קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Image result for argument

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

הכלבים שלא נבחו: מדוע מודיעין נכשל?

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו דבר בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו כלום בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

מדוע מודיעין נכשל (Why Intelligence Fails), ספרו הקלאסי של ג'רוויס, חוקר פינות מוצללות ומחדלים מביכים בהיסטוריה של המודיעין, ומנסה להבין את סיבות העומק שמזינות אותם. כשלונות מודיעיניים, אחרי הכל, אורבים כצל מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר במאה העשרים. המודיעין האמריקאי כשל מלהתריע על פרל הרבור, אמ"ן נרדם לפני מלחמת יום הכיפורים, ורוב שירותי המודיעין לא הצליחו לחזות אירועי מפתח מונומנטליים כמו נפילת ברית המועצות. ג'רוויס מתמקד בשני אירועים: כישלון המודיעין האמריקאי לחזות את המהפכה האיראנית ב-1978, וההערכה המוטעית כאילו לסדאם יש כלי נשק להשמדה המונית, הערכה שעמדה ביסוד החלטתו של הנשיא בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003.

תוצאת תמונה עבור ‪Robert Jervis‬‏
רוברט ג'רוויס

אחדים, פוטרים את המודיעין כאיצטגנינות שרטלנית, ואומרים שלעולם לא יוכל להצליח. אחרים מציעים שיטות מדעיות יותר, בעודם מתנגחים עם אלו שרואים את המודיעין כאומנות. יש התולים את האשמה בעיוורון, טפשות או יהירות של הקברניטים, וכמובן דוחפים להקים ועדות חקירה כדי למצוא אשמים ולערוף ראשים. ידוע במיוחד הציטוט המצמרר הבא, שצף ועולה תמיד בהקשר של הכישלון המודיעיני במלחמת יום כיפור:

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃

יחזקאל מ"ג 33

ג'רוויס מתרחק ככל שאפשר מגישת ועדת החקירה, ובמקום זה בוחר את מבטו של ההיסטוריון, ביקורתי ואמפתי בעת ובעונה אחת. הוא מעדיף לבחון כשלים מבניים מאשר לחפש אשמים, ומגיע, לעיתים קרובות, למסקנות לא פופולריות. ברוחו של ספר קלאסי אחר, האויבים של המודיעין מאת ריצ'רד בטס, הוא קובע כי כשלי מודיעין הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים.

רפורמות ארגוניות, למשל, יפחיתו את הסיכוי לכשלים מסויימים, אולם יגבירו את הסיכוי לכשלים אחרים. לפעמים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנות לא נכונות, אולם תוך בחינה מיטבית של הראיות שנמצאות בידיהם. כך, למשל, המודיעין האמריקאי שיער כי השאה האיראני ירסק את ההפגנות נגדו אם המצב ייצא מכלל שליטה, מתוך ניתוח מעמיק של התנהגות השאה במקרים דומים בעבר. אולם המעריכים לא ידעו כי השאה היה חולה, לא יציב, ומודאג כי דיכוי צבאי חמור של ההפגנות יפגע במטרתו העליונה באותו הזמן – העברה חלקה של השלטון לבנו. במקרים אחרים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנה הנכונה באקראי, תוך ניתוח מוטעה של הראיות. גם אם שירותי המודיעין מגיעים למסקנה מדוייקת, אין שום ערובה שמקבלי ההחלטות ישנו את דעתם, במיוחד אם הדו"ח המודיעיני מורכב, מלא ניואנסים ונמנע מאמירות נחרצות ומכלילות, ועוד יותר מכך – אם הוא עומד בניגוד למה שמקבלי ההחלטות רצו לעשות מלכתחילה. שיפורים בעבודת המודיעין (לדוגמאות: ראו בהמשך) עשויים להעלות את איכות התוצר באופן מדוד ומתון ולהפחית את מספר הכשלים, אבל לא למנוע אותם לחלוטין, אפילו לא את הגדולים והחמורים שבהם.

ה-CIA האמין שהשאה יפעל אם ההפגנות יצאו מכלל שליטה. שני מפגינים חמושים באיראן.

המקרה המעניין ביותר שבוחן ג'רוויס, הוא אחת מההערכות המוטעות הידועות לשמצה בהיסטוריה של ה-CIA. לפני מלחמת עיראק השנייה, כידוע, קבעה סוכנות הביון המרכזית כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, ובכך נתנה לנשיא ג'ורג' ו. בוש את התירוץ האולטימטיבי לפלוש לעיראק. מכיוון שהפלישה התגלתה כאסון נורא, האשימו מבקרים רבים את ה-CIA ברשלנות, יהירות ובורות. גם לממשל, כמובן, היה נוח להיתלות בכישלון המודיעיני. העיתונאי טים ויינר, מחבר הספר מורשת של אפר ומהמבקרים הנחרצים ביותר של סוכנות הביון המרכזית, ניתח בפרוטרוט את הכשלים של ה-CIA באותה פרשה, והאשים את האנליסטים שלו בכניעה ללחץ פוליטי, קונפורמיזם, בחירת ראיות בפינטציה וסילוף חסר בושה של החומר המודיעיני.

לשיטתו של ג'רוויס, היה אמנם לחץ פוליטי מממשל בוש לפסוק שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אולם ההשפעה של הלחץ הזה היתה מינימלית. אחרי הכל, הן ה-CIA והן קהילת המודיעין האמריקאית סירבו בתוקף להסכים לשתי טענות חשובות אחרות של הממשל. מעריכי המודיעין דחו בתוקף את הלחץ של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, ושללו את הטענה כאילו לסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לאל קאעדה או לפיגועי 11 בספטמבר. בדיוק להיפך: סדאם תיעב את אל קאעדה וראה בה איום חמור לשלטונו. הם גם העריכו, שוב בניגוד לדעתו הנזעמת של צ'ייני, כי אין סיכוי משמעותי שסדאם יעביר כלי נשק לא קונבצניואנליים לטרוריסטים. כמו כן, ה-CIA כלל לא התלהב מהפלישה לעיראק, והערכותיו בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה היו מאד פסימיות.

קביעתו המדהימה ביותר של ג'רוויס, היא שהטעות הגדולה של ה-CIA, ההערכה כאילו לסדאם יש כלי נשק לא קונבנציונליים, היתה סוג של קונצנזוס עולמי באותה התקופה. מסתבר שכמעט כל שירותי המודיעין החשובים – כולל של מדינות שהתנגדו נחרצות לפלישה האמריקאית לעיראק – הסכימו כי לסדאם יש נשק להשמדה המונית, או שהוא מפתח נשק כזה. היו שהאשימו את ה-CIA בחוסר ידע ובהבנה בתרבות הערבית, והיה בכך משהו. מספר דוברי הערבית והמומחים לעיראק בסוכנות הביון המרכזית היה נמוך באופן מעורר רחמים. אולם גם שירותי מודיעין ערביים, שבוודאי אי אפשר להאשימם בחוסר היכרות עם השפה והתרבות, הסכימו באותו הזמן עם ההערכה של ה-CIA. ההערכה היתה גם הגיונית לאור ההיסטוריה וחומר הראיות. סדאם השתמש בנשק כימי בעבר נגד הכורדים, בטבח חלבג'ה המפורסם, וניסה לפתח נשק לא קונבצניואנלי מספר פעמים בעבר. כמו כן, הוא השקיע מאמצים רבים בהסתרה, הונאה ומשחקי חתול ועכבר עם פקחי האו"ם. מדוע שיעשה זאת, אם הוא לא מסתיר משהו? לאור ההנחה הזאת, מעריכי ה-CIA פירשו כל פיסת ראיה שעלתה בפניהם, כמו ייבוא של צינורות אלומיניום או תוכנות מיפוי, כהוכחה לתוכנית נסתרת לפיתוח נשק להשמדה המונית.

אחד מצינורות האלומיניום שניקנו על ידי ממשלת עיראק בשנת 2001. המודיעין האמריקאי האמין כי הם נועדו לשמש בייצור של נשק להשמדה המונית

אבל ההסבר של ג'רוויס לכישלון של ה-CIA, ויתר שירותי הביון, הרבה יותר מעניין מהסנגוריה שלו עליהם. אנשי מודיעין, הוא אומר, רואים את עצמם כיצורים רציונליים, ונוטים להניח שמקבלי החלטות יריבים הם רציונליים כמותם. קשה להם להתמודד עם התנהגות מטורפת ובלתי רציונלית, פשוט מפני שלא ניתן לצפות אותה. מי היה יכול לדעת שסדאם הטעה את פקחי האו"ם, ופיזר רמזים אינסוף כאילו יש לו נשק להשמדה המונית, רק בכדי להרתיע את איראן? זו התמונה שהצטיירה מחקירותיו של סדאם לפני תלייתו. ההתנהגות של ממשלת עיראק, שהתעלמה מסכנת הפלישה האמריקאית, לא היתה רק בלתי רציונלית, אלא התאבדותית ממש. סטלין ידע שהגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף, ואין להם אפילו אספקה נורמלית של בגדים חמים. מי יעז להילחם בכפור של רוסיה בלא ביגוד מתאים? היטלר, כמסתבר, היה שחצן מספיק כדי לעשות בדיוק את זה, ובכך הימם את יריביו הסובייטים.

לפעמים, היריב לא מטורף, אלא רק נראה כזה בגלל אי הבנה הדדית. האמריקאים, למשל, לא האמינו שיפן תעז לתקוף אותם בפרל הרבור, מפני שהדבר נראה להם התאבדותי. היפנים, לעומת זאת, האמינו, מתוך הבנה מוטעית של הפוליטיקה האמריקאית, כי ארצות הברית תיסוג מהמלחמה ברגע שתספוג מהלומה קשה מספיק. צעד שנראה למעריכי המודיעין האמריקאיים כהתאבדותי, ולכן בלתי סביר, נראה בעיני הקברניטים היפנים כהימור מסוכן מחד, אך הגיוני והכרחי מאידך. מאד מסוכן להשליך על היריב את תפיסת העולם, הערכים והאינטרסים שלך עצמך. ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, נוהג להביא בהקשר זה את הציטוט המפורסם של סרג'יו קונסטנצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ש"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה." אבל השאלה האמיתית היא, האם גם המצרים חושבים שאין להם אינטרס לבוא לכאן בחום הזה. כדי להבין את זה, צריך הבנה תרבותית עמוקה, הקשבה ואמפתיה לעולם הערכים והתרבות של היריב, שנדירה בעולם הפוליטי בכלל ובעולם המודיעיני בפרט.

תוצאת תמונה עבור סרג'יו קונסטנזה
השאלה האמיתית היא מה חושבים המצרים. סרג'יו מ"גבעת חלפון אינה עונה" בזמן ביקור המח"ט

מה ה-CIA היה יכול לעשות בכל זאת כדי להימנע מהכשל המודיעיני? הוא היה צריך להסיק מסקנות לא רק מהראיות שהיו בידיו, אלא גם מהראיות שלא היו בידיו. כאן, חוזר ג'רוויס ל"כתם הכסף" של ארתור קונאן דויל. בלש המשטרה חיפש ראיות בזירה, בניסיון נואש לחקור את הפשע, ובעיקר ניסה לברר מה קרה באותו הלילה. רק שרלוק הולמס היה יצירתי מספיק כדי לבדוק גם מה לא קרה באותו הלילה. המקרה המוזר באמת, הוא אמר, מסתכם בכך שהכלבים לא נבחו. לפיכך, הפושע לא היה אדם זר, אלא בן בית.

מתוך ניתוח הראיות במקרה של עיראק, משער ג'רוויס שה-CIA היה יכול לנקוט בגישה דומה. קהיליית המודיעין האמריקאית כולה השקיעה מאמצים אדירים כדי למצוא ראיות פוזיטיביות לנשק להשמדה המונית, כולל הפעלה של מקורות עיראקיים בכירים שהיו קרובים מאד לסדאם חוסיין. אבל כל מאמץ האיסוף הזה, בדומה למאמצים מקבילים של שירותי מודיעין עמיתים, הסתיים באפס עגול. איש לא הצליח לאסוף אפילו ראיה פוזיטיבית אחת לקיומו של נשק להשמדה המונית. היעדר ממצאים אינו כמובן הוכחה להיעדר בפועל, אולם מעריכי המודיעין היו צריכים לשאול את עצמם, כיצד מאמצים כבירים כל כך אינם מעלים דבר, ולפחות להעלות אפשרות רצינית כי הנחות היסוד שלהם מוטעות. מעל הכל, הם היו צריכים לומר ביושר למדינאים כי ההערכה שיש נשק להשמדה המונית בעיראק מתבססת רק על היקשים (סדאם ניסה לפתח נשק כזה בעבר, ועכשיו הוא נוקט במאמצי הסתרה) ולא על ראיות מוצקות. החטא של קברניטי המודיעין לא היה במסקנה שהגיעו אליה, אלא בנחרצות שלה.

ובכל זאת, מסקנתו של ג'רוויס עגומה. גם אם שירותי המודיעין היו נותנים למקבלי ההחלטות דו"ח לא נחרץ ומשתמע לכאן ולכאן, סביר מאד שאלו היו מתעלמים ממנו. טוני בלייר כתב בזכרונותיו בהקשר זה כי הפלישה לעיראק היתה מתרחשת בכל מקרה, עם נשק להשמדה המונית או בלעדיו. כפי שג'רוויס עצמו כותב, ייתכן שאם המודיעין לא היה כושל, בוש ובלייר לא היו מצליחים לגייס תמיכה מספיקה לפלישה, אולם זו היא השערה בעלמא. דבר אחד בטוח: שירותי המודיעין הם, כשמם כן הם, כלי עזר. ההחלטה הסופית היא של המנהיגים בלבד, ועליהם גם האחריות, הן להצלחות והן לכשלונות.

החשדות שהתאמתו: ההסכם הסודי בין דאע"ש לבין טורקיה

לפעמים, רק לפעמים, יש תיאוריות קונספירציה שמתגלות כנכונות. חוקרת מג'ורג'טאון, שראיינה כ-141 לוחמי דאע"ש שבויים, הצליחה למצוא דיפלומט בכיר של הארגון, וזה סיפר לה על ההסכם החשאי בין טורקיה ובין המדינה האסלאמית. ארדואן, כמסתבר, סייע אקטיבית לג'יהאדיסטים מדאע"ש, וקיבל בתמורה שקט תעשייתי, סיוע למלחמה בכורדים, ודלק נוספיו לחלומותיו לספח שטחים "עותומאניים לשעבר" מסוריה. והתוצאה? ההסכם התפוצץ לטורקיה בפרצוף. ינשוף צבאי-אסטרטגי מרחיב.

לפעמים, רק לפעמים, יש תיאוריות קונספירציה שמתגלות כנכונות.

בזמן שיא המלחמה בדאע"ש בסוריה ובעיראק, כאשר לוחמי המדינה האסלאמית הטילו אימה על אזורים שלמים עם טנדרים פתוחים, סכיני שיסוף חדות ונשק אוטומטי; בעת שנשים יאזידיות נאנסו בהמוניהן וגברים נאלצו להמיר את דתם או למות לפי חרב, קהילות נוצריות נמחקו ושלטון עריצות ג'יהאדיסטי הוטל על חלקים נרחבים בסוריה ובעיראק. אי אז, בשנת 2014, לחשו לשונות רעות כי דאע"ש, שכביכול הכריזה מלחמת נצח על כל העולם, מנהלת יחסים סודיים של שיתוף פעולה פורה עם אחת משכנותיה העיקריות – טורקיה. רבים תהו למי בדיוק דאע"ש מוכרת את הנפט שלה, כיצד עוברים המתנדבים הזרים שלה בקלילות במעברי הגבול הטורקיים, ומי מחכך ידיים בהנאה כאשר היא טובחת בכורדים. היו כאלו שהצביעו על הדמיון בין האידיאולוגיה של דאע"ש לבין החזון האסלאמיסטי של הנשיא ארדואן, אחרים, לעומתם, טענו שהשוואות כאלו אינן אלא אסאלמופוביה דמגוגית.

בימים אלו, אני מבלה בכנס הבינלאומי של אגודת ההיסטוריונים של המודיעין במוזיאון המרגלים של ברלין. אחד החוקרים דיבר על הסכמים של מדינות מערביות ולא מערביות עם ארגוני טרור, ואמר שהיו כאלה בשפע. צרפת, למשל, חתמה הסכם חשאי עם אבו נידאל, שהבטיח לה "פטור" מפיגועים על אדמתה תמורת להתחייבות שלא להעמיד לדין את מחבלי הארגון. גם ישראל, כידוע, הגיעה להבנות עם קבוצות אסלאמיסטיות בסוריה, שנועדו לשמור על גבולה הצפוני. אולם מעטים מההסכמים הללו מרחיקי לכת כמו ההסכם שנחתם, ככל הנראה, בין טורקיה לדאע"ש בשנת 2014.

משטרו של ארדואן, כמובן, מכחיש את עצם קיומו של הסכם כזה, אולם לאחרונה נמצאו לכך ראיות חדשות ונדירות. אן ספקהארד, פסיכולוגית ומומחית לחקר הקיצוניות האלימה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, היא וצוותה, קיימו 141 ראיונות עם לוחמי דאע"ש שנשבו. אחד מהראיונות הללו, שמבססים זה את זה, נערך עם אדם בשם אבו מנצור אל-מגרבי (לאנשי דאע"ש יש כינויים קרביים, שמורכבים בדרך כלל משם ערבי קלאסי, עם ציון המקום שממנו הגיע הלוחם. במקרה זה – מרוקו). מגרבי, שיושב כעת בתא הנידונים למוות בכלא עיראקי ומחכה לחבל התלייה, אין אינטרס ממשי לשקר, והראיון עם ספקהארד נראה כנה. דבריו יכולים להיות כמובן חלקיים ומוטים, ויש להתייחס אליהם בספקנות ולהצליב אותם עם ראיות נוספות, אולם בפני עצמם, נראה שהם משקפים לפחות אמת כלשהי.

ד"ר אן ספקהארד

אז מה טוען אל-מגרבי?

נראה שהברנש הלז שימש, לפחות בין 2014 ו-2016, כמעין שגריר לא רשמי של דאע"ש בטורקיה. מתוקף תפקידו, הוא נשא ונתן עם שירותי המודיעין הטורקיים על מגוון נושאים, לעיתים גם עם הצבא הטורקי או גורמים מלשכתו של ארדואן. טורקיה קיבלה מדאע"ש ביטחון, והתחייבות לא לבצע פיגועים בשטחה. כמו כן, דאע"ש שחרר מיד בני ערובה טורקיים (אחרי "משא ומתן" מדומה) והרשה לחיילים טורקים לשמור על קברו של מנהיג דתי חשוב, שאותו נמנע מלחלל. אל מגרבי אומר כי הוא נמנע מלהבטיח לטורקיה שדאע"ש לא יתקוף אותה. זה, הוא אומר בחוסר מודעות עצמית מוחלט, "לשון של כנופיות פשע". במקום זאת, הוא הבהיר לבני שיחו הטורקים כי אינם אויבים של דאע"ש, אם כי כמובן גם אינם בעלי בריתו.

בתמורה לכל הטוב הזה, קיבל דאע"ש מטורקיה שורה ארוכה של תופינים שמנמנים ומתוקים. הרפובליקה של ארדואן נתנה ללוחמי המדינה האסלאמית זכות מעבר בגבולותיה, טיפול רפואי בבתי חולים טורקיים, ואספקה של מזון, מים ומצרכים לא צבאיים אחרים. נשק, טוען אל-מגרבי, לא סופק על ידי טורקיה, ודאע"ש השיגה אותו ממקומות אחרים. טורקיה גם קנתה מדאע"ש נפט, לא בסידור רשמי, אלא דרך סוחרים לא רשמיים בשוק השחור. חשוב מכל, הטורקים הזרימו לדאע"ש מים מנהר הפרת, שאותם מנעו קודם לכן ממשטר אסד.

מבין השורות עולה, כי השותפות בין דאע"ש לבין טורקיה היתה הרבה יותר משוחד לארגון טרור, שנועד לשמור על בטחון המדינה ושקט תעשייתי. זאת הרי עשו מדינות רבות אחרות, לרבות צרפת, שנקלעו למצבים דומים. ההסכם החשאי בין ארדואן ואבו באכר אל בגדאדי נבע גם מהצטלבות אינטרסים מסויימת. ארדואן צהל ושמח על הטבח בכורדים, וכוחותיו סייעו לדאע"ש, לפחות באופן עקיף, לטחון את אויביה השנואים של טורקיה. יש לזכור כי רק לחץ בינלאומי אינטנסיבי הניע אותו לאפשר סיוע לכורדים הנצורים בקובאני בסוף 2014 ותחילת 2015. שנית, טוען אל מגרבי, ארדואן שואף לספח לטורקיה מחוזות צפוניים בסוריה, שלדעתו "היו בעבר חלק מהאימפריה העותומאנית". השבת העטרה העותומנית ליושנה, להערכתו, היא מטרתו האמיתית של הנשיא הטורקי.

ארדואן נואם לתומכיו. קרדיט:
Kayhan Ozer/Pool Photo via AP

יהיה אשר יהיה, ההסכם בין טורקיה לדאע"ש לא האריך ימים. החל משנת 2016, הידרדרו היחסים בין הצדדים לבלי היכר. דאע"ש ביצע פיגועים רצחניים בכורדים בשטח טורקיה. משטרו של ארדואן ניתק לג'יהאדיסטים את שלטר המים, ודאע"ש הגיב בסדרה של פיגועים רצחניים בשדה התעופה באיסטנבול, במועדון ריקודים וביעדים טורקיים אחרים. כמו רוב המזימות של ארדואן, הניסיון לחתור לאינטרסים משותפים על ידי ברית עם הח'ליפות הדאעש"ית התפוצץ ברעש גדול. אל מגרבי טוען שהאחראים לפיצוץ היו סוכני ביון טורקיים שפעלו בתוך דאע"ש וארגוני את הפיגועים בתוך טורקיה על מנת להכשיל את הברית, אולם זו נראית תיאורית קונספירציה קלושה מדי.

מה אפשר ללמוד מהסיפור, מעבר למגלומניה וקוצר הרואי של ארדואן? בסופו של דבר, אידיאולוגיה של כוח קיצוני סביר שתנצח את הפרגמטיות, בוודאי שלאורך זמן. רעיונית, דאע"ש לא מסוגלת לכרות ברית עם אף כוח אחר, אפילו ג'יהאדיסטי. ברגע שמנהיג הארגון הכריז על עצמו כח'ליפה, מבחינה דתית הוא אינו מסוגל לכרות בריתות או להתייחס לגורמי כוח אחרים כשווי מעמד. בדיוק מסיבה זו, מנהיגים ג'יהאדיסטים אחרים, כדוגמת איימן א-זוואהירי מאל קאעדה, התנגדו בתוקף להכרזה הזאת. מרגע שהח'ליפות האסלאמית איבדה את מרחב הפרגמטיות שלה, הרי כל שיתוף פעולה שלה עם כוח זר היה חייב להיות זמני בהגדרה. מכיוון שלפחות מנקודת הראות של דאע"ש, ההסכם עם טורקיה לא התבסס על אינטרסים משותפים, ונחתם מתוך הנחה שברבות הימים, גם טורקיה חייבת להתחסל ולהתמזג בחליפות, לא היתה לדאע"ש יכולת לבלום את ההידרדרות ביחסים, משהתחילה. הפסקת אש לאחר תחילת הקרבות, היתה משדרת ללוחמי דאע"ש כי המדינה שלהם מקיימים יחסים דיפלומטיים שווים עם "כופרים", והרי הדבר נוגד את לוז האידיאולוגיה של הארגון.

ובאשר לטורקיה, נשאלת השאלה, לאלו תהומות עוד תידרדר במרדף אחרי חזון העוועים הניאו-עותומני של הדיקטטור הפופוליסט שמושל בה כעת.

ובלי קשר – בעל טירת הרפאים השתגע. החלטנו לתת הנחה משמעותית על הטיול הראשון של "עלייה לקברי רשעים" במזרח אירופה. המחיר העדכני- 1750 דולר לאדם בחדר זוגי. לפרטים והרשמה, ראו כאן.

Scary background for Halloween. Old grave with a cross and the raven

בזכות האריסטוקרטיה, למרות הכל: תגובה לשגיא ברמק

במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

oth_humphreycup

יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.

מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.

בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.

בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.

תוצאת תמונה עבור ‪Erdogan‬‏

נשיא טורקיה ארדואן – למצולם יש קשר לכתבה

בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.

עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.

תוצאת תמונה עבור ‪Goebbels‬‏

זאבים בין הכבשים – שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס

גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.

למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.

ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.

תוצאת תמונה עבור מירי רגב

חייבים להגביל גם פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות: שרת התרבות מירי רגב

מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.

מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.

לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.

 

 

.

 

 

בזכות האריסטוקרטיה: מה מחזיק באמת את הדמוקרטיה הליברלית

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח לשלוט ללא מעצורים, אף על פי שהוא אוחז כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל נתניהו עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס". תומכי הממשלה חוזרים ומדגישים שהם הם מייצגים את ה"דמוקרטיה האמיתית", להבדיל משלטון האליטות, השופטים והפקידים המנותקים מה"עם". אולם הטיעון הזה חושף אי הבנה מהותית של הדמוקרטיה המודרנית, שאינה מסוגלת לתפקד ללא אריסטוקרטיה חזקה. ינשוף פוליטי מדיני מסביר.

 ×ª×•×¦××ª תמונה עבור ‪US Supreme court‬‏

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח לעשות מה שמתחשק לו בלי מעצורים, למרות שהוא שולט כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל ביבי עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס".

הבעיה היא, שהפרנקנשטיין הביביסטי יצא כבר מזמן משליטה. השיח הציבורי הישראלי ספוג באדי רעל המופצים תדירות בידי ערב רב של פלטפורמות ירודות (אתר מידה, ישראל היום) ארגונים כמו אם תרצו, ויחידים, שמזהמים את השיח בקונספירציות ובקמפיינים של דמוניזציה והשתלחות. בכל פעם בוחרים קורבן אחר ומתנפלים עליו במרוכז: פעם הקרן החדשה, פעם בג״ץ ועכשיו הגיע תורה של דינה זילבר – משרתת ציבור מסורה שמעדיפה את שירות המדינה על משכורת גבוהה בהרבה בשוק הפרטי. לא מדובר כאן בויכוח על עמדותיה המשפטיות של זילבר, אלא בהשחרה אישית שלה. שימו לב לשיטה: היריב לא פועל מתוך הבנה שונה של טובת הציבור, אלא מזדון ורוע. לכן, לא צריך להתווכח איתו אלא לנטרל אותו.

המוסדות והקבוצות שהימין מתקיף, האקדמיה, בתי המשפט, האליטה התרבותית, היועצים המשפטיים, אכן ראויים לביקורת לא פעם. כשבוחנים אותם, כל אחד בנפרד, ניתן למצוא בהם פגמים רבים הטעונים תיקון, בדיוק כמו בכל מוסד אנושי אחר. אולם ההתקפה המרוכזת עליהם לא נועדה לתקן, אלא לשחוק את הבלמים השונים בדרך לחלום הפופוליסטי הידוע: רשות מבצעת חסרת מעצורים שעושה כטוב בעיניה בשם הרוב והדמוקרטיה. מתחשק לויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה! בא לארדן לבזבז מיליונים של כספי ציבור על קמפייני רשת כושלים למלחמה בבי די אס? אנשי המקצוע שמבקרים אותו הם שתולים של ״הקרן להשמדת ישראל.״ וכל מי שחושב אחרת, מיד שייך לדיפסטייט או לשמאל, קטן חלש ורועד במציאות, דמוני ומפחיד בחלומות.

תוצאת תמונה עבור ‪deep state‬‏

"יבשו את הביצה!" – תעמולה טראמפיסטית טיפוסית על ה"מדינה העמוקה"

תומכי נתניהו טוענים כי הם מייצגים את רצון הרוב, את הדמוקרטיה האמיתית, מול מוסדות אליטיסטיים לא נבחרים המנותקים מ"רצון העם". טיעון זה מבטא חוסר הבנה עמוק, מפני שהדמוקרטיה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו, איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים.

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהסביר את המושגים הבסיסיים. דמוקרטיה ליברלית, כשמה כן היא, אינה אלא הכלאה בין דמוקרטיה וליברליזם, שתי אידיאולוגיות שונות בתכלית שהתפתחו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הן אינן זהות זו לזו, וכל אחת מהן יכולה להתקיים ללא האחרת. המילה "דמוקרטיה", קבע ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון, התייחסה במקור לכל משטר ששאב את ריבונותו הסמלית מהעם, להבדיל למשל ממשטר השואב את ריבונותו מהמסורת או מחסד האל. לפי ההגדרה הזאת, רוב המשטרים הקיימים כיום הם דמוקרטיים, מפני שאפילו רודנים מודרנים (קומוניסטים, פשיסטים או פופוליסטיים) שואבים לגיטימציה וסמכות מ"רצון העם", "הרצון הכללי" או לפחות מקבוצה דומיננטית כלשהי בתוך העם (מעמד הפועלים, למשל). ערב הסעודית אינה דמוקרטית, מפני שבית סעוד שואב את סמכותו מתוקף מנדט אלוהי.

משטר ליברלי, מנגד, הוא משטר שחרט על דגלו שמירה על זכויות האדם והאזרח של נתיניו. כפי שמשטרים דמוקרטיים, ששואבים את סמכותם מרצון העם, יכולים להיות עריצים ודכאניים, כך גם משטרים ליברליים יכולים להיות, לפחות בתיאוריה, לא דמוקרטיים. בריטניה במאה ה-19, למשל, היתה מלוכה מסורתית שהעניקה רק למיעוט קטן מאזרחיה את סוג ההצבעה, ועדיין נחשבה כאחד המשטרים הליברליים ביותר בתקופה. אם נשוב לנקודה העיקרית, רוב המדינות שאנחנו מכנים "דמוקרטיות" כיום הן למעשה דמוקרטיות ליברליות, ושתי האידיאולוגיות הללו מתרוצצות בתוכן בחוסר נוחות. מה קורה, למשל, כאשר רוב העם מחליט לפגוע בזכויותיו של המיעוט? מבחינה דמוקרטית, הדבר מותר. מבחינה ליברלית, הוא אסור.

למעשה, רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית, פחדו מאד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי). מערכת שבנויה משני בתי נבחרים, למשל, היא סוג של איזון שנועד להקהות את חודו של "רצון העם" ולאזן אותו באמצעות אליטות חזקות (נושא שעסקתי בו בעבר כאן בינשוף).

תוצאת תמונה עבור ‪Founding fathers‬‏

פחדו מכוחו של ההמון – האבות המייסדים של ארצות הברית

אם נתבונן בדברים ביתר עומק, הרי שדמוקרטיה ליברלית בנויה ממערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים, שנועדו לאזן בין רצון העם וחירויות הפרט. אפשר להמשיל את האיזונים הללו לבניין היצוק על שלושה יסודות: דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי. היסוד הדמוקרטי מתבטא בבחירות תקופתיות ובמעורבות אזרחית לסוגיה. אולם כאשר יסוד זה קיים לבדו, אי אפשר לקיים מדיניות רציפה ובוודאי שלא ניתן לשמור על חירויות אזרח. הניסיון של הדמוקרטיה האתונאית הישירה הראה, למשל, כיצד מסוגל המון משולח לקבל החלטות קפריזיות, למנוע ניהול אסטרטגי ארוך טווח ולשגר את המדינה לעברי פי פחת. בתקופה שלנו, אפשר להתבונן באופן שבו מתנהלות תנועות חברתיות שמתיימרות לכונן דמוקרטיה ישירה, כגון תנועות ה-Occupy למיניהן. לרוב, תחת מסווה של שלטון ההמון על עצמו, הגורמים הצעקניים ביותר מסוגלים להעביר החלטות ולאשר אותן במבול של קריאות עידוד ומחיאות כפיים. שום משטר רציני, או תנועה חברתית אמיתית, אינם יכולים לשרוד עם דמוקרטיה מהסוג הזה.

כדי לאזן את כוחו של ההמון ולאפשר מדיניות לטווח ארוך, קיים בדמוקרטיות ליברליות גם יסוד מונרכי. לרוב לא מדובר במלך או קיסר שמעביר את תפקידו בירושה, אלא בראש מדינה שנבחר לקדנציות קצובות למשך מספר שנים, ומוסמך לנהל את המדינה למשך אותה תקופה. היסוד האריסטוקרטי מורכב מאליטות לא נבחרות, כגון עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, שמסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם. ההפרדה המקובלת לשלוש רשויות, מחוקקת, מבצעת ושופטת, מייצגת למעשה את שלושת היסודות הללו: דמוקרטי (הרשות המחוקקת), מונרכי (הרשות המבצעת) ואריסטוקרטי (הרשות השופטת). עובדי המדינה המקצועיים, ששייכים לרשות המבצעת, יכולים להיחשב אף הם ליסוד אריסטוקרטי.

סר המפרי ב"כן אדוני השר", הוא דוגמא מובהקת, אם כי פרודית, ליסוד האריסטוקרטי בשירות הציבורי: עובד מדינה מנוסה שבולם ומאזן את הפוליטיקאי הנבחר.

משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות. אם היסוד המונרכי חזק מדי, התוצאה היא כמובן עריץ שמושל ביד תקיפה בשם רצון העם. הסכנה של עודף דמוקרטיה ועודף מונרכיה שלובות זו בזו, מפני שעריצים פופוליסטים נוטים לנצל כאוס, חוסר תפקוד פוליטי ותביעה ל"מנהיג חזק". איטליה ערב עליית הפשיזם, או גרמניה של ויימאר בראשית שנות השלושים, הן דוגמא מובהקת לתהליך הנזכר. רק יסוד אריסטוקרטי חזק, בעיקר בשירות המדינה, יכול לבלום, לאזן ולגשר בין העם והשליט, כאשר האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה נקבעים באמצעות משא ומתן ומאבק מתמיד בין נציגי העם, השליט והקבוצות האריסטוקרטיות.

השמן על גלגלי האיזון בין שלושת הרשויות נובע מהעקרונות המושמצים תדירות של מידתיות, סבירות ורציונליות. הרשות המבצעת, למשל, נהנית מ"חזקת תקינות המנהל", קרי, מהנחת היסוד שהחלטותיה המנהליות סבירות אלא אם כן הוכח אחרת. מצד שני, היא חייבת לנמק ולהסביר מדוע החלטותיה רציונליות, סבירות, מידתיות ולא מפלות, בכל פעם שמישהו מערער עליהן בפני הרשות השופטת. השפה הרציונלית של הנימוק הסביר, היא למעשה הדיאלוג שמהווה את הבסיס למשא ומתן בין הרשויות השונות. הויכוח בפרשת לארה אל-קאסם, למשל, היה בדיוק על כך. מותר לשר ארדן, גולם ככל שיהיה, להחליט שפעילי BDS לא יכולים להיכנס למדינה. הוא לא יכול להחליט באופן שרירותי מי הוא פעיל BDS, בניגוד ללשון החוק שהוא עצמו קבע. מירי רגב יכולה להחליט שלא לממן אומנים. אסור לה להחליט לממן אך ורק אומנים שחברים במרכז הליכוד. ויכוח דומה על היה "צו המוסלמים" הידוע לשמצה של טראמפ. תומכיו של הנשיא טענו ש"בסמכותו" להחליט מי מסוכן לביטחון הלאומי, גם בלי לנמק. מתנגדיו דרשו נימוקים רציונליים, שהנשיא לא הצליח לספק. במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה.

תוצאת תמונה עבור מירי רגב וגלעד ארדן

יכולים להחליט, אבל לא בשרירות לב: מירי רגב וגלעד ארדן

השליטים הפופוליסטיים של היום נמצאים על ספקטרום רחב בין דמוקרטיה מסוכסכת (טראמפ, אורבן, נתניהו) מחד, ועריצות רוב מאידך (פוטין, ארדואן). כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג באחד ממאמריו האחרונים, אפילו הדיקטטורים הפופוליסטיים, להבדיל מעריצי העבר, משמרים את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד את הבחירות, אולם מתיימרים לשלוט ללא מעצורים כל עוד "רוב העם" תומך בהם. הם רומסים זכויות אזרח, מקבלים החלטות שרירותיות לפי טעמם הפוליטי (למשל, איסור לימודי המגדר בהונגריה של ויקטור אורבן), רודפים מיעוטים ובעיקר, מסירים באופן שיטתי את כל הבלמים האריסטוקרטיים שעומדים בינם לבין שלטון מוחלט. העובדה שהם עושים זאת, לעיתים קרובות, לקול הצהלה של המוני תומכיהם, אינה מפחיתה מהסכנה כהוא זה. מפני שברגע שהבלמים מוסרים, איש לא יוכל להגן גם על הצוהלים כשהמדיניות תשתנה, ומגפי השלטון ינחתו לפתע וללא אזהרה על ראשם. ברגע שהמדיניות הופכת להיות שרירותית, וראשי המדינה מתרגלים לקבוע מסמרות בלי לנמק, להסביר ולהתווכח, הסכנה כמובן גדולה פי כמה וכמה.

כדי למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק. אסור, כמובן, שהאליטות האריסטוקרטיות יהיו חזקות מדי, אחרת המדינה עלולה להידרדר לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית, כמו יפן הקיסרית בשנות השלושים של המאה ה-20. יש לאזנן באמצעות רשות מבצעת חזקה ומעורבות אזרחית-דמוקרטית. אולם מדינה דמוקרטית ללא אליטות כאלו, עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית. ישראל, כרגע, נמצאת רק בתחילת הדרך, מספר קילומטרים לפני הונגריה האורבנית. טורקיה של ארדואן ורוסיה של פוטין מדגימות לנו היטב כיצד נראה סוף התהליך.

העם הנטוש: תבוסתה של התנועה הלאומית הפלסטינית

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה. ינשוף פוליטי-מדיני מסתכל על העם הנטוש ומנסה להיות קונסטרוקטיבי.

Image result for Abu Mazen

מאז זכייתה המדהימה של נטע ברזילי בארוויזיון, מוצף הפיד השמאלי שלי בבכי ונהי של פעילי שמאל רדיקלי. כיצד יתכן, הם כותבים, שמדינה שיורה במפגינים בעזה וכובשת את הגדה המערבית מזה עשורים, זוכה לחיבוק בינלאומי כה הדוק, ועוד מהאירופים? במבול החגיגות, הם קוראים להסתכל על אלו שנאנקים תחת הסבל, אל המודרים ואל המובסים. זו קריאה נכונה בעיקרה. ראוי להסתכל, ולהסיק מסקנות. אולם המסקנות הללו, אבוי, עלולות שלא למצוא חן בעיני הפלסטינים ותומכיהם.

כמו כל אנקדוטה, הזכייה הישראלית בארוויזיון חשובה רק כשמסתכלים עליה כחלק ממגמה. המסקנה החשובה הראשונה, היא שנבואת האימים של השמאל הישראלי, שהכיבוש הישראלי יוביל לבידוד בינלאומי ול"דרום אפריקיזציה" של ישראל אינה מוכיחה את עצמה בינתיים. תוצאות האירוויזיון חשובות מבחינה זו, מפני שנטע ברזילי זכתה בראש ובראשונה בשל הצבעת הקהל האירופי, למרות קמפיין BDS רעשני להחרימה, וחרף העובדה שהקהל שצופה בתחרות נוטה להיות פרוגרסיבי. הכלכלה הישראלית פורחת, וכך גם יחסי החוץ עם מדינות שלא תקשרו עם ישראל בעבר, כמו בחריין וסעודיה, שלא לדבר על הודו וסין. ההפצצות באיראן לא עוררו מחאות אפילו ברוסיה, ובבית הלבן יושב הנשיא האוהד ביותר לישראל זה עשורים. מעבר השגרירות לירושלים הוא צעד בלתי הפיך, שיהיה קשה גם לממשלים עתידיים לבטל. הפלסטינים יכולים להציק לישראל באמצעות טרור ומהומות, אבל לא לשנות את מצבם באופן יסודי.

Image result for Netta Eurovision

כל ההתפתחויות האלה ביחד מראות כי גם האסטרטגיה הפלסטינית המעודכנת ביותר, מאבק חרם "לא אלים" בשיתוף פעולה של השמאל הרדיקלי והקהילה הפרוגרסיבית במערב, נחלה כישלון כמו כל קודמותיה. תנועת ה-BDS, שאפילו נורמן פינקלשטיין, אויב מושבע של ישראל, הגדיר כ"כת משיחית", בישמה את עצמה בנצחונות מדומים, אך מתרסקת שוב ושוב על קרקע המציאות. כפי שמשה יעלון אמר בזמנו, הפלסטינים נכשלו עם טרור בינלאומי, ואז נכשלו עם פיגועי אוטובוסים, ושוב נכשלו עם טילים ורקטות, וסכינאים, וטרור יחידים, וכעת הם נכשלים גם במאבק לא אלים. בעלי הברית שלהם, אנשי השמאל הרדיקלי בישראל ובמערב, התגלו (כצפוי) כמשענת קנה רצוץ. אפילו בעולם הערבי לא קשה לראות את העייפות מהם, והצהרות התמיכה האוטומטיות נראות יותר ויותר מן השפה ולחוץ. בעולם של ימינו, לאחר כשלונו של האביב הערבי, ובעיצומו של גל טרור דאעשיסטי במדינות המערב והעימות בין איראן ליריבותיה הסוניות, המאבק הפלסטיני הולך ונראה כמו שריד מאובק לעולם של אתמול. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נראה, נכון לעכשיו, יציב מאי פעם.

כל האסטרטגיות הפלסטיניות הללו נכשלו, בגלל כשל בסיסי בהלך המחשבה הפלסטיני – כשל ש"חבריהם" של הפלסטינים מהשמאל העולמי, המרקסיסיטי והניאו-מרקסיסטי, העצימו באמצעות חיבוק הדב שלהם: הנטייה לראות את העולם כמחזה מוסר. מאז 1948, הפלסטינים אימצו פסיביות אסטרטגית. לשיטתם, הנכבה, "בעיית הפליטים" וגזילת "זכויותיהם הלגיטימיות" הם שערוריה מוסרית כה גדולה, עד שמישהו – העולם הערבי, האו"ם, הקהילה הבינלאומית, יתערב לטובתם בשלב כזה או אחר. התמיכה האוטומטית של הגוש המזרחי, וכיום העולם השלישי, הבטיחו להם שרשרת אינסופית של נצחונות בעצרת הכללית של האו"ם, וייצרו שורה של החלטות בינלאומיות ריקות מתוכן. התמיכה הכספית של אונר"א המשיכה והנציחה את בעיית הפליטים, כפי שהכספים שזרמו לרשות הפלסטינית אפשרו לאבו מאזן ולממשלתו לחיות על חשבון העולם, גם תחת כיבוש. כל אלו ביחד עודדו פסיביות, דרישות לא ריאליות ונוקשות מופרכת. יש לכך דוגמאות רבות:  הקושי להתנער בפומבי מזכות השיבה, הסירוב העיקש להכיר בישראל כמדינה יהודית, אי הנכונות לקבל פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים בקנה מידה גדול, ומעל הכל – המיאון לצאת ביוזמת שלום פלסטינית עצמאית. אין זה מקרה, שהביטוי "הנראטיב הפלסטיני" תפס תאוצה במקומותינו. לפלסטינים אין אסטרטגיה ממשית, אלא "נראטיב": אמיתות מקודשות שאי אפשר לערער עליהן.

מטרתה של כל אסטרטגיה היא להפעיל לחץ על היריב שלך, כדי שייענה לדרישותיך. אולם בהיעדר יכולת להפעיל לחץ מכריע, שום אסטרטגיה כזאת לא תעזור אם הדרישות שלך אינן ריאליות. "ריאלי", בהקשר זה, הוא ויתור שהיריב שלך יכול לחיות איתו. ורוב הציבור הישראלי אינו יכול לחיות גם עם המינימום שדורשת הרשות הפלסטינית. לכן הפלסטינים נכשלו בכל מה שעשו עד עכשיו, לרבות תנועת החרם, ולכן הם הולכים ומאבדים מעמד בזירה הבינלאומית. ה"נראטיב הפלסטיני", שמבוסס על תחושה של שערוריה מוסרית, פסיביות ו"זכויות לגיטימיות" שמישהו אחר אמור להחזיר לעם העשוק, הוא אבן הנגף שגורם לעם הזה להפסיד פעם אחרי פעם. מי שניסו דרך אחרת, כמו ראש הממשלה לשעבר סלאם פאייד, פונו במהירות מהזירה.

Image result for Salam Fayyad

ניסה דרך אחרת, ופונה מהזירה – סלאם פייאד

כדי לשנות כיוון, העם הנטוש חייב להתנער מאבן הנגף שנקראת "הנראטיב הפלסטיני", ולהבין שאיש לא יעזור לו אם לא ישבור כל טאבו אפשרי. תושבי מזרח ירושלים רוצים לעזור לעצמם? שיצביעו בבחירות לעירייה ויפעילו לחץ פוליטי. גם את החרדים אף אחד אחר לא אוהב, והם משיגים הרבה ממה שהם צריכים באמצעות לחץ יעיל. מנהיגי עזה רוצים לשבור את המצור? שיכריזו על קבלה של תנאי הקוורטט והכרה מלאה בישראל. אז – אם נתניהו עדיין יסרב, יוכלו להפעיל לחץ פוליטי וצבאי יעיל בהרבה, כי הדרישות שלהם ייראו כריאליות. גם בגדה המערבית, נכונות להכרה בישראל כמדינה יהודית ושורה של מחוות סמליות מתאימות, יוכלו לשבור הרבה מאד חומות שהפלסטינים מתרסקים עליהם פעם אחרי פעם. מה, למשל, תהיה התגובה בישראל, אם מנהיג פלסטיני חדש וצעיר, משוחרר מקורי העובש הסובייטיים של אבו מאזן, יצהיר על נכונותו לדבר בכנסת, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולהציע פתרון של שתי מדינות שקשורות אחת לשנייה בברית צבאית? כמו שהוכיח ביקור סאדאת, הישראלים רגישים מאד למחוות ולהכרה בזכויותיהם.

את כל אלו, כמובן, ה"נראטיב הפלסטיני" לא מאפשר. אם העם הנטוש רוצה לשנות כיוון, עליו, ראשית כל, להיפטר מרוח הרפאים העבשה הזאת. אחרת, ההידרדרות תמשיך, ואיתה הכיבוש. בטווח הארוך מאד התוצאות עלולות להיות הרסניות מבחינה כלכלית ודמוגרפית גם לישראל, אבל גם זו תהיה נחמה קטנה מאד לפלסטינים. אם האזור יידרדר למלחמת אזרחים, הם, כרגיל, יהיו הראשונים לסבול.

שכירי חרב מודרניים: שובם של הצבאות הפרטיים

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבת חי"ר מודרנית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. מי הם שכירי החרב המודרניים, חברות היזמות הפרטית שהופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף העולמי? בספר חדש, חושף ותיק התעשייה שון מקפייט את עולם הצללים של שכירי החרב של ימינו ומגיע לתובנות מרתקות על הכיוון שאליו נעה הפוליטיקה העולמית. ינשוף צבאי-אסטרטגי בסקירה חדשה.

merc1

Sean McFate, The Modern Mercenary: Private Armies and what they mean for World Order (Oxford: Oxford University Press, 2015)

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבה ממוכנת, מערבית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. רק מאוחר יותר הסתבר שלא מדינה זרה סייעה לסיירה-ליאון, אלא חברה פרטית עם השם המסתורי Executive Outcomes: תאגיד שכירי חרב דרום אפריקאי, שהורכב ברובו מותיקי היחידות המיוחדות של צבא האפרטהייד. Executive Outcomes השכירה את צבאה הפרטי לממשלות שהסכימו לשלם לה את הסכום הדרוש, והצליחה להגיע להישגים צבאיים לא מבוטלים במספר מלחמות אפריקאיות, עד שנסגרה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1998.

Executive Outcomes היא אמנם מקרה קיצוני. כיום, לא קיימות חברות גדולות שיכולות להשכיר לממשלות צבא התקפי מן המוכן. אולם בכל זאת, ענף היזמים הצבאיים והקבלנים הבטחוניים נמצא בפריחה חסרת תקדים (באנגלית, החברות הללו מכונות PMC, ראשי תיבות של Private Military Contractor). חברות כמו Blackwater, שבינתיים שינתה את שמה ל-Academi, מציעות לממשלות שירותים בטחוניים רבים ומגוונים: מאבטחים ושומרי ראש מיומנים, מדריכים צבאיים ומאמנים, מומחי מודיעין, לוגיסטיקה ועוד. בספרו המרתק, שכיר החרב המודרני: צבאיות פרטיים ומשמעותם לסדר העולמי, טוען שון מקפייט (Sean McFate), ותיק הענף ושכיר חרב שהפך להיסטוריון וחוקר, כי הלקוחה הגדולה ביותר של חברות מסוג זה היא ארצות הברית. המדינה העשירה בעולם ביצעה מיקור חוץ ניכר של פעילויות צבאיות רבות, לרבות אבטחה, לוגיסטיקה, קייטרינג ואספקה. במקרים מסויימים, עד חמישים אחוז מנפח הפעילות מבוצע על ידי עובדים של חברות פרטיות, ורבים מהם נושאים נשק משוכלל וקטלני. לדבריו של מקפייט, ארצות הברית לא היתה מסוגלת לנהל שתי מלחמות ממושכות ויקרות, בעיראק ובאפגניסטן, ללא מיקור חוץ שכזה. המלחמות הללו, בתורן, מספקות אינסוף פעילות ליזמים צבאיים פרטיים ומגדילות את נפח השוק שלהם.

Image result for Executive outcomes

ניגבו עם המורדים את הריצפה: ספרו של קולונל איבן ברלו, מייסד חברת Executive Outcomes

מקפייט מרחיק לכת וטוען, שארצות הברית היא שיצרה במו ידיה את השוק המודרני של היזמים הצבאיים – מהפכה מרחיקת לכת בהיסטוריה הצבאית של הגלובוס. עד אמצע המאה ה-17, רוב מוחלט של הלחימה באירופה התבצע על ידי שכירי חרב ויזמים צבאיים קטנים וגדולים. אלימות היתה כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי, וכולם הפעילו אותה: כוהני דת, משפחות עשירות, גילדות, גנגסטרים, מלכים ואצילים שונים ומשונים. מהמאה ה-17, עלה בהדרגה כוחה של המדינה הריכוזית, שדחקה את רגליהם של שכירי החרב והקימה צבאות מלכותיים שהיו נאמנים לה ורק לה. הסדר הווסטפלי (על שם הסכם ווסטפליה מ-1648) יצר בהדרגה עולם של מדינות ריבוניות שתבעו לעצמן מונופול מוחלט על האלימות הפוליטית. לקראת סוף המאה ה-19, שכירי החרב פינו את הדרך לעולם הצבאות הלאומיים והמסודרים של המאה העשרים, אם כי הוסיפו להתקיים בצורה כזו או אחרת בפינות שונות של הגלובוס. אולם בעשורים האחרונים הם שבו לזירה בעוז ובגאון, בחסותה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. איך זה קרה?

Image result for Sean Mcfate

שכיר חרב וחוקר: שון מקפייט

לדעתו של מקפייט, מדובר בשילוב של מספר גורמים. בחסותה של אסכולת שיקגו, ההשקפה הניאו-ליברלית חלחלה לאליטות האמריקאיות, ובתקופתו של רונלד רייגן הממשלה החלה לראות הפרטה כדרך שגרתית לפתרון בעיות כלכליות. הממשלה, כך חשבו רבים בממשלים השונים, אינה יעילה, בעוד השוק הפרטי מסוגל להביא לתפוקה גבוהה בעלות נמוכה יותר. במקביל, חלו התפתחויות צבאיות חשובות. סיום המלחמה הקרה המריץ את האמריקאים להקטין את צבאם במהירות, דבר ששחרר לשוק ותיקי מלחמה מיומנים, לרבות אנשי ביון, קומנדו ומבצעים מיוחדים, שחיפשו עבודות צבאיות מכניסות. האנשים הללו מילאו את הדירקטוריונים, הצוותים והמחלקות של חברות היזמות הצבאית כמו Blackwater. בניגוד לציפיותיו, הצבא האמריקאי לא הפחית באמת בהתערבויות חיצוניות ומבצעים בארצות זרות, אלא להיפך – הגביר אותם. אולם לא היה קל להגדיל מחדש את מצבת הצבא, להעביר הגדלה שכזאת בקונגרס, ובאופן כללי לשנות את הכיוון של הבירוקרטיה הצבאית המסורבלת. לפיכך, העסקה של קבלנים צבאיים נראתה כפיתרון זמני טוב, שהפך לקבוע. השילוב הזה בין מצע אידיאולוגי שתמך בהפרטה, והתנאים שיצרו היצע וביקוש, הזניקו את היזמים הצבאיים לקדמת הבמה הבינלאומית. האמריקאים גם גילו שיש יתרון חשוב נוסף בהפעלה של יזמים צבאיים: הציבור לרוב מתרגש פחות כאשר נהרגים עובדים של חברות פרטיות, ולכן אפשר לשלוח אותם לאזורים מסוכנים במקום חיילים, שנחשבים עדיין ל"ילדים של כולנו".

פיתרון זמני שהפך לקבוע: מאבטחים של חברת Blackwater. קרדיט: Chuck Holton/Flickr, The American Conservative

חברות היזמות הצבאית, טוען מקפייט, עדיין מרוסנות לעת עתה, ומסיבה פשוטה: שוק היזמות הצבאות הוא מונופסון, היינו – שוק שיש בו רק לקוח אחד מרכזי: ארצות הברית. מפני שמדינתו של דונלד טראמפ היא עדיין המעצמה העולמית המובילה, שמנהלת סכסוכים מזויינים במקומות רבים בעולם, ומשום שהיא זקוקה לשירותים של יזמים כאלו יותר ממדינות אחרות, כמעט כל PMC מעוניין לעבוד עבורה עכשיו או בעתיד. צבא ארצות הברית גם מספק הרבה מאד מומחים וקצינים בדימוס לדיקרטריונים ולמחלקות הביצועיות של אותם יזמים. למונופסוניות של השוק הצבאי יש השלכות מרסנות על פעילות שכירי החרב המודרניים: כדי להיות כשירים לעבודה עם ארצות הברית, רובם משתדלים לשמור על סטנדרטים מערביים, להימנע מלוחמה ישירה ולהסתפק בתפקידים של תמיכה, מודיעין, אבטחה ואימון.

אולם המצב הזה, כותב מקפייט, הוא זמני בהחלט. ארצות הברית לא תיעלם מהבמה בקרוב, אולם היא מצמצמת את מעורבותה בסכסוכים בינלאומיים ועומדת בתחרות הולכת וגוברת מול מעצמות עולות אחרות כרוסיה וסין. רוסיה מפעילה כבר עכשיו מיליציות ממשלתיות למחצה באזורי הלחימה באוקראינה, ואם תרחיב את מעורבותה הבינלאומית, ייתכן שתזדקק ליזמים צבאיים פרטיים כדי לשמור על מרחב הכחשה. כלומר – היא תוכל להפעיל יזמים כאלה בלי לקחת אחריות על פעולותיהם. ככל הנראה, רוסיה עושה זאת כבר עכשיו, במיוחד בתחום הסייבר, ויש להניח שתרחיב פעילות מסוג זה בעתיד. אותו הדבר נכון גם לסין, שמרחיבה במהירות את מעורבותה בים הדרומי, בדרום מזרח אסיה ואף באפריקה. חברות היזמות הצבאית אמנם נשלטות בידי קצינים מערביים, אולם רבים מהחיילים והעובדים בשטח שייכים למדינות העולם השלישי. האנשים הללו רוכשים ידע וצוברים ניסיון צבאי, ובמוקדם או במאוחר יקימו PMC משלהם. בעתיד, יוכלו חברות היזמות הצבאית לבחור בין לקוחות מדינתיים רבים, וגם סגל הקצינים שלהם יהיה מגוון הרבה יותר. התהליכים הללו ירופפו את הבלמים שמונעים מה-PMC להשתולל, ויתכן שבעתיד נראה יותר חברות כמו Executive Outcomes שמשכירות יחידות צבאיות שלמות לכל המרבה במחיר.

Image result for Chinese pirate patrol

סין מרחיבה את מעורבותה הבינלאומית, ועשויה לשכור יזמים צבאיים: חיילי ליווי סינים לפטרול נגד פיראטים בקרן אפריקה

אם לא די בכך, גם גורמים לא מדינתיים עשויים לשכור PMC למטרותיהם. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, מתאר שון מקפייט פגישה משונה עם השחקנית המיליונרית מייה פארו, שרצתה לשכור את שירותיו של יזם צבאי כדי לעצור את הטבח בדרפור. מקפייט השתתף במספר פגישות בין נציגיה של פארו לבין היזם, שבהן נידונו מספר אופציות, שהרצינית מביניהן היתה שיגור משלחת של מדריכים על מנת לאמן את הלוחמים הדרפורים. בסופו של דבר נדחתה התוכנית משיקולים של סיבוכים בינלאומיים. במיוחד, היזם לא רצה להסתבך עם ארצות הברית, דבר מסוכן כשהשוק הוא עדיין מונופסוני. אולם כשהמונופסון יהפוך לשוק חופשי, ייתכן מאד שפילנטרופים אקצנטריים למיניהם יתחילו לשכור יזמים צבאיים בתדירות הולכת וגוברת. ומי שקרא את עזאזל המצויין של בוריס אקונין, שסקרנו במאמר קודם כאן בינשוף, לא יוכל שלא להיזכר באחת מהדמויות, ודי לחכימא ברמיזה.

גם ארגוני טרור עשויים לשכור יזמים צבאיים כדי לערוך מיקור חוץ לפעולותיהם בפינות רחוקות של הגלובוס. במצב כזה, הטרור הבינלאומי עשוי להפוך לאויב מורכב בהרבה, מעין שרשור של ארגונים, קבלנים \וחברות קש שכל אחד מהם אחראי למקטע אחר של הפעילות. התפתחות כזאת עשויה להפוך את המאבק בטרור למסובך יותר, ולעודד שכירה של יזמים צבאיים גם בידי המדינות הסובלות ממנו. באופן אישי, אני לא מוציא מכלל אפשרות מצב שבו יזם ציני וחסר מעצורים יעבוד גם עבור הטרוריסטים וגם עבור המדינה הנאבקת בטרור, וכך ילבה את הסכסוך.

Image result for Mia Farrow

שקלה לשכור יזמים צבאיים: השחקנית מייה פארו

מכל הסיבות הללו, מקפייט טוען שהעולם מתקרב למצב שניתן לכנותו "ניאו-מדיבליזם", חזרה חלקית לעולם הפרוע של ימי הביניים. הסדר הווסטפלי, של מדינות ריבוניות, לא ייעלם לחלוטין, אולם המדינה תיאלץ להתחרות בגורמים לא מדינתיים רבים שחלקם מסוגלים להפעיל אלימות פוליטית – לא רק ארגוני טרור אלא גם תאגידים, שכירי חרב ו-PMC שונים ומשונים. בניגוד לפרשנים רבים אחרים, מקפייט לא סבור שמדובר במצב רע לחלוטין. לפעמים, יזמים צבאיים יכולים לפתור בעיות באופן מהיר, יעיל ונקי בהרבה מאשר מדינות. אולם כותיק התעשייה, הוא מכיר גם בצדדים השליליים. במיוחד, הוא חושש שהיזמים הצבאיים יעודדו באופן פעיל סכסוכים צבאיים, יסייעו לפרק מדינות וילבו מלחמות אזרחים. האופציה הנוחה ל"מרחב הכחשה" יכולה לעודד מדינות כמו רוסיה להסתבך בהרפתקאות מסוכנות ואף פזיזות, אפילו יותר מאשר היום. העתיד לוט בערפל, אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה לנו משעמם. ימים יגידו אם תחזיותיו של מקפייט יופרכו, או אם ימצב את עצמו כאחד ממבשרי העולם הממשמש ובא.

 

 

מלחמת העולמות: מדוע הליברליזם ינצח את יריביו

מי ישרוד בעימות התרבותי המתרחש בארץ ובעולם – השמרנות היהודית המסורתית או הליברליזם המערבי? ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, כתב מאמר רהוט בכתב העת "השילוח", ובו הנגיד דמויות סמליות זו לזו. עולמה של היידי הליברלית עתיד להיכחד, בעוד עולמו של שימען החרדי יוסיף להתקיים ו"לעלות מעלה מעלה". הבעיה היא, שקופל הוא לא הראשון לנבא את קריסת הליברליזם – שניצח בינתיים את כל מספידיו. ינשוף היסטורי מסביר.

Shimen2

(למצולמים אין קשר לכתבה) Credit: Forward

מאמר זה פורסם גם בכתב העת השילוח

בגיליון האחרון של השילוח פורסם מאמר מעניין מפרי עטו של ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, המנגיד בין השמרנות מן הזן המסורתי ובין התפיסות הפרוגרסיביות לסוגיהן. כדי להפוך את ההשוואה למעניינת וברורה יותר, בחר קופל להמחיש אותה באמצעות שלושה יהודים אמיתיים שפגש במהלך חייו: שימען, חסיד גור מתון מהדור הישן, היידי, האקדמאית הליברלית, ובתה הרדיקלית המטורללת, אמבר. מבחינתו של קופל, שלושת האנשים הללו מייצגים שלושה עולמות תרבותיים שונים, הנתונים בעימות ובמתח מתמיד. שאלתו העיקרית היא, מי מאותם העולמות ישרוד לאורך זמן. איזו דרך חיים תחזיק מעמד בתלאות ובמעקשי ההיסטוריה, ואיזו חברה תגלה עמידות בעולם המשתנה בהתמדה. מסקנתו היא שעולמה הפרוגרסיבי של היידי נתון לדעיכה איטית במקרה הטוב, או למוות אלים על ידי "מרד פנימי" של אמבר וחבריה במקרה הגרוע. עולמו השמרני והמאוזן של שימען, לעומת זאת, ישרוד את כל המכשולים כפי ששרד תמיד.

Related image

שמרנים ונהנים. חסידים ניו יורקרים – למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: פינטרסט

        מאמרו של קופל כתוב היטב, ויש בו הרבה תובנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אולם למרות זאת, הטיעון המרכזי שלו בעייתי מאד.  הבעיה מתחילה בגישתו של הכותב. כיצד מתיימר קופל להוכיח שעולמו של שימען עמיד יותר מעולמה של היידי, שהשטיבעל הגערערי ישרוד גם לאחר שחדר האוכל הכשר של פרינסטון יתפוגג לו לאיטו? הוא עושה זאת בשילוב של טיעונים שפונים להגיונו של הכותב (נראה לי ש…) ובנימוקים מחקריים יותר הלקוחים מעולמות התוכן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כל זה טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מנסים לנבא איזו דרך חיים תשרוד, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להסתכל בתקדימי העבר, בפרספקטיבה היסטורית. וכאשר אנחנו מסתכלים על טענתו של קופל דרך משקפיים היסטוריות, כלומר, מסתכלים על מה שבאמת קרה, ולא רק מה שבעינינו סביר שיקרה, הדברים לובשים צורה שונה לחלוטין.

אם נתבונן, למשל, בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, ניווכח בנקל כי נבואות על שקיעת המערב הדקדנטי ניתנו ברצף, כמה פעמים בדור. אותם הוגים אידיאולוגיים שבישרו על שקיעת המערב, השתמשו בנימוקים מאד דומים לאלו של קופל. כמו שימען, גם הגיבורים שלהם היו מחוברים למסורת, להיסטוריה ולעבר המיתי, לתחושת קהילה חמימה ולאותנטיות. כולם ניבאו כי הליברלים, ה"היידי" של כל דור ודור, עומדים בפני שקיעה מפני שהם מפונקים ומנוונים, אנוכיים ושטחיים, שקועים באינדיבידואליזם מפרק ומנותקים מהאותנטיות, ולרוב גם מהדת והמסורת. מי לא אמר את זה? ברוסיה של המאה ה-19, הסלאבופילים הנגידו את הנפש העמוקה של הרוסי, המחובר לאלוהיו, לאדמתו ולמלכו, עם הדקדנס המערבי. הבולשביקים המשיכו את אותה המגמה בשינויים המתבקשים. גם הם ניבאו כי הפועל הסובייטי הגיבור ינצח את הקפיטליסטים החומרניים, המתקוטטים זה עם זה עבור רווח.

בגרמניה, אוסוולד שפנגלר וסופרים רומנטיים אחרים ניבאו אף הם את שקיעת המערב, הוקיעו את הציביליזציה הצרפתית המעודנת והחומרנית, והשוו אותה בלעג עם האותנטיות של האיכרים הגרמנים המחוברים לקהילה הטבעית, לדם ולאדמה. פילוסופים צרפתים פיתחו אידיאולוגיה דומה, רק שכאן התחלפו האיכרים הטבטוניים באבירים פרנקים. ביפן, הוגים רומנטיים דומים התקשו לראות כיצד יצליחו המערביים המפונקים, עם הדמוקרטיה הליברלית שלהם, להתמודד עם נתיניו של הירוהיטו, ששואבים בעומק שאין משלו מהעבר הקיסרי הנצחי, מהקהילה הכפרית ומערכי דת השינטו. אפילו בשנות השישים, ניבא סייד קוטב, מאבות הפונדמנטליזם האסלאמי, כי המערב הוא חברה רקובה, אנוכית ומתפוררת, אם כי היה די פסימי בכל הנוגע ליכולתם של לוחמי הג'יהאד הטהורים להכריעו.

Shimen5

קראו תיגר על הליברליזם המערבי: חיילי הצבא הקיסרי היפני

מצויידים במבט ההיסטורי הזה, אנחנו יכולים לראות ששימען אינו הראשון שמתמודד במלחמת הרעיונות מול היידי. קדמו לו סרגיי הסלאבופיל, סטחאנוב הפועל הסובייטי, פרנסואה המונרכיסט הצרפתי, פריץ האיכר הגרמני האותנטי, טארו, הקצין האמיץ מהצבא היפני הקיסרי, וחסן מהאחים המוסלמים. כל אלו תקפו את היידי בנימוקים דומים מאד לאלו של שימען. כמו שימען, כולם האמינו בעליונותם, ביציבותם, באותנטיות שלהם, מול ניוונו וחוליו של הצד השני. וראו זה פלא: העולם עבר שורה של עימותים ומלחמות קרות וחמות, ועם התפזרותו של האבק, התגלה כי סרגיי, סטחאנוב, פרנסואה, פריץ וטארו נעלמו לבלי שוב, וחסן שקע במלחמות פנימיות אינסופיות. היידי, לעומת כולם, שרירה ועומדת. אז איזו חברה יציבה יותר?

קופל יכול לטעון כנגד הנימוקים ההיסטוריים שהבאתי, ולומר כי בניגוד לסרגיי, פריץ, טארו והיתר, שימען שרד ועמד במבחני ההיסטוריה. בתשובה הזאת יהיו שתי בעיות. ראשית כל, היא נכונה רק באופן חלקי. שימו לב שבין היידי ושימען, שני הטיפוסים האידיאליים של קופל, יש הבדל גילאים משמעותי. שימען הוא אדם מבוגר, מדור שרידי השואה, ואילו היידי (לפי התיאור) היא בת ארבעים פחות או יותר. אם קופל היה מסתכל בבני דורה של היידי בעולמו של שימען, היה מגלה שלא מדובר בעוגן המסורת היציב שהוא מתאר. גם עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה.

Image result for ‫חסידי גור ירושלים‬‎

עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה: חסידי גור בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: ויי נט.

בדיוק כפי שלהיידי יש בת, אמבר, שמפרקת את עולמה בטרלול של חומרות מסלימות והולכות ("דת פרימיטיבית", במילותיו של קופל), כך גם לשימען יש נכד, זלמן, ששקוע עד צוואר בדת פרימיטיבית משלו, העולם המטורף של תיקונעס הצניעות מבית מדרשה של חסידות גור. עולמו של שימען, עולם של יהודים נבונים, מעשיים ופרגמטיים, שמחוברים למסורתם באופן טבעי ולא קנאי, נמצא בסכנה מפני מטורלליו שלו עצמו בדיוק כמו עולמה של היידי, ובדיוק מאותן הסיבות: כשאתה מחזיק באידיאלים נוקשים בתיאוריה, אבל מקל ביישומם בפועל, יהיה לך קשה לעמוד מול צעירים נלהבים שמתעקשים ליישם את אותם האידיאלים ככתבם וכלשונם. עולמם של החרדים הפרגמטיים מהדור הישן הוא גם, במידה רבה, עולם הולך ונעלם.

גם אם נתעלם מכך, נגלה שהישרדותו המתמשכת של שימען תלויה גם בסיבה מרכזית נוספת, שקופל לא מציין: הוא השתלב בעולמה של היידי. סרגיי וסטחאנוב, פרנסואה, פריץ, חסן וטארו, ניסו, כל אחד בתורו, להתעמת עם עולמה של היידי באופן צבאי, בשדה המלחמה והפוליטיקה הגבוהה. כולם נכשלו, ורובם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. שימען, לעומת זאת, חי לפי חוקי המשחק של היידי. קופל מציין בגאווה את דרך החיים האידיאלית מבחינתו: יהודים שחיים בנפרד מהחברה הכללית, בסולידריות קהילתית, מנהלים חיי מסחר ערים, מגלים הוגנות מנומסת כלפי הגויים אך שומרים מהם מרחק בטוח. דרך חיים כזאת אפשרית רק כשהשלטונות מחזיקים בגישה של "חייה ותן לחיות" בהתאם לשיטתה של היידי. כי בעולם שגורמי הכוח בו מתנהלים לפי הנחות היסוד של שימען – דת, מסורת, קהילה – הוא לא יוכל לחיות לו בשגשוג ובביטחון כפי שיהודים חרדים חיים בארצות הברית. סרגיי יגייס אותו לצבא הצארי, ינסה להמיר את דתו, ימרר את חייו בפוגרומים וישית עליו עוני מרוד, סטחאנוב יסגור את בתי הכנסת שלו ויאסור עליו לדבר ביידיש, פרנסואה יטיל עליו גזירות אנטישמיות, ועל חסן ופריץ בכלל אין מה לדבר.

שימען אינו יכול להסתכל על היידי במבט של מנצח: הוא תלוי בה. הוא תלוי במשטרה שלה ובבתי המשפט שלה, שיבטיחו את זכויותיו האישיות, הקהילתיות והדתיות. הוא תלוי בכלכלה המתוחכמת שלה, כדי לתת מסגרת סוציאלית לאברכיו ומסגרת כלכלית למסחר שלו. אם חס וחלילה ילקה בבריאותו, הוא תלוי בבתי החולים שלה. שימען, יהודי שמרני שאינו קנאי, יכול להשתלב בעולם של היידי ואפילו לתרום לו כאיש עסקים, כעורך דין, כרופא. אבל הוא לא מסוגל לקדם אותו או לתחזק אותו לבדו. החברה הליברלית אינה יכולה להתנהל לפי ערכיו. היא דורשת ניצול של ידע וכשרונות ותחלופה מתמדת של אנשים, ועל כן לא יכולה להתנהל על בסיס בדלנות יהודית. היא מחייבת חדשנות מתמדת, ולכן לא תתקיים בחברה שכבולה בחוקים של מסורתיות, שמרנות ויראת כבוד לדורות הקודמים. אלו יכולים לאזן אותה כתבלין, אבל לא להוביל אותה. שימען תלוי בהיידי לשגשוגו ולבטחונו, וכדאי שלעולם לא ישכח זאת.

.

כוונות עקומות: מיתוסים על הגבלת נשק

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

Image result for America gun control

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

Image result for Florida shooting

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

Image result for America Israeli girl gun bar

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

שורשי התסכול הפולני: מאחורי החוק השנוי במחלוקת

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

Image result for Polish prime minister Munich

ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי בועידת הביטחון במינכן, השבוע

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

אסירות יהודיות ומשחררים פולנים – גיישובקה, אוגוסט 1944

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

Image result for ‫יצחק שמיר שואה‬‎

טען שהפולנים "יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם" – ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

Image result for AK soldiers Warsaw uprising

קרסו בהיעדר תמיכה מבחוץ – לוחמות AK במרד וורשה

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

File:Gesiowka.jpg

אסירים יהודים מגיישובקה ומשחרריהם מארמיה קראיובה

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: