קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

פרשת אבו הזאז: תרבות הביטול של הימין בישראל

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. קמפיין הסיכול הכהניסטי נגד ערבים שהשתלבו במיינסטרים הישראלי, בין אם מדובר בצוותי רפואה, שופטים, עוזרים פרלמנטריים או חברי כנסת, כבר לוקח אותנו צעד אחד מעבר לקמפוסים הפרוגרסיביים. בישראל, בניגוד לארצות הברית, כבר לא "מבטלים" בני אדם רק על סמך ההתבטאויות שלהם עצמם, אלא גם בגין מי שדיברו, נפגשו או הצטלמו איתו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. בקמפוסים האמריקאיים, בהוליווד או בניו יורק טיימס, הדינמיקה בדרך כלל זהה. אדם אומר משהו שאינו "פוליטיקלי קורקט". לפעמים מדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, לפעמים פליטת פה טפשית ולעיתים – עמדה שהיתה אפילו מקובלת עד לאותו הזמן (כמו למשל קריאה להשתמש במשטרה בכדי לדכא בוזזים או מפגינים אלימים). מישהו מבחין באותה אמירה, ומתחיל להפיץ את החדשות ברשתות החברתיות, לרוב בטוויטר. החשיפה גדלה כמו כדור שלג, ואספסוף הצייצנים מתרכז מסביבה כמו צבועים מסביב לפגר. מהר מאד, מופיעה הדרישה לפטר, להחרים, לבודד או "לבטל" בדרכים אחרות את החוטא. בשלב האחרון של התהליך, מצטרפים לתביעה גם סלבריטי, אנשי מיינסטרים ודמויות ממסדיות, כולל כאלו שהיו קרובים לקורבן בעבר. המעסיקים שלו, שפוחדים מהלחץ הציבורי, משעים אותו "עד לבירור" או מפטרים אותו בכלל. שותפים לשעבר מנתקים קשר. לא משנה מה יוחלט ב"חקירה", אם תתקיים כזו, הקריירה של אותו אדם נפגעה לרוב ללא תקנה. אז, אספסוף הטוויטר מאבד עניין אט אט, עד לקורבן הבא.

התהליך הזה מתרחש בישראל בזמן האחרון במדויק ממש, כקמפיין ממוקד שנועד לפגוע בערבים שמשתלבים בלב העשייה הישראלית. לאחרונה פתחו מספר אתרי וצייצני ימין קיצוני, ביניהם כלי תקשורת כהניסטי ידוע, בסדרה של נסיונות "להרשיע" ערבים כאלו לא רק על ידי ציד התבטאויות, כמו בעבר, אלא גם באמצעות בדיקה עם מי דיברו, נפגשו או הצטלמו. הקורבנות מתחלפים. לפעמים מדובר באחים בבית חולים שהצטלמו עם אסיר שובת רעב, לפעמים בשופט מכובד שקיבל מגן הוקרה משייח' אסלאמיסטי בטקס זיכרון של אביו המנוח, או בערבים שפועלים בתוך המפלגות הציוניות. הקורבן האחרון היא עו"ד לירין אבו הזאז, פרקליטה מוסלמית שעובדת בצוות של ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), יו"ר ועדת חוץ וביטחון. הדינמיקה כמעט זהה לזו בארצות הברית: אתר ה"קול היהודי" פרסם שאבו הזאז השתתפה בקורס מורי דרך בהר הבית שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית. בקורס היו מרצים אורחים שנחקרו פעם במשטרה על הסתה לטרור, ואבו הזאז השתתפה בצילום קבוצתי עמם. מכאן, נפתחו שערי השיימינג. בהתאם לסדר הדברים הידוע, בהתחלה הפיצו את הידיעה צייצנים מהימין הקיצוני ממש, כמו ח"כ איתמר בן גביר, אך במהרה הצטרפו אליהם דמויות יותר מיינסטרימיות כמו העיתונאי עמית סגל. רם בן ברק נבהל מהמהומה, ובדיוק כמו דומיו בארצות הברית, ניסה לשכך את הלחץ הציבורי על ידי "השעייה" של אבו הזאז. כלומר, הספיקו כמה ציוצים של איתמר בן גביר ועמית סגל בכדי שיזרוק את העוזרת שלו מתחת לגלגלי האוטובוס. מבין לבין, אינספור כותבי ימין ברשתות החברתיות, לרבות אינטלקטואל "שמרני" מטעם עצמו עם שפע עוקבים, כבר עולים מדרגה ומפרסמים שאבו הזאז "תומכת במחבלים מתאבדים", האשמה חסרת בסיס שמתירה את דמה מבחינה ציבורית, אם לא פיזית ממש.

מה שקרה כאן, למעשה, חמור הרבה יותר מהמקרה הטיפוסי של תרבות הביטול האמריקאית. שם, עם כל העיוות והמקארתיזם, רודפים אנשים לפחות על דברים שאמרו. במקרה הישראלי כבר עלו שלב, ומתחילים לצוד קורבנות על סמך מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו. כלומר, הטקטיקה של "האשמה באמצעות קרבה" (guilt by association). שימו לב מה קרה לאבו הזאז. היא השתתפה בקורס מורי דרך, כמובן מנקודת ראות מוסלמית, שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית, ארגון חוקי ולגיטימי בישראל ששותף בקואליציה הנוכחית, והיה מושא לחיזור אינטנסיבי בעבר הקרוב גם בידי הליכוד ובנימין נתניהו. בקורס הרצו גם אנשים שנחשדו בעבר בהסתה. אחד מהם היה המופתי של ירושלים, כלומר איש דת מוסלמי בכיר. אבו הזאז לא נפגשה איתו ביוזמתה, אלא שמעה את ההרצאה שלו כחלק מקורס. היא גם לא הצטלמה איתו מיוזמתה, אלא היתה חלק מצילום קבוצתי של החניכים. ואני תוהה, כולם השתגעו? חניכי קורס מוסלמי שקשור להר הבית מן הסתם ייפגשו עם המופתי של ההר, בדיוק כמו שחניכי קורס יהודי דומה יפגשו עם רבנים. דמויות רבניות בכירות רבות, ביניהם הרב עובדיה יוסף המנוח, הרב דב ליאור, הרב יצחק גינזבורג ורבים אחרים, התבטאו באופן קשה ביותר, גזעני ולפעמים גם חסלני כלפי ערבים, או שתמכו בספרים שקראו לרצוח גויים. מישהו ישפוט יהודי דתי שיצטלם איתם, ישמע את הדרשות שלהם או אפילו ישבח אותם על פועלם התורני?

וסליחה, ממתי להצטלם עם מישהו או לשמוע הרצאה שלו מעידים שאתה או את מסכימים עם העמדות של אותו אדם? אחד מעמיתי הקרובים, שמאלני מושבע, הצטלם לפני כשנה בתצלום מחוייך עם ח"כ מירי רגב בכנס לפיתוח הדרום. הוא לא מסכים כמעט עם אף אחד מעמדותיה של מירי רגב. אני דיברתי לאחרונה בכנס "השילוח", בו היה גם דובר (פיני יחזקאלי) שקרא להחיל כנגד ערביי ישראל "חוקים סובייטיים של חתרנות פוליטית", הצעה הזויה ומתועבת בעיני. בכל זאת, הקשבתי בנימוס להרצאתו של יחזקאלי, ואם היה נשאר להרצאה שלי מן הסתם גם הייתי מצטלם איתו.

לא צריך להכביר מילים על המשמעות הקטסטרופלית של תרבות הביטול החדשה הזאת על חופש הביטוי. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בחברה שבה אתה צריך לשקול כל מילה, כל משפט וכל אמירה פן תבוטל, ועוד פחות מכך, בחברה שבה אתה חושש לקחת קורס, להיפגש עם אדם או להצטלם איתו בלי לערוך לו בדיקת רקע מקיפה, כאילו חיינו במדינה טוטליטרית. במקרה היהודי-ערבי, סילוק מרחב העמימות האידיאולוגי, משטור כל אמירה, פגישה והתבטאות, תפגע באופן מיוחד באותם ערבים פרגמטים שמעוניינים להשתלב במיינסטרים הישראלי והציוני בלי לוותר על זהותם. אם אתה פעיל בארגון קיצוני כמו התנועה האסלאמית הצפונית, בני הכפר או בל"ד, ממילא לא אכפת לך. אתה מוחרם על ידי המיינסטרים הישראלי ולא מצפה ממנו לדבר. אבל דווקא אם אתה שייך לאותם אנשים שעושים צעדים מהוססים לכיוון הרוב, אולי תחשוב פעמיים אם כל צייצני הטוויטר וציידי ההתבטאויות של הימין יסרקו את העבר וההווה שלך במסרקות ברזל.  

ברור שחניכים מוסלמים יפגשו עם המופתי – הר הבית בירושלים. Credit: Seargen, depositphotos.com

אני בטוח שאנשי ימין רבים שיקראו את הפוסט הזה ימחו ויסבירו עד המקרה שלהם שונה וחשוב. עד כמה דחוף לאתר ולסכל "תומכי טרור" שהשתלבו בצמרת הישראלית, כאשר הכוונה לא לאלו שבאמת מבצעים עבירות פליליות אלא לכל מי שמתבטא באופן שהם לא מחבבים או מצטלם עם מי שהם לא אוהבים. זה, חברים, בדיוק הטיעון של תומכי תרבות הביטול בארצות הברית. תמיד הם בעד חופש הביטוי, אבל לא עכשיו, כי אנחנו במצב חירום. לעולם הם יתמכו בחירות של בני אדם להתבטא, אבל לא עכשיו "כאשר המשטרה יורה בשחורים ברחובות". ברור שהתיקון הראשון לחוקה חשוב, אבל מה שאנחנו שונאים, בין אם מדובר בגזענות, טרנספוביה או סקסיזם (שהגדרתם כמובן הולכת ומתרחבת), תמיד מופיע כחריג לחופש הביטוי.

מפעם לפעם צץ גם התירוץ העלוב, כאילו רק הממשלה מחוייבת בדאגה לחופש הביטוי, ואילו אנשים פרטיים פטורים ממנו. "אף אחד לא אוסר עליך לדבר, אבל אתה צריך לשאת בהשלכות של דבריך." בפועל, חרם חברתי, פיטורים או סוגים אחרים של עונש אזרחי עשויים לפגוע באדם לא פחות, או אפילו יותר, מכל סנקציה ממשלתית. אלו שהצטרפו בשמחה ובששון ללינץ' הציבורי על אבו הזאז, עלולים לגלות, כמו בארצות הברית, שהם יהיו הקורבנות הבאים, כאשר יריביהם ישיגו די כוח בכדי "לבטלם", או כשהאופנה הציבורית תשתנה. ואם בכל זאת אתם חושבים שהמטרה כל כך חשובה, שלמענה מותר לרדוף בני אדם בגין מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו? במקרה כזה, תעשו לי טובה אחת: אל תעזו לדבר נגד תרבות הביטול האמריקאית או נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי". אתם כבר נמצאים עמוק בתוכם.

ומה עם מתנגדי תרבות הביטול החדשה? כל מי שנשאר לו קצת אומץ, ורוצה למנוע את הייבוא של המנהגים הנלוזים של הקמפוסים האמריקאיים לכאן, חייב לא לשתף פעולה עם קמפיינים מהסוג הזה. לא להפיץ, לא לצייץ, לא לענות לאתרים כמו "הקול היהודי" ובוודאי שלא לנקוט צעדים מנהליים נגד קורבנותיהם. הדרך היחידה לעצור תרבות ביטול היא קיר יצוק של ברזל נגד מפיציה. ברגע שאלו רואים שקמפיין אחד הצליח, מיד "עולה להם התיאבון" לפעם הבאה. ח"כ רם בן ברק, למרבה הצער, נהג בדיוק באופן ההפוך. עוד לא מאוחר לעצור ולשנות כיוון.

אבן פינה: מה קורה כשמנהל מחיפה וגנרל גרמני נפגשים?

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

Credit: Sablin Stanislav, depositphotos.com

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

האמריקאים אסירי התודה קנו – הוילה של גנרל גהלן ליד אגם שטרנברג. צילום: דני אורבך

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

הצריף הזה, ב"אחו האומללות" (Elendalm) שבבוואריה, הוא אחד המקומות החשובים ביותר בחייו של ריינהארד גהלן. כאן טמן באדמה את אוצר המסמכים על ברית המועצות, שאותו "מכר" מאוחר יותר לאמריקאים תמורת העמדתו בראש שירות ביון חדש במלחמה הקרה. צילום: דני אורבך

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

Reinhard Gehlen 's memoirs: Der Dienst, The Service | Espionage |
תמנותו של ריינהארד גהלן בשער האוטוביוגרפיה שלו – ששלח לדוד אבן פינה

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

אריק שרון, כאן בתמונה משמאל, היה אחד ה"גיבורים היהודים" שאבן פינה הרבה להזכיר במכתביו לגהלן

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

הבניין שבו שכנה פעם גימנסייה אבן פינה, ברחוב נורדאו 23, חיפה. קרדיט: אתר עיריית חיפה

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

סוגה עילית: כיצד הפילה הקורונה את ראש ממשלת יפן? טור אורח מאת ניסים אוטמזגין

מגיפת הקורונה גובה לא רק אינספור קורבנות בנפש ברחבי העולם, אלא גם קורבנות פוליטיים מקרב מנהיגיו. אחד האחרונים שבהם היה ראש ממשלת יפן, סוּגָה יושיהידֶה, שפרש לאחרונה מתפקידו. כיצד גרמה הקורונה למהפך פוליטי ביפן? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה יפנית ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מסביר מדוע סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון: ראש ממשלה שדבק בבירוקרטיה, בנהלים ובפרוצדורות ארכאיות בזמן שהמדינה שיוועה למנהיגות כריזמטית, גמישה ופורצת גבולות. אולם האם המציאות תשתנה אחרי לכתו?

ראש ממשלת יפן סוּגָה יושיהידֶה. קרדיט: האתר הרשמי של ראש ממשלת יפן.

בתחילת חודש ספטמבר, ראש ממשלת יפן, סוגה יושיהידה (Suga Yoshihide), הודיע שהוא לא יתחרה שוב על נשיאות מפלגת השלטון, מפלגת ה LDP, צעד שפירושו הוא שלא ימשיך לכהן כראש הממשלה. הודעתו לא התקבלה בהפתעה: הייתה זו שנה רצופת כישלונות בטיפול במשבר הקורונה ודשדוש ארוך בסקרים. התמיכה בממשלת סוגה בקרב הציבור היפני הגיעה לשפל שיא של 28 אחוזים (על פי סקר של העיתון אסאהי). היה זה שיעור התמיכה הנמוך ביותר מאז שמפלגת ה LDP חזרה לשלטון בשנת 2012.

התקוות שתלו בסוגה כאשר נבחר להחליף את ראש הממשלה הפופולארי אבה שינזו (Abe Shinzō) לפני שנה, נכזבו כולן. ברטרוספקטיבה, צריך לומר זאת בצורה ברורה: סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון. בזמן שיפן הייתה זקוקה למנהיגות נחושה ולחשיבה מחוץ לקופסה, סוגה פעל כאחרון הבירוקרטים ודבק בפרוצדורות ארכאיות. בזמן שיפן שיוועה למנהיגות כריזמאטית שתפיח חיים ותקווה בכלכלה, סוגה הצטייר כמנהיג חיוור ופיזר מסרים מעורפלים. בזמן התפשטות הקורונה, תקופה שדרשה קיצור תהליכים ופתרונות חדשים, סוגה העדיף להתבוסס בנהלים ולקוות שהכל יעלם מעצמו.

במרץ 2011, בזמן משבר פוקושימה, בזמן שהכורים הגרעיניים החלו לפלוט גזים רעילים, עובדי חברת טפקו שתפעלו את הכורים רצו לנטוש את האתר ולברוח. רק התעקשות של ראש הממשלה דאז, קאן נאוטו (Kan Naoto), אשר התרה בהם לנסות למנוע את התפוצצות הכורים, הביאה אותם להישאר ולמנוע אסון גרעיני גדול עוד יותר. קאן לבסוף לא הצליח לשמור על כסאו אך תפקודו בזמן המשבר מנע מיפן אסון גדול עוד יותר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם סוגה היה עומד אז בראשות ממשלת יפן.

ראש הממשלה קאן לקח את היוזמה לידיו וטיפל במשבר: תמונת לווין של הכור הגרעיני הפגוע בפוקושימה, מרץ 2011. Credit: Digital Globe, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 3.0

עם בחירתו, סוגה ניסה להכנס לנעליו הגדולות של  ראש הממשלה אבה, בן לשושלת פוליטית מפורסמת שכיהן בתפקיד שמונה וחצי שנים – תקופת הכהונה הארוכה ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. אבה הצליח לנצח בחירות אחר בחירות לאחר שהבטיח שיקום כלכלי, תחת תכנית שנודעה בשם אבהנומיקס (Abenomics), ושילוב של יותר נשים בשוק העבודה תחת תכנית המשך אותה הוא כינה וומנומיקס (Womanomics). התכנית הכלכלית הצליחה רק באופן חלקי ותכנית שילוב הנשים נחלה כישלון (כך לפחות מסכימים מרבית החוקרים). כאשר אבה פרש מראשות הממשלה בספטמבר 2020, הוא הותיר לסוגה שלל של בעיות: כלכלה מדשדשת, אובדן יכולת התחרות של חברות יפניות רבות בשוק הגלובאלי, אוכלוסייה מצטמצמת ומזדקנת, והאולימפיאדה שניצבה בפתח.

עם כניסתו לתפקיד, סוגה חשב לקדם מספר רפורמות, בראשן פתיחת שוק הטלקומוניקציה הריכוזי ביפן לתחרות, רפורמות בסקטור הציבורי וקידום רשות לחדשנות דיגיטלית, אולם הוא נתקל בהתנגדות ונאלץ לעסוק בענייני הקורונה והאולימפיאדה.

הטיפול של הממשלה היפנית בקורונה זכה לקיתונות של ביקורת ציבורית וסוגה עצמו ספג את מרבית החיצים, ובצדק. יפן הייתה מהמדינות הראשונות להבטיח אספקה של חיסונים, הן של פייזר והן של מודרנה, אך מהאחרונות לחסן. קצב ההתחסנות עדיין נמוך מאוד, מתקיימות מעט מאוד בדיקות לגילוי קורונה, מרביתן בתשלום, ובתי החולים דוחים חולים מלהגיע אליהם. בשבוע שעבר, שלושה מקרי מוות של מחוסני מודרנה הגביהו את מפלס החששות ופגעו עוד יותר באמון של הציבור היפני בטיפול הממשלתי במשבר.

זכה לקיתונות של ביקורת: ראש הממשלה סוגה מתחסן נגד קורונה. קרדיט: האתר הרשמי של ראש ממשלת יפן

אולם הייתה זו האולימפיאדה שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של סוגה. היפנים ראו באולימפיאדה הזדמנות לחשוף לעולם את ההישגים הטכנולוגיים המרשימם של המדינה, בתחום הרובוטים האנושיים, התשתיות והמכוניות החכמות, ולהצהיר שיפן מעוניינת לקחת חלק מוביל בקהילה הבינלאומית. היו גם ציפיות להפוך את הארכיפלג היפני למגנט תיירותי. מגפת הקורונה, אולם, שפכה על היפנים דלי של מים צוננים. המשחקים האולימפיים נדחו בשנה וכשלבסוף התקיימו בקיץ 2021 היה זה במתכונת מצומצמת ותחת אמצעי חירום. זרים לא הורשו להיכנס ליפן על מנת לצפות במשחקים ולבסוף גם נאסר על הקהל היפני להגיע לאולמות ולאצטדיונים.

בחודשים שלפני האולימפיאדה יפן עמדה בפני הגל החמישי מאז התפרצות הקורונה ויפנים רבים קראו לממשלה לדחות שוב את האולימפיאדה או לבטל אותה לחלוטין. מה שאמור היה להיות חגיגה יפנית בינלאומית הפך להתמרמרות רבתי ואכזבה שללא ספק סייעה בהחלטתו של ראש הממשלה סוגה שלא להמשיך בתפקידו.

צריך אולם לומר גם זאת: למרות ההפחדות היומיומיות בתקשורת היפנית, על כך שהאולימפיאדה תביא לאסון בריאותי ולהתפשטות המונית של הנגיף, כולל הפגנות רחוב זועמות נגד קיום האולימפיאדה, הארגון של האולימפיאדה היה מופתי והמשחקים התקיימו בצורה בטוחה. ההישגים הספורטיביים היו מרשימים ומספר שיאי עולם נשברו, יפן בעצמה זכתה בשיא של 58 מדליות זהב. רק 0.02 אחוזים מכלל האתלטים, אנשי צוות, והמארגנים של האולימפיאדה התגלו כחולים בקורונה ולא התקיימה הדבקה רבתי כפי שחזו מנבאי השחורות. על פי סקר של העיתון אסהי, 56 אחוזים מהיפנים חשבו שההחלטה לקיים את האולימפיאדה למרות הקורונה הייתה נכונה. 

האולימפיאדה נחסמה אפילו לקהל יפני: טקס הפתיחה בטוקיו

יאמר לזכותו של סוגה שבניגוד למרבית חברי מפלגת השלטון הוא אינו מגיע משושלת פוליטית ולא למד באוניברסיטה יוקרתית, אלא סלל את דרכו בנחישות כל הדרך אל הפסגה. לפני בחירתו לראשות מפלגת השלטון, הוא כיהן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , שהוא התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה. דרכו לפסגה לא הייתה סוגה בשושנים. כבנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, הוא עבד כדי לממן את לימודיו, כולל כפועל במפעל, ולא הפסיק להתאמן בקרטה (בעל חגורה שחורה דאן 2). למרות חזותו האפרורית, הוא גם פוליטיקאי מיומן שיודע לרקוח עסקאות פוליטיות מאחורי הקלעים, כמיטב המסורת הפוליטית ביפן. בנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של יפן, הוא בנה לעצמו שם של פוליטיקאי מוצלח והיה מצוין כמספר 2 של אבה. גם מספרים עליו שהוא נעים הליכות. עם זאת, כל זה לא הספיק בכדי לנהל את יפן בזמן משבר הקורונה.

ראש הממשלה הבא, שיבחר בבחירות הפנימיות במפלגת ה LDP  בסוף חודש ספטמבר, יהיה גבר מבוגר, כפי שהיו כל ראשי הממשלה ביפן עד עתה. בבחירות הכלליות שיהיו לאחר מכן, יתכן שמפלגת ה LDP  תפסיד כמה מושבים אך זה לא בהכרח יביא לשינוי. האופוזיציה היפנית חלשה והמצביעים היפנים נוטים שלא להצביע למפלגות פופוליסטיות. הצבעת מחאה בדרך כלל מתבטאת בשיעורי הצבעה נמוכים.

אוצ'י טקאו (Ochi Takao), חבר דיאט מטעם מפלגת ה LDP שכתב ספר על ההיסטוריה המפלגתית של יפן, זיהה דפוס מעניין: ראשי ממשלה יציבים מגיעים רק לאחר תקופה של חילופי ראשי ממשלה תכופים. כך היה עם אבה, כך היה עם קואיזומי  (Koizumi Junichiro), וכך היה עם נקסונה  (Nakasone Yasuhiro) לפני כן. כך לטענתו יהיה גם עכשיו: אנו צפויים לראות כמה חילופי גברי בראשות הממשלה לפני שיגיח ראש ממשלה יציב.

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש?

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

כתב ספר עוצר נשימה – עמית סגל. צילום: אריק סולטן, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

יצר שיטה, והתחרט: דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

השלום התחלף בהפרדה ובנסיגה חד צדדית: אריאל שרון מודיע על תוכנית ההתנתקות

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

"מותק בול באמצע": איך נופל תמנון פוליטי

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

גילי איצקוביץ ב"מותק בול באמצע". קרדיט: ויקימדיה ו"כאן 11"

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

טעויות בשיקול הדעת שיכולות להפוך לקטלניות – אבי קושניר בתפקיד הלוביסט טורצ'ין ב"מותק בול באמצע". קרדיט: טוויטר, כאן 11.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

BOSOM BUDDIES.jpg
לפעמים, סצינות חתולים יכולות להיות מצמררות, ודי לחכימא ברמיזה. קרדיט: ויקיציטוט, CC-BY-SA 2.0

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

רכז מידע: למה קשה לנו להיות "עצמאיים" ו"ביקורתיים"?

בנושאים מסובכים ומורכבים כמו מדע, חיסונים וכדומה, אי אפשר להיות "עצמאי" ו"ביקורתי" בלי ללמוד את התחום במשך שנים. רוב האנשים חייבים לבחור למי להאמין, האם לרוב המוחלט של המדענים והרופאים, או ל"דיסידנטים" שתהילתם נובעת מהתנגדות ל"ממסד" או ל"משטר". גל ההתנגדות לחיסונים, שמאיים להטביע את כולנו, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האנטי-ממסדיות וחוסר האמון האנדמי ב"משטר" באשר הוא.

Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

חמדני שוטר זוטר

רכז מידע למען המשטר

ברק כהן, רכז מידע

בשמיים הסוערים של מתנגדי החיסונים עלה בימים האחרונים כוכב חדש, פלוני אלון מזרחי, שמוכר בברנז'ה כפעיל ימין קיצוני שהפך את עורו והתגייס לשמאל הרדיקלי. לאחרונה, כשהתבקש להסביר "מדוע הוא מנג'ס בנושא הקורונה והחיסונים", נתן את ההסבר המאלף הבא. אני רוצה להתעכב עליו, מפני שהוא דוגמא לתופעה רחבה ומעניינת בהרבה:

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי… תמיד, תמיד בחיים, יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

שימו לב מי האויב של מתנגדי החיסונים: תמיד מדובר בממסד כלשהו. ה"משטר", "התעשייה", ה"ביג פארמה", הרופאים הבכירים והמושחתים שמקבלים כסף מחברות ענק כמו פייזר, ארגונים חובקי עולם שכל מטרתם לרמות אתכם, לשדוד את כספכם, להזריק לכם חומרים ותכשירים נסיוניים, בעוד המדענים והפוליטיקאים נקנים בכסף וטובות הנאה. הגישה הפופולרית הזאת, שהסרט מטריקס היה ביטוי אומנותי נאמן שלה, מניחה תמיד, במילים של משחק מחשב שנכתב פעם על ה-CIA, ש"כל מה שאתם יודעים זה שקר". בניגוד למרקסיזם הישן, לא מדובר כאן ממש במאבק מעמדי, אלא בעיקר במאבק של ה"ממסד" או "המשטר", המייצג תמיד רוע, חמדנות ואטימות, לבין המתנגדים לו, המתברכים בידע יקר ערך שנציגי המשטר תמיד מנסים להשתיק.

מתנגדי החיסונים מנסים להציג את עצמם כאנשים ביקורתיים ובעלי מחשבה עצמאית שמסרבים "ללכת עם העדר". בפועל, העולם המודרני מציף אותנו בשטח של מידע בתחומים רבים ושונים. כדי להיות "שיפוטי", "ביקורתי" ובעל "מחשבה עצמאית" בכל אחד מהם, צריך, מה לעשות, ללמוד את התחומים הללו. אני לא מדבר על דיוני מדיניות ("מה צריך לעשות") שמושפעים בראש ובראשונה מהעדפות וערכים, אלא על שאלות של אמת מדעית. בכדי להביע עמדה עצמאית, שיפוטית וביקורתית בתחומי אפידמיולוגיה וחיסונים, למשל, יש צורך בלימודים של שנים רבות. בלוגר מדעי מוביל ניסח את הבעיה במילים הבאות:

מדהים, אני יודע. אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומייד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג.

לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת. זו הסיבה בגללה תגובות לפוסט הזה עם ״הוכחות וראיות״ לכך שחיסונים לא עובדים או מזיקים פי 1,000 יותר ממה שטוענים וכו׳ הן חסרות תוחלת. יש לכם הוכחה שכזו? בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת איתה לאימונולוג, ביולוג, או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך.

רוב האנשים לא יכולים להבין נושאים מדעיים מורכבים בעצמם. תמונת אילוסטרציה. Credit: Jan Pietruszka, depositphotos.com

חובבים רציניים, שמתעניינים וקוראים בתחום, יכולים לפחות להבין את הדברים שכותבים המומחים השונים, ולראות מתי יש קונצנזוס בתחום ומתי מתגלעים חילוקי דעות אמיתיים. רוב מוחלט של בני האדם אינם כאלה. אין להם לא את הידע, לא את הסבלנות ולא את הזמן הדרוש. אלו שחושבים שהם יכולים להיות ביקורתיים ו"בעלי מחשבה עצמאית", בדרך כלל הולכים במסלול קבוע: הם רואים כמה סרטוני יו טיוב, קוראים כמה בלוגים (דבר שמושפע כמובן ממילות החיפוש שהם מזינים, מהפידים שלהם ברשתות החברתיות ומהאלגוריתם שהם משתמשים בו), ובסופו של דבר מגיעים לדמות כריזמטית כלשהי שלה הם פשוט בוחרים להאמין. אף פעם לא הצלחתי לשמוע ממתנגדי חיסונים הסבר מספק, מדוע אסור להאמין לממסד המדעי והרפואי, למועצת המומחים של ה-FDA ולמשרד הבריאות, אבל כן אפשר להאמין לכל מיני ראשים מדברים ביו טיוב, שמומחיותם אינה ברורה, לקליפים עם גזרי עיתונים, או לנוכלים מדופלמים כמו אנדרו וייקפילד וחבורתו. בסופו של דבר, עבור כל מי שאינו מומחה, מדובר בשאלה במי לבטוח: האם בקונצנזוס המדעי של משרדי הבריאות, ועדות המומחים והמדענים המובילים, או במיעוט של דיסידנטים.

מגמת האנטי-ממסדיות, שהופכת דיסידנטים מהסוג הזה לגיבורים, מקורה בלקחים שהתגבשו אט אט בדעת הקהל המשכילה במערב במהלך המאה העשרים. חוקר המודיעין יו וילפורד כותב כי עד למלחמת וייטנאם, פחות או יותר, רוב האמריקאים נטו להאמין לממשלה שלהם, ולכן לא התנגדו כשהמחוקקים העניקו כוח מופרז לארגונים חשאיים כמו ה-CIA. שורה של שערוריות, ממלחמת וייטנאם עצמה, עבור במעקב לא חוקי אחרי אמריקאים ועד מבצעי ביון הזויים נוסח "ארטישוק" (ניסוי לשליטה מנטלית בבני אדם), לימדו שכבה הולכת וגדלה של אזרחים במערב שעל הממשלה אין לסמוך. אין ספק שגם בעשורים הבאים, ממשלים אמריקאיים שונים נתנו סיבות טובות לאזרחים שלא להאמין להם, והנטייה הזאת לחוסר אמון אנדמי ב"ממסד" הלכה והתפשטה גם בעקבות המלחמה הכושלת בטרור מימי ממשל בוש והלאה. מחאות "תרבות הנגד" של שנות השישים, ששוכפלו שוב ושוב במערב, העלו מצג של התנגדות בלתי מתפשרת ל"משטר", דבר שהתאפשר כמובן בשל התנאים הנוחים ומרחב הפעולה שהדמוקרטיות המערביות מציעות לאזרחיהן. הניאו מרקסיסטים באקדמיה ובשמאל הרדיקלי, מתודלקים ברעיונות של "אסכולת פרנקפורט" ודומותיה, הצטרפו כמובן בשמחה רבה למגמה הזאת, ופיתחו רעיונות של התנגדות מתמדת לממסד, ל"משטר", לשטיפת המוח הקפיטליסטית ול"חרושת התרבות". לפעמים היה מדובר בהתנגדות כמצב נפשי מתמיד, אבל רוב האנשים אינם יכולים להסתפק בכך. הם זקוקים למישהו שיוכלו להאמין לו. במקום לבטוח במדען, בשר הבריאות ומנכ"ל משרדו, ברופא ובועדת המומחים, הם בטחו במקורות חלופיים, לעיתים קרובות דמויות ניו אייג', רפואה אלטרנטיבית וקונספירטורים למיניהם.

נחזור לאלון מזרחי, ספסימן טיפוסי לשכבה שלמה של מתנגדי חיסונים בארץ:  

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי.

מי שקורא בזהירות את הטקסט הזה רואה שאין בו שום עצמאות מחשבתית או ביקורתיות. התגובה של מזרחי היא אוטומטית ורגשית. הוא מתעב את הממסד ופונה מיד לאלטרנטיבה. אין לו ברירה: "ככה אני וככה אני בנוי."

יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

גם כאן, אין באמת בחירה. זה לא שמזרחי בוחן בזהירות את עמדת הממסד ועמדת מתנגדיו, וממילא אין לו את הכלים לעשות זאת. הוא פשוט מניח מראש שהממסד משקר בכדי לקדם אינטרס כלשהו (שימו לב למילים "תמיד" ו"אך ורק"), ונותן אמון מיידי ובלתי מוגבל ב"אלטרנטיבה המודרת והמוכחשת", כמובן זו של מתנגדי החיסונים.

לבעיה שהצגתי אין פיתרון קל. בסופו של דבר, לרובנו אין יכולת לשפוט באופן עצמאי וביקורתי ברוב מוחלט של הנושאים, ואנחנו חייבים לתת אמון במישהו. אם שערוריות כמו מבצע ארטישוק היו המחיר של אמון בלתי מוגבל בממסד, אזי גל התנגדות החיסונים, שמאיים להטביע אותנו תחת המגיפה, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האמון באלו שמתיימרים להתנגד לממסד. כפי שאנחנו רואים היום, המחיר הזה כבד מנשוא.

אז מה אני מציע? כנקודת פתיחה, אני חושב שעלינו להכיר במוגבלות שלנו: אנחנו חייבים להאמין במקורות מידע מוסמכים לפחות כנקודת פתיחה, ולהבין בצניעות שלא כל דבר נוכל לבדוק בעצמנו. כברירת מחדל, אפשר לאמץ את העיקרון המשפטי הידוע כ"חזקת תקינות המנהל". כהנחת יסוד, לכו עם הקונצנזוס המדעי ועמדת הגופים המוסמכים. רוב האנשים שעובדים ב"ממסד" הם בני אדם כמוני וכמוך, ואינם מושחתים חסרי מצפון. השיטה המדעית מאפשרת ערעור על הקונצנזוס על גבי העיתונות המדעית, באמצעות שיטות מסויימות של הפרכה. דיסידנטים שמנסים לערער על ההסכמה הזאת באמצעות קליפים ביו טיוב דווקא, יש לחשוד בהם. כדי להפך את ברירת המחדל הזאת, ולבחור בדיסידנטים על פני הקונצנזוס, צריך סיבה טובה מאד. מאד מאד. כמה מאמרים שקראתם בבלוגים או קליפים שצפיתם בהם ביו טיוב אינם סיבה כזאת.

ברבור נגיפי: איך מגיפת הקורונה תשנה את החברה האנושית?

מה יהיה אם מגיפת הקורונה תימשך ללא סוף, בגלים חוזרים ונשנים של וריאנטים, סגרים ואיומים בקריסה של מערכת הבריאות? במקרה כזה, יתכן שהמשטר הדמוקרטי שלנו יאלץ להשתנות או לוותר על חלק מעקרונותיו המקודשים, המובנים מאליהם כביכול. האם נהדק את הסגרים ונתקרב יותר ויותר לסין הטוטליטרית? או שמא נפגע בריבונות האדם על גופו, באתיקה הרפואית או בסולידריות החברתית? בניגוד למה שאנחנו חושבים, הנחות היסוד של החברה שלנו הן די חדשות, ובשום אופן לא נצחיות או מובנות מאליהן. השאלה היחידה היא על מה נהיה מוכנים לוותר.

תמונת אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. Credit: Andrew Lozovyi, depositphotos.com

מגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול לא רק כיצד להתמודד איתה, אלא גם האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.

לאנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש. אנשים שחיו בתקופות שנחשבות היום "נקודות מפנה" כמו נפילת האימפריה הרומית, המהפכה התעשייתית או אפילו עידן המלחמה הטוטלית, לא תפסו בדרך כלל שהם חיים בצמתי מפנה היסטוריים, ולרוב הבחינו בכך זמן רב לאחר שהשינוי כבר התרחש. זאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו הישראלים, ביחד עם יתר תושבי הדמוקרטיות התעשייתיות, נוטים להניח שיסודות החברה והחיים שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש. הם נוצרו בגלל תנאים היסטוריים, ועלולים להשתנות ולהתחלף בשל תנאים היסטוריים. ואני לא מכוון כאן לאלו שעבורם סגירת ערוץ 1 או התיקים של ביבי הם "סוף הדמוקרטיה", אלא למקרה שבו השיטה הדמוקרטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום תצבור מספר גדל והולך של חריקות וסתירות עם המציאות, עד שתיראה פחות ופחות מתאימה ורלוונטית לרוב בני האדם.

בואו ניכנס, ברשותכם, לניסוי מחשבתי. נניח – וזו לא הנחה בטוחה בכלל – שדווקא התרחישים הפסימיים בנוגע לקורונה יתממשו; שכל החיסונים שנמצאים בשימוש כיום, והתרופות שבפיתוח, יסייעו אמנם באופן דרמטי להפחתת נזקה של המגיפה, אבל זו תמשיך ותפתח וריאנטים ותנגע אותנו בגלים חוזרים ונשנים של התפרצות. זאת במקביל למיליוני סרבני חיסונים בכל העולם שיסרבו לטיפולים החדשים, וישמשו כר הדבקה ומוטציה פורה לכל וריאנט חדש. בתרחיש כזה, כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות תאלץ לעמוד מול הברירה של עומס אדיר על מערכת הבריאות, עד קריסה ממש, וסגרים שימוטטו את הכלכלה. חשוב לציין גם שכמו כל כלי חירום, יעילותם של סגרים הולכת ופוחתת ככל שמשתמשים בהם יותר. זאת מפני שסגר תלוי לשם הצלחתו במידה רבה של ציות וולנטרי. יכולת האכיפה של המדינה היא לעולם מוגבלת, ואי אפשר להעמיד שוטר או פקח בכל עסק ובכל פינת רחוב. כפי שלמדנו מהפארסה של חוקי היובש בארצות הברית, חברה אנושית שלא מקבלת גזירות ממשלתיות מסויימות לומדת במהירות להערים על אכיפה, בוודאי כשהמשטרה מוגבלת בכללים של משטר דמוקרטי. סגרים כאלו עלולים להיות הרסניים מכל היבט שהוא. מספיק אזרחים ממושמעים יצייתו להם בכדי שייגרם נזק כלכלי, ומספיק לא ממושמעים יפרו אותם בכדי שלא תהיה להם תועלת אפידמיולוגית. השמיכה הקצרה של "סגר עם יעילות הולכת ופוחתת או קטסטרופה בריאותית" תאיים על החברות הדמוקרטיות בקריסה מכל הכיוונים.

להישאר בסגר, אבל עד מתי? תמונת אילוסטרציה. Credit: TheVisualsYouNeed, depositphotos.com

במצב כזה, נראה שלא יהיה מנוס למשטרים הדמוקרטיים, לרבות זה שלנו, מויתור חלקי לפחות על חלק מהנחות היסוד שנתפסות בעיניהם כרגע כמקודשות. יתכן שהויתור הזה יהיה זמני, עד שיסתיים המשבר. במלחמת האזרחים האמריקאית ובשתי מלחמות העולם, למשל, אימצו מדינות דמוקרטיות למהדרין כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת, חוקים דיקטטוריים ונהלי כלכלה מתוכננת שלא היו מתקבלים בשום מצב אחר. אולם גם שם, חלק מאותם חוקים, כמו סמכויות נרחבות של הממשל האמריקאי בענייני כלכלה וביטחון, נותרו על כנם גם לאחר המשבר. וכשהמשברים תכופים וחוזרים על עצמם, השינוי הזמני יכול להפוך לקבוע.

אופציה ראשונה: ויתור על חופש התנועה והכלכלה

אופציה אחת היא לנסות לפתור את המשבר באמצעות הידוק הסגרים מעבר למה שהיה נהוג עד כה. בתרחיש כזה, שמזכיר את מדיניותה של סין כיום, הממשלה תשתמש בכל יכולתה הצבאית והבטחונית כדי לאכוף סגר אפידמיולוגי על אפה ועל חמתה של האוכלוסיה. בישראל, למשל, יגויסו לא רק משטרה ופקחים אלא גם שב"כ, צבא ואולי כוחות חדשים שיוקמו למטרה זו. ככל שנכונותו של הציבור לציית לסגרים תפחת, האכיפה תהפוך להיות טוטליטרית יותר ויותר, ובשלב מסויים תתרחב לאלימות פיזית כלפי מפרים. אם המשבר יתמשך לשנים, החירום כמובן יהפוך לאט לאט לשגרה. פתרון כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כמובן, ולא ייתכן אלא במדינה עם כיסים עמוקים מאד, כמו סין. בכל מקרה שהוא, תרחיש כזה יאלץ את המדינות הדמוקרטיות לשחוק יותר ויותר, ולבסוף לוותר כליל, על חירויות יסוד כמו חופש התנועה וחופש העיסוק. אלו יהפכו להיות מותנות ברצונה הטוב של הממשלה, בכל פעם שזו תכריז על מצב חירום.

אופציה שנייה: ויתור על זהירות ואתיקה רפואית-מדעית

בשלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ובהסתמך על דעת המומחים והנתונים שזורמים אלינו מכל רחבי העולם, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהחיסונים נגד קורונה בטוחים ויעילים, וסביר שכך הדבר יהיה גם עם תרופות שיפותחו בעתיד. הבעיה היא שהוירוס פשוט מקדים אותנו במירוץ. השיטה המדעית במאה ה-21 קיבלה על עצמה כל כך הרבה מגבלות של זהירות ואתיקה, עד שהפכה לאיטית ומסורבלת. אנחנו נמנעים, למשל, ממתן טיפולים וחיסונים שיכולים לבלום את הגל כעת, עד שנגיע לסבירות גבוהה מאד (ולא, למשל, גבוהה סתם) שהם בטוחים ויעילים לחלוטין, עד שנשתכנע שתופעות הלוואי, נדירות ככל שיהיו, מסוכנות פחות מסכנתה של המחלה. יש לזהירות הזאת סיבות טובות מאד, כמובן. כפי שנהוג לומר בצבא, אלו כללים שנכתבו בדם. אולם למרבה הצער, לוירוס יש כללים משלו וקצב משלו. ככל שהמשבר ימשיך, והנזק לכלכלה ולחברה יאמיר, כך יגברו הקולות שיקראו לשינוי בשיטה המדעית עצמה: מהירות על חשבון ודאות, ובמיוחד – ויתור על כללי האתיקה הרפואית שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. תחשבו, למשל, כמה מהר היה אפשר לפתח את החיסון של פייזר, אם היו משלמים לאנשים בכדי להידבק בכוונה. אמנם חלק מהמתנדבים היו עלולים לשלם בחייהם, אולם כמה אנשים היו ניצלים וכמה מיליארדים נחסכים? כרגע הפיתוי הזה נראה קלוש, אבל אם ניגרר לעוד שנים רבות של וריאנטים, סגרים וקורונה, תהיו בטוחים שהוא יצבור תאוצה כאחת מהדרכים לחתוך את הקשר הגורדי.

אופציה שלישית: פגיעה בריבונות האדם על גופו

בתרחיש של התמשכות המשבר, אופציה שלישית היא "לרדת" בכוח על סרבני החיסונים, שמעמיסים על מערכת הבריאות ונותנים לקורונה זמן ומרחב להשתכפל. הטענה הרווחת, שמהווה משום מה קונצנזוס מוחלט, כאילו "ריבונות האדם על גופו" כוללת את הזכות שלא להתחסן, היא למעשה חדשה למדי. במדינות דמוקרטיות למהדרין, כולל ישראל, היו פעם חוקי חיסון חובה שכללו אפילו סנקציה של מאסר. כמובן שאם יבחרו את הפיתרון הזה, מידת הכוח שהמדינה תיאלץ להפעיל נגד סרבני החיסונים תגבר ביחס ישר להתנגדותם, עד כדי כפיית הזריקה בפועל. גם האופציה הזאת תיראה הזויה לרובינו המוחלט, אם לא לכולנו, אבל תלך ותיראה הגיונית יותר ויותר ככל שהמשבר יתמשך וסופו יתרחק אל מעבר לאופק.

אופציה רביעית: ויתור על סולידריות חברתית

הבעיה העיקרית עם גלי הקורונה, לפחות כפי שהם משתקפים בשיח הציבורי, היא העומס שהם יוצרים על מערכת הבריאות. בהקשר הזה, עד כמה שכואב ואירוני לומר, חולים קשים בעייתיים הרבה יותר מנפטרים. העומס על המערכת, שעלול להתרחב אקספוננטיאלית, בולע כל תוספת תקציבית שמוסיפים אליה, והוא הנימוק החזק ביותר לסגרים. הקורונה, אם כן, הופכת טיפול רפואי למשאב במחסור אקוטי. אבל הכלכלה המודרנית מכירה דרך יעילה ובטוחה להתמודד עם הקצאת משאבים במחסור: העלאת המחיר. ברגע שהמחיר עולה ביחד עם הביקוש וביחס הפוך להיצע, המחסור פוחת. המשמעות, היא כמובן, מחרידה: אנשים יגססו וימותו מחוץ לבתי החולים (כפי שדרך אגב התרחש בלא מעט גלי מגיפות היסטוריים). אופציה נוספת, סבירה יותר, היא להעלות את המחיר אך ורק לסרבני החיסונים, בין אם באמצעות תשלום בכניסה לבית החולים, או העלאה מונעת, דרמטית, של מס הבריאות ופרמיות הביטוח. בכל מקרה שהוא, נצטרך לנטוש את עיקרון הסולידריות החברתית, שמבטיחה טיפול רפואי טוב לכל – אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של החברה הדמוקרטית שלנו. ה"פיתרון" הזה מזכיר לי את אחת מהפסקאות המחרידות יותר ב"דבר" של אלבר קאמי, המתאר כיצד, בתחילת המגיפה, המשפחות השתדלו ללוות את החולים ולקבור אותם באופן מכובד, עד, שלאט לאט, הסולידריות התפרקה לחלוטין, אנשים מתו לבד, הקברים היחידים הפכו לקברי אחים, ובסופו של דבר סתם חפרו בורות וכיסו את המתים בסיד.

על משהו צריך לוותר, אבל על מה? ובאיזו דרך נבחר? Credit: Alphaspirit, depositphotos.com

אני בטוח שרבים מכם יזדעזעו מהמאמר הזה, וכבר צופה שבתגובות יוכיחו כמה מהמגיבים של הבלוג הזה, באותות ובמופתים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לוותר על עיקרון כזה או אחר; שהדמוקרטיה לא תאפשר הגבלות דרקוניות ונצחיות על חופש התנועה; שריבונות האדם על גופו מקודשת; שהאתיקה המדעית-רפואית נכתבה בדם, ומה פתאום שנהיה כמו הרופאים הנאצים; ושהסולידריות החברתית היא אבן היסוד של המדינה, ואיך אפשר לתת לבני אדם לגסוס מחוץ לבתי החולים. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שמצבי חירום, בעיקר מתמשכים, גורמים לדברים ש"לא יעלו על הדעת" לעלות על הדעת באופן הדרגתי, ולעיתים אפילו די מהיר. הנקודה היא שבמצב של משבר קורונה מתמשך, סביר מאד להניח שהאנושות הדמוקרטית תאלץ לוותר לפחות על אחד מעקרונותיה המקודשים, אם לא על כמה מהם או על כולם.

ומה יהיה, ישאלו כמה מכם, אם משבר הקורונה דווקא יסתיים בקרוב? אולי החיסונים המעודכנים יצמצמו בהדרגה את מגרש המשחקים העולמי לוריאנטים? לחילופין, יתכן שהתרופות היעילות המפותחות עכשיו, שמכוונות לסימפטומים ולא לוירוס, ינצחו את כל הוריאנטים גם יחד. במקרה כזה, אולי התחזית המוצגת כאן בכלל לא תתגשם, והסדר העולמי ישוב על כנו. מצד שני, יתכן גם שהעקרונות שלנו יאלצו לעמוד באתגר של משברים רפואיים, בטחוניים ואקולוגיים נוספים: מלחמת עולם בין ארצות הברית וסין, קריסה כלכלית עולמית, ומעל הכל – משבר האקלים שאת תוצאותיו הזוועתיות אנחנו כבר רואים, ונמשיך לראות בשנים הבאות.

אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.

מהבקתה לארמון: האסטרטגיה הפוליטית של מנסור עבאס

מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, הצליח להכניס מפלגה ערבית עצמאית לקואליצייה ציונית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אלו עקרונות אסטרטגיים כלליים אפשר ללמוד מההצלחה שלו? ינשוף פוליטי-מדיני בבית ספר לאסטרטגיה פוליטית: על קוהרנטיות אסטרטגית, חשיבותן של מחוות סמליות, ניהול פנימי נכון וחשוב מכל: כיצד עוברים מבקתת המשרתים לתוככי ארמון המלוכה.

מאמר זה פורסם גם באתר דיומא

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני: קרדיט – מפלגת רע"מ

כשנכנס משה פייגלין לליכוד לפני שנות דור בראש "חטיבת מנהיגות יהודית", הוא טבע משל שימושי ביותר במטרה להסביר לאנשי הימין הקיצוני מדוע עליהם להצטרף למפלגה שאינה תואמת לכל עקרונותיהם. בחייה של תנועה פוליטית אידיאולוגית, הסביר פייגלין בזמנו, מגיע רגע שבו עליה להכריע האם לעקור מ-"בקתת המשרתים" ל-"ארמון המלוכה". כל עוד המפלגה האידיאולוגית נמצאת בבקתת המשרתים, קרי בשוליים הפוליטיים, היא יכולה לדבוק בעקרונות ולהרגיש טוב עם עצמה. חמים, נעים ונוח בבקתת המשרתים. ארמון המלוכה, לעומת זאת, הוא מקום קר ומנוכר. יש שם תככים ופשרות לא קלות אבל שם מתקבלות ההחלטות. לפעמים המשרתים יכולים להגיע להסדר כזה או אחר עם המלך וראש חצרניו, אבל מבחירתם שלהם הם לעולם לא ייקחו חלק בקבלת ההחלטות ולפיכך תמיד יישארו אחרונים בתור. כפי שאמר סאמי אבו שחאדה מבל"ד: "אנחנו לא כאן כדי לקחת חלק בשלטון אלא כדי לייצג את האוכלוסייה שלנו מול השלטון".

במאמר זה אשתמש במשל שיצר פייגלין כדי להבהיר את השינוי שעבר על רע"ם בשנים האחרונות ממפלגה ערבית בבקתת המשרתים של הרשימה המשותפת, לתנועה שתפסה מקום בארמון המלוכה של קואליציית בנט-לפיד.

בתוכנית המצוינת של המקור "מי אתה מנסור עבאס?", רביב דרוקר וצוותו ליוו את עבאס במהלך השבועות הארוכים לפני הרכבת הממשלה, דרך המשבר של מבצע שומר החומות ומהומות ערביי ישראל בערים המעורבות, ועד לקשיים בליל הרכבת הממשלה ולהצלחה המפתיעה ברגע האחרון. הדו"ח התיעודי הנדיר הזה על תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים ברע"ם, שופך אור לא רק על אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – מפלגה ערבית שחתמה לראשונה על הסכם קואליציוני – אלא גם על סוגיות אסטרטגיות בסיסיות יותר. הסוגיה החשובה ביותר, ובה נעסוק, היא השאלה כיצד עוברים בפועל מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. התהליך, כפי שנראה, מסובך ביותר, יש בו מעקשים רבים, וכמו תמיד עם תמורות אסטרטגיות, מדובר בהימור גדול שיכול להוביל להצלחה גדולה אבל גם לחורבן פוליטי. משה פייגלין, למשל, סיים את המסע הפוליטי שלו בהתרסקות מפוארת. לעומת זאת, עבאס כבר רשם מספר הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים, אולם קואליציית השינוי עדיין בראשית ימיה, וההימור טרם הוכרע לצד זה או אחר.

על כל פנים, בינתיים אפשר כבר להפיק מספר תובנות מרכזיות מהתנהלותו של עבאס עד עתה: יתרונותיה של חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית; הבנה מעמיקה של מחוות סמליות, וכן ניהול מאוזן, לא דיקטטורי אבל גם לא רך מדי, של התנועה שאתה עומד בראשה. לדעתי, שלוש התובנות האלו צריכות להנחות כל מפלגה אידיאולוגית שמעוניינת לעבור מהשוליים הפוליטיים למרכז העשייה.

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית היא מצרך נדיר אצל פוליטיקאים. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין מטרות – שמטבען יכולות להיות בלתי מוגבלות – לבין אמצעים – שהם לעולם מוגבלים. באופן תיאורטי מנסור עבאס יכול לשאוף שישראל תסיים את הכיבוש, תחלק את ירושלים, תסכים לזכות השיבה ותשקיע סכומי ענק בערביי ישראל, אבל בפועל, האמצעים הפוליטיים שלו מוגבלים, ולכן עליו לתעדף את המטרות שלו. קוהרנטיות אסטרטגית תמיד עומדת במתח עם קוהרנטיות אידיאולוגית, מפני שהאחרונה מפליגה עם המטרות עד לקצה הלוגי בעוד והראשונה מוותרת על חלק מהן בהתחשב באמצעים המוגבלים.

אחת הבעיות בתקשורת הישראלית, היא שעיתונאים רבים "מוותרים" לפוליטיקאים שהם מראיינים על קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, לפני הבחירות האחרונות הרבה מאד מפלגות החרימו זו את זו. לכל ההחרמות הללו היו סיבות אידיאולוגיות מצוינות מנקודת ראותן של אותן מפלגות, אבל כולם ביחד גרמו למבוי סתום פוליטי שלא אפשר להקים ממשלה. עיתונאים שהיו מעלים קוהרנטיות אסטרטגית על נס, היו חייבים לשאול את הפוליטיקאים שהם ראיינו לא רק "האם צודק להחרים את X ו-Y", אלא "איך תשיגו רוב של 61 אם תחרימו את X ו-Y". כאשר השאלה הזו כבר נשאלה, התשובות הנפוצות "יש הרבה מאד דרכים" או "נמצא פתרון" אינן קוהרנטיות מבחינה אסטרטגית.

עבאס אמר בגילוי לב לדרוקר בתוכנית "המקור" כי זמן קצר לאחר שהצטרף לרשימה המשותפת הבין "שאיימן [עודה] מוביל לשום מקום", לשון אחר שאין למנהיג הרשימה המשותפת חשיבה קוהרנטית מבחינה אסטרטגית. עודה, יושב ראש חד"ש, אינו איש בקתת משרתים מובהק כמו סאמי אבו שחאדה וחבריו בבל"ד. הוא דווקא רצה להכניס את הציבור הערבי למעגלי קבלת ההחלטות, אולם ניסה לעשות זאת דרך שיתוף פעולה מהוסס עם השמאל בלבד. זאת, כמובן, כדי לא לוותר על עקרונות (כך, למשל, המקסימום שעודה היה מוכן לעשות, זה להמליץ לנשיא על בני גנץ להקים את הממשלה). עבאס ראה בכך שגיאה אסטרטגית. ברגע שאתה נמצא בכיס של מחנה אחד, מחנה זה תמיד יתייחס אליך כאל סרח עודף.

המפלגות הערביות, שעמדתן לציונות עוינת באופן גלוי, "קשות לעיכול" לא רק לימין אלא גם למרכז. עבאס הבין שכדי להגיע להישגים היסטוריים, הערבים לא יכולים להישאר בכיס של השמאל, ועליהם להיות מוכנים לשתף פעולה גם עם הימין. עבאס החל ליישם מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד להכשיר שיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. מהלך זה הגיע לשיא בפגישה של עבאס עם הרב חיים דרוקמן ובניסיונות הכושלים לשכנע את בצלאל סמוטריץ' לתמוך בממשלת ימין הנשענת על רע"מ. עבאס סבר ששיתוף פעולה עם הימין עדיף, מפני שהדבר יכשיר אותו באופן אוטומטי גם בעיני המרכז והשמאל, בעוד ששיתוף פעולה עם המרכז והשמאל לא יכשיר אותו בהכרח בעיני הימין.

אחרי שנתניהו נכשל בהקמת הממשלה, נתניהו ונציגים של הליכוד אמנם הכחישו שהיה משא ומתן להקמת ממשלה בתמיכת רע"ם, אבל כפי שעבאס ציפה, די היה במשא ומתן לא רשמי עם הליכוד כדי להכשיר אותו בעיני השמאל, המרכז והימין הרך. זהו עיקרון בסיסי באסטרטגיה של לשון מאזנים – כדי להגיע להישגים יש לתמרן בין שני הצדדים. אלו מהמחנה הערבי שהשוו את עבאס בלעג לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י, לא הצליחו, שוב, להבין את עיקרון הקוהרנטיות האסטרטגית. לאותן מפלגות לוויין לא הייתה יכולת מיקוח מול צד שאינו מפא"י. עבאס יצר יכולת מיקוח כזו לרע"ם, ומכאן כוחו.

עבאס הוא אולי הפוליטיקאי הראשון מהמגזר הערבי שהבין את חשיבותן של מחוות סמליות. עמדת מיקוח אסטרטגית היא חשובה מאוד, אבל כדי לסגור על הפער הרגשי הקריטי בין המפלגות הציונות לבין המפלגות הערביות, היה צורך "להושיט יד" – לפחות באופן חלקי – גם ברמה האידיאולוגית והרגשית. בראיון לדרוקר בתוכנית המקור, עבאס הכה על חטא הן על כך שהחרים את הלוויית פרס והן על כך שהצביע נגד הסכמי אברהם. ביחס להחלטה שלא להשתתף בהלוויית פרס, ציין עבאס שהוא נתן אז "כיסוי לעמדה הפופוליסטית" שרווחה ברשימה המשותפת. לאחר מכן, מספר עבאס, הוא הבין כמה שההחלטה הזו "פגעה בתדמית של חברי הכנסת הערבים" ומוסיף שנזק דומה נגרם גם בהצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם. כלומר, עבאס הבין את הנזק האדיר שצעדים אלו, שהתווספו לטעויות אחרות כמו הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, גרמו למעמדם של הפוליטיקאים הערבים בעיני המיינסטרים הישראלי.

מצד שני, עבאס היה חייב להתחשב גם בבייס האסלאמי והלאומי שלו עצמו. הפתרון לכוחות הסותרים שהופעלו על רע"ם היא, לעתים, שתיקה. במהלך הקמפיין הכריז עאיד כיאל, האסטרטג של רע"ם, על עוצר ראיונות בקרב חברי הכנסת. יחד עם זאת, היו פעמים שעבאס עשה צעדים סמליים אמיצים שסיכנו אותו משמעותית מול הבייס שלו, ולא נמנע מלשבור את הקונצנזוס הערבי שוב ושוב. כך, למשל, חברי כנסת ערבים מחד"ש ומתע"ל אמנם גינו רצח של אזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק ושל ילדים בשטחים, אבל לא גינו רצח מתנחלים, ואילו עבאס גינה את הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח יהודה גואטה, תלמיד בישיבת איתמר, וזאת למרות מחאות רמות שהגיעו מצד גורמים ברע"ם עצמה. בעיני ערבים רבים, פגישות עם אנשים כמו הרב דרוקמן נחשבו כ-"התרפסות". בעיני עבאס הן היו צעד סמלי שובר קירות. בזמן מהומות שומר החומות, עבאס נלווה לראש עיריית לוד, יאיר רביבו, וביקר בבית הכנסת השרוף. לימים, הודה בנט שזה היה אחד המהלכים שגרמו לו לשנות את דעתו על מנסור עבאס (או, אם נהיה ציניים יותר, לפחות "להעביר" את שיתוף הפעולה עמו בתוך סיעת ימינה).

רק יהודים מעטים הבינו את הסיכון האדיר שעבאס לקח באותו ביקור גורלי בבית הכנסת השרוף בלוד. הבעיה הייתה לאו דווקא הביקור בבית כנסת או אפילו גינוי שריפת בתי תפילה יהודים, דבר שעשו גם חברי כנסת ערבים אחרים, אלא בכך שנלווה לראש עיריית לוד יאיר רביבו – דמות שנואה בציבור הערבי. עודה קפץ על ההזדמנות לגנות את עבאס ואת האסטרטגיה שלו: "[להיפגש] עם רביבו שהצית את המצב שמה בלוד, זו התחנפות מתמשכת מצד מנסור כבר מספר חודשים. אני מתבייש בהתנהלות הזאת". לא זאת בלבד, בעקבות הביקור בלוד היו גם חברי רע"ם, כולל במעגלים הקרובים אליו במפלגה, שקראו לעבאס להתפטר. אפילו אבראהים חיג'אזי, אחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר של עבאס ומי שהיה חבר בצוות האסטרטגי המצומצם שהוביל את הקו המהפכני, תקף בהודעה פומבית את יושב ראש רע"ם על הפגישה עם רביבו. ראשי סניפים בתנועה האסלאמית גינו אף הם בחריפות את עבאס על כך שנתן לגיטימציה לשיטתם, ל"גזען המסית נגד האוכלוסיה הערבית".

בזמן המשבר הפוליטי שפרץ בעקבות מבצע "שומר החומות" והמהומות הלאומניות בערים המעורבות, נכנס לפעולה המרכיב השלישי באסטרטגיה של עבאס – השליטה המיומנת שלו במפלגת רע"ם. עבאס לא "הוצנח" לתוך רע"ם והתנועה האסלאמית משום מקום, אלא היה תמיד בשר מבשרן. הוא הקים את תא הסטודנטים בעל האוריינטציה הדתית "תחאלוף" ("האיחוד"), היה תלמיד של השיח' עבדאללה נימר דרוויש, למד את הקוראן בעל פה, כיהן כסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, היה דובר מפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, ובסופו של דבר התקדם להיות יושב ראש המפלגה. במילים אחרות, עבאס כיהן בכל מנגנוני המפלגה והתנועה האסלאמית והכיר אותם היטב. לכן, דווקא בזמן המשבר הפנימי, עבאס השכיל להשיג לעצמו תמיכה משייח' ספואת פרייג', סמכות הלכתית חשובה ובכירה בתנועה, ומכאן, בתהליך כואב של הורדת ידיים, דיכא בהדרגה את המרד נגדו. יש לציין שעבאס השתלט מחדש על המפלגה בשקט ומתחת לרדאר התקשורתי, וזאת כדי לא להשפיל את יריביו. למרות המרד הפומבי, עבאס אף השכיל להשאיר את אבראהים חיג'אזי בהנהגה. אתם מדמיינים את בנימין נתניהו, למשל, ממשיך לעבוד באופן צמוד עם יועץ שתקף אותו באופן פומבי?

כדי להמשיך להחזיק במושכות התנועה ולהשביע את רצונו של הבייס, עבאס לקח הימור נוסף. הוא הודיע שהוא מקפיא את המשא ומתן הקואליציוני עד לתום מבצע "שומר החומות". אם המבצע היה נמשך שבועות ארוכים, כמו שקרה במבצע "צוק איתן", סביר להניח שהתוכנית של עבאס להצטרף לקואליציה הייתה כושלת והוא עצמו היה משלם מחיר פוליטי כבד. אבל ההימור של עבאס הצליח. המבצע נגמר, הרוחות נרגעו, והוא הצליח להיכנס לקואליציה ולממשלה בתמיכתה של מועצת השורא. כאן יש לציין עוד מהלך אסטרטגי שהתבצע מתחת לרדאר. עבאס הצליח להפגיש את ראשי אגף התקציבים לפגישה מרתונית עם חכמי הדת של מועצת השורא בכדי להסביר להם מהיכן יילקחו התקציבים המיועדים לחברה הערבית וכיצד הם יוקצו. כך, עבאס הצליח להכניס את חברי מועצת השורא לתוך המשא ומתן, לתת להם להרגיש בעצמם את פעמי השינוי ההיסטורי, ולהשיג את תמיכתם בכניסה לקואליציה.

כך, באמצעות קוהרנטיות אסטרטגית, שימוש נכון במחוות סמליות וניהול פנימי מיומן, הצליח עבאס במהלך שרבים נכשלו בו – לקחת תנועה אידיאולוגית ולהעביר אותה מהשוליים הפוליטיים של בקתת המשרתים לארמון המלוכה של הקואליציה.

גם אחרי שהממשלה כבר הוקמה, עבאס דבק באותה קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, בדיון על חוק האזרחות והכניסה לישראל, אם עבאס היה בוחר בקוהרנטיות אידיאולוגית, רע"ם הייתה צריכה להצביע נגד. הרי זה חוק שיש אפילו פוליטיקאים יהודים שמתנגדים לו, אז איך פוליטיקאי ערבי יצביע בעדו? במקום זאת, עבאס נכנס למשא ומתן עם שרת הפנים איילת שקד והצליח להשיג שורה של ויתורים משמעותיים. ויתורים אלו לא פגעו באינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים שהיו חשובים לימין ולמרכז בקואליציה, אך הקלו על החיים של מספר לא מבוטל של משפחות ערביות שנפגעו מהחוק (החוק נפל בסופו של דבר בגלל טעות אסטרטגית של שקד ושל ימינה, אבל זה נושא למאמר אחר).

יחד עם זאת, המהלך טרם הושלם. מי שבוחן את התנהלותם של שלושת חברי הכנסת האחרים של רע"ם – מאזן גנאים, ווליד טאהא וסעיד אל-ח'רומי – רואה שמבחינה נפשית הם עדיין לא עקרו לחלוטין מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. אל-ח'רומי נמנע בהקמת הממשלה כמחווה כועסת על אירוע נקודתי של הריסה בנגב, אסטרטגיה מובהקת של בקתת משרתים. אפילו עבאס נמנע מלקחת תפקיד של סגן שר או שר, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה, אבל אם המהלך הנוכחי יצליח, סביר להניח שהוא ידרוש תפקידים כאלו לרע"ם בבחירות הבאות. אמנם יחסי רע"ם עם הקואליציה לא מתנהלים על מי מנוחות, והמשברים השבועיים שהיא גורמת עלולים להמאיס אותה בהדרגה על שותפיה, אך הכיוון הכללי חיובי – רע"ם נמצאת בתוך הארמון. נותר רק לחכות ולראות האם היא תצליח להישאר שם גם לאחר ההתלקחות הביטחונית הבאה.

ולבסוף, הערה החורגת מסיפורה של רע"ם לציבור הערבי ישראלי בכללותו. סמוטריץ' חזה בזמנו (ראו גם כאן) שאם המהלך של עבאס יצליח, אחוז ההצבעה בציבור הערבי יעלה ויהיו הרבה יותר מנדטים המייצגים את ערביי ישראל בכנסת. במקרה כזה, המפלגות הערביות יהפכו ללשון מאזניים שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. סמוטריץ' צודק בעיקרון, אך יש להסתכל על התפתחות זו גם מכיוון נוסף. ברגע שהציבור הערבי יבין שאפשר לקצור הישגים לא רק מתוך בקתת המשרתים אלא גם ובעיקר מתוך ארמון המלוכה, לא מן הנמנע שתתפתח נישה פוליטית חדשה של מפלגות ערביות פרגמטיות. במוקדם או במאוחר, גם ערבים שאינם מוסלמים דתיים ירצו להשתתף בחגיגה ואלו יתקשו להצביע לרע"ם. במילים אחרות, הצלחתו של עבאס יכולה לפתוח את השער למפלגות ערביות פרגמטיות נוספות כמו מפלגת "מען" ("ביחד"). היינו, להרחיב דרמטית את גבולות ארמון המלוכה ולשלב חלקים נרחבים של הציבור הערבי בתוך המיינסטרים הישראלי. אולם התפתחויות כגון אלו תלויות, עדיין, בהצלחת המהלך של רע"ם. האם מנסור עבאס יצליח לנווט את רע"ם במים הסוערים שהקואליציה לבטח תיקלע לתוכם? התשובה לשאלה זו עודנה נחבאת בערפילי העתיד.

מכונית הצעצוע: מה גורם למרגלים לבגוד?

מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Golyak, depositphotos.com

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

"עוד יום שגרתי" – סרטון תדמית של השב"כ

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

הדמיון שלכם הוא המציאות שלי – סרטון תדמית של המוסד

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

"הייתי צריך לבחור צד, ג'ורג', והמערב הפך להיות כל כך מכוער…" דבריו של הבוגד ב"חפרפרת" (פחח, חייט, חייל מרגל) מאת ג'ון לה קארה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

Spion ohne Grenzen: Heinz Felfe - Agent in sieben Geheimdiensten (German Edition) מאת [Bodo V. Hechelhammer]
רצה להשיב לעצמו את תחושת השליטה – היינץ פלפה, כאן בשער הביוגרפיה החדשה שלו מאת בודו הכלהאמר.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

נע כסוכן חופשי בין הצדדים הניצים – טריילר לסרט "המלאך" על חייו של אשרף מרואן

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.

אומנות הידע המוכמן: מדוע המודיעין לא יכול להיות "מדעי"

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. המחקר המודיעיני, לדעתו, חייב להיות אובייקטיבי, מדעי, ולא אישי. במאמר חדש, טוען חוקר המודיעין אוון אורמרוד שגישה "מדעית" זו מרוקנת את התחום מתוכן, כמו מגיפת כולרה שמייבשת את גוף החולים בה. מדוע מודיעין הוא למעשה אומנות, ומהו תפקידו של ידע נסתר ומוכמן? הינשוף מנסה לענות.

Credit: Everythingposs, depositphotos.com

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. האקדמאיים שבהם, נזכר, השתמשו במונחים כמו "נראטיב" או "שיח" המקובלים במדעי הרוח. ההורים הצעירים נזכרו פתאום ברפרטואר שלם של אגדות ילדים, והרבו לעשות שימוש במטאפורות כמו "בגדי המלך החדשים". ולבסוף, חובבי הספורט דאגו לציין ש"הכדור הוא עגול", "הטבלה לא משקרת", "הצד השני הבקיע שער" וכיוצא בזה. אכן, אותו בכיר דגל בעבודת מודיעין מסודרת, רזה, לא פרסונלית, שפועלת לפי חוקים וכללים ברורים בכדי לשמור על אחידות ואובייקטיביות. יצחק בן ישראל, בספרו הפילוסופיה של המודיעין (ראו ביקורת קודמת כאן בינשוף) ניסח רעיונות דומים ביתר פירוט. המודיעין, כתב, דומה למדע, ובכדי להימנע מכשלים קוגניטיביים קטלניים, החוקרים חייבים לעבד את המידע כפי שמדען היה עושה: היפותזות, ראיות, אישור והפרכה. ועדת החקירה האמריקאית לאסון ה-11 בספטמבר החזיקה אף היא בגישה דומה. מתוך ניסיון להתמודד עם נקודות העיוורון שסיכלו את גילוי הפיגוע, היא המליצה על שורה של טכניקות הקרויות SAT (ראשי תיבות של structured analytic techniques), שתפקידן לנפות מתוך התוצר המודיעיני הטיות, כשלים קוגניטיביים ויתר בעיות של החוקר האינדיבידואלי.

הבעיה היא שפתרונות מסוג זה בדרך כלל מגלים אפקטיביות נמוכה מאד, ועובדים באופן חלקי ביותר אם בכלל. בספרו הקלאסי, האויבים של המודיעין, סוקר החוקר ריצ'רד בטס שורה ארוכה של רפורמות כאלו, חלקן בארגוני המודיעין וחלקן בעבודתם של האנליסטים. כולן נהגו כתגובה לכשל מודיעיני כלשהו, במטרה למנוע כשלים דומים בעתיד, אולם כשלים כאלו כמעט תמיד הופיעו מחדש. למשל, ועדת אגרנט המליצה על שורה של רפורמות בקהילת המודיעין הישראלית לאחר ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. האם אלו מנעו כישלונות מודיעיניים בעתיד? לא בטוח. למעשה, קהילת המודיעין האמריקאית אימצה רפורמות מאד דומות (מסיבות אחרות) לפני מלחמת יום כיפור, ובכל זאת נכשלה בחיזוי פרוץ המלחמה בדיוק כמו מקבילתה הישראלית. בטס מסביר שכל רפורמה מודיעינית, הן ארגונית והן אנליטית, היא בסופו של דבר שמיכה קצרה. אם היא פותרת בעיות (בדרך כלל בשוליים), היא גם יוצרת בעיות חדשות בדרגה דומה של חומרה. למשל, מוסד כמו "איפכא מסתברא" או "פרקליט השטן", גוף מודיעיני שתפקידו למסור הערכה הפוכה מזו של יתר הקהילה, נועד להתגבר על חשיבה קבוצתית ודעות קדומות ארגוניות. בפועל, הוא עשוי לדחוק את הדעות האופוזיציוניות לשוליים (נו, נקשיב לנודניק שתפקידו לערער עלינו, ניתן לו לקשקש שעה ולהציג פאוארפוינט ונמשיך בדיון מהמקום שבו הפסקנו) ובכך להחמיר את הבעיות שנועד לפתור. פרקטיקות כמו "שיפוט עמיתים" על דוחות מודיעין עשויות אמנם להעניק פרספקטיבות יקרות ערך ולהקל קבעונות מחשבתיים, אבל גם לסרבל ולעכב את ייצור התוצר המודיעיני באופן שיהפוך אותו לחסר ערך אקטואלי.

הבעיה עם "פרקליט השטן": נותנים לו לדבר, משתעממים וממשיכים הלאה. תמונת אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

אולם באפריל השנה, הראה חוקר המודיעין אוון אורמרוד (Owen Ormerod) שהבעיה עמוקה אף יותר. במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי מודיעין וביטחון לאומי (Intelligence and National Security) ביקר אורמרוד את התפיסה ה"מדעית" של המודיעין, זו שדוגלים בה בן ישראל, דו"ח הועדה של 11 בספטמבר ואותו בכיר ישראלי שעבדתי עמו. למעשה, הוא הרחיק וטען כי אלו הסבורים שאיש מודיעין צריך לעבוד לפי תהליך סדור שמדיר את הסובייקטיביות האישית שלו מהתוצר המודיעיני, בסופו של דבר פוגעים אנושות בארגוני המודיעין. העבודה המודיעינית, הוא רומז, הרבה יותר אומנותית מאשר מדעית. תהליכים סדורים כמו SAT מרוקנים אותה מתוכן, כפי שמגיפת הכולרה מייבשת את גוף החולה מנוזלים וגורמת למותו.

בכדי להסביר את גישתו, משתמש אורמרוד בתורתו של מיכאל פולאני, מדען ופילוסוף הונגרי. פולאני, איש מדע ורופא שחקר תהליכי ידע וגילוי מדעיים, הפריד בין "לדעת באופן מפורש" (explicit knowing) לבין "לדעת באופן מוכמן" (tacit knowing). ידע מפורש הוא דברים שאנחנו יודעים ויכולים להסביר בקלות, כמו "מים רותחים במאה מעלות" או "כוח הכבידה הוא הסיבה לכך שחפצים נופלים למטה", בעוד ידע מוכמן חולש על מאגר מידע שלם שאנחנו מודעים לו ויכולים להשתמש בו, אך לא יכולים להסבירו במפורש. כל מי שלמד שפה זרה, למשל, יודע שהתלמיד יכול להשתמש בפועל, בשיחה, רק בחלק קטן מאוצר המילים שהוא יודע וזוכר. אפילו מדריכי ריקוד יתקשו לפעמים להראות מדוע תנועות מורכבות צריכות להתבצע כך ולא אחרת, ומה בדיוק מתוכן יוצר את הסטייל, היופי והאלגנטיות של המכלול. תלמידים בתחום, כמוני, יכולים להעיד כי ברגע שמפרקים תנועת ריקוד מורכבת לחלקים שלה, אפילו באופן מדוייק להפליא, היא נראית בדרך כלל מגושמת ומלאכותית.

האלגנטיות היא במכלול. רקדנית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Stylepics, depositphotos.com

בעולם המודיעין, תהליך האנליזה מפרק את הידע הגולמי לחלקיו השונים, אולם אז מחבר אותו מחדש ליצירה קוהרנטית שנועדה לענות על שאלות ספציפיות, בדיוק כפי שהרקדן מחבר מקטעי ריקוד לתנועה יפה, זורמת ואלגנטית. כך, הופכת ערבוביה של פיסות ידע גולמיות, חלקן לא רלוונטיות, חלקן מוגזמות וחלקן שקריות, לתוצר מודיעיני בעל ערך. הבעיה היא, שתהליך ההרכבה מחדש עושה שימוש מסיבי בידע מוכמן ולא רק בידע מפורש, ולכן כל כך קשה להסביר אותו לאחרים. תהליכי עבודה סדורים כמו SAT, שכוללים כתיבה מפורשת של ההיפותזות שלך, סידור של הראיות השונות בטורים וקביעה דיכוטומית מה מתאים להיפותזה ומה לא, גורמים לאדם להשתמש אך ורק בידע המפורש שלו, ודוחקים החוצה את הידע המוכמן – בדיוק זה שמתבטא בסגנון כתיבה אישי, מטאפורות, והנחות יסוד סמויות. הם אולי מדירים מהתוצר הסופי חלק מהכשלים הקוגניטיביים האישיים, אולם יוצרים בסופו של דבר הערכת מודיעין משוכפלת, חסרת לחלוחית ומקוריות, שמוכתבת באופן מוחלט כמעט על ידי מתודולוגיה צרה והנחות יסוד שמקובלות בארגון. האנליזה של SAT מקטעת את המידע ומפרקת אותו למרכיביו, אך בהעדר הדבק של הידע המוכמן, מתקשה לחבר אותו מחדש למשהו בעל ערך. יש לציין כאן שכשלים מודיעיניים בעבר, כמו פרל הרבור, נגרמו בין היתר בשל קיטוע כזה. קובעי המדיניות בצי האמריקאי קיבלו הרבה מאד מידע שהעיד על כך שהיפנים עומדים לתקוף אותם, אולם בהעדר אנליסטים שיחברו את כל פיסות המידע ויהפכו אותן לשלם שגדול מסך חלקיו, לא הסיקו מהמודיעין את המסקנות הנכונות.

בעקבות פולאני, אורמרוד מטעים כי יש לשמר בתוך הערכות המודיעין את הסובייקטיביות, ניסיון החיים האישי (ואני אוסיף, גם את סגנון הכתיבה והמטאפורות) של חוקרי המודיעין עצמם, ולא להקים פס ייצור של הערכות שנכתבות כולן באופן זהה. זאת מפני שהידע האישי, המוכמן, הוא הדבק שמאפשר לאנליסט לחבר מחדש את מה שפירק. המחיר יהיה, כמובן, הטיות אישיות וכשלים קוגניטיבים למיניהם שייכנסו לתוצר הסופי. אורמרוד מציע לרכך אותו באמצעות בניית "קהילה של חוקרי מודיעין" שיתקשרו זה עם זה מעבר לגבולות הארגונים השונים ויאזנו את ההטיות אחד של השני. אולם כרגיל בסוגיות הללו, הפתרון הזה אף הוא אינו מושלם. בסופו של דבר, העדר פתרון מושלם כזה, הוא מה שנותן למחקר המודיעיני, ולדעתי גם ההיסטורי, את איכותו האומנותית.

%d בלוגרים אהבו את זה: