קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש?

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

כתב ספר עוצר נשימה – עמית סגל. צילום: אריק סולטן, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

יצר שיטה, והתחרט: דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

השלום התחלף בהפרדה ובנסיגה חד צדדית: אריאל שרון מודיע על תוכנית ההתנתקות

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

"מותק בול באמצע": איך נופל תמנון פוליטי

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

גילי איצקוביץ ב"מותק בול באמצע". קרדיט: ויקימדיה ו"כאן 11"

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

טעויות בשיקול הדעת שיכולות להפוך לקטלניות – אבי קושניר בתפקיד הלוביסט טורצ'ין ב"מותק בול באמצע". קרדיט: טוויטר, כאן 11.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

BOSOM BUDDIES.jpg
לפעמים, סצינות חתולים יכולות להיות מצמררות, ודי לחכימא ברמיזה. קרדיט: ויקיציטוט, CC-BY-SA 2.0

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

רכז מידע: למה קשה לנו להיות "עצמאיים" ו"ביקורתיים"?

בנושאים מסובכים ומורכבים כמו מדע, חיסונים וכדומה, אי אפשר להיות "עצמאי" ו"ביקורתי" בלי ללמוד את התחום במשך שנים. רוב האנשים חייבים לבחור למי להאמין, האם לרוב המוחלט של המדענים והרופאים, או ל"דיסידנטים" שתהילתם נובעת מהתנגדות ל"ממסד" או ל"משטר". גל ההתנגדות לחיסונים, שמאיים להטביע את כולנו, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האנטי-ממסדיות וחוסר האמון האנדמי ב"משטר" באשר הוא.

Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

חמדני שוטר זוטר

רכז מידע למען המשטר

ברק כהן, רכז מידע

בשמיים הסוערים של מתנגדי החיסונים עלה בימים האחרונים כוכב חדש, פלוני אלון מזרחי, שמוכר בברנז'ה כפעיל ימין קיצוני שהפך את עורו והתגייס לשמאל הרדיקלי. לאחרונה, כשהתבקש להסביר "מדוע הוא מנג'ס בנושא הקורונה והחיסונים", נתן את ההסבר המאלף הבא. אני רוצה להתעכב עליו, מפני שהוא דוגמא לתופעה רחבה ומעניינת בהרבה:

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי… תמיד, תמיד בחיים, יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

שימו לב מי האויב של מתנגדי החיסונים: תמיד מדובר בממסד כלשהו. ה"משטר", "התעשייה", ה"ביג פארמה", הרופאים הבכירים והמושחתים שמקבלים כסף מחברות ענק כמו פייזר, ארגונים חובקי עולם שכל מטרתם לרמות אתכם, לשדוד את כספכם, להזריק לכם חומרים ותכשירים נסיוניים, בעוד המדענים והפוליטיקאים נקנים בכסף וטובות הנאה. הגישה הפופולרית הזאת, שהסרט מטריקס היה ביטוי אומנותי נאמן שלה, מניחה תמיד, במילים של משחק מחשב שנכתב פעם על ה-CIA, ש"כל מה שאתם יודעים זה שקר". בניגוד למרקסיזם הישן, לא מדובר כאן ממש במאבק מעמדי, אלא בעיקר במאבק של ה"ממסד" או "המשטר", המייצג תמיד רוע, חמדנות ואטימות, לבין המתנגדים לו, המתברכים בידע יקר ערך שנציגי המשטר תמיד מנסים להשתיק.

מתנגדי החיסונים מנסים להציג את עצמם כאנשים ביקורתיים ובעלי מחשבה עצמאית שמסרבים "ללכת עם העדר". בפועל, העולם המודרני מציף אותנו בשטח של מידע בתחומים רבים ושונים. כדי להיות "שיפוטי", "ביקורתי" ובעל "מחשבה עצמאית" בכל אחד מהם, צריך, מה לעשות, ללמוד את התחומים הללו. אני לא מדבר על דיוני מדיניות ("מה צריך לעשות") שמושפעים בראש ובראשונה מהעדפות וערכים, אלא על שאלות של אמת מדעית. בכדי להביע עמדה עצמאית, שיפוטית וביקורתית בתחומי אפידמיולוגיה וחיסונים, למשל, יש צורך בלימודים של שנים רבות. בלוגר מדעי מוביל ניסח את הבעיה במילים הבאות:

מדהים, אני יודע. אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומייד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג.

לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת. זו הסיבה בגללה תגובות לפוסט הזה עם ״הוכחות וראיות״ לכך שחיסונים לא עובדים או מזיקים פי 1,000 יותר ממה שטוענים וכו׳ הן חסרות תוחלת. יש לכם הוכחה שכזו? בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת איתה לאימונולוג, ביולוג, או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך.

רוב האנשים לא יכולים להבין נושאים מדעיים מורכבים בעצמם. תמונת אילוסטרציה. Credit: Jan Pietruszka, depositphotos.com

חובבים רציניים, שמתעניינים וקוראים בתחום, יכולים לפחות להבין את הדברים שכותבים המומחים השונים, ולראות מתי יש קונצנזוס בתחום ומתי מתגלעים חילוקי דעות אמיתיים. רוב מוחלט של בני האדם אינם כאלה. אין להם לא את הידע, לא את הסבלנות ולא את הזמן הדרוש. אלו שחושבים שהם יכולים להיות ביקורתיים ו"בעלי מחשבה עצמאית", בדרך כלל הולכים במסלול קבוע: הם רואים כמה סרטוני יו טיוב, קוראים כמה בלוגים (דבר שמושפע כמובן ממילות החיפוש שהם מזינים, מהפידים שלהם ברשתות החברתיות ומהאלגוריתם שהם משתמשים בו), ובסופו של דבר מגיעים לדמות כריזמטית כלשהי שלה הם פשוט בוחרים להאמין. אף פעם לא הצלחתי לשמוע ממתנגדי חיסונים הסבר מספק, מדוע אסור להאמין לממסד המדעי והרפואי, למועצת המומחים של ה-FDA ולמשרד הבריאות, אבל כן אפשר להאמין לכל מיני ראשים מדברים ביו טיוב, שמומחיותם אינה ברורה, לקליפים עם גזרי עיתונים, או לנוכלים מדופלמים כמו אנדרו וייקפילד וחבורתו. בסופו של דבר, עבור כל מי שאינו מומחה, מדובר בשאלה במי לבטוח: האם בקונצנזוס המדעי של משרדי הבריאות, ועדות המומחים והמדענים המובילים, או במיעוט של דיסידנטים.

מגמת האנטי-ממסדיות, שהופכת דיסידנטים מהסוג הזה לגיבורים, מקורה בלקחים שהתגבשו אט אט בדעת הקהל המשכילה במערב במהלך המאה העשרים. חוקר המודיעין יו וילפורד כותב כי עד למלחמת וייטנאם, פחות או יותר, רוב האמריקאים נטו להאמין לממשלה שלהם, ולכן לא התנגדו כשהמחוקקים העניקו כוח מופרז לארגונים חשאיים כמו ה-CIA. שורה של שערוריות, ממלחמת וייטנאם עצמה, עבור במעקב לא חוקי אחרי אמריקאים ועד מבצעי ביון הזויים נוסח "ארטישוק" (ניסוי לשליטה מנטלית בבני אדם), לימדו שכבה הולכת וגדלה של אזרחים במערב שעל הממשלה אין לסמוך. אין ספק שגם בעשורים הבאים, ממשלים אמריקאיים שונים נתנו סיבות טובות לאזרחים שלא להאמין להם, והנטייה הזאת לחוסר אמון אנדמי ב"ממסד" הלכה והתפשטה גם בעקבות המלחמה הכושלת בטרור מימי ממשל בוש והלאה. מחאות "תרבות הנגד" של שנות השישים, ששוכפלו שוב ושוב במערב, העלו מצג של התנגדות בלתי מתפשרת ל"משטר", דבר שהתאפשר כמובן בשל התנאים הנוחים ומרחב הפעולה שהדמוקרטיות המערביות מציעות לאזרחיהן. הניאו מרקסיסטים באקדמיה ובשמאל הרדיקלי, מתודלקים ברעיונות של "אסכולת פרנקפורט" ודומותיה, הצטרפו כמובן בשמחה רבה למגמה הזאת, ופיתחו רעיונות של התנגדות מתמדת לממסד, ל"משטר", לשטיפת המוח הקפיטליסטית ול"חרושת התרבות". לפעמים היה מדובר בהתנגדות כמצב נפשי מתמיד, אבל רוב האנשים אינם יכולים להסתפק בכך. הם זקוקים למישהו שיוכלו להאמין לו. במקום לבטוח במדען, בשר הבריאות ומנכ"ל משרדו, ברופא ובועדת המומחים, הם בטחו במקורות חלופיים, לעיתים קרובות דמויות ניו אייג', רפואה אלטרנטיבית וקונספירטורים למיניהם.

נחזור לאלון מזרחי, ספסימן טיפוסי לשכבה שלמה של מתנגדי חיסונים בארץ:  

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי.

מי שקורא בזהירות את הטקסט הזה רואה שאין בו שום עצמאות מחשבתית או ביקורתיות. התגובה של מזרחי היא אוטומטית ורגשית. הוא מתעב את הממסד ופונה מיד לאלטרנטיבה. אין לו ברירה: "ככה אני וככה אני בנוי."

יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

גם כאן, אין באמת בחירה. זה לא שמזרחי בוחן בזהירות את עמדת הממסד ועמדת מתנגדיו, וממילא אין לו את הכלים לעשות זאת. הוא פשוט מניח מראש שהממסד משקר בכדי לקדם אינטרס כלשהו (שימו לב למילים "תמיד" ו"אך ורק"), ונותן אמון מיידי ובלתי מוגבל ב"אלטרנטיבה המודרת והמוכחשת", כמובן זו של מתנגדי החיסונים.

לבעיה שהצגתי אין פיתרון קל. בסופו של דבר, לרובנו אין יכולת לשפוט באופן עצמאי וביקורתי ברוב מוחלט של הנושאים, ואנחנו חייבים לתת אמון במישהו. אם שערוריות כמו מבצע ארטישוק היו המחיר של אמון בלתי מוגבל בממסד, אזי גל התנגדות החיסונים, שמאיים להטביע אותנו תחת המגיפה, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האמון באלו שמתיימרים להתנגד לממסד. כפי שאנחנו רואים היום, המחיר הזה כבד מנשוא.

אז מה אני מציע? כנקודת פתיחה, אני חושב שעלינו להכיר במוגבלות שלנו: אנחנו חייבים להאמין במקורות מידע מוסמכים לפחות כנקודת פתיחה, ולהבין בצניעות שלא כל דבר נוכל לבדוק בעצמנו. כברירת מחדל, אפשר לאמץ את העיקרון המשפטי הידוע כ"חזקת תקינות המנהל". כהנחת יסוד, לכו עם הקונצנזוס המדעי ועמדת הגופים המוסמכים. רוב האנשים שעובדים ב"ממסד" הם בני אדם כמוני וכמוך, ואינם מושחתים חסרי מצפון. השיטה המדעית מאפשרת ערעור על הקונצנזוס על גבי העיתונות המדעית, באמצעות שיטות מסויימות של הפרכה. דיסידנטים שמנסים לערער על ההסכמה הזאת באמצעות קליפים ביו טיוב דווקא, יש לחשוד בהם. כדי להפך את ברירת המחדל הזאת, ולבחור בדיסידנטים על פני הקונצנזוס, צריך סיבה טובה מאד. מאד מאד. כמה מאמרים שקראתם בבלוגים או קליפים שצפיתם בהם ביו טיוב אינם סיבה כזאת.

ברבור נגיפי: איך מגיפת הקורונה תשנה את החברה האנושית?

מה יהיה אם מגיפת הקורונה תימשך ללא סוף, בגלים חוזרים ונשנים של וריאנטים, סגרים ואיומים בקריסה של מערכת הבריאות? במקרה כזה, יתכן שהמשטר הדמוקרטי שלנו יאלץ להשתנות או לוותר על חלק מעקרונותיו המקודשים, המובנים מאליהם כביכול. האם נהדק את הסגרים ונתקרב יותר ויותר לסין הטוטליטרית? או שמא נפגע בריבונות האדם על גופו, באתיקה הרפואית או בסולידריות החברתית? בניגוד למה שאנחנו חושבים, הנחות היסוד של החברה שלנו הן די חדשות, ובשום אופן לא נצחיות או מובנות מאליהן. השאלה היחידה היא על מה נהיה מוכנים לוותר.

תמונת אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. Credit: Andrew Lozovyi, depositphotos.com

מגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול לא רק כיצד להתמודד איתה, אלא גם האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.

לאנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש. אנשים שחיו בתקופות שנחשבות היום "נקודות מפנה" כמו נפילת האימפריה הרומית, המהפכה התעשייתית או אפילו עידן המלחמה הטוטלית, לא תפסו בדרך כלל שהם חיים בצמתי מפנה היסטוריים, ולרוב הבחינו בכך זמן רב לאחר שהשינוי כבר התרחש. זאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו הישראלים, ביחד עם יתר תושבי הדמוקרטיות התעשייתיות, נוטים להניח שיסודות החברה והחיים שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש. הם נוצרו בגלל תנאים היסטוריים, ועלולים להשתנות ולהתחלף בשל תנאים היסטוריים. ואני לא מכוון כאן לאלו שעבורם סגירת ערוץ 1 או התיקים של ביבי הם "סוף הדמוקרטיה", אלא למקרה שבו השיטה הדמוקרטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום תצבור מספר גדל והולך של חריקות וסתירות עם המציאות, עד שתיראה פחות ופחות מתאימה ורלוונטית לרוב בני האדם.

בואו ניכנס, ברשותכם, לניסוי מחשבתי. נניח – וזו לא הנחה בטוחה בכלל – שדווקא התרחישים הפסימיים בנוגע לקורונה יתממשו; שכל החיסונים שנמצאים בשימוש כיום, והתרופות שבפיתוח, יסייעו אמנם באופן דרמטי להפחתת נזקה של המגיפה, אבל זו תמשיך ותפתח וריאנטים ותנגע אותנו בגלים חוזרים ונשנים של התפרצות. זאת במקביל למיליוני סרבני חיסונים בכל העולם שיסרבו לטיפולים החדשים, וישמשו כר הדבקה ומוטציה פורה לכל וריאנט חדש. בתרחיש כזה, כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות תאלץ לעמוד מול הברירה של עומס אדיר על מערכת הבריאות, עד קריסה ממש, וסגרים שימוטטו את הכלכלה. חשוב לציין גם שכמו כל כלי חירום, יעילותם של סגרים הולכת ופוחתת ככל שמשתמשים בהם יותר. זאת מפני שסגר תלוי לשם הצלחתו במידה רבה של ציות וולנטרי. יכולת האכיפה של המדינה היא לעולם מוגבלת, ואי אפשר להעמיד שוטר או פקח בכל עסק ובכל פינת רחוב. כפי שלמדנו מהפארסה של חוקי היובש בארצות הברית, חברה אנושית שלא מקבלת גזירות ממשלתיות מסויימות לומדת במהירות להערים על אכיפה, בוודאי כשהמשטרה מוגבלת בכללים של משטר דמוקרטי. סגרים כאלו עלולים להיות הרסניים מכל היבט שהוא. מספיק אזרחים ממושמעים יצייתו להם בכדי שייגרם נזק כלכלי, ומספיק לא ממושמעים יפרו אותם בכדי שלא תהיה להם תועלת אפידמיולוגית. השמיכה הקצרה של "סגר עם יעילות הולכת ופוחתת או קטסטרופה בריאותית" תאיים על החברות הדמוקרטיות בקריסה מכל הכיוונים.

להישאר בסגר, אבל עד מתי? תמונת אילוסטרציה. Credit: TheVisualsYouNeed, depositphotos.com

במצב כזה, נראה שלא יהיה מנוס למשטרים הדמוקרטיים, לרבות זה שלנו, מויתור חלקי לפחות על חלק מהנחות היסוד שנתפסות בעיניהם כרגע כמקודשות. יתכן שהויתור הזה יהיה זמני, עד שיסתיים המשבר. במלחמת האזרחים האמריקאית ובשתי מלחמות העולם, למשל, אימצו מדינות דמוקרטיות למהדרין כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת, חוקים דיקטטוריים ונהלי כלכלה מתוכננת שלא היו מתקבלים בשום מצב אחר. אולם גם שם, חלק מאותם חוקים, כמו סמכויות נרחבות של הממשל האמריקאי בענייני כלכלה וביטחון, נותרו על כנם גם לאחר המשבר. וכשהמשברים תכופים וחוזרים על עצמם, השינוי הזמני יכול להפוך לקבוע.

אופציה ראשונה: ויתור על חופש התנועה והכלכלה

אופציה אחת היא לנסות לפתור את המשבר באמצעות הידוק הסגרים מעבר למה שהיה נהוג עד כה. בתרחיש כזה, שמזכיר את מדיניותה של סין כיום, הממשלה תשתמש בכל יכולתה הצבאית והבטחונית כדי לאכוף סגר אפידמיולוגי על אפה ועל חמתה של האוכלוסיה. בישראל, למשל, יגויסו לא רק משטרה ופקחים אלא גם שב"כ, צבא ואולי כוחות חדשים שיוקמו למטרה זו. ככל שנכונותו של הציבור לציית לסגרים תפחת, האכיפה תהפוך להיות טוטליטרית יותר ויותר, ובשלב מסויים תתרחב לאלימות פיזית כלפי מפרים. אם המשבר יתמשך לשנים, החירום כמובן יהפוך לאט לאט לשגרה. פתרון כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כמובן, ולא ייתכן אלא במדינה עם כיסים עמוקים מאד, כמו סין. בכל מקרה שהוא, תרחיש כזה יאלץ את המדינות הדמוקרטיות לשחוק יותר ויותר, ולבסוף לוותר כליל, על חירויות יסוד כמו חופש התנועה וחופש העיסוק. אלו יהפכו להיות מותנות ברצונה הטוב של הממשלה, בכל פעם שזו תכריז על מצב חירום.

אופציה שנייה: ויתור על זהירות ואתיקה רפואית-מדעית

בשלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ובהסתמך על דעת המומחים והנתונים שזורמים אלינו מכל רחבי העולם, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהחיסונים נגד קורונה בטוחים ויעילים, וסביר שכך הדבר יהיה גם עם תרופות שיפותחו בעתיד. הבעיה היא שהוירוס פשוט מקדים אותנו במירוץ. השיטה המדעית במאה ה-21 קיבלה על עצמה כל כך הרבה מגבלות של זהירות ואתיקה, עד שהפכה לאיטית ומסורבלת. אנחנו נמנעים, למשל, ממתן טיפולים וחיסונים שיכולים לבלום את הגל כעת, עד שנגיע לסבירות גבוהה מאד (ולא, למשל, גבוהה סתם) שהם בטוחים ויעילים לחלוטין, עד שנשתכנע שתופעות הלוואי, נדירות ככל שיהיו, מסוכנות פחות מסכנתה של המחלה. יש לזהירות הזאת סיבות טובות מאד, כמובן. כפי שנהוג לומר בצבא, אלו כללים שנכתבו בדם. אולם למרבה הצער, לוירוס יש כללים משלו וקצב משלו. ככל שהמשבר ימשיך, והנזק לכלכלה ולחברה יאמיר, כך יגברו הקולות שיקראו לשינוי בשיטה המדעית עצמה: מהירות על חשבון ודאות, ובמיוחד – ויתור על כללי האתיקה הרפואית שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. תחשבו, למשל, כמה מהר היה אפשר לפתח את החיסון של פייזר, אם היו משלמים לאנשים בכדי להידבק בכוונה. אמנם חלק מהמתנדבים היו עלולים לשלם בחייהם, אולם כמה אנשים היו ניצלים וכמה מיליארדים נחסכים? כרגע הפיתוי הזה נראה קלוש, אבל אם ניגרר לעוד שנים רבות של וריאנטים, סגרים וקורונה, תהיו בטוחים שהוא יצבור תאוצה כאחת מהדרכים לחתוך את הקשר הגורדי.

אופציה שלישית: פגיעה בריבונות האדם על גופו

בתרחיש של התמשכות המשבר, אופציה שלישית היא "לרדת" בכוח על סרבני החיסונים, שמעמיסים על מערכת הבריאות ונותנים לקורונה זמן ומרחב להשתכפל. הטענה הרווחת, שמהווה משום מה קונצנזוס מוחלט, כאילו "ריבונות האדם על גופו" כוללת את הזכות שלא להתחסן, היא למעשה חדשה למדי. במדינות דמוקרטיות למהדרין, כולל ישראל, היו פעם חוקי חיסון חובה שכללו אפילו סנקציה של מאסר. כמובן שאם יבחרו את הפיתרון הזה, מידת הכוח שהמדינה תיאלץ להפעיל נגד סרבני החיסונים תגבר ביחס ישר להתנגדותם, עד כדי כפיית הזריקה בפועל. גם האופציה הזאת תיראה הזויה לרובינו המוחלט, אם לא לכולנו, אבל תלך ותיראה הגיונית יותר ויותר ככל שהמשבר יתמשך וסופו יתרחק אל מעבר לאופק.

אופציה רביעית: ויתור על סולידריות חברתית

הבעיה העיקרית עם גלי הקורונה, לפחות כפי שהם משתקפים בשיח הציבורי, היא העומס שהם יוצרים על מערכת הבריאות. בהקשר הזה, עד כמה שכואב ואירוני לומר, חולים קשים בעייתיים הרבה יותר מנפטרים. העומס על המערכת, שעלול להתרחב אקספוננטיאלית, בולע כל תוספת תקציבית שמוסיפים אליה, והוא הנימוק החזק ביותר לסגרים. הקורונה, אם כן, הופכת טיפול רפואי למשאב במחסור אקוטי. אבל הכלכלה המודרנית מכירה דרך יעילה ובטוחה להתמודד עם הקצאת משאבים במחסור: העלאת המחיר. ברגע שהמחיר עולה ביחד עם הביקוש וביחס הפוך להיצע, המחסור פוחת. המשמעות, היא כמובן, מחרידה: אנשים יגססו וימותו מחוץ לבתי החולים (כפי שדרך אגב התרחש בלא מעט גלי מגיפות היסטוריים). אופציה נוספת, סבירה יותר, היא להעלות את המחיר אך ורק לסרבני החיסונים, בין אם באמצעות תשלום בכניסה לבית החולים, או העלאה מונעת, דרמטית, של מס הבריאות ופרמיות הביטוח. בכל מקרה שהוא, נצטרך לנטוש את עיקרון הסולידריות החברתית, שמבטיחה טיפול רפואי טוב לכל – אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של החברה הדמוקרטית שלנו. ה"פיתרון" הזה מזכיר לי את אחת מהפסקאות המחרידות יותר ב"דבר" של אלבר קאמי, המתאר כיצד, בתחילת המגיפה, המשפחות השתדלו ללוות את החולים ולקבור אותם באופן מכובד, עד, שלאט לאט, הסולידריות התפרקה לחלוטין, אנשים מתו לבד, הקברים היחידים הפכו לקברי אחים, ובסופו של דבר סתם חפרו בורות וכיסו את המתים בסיד.

על משהו צריך לוותר, אבל על מה? ובאיזו דרך נבחר? Credit: Alphaspirit, depositphotos.com

אני בטוח שרבים מכם יזדעזעו מהמאמר הזה, וכבר צופה שבתגובות יוכיחו כמה מהמגיבים של הבלוג הזה, באותות ובמופתים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לוותר על עיקרון כזה או אחר; שהדמוקרטיה לא תאפשר הגבלות דרקוניות ונצחיות על חופש התנועה; שריבונות האדם על גופו מקודשת; שהאתיקה המדעית-רפואית נכתבה בדם, ומה פתאום שנהיה כמו הרופאים הנאצים; ושהסולידריות החברתית היא אבן היסוד של המדינה, ואיך אפשר לתת לבני אדם לגסוס מחוץ לבתי החולים. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שמצבי חירום, בעיקר מתמשכים, גורמים לדברים ש"לא יעלו על הדעת" לעלות על הדעת באופן הדרגתי, ולעיתים אפילו די מהיר. הנקודה היא שבמצב של משבר קורונה מתמשך, סביר מאד להניח שהאנושות הדמוקרטית תאלץ לוותר לפחות על אחד מעקרונותיה המקודשים, אם לא על כמה מהם או על כולם.

ומה יהיה, ישאלו כמה מכם, אם משבר הקורונה דווקא יסתיים בקרוב? אולי החיסונים המעודכנים יצמצמו בהדרגה את מגרש המשחקים העולמי לוריאנטים? לחילופין, יתכן שהתרופות היעילות המפותחות עכשיו, שמכוונות לסימפטומים ולא לוירוס, ינצחו את כל הוריאנטים גם יחד. במקרה כזה, אולי התחזית המוצגת כאן בכלל לא תתגשם, והסדר העולמי ישוב על כנו. מצד שני, יתכן גם שהעקרונות שלנו יאלצו לעמוד באתגר של משברים רפואיים, בטחוניים ואקולוגיים נוספים: מלחמת עולם בין ארצות הברית וסין, קריסה כלכלית עולמית, ומעל הכל – משבר האקלים שאת תוצאותיו הזוועתיות אנחנו כבר רואים, ונמשיך לראות בשנים הבאות.

אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.

מהבקתה לארמון: האסטרטגיה הפוליטית של מנסור עבאס

מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, הצליח להכניס מפלגה ערבית עצמאית לקואליצייה ציונית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אלו עקרונות אסטרטגיים כלליים אפשר ללמוד מההצלחה שלו? ינשוף פוליטי-מדיני בבית ספר לאסטרטגיה פוליטית: על קוהרנטיות אסטרטגית, חשיבותן של מחוות סמליות, ניהול פנימי נכון וחשוב מכל: כיצד עוברים מבקתת המשרתים לתוככי ארמון המלוכה.

מאמר זה פורסם גם באתר דיומא

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני: קרדיט – מפלגת רע"מ

כשנכנס משה פייגלין לליכוד לפני שנות דור בראש "חטיבת מנהיגות יהודית", הוא טבע משל שימושי ביותר במטרה להסביר לאנשי הימין הקיצוני מדוע עליהם להצטרף למפלגה שאינה תואמת לכל עקרונותיהם. בחייה של תנועה פוליטית אידיאולוגית, הסביר פייגלין בזמנו, מגיע רגע שבו עליה להכריע האם לעקור מ-"בקתת המשרתים" ל-"ארמון המלוכה". כל עוד המפלגה האידיאולוגית נמצאת בבקתת המשרתים, קרי בשוליים הפוליטיים, היא יכולה לדבוק בעקרונות ולהרגיש טוב עם עצמה. חמים, נעים ונוח בבקתת המשרתים. ארמון המלוכה, לעומת זאת, הוא מקום קר ומנוכר. יש שם תככים ופשרות לא קלות אבל שם מתקבלות ההחלטות. לפעמים המשרתים יכולים להגיע להסדר כזה או אחר עם המלך וראש חצרניו, אבל מבחירתם שלהם הם לעולם לא ייקחו חלק בקבלת ההחלטות ולפיכך תמיד יישארו אחרונים בתור. כפי שאמר סאמי אבו שחאדה מבל"ד: "אנחנו לא כאן כדי לקחת חלק בשלטון אלא כדי לייצג את האוכלוסייה שלנו מול השלטון".

במאמר זה אשתמש במשל שיצר פייגלין כדי להבהיר את השינוי שעבר על רע"ם בשנים האחרונות ממפלגה ערבית בבקתת המשרתים של הרשימה המשותפת, לתנועה שתפסה מקום בארמון המלוכה של קואליציית בנט-לפיד.

בתוכנית המצוינת של המקור "מי אתה מנסור עבאס?", רביב דרוקר וצוותו ליוו את עבאס במהלך השבועות הארוכים לפני הרכבת הממשלה, דרך המשבר של מבצע שומר החומות ומהומות ערביי ישראל בערים המעורבות, ועד לקשיים בליל הרכבת הממשלה ולהצלחה המפתיעה ברגע האחרון. הדו"ח התיעודי הנדיר הזה על תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים ברע"ם, שופך אור לא רק על אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – מפלגה ערבית שחתמה לראשונה על הסכם קואליציוני – אלא גם על סוגיות אסטרטגיות בסיסיות יותר. הסוגיה החשובה ביותר, ובה נעסוק, היא השאלה כיצד עוברים בפועל מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. התהליך, כפי שנראה, מסובך ביותר, יש בו מעקשים רבים, וכמו תמיד עם תמורות אסטרטגיות, מדובר בהימור גדול שיכול להוביל להצלחה גדולה אבל גם לחורבן פוליטי. משה פייגלין, למשל, סיים את המסע הפוליטי שלו בהתרסקות מפוארת. לעומת זאת, עבאס כבר רשם מספר הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים, אולם קואליציית השינוי עדיין בראשית ימיה, וההימור טרם הוכרע לצד זה או אחר.

על כל פנים, בינתיים אפשר כבר להפיק מספר תובנות מרכזיות מהתנהלותו של עבאס עד עתה: יתרונותיה של חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית; הבנה מעמיקה של מחוות סמליות, וכן ניהול מאוזן, לא דיקטטורי אבל גם לא רך מדי, של התנועה שאתה עומד בראשה. לדעתי, שלוש התובנות האלו צריכות להנחות כל מפלגה אידיאולוגית שמעוניינת לעבור מהשוליים הפוליטיים למרכז העשייה.

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית היא מצרך נדיר אצל פוליטיקאים. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין מטרות – שמטבען יכולות להיות בלתי מוגבלות – לבין אמצעים – שהם לעולם מוגבלים. באופן תיאורטי מנסור עבאס יכול לשאוף שישראל תסיים את הכיבוש, תחלק את ירושלים, תסכים לזכות השיבה ותשקיע סכומי ענק בערביי ישראל, אבל בפועל, האמצעים הפוליטיים שלו מוגבלים, ולכן עליו לתעדף את המטרות שלו. קוהרנטיות אסטרטגית תמיד עומדת במתח עם קוהרנטיות אידיאולוגית, מפני שהאחרונה מפליגה עם המטרות עד לקצה הלוגי בעוד והראשונה מוותרת על חלק מהן בהתחשב באמצעים המוגבלים.

אחת הבעיות בתקשורת הישראלית, היא שעיתונאים רבים "מוותרים" לפוליטיקאים שהם מראיינים על קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, לפני הבחירות האחרונות הרבה מאד מפלגות החרימו זו את זו. לכל ההחרמות הללו היו סיבות אידיאולוגיות מצוינות מנקודת ראותן של אותן מפלגות, אבל כולם ביחד גרמו למבוי סתום פוליטי שלא אפשר להקים ממשלה. עיתונאים שהיו מעלים קוהרנטיות אסטרטגית על נס, היו חייבים לשאול את הפוליטיקאים שהם ראיינו לא רק "האם צודק להחרים את X ו-Y", אלא "איך תשיגו רוב של 61 אם תחרימו את X ו-Y". כאשר השאלה הזו כבר נשאלה, התשובות הנפוצות "יש הרבה מאד דרכים" או "נמצא פתרון" אינן קוהרנטיות מבחינה אסטרטגית.

עבאס אמר בגילוי לב לדרוקר בתוכנית "המקור" כי זמן קצר לאחר שהצטרף לרשימה המשותפת הבין "שאיימן [עודה] מוביל לשום מקום", לשון אחר שאין למנהיג הרשימה המשותפת חשיבה קוהרנטית מבחינה אסטרטגית. עודה, יושב ראש חד"ש, אינו איש בקתת משרתים מובהק כמו סאמי אבו שחאדה וחבריו בבל"ד. הוא דווקא רצה להכניס את הציבור הערבי למעגלי קבלת ההחלטות, אולם ניסה לעשות זאת דרך שיתוף פעולה מהוסס עם השמאל בלבד. זאת, כמובן, כדי לא לוותר על עקרונות (כך, למשל, המקסימום שעודה היה מוכן לעשות, זה להמליץ לנשיא על בני גנץ להקים את הממשלה). עבאס ראה בכך שגיאה אסטרטגית. ברגע שאתה נמצא בכיס של מחנה אחד, מחנה זה תמיד יתייחס אליך כאל סרח עודף.

המפלגות הערביות, שעמדתן לציונות עוינת באופן גלוי, "קשות לעיכול" לא רק לימין אלא גם למרכז. עבאס הבין שכדי להגיע להישגים היסטוריים, הערבים לא יכולים להישאר בכיס של השמאל, ועליהם להיות מוכנים לשתף פעולה גם עם הימין. עבאס החל ליישם מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד להכשיר שיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. מהלך זה הגיע לשיא בפגישה של עבאס עם הרב חיים דרוקמן ובניסיונות הכושלים לשכנע את בצלאל סמוטריץ' לתמוך בממשלת ימין הנשענת על רע"מ. עבאס סבר ששיתוף פעולה עם הימין עדיף, מפני שהדבר יכשיר אותו באופן אוטומטי גם בעיני המרכז והשמאל, בעוד ששיתוף פעולה עם המרכז והשמאל לא יכשיר אותו בהכרח בעיני הימין.

אחרי שנתניהו נכשל בהקמת הממשלה, נתניהו ונציגים של הליכוד אמנם הכחישו שהיה משא ומתן להקמת ממשלה בתמיכת רע"ם, אבל כפי שעבאס ציפה, די היה במשא ומתן לא רשמי עם הליכוד כדי להכשיר אותו בעיני השמאל, המרכז והימין הרך. זהו עיקרון בסיסי באסטרטגיה של לשון מאזנים – כדי להגיע להישגים יש לתמרן בין שני הצדדים. אלו מהמחנה הערבי שהשוו את עבאס בלעג לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י, לא הצליחו, שוב, להבין את עיקרון הקוהרנטיות האסטרטגית. לאותן מפלגות לוויין לא הייתה יכולת מיקוח מול צד שאינו מפא"י. עבאס יצר יכולת מיקוח כזו לרע"ם, ומכאן כוחו.

עבאס הוא אולי הפוליטיקאי הראשון מהמגזר הערבי שהבין את חשיבותן של מחוות סמליות. עמדת מיקוח אסטרטגית היא חשובה מאוד, אבל כדי לסגור על הפער הרגשי הקריטי בין המפלגות הציונות לבין המפלגות הערביות, היה צורך "להושיט יד" – לפחות באופן חלקי – גם ברמה האידיאולוגית והרגשית. בראיון לדרוקר בתוכנית המקור, עבאס הכה על חטא הן על כך שהחרים את הלוויית פרס והן על כך שהצביע נגד הסכמי אברהם. ביחס להחלטה שלא להשתתף בהלוויית פרס, ציין עבאס שהוא נתן אז "כיסוי לעמדה הפופוליסטית" שרווחה ברשימה המשותפת. לאחר מכן, מספר עבאס, הוא הבין כמה שההחלטה הזו "פגעה בתדמית של חברי הכנסת הערבים" ומוסיף שנזק דומה נגרם גם בהצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם. כלומר, עבאס הבין את הנזק האדיר שצעדים אלו, שהתווספו לטעויות אחרות כמו הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, גרמו למעמדם של הפוליטיקאים הערבים בעיני המיינסטרים הישראלי.

מצד שני, עבאס היה חייב להתחשב גם בבייס האסלאמי והלאומי שלו עצמו. הפתרון לכוחות הסותרים שהופעלו על רע"ם היא, לעתים, שתיקה. במהלך הקמפיין הכריז עאיד כיאל, האסטרטג של רע"ם, על עוצר ראיונות בקרב חברי הכנסת. יחד עם זאת, היו פעמים שעבאס עשה צעדים סמליים אמיצים שסיכנו אותו משמעותית מול הבייס שלו, ולא נמנע מלשבור את הקונצנזוס הערבי שוב ושוב. כך, למשל, חברי כנסת ערבים מחד"ש ומתע"ל אמנם גינו רצח של אזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק ושל ילדים בשטחים, אבל לא גינו רצח מתנחלים, ואילו עבאס גינה את הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח יהודה גואטה, תלמיד בישיבת איתמר, וזאת למרות מחאות רמות שהגיעו מצד גורמים ברע"ם עצמה. בעיני ערבים רבים, פגישות עם אנשים כמו הרב דרוקמן נחשבו כ-"התרפסות". בעיני עבאס הן היו צעד סמלי שובר קירות. בזמן מהומות שומר החומות, עבאס נלווה לראש עיריית לוד, יאיר רביבו, וביקר בבית הכנסת השרוף. לימים, הודה בנט שזה היה אחד המהלכים שגרמו לו לשנות את דעתו על מנסור עבאס (או, אם נהיה ציניים יותר, לפחות "להעביר" את שיתוף הפעולה עמו בתוך סיעת ימינה).

רק יהודים מעטים הבינו את הסיכון האדיר שעבאס לקח באותו ביקור גורלי בבית הכנסת השרוף בלוד. הבעיה הייתה לאו דווקא הביקור בבית כנסת או אפילו גינוי שריפת בתי תפילה יהודים, דבר שעשו גם חברי כנסת ערבים אחרים, אלא בכך שנלווה לראש עיריית לוד יאיר רביבו – דמות שנואה בציבור הערבי. עודה קפץ על ההזדמנות לגנות את עבאס ואת האסטרטגיה שלו: "[להיפגש] עם רביבו שהצית את המצב שמה בלוד, זו התחנפות מתמשכת מצד מנסור כבר מספר חודשים. אני מתבייש בהתנהלות הזאת". לא זאת בלבד, בעקבות הביקור בלוד היו גם חברי רע"ם, כולל במעגלים הקרובים אליו במפלגה, שקראו לעבאס להתפטר. אפילו אבראהים חיג'אזי, אחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר של עבאס ומי שהיה חבר בצוות האסטרטגי המצומצם שהוביל את הקו המהפכני, תקף בהודעה פומבית את יושב ראש רע"ם על הפגישה עם רביבו. ראשי סניפים בתנועה האסלאמית גינו אף הם בחריפות את עבאס על כך שנתן לגיטימציה לשיטתם, ל"גזען המסית נגד האוכלוסיה הערבית".

בזמן המשבר הפוליטי שפרץ בעקבות מבצע "שומר החומות" והמהומות הלאומניות בערים המעורבות, נכנס לפעולה המרכיב השלישי באסטרטגיה של עבאס – השליטה המיומנת שלו במפלגת רע"ם. עבאס לא "הוצנח" לתוך רע"ם והתנועה האסלאמית משום מקום, אלא היה תמיד בשר מבשרן. הוא הקים את תא הסטודנטים בעל האוריינטציה הדתית "תחאלוף" ("האיחוד"), היה תלמיד של השיח' עבדאללה נימר דרוויש, למד את הקוראן בעל פה, כיהן כסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, היה דובר מפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, ובסופו של דבר התקדם להיות יושב ראש המפלגה. במילים אחרות, עבאס כיהן בכל מנגנוני המפלגה והתנועה האסלאמית והכיר אותם היטב. לכן, דווקא בזמן המשבר הפנימי, עבאס השכיל להשיג לעצמו תמיכה משייח' ספואת פרייג', סמכות הלכתית חשובה ובכירה בתנועה, ומכאן, בתהליך כואב של הורדת ידיים, דיכא בהדרגה את המרד נגדו. יש לציין שעבאס השתלט מחדש על המפלגה בשקט ומתחת לרדאר התקשורתי, וזאת כדי לא להשפיל את יריביו. למרות המרד הפומבי, עבאס אף השכיל להשאיר את אבראהים חיג'אזי בהנהגה. אתם מדמיינים את בנימין נתניהו, למשל, ממשיך לעבוד באופן צמוד עם יועץ שתקף אותו באופן פומבי?

כדי להמשיך להחזיק במושכות התנועה ולהשביע את רצונו של הבייס, עבאס לקח הימור נוסף. הוא הודיע שהוא מקפיא את המשא ומתן הקואליציוני עד לתום מבצע "שומר החומות". אם המבצע היה נמשך שבועות ארוכים, כמו שקרה במבצע "צוק איתן", סביר להניח שהתוכנית של עבאס להצטרף לקואליציה הייתה כושלת והוא עצמו היה משלם מחיר פוליטי כבד. אבל ההימור של עבאס הצליח. המבצע נגמר, הרוחות נרגעו, והוא הצליח להיכנס לקואליציה ולממשלה בתמיכתה של מועצת השורא. כאן יש לציין עוד מהלך אסטרטגי שהתבצע מתחת לרדאר. עבאס הצליח להפגיש את ראשי אגף התקציבים לפגישה מרתונית עם חכמי הדת של מועצת השורא בכדי להסביר להם מהיכן יילקחו התקציבים המיועדים לחברה הערבית וכיצד הם יוקצו. כך, עבאס הצליח להכניס את חברי מועצת השורא לתוך המשא ומתן, לתת להם להרגיש בעצמם את פעמי השינוי ההיסטורי, ולהשיג את תמיכתם בכניסה לקואליציה.

כך, באמצעות קוהרנטיות אסטרטגית, שימוש נכון במחוות סמליות וניהול פנימי מיומן, הצליח עבאס במהלך שרבים נכשלו בו – לקחת תנועה אידיאולוגית ולהעביר אותה מהשוליים הפוליטיים של בקתת המשרתים לארמון המלוכה של הקואליציה.

גם אחרי שהממשלה כבר הוקמה, עבאס דבק באותה קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, בדיון על חוק האזרחות והכניסה לישראל, אם עבאס היה בוחר בקוהרנטיות אידיאולוגית, רע"ם הייתה צריכה להצביע נגד. הרי זה חוק שיש אפילו פוליטיקאים יהודים שמתנגדים לו, אז איך פוליטיקאי ערבי יצביע בעדו? במקום זאת, עבאס נכנס למשא ומתן עם שרת הפנים איילת שקד והצליח להשיג שורה של ויתורים משמעותיים. ויתורים אלו לא פגעו באינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים שהיו חשובים לימין ולמרכז בקואליציה, אך הקלו על החיים של מספר לא מבוטל של משפחות ערביות שנפגעו מהחוק (החוק נפל בסופו של דבר בגלל טעות אסטרטגית של שקד ושל ימינה, אבל זה נושא למאמר אחר).

יחד עם זאת, המהלך טרם הושלם. מי שבוחן את התנהלותם של שלושת חברי הכנסת האחרים של רע"ם – מאזן גנאים, ווליד טאהא וסעיד אל-ח'רומי – רואה שמבחינה נפשית הם עדיין לא עקרו לחלוטין מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. אל-ח'רומי נמנע בהקמת הממשלה כמחווה כועסת על אירוע נקודתי של הריסה בנגב, אסטרטגיה מובהקת של בקתת משרתים. אפילו עבאס נמנע מלקחת תפקיד של סגן שר או שר, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה, אבל אם המהלך הנוכחי יצליח, סביר להניח שהוא ידרוש תפקידים כאלו לרע"ם בבחירות הבאות. אמנם יחסי רע"ם עם הקואליציה לא מתנהלים על מי מנוחות, והמשברים השבועיים שהיא גורמת עלולים להמאיס אותה בהדרגה על שותפיה, אך הכיוון הכללי חיובי – רע"ם נמצאת בתוך הארמון. נותר רק לחכות ולראות האם היא תצליח להישאר שם גם לאחר ההתלקחות הביטחונית הבאה.

ולבסוף, הערה החורגת מסיפורה של רע"ם לציבור הערבי ישראלי בכללותו. סמוטריץ' חזה בזמנו (ראו גם כאן) שאם המהלך של עבאס יצליח, אחוז ההצבעה בציבור הערבי יעלה ויהיו הרבה יותר מנדטים המייצגים את ערביי ישראל בכנסת. במקרה כזה, המפלגות הערביות יהפכו ללשון מאזניים שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. סמוטריץ' צודק בעיקרון, אך יש להסתכל על התפתחות זו גם מכיוון נוסף. ברגע שהציבור הערבי יבין שאפשר לקצור הישגים לא רק מתוך בקתת המשרתים אלא גם ובעיקר מתוך ארמון המלוכה, לא מן הנמנע שתתפתח נישה פוליטית חדשה של מפלגות ערביות פרגמטיות. במוקדם או במאוחר, גם ערבים שאינם מוסלמים דתיים ירצו להשתתף בחגיגה ואלו יתקשו להצביע לרע"ם. במילים אחרות, הצלחתו של עבאס יכולה לפתוח את השער למפלגות ערביות פרגמטיות נוספות כמו מפלגת "מען" ("ביחד"). היינו, להרחיב דרמטית את גבולות ארמון המלוכה ולשלב חלקים נרחבים של הציבור הערבי בתוך המיינסטרים הישראלי. אולם התפתחויות כגון אלו תלויות, עדיין, בהצלחת המהלך של רע"ם. האם מנסור עבאס יצליח לנווט את רע"ם במים הסוערים שהקואליציה לבטח תיקלע לתוכם? התשובה לשאלה זו עודנה נחבאת בערפילי העתיד.

מכונית הצעצוע: מה גורם למרגלים לבגוד?

מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Golyak, depositphotos.com

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

"עוד יום שגרתי" – סרטון תדמית של השב"כ

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

הדמיון שלכם הוא המציאות שלי – סרטון תדמית של המוסד

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

"הייתי צריך לבחור צד, ג'ורג', והמערב הפך להיות כל כך מכוער…" דבריו של הבוגד ב"חפרפרת" (פחח, חייט, חייל מרגל) מאת ג'ון לה קארה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

Spion ohne Grenzen: Heinz Felfe - Agent in sieben Geheimdiensten (German Edition) מאת [Bodo V. Hechelhammer]
רצה להשיב לעצמו את תחושת השליטה – היינץ פלפה, כאן בשער הביוגרפיה החדשה שלו מאת בודו הכלהאמר.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

נע כסוכן חופשי בין הצדדים הניצים – טריילר לסרט "המלאך" על חייו של אשרף מרואן

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.

אומנות הידע המוכמן: מדוע המודיעין לא יכול להיות "מדעי"

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. המחקר המודיעיני, לדעתו, חייב להיות אובייקטיבי, מדעי, ולא אישי. במאמר חדש, טוען חוקר המודיעין אוון אורמרוד שגישה "מדעית" זו מרוקנת את התחום מתוכן, כמו מגיפת כולרה שמייבשת את גוף החולים בה. מדוע מודיעין הוא למעשה אומנות, ומהו תפקידו של ידע נסתר ומוכמן? הינשוף מנסה לענות.

Credit: Everythingposs, depositphotos.com

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. האקדמאיים שבהם, נזכר, השתמשו במונחים כמו "נראטיב" או "שיח" המקובלים במדעי הרוח. ההורים הצעירים נזכרו פתאום ברפרטואר שלם של אגדות ילדים, והרבו לעשות שימוש במטאפורות כמו "בגדי המלך החדשים". ולבסוף, חובבי הספורט דאגו לציין ש"הכדור הוא עגול", "הטבלה לא משקרת", "הצד השני הבקיע שער" וכיוצא בזה. אכן, אותו בכיר דגל בעבודת מודיעין מסודרת, רזה, לא פרסונלית, שפועלת לפי חוקים וכללים ברורים בכדי לשמור על אחידות ואובייקטיביות. יצחק בן ישראל, בספרו הפילוסופיה של המודיעין (ראו ביקורת קודמת כאן בינשוף) ניסח רעיונות דומים ביתר פירוט. המודיעין, כתב, דומה למדע, ובכדי להימנע מכשלים קוגניטיביים קטלניים, החוקרים חייבים לעבד את המידע כפי שמדען היה עושה: היפותזות, ראיות, אישור והפרכה. ועדת החקירה האמריקאית לאסון ה-11 בספטמבר החזיקה אף היא בגישה דומה. מתוך ניסיון להתמודד עם נקודות העיוורון שסיכלו את גילוי הפיגוע, היא המליצה על שורה של טכניקות הקרויות SAT (ראשי תיבות של structured analytic techniques), שתפקידן לנפות מתוך התוצר המודיעיני הטיות, כשלים קוגניטיביים ויתר בעיות של החוקר האינדיבידואלי.

הבעיה היא שפתרונות מסוג זה בדרך כלל מגלים אפקטיביות נמוכה מאד, ועובדים באופן חלקי ביותר אם בכלל. בספרו הקלאסי, האויבים של המודיעין, סוקר החוקר ריצ'רד בטס שורה ארוכה של רפורמות כאלו, חלקן בארגוני המודיעין וחלקן בעבודתם של האנליסטים. כולן נהגו כתגובה לכשל מודיעיני כלשהו, במטרה למנוע כשלים דומים בעתיד, אולם כשלים כאלו כמעט תמיד הופיעו מחדש. למשל, ועדת אגרנט המליצה על שורה של רפורמות בקהילת המודיעין הישראלית לאחר ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. האם אלו מנעו כישלונות מודיעיניים בעתיד? לא בטוח. למעשה, קהילת המודיעין האמריקאית אימצה רפורמות מאד דומות (מסיבות אחרות) לפני מלחמת יום כיפור, ובכל זאת נכשלה בחיזוי פרוץ המלחמה בדיוק כמו מקבילתה הישראלית. בטס מסביר שכל רפורמה מודיעינית, הן ארגונית והן אנליטית, היא בסופו של דבר שמיכה קצרה. אם היא פותרת בעיות (בדרך כלל בשוליים), היא גם יוצרת בעיות חדשות בדרגה דומה של חומרה. למשל, מוסד כמו "איפכא מסתברא" או "פרקליט השטן", גוף מודיעיני שתפקידו למסור הערכה הפוכה מזו של יתר הקהילה, נועד להתגבר על חשיבה קבוצתית ודעות קדומות ארגוניות. בפועל, הוא עשוי לדחוק את הדעות האופוזיציוניות לשוליים (נו, נקשיב לנודניק שתפקידו לערער עלינו, ניתן לו לקשקש שעה ולהציג פאוארפוינט ונמשיך בדיון מהמקום שבו הפסקנו) ובכך להחמיר את הבעיות שנועד לפתור. פרקטיקות כמו "שיפוט עמיתים" על דוחות מודיעין עשויות אמנם להעניק פרספקטיבות יקרות ערך ולהקל קבעונות מחשבתיים, אבל גם לסרבל ולעכב את ייצור התוצר המודיעיני באופן שיהפוך אותו לחסר ערך אקטואלי.

הבעיה עם "פרקליט השטן": נותנים לו לדבר, משתעממים וממשיכים הלאה. תמונת אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

אולם באפריל השנה, הראה חוקר המודיעין אוון אורמרוד (Owen Ormerod) שהבעיה עמוקה אף יותר. במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי מודיעין וביטחון לאומי (Intelligence and National Security) ביקר אורמרוד את התפיסה ה"מדעית" של המודיעין, זו שדוגלים בה בן ישראל, דו"ח הועדה של 11 בספטמבר ואותו בכיר ישראלי שעבדתי עמו. למעשה, הוא הרחיק וטען כי אלו הסבורים שאיש מודיעין צריך לעבוד לפי תהליך סדור שמדיר את הסובייקטיביות האישית שלו מהתוצר המודיעיני, בסופו של דבר פוגעים אנושות בארגוני המודיעין. העבודה המודיעינית, הוא רומז, הרבה יותר אומנותית מאשר מדעית. תהליכים סדורים כמו SAT מרוקנים אותה מתוכן, כפי שמגיפת הכולרה מייבשת את גוף החולה מנוזלים וגורמת למותו.

בכדי להסביר את גישתו, משתמש אורמרוד בתורתו של מיכאל פולאני, מדען ופילוסוף הונגרי. פולאני, איש מדע ורופא שחקר תהליכי ידע וגילוי מדעיים, הפריד בין "לדעת באופן מפורש" (explicit knowing) לבין "לדעת באופן מוכמן" (tacit knowing). ידע מפורש הוא דברים שאנחנו יודעים ויכולים להסביר בקלות, כמו "מים רותחים במאה מעלות" או "כוח הכבידה הוא הסיבה לכך שחפצים נופלים למטה", בעוד ידע מוכמן חולש על מאגר מידע שלם שאנחנו מודעים לו ויכולים להשתמש בו, אך לא יכולים להסבירו במפורש. כל מי שלמד שפה זרה, למשל, יודע שהתלמיד יכול להשתמש בפועל, בשיחה, רק בחלק קטן מאוצר המילים שהוא יודע וזוכר. אפילו מדריכי ריקוד יתקשו לפעמים להראות מדוע תנועות מורכבות צריכות להתבצע כך ולא אחרת, ומה בדיוק מתוכן יוצר את הסטייל, היופי והאלגנטיות של המכלול. תלמידים בתחום, כמוני, יכולים להעיד כי ברגע שמפרקים תנועת ריקוד מורכבת לחלקים שלה, אפילו באופן מדוייק להפליא, היא נראית בדרך כלל מגושמת ומלאכותית.

האלגנטיות היא במכלול. רקדנית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Stylepics, depositphotos.com

בעולם המודיעין, תהליך האנליזה מפרק את הידע הגולמי לחלקיו השונים, אולם אז מחבר אותו מחדש ליצירה קוהרנטית שנועדה לענות על שאלות ספציפיות, בדיוק כפי שהרקדן מחבר מקטעי ריקוד לתנועה יפה, זורמת ואלגנטית. כך, הופכת ערבוביה של פיסות ידע גולמיות, חלקן לא רלוונטיות, חלקן מוגזמות וחלקן שקריות, לתוצר מודיעיני בעל ערך. הבעיה היא, שתהליך ההרכבה מחדש עושה שימוש מסיבי בידע מוכמן ולא רק בידע מפורש, ולכן כל כך קשה להסביר אותו לאחרים. תהליכי עבודה סדורים כמו SAT, שכוללים כתיבה מפורשת של ההיפותזות שלך, סידור של הראיות השונות בטורים וקביעה דיכוטומית מה מתאים להיפותזה ומה לא, גורמים לאדם להשתמש אך ורק בידע המפורש שלו, ודוחקים החוצה את הידע המוכמן – בדיוק זה שמתבטא בסגנון כתיבה אישי, מטאפורות, והנחות יסוד סמויות. הם אולי מדירים מהתוצר הסופי חלק מהכשלים הקוגניטיביים האישיים, אולם יוצרים בסופו של דבר הערכת מודיעין משוכפלת, חסרת לחלוחית ומקוריות, שמוכתבת באופן מוחלט כמעט על ידי מתודולוגיה צרה והנחות יסוד שמקובלות בארגון. האנליזה של SAT מקטעת את המידע ומפרקת אותו למרכיביו, אך בהעדר הדבק של הידע המוכמן, מתקשה לחבר אותו מחדש למשהו בעל ערך. יש לציין כאן שכשלים מודיעיניים בעבר, כמו פרל הרבור, נגרמו בין היתר בשל קיטוע כזה. קובעי המדיניות בצי האמריקאי קיבלו הרבה מאד מידע שהעיד על כך שהיפנים עומדים לתקוף אותם, אולם בהעדר אנליסטים שיחברו את כל פיסות המידע ויהפכו אותן לשלם שגדול מסך חלקיו, לא הסיקו מהמודיעין את המסקנות הנכונות.

בעקבות פולאני, אורמרוד מטעים כי יש לשמר בתוך הערכות המודיעין את הסובייקטיביות, ניסיון החיים האישי (ואני אוסיף, גם את סגנון הכתיבה והמטאפורות) של חוקרי המודיעין עצמם, ולא להקים פס ייצור של הערכות שנכתבות כולן באופן זהה. זאת מפני שהידע האישי, המוכמן, הוא הדבק שמאפשר לאנליסט לחבר מחדש את מה שפירק. המחיר יהיה, כמובן, הטיות אישיות וכשלים קוגניטיבים למיניהם שייכנסו לתוצר הסופי. אורמרוד מציע לרכך אותו באמצעות בניית "קהילה של חוקרי מודיעין" שיתקשרו זה עם זה מעבר לגבולות הארגונים השונים ויאזנו את ההטיות אחד של השני. אולם כרגיל בסוגיות הללו, הפתרון הזה אף הוא אינו מושלם. בסופו של דבר, העדר פתרון מושלם כזה, הוא מה שנותן למחקר המודיעיני, ולדעתי גם ההיסטורי, את איכותו האומנותית.

"רוצה גלידה!" – על אינפנטיליות בפוליטיקה

לאחרונה, חלק ממתנגדי גוש השינוי, מסמוטריץ' ועד דוברי הליכוד, מאשימים את בנט ולפיד באינפנטיליות שיאה לתנועת נוער או ל"קומונרים בבני עקיבא". אחרי הכל, רק ילדים מדברים על אחדות ופיוס, לא? אבל מה היא למעשה אינפנטיליות בפוליטיקה, והאם ניתן למצוא אותה בגוש השינוי או דווקא במחנה מתנגדיו? ינשוף פוליטי-מדיני צולל אתכם לעולמם של אלו ש"רוצים גלידה" עכשיו, ושישרף העולם.

Ice cream with whipped cream, chocolate syrup, and a wafer (cropped).jpg
cffsdfsdfsCre

Credit: Nicolas Ettlin, Wikimedia Commons

בזמן האחרון, שמתי לב שרבים ממתנגדי ממשלת השינוי מאשימים את ראשיה ואת תומכיה באינפנטיליות. את המקהלה המתואמת התחילו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שלעגו לרטוריקת האחדות והפיוס של לפיד ובנט כהבלים של קומונר בבני עקיבא. החרה החזיק אחריהם ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס, שלגלג כי "בנט ולפיד מקימים לנו כאן תנועת נוער". מכאן, האשמת האינפנטיליות התגלגלה לעיתונאים ומעצבי דעת קהל מהימין הדתי, לרבות קלמן ליבסקינד, אחד מהעיתונאים הרציניים והמשפיעים ביותר במגזר.

אישית, אני לא אוהב כל כך את השימוש ברטוריקה האינפנטילית בכדי לנתח התנהגות של פוליטיקאים, גם לא את התנהגותם של יריבי. זאת מפני שבני אדם תמיד מערבים ברטוריקה שלהם, שלא לדבר על פועלם, סוגים מאד שונים של טיעונים, מהם מעניינים ועמוקים, מהם שטחיים פופוליסטיים, בואך הבלים של ממש. יש שפוליטיקאים כמובן משתמשים ברטוריקה נמוכה מן השפה ולחוץ, או אומרים דברים שונים לקהלים שונים. כמובן שיש כאלו שמצבי לחץ סוחטים מהם רטוריקה טפשית יותר, וכאשר מנהלים איתם שיחה ברוגע אפשר לשמוע מהם טון שונה לחלוטין. אולם לאחר הערת האזהרה הזאת, חשוב לציין שיש, לפחות, רטוריקה אינפנטילית בפוליטיקה. הבעיה היא שכמו האשמות רווחות נוסח "תומך טרור", "גזען" או "פשיסט", המושג הופך לעיתים קרובות יותר מדי לכינוי גנאי שאדם מטיח ברעהו ללא מחשבה. אם כן, כדאי לפרק את המושג ולנסות להגדיר אותו. מהי רטוריקה אינפנטילית, היכן היא נמצאת, והאם ברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ניתן לאתר אותה במחנה ממשלת השינוי, או דווקא במחנה המתנגדים לה?

לחשיבה הילדותית יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא תמימות, הנובעת לרוב מפער בין החוקים הכתובים של העולם, אלו המושלים בו באופן רשמי, לבין החוקים הלא כתובים המנהלים אותו בפועל. לילד, או לנער, קל מאד ללמוד את החוקים הכתובים, ולדמיין שכל מי שמסביבו מתנהל לפיהם. העולם נראה לו ורוד, מפני שהחוקים הרשמיים מנוסחים לעיתים קרובות בבהירות, ומטמיעים בתוכם רטוריקה של צדק, שוויון והוגנות. ההתפכחות מהעולם מגיעה ברגע שהילד או הנער מבין שישנה מערכת שלמה של חוקים לא כתובים שלא מנוסחת אף פעם בבירור, אולם השפעתה בפועל גדולה בהרבה. תחשבו, למשל, על אכזבתו של נער שלומד מהמורים שלו ומדריכיו בתנועת הנוער על "עזרה לזולת", מתנדב ומשתתף בפעילויות רבות מסוג זה, רק כדי לגלות, בסופו של דבר, שהוא חלק מקמפיין בחירות של ראש העיר, שבאותו הזמן מנשל עניים מבתיהם ובונה במקומם פרוייקטים של יוקרה. וזה עוד מקרה פשוט: אולי בעתיד יגיע למסקנה, שאפילו פעולות כנות של "עזרה לזולת" יכולות לסייע לזולת דווקא לקנות סמים או להתבצר עמוק יותר במלכודות עוני. מכיוון שהחשיבה הילדותית מתוחמת על ידי חוקים כתובים וברורים, היא נוטה גם להתכנס לתוך מסגרות של שחור ולבן (לנו או לצרינו, אנחנו והם), בלי להיות מודעת לגשרים ולקשרים הלא הרשמיים בין מחנות ניצים כביכול. דמיינו לכם את הזעזוע של ילד בוסני בזמן המצור על סארייבו, שהורגל לראות בסרבים אויבים רשעים ובכנופיות בוסניות מקומיות כגיבורים המגנים עליו, כשהיה מגלה שאותם הסרבים והבוסנים סוחרים בנשק בלילה, וממשיכים להילחם אחד בשני במהלך היום.

בהקשר הפוליטי שלנו, הביטוי העליון לחשיבה הילדותית הוא לאו דווקא הרצון להגיע לפשרה ולשיתוף בין שונים, המתגלם כרגע בממשלת השינוי, אלא תרבות החרמות שתוחמת גבולות בלתי עבירים בין מחנות. "הוא" מרושע או לפחות תועה וטועה באופן אינהרנטי, ולכן לא אשתף איתו פעולה ולא משנה מה יקרה. "הם" בעלי הברית הטבעיים שלי, ולכן עלי לתמוך בהם באש ובמים. הביטוי העליון לתפיסה הזאת הוא כמובן הביביזם; לא במובן של הצבעה לליכוד או לנתניהו, אלא באמונה עיוורת במנהיג, כל מה שיעשה וכל ברית שיכרות, לצד פוליטיקת הזהויות הימנית והשמאלית לסוגיה. אלו שמנהלים את הפוליטיקה שלהם לפי רשימה ארוכה של "איתו לא אשב בקואליציה", ילדותיים מבחינה זו בהרבה מאלו שיושבים עם יריביהם, מנסים למצוא איתם את המשותף ולאתר פשרות שיאפשרו ניהול סביר של המדינה.

כאן, מעניין להיכנס למאפיין נוסף של החשיבה הילדותית, תסמונת ה"רוצה גלידה!" או במילים אחרות, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. אנחנו אומרים על מבוגר שהוא "מתנהג כמו ילד", כאשר הוא דורש משהו שלדעתו "מגיע לו" בלי להתחשב באפשרויות הפרקטיות להשיג את אותו הדבר, במחירים ובתוצאות. למרבה ההפתעה, חשיבה מהסוג הזה נפוצה מאד דווקא בקרב אנשי אקדמיה מהשמאל וחסידים אחרים של שיח הזכויות. פרופ' אסעד גאנם, למשל, זלזל בהסכמים שרע"מ השיגה עם מחנה השינוי (כמו גם במו"מ שלה עם נתניהו) מכיוון שלשיטתו הם נותנים לערבים תקציבים "שמגיעים להם ממילא, ושזכותם לקבל כאזרחים." גאנם שוכח שגם אם לדעתך "מגיע לך" משהו, וגם אם כל המודלים האקדמיים והתיאורטיים של "זכויות" גורסים שאותו הדבר מגיע לך בלי מאמץ, העולם הפוליטי אינו עולם של חוקים כתובים ושל נייר. מי שלא מוכן להיאבק, להתפשר ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי בכדי להשיג את מה שמגיע לו, יידחק תמיד לסוף התור.

בצד הימני של המפה הפוליטית, חשיבת ה"רוצה גלידה!" מתבטאת בראש ובראשונה בדבקות בעקרונות אידיאולוגיים, בלי להתחשב במחיר שלהם או ביכולות להשיגם. נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה. לא נתווכח איתם כרגע. רק נשאל אותם, האם הם מודעים למחיר: מערכת בחירות הרסנית נוספת, שלפי הסקרים לא תביא לשום שינוי, ורק תוביל לעוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות, בעוד מוסדות המדינה קורסים לאיטם בהיעדר גמישות תקציבית, וזאת עוד בתקופה של אתגרים קשים מאד מבית ומחוץ. אם מדובר באידיאולוגים, כמו סמוטריץ', שמודעים למחיר הזה ומוכנים לשלם אותו בגלל שיקולים רעיוניים כאלו ואחרים, אפשר לחלוק עליהם, אולם המחשבה שלהם לפחות קוהרנטית. אך ברוב המקרים, אנחנו רואים כאן מופע של תסמונת ה"רוצה גלידה!" – דרישה לקבל את הסיפוק המיידי בלי לחשוב על האלטרנטיבות ועל המחיר שהוא דורש. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים לזהות כאן אפילו חשיבה מיסטית, או ניסית: אם נעצום את העיניים מספיק, נהיה נאמנים לביבי בכל ליבנו, נפשינו ומאודינו, השמיים יתבהרו, יופיעו פתאום עריקים משום מקום, הגלידה תופיע בידינו, טעימה ומזמינה, והימין יקים ממשלה "על מלא" שתוביל אותנו לעושר ואושר.

לכן, אל תיתנו לרטוריקת האחדות והשיתוף להטעות אתכם: הפוליטיקה הבוגרת, זו שמוכנה לפשרות ולויתורים בשם אומנות האפשר, צומחת כרגע דווקא בגוש השינוי, בין בנט למרצ ועד לרע"מ. שם תפגשו את האנשים שהסכימו לוותר על עקרונות זהותיים ועל חלקים משמעותיים מהאידיאולוגיה שלהם, בכדי להשיג את מה שאפשר להשיג. האינפנטיליות, נכון לעכשיו, נמצאת בעיקר במחנה השני.

המהפכה הסאחית: מטרתה של ממשלת השינוי

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

נגד השבטיות: המהומות האחרונות ואנחנו

שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

בעיני סמוטריץ', מדובר ב"צד שלנו": לינץ' בשידור חי בערבי בבת ים, כאן 11.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה הדהדה את אותו המסר כאשר קראה לשבות נגד "מסע המעצרים" ונגד כניסת השב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כל הפורעים צריכים לרעוד מפחד מהחוק – מהומות של פורעים ערבים בלוד, כאן חדשות

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: