האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

בין המלחמה באוקראינה, המהומות באיראן והקשיים בהרכבת הקואליציה בישראל, הסתננה אלינו ידיעה שכמעט ולא זכתה לתשומת לב. מנהיג דאע"ש המכהן חוסל בדרום סוריה. מה פירוש הדבר? ד"ר אלי גליה, חוקר סוריה המודרנית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית" מסביר לנו את המשמעויות.

דובר ארגון דאע"ש, "אבו עמר אל-מוהאג'ר" הודיע ב- 30 בנובמבר 2022 בהודעה מוקלטת על מותו של מנהיג הארגון "אבו אל-חסן אל-האשמי" ועל מינויו תחתיו של "הווטרן ואיש הג'האד הנאמן", "אבו אל-חוסין אל-חוסיני אל-קרשי". אל-מהאג'ר רמז, כי "אל-האשמי" נהרג בפעולת איבה, אם כי הוא לא ציין היכן ומתי זה קרה. דובר פיקוד מרכז של צבא ארה"ב ((CENTCOM, הודיע באותו יום, כי "מנהיג דאע"ש חוסל באמצע אוקטובר במבצע שנערך על ידי 'צבא סוריה החופשית' במחוז דרעא בסוריה", המנהיג השלישי של הארגון שמחוסל בפריפריה סורית.

מקורות סוריים רשמיים ומהם המזוהים עם האופוזיציה, דיווחו על 'מבצע מתגלגל' בעיירה ג'אסם, שהחל ב- 14 באוקטובר ונמשך מספר ימים. מכלל הדיווחים עלה, כי חילופי האש התנהלו בין פעילים המזוהים עם דאע"ש לבין חמושים מקומיים, הפועלים בשירות מנגנוני המודיעין הסוריים. ככל שהצטברו הדיווחים, ניתן היה להתרשם, כי במוקד מבצע הסיכול עמד "עבד אל-רחמן אל-עיראקי", מי שכונה "סיף בגדאד" ו"אמיר דאע"ש בדרום סוריה" (תארים שנועדו, כך הסתבר, להסוות את נוכחותו במקום של הח'ליף).

על פי המדיה הסורית הרשמית, פעילי דאע"ש חוסלו בעת שהתבצרו בתוך מבנה מפקדה ואחרים פוצצו עצמם באמצעות חגורות נפץ 36 שעות לאחר שהחלה הפעולה שנראתה, בשלב ראשון, כ"עוד מבצע 'שגרתי' לסיכול התארגנות של דאע"ש". בסופה, חשפו אמצעי המדיה הסוריים את כלי הנשק והתחמושת שאותרו במקום, פחות מ- 10 ק"מ מגבול ישראל.

אלוף אולג איגורוב מהכוחות הרוסיים בסוריה, הודיע כי "בפעולה משותפת לכוחות רוסיים וסוריים חוסלו 20 פעילים של דאע"ש, מהם שהיו אחראים לפיגוע האוטובוס שבוע קודם לכן בפאתי דמשק, שגרם למותם של יותר מ- 20 חיילים סורים. מאידך, אנשי הקבוצות החמושות המקומיות פרסמו הצהרה לפיה הם הצליחו להרוג כ- 45 מחברי הארגון, בהם 15 מנהיגים בכירים. במהלך הסריקות הנמשכות נמצאו בזירת הפעולה שבע נשים בגילאים שונים, ככל הנראה נשותיהם של הפעילים, מקומיות שהחזיקו בזהות בדויה. אחד המקורות כתב, ובהתייחס לסוג ולכמות מטעני הנפץ שנמצאו במבנים שנסרקו, כי פעילי דאע"ש לא יכולים היו להשיגם ללא סיוע חיצוני, בהסתמך על רשתות הברחה או מעבר במחסומי הצבא הסורי. בהמשך, פוצצו גם בתיהם של המעורבים בהשתייכות לתא.

מקורות מקומיים בחוראן שהתראיינו לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, ציינו כי מנהיג דאע"ש אל-קרשי, המחזיק באזרחות עיראקית, הגיע לאזור דרעא כבר לפני שנה, התחתן עם אישה סורית מקומית, מיסון אל-צלח'די, קנה חווה חקלאית ובנה בית בעיירה. בנוסף, הוא הקים בית דין שרעי מרחק של כ-400 מטרים בלבד ממחסום של צבא סוריה. לדבריהם, הגם שאנשי דאע"ש ובראשם אל-קרשי שאפו לפעול מתחת לרדאר ולשמור על פרופיל נמוך, התכונה סביב בית הדין היא שהאיצה את חשיפתם של כ- 200 פעילים ומפקדים ששהו במקום. שהייתם התאפשרה בידיעתם של המוח'אבראת הסורים עד שאלה החליטו במחצית אוקטובר להורות על הפעולה לסיכול ההתארגנות.

ככלל, הנרטיב האופוזיציוני המנסה להמעיט מיכולתו של המשטר הסורי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בדרום המדינה, שב והלין בהזדמנות זו, כי המשטר הסורי שחרר מבתי הכלא שלו בתחילת 2020 כמה עשרות פעילים של דאע"ש, תושבי מחוז דרעא. כל זאת במטרה לחסל אישים אופוזיציוניים המסרבים לקבל את מרותו של המשטר בדמשק ולהצטרף לשורותיו, ואף לאפשר את התבססות הנוכחות הפרו איראנית באזור.

וכך, לא מן הנמנע, כי האפשרות שמנהיג דאע"ש, "אבו אל-חסן אל-האשמי", הצליח להסתוות בשטח בזהות בדויה יכולה, לכאורה, להסתמך לא רק על ההתנגדות המקומית למשטר אסד, אלא גם על יכולתו להתברג בתוך המארג השבטי והחמולתי באזור ולמצוא בו מחסה, וזאת בחסות האנרכיה המשתוללת בדרום המדינה. יש לציין כי אזור זה נמצא גם במוקד הברחות הסמים מסוריה לשכנותיה.  

חיסולו של מנהיג דאע"ש, השלישי במספר, והפעם לא בידי כוח אמריקאי מיוחד, בפריפריה סורית, יכול להעיד על משילותו המוגבלת של המשטר בדמשק ועל הקשיים שבהם הוא נתקל להחיל ביטחון בשטחים הנתונים לשליטתו. הסתתרותם של מנהיגי דאע"ש באזורים צפופים בצפון סוריה, או רוויי אלימות בדרום המדינה, מתאפשרת בחסות הכאוס השורר באזור, קיומן של רשתות הברחה, והעובדה שמעייניו של האזרח הסורי נתונים, ברובם, לצורכי הישרדות. מינויו של מנהיג חדש לארגון מסמל לבטח את ההמשכיות שהארגון רוצה לבטא, גם אם מדובר בתפקיד שהפך "ייצוגי", ומתוך כוונה לאפשר את פעילותם המבוזרת של "המחוזות", אך בלי שיהיה בכך כדי לבטל את הנחישות של הקואליציה בראשות ארה"ב להמשיך ולרדוף את פעיליו חדורי האידיאולוגיה הרדיקלית.   

למה ישראל תמיד חושבת שמגיע לה עודף? ינשוף פוליטי-מדיני על השערוריה האחרונה בין ישראל לאוקראינה ועל המוסר המשולש של המדינה היהודית.

פעם, בראשית ימי האינטרנט הישראלי, כשבגרוש היה חור ומעט אנשים ידעו אפילו מה זה "בלוג", פעל כאן אתר איכותי שנודע כ"ז'ורנאל של אלכסנדר מאן". בעל האתר היה, למעשה, אחד מבלוגרי העומק הראשונים שפעלו בארץ הקודש. הוא נהג לפרסם מאמרים, כתבות, הגיגים ודברי ספרות, ואף הקפיד על נימוס ועמקות בתגובות, בעודו דואג להתייחס לכל אחד מהמגיבים באופן אישי ובכבוד רב. אני מעלה את זכרו של האתר הנשכח הזה בזכותו של ביטוי גאוני שהפך להיות אקטואלי במפתיע היום. באחד ממאמריו, טען מאן שהבעיה העיקרית של מדיניות החוץ הישראלי אינה צביעות, או בכינויה השגור, "מוסר כפול". כל מדינות העולם צבועות, מבחינה זו שהן דוגלות רשמית בערכים מסויימים, אך בפועל פועלות ממניעים ארציים מאד הנוגדים אותם. למצער, בכל פעם שישנה התנגשות בין אידיאלים לבין צרכים פרגמטיים, האחרונים נוטים לנצח את הראשונים. אנחנו, הישראלים, איננו שונים מכל הגויים מבחינה זו: גם לנו יש מוסר כפול. למשל (וכאן אני ממשיך עם דוגמאות הבהרה משלי), ישראל דיברה גבוהה גבוהה על חופש ודמוקרטיה בעודה מוכרת נשק למשטרים אפלים וזוועתיים, אבל גם ארצות הברית, צרפת ובריטניה עשו זאת. לא טוב, אולי, אבל אין סיבה אמיתית שישראל תנסה להיות שונה או מוסרית יותר ממדינות אחרות.

הבעיה האמיתית של ישראל, טען מאן, זה שהיא המשיכה צעד אחד מעבר לשגרת המוסר הכפול של שאר העולם, תופעה שהוא קורא לה "מוסר משולש". לא זאת בלבד שדבריה ומעשיה לא תואמים, אלא היא מעמידה את עצמה בתפקיד של משגיח כשרות, שומר מוסר ומוכיח בשער עבור כל באי הגלובוס. למשל, עד לא מזמן לפחות, ממשלת ישראל לא רק שיחררה נאומים נגד גזענות בעוד גזענים מושבעים מכהנים בממשלותיה השונות, אלא גם השמיעה צפירות עולות ויורדות בכל פעם שאיש ימין אירופי נכנס לאיזושהי קואליציה ביבשת, למרות שאותם אנשי ימין – לרבות ירג היידר, מארין לה-פן ואחרים, לא מעזים לומר על זרים ועל מיעוטים אפילו עשירית ממה שאומרים עליהם אנשי ימין קיצוני בישראל (ע"ע שר הבט"פ הבא שלכם). צורמות במיוחד, בהקשר זה, הן הקינות על כל חוק פולני שעוסק ברכוש יהודי, כאשר זה מתגמד לעומת חוק נכסי נפקדים הישראלי.

מופע נוסף של אותו "מוסר משולש", הוא כאשר ישראל מצפה שינהגו בה בהתאם למוסר, לערכים, ללקחי השואה, ותוך התחשבות בתלאות העם היהודי בכל ההיסטוריה, או סתם בידידות אוטומטית שאינה תלויה בדבר, בעוד היא עצמה נוהגת במוצהר רק לפי אינטרסים, ואינה מחוייבת אפילו לגמול לבעלות בריתה. ישראל, למשל, רואה לעצמה זכות שמיימית לחדש את מלאי טילי כיפת ברזל על חשבון ארה"ב אחרי כל מבצע בעזה, ודורשת מארצות הברית להטיל וטו על כל צל גינוי של ישראל באו"ם, אך באותו הזמן לא מרגישה מחוייבת להצטרף לארה"ב במאבקיה העולמיים, כמו למשל המאבק נגד פוטין "כי יש לנו אינטרסים מול רוסיה". כנ"ל בכל הנוגע לאוקראינה. האוקראינים ביקשו מישראל נשק, בעיקר הגנתי, שנחוץ להם לעצם קיומם, וקיבלו כתף קרה "כי אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו." גם פליטים אוקראינים קלטנו בקמצנות ובמשורה, שמה זה יפגע איכשהו ברוב היהודי.

אז נשק אי אפשר לתת כי אנחנו מפציצים בסוריה, ופליטים אי אפשר לקלוט כמו שצריך כי מדינה יהודית. כל זה מילא – אפשר להתווכח על מאזן האינטרסים של ישראל, עד כמה חשוב לה להצטרף למאבק שמנהל העולם המערבי כעת, ועד כמה יש מקום לשיקולי מוסר. אישית, אני מבין לחלוטין את אלו שאומרים שאין מקום לשיקולים כאלו, אם כי אינני מסכים איתם. מה שאני לא יכול להבין בשום פנים ואופן, היא כיצד ישראל אזרה בליבה את החוצפה להיעלב ולהתעצבן בכל פעם שאוקראינה מצביעה נגדה באו"ם, גם אם אין להצבעות הללו שום משמעות, וגם אם בהזדמנויות אחרות אימצה קייב עמדות פרו ישראליות מובהקות. סרבתם לתת נשק לאוקראינה וקימצתם בקליטת פליטים אוקראינים, אז למה אתם מצפים שאוקראינה תתמסר לישראל? מאיזו סיבה בדיוק? אולי גם לקייב, הפלא ופלא, יש אינטרסים משלה? יתכן למשל שאוקראינה שנמצאת תחת כיבוש חלקי לא תמהר להכיר במצב דומה של כיבוש, מחשש שהכרה כזאת עלולה לשבש הליכים עתידיים בהאג נגד רוסיה? הצרה של הישראלים, שוב, היא העיוורון וחוסר העניין לכל דבר שלא נוגע ישירות אליהם, המלווים במוסר משולש.

שימו לב שלא הבעתי בהכרח דעה בשאלה, האם החישוב האוקראיני נכון, והאם ההצבעות באו"ם נגד ישראל משרתות את האינטרס האוקראיני או שלא. אני בהחלט מבין למה יהודים אוקראינים רבים זועמים עכשיו – כי מבחינתם זו החלטה מבישה של המדינה שלהם. אני יכול להבין, בדוחק, גם מדוע ישראלים שהתנדבו באוקראינה כועסים על הצעדים האחרונים של קייב. מה שאני לא יכול להבין, זה את נציגי הממשלה ואת אותם ישראלים שהתנגדו לכל סוג של סיוע לאוקראינה בשנה האחרונה, ומאיפה נובע בדיוק העלבון שלהם. כמו ישראל הרשמית, אנשים מסוגם תמיד מאמינים שמגיע להם עודף, ומבקשים עבור מדינתם פרוסה הרבה יותר גדולה מהעוגה מאשר ראוי.

לסיכום אציין, שתמיד חשדתי באותם אידיאליסטים שדורשים שישראל תהיה "חברת מופת", וראיתי בקריאות הללו מופת לניתוק מוחלט מהמציאות. אבל אם אנחנו רוצים באמת להשתפר, כדאי שננטוש לפחות את המוסר המשולש ונחזור להיות מדינה נורמלית בעלת מוסר כפול.

האם, וכיצד, יכול להשתלב עונש מלקות במערכת משפט מודרנית, והאם אלימות פיזית שכזאת יכולה להזיק לעבריין פחות, ולהועיל לחברה יותר, מכליאה המונית וממושכת? ינשוף משפטי מהרהר באופציה שהיא כרגע תאורטית בלבד.

כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, לקחתי בין היתר קורס דיני עונשין בבית הספר למשפטים. המרצה, תובע אמריקאי זעוף וקדורני, התגלה כאחד המורים הטובים ביותר שהכרתי. מצד אחד מטיל אימה (סטודנטים שלא קראו את פסקי הדין רעדו כשהוא קרא את שמם וצלב אותם על דוכן העדים), ומצד שני, מעמיק, דיאלוגי ומסוגל להוציא מהתלמידים שלו רעיונות שהם לא חשבו אפילו שיש בהם. בין היתר, הוא ערך משחקי תפקידים וסימולציות שדימו סצינות משפטיות, למשל דיאלוג בין ביל קוסבי לבתו הלא חוקית שניסתה לסחוט אותו, במטרה להבין בדיוק באיזה רגע השיחה הפכה לפלילית, ונאומים משפטיים בשם ההגנה או התביעה שסטודנטים נדרשו להפיק בשניות, בלי לחשוב ולהתכונן אליהם מראש.

בין לבין, המרצה נהג לשאול את הסטודנטים שאלות שזעזעו את תפיסות "המקובל שלהם". יום אחד, כאשר ניהלנו דיון על פושע מסוים שקיבל עשר שנים בכלא, שאל המרצה: "ואולי מוטב היה לגזור עליו עונש מלקות?" (אנגלית: flogging). הסטודנטים הזדעזעו. הרי אין עונש כזה בספר החוקים של ארצות הברית ואף מדינה מערבית אחרת. אם הם שמעו עליו, הרי זה היה בשיעורי היסטוריה, או בהרצאות על מדיניות רחוקות, נחשלות ופרימטיביות בעולם השלישי. המרצה לא התרשם מהזעזוע של הסטודנטים, ושאל האם לא יתכן שהעבריין עצמו היה מעדיף כאב חד אך חולף על עשר שנים תמימות בכלא, ומכאן התחיל דיון קצר על הנזקים והיתרונות של עונש כזה מבחינה חברתית. אולם נראה שאפילו התובע הממולח, שהעלה מן הסתם את הרעיון הזה כפרובוקציה, לא התכוון לפתח את הדיון עליו יותר מדי. אחרי הכל, הוא גם שאל שאלות פרובוקטיביות אחרות מהכיוון הפוליטי הנגדי, כאשר הקשה על הסטודנטים מדוע צריך להעניש פושעים בכלל, ולא הסתפק בתשובות שגרתיות או בנאליות. בכל מקרה, הרגע חלף והלך לו.

אינני זוכר האם הסטודנטים, שנהגו להתווכח על תוכן השיעור בקולניות במסדרונות בכל שבוע ושבוע, דיברו על הפרובוקציה של עונש המלקות. מה שאני כן זוכר, הוא שאם היתה הסכמה כלשהי בין כולם – ימנים ושמאלנים, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – היא היתה שמערכת המשפט הפלילי בארצות הברית "שבורה". הפרוגרסיבים סברו שהיא שבורה בגלל כליאת יתר, במיוחד של שחורים ומיעוטים אחרים, אפלייה גזעית וענישה לא הומאנית שרק מרבה את הנזק לחברה כולה. השמרנים הצביעו על הפשע המשתולל ברחובות, כראייה על כך שמשהו כאן לא עובד. באותה מידה, אפשר להעתיק את הדיון הזה בקלות לישראל של היום. מערכת המשפט הפלילי סופגת כל כך הרבה אש, מכיוונים כה רבים, עד שקשה להניח שהסדר הקיים אינו זקוק לשינויים משמעותיים. חסידי החוק והסדר, כמוני, מזדעזעים מההפקרות ששוררת ברחובות, מעליית הפרוטקשן, מכת הפריצות, הפגיעה בחקלאים והשתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית, ואנשים מהצד השני חושבים שהמערכת אטומה, אכזרית ומוטה לכיוון בעלי הכוח. נפגעות אונס, למשל, טוענות שיש במערכת הטיות מבניות כלפי עברייני מין וחסרונות מובנים למתלוננות, שעוברות "אונס שני" על דוכן העדים. בנוסף, מבקרים פרוגרסיבים מרבים לטעון, עם תמיכה אמפירית לא מבוטלת, שכליאה המונית עלולה להרבות פשע ולא לצמצם אותו. כלאת עבריין קטן עם פושעים ותיקים ומנוסים? תהיה בטוח שהוא יעבור בכלא "אוניברסיטה לפשע" ויחזור לסורו, מנוסה וקשוח יותר, כאשר ישתחרר. זאת במיוחד מפני שהפשע, בניגוד לקלישאה, משתלם. יש מעט מאד עבודות שבהם צעירים בעלי השכלה נמוכה יכולים להרוויח יותר כסף, כבוד והטבות אחרות מהחברה שסביבם.

אז אם אנחנו כבר דנים על שינויים עמוקים אחרים במערכת המשפט הפלילי, אולי כדאי לדון, ולו באופן תיאורטי, על תרומתו האפשרית של עונש כאב פיזי כמדרגה בין ענישה פעוטה (עבודות שירות, מאסר על תנאי) לבין כליאה של ממש? ראשית כל, הוא יכול להוות פשרה בין תומכי הענישה המחמירה לבין אלו שסבורים, בצדק מסויים, שכליאת יתר מחוללת פשיעה במקום לדכא אותה. הרי המלקות לא יכבידו על מערכת הכליאה, לא יעלו כסף רב לציבור בדמותם של בתי כלא נוספים, לא יספקו לעבריין קורס חינוך לפשע מתקדם, וישחררו אותו חזרה לחברה, לעבוד ולהתפרנס. בהקשר זה, עונש מקלות גורם הרבה פחות נזק לעברין עצמו מאשר כליאה.

מצד שני, יש גם תועלת לחברה בעונש מסוג זה. מלקות עלולות להוות הרתעה של כאב מיידי, חותך וקשה מנשוא, שקל הרבה יותר לדמיין (ולפיכך הרבה יותר מרתיע) מהאפשרות האמורפית של שלילת חירות, ואפילו מקנס שאפשר "למרוח" במשך תקופה ארוכה או להימנע ממנו בטענה ש"אין לך כסף". מלקות בליווי קנס כבד עשויות להיות פתרון מצויין לעבירות רכוש קטנות, מכות לחסרי ישע, גניבה מחנויות או אלימות במשפחה – עבירות שדווקא הן מקשות על חייו של הציבור הרחב יותר מהפשע ה"גדול". הן יספקו לקורבנות תחושת סיפוק וצדק מיידי, לצד אזהרה לעבריין, והבהרה שאם ישוב לסורו יתכן וייגזרו עליו לא רק מלקות נוספות, אלא עונש כליאה של ממש.

ולבסוף הבהרה: מדובר אך ורק בעונש לאחר הרשעה חלוטה, ולא באלימות משטרתית או חקירתית כלפי אנשים שלא הורשעו, ובוודאי לא בעינויי חקירה שמטרתם לגרום לנאשמים להודות בפשעים שיתכן ולא ביצעו.

אין להבין את המאמר הזה כקריאה להחזיר את עונש המלקות לספר החוקים. צעד חסר תקדים שכזה יש לבצע רק לאחר מחקר אמפירי מדוקדק של השפעותיו. ראוי, בכל מקרה, לבחון באופן מדוקדק את השפעת העונש הנ"ל במדינה המפותחת היחידה שמפעילה אותו, כזו שישראלים רבים מעריצים ורוצים לחקות בתחומים אחרים: סינגפור.

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו שלא באו לעולם. הסיבה עלולה להיות לא רק אטימות של בן השיח, אלא גם הבדלים משמעותיים בדרך הפרשנות ובתמונת העולם הכללית של הצדדים הניצים. ינשוף פוליטי-מדיני על מפגשים אקראיים ברחוב, קומדיות רומנטיות, גינוי פיגועים והתשתית העמוקה של אי הבנות פוליטיות.

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו על פוליטיקה, והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו לא באו לעולם. יש, כמובן, מצבים, שבהם הצד השני אטום מטבעו: אדם יהיר או בטוח בעצמו עד כדי כך, עד שאינו נוהג להקשיב כלל לטיעונים; אולם מצבים כאלו אינם נפוצים עד כדי כך. לפעמים האדם שאתם מתווכחים איתו הוא טוב לב, אינטליגנטי, אמפטי ופתוח בדרך כלל, כזה שאתם אפילו יכולים להגיע איתו לחיבור רגשי ואינטלקטואלי ממשי, אך בנושאים מסויימים הוא נאטם. לתופעה סיבות אפשריות רבות, אבל בפוסט הזה הייתי רוצה להתמקד באחת מהן: כל אחד מפרש את העובדות שמגיעות אליו בהתאם לאיזו "תמונה כללית", ששונה מאדם לאדם, ובהכרח משנה גם את פרשנות העובדות, אפילו הבסיסיות ביותר. כאשר אותה "תמונה כללית" שונה מאד בין שני אנשים, והם קולטים את אותן העובדות, מסקנה שנראית לאחד מהם כקומון סנס פשוט מתפרשת על ידי השני באור שונה לגמרי. אבל מכיוון שהצדדים לא מודעים לפעמים להבדל בתמונה הכללית, או שהם לא מעניקים לו את החשיבות הראויה, רף התסכול של שניהם עולה במהירות. איך זה יתכן ש"הוא" לא מבין מה שכל אדם נורמלי אמור להבין, כביכול?

כאן, הכינו את המעדרים לחפירה קלילה, מפני שהבנה לעומק של התופעה דורשת הסבר קצר על התחום הפילוסופי שנקרא הרמנויטיקה, או בעברית "תורת הפרשנות". במובן הבסיסי ביותר, "פרשנות" היא נטילה של קלט עובדתי, מה שאנחנו מקבלים מחושי הראייה, השמיעה, המישוש והריח, ושילובו בתמונת העולם הכללית שלנו בכדי להעניק לו משמעות. אין שום יכולת לעבד קלט ללא פרשנות. דמיינו, למשל, מצב שבו אני יוצא מהבית ורואה אדם מסויים, בגילי, צועד לו מעדנות ברחוב. הקלט, שמגיע מחוש הראייה, יהיה זהה עבורי ועבור שלושת השכנים שלי, משה, סיגלית ומירב, שיצאו מהבית באותו הזמן. אולם המשמעות של הקלט תהיה שונה מאד, בהתאם לאופן שבו הוא משתלב בתמונת העולם הכללית של כל אחד ואחד מהם. עבור משה, מדובר בזר לא מעניין, והוא דוחה את הקלט באותה מהירות שבה קיבל אותו. כלומר, אין משמעות לקלט בתמונת העולם הכללית שלו. סיגלית, לעומת זאת, שמה לב שההלך הוא חרדי, ומכיוון שספגה כבר מספר פעמים הערות על לבוש צנוע בשכונה, נוכחותו מתחברת לתמונת העולם שלה מיד בסעיף שנקרא "סכנת ההתחרדות של ירושלים". מירב, שרגילה לעבוד בארגוני חסד, שמה לב שההלך צולע ומהדס, ובתמונת העולם הכללית שלה נהוג לשאול אדם כזה אם הוא זקוק לעזרה. ואילו אני מזהה את ההלך כשמשון, המכר הנודניק שלי מהתיכון שחזר בתשובה, וממהר להתחמק לבל יחפור לי על סדנת ההתעוררות האחרונה שעבר בבית המדרש של הרב ברלנד. כלומר, אפילו בסיטואציה הפשוטה ביותר, לא ניתן לקבל סתם קלט ללא פרשנות. כמובן שהתגובה שלי (לברוח), של משה (להתעלם), של מירב (להציע עזרה) ושל סיגלית (להזעיף פנים) תשתנה בהתאם למקום ולחשיבות שיקבל הקלט בתמונת העולם הכללית.

כדי לסבך את העניינים, הבא נעבור למקרה המורכב יותר של שופט היושב בדין וצריך לפרש את החוק. אמנם יש מבקרים שחושבים, בתמימות, שאפשר להחיל את החוק איך שהוא, מילולית, בלי פרשנות, אבל בפועל הדבר אינו אפשרי. כמו כל אדם, שופט מקבל את ה"קלט" של מילות החוק, אבל חייב להעניק לו משמעות בתוך תמונה כללית שמורכבת, בין היתר, מתקדימים, נסיבות העבירה, וגם ניסיון החיים והשכל הישר של השופט עצמו. פרשנות החוק בהתאם לתקדימים חשובה במיוחד. אם שופטים לא יעשו זאת, הפרשנויות של חוקים מסויימים יתפרשו על קשת כל כך רחבה, עד שלא יוכלו להעניק אפילו צל של ודאות לבאים בשערי בית המשפט. הפילוסוף הנס גיאורג גדאמר כתב, דרך אגב, כי כל בני האדם כמעט מפרשים עובדות בדרך כלל לפי "מסורת פרשנית", בין אם הם מודעים לה ובין אם לא. יהודי מסורתי, למשל, יקרא בתנ"ך דרך המשקפיים של המשנה, התלמוד ופוסקים גדולים, אפילו בלי כוונה ספציפית לעשות זאת, פשוט כי כך הורגל לפרש ולקרוא את הטקסט.

לבסוף, ישנה תופעה מרתקת שאובחנה עוד ביוון העתיקה, ופילוסופים מודרניים כפרידריך שלאיירמאכר, וילהלם דילתיי והנס-גיאורג גדאמר כינו המעגל הפרשני. כשאנחנו מכניסים עובדה מסויימת לתוך תמונת העולם הכללית שלנו, קרי מפרשים אותה, היא עשויה להשפיע על תמונת העולם הכללית, שתשנה בתורה גם את פרשנות העובדות. תחשבו, למשל, על עצמכם כאשר אתם קוראים רומן, פותחים את הדף הראשון ונתקלים במשפט: "ג'יל נכנסה לדירתה וסגרה את הדלת אחריה." המשמעות שאתם מייחסים למשפט, והאפקט הרגשי שלו, ישתנה מאד בהתאם לציפיות שלכם מהספר. תחשבו בעצמכם על הסצינה של ג'יל נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת, ואיך תפרשו אותה אם אתם יודעים מראש שמדובר בספר אימה, קומדיה רומנטית, דרמה משפטית או ספר ריגול. כמובן, ככל שאתם קוראים יותר משפטים, שמצטברים בתורם לעמודים ולפרקים, גם הציפיות שלכם מהספר ותפיסת ה"מכלול" שלו ישתנו. למשל, יתכן שחשבתם שמדובר בספר אימה, ופירשתם את כניסתה של ג'יל לבית כתחילתה של סצינת רצח שהשאירה אתכם בקצות העצבים. אולם לאט לאט אתם מגלים שלא רק שג'יל נותרה בחיים, אלא שהספר דומה יותר לקומדיה רומנטית. בהמשך, אם תיתקלו במשפט "האלמוני פתח חרישית את חלון ביתה של ג'יל וחמק פנימה", תשערו שמדובר במאהב, ולא ברוצח. במילים אחרות, עם שינוי הציפיות מהספר כולו תפרשו באופן שונה את המשפטים שתקראו, דבר שישפיע בתורו על תפיסת המכלול, וחוזר חלילה. חוקרי הפרשנות השונים מסיקים מסקנות שונות מהמעגל. שליירמאכר, למשל, מדבר על אמפתיה של הקורא לכותב והזדהות עם העולם הרגשי שלו, שהולכת וגוברת עם הקריאה. גדאמר מדגיש את המסורת הפרשנית של הקורא, שמשפיעה על המעגל, ועל ה"אפליקציות" של הפרשנות, כלומר המסקנות המעשיות והאופן שבו הקורא משתמש ומנצל אותה לצרכיו. הוא טוען גם שה"אופקים" (נקודות הראייה והעיוורון) של הקורא והכותב הולכים ומתמזגים זה בזה ככל שהקריאה מתקדמת. אולם הפרשנות הבסיסית של המעגל ודרך פעולתו דומה אצל כולם.

עכשיו, הבה נראה כיצד אפשר ליישם את התובנות הפרשניות הללו לויכוחים פוליטיים. אם נביט לרגע באנשים שסביבנו, נראה שהן קריטיות אפילו במובן הבסיסי ביותר: פרשנות של קלט עובדתי בתוך תמונת עולם כללית. קחו, למשל, את הסוגיה הבסיסית בישראל של "גינוי פיגועים". כאשר מתרחש פיגוע באוטובוס בתל אביב, או פיגוע ירי בשומרון, משקיף יהודי יפרש את הקלט בתוך תמונת העולם הכללית שלו, שעשויה להיות מורכבת פחות או יותר מהנחות היסוד הבאות:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו, אלא אם אין ברירה.
2. העם היהודי נמצא תחת מתקפה מצד מצד הערבים והפלסטינים לאורך כל הסכסוך הישראלי-ערבי.
3. ישראל עשתה כל שביכולתה בכדי להשיג שלום, אולם הצד הערבי מנע זאת.
4. לפיכך, הרג של ערבים מצד יהודים הוא ביטוי לצימאון דם, פנאטיות דתית או למצער, רצון לסלק את היהודים מכל כברת אדמה בארץ ישראל.

כלומר, המשקיף היהודי הממוצע (ובכלל זה גם הפוליטיקאי היהודי הממוצע) עשוי לפרש את הפיגוע במספר ממדים. מעבר לתיעוב האנושי הכללי למעשה הרצח, הוא יבין אותו גם כהתקפה ספציפית על הקבוצה האתנית שלו, במטרה להשמידה, וכמעשה כפוי טובה מצד עם יריב שהציעו לו הכל, אך הוא סירב לכל ההצעות מרוע, רצחנות וכפיות טובה.

אולם אם יהודי ישאל ערבי-ישראלי (נניח לרגע בצד את הפלסטינים בשטחים) האם הוא מעוניין לגנות את הפיגוע, השואל יגלה במהרה שבן שיחו (ולא משנה מה עמדותיו הפוליטיות בתוך השיח הערבי!) מפרש את הקלט העובדתי בתוך תמונת עולם שונה. נניח, לצורך הדיון, שבן השיח הערבי שותף באופן מלא לסלידה האנושית מרצח חפים מפשע, ובכלל מחזיק בתפיסת עולם מתונה יחסית. גם במקרה כזה, תמונת העולם הכללית שלו עשויה להיראות בערך כך:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו.
2. היהודים שדדו ב-1948 ארץ שאינה שלהם, אולם הערבים – מסיבות של כורח ופרגמטיזם כאחד – השלימו בסופו של דבר עם המציאות הזאת ומוכנים להשתלב במדינת ישראל תוך שימור ייחודם התרבותי והלאומי.
3. החל מ-1967, ישראל מנהלת כיבוש אכזרי בגדה המערבית ובעזה, שכולל הרג בלתי פוסק של נשים, ילדים וחפים מפשע. המשקיף הערבי הממוצע אינו מתרשם מאמצעי הזהירות של צה"ל, בעיקר מפני שהוא חשוף לתוצאה הסופית ולאינספור תמונות זוועה המשודרות בערוצי הטלוויזיה הערביים.
4. 4.      התנגדות לכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה, כשלעצמה, היא דבר לגיטימי. רצח חפים מפשע אינו לגיטימי בהתאם להנחה מס' 1. יש שיאמרו אפילו שאלימות אינה לגיטימית, ועדיף להתנגד באופן בלתי אלים. אולי "זה לא התפקיד" של ערבים ישראלים להשתתף בה, או אפילו להביע עליה דעה חיובית בשל מצבם הרגיש. אולם בפני עצמה – היא לגיטימית.

לכן, כאשר אותו משקיף ערבי דמיוני שתיארתי כרגע שומע על פיגוע, המסקנה שלו אולי דומה לזו של שכנו היהודי במידת מה ("מדובר ברצח מתועב של חפים מפשע"), אולם שונה מאד בגלל ההבדלים בתפיסת העולם הכללית. לחשבון הפרשני, למשל, ייכנסו גם ההנחות שמדובר בכל זאת בהתנגדות לכיבוש (אולי רצחנית, לא לגיטימית, מוטעית, אבל התנגדות) ושה"כיבוש הישראלי" רוצח גם נשים וילדים באופן קבוע. בעיני ערבים מסויימים, כולל כאלו שבאמת דוחים פיגועים, "גינוי" עלול להתפרש כהסכמה עם הזוועות המתוארות בסעיף 3, ולכן הם ינסו לעיתים "לגנות את שני הצדדים" או לשלב את גינוי הפיגוע עם גינוי לכיבוש, דבר שישראלים-יהודים סובלנים אליו פחות ופחות. אחרים, בהתאם לסעיף 4, ינסו להתחמק, להימנע מהתייחסות או לרצות את בן שיחם היהודי באופן כזה או אחר, ולהתמקד בנושאים "אזרחיים" שבנוגע אליהם תפיסת העולם שלהם ושל שכניהם שונה פחות. אפילו פוליטיקאים ערבים שמגנים פיגועים בחריפות, כמו מנסור עבאס, לא עושים את זה מפני שתפיסת העולם שלהם זהה לזו של חכ"ים יהודים, אלא למרות שהיא שונה מאד, ומתוך התגברות – במאזן הכללי – על סעיפים 2, 3 ו-4 לטובת שיקולים אחרים.

כמובן שאצל משקיפים ערבים אחרים תהיה תפיסת העולם שונה עוד יותר מזו של שכניהם היהודים, ולפיכך הויכוח ייראה חסר טעם לחלוטין. כאן עוד נכנסים שאר מרכיבי הפרשנות שדיברנו עליהם: המסורת הפרשנית (איך אנחנו, הסביבה שלנו, ערוצי הטלוויזיה שאנחנו רואים והעיתונים שאנחנו קוראים רגילים לפרש אירועים כאלה), האפליקציות (כיצד אני רוצה להשתמש בפרשנות: האם אני זהיר מבחינה פוליטית, האם להיפך, אני מעוניין להתריס, או שמא אני משתמש בה כדי להלהיב את הבייס?). ולבסוף, אצל אנשים חושבים ונבונים, ייכנס לתמונה, בהדרגה, גם המעגל הפרשני. תפיסת המכלול של המשקיף הערבי עשויה להשתנות, למשל, , לשני הכיוונים, בעקבות מפגשים אינטנסיביים עם יהודים והיכרות עם השקפותיהם, חוויות אישיות (למשל היתקלות עם זירת פיגוע), ומכאן תשתנה בהכרח פרשנות העובדות, וחוזר חלילה.

הדברים כמובן נכונים לא רק לשיח על פיגועים, אלא כמעט לכל ויכוח פוליטי על נושא טעון, בין אם מדובר בהתחממות הגלובלית, חוק וסדר, כלכלה חופשית מול כלכלה מתוכננת, או טיבו של בנימין נתניהו. מטרת הטור שלעיל אינה לפתור אי אלו מהויכוחים הללו או לגשר על הפערים ביניהם, אלא רק להסביר, ברמת המטא, את התסכול של אנשים שחשים שהם מדברים ל"קיר אטום". במקרים כאלו, נסו ללמוד ולהבין את תמונת העולם הכללית של הצד השני. אולי היא תישאר בעיניכם מתועבת בדיוק כפי שהיתה קודם, אבל אולי, רק אולי, תצליחו גם ללמוד ממנה משהו.

מבקרים רבים סבורים שהמשפט הפלילי המודרני מתקשה יותר ויותר להגן על הציבור בעידן של מהומות המוניות, פרעות לאומניות ופשע מאורגן וטורפני. בראש ובראשונה, יש להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת חפות ואשמה הוא אחד מההישגים החשובים ביותר של החברה המערבית המודרנית, עקרונות הענישה הפלילית ראויים לשינויים מקיפים. מטרתו של העונש, טוען הינשוף, אינה בראש ובראשונה לגמול לפושע, להרתיע אותו או לשקם אותו, אלא "לדלל" את המרחב הציבורי מאנשים כמוהו.

בעשרות השנים האחרונות, המשפט הפלילי המערבי עומד בפני גלי מתקפה חזקים שמגיעים ממספר קבוצות של מבקרים, שחלקם מנסים לאתגר את עקרונות היסוד שלו. במיוחד מותקפים אותם העקרונות שנותנים לנאשם שפע של זכויות, הזדמנויות להוכיח את חפותו, הסף שדורש אך ורק "ספק סביר" בכדי לזכות אותו בדין, וכן ההנחה כי "עדיף לשחרר מאה אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד." מבקרות פמיניסטיות, למשל, טוענות כי ההליך הפלילי ידידותי לעברייני מין אך עוין לנפגעות. כך, הנאשמים ועורכי דינם צולבים את הקורבנות בחקירות נגדיות על עברן המיני באופן משפיל ומחפיץ. הנאשמים, לעומת זאת, יכולים להשתחרר בשל כל מיני הגנות טכניות ופרוצדורליות, או לקבל המתקה בעונש בזכות שלל נסיבות מקלות. כך, נאשמים יוצאים לחופשי בעוד קורבנות פוחדות להתלונן כדי לא לעבור "אונס שני" על דוכן העדים.

במקביל, המערכת הפלילית סופגת אש משני צידי המפה הפוליטית בשל חוסר היכולת שלה לכאורה להתמודד מול פשע אלים המוני או מהומות המוניות. הוגים ואינטלקטואלים משמאל, בעיקר בארצות הברית, מתלוננים על "כליאה המונית" שמחריבה קהילות שלמות, בעוד חסידי החוק והסדר מימין סבורים שהכליאה אינה המונית די הצורך. בישראל רבים נוטים להאשים את המשטרה שהיא חסרת אונים מול תופעות אנדמיות של עבירות רכוש, גניבות חקלאיות, גביית דמי חסות ואלימות לאומנית. שוטרים, שבשנים האחרונות מתפטרים בהמוניהם, מפנים את האש למערכת המשפט הפלילי. הם טוענים כי מאמצים אדירים של המשטרה להשיג ראיות נגד עבריינים "מבוזבזים" בידי שופטים אטומים, ליברלים ויפי נפש, שמשחררים חשודים במהירות או פוטרים אותם בעונשים מגוחכים. באירועי אלימות המוניים כמו "שומר חומות" הבעיה הזאת מוכפלת פי כמה, מפני שגישת המשפט הפלילי, המתייחסת לכל נאשם כאינדיבידואל, עולם ומלואו, מתקשה להוכיח "יסוד עובדתי" (מעשה, נסיבות, תוצאה) ו"יסוד נפשי" באירועים המוניים שבהם חלקו של כל נאשם עשוי להיות קטן יחסית.

מכל מקום, הקריאה לערוך רפורמה כלשהי במערכת המשפט הפלילי, והתחושה ש"משהו" כאן לא עובד, משותפת לחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. כמובן שהקריאות הללו סותרות, מגיעות מכיוונים פוליטיים רבים ושונים, ולא מתחשבות תמיד בתוצאות לוואי לא רצויות. לא בטוח שאיש ימין ישראלי שקורא להקלת מבחן הספק הסביר במקרים של טרור פלסטיני, בין אם בנימוקים שמדובר ב"אויב" או בהצבעה על צרכים בטחוניים דחופים, ישמח אם מספר הרשעות השווא יעלה גם בעברות אחרות, שבהם עלולים להיות מעורבים אנשים מקבוצת הייחוס שלו, שכניו וחבריו. מי שתומכת בהגבלות מסיביות על חקירה נגדית של קורבנות אונס, לא בהכרח תתמוך בהגבלות כאלו, הפוגעות בנאשם, גם בתיקים של נאשמות עניות שנחשדות בגניבה. אבל מכיוון שמערכת המשפט הפלילית צריכה לטפל באינספור מקרים מורכבים ושונים זה מזה ובכל זאת להיות אחידה, בכדי שאנשים יוכלו לדעת פחות או יותר מה צפוי להם – כל צעד שייעשה לטובת אחד מהצדדים עלול לפגוע גם (באופן לא צפוי) באינטרסים היקרים לליבם.

לי יש דעה משלי בויכוחים הללו על ההליך ההוגן, אך לא אביע אותה במפורט בפוסט הזה. די יהיה לומר שאני סבור שהקפדה על זכויותיהם של נאשמים, בכל מה שנוגע להוכחת חפות או אשמה, היא אחד מההישגים החשובים ביותר של התרבות המערבית, וחשוב מאד לשמר אותה. עם זאת, כפי שאמר גם השופט יצחק עמית, יש לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, כלומר לצמצם מאד הגנות על נאשמים שאינן קשורות להוכחת אשמה או חפות, כמו "הגנה מן הצדק" וכללים פרוצדורליים למיניהם.

מה שכן הייתי רוצה לעשות כאן זה להציע רפורמה שנוגעת בעיקר לענישה של נאשמים שכבר הורשעו, שיכולה לסייע למערכת להתמודד עם אירועי אלימות המונים ואינטנסיביים, כמו הפשיעה של כנופיות בדואיות בנגב או פרעות שומר החומות. מי מכם שילמד משפט פלילי, תורת המשפט או קרימונולוגיה, ישמע בוודאי מהמרצים שלו שישנן ארבע גישות לענישה פלילית המקובלות בימינו: גמול, שיקום, הרתעה ומניעה. הכישלון של המערכת הפלילית להתמודד עם בעיית הפשיעה נובעת, לדעתי, מדגש מוגזם על שלוש הגישות הראשונות, על חשבון האחרונה. גישת הגמול, למשל, הוגנת מאד, אך פחות רלוונטית במצב שבו הנאשם הוא חלק מהמון מתפרע. יתכן שאדם השתתף בהתפרעות המונית וזרק רק אבן אחת, כך שמבחינה גמולית לא מגיע לו עונש חמור. אולם, בתקופה שהתפרעויות ולינצ'ים הם מכת מדינה, החומרה של מעשי הנאשם הזה גוברת, מפני שהוא סייע לבניית המאסה האנושית שבעצם קיומה פוגעת בביטחון. כמו כן, במצב שבו גניבות הן מכת מדינה ומערערות את תחושת הביטחון האישי באזורים נרחבים, גמול ענישתי צנוע על גניבה קטנה אינו מכסה את מלוא חומרת המעשה. שיקום כושל בחלק גדול של המקרים, ובוודאי שאינו רלוונטי כאשר העבריין משתייך לקבוצת התייחסות לאומנית העוינת למדינה או לתת-תרבות של פשע (כלומר במצבים שבהם קרוביו, חבריו וכל המעגל הקרוב לו יחזירו אותו מיד לדרכו הרעה ויסכלו את מאמצי השיקום). אפילו הרתעה בעייתית יותר ממה שנדמה. מבקרים משמאל, למשל, מצביעים בצדק על מחקר המפקפק ביכולת של עונשים חמורים להרתיע. עבריין בדרך כלל לא חושב על העתיד הרחוק, ובוודאי שהשאלה האם יישב חמש שנים או עשר שנים בכלא לא תטריד אותו באמת לפני שיבצע עבירה שנועדה לספק צורך מיידי.

אבל מה שאותם מבקרים מפספסים, היא שענישה חמורה קריטית לגישה הרביעית, ולטעמי החשובה מכולם – מניעה. כאשר שוללים רישיון נהיגה לעבריין תנועה, למשל, המטרה העיקרית אינה להרתיע, לשקם ואפילו לא להשיב לו כגמולו, אלא להוציא את הנהג המסוכן הזה מהכביש בכדי שלא יוכל לפגוע בעוברי דרך נוספים. במילים אחרות, אנחנו מדללים את מאגר העבריינים הפוטנציאליים, מפחיתים את מספר העבריינים לתא שטח ובכך מגנים על הציבור הנורמטיבי. כך צריך לבחון גם עונשי מאסר. שופטים שמרחמים על בריוני רחוב, אנסים, גובי פרוטקשן, גנבי רכב ושאר עבריינים "קטנים" שממררים את חייו של האזרח הנורמטיבי, לא מבינים שבסבירות גבוהה מאד אותם אנשים יחזרו להתעלל באזרחים ברגע שישוחררו ממעצר או מאסר. הדברים חמורים במיוחד בשעת מהומות, כאשר ישנו צורך אקוטי לדלל את ההמון המתפרע על ידי מעצרים המוניים לתקופה ממושכת במטרה לשבור את המבנה ולהקהות את החוד והמסה של הלינצ'ים וההתפרעויות. הדבר נכון גם לקבוצות פליליות. נכון שעבריינים צוברים ניסיון בכלא מתוך חיכוך עם עבריינים אחרים, אבל אם נכלא אותם לשנים ארוכות באמת, תהיה להם פחות יכולת ופחות אנרגיה בכדי לנצל את הניסיון הזה ברחוב.

המחוקק, לפיכך, צריך להגביל את שיקול הדעת של שופטים באמצעות עונשי מינימום מסיביים על עבירות אלימות שהופכות ל"מכת מדינה", קרי, לקרב את העונש המינימלי ששופטים יכולים לפסוק לעונשים המקסימליים שקבועים בחוק. יש לשנות בחוק את פסיקת בג"ץ המקנה "מרחב מינימום" לאסיר, באופן שמגביל את יכולת המערכת לכלוא, ולבנות במהירות מחנות זמניים לעצורים חדשים, עד שהמדינה תוכל לסיים את בנייתם של בתי כלא חדשים ומרווחים. אפשר אפילו לשקול להחזיר לחוק את עונש עבודות הכפייה, בכדי שהאסירים יוכלו לכסות חלק מעלויות כליאתם.

לבסוף, יש לשנות את הקריטריונים הנוגעים ל"מעצר עד תום ההליכים". בישראל הליכים משפטיים נמשכים לעיתים זמן רב, ולכן שופטים יכולים לגזור על פושעים מסוכנים להישאר מאחורי סורג ובריח עד שיזוכו (ואז ישוחררו) או יורשעו (ואז ירצו את עונשם, מינוס ימי המעצר). פיני בדש, ראש מועצת עומר ומומחה מאין כמוהו בבעיות הפשע והביטחון בדרום, אמר פעם שהחלטה של בתי המשפט לעצור את כל הגנבים והעבריינים האלימים עד תום ההליכים – היא לבדה עשויה להפחית את הפשע בדרום בחמישים אחוזים. בינתיים, גנבים שמשתחררים למעצר בית כל כך "מורתעים", עד שלפעמים הם גונבים כלי רכב ממגרש החנייה של בית המשפט בדרכם ל"חלופת המעצר". השופטים חייבים להבין (ואם לא, המחוקק צריך להסביר להם) שמסוכנות בהקשר של פשע ההופך למכת מדינה אינה אינידיבידואלית, והנסיבות האישיות של הגנב מעניינות פחות מהעובדה שהוא נטל חלק פעיל בתופעה המונית המסכנת את הציבור. אפילו במעצר עד תום ההליכים, אם כן, יש אלמנט של דילול.

אני מודע לכך שהרפורמות שאני מציע אינן שגרתיות, ובמידה מסויימת הן עומדות במתח עם עקרונות יסוד של ענישה פלילית ושל דיני מעצרים. לדידי, גם שופטים וגם מחוקקים חייבים להבין שמטרתו העיקרית של המשפט הפלילי היא להגן על הציבור הנורמטיבי, ורק לאחר מכן, ובעדיפות שנייה – לשמור על זכויותיהם של עבריינים. כמו כן, צריך להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת אשמה או חפות הוא אינדיבידואלי לחלוטין, ענישה חייבת לכלול בתוכה גם מרכיבים קולקטיביים של מניעה ודילול שמתעלים על עניינו של העבריין עצמו.  

למה חילונים רבים מתנגדים לכניסת חרדים לשכונות מעורבות? יש לכך הרבה מאד סיבות לא לגיטימיות, ובתוכן – סיבה אחת לגיטימית לגמרי: בכל מקום שהחרדים הופכים בו לרוב, מוקמים מחסומי שבת ומתוקנות תקנות שמדירות את כל יתר הקבוצות. הינשוף על גזענות, ציביון והרצון להחזיק את המקל בשני קצותיו.

לפני כשנה, התקשורת הזדעזעה מסרטון שהראה גבר במושב הצפוני בוסתן הגליל מקלל קללות נמרצות מתווך שניסה להביא חרדים לראות נכסים בשכונה. אותו תושב השתמש בשפה וולגרית ומגעילה, על גבול האנטישמיות, ולכן עורר זעם מוצדק במקומות רבים. "היצור ההוא מבוסתן הגליל", קרא לו יעקב אייכלר, מגיש חדשות לילי ברשת ב'. בפוסט הזה, הייתי רוצה לנצל את מעמדי כתושב של שכונה מעורבת בירושלים להביע את עמדתי הסובייקטיבית בעליל בנושא, להסביר מדוע חילונים רבים אינם אוהבים שחרדים נכנסים לשכונה שלהם, ומה הבעיה בחיים מעורבים מסוג זה באופן כללי. באותו הזמן, הייתי רוצה להצביע על נקודות מושתקות ומוקדי צביעות שנעדרים בדרך כלל מהשיח הציבורי, מטעמי פוליטיקלי קורקט.

ראשית כל, הערה. מסיבות של נוחות וקוצר היריעה לא אתייחס לשאלה האם קהילות קטנות, כפרים, מושבים שיתופיים, קיבוצים ויתר קומונות, זכאים "לשמור על הציביון" באמצעות ועדות קבלה. האמור בפוסט הזה יתייחס רק לשכונות בערים גדולות כמו ירושלים, שתחלופת התושבים מהן ואליהם חופשית ותכופה הרבה יותר.

באופן כללי, בני אדם מכל הסוגים מעדיפים – בדרך כלל ובהעדר שיקולים טובים לצד שמנגד – לגור ליד אנשים שדומים להם. זהו הנימוק שעולה בדרך כלל בדיונים הללו, תחת מילות קוד כמו "צביון השכונה", "אופי הקהילה" ואפילו התירוץ הכלכלי לכאורה "ערך הדירות". עד כמה שהנימוק הזה תופס אחיזה בחזקה בתודעה האנושית, לשיטתי הוא פסול מעיקרו. קודם לכל, מבחינה עקרונית, נימוק כזה אינו מתיישב עם חופש התנועה וההגירה. גם מבחינה פרקטית, המדינה המודרנית מניחה תנועה חופשית של אנשים בתוכה, ולתושבי עיר אין "בעלות" על שום דבר מחוץ לנכסים הפרטיים שלהם, שניתנים לקנייה ולמכירה בשוק החופשי. אם כל שכונה תוכל לשמור על ה"ציביון" שלה ולמנוע הגירה כרצונה, תהפוך המדינה לרצף ארוך של אחוזות פיאודליות עוינות, סגורות ומסוגרות על מנעול ובריח. לבסוף, הסיפור העגום של האפרו-אמריקאים בארצות הברית הוכיח ש"זכות" לסגור שכונות וקהילות ממניעים אתניים וגזעיים דוחקת מיעוטים לתוך סלאמס עם שירותים עירוניים עלובים ומונעת את ההתפתחות שלהם. "אופי" של שכונה לעולם לא נצחי, והוא משתנה עם הזמן וההרכב הדמוגרפי של התושבים.

נימוק מבוסס יותר, כביכול, הוא שבני קבוצה מסויימת מעורבים יותר בפשע, בטרור או בפעילויות שליליות אחרות, אך גם כאן יש לדחות אותו, מפני ששלטון החוק המודרני אינו יכול להטיל אחריות קולקטיבית על קבוצה בגלל מעשי חלק (קטן) מחבריה. זו לא אשמתו של הרופא הערבי מכאבול, שרוצה לעבור לשכונה חדשה בכרמיאל, שאחרים הדוברים את שפתו עסקו בטרור או בפשע. ומלבד זאת, אלו שמעוניינים לעבור לאזורים של הרוב האתני הם בדרך כלל אנשים שמחפשים איכות חיים ולא צרות.

הבעיה מתחילה כאשר ברור מהניסיון שקבוצה מסויימת, ברגע שהיא משיגה רוב בשכונה, נוקטת צעדי כפייה פעילים, מונעת מיתר התושבים לחיות לפי דרכם ואמונתם ולמעשה דוחקת אותם החוצה. בירושלים תוכלו לשמוע הרבה סיפורים על שכונות שהתחרדו, ותושביהן החדשים התנכלו לחילונים, לדתיים או ללא יהודים בכדי לסלק אותם (החל מניקוב צמיגים וכלה בהצקות חמורות יותר). אולם, כאמור, אי אפשר להצר את צעדיהם של אנשים חפים מפשע בגלל מיעוט של פושעים, ומנסיוני הירושלמי אני יכול לומר שרוב השכנים החרדים הם אנשים שלווים שבאמת לא רוצים, אינדיבידואלית, להציק לאיש.

היכן נמצאת הבעיה בכל זאת? במחסומי השבת. כל ירושלמי יודע שכל שכונה שהחרדים הופכים בה לרוב, מושבתת מכל פעילות בשבת. בגבעה הצרפתית, למשל, צצו "בניינים שומרי שבת" שאסור לדייריהם לראות טלוויזיה או לשמוע מוזיקה ביום הקדוש. ואם כי אלו עדיין מיעוט, ברור לכל שברגע שהחרדים יהפכו לרוב בשכונה, מחסומי שבת יסגרו אותה מכל צדדיה. וברגע שיש מחסום שבת – אין לחילונים מה לעשות בשכונה, והם למעשה מגורשים ממנה. אפילו את הרכב הם לא יוכלו להחנות ליד הבית. וכמובן, מחסום השבת מקבע את אופיו החרדי הטהור של האזור לנצח, ומונע שינוי כלשהו לכיוון ההפוך. הוא גם מעודד הקצנה נוספת, כדוגמת ההתפרעויות באזור רחוב ירמיהו כנגד עבודות הרכבת הקלה.

אז לחבריי ולשכניי החרדים אני אומר: אין לי שום בעיה לחיות לצדכם, בדיוק כפי שאין לי שום בעיה לחיות לצד דתיים לאומיים, ערבים או תושבים זרים מכל מדינות העולם. לא מפריע לי לראות אנשים בעלי לבוש שונה ברחוב, לא מפריע לי שיש אווירת שבת, וגם לא בתי כנסת, מקוואות ויתר מוסדות דתיים. מה שכן מפריע לי, הוא הניסיון האוטומטי לכפות אורחות חיים חרדיים על כל מקום שחרדים הופכים בו לרוב. כבר היום, בגבעה הצרפתית, יש לחץ כבד על מסעדות במרכז המסחרי שלא לפתוח בשבת. ברור לכולם שבשכונה עם רוב חרדי, כל המקומות הלא כשרים ייסגרו לאלתר. החרדים מוזמנים לשמור על אורחות חייהם כרצונם, אבל אין לי שום חשק שיכפו עלי מחסומי שבת, או יאמרו לי מתי לרוץ עם אוזניות (רק היום חרדי עצר אותי באמצע ריצה כי "היום השבת לפני חודש אלול ואתה צריך לומר איתי ברכות"), מתי לראות טלוויזיה או איזה מוזיקה לשמוע. וכמובן, אין לי חשק שיעירו לנשים בשכונה על "לבוש לא צנוע".

במילים אחרות, הציבור החרדי בירושלים ומחוצה לה לא יכול להחזיק את המקל בשני קצותיו. אם המנהיגים שלו ישתמשו בדמוגרפיה בכדי לכפות אורחות חיים ולגרש בפועל את שאר התושבים, שלא יתפלאו ויבכו על "אנטישמיות" כשבני קבוצות אחרות מתנגדים לכניסתם לשכונות חילוניות או מעורבות.

מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.

עד לפני עשרה ימים, היו סיבות רבות לאופטימיות בכל הנוגע לקמפיין המלחמה בפשע בחברה הערבית. נראה היה שתוכנית "מסלול בטוח" של סגן שר הבט"פ, יואב סגלוביץ', הכתה במשפחות הפשע הערביות הגדולות: נרשמה, למשל, עלייה בלכידת כלי הנשק ופיענוח מעשי הפשע, וירידה דרמטית (של 30 עד 50 אחוזים) במקרי הירי ובמעשי הרצח. חלק מראשי משפחות הפשע במגזר ירדו למחתרת ואפילו ברחו לחו"ל. עם זאת, בימים האחרונים, נראה שההישגים הללו מתחילים להתקזז ואפילו להתאפס, עם עלייה דרמטית במקרי הרצח בערים הערביות בדרום, בצפון ובמשולש. ניתנו לכך מספר הסברים. יש האומרים, למשל, שבחודש הרמדאן והימים האלימים שבאו אחריו, המשטרה התמקדה בעיקר בירושלים ובסיכול טרור, ו"הורידה את הרגל מהגז" במלחמה המתמידה בפשע ביישובים הערביים. עם זאת, הסבר אחד ספציפי צד את עיני במיוחד. במאמר של ג'וש בריינר ודיאא חאג' יחיא ב"הארץ" הועלתה הסברה שהעלייה באלימות קשורה דווקא בתוצאה לא רצויה של הצלחת המבצע המשטרתי. מפני שהמשטרה הצליחה לפגוע קשה בכנופיות הערביות הגדולות, שהיו אחראיות לחלק גדול מאד מהפשיעה, נפער חלל שלתוכו נכנסו כנופיות קטנות יותר, ידועות פחות לגורמי אכיפת החוק. כנופיות כאלו נוטות להיות אלימות אף יותר, מכיוון שהן סוללות את דרכן למעלה במאבק קשה ורווי דם נגד יריביהן. אם הסברה הזאת נכונה, הרי שיש לפתח תורת לחימה למאבק בכנופיות הקטנות, ובמידה מסויימת – להתחיל מהתחלה. נראה שמבצע משטרתי מוצלח למלחמה בפשע בחברה הערבית לעולם לא יהיה לינארי, אלא יתקדם בגלים של הצלחה וכישלון, גאות ושפל, במשך שנים רבות.

כדי לדעת האם הסברה הזאת נכונה אם לאו יש לקבל גישה יותר אינטימית משלי לנתונים משטרתיים. בלי לקבוע מסמרות בנושא הספציפי, יהיה מעניין להתבונן בהיסטוריה ובמקומות אחרים בעולם כדי להפיק תובנות אפשריות. רמז ראשון נוכל למצוא בכתביו של רורי מילר, שוטר, סוהר ואומן לחימה אמריקאי, שהתמחה בחקר הפשע והאלימות. מילר טוען כי האזורים המסוכנים ביותר לחיות בהם אינם אזורים שנשלטים על ידי כנופיות פשע יציבות, אלא דווקא שכונות שנמצאות "בקו החזית" בין ארגוני פשע שונים. אלו מהוות זירה למלחמות אכזריות בהן אזרחים חפים מפשע נפגעים על בסיס יומי.

לאחרונה, יצא לי להסתכל במסגרת מחקרי שלי במאמרים של אדוארד מקורד, אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים של סין בראשית המאה העשרים. מקורד, שחקר רבות את תופעת ברוני המלחמה (warlords) בסין הרפובליקאית, בחן לעומק את מעשי הטבח שביצעו צבאות ניצים שונים ברחבי המדינה הענקית. הוא הגיע למסקנה שאזורים שבהם ברוני מלחמה ספציפיים שלטו לטווח ארוך נטו להיות יציבים ורגועים יחסית. אין פירוש הדבר שהחיים בהם היו גן עדן. להיפך: שלטונם של רבים מברוני המלחמה היה כושל, עריץ ושרירותי, וחלקם אף נהגו לסחוט משאבים מהאוכלוסיה דרך קבע בכדי לממן את צבאותיהם. אולם ככל שברון מלחמה נשאר יותר זמן בשטח מסויים, כך היה לו אינטרס לדאוג לפוטנציאל הייצור של המחוז, לשקט ולשלום, בכדי שהאיכרים יגדלו אוכל, הפועלים ייצרו מוצרים והסוחרים ימכרו אותם. התעללות קשה מדי באוכלוסיה עלולה להוביל למרידות ובריחה של איכרים, כמו שחיטה של תרנגולת המטילה ביצי זהב. מעשי הטבח הגרועים ביותר התרחשו על ידי צבאות של ברוני מלחמה שהיו בתנועה, בעיקר בהתקפה או בנסיגה. באופנסיבה, חיילים שדדו מכל הבא ליד כתגמול על סבלותיהם. בנסיגה, הם רצו לשדוד על אחת כמה וכמה, בכדי להבטיח את עתידם הכלכלי אם הצבא יתפזר. בדיוק כמו אצל הצבא היפני ששלט בחלקים של סין בשנים מאוחרות יותר, מעשי ביזה כאלו היו יכולים להסתיים בקלות באקטים מזעזעים של הצתה, אונס וטבח. האזורים שסבלו הכי הרבה, לפי מקורד, היו האזורים השנויים במחלוקת, מכיוון שברוני מלחמה שונים נעו בהם הלוך ושוב, ועם כל "תנועה" כזאת האיכרים המקומיים עברו את הסיוט מחדש. כל מעבר של ברון מלחמה בכפר היה עלול להסתיים בטבח, או איך שכינו זאת בתקופה, "אסון צבאי" (bingzai). כלומר, עדיף לאיכרים שברון מלחמה אחד – לא משנה מי – ינצח את כל היתר. זה היה, לפי מקורד, אחד מסודות הפופולריות של מפלגת העם הסינית (Kuomintang) ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. לצד אידיאולוגיה מלהיבה, הן יכלו להבטיח כיבוש קבוע ולכן שלו יחסית, אפילו אם שלטונן היה אף הוא עריץ ואכזרי.

תופעה דומה, ואף גרועה יותר, זיהה החוקר טימותי ברוק במחקריו על שיתוף פעולה של סינים עם הכובשים היפניים במזרח המדינה. הצבא הקיסרי היפני, כידוע לכולנו, היה אכזרי להפליא, וחולל באזורים הכבושים מעשי טבח מסמרי שיער, שלוו – כנהוג באזור – גם בהצתות ובאונס המוני של נשים בכל הגילים. ובכל זאת, היו סינים רבים, כולל אנשים הגונים ומכובדים בעיני עצמם, ששיתפו עם היפנים פעולה בהקמת ממשלי בובה מקומיים. הסיבה לכך, לפי ברוק, היתה שסינים רבים העדיפו יציבות על פני נקמה, ובשנים הראשונות של המלחמה נראה שרק היפנים היו מסוגלים להביא יציבות כזאת. הבעיה היתה שהם לא באמת הצליחו. בחלק גדול מהמקומות, אזורי הכפר התמלאו בלוחמי גרילה סינים מסוגים שונים. מכיוון שאלו נאלצו ליטול משאבים מהאוכלוסיה בכדי לשרוד (אפילו אם קראו לכך "מס מלחמה פטריוטי" או בכינוי מכובס אחר), בעיני רוב התושבים הסינים הם היו שודדים לכל דבר. כך, לפי ברוק, חיו הכפריים הסינים בפחד מתמיד ורעדו כאשר התקרבו אליהם אנשים חמושים מכל הסוגים: חיילים יפנים, שוטרים סינים משתפי פעולה, פרטיזנים ולוחמי התנגדות ממפלגת העם או מהמפלגה הקומוניסטית, שומרי ראש של עשירים מקומיים, או סתם שודדים – כל אלו לקחו מהם את גרגר האורז האחרון, ולפעמים הכו, אנסו או רצחו אותם. הבעיה העיקרית היתה שלא היתה דרך אמיתית לרצות את כל החמושים הללו, מפני שהם נלחמו אחד בשני. אם שיתפת פעולה עם היפנים, הפרטיזנים הגיעו להעניש אותך בלילה. אם נתת מזון לפרטיזנים בלילה, היפנים הגיעו להעניש אותך ביום. המצב הגרוע ביותר האפשרי הוא להיות לכוד בין הפטיש לסדן במצבים כאלו, שבהם כוחות הכיבוש דורשים ציות אך לא מסוגלים לספק ביטחון, בעוד לוחמי ההתנגדות דורשים נאמנות אך לא יכולים לספק הגנה. המצב הזה, כמובן, לא היה ייחודי לסין: אפשר לראות דינמיקה דומה גם בלוחמה הפרטיזנית נגד השלטון הנאצי בפולין ובברית המועצות.

לבסוף, מחקרו החלוצי של נהאוניהאל סינג, חוקר הודי שהתמחה בהפיכות צבאיות, מראה כיצד הדינמיקה הזאת משפיעה באופן ייחודי על התוצאות של פוטשים למיניהם. במהלך הפיכות צבאיות, הבחין סינג, הצדדים הניצים (ממשלה ומורדים) מעדיפים לפעמים לוותר ולהיכנע ולא להילחם עד הסוף. זאת מפני שהשחקנים השונים רוצים, בדרך כלל, לשלוט על המדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים ממושכת. לכן, ברגע שנראה שצד מסויים עומד לנצח, כל השחקנים הנייטרליים (למשל גנרלים שיושבים על הגדר) מצטרפים אליו ומכריעים בדרך כלל את גורל ההפיכה לשבט או לחסד. הטענה המעניינת של סינג היא שלא מדובר בהכרח ביתרון צבאי אמיתי. יתכן שצד מסויים (למשל נשיא רוסיה ילצין שהתמודד מול מורדים ב-1993) נמצא על סף הפסד אבל יוצר רושם מוטעה שהוא עומד לנצח, גורם לשחקנים מהססים להצטרף אליו וכך חוטף ניצחון ממלתעות התבוסה.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהמצב הגרוע ביותר לאזרח הנורמטיבי הוא מאבק ממושך בין גורמים אלימים שונים המתחרים על נאמנותו ועל המשאבים שלו. האם זה המצב גם בחברה הערבית בישראל, לאחר היחלשות הכנופיות הגדולות והופעת ארגוני פשע בינוניים בחלל שהשאירו? לכך לא נוכל לספק תשובה וודאית. מה שבטוח הוא שמאבק בפשיעה מחייב סבלנות וסובלנות לעליות ומורדות. בהקשר זה, חשוב לא רק להגביר מאמצים ולגייס שוטרים נוספים, אלא גם לערוך רפורמות ארוכות טווח, כפי שעושה ממשלת בנט: לערב את מס הכנסה ורשויות אכיפה כלכליות אחרות במלחמה בפשיעה כדי לחלט רכוש, לתת למשטרה רשות לחפש נשק בלי צווים כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על הימצאו, להחמיר ענישה, להקל בדיני ראיות, ולבסוף גם לשפר את פעילות החינוך והפנאי לנוער מובטל ומשועמם. רפורמות כאלו יבטיחו שגם אם יהיו גלי הסלמה ונסיקה של אלימות עקב יצירת כנופיות קטנות והפיכתם של אזורים מסויימים ל"שנויים במחלוקת", אלו יהיו קצרים וניתנים לשליטה ככל האפשר.

אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.