קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

"רוצה גלידה!" – על אינפנטיליות בפוליטיקה

לאחרונה, חלק ממתנגדי גוש השינוי, מסמוטריץ' ועד דוברי הליכוד, מאשימים את בנט ולפיד באינפנטיליות שיאה לתנועת נוער או ל"קומונרים בבני עקיבא". אחרי הכל, רק ילדים מדברים על אחדות ופיוס, לא? אבל מה היא למעשה אינפנטיליות בפוליטיקה, והאם ניתן למצוא אותה בגוש השינוי או דווקא במחנה מתנגדיו? ינשוף פוליטי-מדיני צולל אתכם לעולמם של אלו ש"רוצים גלידה" עכשיו, ושישרף העולם.

Ice cream with whipped cream, chocolate syrup, and a wafer (cropped).jpg
cffsdfsdfsCre

Credit: Nicolas Ettlin, Wikimedia Commons

בזמן האחרון, שמתי לב שרבים ממתנגדי ממשלת השינוי מאשימים את ראשיה ואת תומכיה באינפנטיליות. את המקהלה המתואמת התחילו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שלעגו לרטוריקת האחדות והפיוס של לפיד ובנט כהבלים של קומונר בבני עקיבא. החרה החזיק אחריהם ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס, שלגלג כי "בנט ולפיד מקימים לנו כאן תנועת נוער". מכאן, האשמת האינפנטיליות התגלגלה לעיתונאים ומעצבי דעת קהל מהימין הדתי, לרבות קלמן ליבסקינד, אחד מהעיתונאים הרציניים והמשפיעים ביותר במגזר.

אישית, אני לא אוהב כל כך את השימוש ברטוריקה האינפנטילית בכדי לנתח התנהגות של פוליטיקאים, גם לא את התנהגותם של יריבי. זאת מפני שבני אדם תמיד מערבים ברטוריקה שלהם, שלא לדבר על פועלם, סוגים מאד שונים של טיעונים, מהם מעניינים ועמוקים, מהם שטחיים פופוליסטיים, בואך הבלים של ממש. יש שפוליטיקאים כמובן משתמשים ברטוריקה נמוכה מן השפה ולחוץ, או אומרים דברים שונים לקהלים שונים. כמובן שיש כאלו שמצבי לחץ סוחטים מהם רטוריקה טפשית יותר, וכאשר מנהלים איתם שיחה ברוגע אפשר לשמוע מהם טון שונה לחלוטין. אולם לאחר הערת האזהרה הזאת, חשוב לציין שיש, לפחות, רטוריקה אינפנטילית בפוליטיקה. הבעיה היא שכמו האשמות רווחות נוסח "תומך טרור", "גזען" או "פשיסט", המושג הופך לעיתים קרובות יותר מדי לכינוי גנאי שאדם מטיח ברעהו ללא מחשבה. אם כן, כדאי לפרק את המושג ולנסות להגדיר אותו. מהי רטוריקה אינפנטילית, היכן היא נמצאת, והאם ברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ניתן לאתר אותה במחנה ממשלת השינוי, או דווקא במחנה המתנגדים לה?

לחשיבה הילדותית יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא תמימות, הנובעת לרוב מפער בין החוקים הכתובים של העולם, אלו המושלים בו באופן רשמי, לבין החוקים הלא כתובים המנהלים אותו בפועל. לילד, או לנער, קל מאד ללמוד את החוקים הכתובים, ולדמיין שכל מי שמסביבו מתנהל לפיהם. העולם נראה לו ורוד, מפני שהחוקים הרשמיים מנוסחים לעיתים קרובות בבהירות, ומטמיעים בתוכם רטוריקה של צדק, שוויון והוגנות. ההתפכחות מהעולם מגיעה ברגע שהילד או הנער מבין שישנה מערכת שלמה של חוקים לא כתובים שלא מנוסחת אף פעם בבירור, אולם השפעתה בפועל גדולה בהרבה. תחשבו, למשל, על אכזבתו של נער שלומד מהמורים שלו ומדריכיו בתנועת הנוער על "עזרה לזולת", מתנדב ומשתתף בפעילויות רבות מסוג זה, רק כדי לגלות, בסופו של דבר, שהוא חלק מקמפיין בחירות של ראש העיר, שבאותו הזמן מנשל עניים מבתיהם ובונה במקומם פרוייקטים של יוקרה. וזה עוד מקרה פשוט: אולי בעתיד יגיע למסקנה, שאפילו פעולות כנות של "עזרה לזולת" יכולות לסייע לזולת דווקא לקנות סמים או להתבצר עמוק יותר במלכודות עוני. מכיוון שהחשיבה הילדותית מתוחמת על ידי חוקים כתובים וברורים, היא נוטה גם להתכנס לתוך מסגרות של שחור ולבן (לנו או לצרינו, אנחנו והם), בלי להיות מודעת לגשרים ולקשרים הלא הרשמיים בין מחנות ניצים כביכול. דמיינו לכם את הזעזוע של ילד בוסני בזמן המצור על סארייבו, שהורגל לראות בסרבים אויבים רשעים ובכנופיות בוסניות מקומיות כגיבורים המגנים עליו, כשהיה מגלה שאותם הסרבים והבוסנים סוחרים בנשק בלילה, וממשיכים להילחם אחד בשני במהלך היום.

בהקשר הפוליטי שלנו, הביטוי העליון לחשיבה הילדותית הוא לאו דווקא הרצון להגיע לפשרה ולשיתוף בין שונים, המתגלם כרגע בממשלת השינוי, אלא תרבות החרמות שתוחמת גבולות בלתי עבירים בין מחנות. "הוא" מרושע או לפחות תועה וטועה באופן אינהרנטי, ולכן לא אשתף איתו פעולה ולא משנה מה יקרה. "הם" בעלי הברית הטבעיים שלי, ולכן עלי לתמוך בהם באש ובמים. הביטוי העליון לתפיסה הזאת הוא כמובן הביביזם; לא במובן של הצבעה לליכוד או לנתניהו, אלא באמונה עיוורת במנהיג, כל מה שיעשה וכל ברית שיכרות, לצד פוליטיקת הזהויות הימנית והשמאלית לסוגיה. אלו שמנהלים את הפוליטיקה שלהם לפי רשימה ארוכה של "איתו לא אשב בקואליציה", ילדותיים מבחינה זו בהרבה מאלו שיושבים עם יריביהם, מנסים למצוא איתם את המשותף ולאתר פשרות שיאפשרו ניהול סביר של המדינה.

כאן, מעניין להיכנס למאפיין נוסף של החשיבה הילדותית, תסמונת ה"רוצה גלידה!" או במילים אחרות, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. אנחנו אומרים על מבוגר שהוא "מתנהג כמו ילד", כאשר הוא דורש משהו שלדעתו "מגיע לו" בלי להתחשב באפשרויות הפרקטיות להשיג את אותו הדבר, במחירים ובתוצאות. למרבה ההפתעה, חשיבה מהסוג הזה נפוצה מאד דווקא בקרב אנשי אקדמיה מהשמאל וחסידים אחרים של שיח הזכויות. פרופ' אסעד גאנם, למשל, זלזל בהסכמים שרע"מ השיגה עם מחנה השינוי (כמו גם במו"מ שלה עם נתניהו) מכיוון שלשיטתו הם נותנים לערבים תקציבים "שמגיעים להם ממילא, ושזכותם לקבל כאזרחים." גאנם שוכח שגם אם לדעתך "מגיע לך" משהו, וגם אם כל המודלים האקדמיים והתיאורטיים של "זכויות" גורסים שאותו הדבר מגיע לך בלי מאמץ, העולם הפוליטי אינו עולם של חוקים כתובים ושל נייר. מי שלא מוכן להיאבק, להתפשר ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי בכדי להשיג את מה שמגיע לו, יידחק תמיד לסוף התור.

בצד הימני של המפה הפוליטית, חשיבת ה"רוצה גלידה!" מתבטאת בראש ובראשונה בדבקות בעקרונות אידיאולוגיים, בלי להתחשב במחיר שלהם או ביכולות להשיגם. נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה. לא נתווכח איתם כרגע. רק נשאל אותם, האם הם מודעים למחיר: מערכת בחירות הרסנית נוספת, שלפי הסקרים לא תביא לשום שינוי, ורק תוביל לעוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות, בעוד מוסדות המדינה קורסים לאיטם בהיעדר גמישות תקציבית, וזאת עוד בתקופה של אתגרים קשים מאד מבית ומחוץ. אם מדובר באידיאולוגים, כמו סמוטריץ', שמודעים למחיר הזה ומוכנים לשלם אותו בגלל שיקולים רעיוניים כאלו ואחרים, אפשר לחלוק עליהם, אולם המחשבה שלהם לפחות קוהרנטית. אך ברוב המקרים, אנחנו רואים כאן מופע של תסמונת ה"רוצה גלידה!" – דרישה לקבל את הסיפוק המיידי בלי לחשוב על האלטרנטיבות ועל המחיר שהוא דורש. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים לזהות כאן אפילו חשיבה מיסטית, או ניסית: אם נעצום את העיניים מספיק, נהיה נאמנים לביבי בכל ליבנו, נפשינו ומאודינו, השמיים יתבהרו, יופיעו פתאום עריקים משום מקום, הגלידה תופיע בידינו, טעימה ומזמינה, והימין יקים ממשלה "על מלא" שתוביל אותנו לעושר ואושר.

לכן, אל תיתנו לרטוריקת האחדות והשיתוף להטעות אתכם: הפוליטיקה הבוגרת, זו שמוכנה לפשרות ולויתורים בשם אומנות האפשר, צומחת כרגע דווקא בגוש השינוי, בין בנט למרצ ועד לרע"מ. שם תפגשו את האנשים שהסכימו לוותר על עקרונות זהותיים ועל חלקים משמעותיים מהאידיאולוגיה שלהם, בכדי להשיג את מה שאפשר להשיג. האינפנטיליות, נכון לעכשיו, נמצאת בעיקר במחנה השני.

המהפכה הסאחית: מטרתה של ממשלת השינוי

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

נגד השבטיות: המהומות האחרונות ואנחנו

שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

בעיני סמוטריץ', מדובר ב"צד שלנו": לינץ' בשידור חי בערבי בבת ים, כאן 11.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה, מסיתת רשת ידועה, הדהדה את אותו המסר בגסות רוח רבה יותר, כדרכה, כאשר קראה לחסום צמתים כל עוד לא "ישוחררו הצעירים" ותימנע כניסת המשטרה והשב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כל הפורעים צריכים לרעוד מפחד מהחוק – מהומות של פורעים ערבים בלוד, כאן חדשות

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.

נגד חופש ההפגנה: מחשבות על המהומות בירושלים

המהומות האחרונות בירושלים מלמדות אותנו שוב שחופש ההפגנה חשוב פחות מהחיים של תושבי ירושלים הנורמליים, אלו שרוצים ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבלות, ולא להשתתף בקטטות פוליטיות. המדינה חייבת לרסק את פושעי השנאה משני הצדדים באגרוף ברזל, ואף לומר בריש גלי: קודם סדר וביטחון, אחר כך "צדק", "כבוד", "זכות ההפגנה" וכל השאר.

Credit: Andrij-Ter, depositphotos.com

יתכן שבעתיד, יש שיזכרו את המהומות שהיו בימים האחרונים בירושלים כ"אינתיפאדת הטיקטוק". הכל מכירים את גורמי העומק שמתסיסים את הרחוב הערבי והרחוב היהודי הירושלמי, והמתח ששורר בין שתי הקבוצות. ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים: הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם, מנהג רמדאן ידוע, שגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה שהחל ברחוב הפלסטיני, להרביץ ליהודים חרדים ולהעלות את הסרטונים לטיקטוק. ברגע שסרטוני הטיקטוק הפכו לאופנה, ואלימות של פלסטינים נגד יהודים דתיים אקראיים הפכה לטרנד, ההידרדרות היתה רק עניין של זמן. בתגובה למהומות, החליט ארגון השנאה הגזעני "להבה" להוסיף גלונים של שמן למדורה, ויצא לשער שכם בתהלוכה. הפורעים היהודים לא הסתירו את מטרותיהם. בקבוצות פייסבוק יעודיות, הם דיברו על הכנת אגרופנים וכלי נשק קרים מאולתרים אחרים. כנופיות של נערי שוליים הרביצו לערבים ברחבי מרכז העיר, בעוד פלסטינים התארגנו בהפגנה משל עצמם, וערכו לינץ' בעוברי אורח שנסעו במזרח העיר.

בין כל הדיווחים על המהומות, בלטה בעיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים, אמר ליאון כי הוא ביקש בכל תוקף מהמשטרה למנוע את הפגנת השנאה של להבה בשער שכם, אך נענה שהדבר לא אפשרי מבחינה משפטית. התשובה של המשטרה מוזרה ממספר בחינות. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, נמנעו הפגנות משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הואצאפ של המפגינים הצביעו על סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, הקריאות הקצובות שלהם, "שישרף לכם הכפר", "מוות לערבים וכדומה", הם קריאות שבית המשפט כבר הגדיר בעבר כפליליות. אם המשטרה לא היתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין מאה מטרים משער שכם עם פרשים ורימוני הלם, היה ללא ספק מרחץ דמים.

יש כאלו שיסכימו אולי עם המשטרה. חופש ההפגנה, אחרי הכל, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אולי מפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לנעריו של גופשטיין "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם? עמדה כזאת מתעלמת מדינמיקת ההתלקחות שההפגנה של להבה ליבתה, ביחד עם האלימות הפלסטינית, ומהסכנה ההולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים. אלו שדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על הפעיל, האקטיביסט, שרוצה לזעוק את זעקתו, אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע. זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לעבוד ולפרנס את המשפחה, לבלות, או לחילופין ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסיה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ"צדק", מ"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חרויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. קודם כל הזכות לחיים ולביטחון – אחר כך כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להדגיש, שביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. גם בארצות הברית וגם בישראל, למשל, יש נטייה למשטרה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יופיעו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה, למשל. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של "להבה", שכל כולן ומהותן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חרויות" תיאורטיות. הביטחון של תושבי העיר קודם להן. לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה (איסור ישיבה על המדרגות), אבל ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד. בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים וכל אלימות אתנית עלולה להביא למרחץ דמים.

ומה חוץ מזה? הדברים מובנים מאליהם, אך חייבים להיאמר שוב ושוב. אלו שמזדהים אידיאולוגית או לפחות "מבינים" פשעי שנאה (בדרך כלל מהצד "שלהם") תמיד מעלים את ההקשר כדי להמעיט בחומרתם. כן, לא נחמד שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק, אבל "אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים". בוודאי פסול לצעוק "מוות לערבים" או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל "אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב". יש גם שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה": אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים.

לכל האפולוגטים הללו של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על לינצ'ים או אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה. המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיף אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, מאלימות פרטית שמכה באנשים בלי הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסויימים, שמשחררים פורעים אחרי מספר ימים. ארגונים אלימים מטבעם, כמו להבה, יש לאסור מיד, ולנהוג בהם כפי שנהגו בתנועה האסלאמית הצפונית. למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין וכל יתר המנהיגים במעצר מנהלי, ובהקדם האפשרי להעמיד אותם למשפט. בשלב הבא, יש לעבור למעצרים של פעילי הגרעין הקשה, ואת נוער השוליים להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

ארגונים שאולי נוהגים לפעמים באלימות, אך רוב פעילותם אינה אלימה, יש להסס לפני שאוסרים ומפזרים. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – יש לפזר ולשבור ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל"חירות" של מתסיסים מקצועיים לשפוך שמן לתוך המדורה.

נ.ב. איך להתגבר על הגב הפוליטי של אנשי להבה – זו שאלה קשה הרבה יותר. צעד אחד לפתרון הוא להשאיר את סמוטריץ' וחבריו מחוץ לממשלה הבאה.

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

לקראת הבחירות: למה המערכת הישראלית לא מתפקדת ולמי אצביע

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

"כבדו אותי כמו שאני": מתנגדי חיסונים ומלכודת העצלנות המודרנית

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

Credit: Slphotography, depositphotos.com

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

החיים היו קשים יותר – ספרה הקלאסי של ילנה מולוחובץ

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

הטענה ש"כל החוקרים מוטים" אינה אלא טכניקה להונאה עצמית. חוקרים במעבדה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Wavebreakmedia, depositphotos.com

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

יפן מחליפה מנהיג: להיכן הולכת ארץ השמש העולה? טור אורח

לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?

ראש ממשלת יפן היוצא, אבה שינזו. קרדיט: Ale_mi, depositphotos.com

לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.

אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.

התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.

האם ההשקעה של יפן תרד לטמיון? פוסטר של אולימפיאדת טוקיו. credit: JBOY24, depositphotos.com

המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.

מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.

התוכנית לשילוב נשים במקומות העבודה תקועה. תמונת אילוסטרציה. קרדיט: Realinemedia, dpositphotos.com

כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.

למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.

למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.

מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.

כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).

אבה נמנע מלבקר בכהונתו השנייה – מקדש יסוקוני בטוקיו. קרדיט: Wiiii, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.

בנו של חוואי תותים וחגורה שחורה בקראטה – ראש ממשלת יפן החדש סוּגָה יושיהידֶה

יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.

בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.

פרופ' ניסים אוטמזגין מלמד על הפוליטיקה ומדיניות החוץ של יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים.    nissim.otmazgin(at)mail.huji.ac.il

המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012

%d בלוגרים אהבו את זה: