובתו המקסימה שזוכים בחסד בלתי צפוי. במתכוון או שלא במתכוון, הוא חושף תפיסת מוסר אופנתית שאפשר לכנותה "חסד במעגל סגור". מה ההבדל בין אותו סרטון השראה אמריקאי לבין מקבילו התאילנדי, שמציג תפיסה תרבותית שונה בתכלית, ומה הדבר יכול ללמד אותנו על סדר העדיפויות הערכי השונה בשתי הארצות? ינשוף פוליטי-מדיני על הנחות היסוד החבויות בתוך הסרטונים שגרמו למיליונים להתרגש ולדמוע.

Credit: Thinglass, photodeposit.com

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" סוחט דמעות שכבר זכה ביותר משבע מיליון צפיות. תוכלו לצפות בו כאן למטה, אבל אם נקצר לכם את העלילה, הוא עוסק בגבר שחור עני ובתו המקסימה שנקלעים למצוקה קשה בתור לסופרמרקט. לאב חסר הכל, שמקבץ פרוטה לפרוטה, יש רק שישה דולרים בארנק, ומשמעות הדבר – שייאלץ לוותר על עוגת יום ההולדת שרצו לקנות לסבא. הילדה מוחה: סבא כל כך עצוב, ורק העוגה יכולה לשמח אותו. המוכרת והאנשים בתור (כולם לבנים, כמובן) מתייחסים לאב ולבתו בגסות ובקוצר רוח. ואז, כשהם עוזבים את הסופר שבורי לב, מגיע זר ומוסר להם את העוגה – שקנה עבורם. על העוגה יש פתק שעליו כתוב: Pay it forward , כלומר, העבר את הטובה הלאה. כשהאב ובתו מוסרים את העוגה לסבא, שיושב בחדרו מדוכדך, הוא אומר להם שהוא בן 76, ועדיין לא שינה את העולם לטובה. אולם אל דאגה – בסופו של דבר מסתבר שבצעירותו, סייע הסב לילד הומלס ולאמו. ממש במקרה, הילד ההומלס לשעבר הוא אותו זר מסתורי שקנה עבורו את העוגה.

הסרטון הנ"ל, שהופק בידי היזם דהאר מאן, שואב את התמה העיקרית שלו מסרט אמריקאי בשם "העבר את זה הלאה", שעוד נשוב אליו מאוחר יותר. בנוסף הוא דומה במקרה או במכוון, לפרסומת תאילנדית מושקעת ומתוחכמת בהרבה. דמיינו רחוב שוק עמוס בבנגקוק. ילד קטן מנסה לגנוב משככי כאבים לאמו החולה, ונתפס על ידי המוכרת. בעל המסעדה הסמוך קונה עבורו את התרופות, ואף נותן לו מרק צמחוני עבור אמו. כל זאת, למורת רוחו של בתו של בעל המסעדה שלא סובלת את פרחחי הרחוב. שלושים שנים חולפות – בעל המסעדה לוקה בליבו, ובתו מקבלת חשבון מפלצתי בבית החולים. היא שוקלת כבר למכור את החנות, ואז – לתדהמתה – הרופא כותב שמחיר הטיפול שולם כבר לפני שלושים שנה בצורה של משככי כאבים ומרק צמחוני. מסתבר, כמובן, שהרופא הוא אותו הילד העני שניסה לגנוב תרופות שלושים שנים קודם לכן, ועכשיו "החזיר את הטובה".

שני הסרטונים יפים ומרגשים. הגרסה התאילנדית נוגעת ללב במיוחד, לא רק מפני שהיא עשויה טוב יותר, אלא מפני שהיא מציגה באופן מעניין בהרבה את החברה שסובבת את הגיבורים. אבל מעבר לזה, מעניין להביט בהבדלים האידיאולוגיים בין הגירסה האמריקאית לזו התאילנדית. בפרסומת התאילנדית, החסד מהווה אך ורק פרומו להצלחה אישית ואחריות אינדיבידואלית. מוכר הנודלס דאג לילד העני למשככי כאבים לאמו ומרק ליום אחד – והאחרון מינף את החסד בכדי ללמוד, להצליח ולתרום לעולם כרופא. רק מתוך המעמד הזה, שהשיג לא רק באמצעות החסד אלא גם בעבודה עצמית קשה, הוא מצליח להשיב למיטיבו כגמולו. בגירסה האמריקאית, ובהתאם לאופנות העכשוויות, אין זכר לעיקרון ההצלחה האישית.  קיבלת חסד והחזרת אותו, בלי הקשר ובלי הסבר. גם האלמנט של יחסי הגזע – בולט מאד בסרטון האמריקאי אך נעדר כמובן מזה התאילנדי.

בגירסה האמריקאית, יותר מכל, אפשר לראות גישה שאני מכנה "חסד במעגל סגור". במהותה, היא דומה לסיפורי מוסר נוצריים מהסוג שמספרים בכנסיות כפריות: עשית מעשה טוב, קיבלת מעשה טוב בחזרה, חשבונאות נקייה. אם היא היתה מוגבלת רק לסרטון השראה, דיינו, ובאמת שאין לי טענות נגד הקליפ הויראלי של דהאר מאן בפני עצמו. הבעיה היא, שמבני העומק שלו דומים יותר מדי לתפיסת העולם הנפוצה כיום בחוגים פרוגרסיביים מערביים, כאילו כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה ישירה של מה שעושים לך אנשים אחרים. אם הם טובים אליך (במיוחד בהקשר של כסף, נדבה או העדפה מתקנת), יהיה לך טוב, אם הם רעים אליך – יהיה לך רע. ועכשיו תחשבו על האופן שבו נתפסת ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בבון-טון השמאלי. הבעיות, הכשלים והמעקשים בדרכה של הקהילה השחורה להצלחה כלכלית וחברתית הם כמעט תמיד, תוצאה של גזענות, קרי – תפיסות ומעשים של לבנים כלפי הקהילה השחורה, ואוי למי שיערער על כך. שום דבר לא מיוחס למה שהקהילה עושה, או יכולה לעשות בעצמה, מתוך שלילה מוחלטת של "סוכנות" (agency), כלומר, יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות בעצמך. מכאן נגזר שכדי לקדם קהילות חלשות צריך לשפוך תועפות של חסד, למשל כספי רווחה או העדפה מתקנת. הכשלים שנוצרים עקב כך (מלכודות עוני, למשל) לא מעניינים, כי החסד הרי נע במעגל סגור. אם נתנו לך טובין והתייחסו אליך יפה, יהיה לך טוב בלי קשר אמיתי למה שאתה עושה או לנסיבות חיצוניות. זאת בניגוד לסרטון התאילנדי,  תוצר של חברה שבה עבודה עצמית קשה נחשבת עדיין לערך שיש לעודד.

************************ ספוילרים לסרט "העבר את זה הלאה" (Pay it Forward) ******************

לבסוף, אני דווקא רוצה לחזור ל"העבר את זה הלאה", הסרט שקליפ ההשראה האמריקאי מבוסס עליו. כיצירה אופטימית ואפילו נאיבית, "העבר את זה הלאה" מספר על ילד שעושה חסד עם הסובבים אותו, תוך בקשה שיעבירו את הטובה הלאה. במהלך העלילה, שרשרת המעשים הטובים מתפתחת אקספוננטיאלית ונעה בכיוונים לא צפויים. אבל מה שמעניין באותו הסרט, חרף הנאיביות שובת הלב שלו, היא שהחסד אמנם מאיר את העולם, אך לאו דווקא נע במעגל סגור, ולא בהכרח חוזר לאלו שהניעו את גלגל הצדקה מלכתחילה. הילד גיבור הסרט נרצח בסופו של דבר דווקא בגלל מעשי החסד שלו. בסופו של דבר, "העבר את זה הלאה" מציג מסר הרבה יותר מעמיק וריאליסטי לחיים: נסה לשפר את העולם, ולהעביר את מה שנתנו לך הלאה, אך דע שלא מדובר בחסד אגב אורחא, שמחליף מאמץ, עבודה ואחריות אישית. ובעיקר – דע שמה שנתת לא בהכרח יחזור אליך, בוודאי שלא ישירות. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהמאמצים שלנו לשפר את העולם יישאו פרי, אבל כדאי, אפילו חובה, לנסות כמיטב יכולתנו.

"הילד בטראומה": על פריבילגיות, פינוק וגזענות

בעוד אמריקה בוערת במהומות, אקטיביסטים ו"בעלי בריתם" בקמפוסים מטילים אימה על מרצים ולוחצים לפטר כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם. פרשה חדשה שנחשפתי אליה באוניברסיטת לוס אנג'לס הזכירה לי דמות בלתי נשכחת מתקופת הדוקטורט שלי בארצות הברית, שלימדה אותי כבר אז: הנפגעים הראשונים מההתחשבות המוגזמת ברגשות, אלימות האקטיביסטים והפחדנות של האוניברסיטאות הם השחורים עצמם.

Credit: Slphotography, Depositphotos.com

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד, השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות״. הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד משהו. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף. הסטודנטים היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי, ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה. בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים. בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר, בצמרת "סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי" אף אחד לא העז לבקר אותה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. ראשית כל, הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה? שנית, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, היא קיבלה תמיד אך ורק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים כמובן לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

ברברה החמיצה את ההזדמנות ללמוד – בית הספר לפוליטיקה וממשל ע"ש קנדי בהרווארד. Credit: KAKM/CC BY-SA 3.0

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שהסטודנטים רחשו לברברה הזיקו בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה להגיע אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו – רחמנא לצלן – מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים. בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו היתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים מתפרצים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים באוניברסיטת UCLA (האוניברסיטה של לוס אנג'לס) על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע לכולנו, הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הוביל לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סדיזם ואפילו רצח שוטרים ואזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם. על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ב-UCLA, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים של "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות. הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם. ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות לפי המקרה (case by case) יטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם." התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהפקולטה והחוג. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם. יש לך פנים יפות, אתה יודע, חבל עליהן…

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים, למשל, כתב לסטודנטים  כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות. כמו כן, הוא שאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא לצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה, והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים. לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם. הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא היה בקיא בשיח הפוליטיקלי-קורקט של המאה ה-21. מכתבו הכיל את המילה negroes, וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, הושעה ונכנס ל"הליך בירור". לצד המקרים הללו, שהתפרסמו, המקורות שלי סיפרו לי על מקרים יומיומיים של התנכלות למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ"בעלי הברית" שלהם. כמו תמיד עם ציד מכשפות, שום דבר מזה לא היה עובר ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. אליה הצטרפו, כמובן, שלל "יועצים לענייני צדק וגיוון", בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש בכדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

File:Martin Luther King, Jr..jpg
אסור כבר לצטט אותו – מרטין לותר קינג

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות (תוכלו לקרוא כאן על הטירוף ב-Evergreen, קמפוס שבו פעילים שחורים ו"בעלי בריתם" הכריזו על יום שבו כל הלבנים אמורים להעדר מהקמפוס). אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים. ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. כפי שכתבו גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט במאמרם החשוב, הפינוק הזועם הזה הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים. אם אכן הסטודנטים השחורים של UCLA יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים. אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה. פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר. הבירוקרטים של הפוליטיקלי קורקט, כל יועצי ה"הוגנות", "הצדק" וה"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען שלוח. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם, אף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות, ואפילו ה"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם. הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית, תוך כדי התחשבות ילדותית ב"רגשות" וחוסר נכונות להתמודד עם כל מה שנראה להם כ"עלבון".

נ.ב. אם לא ראיתם את הסרטון הפרודי modern educayshun, תעשו לעצמכם טובה ותקליקו כאן.

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: