קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

מלחמת העולמות: מדוע הליברליזם ינצח את יריביו

מי ישרוד בעימות התרבותי המתרחש בארץ ובעולם – השמרנות היהודית המסורתית או הליברליזם המערבי? ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, כתב מאמר רהוט בכתב העת "השילוח", ובו הנגיד דמויות סמליות זו לזו. עולמה של היידי הליברלית עתיד להיכחד, בעוד עולמו של שימען החרדי יוסיף להתקיים ו"לעלות מעלה מעלה". הבעיה היא, שקופל הוא לא הראשון לנבא את קריסת הליברליזם – שניצח בינתיים את כל מספידיו. ינשוף היסטורי מסביר.

Shimen2

(למצולמים אין קשר לכתבה) Credit: Forward

מאמר זה פורסם גם בכתב העת השילוח

בגיליון האחרון של השילוח פורסם מאמר מעניין מפרי עטו של ד"ר משה קופל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, המנגיד בין השמרנות מן הזן המסורתי ובין התפיסות הפרוגרסיביות לסוגיהן. כדי להפוך את ההשוואה למעניינת וברורה יותר, בחר קופל להמחיש אותה באמצעות שלושה יהודים אמיתיים שפגש במהלך חייו: שימען, חסיד גור מתון מהדור הישן, היידי, האקדמאית הליברלית, ובתה הרדיקלית המטורללת, אמבר. מבחינתו של קופל, שלושת האנשים הללו מייצגים שלושה עולמות תרבותיים שונים, הנתונים בעימות ובמתח מתמיד. שאלתו העיקרית היא, מי מאותם העולמות ישרוד לאורך זמן. איזו דרך חיים תחזיק מעמד בתלאות ובמעקשי ההיסטוריה, ואיזו חברה תגלה עמידות בעולם המשתנה בהתמדה. מסקנתו היא שעולמה הפרוגרסיבי של היידי נתון לדעיכה איטית במקרה הטוב, או למוות אלים על ידי "מרד פנימי" של אמבר וחבריה במקרה הגרוע. עולמו השמרני והמאוזן של שימען, לעומת זאת, ישרוד את כל המכשולים כפי ששרד תמיד.

Related image

שמרנים ונהנים. חסידים ניו יורקרים – למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: פינטרסט

        מאמרו של קופל כתוב היטב, ויש בו הרבה תובנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אולם למרות זאת, הטיעון המרכזי שלו בעייתי מאד.  הבעיה מתחילה בגישתו של הכותב. כיצד מתיימר קופל להוכיח שעולמו של שימען עמיד יותר מעולמה של היידי, שהשטיבעל הגערערי ישרוד גם לאחר שחדר האוכל הכשר של פרינסטון יתפוגג לו לאיטו? הוא עושה זאת בשילוב של טיעונים שפונים להגיונו של הכותב (נראה לי ש…) ובנימוקים מחקריים יותר הלקוחים מעולמות התוכן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כל זה טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מנסים לנבא איזו דרך חיים תשרוד, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להסתכל בתקדימי העבר, בפרספקטיבה היסטורית. וכאשר אנחנו מסתכלים על טענתו של קופל דרך משקפיים היסטוריות, כלומר, מסתכלים על מה שבאמת קרה, ולא רק מה שבעינינו סביר שיקרה, הדברים לובשים צורה שונה לחלוטין.

אם נתבונן, למשל, בהיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות, ניווכח בנקל כי נבואות על שקיעת המערב הדקדנטי ניתנו ברצף, כמה פעמים בדור. אותם הוגים אידיאולוגיים שבישרו על שקיעת המערב, השתמשו בנימוקים מאד דומים לאלו של קופל. כמו שימען, גם הגיבורים שלהם היו מחוברים למסורת, להיסטוריה ולעבר המיתי, לתחושת קהילה חמימה ולאותנטיות. כולם ניבאו כי הליברלים, ה"היידי" של כל דור ודור, עומדים בפני שקיעה מפני שהם מפונקים ומנוונים, אנוכיים ושטחיים, שקועים באינדיבידואליזם מפרק ומנותקים מהאותנטיות, ולרוב גם מהדת והמסורת. מי לא אמר את זה? ברוסיה של המאה ה-19, הסלאבופילים הנגידו את הנפש העמוקה של הרוסי, המחובר לאלוהיו, לאדמתו ולמלכו, עם הדקדנס המערבי. הבולשביקים המשיכו את אותה המגמה בשינויים המתבקשים. גם הם ניבאו כי הפועל הסובייטי הגיבור ינצח את הקפיטליסטים החומרניים, המתקוטטים זה עם זה עבור רווח.

בגרמניה, אוסוולד שפנגלר וסופרים רומנטיים אחרים ניבאו אף הם את שקיעת המערב, הוקיעו את הציביליזציה הצרפתית המעודנת והחומרנית, והשוו אותה בלעג עם האותנטיות של האיכרים הגרמנים המחוברים לקהילה הטבעית, לדם ולאדמה. פילוסופים צרפתים פיתחו אידיאולוגיה דומה, רק שכאן התחלפו האיכרים הטבטוניים באבירים פרנקים. ביפן, הוגים רומנטיים דומים התקשו לראות כיצד יצליחו המערביים המפונקים, עם הדמוקרטיה הליברלית שלהם, להתמודד עם נתיניו של הירוהיטו, ששואבים בעומק שאין משלו מהעבר הקיסרי הנצחי, מהקהילה הכפרית ומערכי דת השינטו. אפילו בשנות השישים, ניבא סייד קוטב, מאבות הפונדמנטליזם האסלאמי, כי המערב הוא חברה רקובה, אנוכית ומתפוררת, אם כי היה די פסימי בכל הנוגע ליכולתם של לוחמי הג'יהאד הטהורים להכריעו.

Shimen5

קראו תיגר על הליברליזם המערבי: חיילי הצבא הקיסרי היפני

מצויידים במבט ההיסטורי הזה, אנחנו יכולים לראות ששימען אינו הראשון שמתמודד במלחמת הרעיונות מול היידי. קדמו לו סרגיי הסלאבופיל, סטחאנוב הפועל הסובייטי, פרנסואה המונרכיסט הצרפתי, פריץ האיכר הגרמני האותנטי, טארו, הקצין האמיץ מהצבא היפני הקיסרי, וחסן מהאחים המוסלמים. כל אלו תקפו את היידי בנימוקים דומים מאד לאלו של שימען. כמו שימען, כולם האמינו בעליונותם, ביציבותם, באותנטיות שלהם, מול ניוונו וחוליו של הצד השני. וראו זה פלא: העולם עבר שורה של עימותים ומלחמות קרות וחמות, ועם התפזרותו של האבק, התגלה כי סרגיי, סטחאנוב, פרנסואה, פריץ וטארו נעלמו לבלי שוב, וחסן שקע במלחמות פנימיות אינסופיות. היידי, לעומת כולם, שרירה ועומדת. אז איזו חברה יציבה יותר?

קופל יכול לטעון כנגד הנימוקים ההיסטוריים שהבאתי, ולומר כי בניגוד לסרגיי, פריץ, טארו והיתר, שימען שרד ועמד במבחני ההיסטוריה. בתשובה הזאת יהיו שתי בעיות. ראשית כל, היא נכונה רק באופן חלקי. שימו לב שבין היידי ושימען, שני הטיפוסים האידיאליים של קופל, יש הבדל גילאים משמעותי. שימען הוא אדם מבוגר, מדור שרידי השואה, ואילו היידי (לפי התיאור) היא בת ארבעים פחות או יותר. אם קופל היה מסתכל בבני דורה של היידי בעולמו של שימען, היה מגלה שלא מדובר בעוגן המסורת היציב שהוא מתאר. גם עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה.

Image result for ‫חסידי גור ירושלים‬‎

עולמו של שימען משתנה במהירות, ולא תמיד לטובה: חסידי גור בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: ויי נט.

בדיוק כפי שלהיידי יש בת, אמבר, שמפרקת את עולמה בטרלול של חומרות מסלימות והולכות ("דת פרימיטיבית", במילותיו של קופל), כך גם לשימען יש נכד, זלמן, ששקוע עד צוואר בדת פרימיטיבית משלו, העולם המטורף של תיקונעס הצניעות מבית מדרשה של חסידות גור. עולמו של שימען, עולם של יהודים נבונים, מעשיים ופרגמטיים, שמחוברים למסורתם באופן טבעי ולא קנאי, נמצא בסכנה מפני מטורלליו שלו עצמו בדיוק כמו עולמה של היידי, ובדיוק מאותן הסיבות: כשאתה מחזיק באידיאלים נוקשים בתיאוריה, אבל מקל ביישומם בפועל, יהיה לך קשה לעמוד מול צעירים נלהבים שמתעקשים ליישם את אותם האידיאלים ככתבם וכלשונם. עולמם של החרדים הפרגמטיים מהדור הישן הוא גם, במידה רבה, עולם הולך ונעלם.

גם אם נתעלם מכך, נגלה שהישרדותו המתמשכת של שימען תלויה גם בסיבה מרכזית נוספת, שקופל לא מציין: הוא השתלב בעולמה של היידי. סרגיי וסטחאנוב, פרנסואה, פריץ, חסן וטארו, ניסו, כל אחד בתורו, להתעמת עם עולמה של היידי באופן צבאי, בשדה המלחמה והפוליטיקה הגבוהה. כולם נכשלו, ורובם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. שימען, לעומת זאת, חי לפי חוקי המשחק של היידי. קופל מציין בגאווה את דרך החיים האידיאלית מבחינתו: יהודים שחיים בנפרד מהחברה הכללית, בסולידריות קהילתית, מנהלים חיי מסחר ערים, מגלים הוגנות מנומסת כלפי הגויים אך שומרים מהם מרחק בטוח. דרך חיים כזאת אפשרית רק כשהשלטונות מחזיקים בגישה של "חייה ותן לחיות" בהתאם לשיטתה של היידי. כי בעולם שגורמי הכוח בו מתנהלים לפי הנחות היסוד של שימען – דת, מסורת, קהילה – הוא לא יוכל לחיות לו בשגשוג ובביטחון כפי שיהודים חרדים חיים בארצות הברית. סרגיי יגייס אותו לצבא הצארי, ינסה להמיר את דתו, ימרר את חייו בפוגרומים וישית עליו עוני מרוד, סטחאנוב יסגור את בתי הכנסת שלו ויאסור עליו לדבר ביידיש, פרנסואה יטיל עליו גזירות אנטישמיות, ועל חסן ופריץ בכלל אין מה לדבר.

שימען אינו יכול להסתכל על היידי במבט של מנצח: הוא תלוי בה. הוא תלוי במשטרה שלה ובבתי המשפט שלה, שיבטיחו את זכויותיו האישיות, הקהילתיות והדתיות. הוא תלוי בכלכלה המתוחכמת שלה, כדי לתת מסגרת סוציאלית לאברכיו ומסגרת כלכלית למסחר שלו. אם חס וחלילה ילקה בבריאותו, הוא תלוי בבתי החולים שלה. שימען, יהודי שמרני שאינו קנאי, יכול להשתלב בעולם של היידי ואפילו לתרום לו כאיש עסקים, כעורך דין, כרופא. אבל הוא לא מסוגל לקדם אותו או לתחזק אותו לבדו. החברה הליברלית אינה יכולה להתנהל לפי ערכיו. היא דורשת ניצול של ידע וכשרונות ותחלופה מתמדת של אנשים, ועל כן לא יכולה להתנהל על בסיס בדלנות יהודית. היא מחייבת חדשנות מתמדת, ולכן לא תתקיים בחברה שכבולה בחוקים של מסורתיות, שמרנות ויראת כבוד לדורות הקודמים. אלו יכולים לאזן אותה כתבלין, אבל לא להוביל אותה. שימען תלוי בהיידי לשגשוגו ולבטחונו, וכדאי שלעולם לא ישכח זאת.

.

כוונות עקומות: מיתוסים על הגבלת נשק

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

Image result for America gun control

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

Image result for Florida shooting

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

Image result for America Israeli girl gun bar

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

שורשי התסכול הפולני: מאחורי החוק השנוי במחלוקת

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

Image result for Polish prime minister Munich

ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי בועידת הביטחון במינכן, השבוע

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

אסירות יהודיות ומשחררים פולנים – גיישובקה, אוגוסט 1944

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

Image result for ‫יצחק שמיר שואה‬‎

טען שהפולנים "יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם" – ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

Image result for AK soldiers Warsaw uprising

קרסו בהיעדר תמיכה מבחוץ – לוחמות AK במרד וורשה

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

File:Gesiowka.jpg

אסירים יהודים מגיישובקה ומשחרריהם מארמיה קראיובה

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

 

"הרי אי אפשר": מצעד האיוולת בין עזה לוינה

למה למעשה אנחנו מונעים מסטודנטים עזתים לצאת ללימודים בארצות הברית, ומחקלאים לייצא עגבניות לגדה? מישהו יודע למה בדיוק ממשלת ישראל החליטה להחרים את שר החוץ האוסטרי, למרות שאין כל ראיות שהמפלגה שלו "ניאו-נאצית", והרבה מאד ראיות בכיוון ההפוך? כשאתם שואלים קובע מדיניות או פקיד למה הוא עושה דבר-מה, ומקבלים תשובה שמתחילה ב"הרי אי אפשר לעשות אחרת", "לא יעלה על הדעת", "כך נהוג" או סתם מלמולים לא ברורים, תדעו שהבירוקרטיה צועדת עם עיניים מכוסות. הקיבעון המחשבתי בישראל, לא רק של פוליטיקאים וקובעי מדיניות, אלא גם של כל מיני "דרגים מקצועיים", מוביל לבזבוזים, תקרים ולעיתים גם אסונות של ממש. כלל האצבע: כל חוק שאין לו סיבה הגיונית מפורשת וברורה, דינו להתבטל. ינשוף פוליטי-מדיני על מצעד האיוולת בין עזה לוינה. 

blind

בספרה הקלאסי, מצעד האיוולת, עסקה החוקרת הנודעת ברברה טוכמן במנהיגים לאומיים שהוליכו את ארצותיהם לנתיבים יקרים, מסוכנים והרסניים, נגד אזהרות ברורות והוכחות חותכות, למרות שהיתה אלטרנטיבה אחרת. איוולת מוגדרת בדרך כלל כטעות מתמשכת של מנהיגים שממשיכים לצעוד בדרך ללא מוצא לאורך זמן. בין הדוגמאות שמביאה טוכמן ניתן למנות את מונטזומה קיסר האצטקים, שהתעקש להאמין כי הספרדים הם "אלים" למרות הוכחות חותכות שאפשר להורגם, ושני ממשלים אמריקאיים, מצויידים בטובי המומחים ומיטב היועצים האסטרטגיים, שהשקיעו את ארצם במלחמה יקרה, הרסנית ומעוטת סיכויים בוייטנאם. אפשר להוסיף לכך דוגמאות היסטוריות אחרות: התקפת ההתאבדות המטורפת של החמר-רוז' הקמבודיים על וייטנאם החזקה מהם אלף מונים, הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית, ואפילו האשלייה היפנית שאמריקה תחתום איתם על פשרה כלשהי לאחר ההתקפה בפרל-הרבור.

מטבעה של האיוולת, שככל שמצטברות ראיות כנגדה, כך היא הולכת ומתקשחת. יש לכך סיבות רבות: אידיאולוגיה קנאית בחלק מהמקרים, פחד לסטות מהתלם או יהירות של מנהיגים ושל יועציהם. בדרך כלל מעורב בכך גם כשל המחשבה האנושי הרה האסון הידוע כ"עלויות שקועות". בינשוף קראתי לכך פעם כשל מחצית ההר: אם כבר השקענו כספים, מאמצים וחיי אדם בנתיב המתברר כמוטעה, קשה לנו מאד להודות שהשקענו את המשאבים הללו לחינם.

Image result for March of folly

אולם איוולת לעולם אינה החלטתה בלעדית של מנהיג, אלא חשיבה קבוצתית של אליטה. היא כמעט תמיד מתאפיינת בחוסר יכולת לשנות נתיב. מרגע שקיבלו המנהיגים את החלטתם, הבירוקרטיה של הממסד מבטיחה שיתקשו לסטות ממנה אפילו אם ירצו, ולו בשל עצלנות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. לגופים בירוקרטיים קשה מאד לשנות מסלול, מפני ששינויים כאלו דורשים לטלטל דפוסי עבודה שמשתלבים באורח חיים מסודר ונוח, ונושאים בחובם סיכונים רבים וחוסר נוחות לבירוקרט. לעומת זאת, המשך דפוסי העבודה הקיימים מבטיחה לו, לכל הפחות, יציבות. לכן, לעיתים קרובות ממשיכות מערכות בירוקרטיות בדפוס התנהגות מסויים, גם כשאיבד כל טעם והיגיון.

אינרציה בירוקרטית שכזאת עלולה לגרום למדינות לשקוע בבוץ של מלחמות מיותרות והרות אסון, כמו מלחמת וייטנאם, אבל בדרך כלל היא גורמת לנזקים קטנים ומצטברים: בזבוזי כספים, פגיעה באיכות החיים, תקיעה של פרוייקטים חשובים או התנהלות דיפלומטית לא חכמה. לאורך זמן, היא עלולה לגרום גם לנזקים גדולים יותר, כמו פשיטות רגל, משברים כלכליים או מלחמות. כמו האיוולת הגדולה שכותבת עליה טוכמן, גם אותן איוולות קטנות חסינות לעיתים קרובות לביקורת או לראיות סותרות.

ממסדים לא אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה, לשנות נהלים ותיקים או לפגוע בהליכים מיותרים המפרנסים פקידים ופנסיות תקציביות. כל מוסד ממשלתי, או אחר, מלא כרימון בחוקים ותקנות שפג תוקפן, או בדברים שעושים בלי סיבה נראית לעין. איך תזהו אותם? פשוט מאד. בכל פעם שאתם שואלים פקיד, קובע מדיניות או פוליטיקאי למה עושים משהו, והוא עונה לכם במלמולים לא ברורים, מליצות מנופחות ("כבוד עם ישראל לדורותיו מחייב ש.."), הסברים של מסורת מוסדית ("כך נהוג", "כך עשינו תמיד") או תשובות שמתחילות ב"לא יתכן", "הרי אי אפשר" ו"לא יעלה על הדעת" בלי להסביר מה בדיוק הבעיה – תבינו שאתם נתקלים בקיבעון מחשבתי. כשעמי איילון הגיע לראשות השב"כ, והתבקש לנקות את הארגון מהחלודה שהצטברה ומהכתם שדבק בו אחרי רצח רבין, הוא ביקש מראשי המחלקות להסביר לו במפורט את הסיבה ההגיונית לכל אחד מהנהלים הקיימים. רק תשובה אחת הוא לא היה מוכן לקבל מהם: "נמשיך לעשות את זה כי כך עשינו תמיד".

Image result for ‫עמי איילון‬‎

דרש הסברים מאנשי השב"כ – עמי איילון

הסדר על עזה הוא דוגמא קלאסית, מובהקת אפילו, לקיבעון מהסוג הזה. מההפיכה של חמאס בשנת 2006 ועד סוף תקופת אולמרט, ישראל הטילה על עזה "סגר מותרות" שהגביל ברשימות מפורטות את מוצרי המזון שנכנסו לרצועה. בגלל שכוסברה, משום מה, היתה ברשימת המוצרים האסורים, הסגר הזה נודע בשם "סגר הכוסברה". הרעיון היה לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על חמאס, איכשהו, למרות שרוב התקדימים ההיסטוריים מוכיחים שסגרים וסנקציות דווקא מקרבים את האוכלוסיה לממשלתה, ולו משום שרק המקורבים לממשלה יוכלו לקבל את מעט המשאבים הקיימים. הטמטום הזה, שנפסק אמנם לאחר מספר שנים, לא תרם לדבר ורק גרם לישראל נזק תדמיתי. הדבר החשוב ביותר, הוא שאף אחד לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון של "סגר הכוסברה" ואיך הוא אמור להשיג את מטרתו. וברגע שבוטל – כולם התנערו ממנו כאילו נכתב על ידי גמדים קטנים שהגיעו בלילה למשרד המת"ק.

גם היום, המדיניות מול עזה היא המשך של אותה אינרציה בירוקרטית כושלת. הסגר הבטחוני על הרצועה, לרבות על מוצרים עם שימוש כפול, צבאי ואזרחי, הגיוני וניתן להסבירו בקלות. לא כך אלפי התקנות הקטנוניות שנועדו להמאיס על העזתים את חייהם: קושי אדיר להשיג אישור מעבר לחו"ל דרך מעבר אלנבי, סחבת בירוקרטית של חודשים ושנים שגורמת לסטודנטים להחמיץ מלגות ולחולים למות לפני שהם מקבלים טיפולי סרטן, איסור לייצא סחורה (למרות שיש מכונת בידוק חדשנית שתרמו ההולנדים למטרה זו בדיוק), וכיוצא בזה. לאיסורים הללו אין סיבה בטחונית אמיתית. רבים מהמומחים במערכת הביטחון, וגם לא מעט שרים, מתנגדים להם. קשה למצוא מישהו שיוכל לומר בכנות שלחץ על האוכלוסיה אפילו ידגדג לחמאס את האצבע, שלא לדבר על הפיכה של ממש. אבל המערכת ממשיכה בשלה – כי "לא יתכן לתת פרס לטרור", כי "לא יעלה על הדעת שנפרנס את אויבינו" ויתר מליצות שאינן מסבירות את התועלת האסטרטגית האמיתית באותם נהלים. ההסבר האמיתי: המערכת מקובעת ולאחר עשור של דשדוש, פשוט מתקשה לשנות כיוון.

Image result for ‫מעבר ארז‬‎

עזה אינה הגזרה היחידה שבה ניתן להבחין באינרציה בירוקרטית, בקיבעון ובעצלנות מחשבתית שכזאת. הביטו, למשל, בסירוב התמוה של ישראל לדבר עם שרים בכירים בממשלה הנבחרת של אוסטריה, רק משום שהם שייכים ל"מפלגת החירות". מישהו ב"דרג המקצועי" במשרד החוץ החליט בימי תרפפ"ו שמדובר במפלגה ניאו-נאצית, למרות שעמדתה הימנית מקבילה במקרה הטוב ביותר ליש עתיד בישראל, וכל פוליטיקאי ממוצע בליכוד התבטא באופן קיצוני יותר ממנה נגד זרים, מהגרים ומיעוטים. מנהיג המפלגה, היינץ כריסטיאן שטראכה, הוא כיום פילושמי מוצהר, תומך בחינוך שואה וידיד חשוב של מדינת ישראל. ברית עם מפלגת החירות מתאימה במיוחד לאסטרטגיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שממילא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ידידי ישראל בימין האירופי. אבל פקידים במשרד החוץ, שלא עדכנו את דפי הפוליו שלהם בשלושים השנים האחרונות, קטלגו את שטראכה כנאצי, ולעזאזל העובדות. שטראכה אפילו ביקש לדעת מה ישראל רוצה ממנו, ולא קיבל מענה.

Image result for Heinz Christian strache

לא קיבל תשובות – היינץ כריסטיאן שטראכה

אם יש משהו שהתקשורת והציבור צריכים לעשות יום יום, שעה שעה, זה לבקש הסברים הגיוניים לכל החלטה מהסוג הזה. לשאול למה למעשה אנחנו ממשיכים להטיל סגר על ייצוא מעזה; מה הם הנימוקים המפורטים לחרם על ממשלת אוסטריה, ומה הופך את מפלגת החירות ל"נאצית"; למה לעזאזל אנחנו נותנים הטבות למפעלים מסויימים ולא לאחרים במסגרת חוק עידוד השקעות הון; מה הסיבה שעסקים צריכים לעמוד בעשרות ומאות נהלים הזויים ולא קשורים כדי לקבל אישור פעולה; למה אנחנו צריכים לשלם לפקידים של מכון התקנים, כשיש תקנים אירופיים לא פחות טובים; מה תפקידן של מועצות הלול, הדבש והפרחים והחלב, ולמה אנחנו נותנים לעסקנים העלומים שיושבים בהן להעלות את מחירי המזון שלנו; מדוע אנחנו צריכים לוותר על נסיעות זולות של אובר רק כדי לשרת לובי של נהגי מוניות. משרדי הממשלה השונים כל כך רגילים לאינרציה בירוקרטיה, עד שאפילו התגובות שלהם חלולות ולא אומרות דבר: "משרדנו פועל לפי הנהלים ולפי החוק", "ההחלטה התקבלה לאחר הליך מחשבה תקין ולטובת אזרחי ישראל", "לא יעלה על הדעת שנפגע בעבודה המאורגנת", וכיוצא בזה. רק כשנפסיק לקבל תגובות כאלה מהנבחרים והפקידים שלנו, יהיה אפשר לערוך רפורמות אמיתיות במדינה הזאת.

 

הארץ הטהורה: את מי יכול לנצח הצבא הפקיסטני?

פרופ' כריסטין פייר, חוקרת טרור ומומחית לדרום אסיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, פותחת לנו צוהר לתבערה הפוליטית בפקיסטן ובתת היבשת ההודית. הצבא הפקיסטני הכושל, טוענת פייר, לא מסוגל להביס אף אויב, חוץ מהדמוקרטיה הרעועה של ארצו. בכך, הוא משתמש בכל כלי אפשרי, החל מהפיכות גלויות וכלה בשחקן קריקט שהפך לפוליטיקאי והתעשר בנסיבות חשודות. במקום להגן על הדמוקרטיה, בית המשפט העליון הפך לכלי נרצע של הצבא תחת מעטה מפוקפק של אקטיביזם שיפוטי. ינשוף פוליטי-מדיני על הגבולות העמומים בין שחיתות, צבא ומשפט ברפובליקה האסלאמית של דרום אסיה.

המאמר תורגם, ברשותה הנדיבה של המחברת, וניתן לקרוא אותו במקור באתרה האישי.

Image result for Pakistan Crisis

לפקיסטן יש ראש ממשלה חדש, נכון לעכשיו. ביום שלישי שעבר, הפרלמנט הפקיסטני ערך ישיבה מיוחדת על מנת להדיח את נוואז שריף מהליגה המוסלמית של פקיסטן (PML-N), שהופל בהפיכה שיפוטית בשבוע האחרון. שאהיד חקאן עבאסי, נאמן מושבע של שריף, אמור לחמם את הכיסא הנשיאותי, עד שהמפלגה תספיק לארגן מושב בפרלמנט לאחיו של שריף, שבאז, בבחירות המיוחדות הקרובות. המינוי הזה, כמובן, הוא הכנה שנועדה להצניח את שבאז לכס ראש הממשלה.

אין זה מפתיע שנוואז שריף הודח. מה שכן מפתיע, זו העובדה שהצליח להחזיק מעמד זמן כה רב. ראש הממשלה היה בכוונות של הצבא עוד לפני השבעתו, ומיד לאחר שזכה בניצחון גורף בבחירות 2013. למעשה, שריף הודח על ידי הצבא כבר פעמיים. שבאז שריף, לעומתו, הרבה יותר נוח מבחינת הצבא. בניגוד לאחיו, הוא נמנע מעימותים ודואג לשמור על קשרים חמים עם הגנרלים.

אלו התנאים שמאפשרים לך לשמור על השלטון בפקיסטן. בעוד שלמדינות רבות אחרות יש צבא, לצבא הפקיסטני יש מדינה. בעיני הכוחות המזויינים רבי העוצמה, דמוקרטיה אמיתית היא רעיון מתועב. כבר לפני זמן רב, הצבא לקח לעצמו את הזכות להתערב כטוב בעיניו, ודאג להזכיר לאומה שוב ושוב שהוא המושיע היחיד, בעוד פוליטיקאים אזרחיים הם אסון לאומי. מאז ההפיכה של הרמטכ"ל איוב חאן באוקטובר 1958, הצבא שלט ללא הפסקה במדינה באופן ישיר או עקיף. למעשה, הצבא היה טוב בשמירה על כוחו הרבה יותר מאשר במלחמות מול אויבים חיצוניים. בשנת 2008, הסתיימו תשע שנות דיקטטורה בראשותו של גנרל פרווז מושראף, ופקיסטן שבה להיות דמוקרטיה באופן רשמי. מאז, המשמר הפרטוריאני הטורפני של המדינה נתקל בבעיה הולכת ומתגברת: הדמוקרטיה הפקיסטנית, פגומה ככל שתהיה, החלה לנעוץ שורשים מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. אף על פי שהבחירות שהביאו את שריף לכס ראש הממשלה לא היו נקיות מכל מתום, היתה זו הפעם היחידה שממשל דמוקרטי סיים את תקופת כהונתו והעביר את השרביט לממשל דמוקרטי אחר (אם כי לא בלי בלגן משמעותי שבישל הצבא).

Image result for Pakistan Crisis

הדמוקרטיה צומחת בכל זאת, מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. בתמונה: גנרל עם שפם מטופח.

בין שנת 1988, שבה כוננה מחדש הדמוקרטיה בעקבות מותו של גנרל מוחמד זיא אל-חאק בהתרסקות מטוס, ושנת 1999, הצבא הצליח להדיח את שתי ממשלותיה של בנזיר בוטו ב-1990 ו-1996 ואת ממשלתו של שריף ב-1993. ב-1999, שוב הדיח הצבא את שריף בהפיכה ללא שפיכות דמים. אך בהתחשב בעובדה שהדמוקרטיה הצליחה לעמוד ברוחות העזות מאז 2008, משקיפים קיוו בזהירות שעם התבססותה, יהיה קשה יותר לצבא לחתור תחת ממשלות ולחולל הפיכות צבאיות גלויות. הבעיה היא שהגנרלים הבחינו בכך אף הם, והחליטו למנוע מהדמוקרטיה לנעוץ שורשים עמוקים מדי.

הצבא אמנם חשש באופן כללי מאובדן המעמד הדומיננטי שלו בפוליטיקה הלאומית, אולם היו לו סיבות ספציפיות לדאוג בנוגע לראש הממשלה שריף. לגנרלים יש זיכרון ארוך, והם לא שכחו כיצד שריף ניצל את זכותו החוקתית והחליף ב-1998 את הרמטכ"ל ג'האנגיר קרמאט בפרווז מושארף (לא רעיון טוב במיוחד, כפי שהוכיחו לנו האירועים שהתרחשו לאחר מכן). הצבא לא שכח גם כי שריף ניסה, בלי הצלחה יתרה, להדיח את מושארף ב-1999 בשל ניהול כושל של מלחמת קארגיל מול הודו, מלחמה שהסתיימה בכישלון מביש. גרוע מזה, שריף הדיח את מושארף בשעה שהרמטכ"ל היה בסרי-לנקה, וסירב לתת למטוסו לנחות. למושראף לא היה דלק והוא לא היה יכול לנחות בשום מקום אחר. הצבא הסיק שמדובר בניסיון לחסל את מושראף והזניק הפיכה צבאית. באקט של נדיבות, הרמטכ"ל לא תלה את שריף, רק הגלה אותו לערב הסעודית. גם לשריף יש זיכרון ארוך. כשהדמוקרטיה חזרה, ראש הממשלה דרש שמושארף יעמוד לדין רק בשל השעיית החוקה ב-2007, אבל לא בגין ההפיכה הצבאית ב-1999. אולם עצם המחשבה שאחד משלהם יעמוד למשפט על בגידה, גרמה לגל פניקה בקרב רוכבי הסוסים. לא רק מושארף יעמוד למשפט, אלא כל המוסד שבראשו עמד. אפילו יומרותיו של הצבא למלא תפקיד בניהול המדינה עלולות לעמוד בספק. בפועל, המשפט לא נפתח מעולם, בשל לחץ צבאי בלתי מתפשר, ומושארף עדיין חי ב"גלות" נוחה בדובאי ובלונדון. מסיבות מסתוריות כלשהן, יש לו אפילו כסף לדירות יוקרה.

Image result for Nawaz Sharif

לא מקובל על הצבא- ראש ממשלת פקיסטן המודח, נוואז שריף

שריף מינף את כוחו היחסי בניסיון להנהיג שליטה אזרחית כלשהי על המנגנון הצבאי המנופח. הוא לקח את תיקי החוץ והביטחון לידיו, במקום לתת אותם לאנשי צבא כמקובל. זאת בנוסף לכוונותיו המוצהרות לשפר את היחסים עם הודו ולחזק את הקשרים הכלכליים והאחרים עם אויבתו המושבעת של הצבא ממזרח. כך, ניצל שריף כל הזדמנות לתקשר עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. ובאקט שהצבא ראה כבגידה במולדת ממש, לשריף אפילו היתה החוצפה לנסות ולוותר על האסטרטגיה ארוכת-השנים של מניפולציות באפגניסטן, מדינה שנחשבה באופן מסורתי כ"עומק אסטרטגי" של פקיסטן נגד הודו. בנוסף, התחייב ראש הממשלה לנהל משא ומתן עם הטליבאן הפקיסטני, שהשתולל במדינה במשך יותר מעשור. הצבא, מסיבותיו שלו, רצה להריץ מבצע צבאי סלקטיבי נגד הטליבאן במחוז צפון ווזיריסטאן. מבצע "זארב אל-אזב", שהסתיים באפריל 2016, היה כל כך "מוצלח" שהצבא נאלץ לפתוח במבצע נוסף, "ראד אל-פסאד" בראשית 2017.

בעוד הצבא תכנן לטפל בשריף מאז שחזר לשלטון ב-2013, האופציות שלו היו מוגבלות. ראש הממשלה זכה הרי ברוב מוחלט בפרלמנט, והגנרלים לא היו יכולים להדיח אותו באמצעים תככים ותמרונים קואליציוניים. הפקיסטנים לא התחננו לצבא שיבוא להציל אותם, וכל הנסיונות לחולל כאוס פנימי באמצעות אימראן חאן, שחקן קריקט חובב נשים שהפך לפוליטיקאי, או טאהר אל-קאדרי, כהן דת אקטיביסט ממוצא פקיסטני-קנדי, לא הניבו תוצאות. לרשות הצבא הפקיסטני לא עמד אפילו הסעיף החוקתי שאפשר לו להדיח ממשלות במקרים קודמים. תיקון 58-2(ב) נקבע ב-1985, והפך על ראשה את המערכת הדמוקרטית-פרלמנטרית של פקיסטן שהתבססה על ראש ממשלה חזק ונשיא עם כוח סמלי. התיקון נתן לנשיא דאז, זיא, סמכות גורפת לפזר את הפרלמנט הלאומי ואת הפרלמנטים המחוזיים, דבר שכמובן ניצל מיד. אולם ב-2010, הנשיא אסיף עלי זרדארי חתם על התיקון ה-18 לחוקה, שהשיב את פקיסטן למשטר דמוקרטי פרלמנטרי מסורתי יותר. הכלי המסורתי ניטל מידי הצבא, והוא נאלץ למצוא דרכים חדשות לרסן את הדמוקרטיה.

Image result for imran khan

התעשר בנסיבות מפוקפקות – אימראן חאן

לפיכך, מיד לאחר הדחתו של מושארף, התחיל הצבא לטפח את בית המשפט העליון. הפארסה השיפוטית שהובילה להדחתו האחרונה של שריף הוכיחה כי מערכת המשפט עודנה כלי בידי הצבא לקצץ את כנפי הדמוקרטיה. באפריל 2016, מאגר המסמכים המודלפים שנודע כ"ניירות פנמה" הוכיח כי משפחתו של שריף מחזיקה חברות בחוץ לארץ. אימראן חאן, שגם העושר שצבר מפוקפק ביותר, ניהל מסע מחאה רעשני ואיים לשתק את הבירה איסלמבאד, ובעקבות זאת, הסכים בית המשפט העליון להקים ועדה שיפוטית שתחקור את האשמות השחיתות נגד שריף. למעשה, יכולתו של חאן לשנע קהלים גדולים קשורה בסבירות גבוהה לכספים שהוא מקבל מה-ISI, השירות החשאי של פקיסטן, ויש סיבות טובות לחשוד שאותו שירות אחראי גם לעלייתו הפתאומית כמעט של חאן לזירה הפוליטית בשנת 2010. אולם ההאשמות המקוריות נגד שריף לא הוכחו מעולם. כדי להדיח אותו בכל זאת, השתמש בית המשפט העליון בסעיף 62, סעיף מוזר בחוקה הפקיסטנית המתבסס על המושג המעורפל של "מוניטין מוסרי". בית המשפט השתמש גם בסעיף 99 (ו) ל"חוק ייצוג העם" מ-1976, המתיר להדיח אדם מתפקיד אם איננו "נבון בדרכיו, רודף צדק, נמנע מבזבוזים, כנה וישר דרך." ב-2014, הודה אחד משופטי העליון כי החוקה אינה מגדירה את המושגים הללו באופן מדויק.

Image result for Pakistan supreme court

בעוד יש המהללים את המהלך הזה כניצחון של בתי המשפט על פוליטיקאים מושחתים, אחרים מבינים את האמת: מדובר ביישום שרירותי וסלקטיבי של קריטריונים מגוחכים ומעורפלים כדי לשלוף קוץ הנעוץ זמן רב מדי בבשרו של הצבא. אין ספק ששריף מושחת, בדיוק כמו כל שאר הפוליטיקאים בפקיסטן. אולם באמצעות סילוקו, יצר בית המשפט תקדים מסוכן של הדחת ממשלות נבחרות. מפני ששבאז שריף הוא שחקן מקומי עם ניסיון בינלאומי מועט, הגנרלים מאמינים שיוכלו להשפיע עליו בנושאי הליבה כמו היחסים עם הודו, ארצות הברית, סין ואפגניסטן. אולם בכל זאת, הצבא יצטרף לעבוד קשה כדי לעקור את הרגשות החיוביים שנותרו כלפי נוואז. בטווח הארוך, ינסו הגנרלים לסכסכך את חברי המפלגה אלו עם אלו כדי לנטרל את כוחה של משפחת שריף בנחלה הפוליטית שלה. בעוד יש המהללים את מערכת המשפט הפקיסטנית ששחררה כביכול את המדינה מפוליטיקאי טורפני, האם יעזו השופטים האצילים לעשות משהו נגד הצבא עם איזושהי מידה של נחישות? ספק רב. אף בית משפט פקיסטני לא העז מעולם להעמיד גנרל למשפט על בגידה, ובוודאי לא על זוטות כמו שחיתות. תהיה לנו סיבה לחגוג רק אם בית המשפט יצא כנגד הגנרלים, האיום האמיתית על הדמוקרטיה הפקיסטנית. עד אז, בית המשפט אינו אלא כלי בידי הצבא לגזום את ענפי הדמוקרטיה בפקיסטן.

פרופ' כריסטין פייר היא פרופסור חבר במרכז ללימודי שלום וביטחון (CPASS) בבית הספר ע"ש אדמונד א.וולש לשירות החוץ באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ומומחית נודעת ללימודי הודו, פקיסטן ואפגניסטן. היא גם רקדנית עמודים שתופרת את תחפושותיה ותלבושותיה בעצמה. בעבר היתה גם בודי-בילדרית. בזמנה החופשי, פרופ' פייר אוהבת לבשל ואפילו כתבה רב מכר על "המטבח של ארצות ציר הרשע ומדינות מעצבנות אחרות".

Image result for Christine Fair

פרופ' כריסטין פייר – התמונה נלקחה מאתרה האישי של המחברת

C. Christine Fair is an associate professor at the Center for Peace and Security Studies (CPASS), within Georgetown University's Edmund A. Walsh School of Foreign Service, and an acclaimed regional expert in Indian, Pakistani and Afghani studies. She is a reasonably accomplished pole dancer who even knits and crochets her own costumes. In college she was a competitive bodybuilder. In her free time, she likes to cook and even authored a cult best seller Cuisines of the Axis of Evil and Other Irritating States.”

 

 

 

לאלף את הנמר: האם סרי-לנקה ניצחה את הנמרים הטמיליים רק בכוח?

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

Tamil tiger tiger

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

Tamil Tiger symbol

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

Tamil Tiger fighters

מאבק על פריבילגיות מהדהד פחות – לוחמים של ארגון הנמרים הטאמילים

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

Tamil Tigers Mahinda

פנה לטאמילים בשפתם שלהם – נשיא סרי-לנקה מהינדה ראג'פקסה

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

אין עשן בלי פירומן: על חטיפת ילדי תימן וקונספירציות אחרות – טור אורח מאת שריאל בירנבוים

על כת "משכן אוהלים" של עוזי משולם, חטיפת ילדי תימן וקונספירציות היסטוריות אחרות. בטור אורח מיוחד לינשוף, מתחקה ד"ר שריאל בירנבוים אחרי המקור לשמועות על חטיפת ילדי תימן, וטוען כי מדובר בתעמולה כהניסטית שהתגלגלה לחוגי השמאל הרדיקלי.

מאמר זה מבטא את דעת הכותב בלבד, ולא את דעת הינשוף – ראו בתגובה הראשונה. 

Image result

במהלך לימוד ההיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם, כל סטודנט לומד על הפילוג בין השיעה לבין הסונה, ועל בני הדורות הראשונים לאסלאם שהרבו להתפצל לסיעות וללחום זה בזה. על מה הוא אינו לומד? על הסיבה האמיתית לפילוג. עליה הוא ימצא מידע לא בספרי ההיסטוריה האקדמיים אלא במאמרים בעתונים ובפורומי אינטרנט. הסיבה העיקרית לפילוג באסלאם, כמסתבר, היתה אדם המכונה "השטן היהודי", ושמו עבדאללה אבן-סבא, יהודי שהתאסלם למראית עין, ובמזימותיו האפלות גרם לחבריו הקרובים של הנביא מוחמד ללחום אלו כנגד אלו.

כמובן, זו תיאוריית קונספירציה אנטישמית. הוגים ערבים המתנגדים לאנטישמיות, כמו גדול האינטלקטואלים הערבים טה חוסיין וכמו סיד מחמוד אלקמני ממצרים, טוענים נגדה את הטענה הפשוטה: "האם יעלה על הדעת שכל ההשתלשלות ההיסטורית, של מלחמה וקרבות בין ח'ליפים אדירי כוח, וייסוד השיעה, אינה אלא תוצאת מזימות של דמות אחת בלתי חשובה בעליל?" (והייתי מוסיף: ספק אם בכלל התקיימה. ש.ב.)

דמות קונספירטיבית ואפלה –  עבדאללה אבן סבא בסרט

במאמר זה נדון בקונספירציה שנוצרה סביב פרשת ילדי תימן. בהקשרים אלה שב ועולה הפתגם הידוע "אין עשן בלי אש". ואכן, החיפוש אחר האמת במקרה של תיאוריות קונספירציה היסטוריות החוזרות לחיים הוא בבחינת חיפוש ה"אש" מתוך ענני העשן. ה"אש" או "האקדח המעשן" להוכחת חטיפות המוניות של ילדים, לא נמצאו גם אחרי עשרות שנים של חיפושים קדחתניים, וניתן לשער בזהירות שהתוצאות ב66 השנים הבאות של חיפושים יהיו דומות לתוצאות שכבר נמצאו ב66 השנים הראשונות. כאן נפנה את מבטנו לא ל"אש" ולא ל"עשן" בקונספירציה אלא לטביעות האצבעות הברורות מאד של ה"פירומנים" שהבעירו שוב ושוב את העניין לצרכים פוליטיים שונים. מחקר הפרשה ההיסטורית של ילדי תימן כולל מאות אלפי עמודי פרוטוקולים של שלוש ועדות שהפריכו באורח גורף את "תיאוריית החטיפה " של אותם ילדים, ואף מצאו ראיות כתובות וממוסמכות לכך שרובם של אותם הילדים נפטרו בבתי החולים ובמוסדות הבריאות.

לכן, מאמר זה לא יתיימר לסקור את כל החומר בנוגע להתרחשות ההיסטורית ולגורלם של הילדים בשנות החמישים, אלא יתמקד בדרכים המפותלות והמוזרות בהן הסיפור הפך ממקרה של הורים שילדיהם נפטרו או אבדו, לתיאוריית קונספירציה המשמשת קרדום בידיהם של רדיקלים פוליטיים ודתיים.

סוד הקסם של תיאוריות קונספירציה בכל העולם נעוץ בכך שהן יוצרות "לוגיקה מעגלית" שלא ניתן להפריך אותה. כל מסמך על רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי שאיננו מתאים לתיאוריית הקונספירציה , מייד יוכרז כזיוף מטעם "הממסד הבטחוני שהיה מעורב ברצח". כפי שמאמיני חטיפת ילדי תימן הכריזו על כל המסמכים והועדות כ"זיוף וטיוח מטעם הממסד שהיה אחראי לחטיפות". במקביל, כמובן, כל שמועה או עדות תמוהה הצצה במפתיע באיחור של שישים שנה, אם היא מתאימה לתיאוריה, מייד תהווה הוכחה ניצחת לנכונותה.

Image result for Kennedy assassination

מקור לשלל תיאורית קונספירציה – הנשיא ג'ון קנדי לפני ההתנקשות

לאור 66 שנות השתלשלות הפרשה של "ילדי תימן החטופים" לא נמצאו "ילדים חטופים" כלשהם. תומכי תיאוריית הקונספירציה זורקים לעתים מספר שמות של ילדים שכביכול נחטפו ונמצאו, בהם אריאלה רייטר, יהודה קנטור, גיל גרינבוים ואחרים. בדיקה של השמות הללו וסיפוריהם מעלה שמדובר בילדים שכמעט כולם נולדו לאמהות חד הוריות, בעיקר בנות-עשרה שהרו מחוץ לנישואין, ואומצו כחוק. הם אף פנו לרשויות, ועם פנייתם מצאו בתיקי האימוץ שלהם את שם האימא, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנחה של " מזימת חטיפה והסתרת הפשע". ממש בימים אלה הלכה לעולמה גב' צילה לוין ז”ל, שגדלה בישראל בתור ילדה מאומצת. בשנת 1997,  עורך-דינו של עוזי משולם (בו עוד נעסוק בהמשך)  דיווח כי לראשונה נמצאה "ילדה חטופה”, והגב' לוין היא תימניה חטופה , בתה של אישה בשם מרגלית עומיסי. מן הסתם היה העניין קשור לקמפיין לשחרורו של משולם מן הכלא באותה העת. עד מהרה התברר כי הבדיקה הגנטית שהביאו אנשי משולם, תוצאותיה כוזבות. לא זאת בלבד, אלא שהגב' לוין ז"ל , ילידת 1948/1949, לא היתה יכולה להיות על פי לוח הזמנים הנ"ל בתה של עומיסי, והיא אומצה עוד לפני שעומיסי איבדה את בתה.

לו אי פעם היה נמצא ילד שכביכול נחטף מידי הוריו ואומץ במרמה, היו לעניין השלכות כבדות. הדבר היה פותח פתח לתביעת פיצויים תקדימית וכבדה נגד המדינה, על חטיפה, תוך שימוש בהוכחות גנטיות, שכיום הן מדוייקות במאה האחוזים.

לכל אורך גלגוליה של הפרשה,  ומדובר בפרשה הארוכה בתולדות המדינה (66 שנים) מעולם לא היה מצב כזה, או אפילו דבר מה הקרוב אליו.

כותרת: יכולות העל של קושרי הקנוניות

כיצד מזהים תיאוריות קונספירציה היסטוריות? הסימן העיקרי הוא ייחוס עוצמה אדירה ומסתורית לדמויות שוליות, עוצמה החורגת מכל מגבלות שהן. ייחוס העוצמה גם קשור בתכונות מיתיות המיוחסות למוצא האתני שלהם או לקבוצה בה הם פועלים. כגון יהודי מסתורי במאה השביעית שהצליח להציף את האימפריה המוסלמית בנחשולי דם של מלחמות אחים, בעוד המקורות ההיסטוריים הראשיים מעולם לא שמעו על קיומו. או יהודים באירופה, השכבה הנרדפת והבזויה ביותר, שכמובן עמדו מאחורי כל מהפיכה ומלחמה ביבשת.

במקרה שלנו, מדובר באנשי צוותים רפואיים, אחיות שעבדו בשכר נמוך במעברות, וניחנו ביכולות מסתוריות "לטייח" ולהכשיל כל חקירה ובדיקה שתתנהל חמישים שנה אחרי כן, גם תחת ממשלות ימין שהיו עוינות בהחלט למפא"י ולמורשתה. מאמיני הקונספירציה מייחסים למעשה ל"חוטפים" משנות החמישים יכולות מדהימות , הכוללות את ההצלחה למנוע מהחטופים להתאחד מחדש עם בני משפחתם לאחר עשרות שנים, מהלך שיכול להתבצע תוך שימוש פשוט למדי ברשת האינטרנט ובבדיקות DNA , אף שאמצעים אלו היו בבחינת מדע בדיוני ב-1951.

Image result for ‫אחיות במעברות‬‎

מרפאה במעברה. מקור: פיקוויקי – תמונות לשיתוף חופשי

מאפיין בולט נוסף של "מאמיני הקונספירציות" הוא ייחוס כל טעות ושגיאה של "הצד שכנגד" לא לרשלנות וטיפשות המוכרות וקיימות בכל חברה אנושית, אלא לתוכנית שטנית מדוקדקת לפרטי פרטיה. תיאוריה הזויה דומה עלתה בסרט ששידר הערוץ הראשון, "מי רצח את אבא" , ובו מחדל מלחמת יום כיפור הוצג כתוצאה של קנוניה בין הממסד האמריקאי לבין הצמרת הישראלית.

תיאוריות הקונספירציה הרבות ביותר במאה העשרים נסבו סביב רצח הנשיא ג'. פ. קנדי. ובדיוק מסיבה זו, של הכשלים הבולטים בפרשייה. היעלה על הדעת שהנשיא סתם-כך הוסע ברכב פתוח בחוצות העיר? היעלה על הדעת ששירותי הבטחון האמריקאים סתם נכשלו בשמירה על חיי הנשיא, וכן מייד לאחר מכן במניעת הירי בחשוד העיקרי לי אוסוואלד? לכן, למעלה ממאתיים איש (!) כבר הוצגו כחשודים ברצח של הנשיא קנדי בידי חובבי הקונספירציות.

במקרה של פרשת ילדי תימן, צווי הגיוס שנשלחו למשפחות הילדים, 17 שנה אחרי שמתו העניקו דחיפה אדירה לחרושת השמועות. מאמיני הקונספירציה הכריזו על צווי הגיוס שנשלחו כ"הוכחה ניצחת" לכך שהילדים לא מתו אלא נחטפו והועלמו במסגרת המזימה. כמובן שזה לא מסביר את התהייה הלוגית הפשוטה: אם המדובר במזימה שטנית מתוכננת להפליא  (ואכן , עשורים ארוכים לאחר פרוץ הפרשה, המשפחות לא איתרו אף ילד בחיים), כיצד מתכנני המזימה איפשרו מצב בו יישלחו צווי הגיוס דווקא… להורים הביולוגיים! (שלא ראו את הילדים החטופים כביכול מזה 17 שנה).

Image result for ‫ועדת בהלול-מינקובסקי‬‎

האם סיפור ילדי תימן מתחילתו היה בעל מאפיינים קונספירטיביים? מסתבר שלא. כאשר המאבק הובל בידי הורי הילדים, הוא נשא אופי שונה לגמרי. בשלהי שנות השישים, לאחר קבלת צווי הגיוס, חרושת השמועות הגיעה לשיאים חדשים, וההורים דרשו, בהגיון רב, חקירה מטעם המדינה. לאחר שוועדת החקירה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, מצאה כי רובם המכריע של הילדים מתו, ו"תיאוריית החטיפות" אינה נכונה, ההורים בחרו, בלב כבד ובצער, לקבל את הממצאים. הוועדה הציבורית מטעם הורי הילדים הנעדרים ערכה טקס מיוחד ובה העניקה תעודות הוקרה לאנשי ועדת בהלול מינקובסקי.

מכאן עולה בבירור, כי ההורים של הילדים, פעלו בצורה הגיונית לגמרי ובאורח רחוק מלוגיקה קונספירטיבית כלשהי. ניתן אף לומר כי כל אדם סביר היה פועל בדיוק כך. לנוכח נהלי דיווח וקבורה מרושלים ולא ברורים, וכאשר בביתם מופיעים צווי גיוס לבן הנעדר , ואולי אף שוטרים צבאיים באים ומחפשים אחריו, הדרישה מהממשלה לקיים חקירה מקיפה ומעמיקה היתה מוצדקת מאין כמוה.

ממאבק משפחות לקונספירציה

לאחר מכן, כאשר הובלת העניין לא היתה ביד הורי הילדים, אלא בידי רדיקלים שהגיעו מ"בחוץ", חלה תפנית מוזרה בעלילה, שהפכה יותר ויותר לתיאורית קונספירציה. המאמינים בתיאוריית הקונספירציה מדברים על ה"סבל שנגרם למשפחות", אך אינם מבינים שעיקר הסבל הוא תוצאה של פיתוח וקידום הקונספירציה בידי גורמים שונים. בין אם בידי הרב עוזי משולם שטען שבידיו "הוכחות" לאלפי חטיפות אך מעולם לא חשף אותן ואף סירב להופיע ולהעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית בענין. או בידי מאיר כהנא, שבנאומו בכנסת הציע אי אמון בממשלה בשל "סירובה להקמת ועדת חקירה לנושא ילדי תימן", והסאב טקסט הברור הוא : "תצביעו כהנא, כהנא ימצא לכם את הילדים שהשמאלנים המתייוונים הארורים גנבו לכם".

מאיר כהנא פרסם בשנות השמונים את ה"הספר השחור– מה שעוללו אנשי השמאל לעדות המזרח". הרפרנס , לאלו שאינם מכירים, הוא ל"ספר השחור" שפרסמו הסופרים הסובייטים-היהודים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, שהיה התיעוד הספרותי הראשוני של השואה בפולין ובבריה"מ. הספר שחיבר מנהיג כ"ך גולל מסכת האשמות על מה שעוללו השמאל ומפא”י, כולל חטיפות ילדי תימן בידי ה"שמאלנים המתייוונים". מעניין שספר זה אינו ניתן להשגה כיום , ואף אנשי כהנא לא העלו אותו לספריות המקוונות של כתבי הרב-המייסד שלהם. אפילו בקטלוג הספרייה הלאומית לא איתרתי עותק. הדבר מעורר תהייה, האם בחרו אנשי כהנא לתת לנושא להתגלגל באמצעות חסידי עוזי משולם, או אנשים אחרים מקרב העדה, מבלי שטביעות אצבעותיהם שלהם יבלטו בנושא?

Image result for ‫מאיר כהנא‬‎

חגג פוליטית על הפרשה – מאיר כהנא

במאמר מרתק של חוקר תופעת ה״פונדמנטליזם היהודי״ , מוטי ענברי, הוא מתחקה אחר המסד התיאולוגי של עוזי משולם וכת “משכן אוהלים”, ואחר ההשפעות של תורת מאיר כהנא על התיאולוגיה המשונה שהתפתחה בחוגים אלו. כפי שראינו בנאומו של כהנא בכנסת, הוא מחלק את העם היהודי לקבוצה של ״נאמני-התורה והמסורת״ הסובלת מרדיפות אכזריות של אלו המכונים אצלו ״מתייוונים״ או ״ערב רב״. עוזי משולם המשיך והלך בקו הכהניסטי, ומבחינתו רשויות המדינה (בהקשר זה, ממשלת רבין – ש״ב) הם בבחינת ״ערב-רב״, אנשים המתחזים ליהודים, אך אינם באמת כאלה. עוזי משולם יצר מסד תיאולוגי שלם לעניין היחס ליהודים שהם בגדר "מתיוונים \ ערב-רב", המבוסס על מונחים קבליים כמו "קליפות" שעיקרן טומאה אך עשויות להכיל "ניצוצות" קדושה.

הכהניזם, וכן האידיאולוגיה של כת "משכן אוהלים" של משולם, היו בנויים על שילוב תמהוני ובלתי אפשרי, אך כזה שקנה לו מהלכים אצל רדיקלים ו"אאוטסיידרים" במקומות שונים. מחד תיעוב לממסד הציוני, האידיאולוגיה שלו וכל מה שהוא מייצג ועשה. מצד שני, התמסרות ומסירות נפש לטובת "עם-ישראל" הערטילאי. אלו המכונים כיום "נערי הגבעות" מחזיקים לעתים קרובות בשילוב זה, בגרסאות מוזרות או משעשעות כאלה ואחרות, כלומר תמיכה במדינה "יהודית טהורה" מהנילוס עד לפרת, עם שנאה ובוז לציונות, לבתי המשפט ולמנהיגי המדינה ומקימיה מבן-גוריון והלאה. זה אידיאולוגיה שחיה ועדיין מתגלגלת בימין הקיצוני. כך ניתן היה לשלב בכת משכן אוהלים ובפעילותה אנשים שרובם שירתו בצה"ל וראו בנאמנות למדינה ערך חשוב, בעוד הכת עצמה מידרדרת במהירות לקראת עימות אלים בנשק חם מול לובשי מדים ישראליים מטעם כוחות הבטחון.

Image result for ‫עוזי משולם‬‎

הרב עוזי משולם

 עוזי משולם הגה ואף השריש את המונח  "חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן" . מדוע בלקן? הרי לא היו קבוצות גדולות של "עולי הבלקן" (יוגוסלביה? רומניה?) שבאו בטענות על חטיפת ילדיהם. מסתבר שמשולם החליט, לצורך בניית הכת שהנהיג, להוציא את הפרשה מההקשר ה"תימני" בו היתה , לטובת הקשרים אחרים שכנראה התאימו לו יותר, בעיקר עימות בין הדתיים לבין ה"חילונים המתיוונים" החופף גם לדיכוטומיה בין השמאל המיתולוגי לבין הימין הכהניסטי. זאת, בהתאם לתורות כת  “משכן אוהלים” , השאובות כזכור ממאיר כהנא, שהקדים אותו בתפקיד הרדיקל הכריזמטי המתהדר בתואר "רב". הדבר אכן הצליח בזמן בניית כת "משכן אוהלים", שבין שמות חבריה הבולטים ניתן למצוא מגוון שמות לא תימניים, שמות צפון אפריקאיים ושמות המעידים על מוצא אשכנזי.

הקונספירציה עוברת לשמאל

קיסמן האפל של תיאוריות הקונספירציה נעוץ בכך שהן מעניקות למציאות כאוטית סוג של "סדר ומשמעות". ילדים שמתו באורח סתמי לגמרי, בשל חיידקים ווירוסים, דהיינו מיקרואורגניזמים שלא התעניינו ב"פשעי הציונות", הופכים להיות קרבן של מזימה מסמרת שיער. תיאוריות הקונספירציה מחלקות את העולם ל"טובים מול רעים" בצבעי שחור לבן, ומאפשרות לאנשים להצטרף למאבק למען "קרבנות" של פשעים המגיעים מגורמי צמרת עלומים. וניתנות להבנה בקלות גם בידי אנשים חסרי השכלה, ולכן קנו שביתה בצדדים הרדיקליים של ה"קשת הפוליטית" המחברת בקלות מפתיעה בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ואכן, בשנים האחרונות חלה תופעה מעניינת במסגרתה תיאוריית הקונספירציה מוצאת מהלכים דווקא בצד השמאלי של המערכת הפוליטית.

אתר "העוקץ" המבטא השקפה שמאלית רדיקלית , למשל, מקדיש מספר רב של מאמרים ל"מאבק ילדי תימן", ואחד מהם גורס כי "רבים עדיין מכחישים את השואה שביצעו יהודים כלפי יהודים אחרים בימי ראשית המדינה". גם הקרן החדשה לישראל בשנים  האחרונות מקדמת סרטים ופעילויות בנושאי "הילדים החטופים". נראה כי הדבר נובע משתי מגמות עיקריות בשמאל הרדיקלי: אחת היא השאיפה ל"איחוד מאבקים" ולעמידה לצידו של כל "מקופח" , באווירת "חלש צועק תמיד צודק". השנייה היא השפעתם של אנשי ה"שמאל המזרחי" שלמרות שמספרם אינו רב, הצליחו להכתיב את הטון בהקשרים מסויימים.

במאמר אותו פרסם נתן אודנהיימר באתר השמאל הרדיקלי "שיחה מקומית" הוא סוקר את מניעיו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בתת-הכותרת "ילדי תימן כקטליזטור פוליטי "  מסביר כותב המאמר כי "ילד ממשפחת עמיר המורחבת נחטף" ובכך תולה את מניעי הרוצח בתיאוריית קונספירציה שמתחילתה היתה מכוונת אל עבר השמאל המתון. חגי עמיר, לאחר ששוחרר מהכלא על חלקו ברצח ראש הממשלה, כותב בפייסבוק (כיום תחת השם "עמנואל גולדשטיין") ולעתים קרובות מביע עמדות המזדהות עם כת עוזי משולם ו"מאבק ילדי תימן". חוקרי הפרשה תוהים האם ועד כמה האחים עמיר היו מושפעים מעוזי משולם ומתורותיו עוד ב-1995, אך מסתבר שקשה לתת תשובה מהימנה לשאלה זו.

החיבור ההזוי בין התיאורייה מהחוגים של כהנא-משולם , לבין השמאל הרדיקלי הישראלי, מתגלה כשידוך מוצלח. עיתונאית "הארץ" עמירה הס, למשל, פרסמה לאחרונה מאמר תחת הכותרת "כל פלסטיני הוא עוזי משולם". מכאן מסתבר שטיעון של מנהיג כת דתית אלימה הדוגלת בקונספירציות ומגיחה משולי הימין, יכול למצוא הצלחה ואוזן קשבת אצל חילונים גמורים , רק בזכות האמונה העזה כי "המדינה היא מפלצת".

הניסיון של גופי שמאל לרכב  על גב קונספירציה שמקורה דווקא כהניסטי משול לניסיון לרכב על גבו של הנמר ולתעל את הלוגיקה הכהניסטית של "מאבק במתיוונים" לכיוון "מאבק במימסד הציוני הדכאני", אך הוא נדון לכשלון. ניתן לראות כיצד רבים בציבור מתעלים את הזעם שנוצר באורח מלאכותי בסוגיית ה"חטיפות" כלפי "השמאל" וה"אשכנזים" , וח"כים פופוליסטים מהליכוד תמיד יוכלו לנצל זאת לעשות עוד סיבוב על גבו השחוח של השמאל, בשל תיאוריות בדבר "מזימת חטיפות" שהתפתחו למרבה האירוניה דווקא בהשראת אידיאולוגיה ימנית מהסוג המסוכן והאלים ביותר.

ד"ר שריאל בירנבוים הוא חוקר זיכרון קולקטיבי בשיח הערבי. ספרו, בחזרה לעבר – היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי, יצא לאור בהוצאת מגנס.

לרבע את המעגל: מה הבעיה האמיתית של מפלגת העבודה?

ניצחונו המפתיע של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה העלה מחדש את רף הציפיות בשמאל. שוב מדברים על המשיח, התקווה הלבנה הגדולה והאביר על הסוס הלבן שיטאטא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויוביל את ישראל לשלום ושגשוג. אלא שהבעיה של מפלגת העבודה, והשמאל בכללותו, אינה אישית או טקטית אלא מרושעת ומבנית. כדי לפתור אותה, יש צורך במבט עמוק יותר ואסטרטגיה ארוכת טווח. מה בדיוק? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Israeli Environment Minister Avi Gabbay

מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט

מזל טוב, אבי גבאי! זכית בהנהגת מפלגת העבודה, אחת המפלגות הקשות, המתסכלות והמתאגרות ביותר בישראל. בשבועות הקרובים,  חנפנים יתחרו זה בזה בלהניף אותך גבוה לרקיע השביעי. כותבים, מעצבי דעת קהל ופעילי ארגונים יכתירו אותך כמנהיג הבא של השמאל, התקווה הלבנה הבאה. בקרוב, נראה את פניך במרקעי הטלוויזיה, מבטיח בקול סמכותי שתוביל את מפלגת העבודה לניצחון מזהיר, ואת מדינת ישראל לשלום ושגשוג.

אבל אסור לך לשגות באשליות. רבים מקודמיך בלשכת היו"ר האמינו שהכל תלוי בהם, בכשרונותיהם, בנסיונם ובקסמם האישי הבלתי נדלה. הם כולם נכשלו, ללא יוצא מן הכלל. התקווה הלבנה של אתמול הפכה למנהיג העייף והמוכה של מחר. האמת? זה לא קשור אליך. הבעיה של מפלגות העבודה אינה אישית, ולא תלויה במיוחד בזהות האדם היושב בכיסא הקברניט.

אל תאמין ליועצים האסטרטגיים למיניהם, שינסו לשכנע אותך שנצחונך העתידי אינו אלא נגזרת של יחסי ציבור, התנהלות תקשורתית, שפת גוף וטקטיקה פוליטית. בזמן הקרוב, תשמע דיבורים אינסופיים על "מיתוג מחדש" של מפלגת העבודה, כאילו שמדובר במוצר שיש לדחוף לקהל לקוחות סרבני. יועצים אחדים יטיפו לך ללכת למרכז, ואחרים להישאר בשמאל. מדובר במהלכים חשובים, ללא ספק, אך בסופו של דבר הם משניים.

הבעיה האמיתית שלך אינה טקטית ואינה קשורה לאישיותך. לא ניתן לפתור אותה באמצעות תרגילים מחוכמים וטריקים תקשורתיים, או באמצעות הכריזמה השופעת שלך (במידה והיא קיימת). למעשה, הבעיה האמיתית היא מרושעת ומערכתית. ראשית עליך לזהות אותה, ואז לתכנן אסטרטגיה בכדי להתמודד איתה. רק אז יגיע הזמן לדון בטקטיקה.

Image result for media Consultants caricature

המתמטיקה, אבי גבאי, היא נגדך. אפילו אם מפלגת העבודה תצליח להפוך למפלגה הגדולה ביותר באמצעות קמפיין מבריק שלא נודע כמותו, ואפילו אם גוש המרכז-שמאל ישיג רוב חוסם, אתה עדיין עלול להפסיד. בפועל, הישות הקרויה "גוש המרכז-שמאל" היא מדומיינת למדי, והמערכת הפוליטית כולה מוטה נגדך. זאת משום שמרכיב מרכזי באותו גוש, הרשימה הערבית המאוחדת, אינו זמין עבורך לקואליציה, וספק אם הוא זמין גם עבור גוש חוסם. אם יש חוק בסיסי אחד במערכת הפוליטית הנוכחית, הוא שהמפלגות הערביות אינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. הן עצמן כמובן תורמות לכך ברטוריקה אנטי-ציונית קיצונית והתנהלות לעומתית ומתריסה.

אדוני היושב ראש, אתה לכוד במעגל מכושף. כדי ש"גוש המרכז שמאל" יוכל אי פעם להביס את נתניהו, אתה זקוק לרוב בכנסת. פירוש הדבר לגנוב קולות מהמחנה השני, ואפילו לשתף פעולה עם מפלגות חרדיות או כאלו ששייכות לימין הרך. שיתוף פעולה עם הערבים, דבר שהשמאל לא העז לעשות במשך שנים, יחתור תחת המטרה הזאת. אבל אם לא תשתף פעולה עם הערבים, אם תשמור על חוקי המשחק כפי שהם כיום, תאבד 13 מושבים בכנסת. המשמעות ברורה: לא תוכל לזכות ברוב פרלמנטרי. אם להשתמש במטפורה מהעולם העסקי, שהגעת ממנו, אתה שקול למנכ"ל חברה שצריך להתנהל בשוק תחרותי וטורפני כאשר חלק מחשבונות הבנק שלו מוקפאים. במצב כזה, כדי לנצח את הבחירות יש לרבע מעגל.

לפיכך, המטרה האסטרטגית שלך היא לשנות את חוקי המשחק; להבהיר בהדרגה את הרעיון שאחדים מהפוליטיקאים הערבים, לפחות, הם שותפים קואליציוניים לגיטימיים. כל צעד טקטי שאתה בוחר לבצע חייב לקחת את המטרה האסטרטגית הזאת בחשבון.

איך עושים זאת? ראשית כל, עליך להדגיש את עקרונותיה הבסיסיים של מפלגת העבודה: ציונות, שוויון יהודי-ערבי, סוציאל-דמוקרטיה, מתינות מדינית ושאיפה לשלום עם הפלסטינים. אתה חייב להצהיר באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים שמפלגת העבודה מוכנה לעבוד עם כל כוח פוליטי – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מהמרכז, השמאל והימין – שיסייע לה להגשים את המטרות הללו. איש אינו מוחרם. אלו העקרונות שחובה להדגיש: דבקות בערכי יסוד, אך ללא חרמות.

האתגר שלך הוא ליצור את הבסיס לתרבות פוליטית של בריתות אד-הוק. שתף פעולה עם מפלגות אחרות כאשר יש בסיס לשיתוף פעולה כזה, והיאבק בהם כשיש אי הסכמות. שתף פעולה עם החרדים, לדוגמא, בנושאים חברתיים, אבל האבק נגדם בכל מה שקשור לזכויות להטב"ים וחופש דת. שתף פעולה עם הערבים בנושאי שוויון אזרחי, דמוקרטיה ותהליך השלום, אבל הבהר שאנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס כשמדובר בצה"ל והציונות. רק אסטרטגיה של בריתות אד-הוק גמישות ומשתנות תוכל לשבור את החרמות הפוליטיים, לשנות בהדרגה את כללי המשחק ולפתור את הבעיה המבנית שלנו.

האסטרטגיה הזאת לא תהיה פשוטה, ולא כולם יקבלו אותה בתופים ובמחלות. בהתחלה, היא עלולה אפילו לעורר התנגדות ולגבות ממפלגת העבודה מחיר פוליטי כבד. אבל אם ברצונך לנצח בסופו של דבר בבחירות, זו היא הדרך היחידה ואין בלתה.

על סכנת הדוגמטיות: מדוע נכשלים בעלי הכוונות הטובות? טור אורח מאת אלכס גרינברג

מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.

 Image result for Dogmatism

המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.

דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.

Image result for dogmatism

שנת 2017 היא  עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.

Image result for Leon Blum

כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932

מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא  שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.

לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.

Image result for demonstrations against the popular front - france

הטענות לא היו מופרכות לחלוטין: הפגנה נגד ממשלת החזית העממית ב-1936

יתר הדוגמאות לקוחות  מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.

לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא  גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.

לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.

Image result for Bund movement

מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד

מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.

את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".

Image result for ‫ישיבות הקו‬‎

עטרת ירושלים – מישיבות הקו (למצולמים אין קשר לכתבה)

כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן  אפילו “פנאטיות”  אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.

כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש  של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.

איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה?  אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: