קטגוריה: ינשוף פוליטי-מדיני

גיוון פוליטי: הטיעון למען פלורליזם של השקפות באקדמיה

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Mangostock, depositphotos.com

אתחיל את הפוסט הזה בוידוי אישי: אני מכור לפודקאסטים. בכל פעם שאני מבצע פעילות שמאפשרת זאת, כגון ריצה או נהיגה, אני משתדל לשמוע כמה שיותר תכנים מעניינים, מספרי אודיו ארוכים על המלחמה הקרה ועד לפודקאסטים על היסטוריה של אסיה ותעלומות שקשורות למוזיקה הישראלית. לפני מספר ימים, יצא לי לשמוע במהלך נהיגה דיבייט בין שני חוקרים עם עמדות הפוכות בנושאי כלכלה וחברה. מחד, פרופ' עומר מואב, כלכלן מאוניברסיטת וורויק והמרכז הבינתחומי הרצליה שנוטה לתמוך בכלכלת שוק, ומאידך, ד"ר אלי קוק, חוקר תולדות הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה שידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות. אישית, עמדותיו של מואב נראו לי משכנעות יותר מאלו של קוק, אבל נהניתי מאד לשמוע את שניהם. כשמפגישים שני אנשים אינטליגנטים, חוקרים עם ידע רב, ומעמתים אותם עם בעיות יסוד, הויכוח אולי מתחיל ברמת העקרונות (אני קפטיליסט, אתה סוציאליסט) אבל מתרחב במהירות לפרטים. אז אתה רואה שהניצים מגיעים אולי מנקודות מוצא שונות, אבל המחוייבות ההדדית למתודולוגיה מחקרית וההיכרות עם החומר מניעה אותם להביע עמדות ניואנסיות, מקוריות ומעניינות יותר ככל שהדיון נמשך.

כשחניתי בבית, חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

ההגמוניה חונקת ויכוחים עקרוניים. Credit: Ra2Studio, depositphotos.com

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

Credit: Zerbor, depositphotos.com

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

מדוע פוחדים מזרים ברחוב? בין גזענות, קיצורי דרך ושיפוט מהיר

כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.

Credit: HayDmitriy, Depositphotos.com

ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.

מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.

חקר את תופעת היוריסטיקות, ביחד עם עמוס טברסקי. בתמונה: דניאל כהנמן מקבל עיטור מהנשיא אובמה. Credit: Renaschild, depositphotos.com

בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.

דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.

חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.

יוריסטיקות מול גבר זר במעלית – תמונת אילוסטרציה. Credit: IgorVetushko, depositphotos.com

אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.

הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.    

המדריך המלא לאכלולי שתולי: דינמיקה של עלבון ומאבק

איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Creatista, depositphotos.com

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

דינמיקה ברורה אך מורכבת. הפגנה של תנועת "חיי שחורים חשובים" בארצות הברית. Credit: Aiirin, Depositphotos.com

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

לא כולם יכולים לטפס למעלה, ובטח לא באותה הקלות – תמונת אילוסטרציה. קרדיט: CandyboxImages, depositphotos.com

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

האם הוא נתפס על ידי ממשיכיו כמתון מדי? מרטין לותר קינג

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

באיזו פאזה אתה נמצא? התשובה לא ברורה, ומשתנה על ציר הזמן. קרדיט: Aosmanpeck@gmail.com, depositphotos.com

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

למה דווקא הוא בחר להיאבק עבור העם היהודי? תיאודור הרצל

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי

חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" ויראלי וסוחט דמעות, על גבר שחור ובתו המקסימה שזוכים בחסד בלתי צפוי. במתכוון או שלא במתכוון, הוא חושף תפיסת מוסר אופנתית שאפשר לכנותה "חסד במעגל סגור". מה ההבדל בין אותו סרטון השראה אמריקאי לבין מקבילו התאילנדי, שמציג תפיסה תרבותית שונה בתכלית, ומה הדבר יכול ללמד אותנו על סדר העדיפויות הערכי השונה בשתי הארצות? ינשוף פוליטי-מדיני על הנחות היסוד החבויות בתוך הסרטונים שגרמו למיליונים להתרגש ולדמוע.

Credit: Thinglass, photodeposit.com

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" סוחט דמעות שכבר זכה ביותר משבע מיליון צפיות. תוכלו לצפות בו כאן למטה, אבל אם נקצר לכם את העלילה, הוא עוסק בגבר שחור עני ובתו המקסימה שנקלעים למצוקה קשה בתור לסופרמרקט. לאב חסר הכל, שמקבץ פרוטה לפרוטה, יש רק שישה דולרים בארנק, ומשמעות הדבר – שייאלץ לוותר על עוגת יום ההולדת שרצו לקנות לסבא. הילדה מוחה: סבא כל כך עצוב, ורק העוגה יכולה לשמח אותו. המוכרת והאנשים בתור (כולם לבנים, כמובן) מתייחסים לאב ולבתו בגסות ובקוצר רוח. ואז, כשהם עוזבים את הסופר שבורי לב, מגיע זר ומוסר להם את העוגה – שקנה עבורם. על העוגה יש פתק שעליו כתוב: Pay it forward , כלומר, העבר את הטובה הלאה. כשהאב ובתו מוסרים את העוגה לסבא, שיושב בחדרו מדוכדך, הוא אומר להם שהוא בן 76, ועדיין לא שינה את העולם לטובה. אולם אל דאגה – בסופו של דבר מסתבר שבצעירותו, סייע הסב לילד הומלס ולאמו. ממש במקרה, הילד ההומלס לשעבר הוא אותו זר מסתורי שקנה עבורו את העוגה.

הסרטון הנ"ל, שהופק בידי היזם דהאר מאן, שואב את התמה העיקרית שלו מסרט אמריקאי בשם "העבר את זה הלאה", שעוד נשוב אליו מאוחר יותר. בנוסף הוא דומה במקרה או במכוון, לפרסומת תאילנדית מושקעת ומתוחכמת בהרבה. דמיינו רחוב שוק עמוס בבנגקוק. ילד קטן מנסה לגנוב משככי כאבים לאמו החולה, ונתפס על ידי המוכרת. בעל המסעדה הסמוך קונה עבורו את התרופות, ואף נותן לו מרק צמחוני עבור אמו. כל זאת, למורת רוחו של בתו של בעל המסעדה שלא סובלת את פרחחי הרחוב. שלושים שנים חולפות – בעל המסעדה לוקה בליבו, ובתו מקבלת חשבון מפלצתי בבית החולים. היא שוקלת כבר למכור את החנות, ואז – לתדהמתה – הרופא כותב שמחיר הטיפול שולם כבר לפני שלושים שנה בצורה של משככי כאבים ומרק צמחוני. מסתבר, כמובן, שהרופא הוא אותו הילד העני שניסה לגנוב תרופות שלושים שנים קודם לכן, ועכשיו "החזיר את הטובה".

שני הסרטונים יפים ומרגשים. הגרסה התאילנדית נוגעת ללב במיוחד, לא רק מפני שהיא עשויה טוב יותר, אלא מפני שהיא מציגה באופן מעניין בהרבה את החברה שסובבת את הגיבורים. אבל מעבר לזה, מעניין להביט בהבדלים האידיאולוגיים בין הגירסה האמריקאית לזו התאילנדית. בפרסומת התאילנדית, החסד מהווה אך ורק פרומו להצלחה אישית ואחריות אינדיבידואלית. מוכר הנודלס דאג לילד העני למשככי כאבים לאמו ומרק ליום אחד – והאחרון מינף את החסד בכדי ללמוד, להצליח ולתרום לעולם כרופא. רק מתוך המעמד הזה, שהשיג לא רק באמצעות החסד אלא גם בעבודה עצמית קשה, הוא מצליח להשיב למיטיבו כגמולו. בגירסה האמריקאית, ובהתאם לאופנות העכשוויות, אין זכר לעיקרון ההצלחה האישית.  קיבלת חסד והחזרת אותו, בלי הקשר ובלי הסבר. גם האלמנט של יחסי הגזע – בולט מאד בסרטון האמריקאי אך נעדר כמובן מזה התאילנדי.

בגירסה האמריקאית, יותר מכל, אפשר לראות גישה שאני מכנה "חסד במעגל סגור". במהותה, היא דומה לסיפורי מוסר נוצריים מהסוג שמספרים בכנסיות כפריות: עשית מעשה טוב, קיבלת מעשה טוב בחזרה, חשבונאות נקייה. אם היא היתה מוגבלת רק לסרטון השראה, דיינו, ובאמת שאין לי טענות נגד הקליפ הויראלי של דהאר מאן בפני עצמו. הבעיה היא, שמבני העומק שלו דומים יותר מדי לתפיסת העולם הנפוצה כיום בחוגים פרוגרסיביים מערביים, כאילו כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה ישירה של מה שעושים לך אנשים אחרים. אם הם טובים אליך (במיוחד בהקשר של כסף, נדבה או העדפה מתקנת), יהיה לך טוב, אם הם רעים אליך – יהיה לך רע. ועכשיו תחשבו על האופן שבו נתפסת ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בבון-טון השמאלי. הבעיות, הכשלים והמעקשים בדרכה של הקהילה השחורה להצלחה כלכלית וחברתית הם כמעט תמיד, תוצאה של גזענות, קרי – תפיסות ומעשים של לבנים כלפי הקהילה השחורה, ואוי למי שיערער על כך. שום דבר לא מיוחס למה שהקהילה עושה, או יכולה לעשות בעצמה, מתוך שלילה מוחלטת של "סוכנות" (agency), כלומר, יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות בעצמך. מכאן נגזר שכדי לקדם קהילות חלשות צריך לשפוך תועפות של חסד, למשל כספי רווחה או העדפה מתקנת. הכשלים שנוצרים עקב כך (מלכודות עוני, למשל) לא מעניינים, כי החסד הרי נע במעגל סגור. אם נתנו לך טובין והתייחסו אליך יפה, יהיה לך טוב בלי קשר אמיתי למה שאתה עושה או לנסיבות חיצוניות. זאת בניגוד לסרטון התאילנדי,  תוצר של חברה שבה עבודה עצמית קשה נחשבת עדיין לערך שיש לעודד.

************************ ספוילרים לסרט "העבר את זה הלאה" (Pay it Forward) ******************

לבסוף, אני דווקא רוצה לחזור ל"העבר את זה הלאה", הסרט שקליפ ההשראה האמריקאי מבוסס עליו. כיצירה אופטימית ואפילו נאיבית, "העבר את זה הלאה" מספר על ילד שעושה חסד עם הסובבים אותו, תוך בקשה שיעבירו את הטובה הלאה. במהלך העלילה, שרשרת המעשים הטובים מתפתחת אקספוננטיאלית ונעה בכיוונים לא צפויים. אבל מה שמעניין באותו הסרט, חרף הנאיביות שובת הלב שלו, היא שהחסד אמנם מאיר את העולם, אך לאו דווקא נע במעגל סגור, ולא בהכרח חוזר לאלו שהניעו את גלגל הצדקה מלכתחילה. הילד גיבור הסרט נרצח בסופו של דבר דווקא בגלל מעשי החסד שלו. בסופו של דבר, "העבר את זה הלאה" מציג מסר הרבה יותר מעמיק וריאליסטי לחיים: נסה לשפר את העולם, ולהעביר את מה שנתנו לך הלאה, אך דע שלא מדובר בחסד אגב אורחא, שמחליף מאמץ, עבודה ואחריות אישית. ובעיקר – דע שמה שנתת לא בהכרח יחזור אליך, בוודאי שלא ישירות. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהמאמצים שלנו לשפר את העולם יישאו פרי, אבל כדאי, אפילו חובה, לנסות כמיטב יכולתנו.

"הילד בטראומה": על פריבילגיות, פינוק וגזענות

בעוד אמריקה בוערת במהומות, אקטיביסטים ו"בעלי בריתם" בקמפוסים מטילים אימה על מרצים ולוחצים לפטר כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם. פרשה חדשה שנחשפתי אליה באוניברסיטת לוס אנג'לס הזכירה לי דמות בלתי נשכחת מתקופת הדוקטורט שלי בארצות הברית, שלימדה אותי כבר אז: הנפגעים הראשונים מההתחשבות המוגזמת ברגשות, אלימות האקטיביסטים והפחדנות של האוניברסיטאות הם השחורים עצמם.

Credit: Slphotography, Depositphotos.com

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד, השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות״. הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד משהו. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף. הסטודנטים היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי, ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה. בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים. בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר, בצמרת "סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי" אף אחד לא העז לבקר אותה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. ראשית כל, הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה? שנית, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, היא קיבלה תמיד אך ורק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים כמובן לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

ברברה החמיצה את ההזדמנות ללמוד – בית הספר לפוליטיקה וממשל ע"ש קנדי בהרווארד. Credit: KAKM/CC BY-SA 3.0

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שהסטודנטים רחשו לברברה הזיקו בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה להגיע אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו – רחמנא לצלן – מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים. בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו היתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים מתפרצים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים באוניברסיטת UCLA (האוניברסיטה של לוס אנג'לס) על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע לכולנו, הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הוביל לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סדיזם ואפילו רצח שוטרים ואזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם. על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ב-UCLA, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים של "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות. הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם. ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות לפי המקרה (case by case) יטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם." התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהפקולטה והחוג. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם. יש לך פנים יפות, אתה יודע, חבל עליהן…

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים, למשל, כתב לסטודנטים  כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות. כמו כן, הוא שאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא לצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה, והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים. לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם. הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא היה בקיא בשיח הפוליטיקלי-קורקט של המאה ה-21. מכתבו הכיל את המילה negroes, וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, הושעה ונכנס ל"הליך בירור". לצד המקרים הללו, שהתפרסמו, המקורות שלי סיפרו לי על מקרים יומיומיים של התנכלות למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ"בעלי הברית" שלהם. כמו תמיד עם ציד מכשפות, שום דבר מזה לא היה עובר ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. אליה הצטרפו, כמובן, שלל "יועצים לענייני צדק וגיוון", בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש בכדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

File:Martin Luther King, Jr..jpg
אסור כבר לצטט אותו – מרטין לותר קינג

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות (תוכלו לקרוא כאן על הטירוף ב-Evergreen, קמפוס שבו פעילים שחורים ו"בעלי בריתם" הכריזו על יום שבו כל הלבנים אמורים להעדר מהקמפוס). אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים. ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. כפי שכתבו גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט במאמרם החשוב, הפינוק הזועם הזה הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים. אם אכן הסטודנטים השחורים של UCLA יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים. אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה. פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר. הבירוקרטים של הפוליטיקלי קורקט, כל יועצי ה"הוגנות", "הצדק" וה"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען שלוח. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם, אף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות, ואפילו ה"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם. הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית, תוך כדי התחשבות ילדותית ב"רגשות" וחוסר נכונות להתמודד עם כל מה שנראה להם כ"עלבון".

נ.ב. אם לא ראיתם את הסרטון הפרודי modern educayshun, תעשו לעצמכם טובה ותקליקו כאן.

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

לשבור את החרם: מה היתה הטעות האמיתית של כחול לבן?

בחרם על הרשימה המשותפת, שיחקה כחול לבן לידיים של נתניהו והזינה את המטריקס המחוכם שמונע ממנה לעלות לשלטון. במקום זאת, ראוי להציע אלטרנטיבה לדרך של הימין והשמאל גם יחד: הקפדה על קווי יסוד ציוניים, בטחוניים ודמוקרטיים, נכונות לדבר עם מפלגות לכל רוחב המפה הפוליטית והתנגדות לחרמות מכל סוג. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

במהלך הבחירות, ההאשמה הנפוצה ביותר נגד יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היתה שהוא בובה תכולת עיניים על חוט. מעין למלם מגמגם, שנמשך ומתופלל בידי גורמים חזקים ממנו. הטעויות הלשוניות והמשפטים המשונים שפלט מדי פעם חיזקו כמובן את הרושם הזה, וכך גם ההתנהלות האנמית, העייפה והמהוססת של כחול לבן בכללותה. מעבר לתומכיו של נתניהו, שהנגידו כמובן את ההתנהלות הזאת לכריזמה, לנחישות ולהחלטיות של מנהיגם, היו גם רבים מתומכי כחול-לבן וגוש המרכז שמאל שתהו על התנהלות המועמד "שלהם". מדוע רוב הנאומים של גנץ, למשל, נשמעו כאילו שחיברה אותם ועדה? בניגוד לליכוד, לש"ס ולרשימה המשותפת, שזיהו את ציבור המתלבטים הרלוונטי עבורם והתמקדו בו ביעילות, כחול לבן התרכזה בעיקר במשחק בונקר: לא לעשות טעויות, ולא להרגיז אף אחד. הרושם שנוצר היה שהם יותר מעוניינים בהפלת נתניהו, אבל פחות בהצבת אלטרנטיבה ממשית לשלטונו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העדר הכריזמה של גנץ עצמו הוא רק חלק מהבעיה. אפילו אם נסכים שמנהיג אנרגטי יותר, כמו גבי אשכנזי, היה נותן למפלגה יותר ברק וצבע, הכלב קבור באסטרטגיה לקויה ולא בכישורי המשחק והנאום של "חברי הקוקפיט". יהיו תוצאות המשחק הקואליציוני אשר יהיו, כחול לבן נכשלה כמפלגת מרכז בכך שלא הציבה אלנטרנטיבה פוליטית לדרכם של הימין והשמאל כאחד.

בכך, אין בכוונתי לרמוז שכחול-לבן היתה צריכה ללכת שמאלה, לכיוון מרצ, כפי שעשתה מפלגת העבודה. בעיני רוב מוחלט מהציבור הישראלי דרכו של השמאל ("תהליך השלום", "אוסלו", "דרך רבין") נכשלה כישלון חרוץ, שנחתם ונסגר באינתיפאדה השנייה ובמטחי הטילים מעזה. אולם גם הניסיון להידמות לימין בעייתי לא פחות. אם כחול לבן מסכימים, פחות או יותר, עם בנימין נתניהו בכל דבר, למה לא לבחור במקור? התשובה המקובלת, "שחיתות", אפקטיבית כמובן, אבל עד גבול מסויים. בפועל, כחול לבן נגררה אחרי נתניהו למספר טעויות הרסניות, בראש ובראשונה החרם המוחלט על הרשימה המשותפת. וזה חבל, משום שדווקא בנושאים אלו המרכז הישראלי יכול לצאת לדרך עצמאית משלו.

במשך שנים, נתניהו ותומכיו ביצרו קונצנזוס שעם הפוליטיקאים הערבים לא מדברים, לא יושבים בקואליציה ולא נסמכים על קולותיהם (העובדה שנתניהו נסמך על קולותיהם כמה פעמים וגם שיתף איתם פעולה לא מעלה ולא מורידה. מה שמותר ליופיטר אסור לשור). כחול לבן נגררה אחרי ה"קונצנזוס" המזוייף הזה, למרות שחלק גדול מבוחריה דווקא תומכים בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. התוצאה ברורה לכל מי שיודע חשבון פשוט. בעוד שלנתניהו זמינים כל שותפיו הטבעיים, לרבות כהניסטים, ובעוד הוא מתעקש להביא את כל "בלוק הימין" לקואליציה, ממחנה השמאל-מרכז נגרעים 13-15 מנדטים שפשוט אי אפשר להיעזר בהם. ללא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת המרכז לא יכול לעלות לשלטון – נקודה. בשום מצב. בשום תרחיש. בשום קונסטלציה. באמצעות מסע תעמולה ודה-לגיטימציה מחוכם, הימין טען את הקוביות, היטה את הקלפים והינדס את המשחק כך שינצח תמיד. המצב הזה פוגע אפילו בשאיפותיה של כחול-לבן לעמוד בראש ממשלת אחדות חילונית, או לשתף פעולה עם הליכוד בתום עידן נתניהו. מדוע שהליכוד יוותר לך, וישתף איתך פעולה, כשהוא יודע שאין לך, למעשה, אופציות אחרות מלבד שיתוף פעולה איתו?

בני גנץ ואנשיו מודעים לכך היטב, אך מעולם לא היה להם את האומץ הדרוש לגלות מנהיגות, לשבור את המטריקס שיצר הימין ולנתץ את הקיר שמפריד בינם לבין השלטון. אמנם, לאחר הבחירות האחרונות, גנץ עשה כמה צעדים חיוביים: הוא נפגש עם ראשי הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד), ביקש את המלצותיהם והגיע איתם לסיכומים סבירים בתחום השוויון האזרחי לציבור הערבי בישראל. היה בכך צדק רב, מפני שסקרים מוכיחים כי רוב בוחרי כחול-לבן תומכים בשותפות כלשהי עם המפלגות הערביות. אולם, עם התקרב מועד הבחירות האחרונות, שעה גנץ ככל הנראה לעצת אנשי האגף הימני ברשימה, או לחילופין אסטרטג או סוקר כלשהו, והצהיר קבל עם ועדה שלא יכניס את אנשי המשותפת לממשלתו וגם לא יסתמך על קולותיהם מבחוץ. נתניהו, בצדק גמור, מיהר להסביר לציבור את משמעות הדבר. אם אין לגנץ ממשלה בלי טיבי, משמעות הדבר שאין לו שום סיכוי לעלות לשלטון.

אני מודע היטב לנימוקים שעולים חדשות לבקרים, מדוע אסור לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. אחדים מהם מסתמכים על הרעיון הגזעני להפליא של "רוב יהודי", כאילו לאזרחותם של הערבים אין שום משמעות בפועל וקולותיהם לא נחשבים. מתנגדים אחרים מצביעים, בצדק, על עמדותיהם המיליטנטיות והתנהלותם הבעייתית (ובמקרה של בל"ד – המרתיחה) של חלק מחברי הרשימה המשותפת. מסיבה זו, המרכז לא יכול ולא צריך להתייחס לפוליטיקאים של המשותפת כ"אחים אובדים". אבל הוא כן צריך להתנגד לחרם הבלתי מותנה עליהם, לסירוב המוחלט לדבר איתם.

לציבור הישראלי נמאס מהמשבר הפוליטי המתמשך, שמוביל אותו, שוב ושוב, למערכות בחירות מיותרות ויקרות. המבוי הסתום נגרם לא רק בגלל התעקשותו של ביבי להחזיק בכל מחיר במוסרות השלטון, אלא גם בגלל תרבות החרמות שהתפתחה במערכת הפוליטית הישראלית. בכנסת הנוכחית, קשה למצוא מישהו שלא מחרים מישהו אחר: יהדות התורה וש"ס מחרימות את ליברמן ואת יאיר לפיד. ליברמן מחרים את החרדים, את החלק ה"משיחי" בימינה ואת הרשימה המשותפת. הליכוד מחרים, כמובן, את השמאל והערבים, ודורש להכניס לקואליציה את כל ה"בלוק" שלו, שחלקים ממנו מוחרמים בידי כחול לבן. כחול לבן מחרימה גם היא את הרשימה המשותפת. עד לאחרונה, לפחות, החרימו הפוליטיקאים הערבים כמעט את כל המערכת הפוליטית הציונית. התוצאה המצטברת של כל החרמות הללו היא שכמעט אין אפשרות מתמטית להקים קואליציה כלשהי. קרי, תרבות החרמות היא שורש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

כדי לבדל את עצמה כמפלגת מרכז, כחול לבן היתה צריכה להכריז שהיא, בניגוד ליריבותיה, לא מחרימה אף מפלגה, אולם תעמוד על קווי יסוד של ציונות, ביטחון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הליכוד מוזמן לקואליציה, אבל לא עם מנהיג שהוגשו נגד שלושה כתבי אישום. החרדים מוזמנים אף הם, אם יסכימו לוותר על חוקים מרגיזים של כפייה דתית ולהשלים עם שינוי (מסויים, מתון) של הסטטוס-קוו לכיוון החילוני. אפילו ימינה מוזמנת, אם תסכים להתפשר על המצע הקיצוני שלה. באותה מידה, יש לנהל משא ומתן ענייני גם עם הרשימה המשותפת, או לפחות חלק ממרכיביה. אם יסכימו לשבת בממשלה עם קווי יסוד ציוניים ובטחוניים (או לתמוך בה מבחוץ) תמורה לויתורים בתחום האזרחי והמדיני – מה טוב. אם לא, גם בסדר. אופציה רצינית להתפשר ולהשפיע תיצור לחץ על חברי הכנסת של המשותפת מהציבור שלהם עצמם, שכבר כך תומך בכניסה לקואליציה, היינו – תספק תמריץ משמעותי להתמתנות. התהום הרגשית והפוליטית תצריך, כמובן, מהלכים הדרגתיים וזהירים. שיתוף הפעולה הנוכחי לחקיקת חוק שיאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בפועל קואליציית אד-הוק של ליברמן, כחול לבן, העבודה-מרצ והרשימה המשותפת, הוא התחלה טובה.

במילים אחרות, המרכז חייב להכריז בקול צלול וברור: אין אצלנו חרמות. כל הישראלים – יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, כשרים בעינינו. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם, לשאת ולתת, ובמידה מסויימת גם להתפשר, כל עוד אלו יסכימו לקווי היסוד הציוניים, הלאומיים והדמוקרטיים שלנו. עם מצע כזה של פיוס שאין בו התבטלות, המרכז הישראלי יוכל להציע אלטרנטיבה לתרבות השנאה וההתססה הקיימת. כחול לבן זקוקה לחזון כזה בכדי לעלות לשלטון. החברה הישראלית זקוקה לו הרבה יותר.

"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

הכלבים שלא נבחו: מדוע מודיעין נכשל?

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו דבר בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

Photo by Christian Domingues on Pexels.com

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו כלום בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

מדוע מודיעין נכשל (Why Intelligence Fails), ספרו הקלאסי של ג'רוויס, חוקר פינות מוצללות ומחדלים מביכים בהיסטוריה של המודיעין, ומנסה להבין את סיבות העומק שמזינות אותם. כשלונות מודיעיניים, אחרי הכל, אורבים כצל מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר במאה העשרים. המודיעין האמריקאי כשל מלהתריע על פרל הרבור, אמ"ן נרדם לפני מלחמת יום הכיפורים, ורוב שירותי המודיעין לא הצליחו לחזות אירועי מפתח מונומנטליים כמו נפילת ברית המועצות. ג'רוויס מתמקד בשני אירועים: כישלון המודיעין האמריקאי לחזות את המהפכה האיראנית ב-1978, וההערכה המוטעית כאילו לסדאם יש כלי נשק להשמדה המונית, הערכה שעמדה ביסוד החלטתו של הנשיא בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003.

אחדים, פוטרים את המודיעין כאיצטגנינות שרטלנית, ואומרים שלעולם לא יוכל להצליח. אחרים מציעים שיטות מדעיות יותר, בעודם מתנגחים עם אלו שרואים את המודיעין כאומנות. יש התולים את האשמה בעיוורון, טפשות או יהירות של הקברניטים, וכמובן דוחפים להקים ועדות חקירה כדי למצוא אשמים ולערוף ראשים. ידוע במיוחד הציטוט המצמרר הבא, שצף ועולה תמיד בהקשר של הכישלון המודיעיני במלחמת יום כיפור:

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃

יחזקאל מ"ג 33

ג'רוויס מתרחק ככל שאפשר מגישת ועדת החקירה, ובמקום זה בוחר את מבטו של ההיסטוריון, ביקורתי ואמפתי בעת ובעונה אחת. הוא מעדיף לבחון כשלים מבניים מאשר לחפש אשמים, ומגיע, לעיתים קרובות, למסקנות לא פופולריות. ברוחו של ספר קלאסי אחר, האויבים של המודיעין מאת ריצ'רד בטס, הוא קובע כי כשלי מודיעין הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים.

רפורמות ארגוניות, למשל, יפחיתו את הסיכוי לכשלים מסויימים, אולם יגבירו את הסיכוי לכשלים אחרים. לפעמים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנות לא נכונות, אולם תוך בחינה מיטבית של הראיות שנמצאות בידיהם. כך, למשל, המודיעין האמריקאי שיער כי השאה האיראני ירסק את ההפגנות נגדו אם המצב ייצא מכלל שליטה, מתוך ניתוח מעמיק של התנהגות השאה במקרים דומים בעבר. אולם המעריכים לא ידעו כי השאה היה חולה, לא יציב, ומודאג כי דיכוי צבאי חמור של ההפגנות יפגע במטרתו העליונה באותו הזמן – העברה חלקה של השלטון לבנו. במקרים אחרים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנה הנכונה באקראי, תוך ניתוח מוטעה של הראיות. גם אם שירותי המודיעין מגיעים למסקנה מדוייקת, אין שום ערובה שמקבלי ההחלטות ישנו את דעתם, במיוחד אם הדו"ח המודיעיני מורכב, מלא ניואנסים ונמנע מאמירות נחרצות ומכלילות, ועוד יותר מכך – אם הוא עומד בניגוד למה שמקבלי ההחלטות רצו לעשות מלכתחילה. שיפורים בעבודת המודיעין (לדוגמאות: ראו בהמשך) עשויים להעלות את איכות התוצר באופן מדוד ומתון ולהפחית את מספר הכשלים, אבל לא למנוע אותם לחלוטין, אפילו לא את הגדולים והחמורים שבהם.

המקרה המעניין ביותר שבוחן ג'רוויס, הוא אחת מההערכות המוטעות הידועות לשמצה בהיסטוריה של ה-CIA. לפני מלחמת עיראק השנייה, כידוע, קבעה סוכנות הביון המרכזית כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, ובכך נתנה לנשיא ג'ורג' ו. בוש את התירוץ האולטימטיבי לפלוש לעיראק. מכיוון שהפלישה התגלתה כאסון נורא, האשימו מבקרים רבים את ה-CIA ברשלנות, יהירות ובורות. גם לממשל, כמובן, היה נוח להיתלות בכישלון המודיעיני. העיתונאי טים ויינר, מחבר הספר מורשת של אפר ומהמבקרים הנחרצים ביותר של סוכנות הביון המרכזית, ניתח בפרוטרוט את הכשלים של ה-CIA באותה פרשה, והאשים את האנליסטים שלו בכניעה ללחץ פוליטי, קונפורמיזם, בחירת ראיות בפינטציה וסילוף חסר בושה של החומר המודיעיני.

נאומו של מזכיר המדינה קולין פאואל באו"ם (כאן בסרטון) התבסס על מודיעין מוטעה של ה-CIA, כאילו יש לעיראק נשק להשמדה המונית

לשיטתו של ג'רוויס, היה אמנם לחץ פוליטי מממשל בוש לפסוק שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אולם ההשפעה של הלחץ הזה היתה מינימלית. אחרי הכל, הן ה-CIA והן קהילת המודיעין האמריקאית סירבו בתוקף להסכים לשתי טענות חשובות אחרות של הממשל. מעריכי המודיעין דחו בתוקף את הלחץ של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, ושללו את הטענה כאילו לסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לאל קאעדה או לפיגועי 11 בספטמבר. בדיוק להיפך: סדאם תיעב את אל קאעדה וראה בה איום חמור לשלטונו. הם גם העריכו, שוב בניגוד לדעתו הנזעמת של צ'ייני, כי אין סיכוי משמעותי שסדאם יעביר כלי נשק לא קונבצניואנליים לטרוריסטים. כמו כן, ה-CIA כלל לא התלהב מהפלישה לעיראק, והערכותיו בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה היו מאד פסימיות.

קביעתו המדהימה ביותר של ג'רוויס, היא שהטעות הגדולה של ה-CIA, ההערכה כאילו לסדאם יש כלי נשק לא קונבנציונליים, היתה סוג של קונצנזוס עולמי באותה התקופה. מסתבר שכמעט כל שירותי המודיעין החשובים – כולל של מדינות שהתנגדו נחרצות לפלישה האמריקאית לעיראק – הסכימו כי לסדאם יש נשק להשמדה המונית, או שהוא מפתח נשק כזה. היו שהאשימו את ה-CIA בחוסר ידע ובהבנה בתרבות הערבית, והיה בכך משהו. מספר דוברי הערבית והמומחים לעיראק בסוכנות הביון המרכזית היה נמוך באופן מעורר רחמים. אולם גם שירותי מודיעין ערביים, שבוודאי אי אפשר להאשימם בחוסר היכרות עם השפה והתרבות, הסכימו באותו הזמן עם ההערכה של ה-CIA. ההערכה היתה גם הגיונית לאור ההיסטוריה וחומר הראיות. סדאם השתמש בנשק כימי בעבר נגד הכורדים, בטבח חלבג'ה המפורסם, וניסה לפתח נשק לא קונבצניואנלי מספר פעמים בעבר. כמו כן, הוא השקיע מאמצים רבים בהסתרה, הונאה ומשחקי חתול ועכבר עם פקחי האו"ם. מדוע שיעשה זאת, אם הוא לא מסתיר משהו? לאור ההנחה הזאת, מעריכי ה-CIA פירשו כל פיסת ראיה שעלתה בפניהם, כמו ייבוא של צינורות אלומיניום או תוכנות מיפוי, כהוכחה לתוכנית נסתרת לפיתוח נשק להשמדה המונית.

מעריכי המודיעין דחו את הלחץ שלו. סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני

אבל ההסבר של ג'רוויס לכישלון של ה-CIA, ויתר שירותי הביון, הרבה יותר מעניין מהסנגוריה שלו עליהם. אנשי מודיעין, הוא אומר, רואים את עצמם כיצורים רציונליים, ונוטים להניח שמקבלי החלטות יריבים הם רציונליים כמותם. קשה להם להתמודד עם התנהגות מטורפת ובלתי רציונלית, פשוט מפני שלא ניתן לצפות אותה. מי היה יכול לדעת שסדאם הטעה את פקחי האו"ם, ופיזר רמזים אינסוף כאילו יש לו נשק להשמדה המונית, רק בכדי להרתיע את איראן? זו התמונה שהצטיירה מחקירותיו של סדאם לפני תלייתו. ההתנהגות של ממשלת עיראק, שהתעלמה מסכנת הפלישה האמריקאית, לא היתה רק בלתי רציונלית, אלא התאבדותית ממש. סטלין ידע שהגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף, ואין להם אפילו אספקה נורמלית של בגדים חמים. מי יעז להילחם בכפור של רוסיה בלא ביגוד מתאים? היטלר, כמסתבר, היה שחצן מספיק כדי לעשות בדיוק את זה, ובכך הימם את יריביו הסובייטים.

לפעמים, היריב לא מטורף, אלא רק נראה כזה בגלל אי הבנה הדדית. האמריקאים, למשל, לא האמינו שיפן תעז לתקוף אותם בפרל הרבור, מפני שהדבר נראה להם התאבדותי. היפנים, לעומת זאת, האמינו, מתוך הבנה מוטעית של הפוליטיקה האמריקאית, כי ארצות הברית תיסוג מהמלחמה ברגע שתספוג מהלומה קשה מספיק. צעד שנראה למעריכי המודיעין האמריקאיים כהתאבדותי, ולכן בלתי סביר, נראה בעיני הקברניטים היפנים כהימור מסוכן מחד, אך הגיוני והכרחי מאידך. מאד מסוכן להשליך על היריב את תפיסת העולם, הערכים והאינטרסים שלך עצמך. ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, נוהג להביא בהקשר זה את הציטוט המפורסם של סרג'יו קונסטנצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ש"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה." אבל השאלה האמיתית היא, האם גם המצרים חושבים שאין להם אינטרס לבוא לכאן בחום הזה. כדי להבין את זה, צריך הבנה תרבותית עמוקה, הקשבה ואמפתיה לעולם הערכים והתרבות של היריב, שנדירה בעולם הפוליטי בכלל ובעולם המודיעיני בפרט.

"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה" – הקטע הקלאסי מ"גבעת חלפון אינה עונה"

מה ה-CIA היה יכול לעשות בכל זאת כדי להימנע מהכשל המודיעיני? הוא היה צריך להסיק מסקנות לא רק מהראיות שהיו בידיו, אלא גם מהראיות שלא היו בידיו. כאן, חוזר ג'רוויס ל"כתם הכסף" של ארתור קונאן דויל. בלש המשטרה חיפש ראיות בזירה, בניסיון נואש לחקור את הפשע, ובעיקר ניסה לברר מה קרה באותו הלילה. רק שרלוק הולמס היה יצירתי מספיק כדי לבדוק גם מה לא קרה באותו הלילה. המקרה המוזר באמת, הוא אמר, מסתכם בכך שהכלבים לא נבחו. לפיכך, הפושע לא היה אדם זר, אלא בן בית.

מתוך ניתוח הראיות במקרה של עיראק, משער ג'רוויס שה-CIA היה יכול לנקוט בגישה דומה. קהיליית המודיעין האמריקאית כולה השקיעה מאמצים אדירים כדי למצוא ראיות פוזיטיביות לנשק להשמדה המונית, כולל הפעלה של מקורות עיראקיים בכירים שהיו קרובים מאד לסדאם חוסיין. אבל כל מאמץ האיסוף הזה, בדומה למאמצים מקבילים של שירותי מודיעין עמיתים, הסתיים באפס עגול. איש לא הצליח לאסוף אפילו ראיה פוזיטיבית אחת לקיומו של נשק להשמדה המונית. היעדר ממצאים אינו כמובן הוכחה להיעדר בפועל, אולם מעריכי המודיעין היו צריכים לשאול את עצמם, כיצד מאמצים כבירים כל כך אינם מעלים דבר, ולפחות להעלות אפשרות רצינית כי הנחות היסוד שלהם מוטעות. מעל הכל, הם היו צריכים לומר ביושר למדינאים כי ההערכה שיש נשק להשמדה המונית בעיראק מתבססת רק על היקשים (סדאם ניסה לפתח נשק כזה בעבר, ועכשיו הוא נוקט במאמצי הסתרה) ולא על ראיות מוצקות. החטא של קברניטי המודיעין לא היה במסקנה שהגיעו אליה, אלא בנחרצות שלה.

ובכל זאת, מסקנתו של ג'רוויס עגומה. גם אם שירותי המודיעין היו נותנים למקבלי ההחלטות דו"ח לא נחרץ ומשתמע לכאן ולכאן, סביר מאד שאלו היו מתעלמים ממנו. טוני בלייר כתב בזכרונותיו בהקשר זה כי הפלישה לעיראק היתה מתרחשת בכל מקרה, עם נשק להשמדה המונית או בלעדיו. כפי שג'רוויס עצמו כותב, ייתכן שאם המודיעין לא היה כושל, בוש ובלייר לא היו מצליחים לגייס תמיכה מספיקה לפלישה, אולם זו היא השערה בעלמא. דבר אחד בטוח: שירותי המודיעין הם, כשמם כן הם, כלי עזר. ההחלטה הסופית היא של המנהיגים בלבד, ועליהם גם האחריות, הן להצלחות והן לכשלונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: