ארכיון הבלוג
הקולב והצב: כיצד מנצלות דיקטטורות את האיטיות המערבית
האם הדמוקרטיות המערביות הן צבים שנלחמים מול ארנבים? לפעמים נדמה שארצות הברית ובעלות בריתה מגיבות באיטיות, עייפות וסרבול מול יריבים חסרי מעצורים ונחושים כמו רוסיה, איראן והחות'ים התימנים. ינשוף פוליטי מדיני על הסיבות לאיטיות הזאת ומדוע היתרונות שהיו טמונים בה בעבר הופכים במהירות לחסרונות. וגם: על "שיטת הקולב" של הדיקטטורות, המנצלת את אהבת השקט של המערב בכדי להרבות כאוס.
פעם, לפני מספר שנים, זכיתי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של היסטוריה צבאית באוניברסיטת קורנל. באחד מהשיעורים, המדריכים נתנו לנו תרגיל שמקורו באחד מספרי ההדרכה של המרינס. קיבלנו מפה מבצעית, ונאמר לנו שכוח אויב מתקרב למפקדה שלנו מכיוון צפון על ציר מסויים, ותפקידנו לחסום אותו באמצעות החוליות והמוקשים שעומדים לרשותנו. אנחנו, סטודנטים שרגילים לדבר ולדבר בלי סוף, התחלנו להתווכח איפה למקם את הנכסים שלנו, ועל היתרונות והחסרונות שבכל דרך פעולה. לאחר שבע דקות, נקש המדריך, פרופ' סטיבן בידל, על שעונו ואמר: "מתקשרים אלי ממפקדת הדיביזיה. בעוד אתם דנים ומתווכחים, הם אומרים לי שהאויב כבר שם ויורה בכולם." באותו רגע גילינו, למעשה, את מטרת התרגיל: לאמן את החניכים בקבלת הכרעות סדורה ומהירה בלחץ זמן. כשאתה עומד מול יריב שפועל במהירות, אין לך פנאי לדון עד אינסוף: הויכוח צריך להיות סדור, להתקדם בקצב מסויים ולהסתיים בהכרעה מובנית לאחר פרק זמן קצוב.
נזכרתי באפיזודה הזאת לא מזמן, כאשר קראתי ראיון עם גנרל ולרי זלוז'ני, המפקד העליון של הצבא האוקראיני, שדן בקשייה השונים של אוקראינה לאחר כישלון מתקפת הנגד של 2023. בין היתר, הלין זלוז'ני על האיטיות של הסיוע האמריקאי והאירופי. הוא טען כי בעלי בריתה של אוקראינה זקוקים לחודשים ארוכים בכדי לדון על העברת מערכות נשק חדשות, להשלים פרוטוקולים של אימון והכשרה, להתגבר על בעיות בירוקרטיות ולהשיג אישורים פוליטיים. עד שכל זה מסתיים, הרוסים יודעים היטב מה הולך לעבור לאוקראינה, מתכוננים ומתאימים את דרך הפעולה שלהם. כלומר, האוקראינים לא יכולים להפתיע בשדה הקרב כי התהליך של קליטת מערכות נשק חדשות איטי מחד וצפוי מאידך.
תלונותיו של זלוז'ני מציפות לדעתי בעיה מבנית חמורה יותר, שפוגעת במדינות המערב הדמוקרטיות מול יריביהן : איראן, לווייניה, ארגוני הטרור המסונפים אליהן, רוסיה ובעתיד אולי גם סין. לעיתים נדמה, כאילו שמדובר בצבים מסורבלים וגדולים שנלחמים בארנבים זריזים. פוטין יכול להחליט לפלוש לאוקראינה בתוך כמה ימים, אבל לנשיא ביידן לוקח חודשים לאשר העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה. החות'ים מפעילים כתבמ"ים זריזים כדי לשתק את הסחר הבינלאומי בבאב אל מנדב בהחלטה של רגע, ולאמריקאים דרושים חודשיים של דיונים כדי להכין "קואליציה בינלאומית" עם כללי פתיחה באש מסובכים שאולי תעשה משהו ואולי לא. הבעיה הזו של מהירות מול איטיות מסובכת יותר מכפי שהיא נראית, וכדרכן של בעיות מסובכות יש לה גורמים שונים, ויתרונות ששלובים לבלי היכר בתוך חסרונות.
ראשית כל, היתרון כביכול של דיקטטורות, יכולת הפעולה המהירה עקב החלטה של המנהיג, הוא גם הפגם הגדול ביותר שלהן לטווח ארוך. מדינה שפועלת על פי גחמות אולי תוכל לפלוש לשכנתה במהירות, אך גם עלולה להסתבך במלחמה הרסנית בלי שיקול ודיון. קארל דיטריך בראכר, אחד מההיסטוריונים המובילים של גרמניה הנאצית, תקף בספרו הדיקטטורה הגרמנית את המיתוס כאילו דיקטטורות הן יעילות יותר מדמוקרטיות. המדינה של היטלר, כך טען, היתה בלתי יעילה, מושחתת ומלאה בכפילויות (כמו זו של המפלגה ומשרדי הממשלה) שפגעו בתפקודה. כלומר, היטלר היה יכול לכופף את כל המערכת ולהחליט לפלוש לפולין או צרפת, או להורות על ייצור מסיבי של נשק בלי להעביר החלטה ברייכסטאג, אבל הניהול היומיומי, בעיקר בתחומים שלא עניינו אותו, היה לא רק מגושם אלא גם בזבזני באופן משווע. באותה מידה, חוסר השקיפות במדינה הפוטיניסטית או האיראנית הוא כר פורה לשחיתות אנדמית, שהופך את החיים בהן לדלים ורעים. לא לחינם, רבים מתושבי המדינות הללו, ובעיקר המשכילים שבהם, רוצים להגר לדמוקרטיות האיטיות והעצלות, כביכול. לפיכך, אפשר לטעון שהאיטיות הדמוקרטיות אולי מזיקה לטווח הקצר, אבל מועילה לטווח הארוך. בראייה רחבה יותר, דיון ושיקול דעת, שמולידים באופן בלתי נמנע גם סרבול בקבלת ההחלטות, טובים יותר מהחלטה מהירה יותר לפי גחמה של דיקטטור ואנשי שלומו. ארצות הברית, בסופו של דבר, יצאה מנצחת במלחמה הקרה, בעוד חוסר היעילות של ברית המועצות הכריעה אותה מבפנים.
אבל בפועל, הדברים מסובכים אף יותר. לפעמים, כשמדובר במלחמה, כמו ההתקפה על אוקראינה, יש ערך למהירות החלטה. הטווח הארוך יהיה חשוב לאוקראינים פחות אם מדינתם תיחרב ותושמד. שנית, הכוח של ה"סרבול הדמוקרטי", או התועלת שאנחנו מקבלים תמורתו, נובעים מדיון פתוח, שיקול דעת ומאבק בין רעיונות. הנחת היסוד של דיון כזה היא שניתן לשכנע את היריב שלך באמצעות טיעונים, או לפחות (אם נהיה ציניים) באמצעות "תן וקח" של פשרות פוליטיות פרגמטיות. כך, בסופו של דבר, מתקבלת החלטה מאוזנת שמשקללת לתוכה שיקולים ואינטרסים רבים. הבעיה בקונגרס האמריקאי, ולא רק בו, הוא שאת הדיון הפתוח החליפה למעשה פוליטיקת זהויות. מחקרים מראים שלפחות ופחות חברי קונגרס (בדיוק כמו אמריקאים מהשורה) יש חברים במפלגה השנייה ולפיכך קשה להם יותר לרקום שיתופי פעולה – את הדיון והויכוח החליף מאבק מחנאי דיכוטומי, כאשר כל צד רואה את השני כרוע מוחלט. על הווקיסטים, שמתעבים את המערב תיעוב עמוק ומזדהים עם אויביו, אין צורך להכביר מילים, וגם המפלגה הרפובליקאית הפכה, תחת הנהגתו הרעילה של טראמפ, לסוכנת כאוס שמכשילה באופן עקבי כל מהלך אסטרטגי שהנשיא ביידן מנסה להוביל בנושאים הקריטיים של אוקראינה וטייוואן. כשהיריבות מבוססת על משתנים זהותיים קשיחים, כל ניסיון לשכנע או אפילו להגיע לפשרה פוליטית הופך להיות ברכה לבטלה. דיקטטורים כמו פוטין, כמובן, מלבים בכוונה את פוליטיקת הזהויות הזאת, וקונים לעצמם סוכני כאוס בתוך מערכות פוליטיות מערביות, שתפקידם לסבך ולשבש אותן עוד יותר. כלומר, אם פעם "שילמנו" עבור סרבול ואיטיות בדיון מעמיק ושקול, עכשיו אנחנו משלמים עליהן במאבק זהותי רעיל שמוביל בתורו לסרבול נוסף.
שנית, וזו כבר התפתחות ייחודית לתקופה שלאחר מלחמת עיראק, הדמוקרטיות המערביות התאהבו יותר מדי ב"רב צדדיות" (מולטי-לטרליות, בלעז). הנשיא ביידן, עד כמה שאני מעריך את תרומתו שלא תסולא בפז לישראל ולאוקראינה, כבול יותר מדי באמונה שכל צעד שארצות הברית עושה חייב להיות מתואם עם אין ספור בעלות ברית וחברות קואליציה. הטראומה העיראקית, וכן זו של תקופת טראמפ, לימדו אותו שלא כדאי לפעול באופן חד צדדי. אין מדובר בהכרח ב"הנהגה מאחור", כפי שגרס הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל ביידן אכן מעדיף לפעול בתוך קואליציות רב לאומיות, ואלו לעולם יהיו יצורים מסורבלים המתקשים לקבל החלטות. זו, בפני עצמה, אינה תופעה חדשה: אחת הסיבות שהיטלר ונפוליאון (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראל ב-1948) היו יכולים לתמרן אויבים עדיפים ולהביס אותם, היתה יכולת לנצל את הסדקים והיריבויות בתוך הקואליציות של יריביהן. היטלר ונפוליאון (שוב, להבדיל מישראל) הובסו בסופו של דבר, מפני שהקואליציות למדו בסופו של דבר להכיר את התכסיסים שלהם והשכילו להתאחד כנגדם. אולם כאשר קואליציה מורכבת ממדינות דמוקרטיות של המאה ה-21, שכל אחת מהן מסורבלת בפני עצמה וכולן כבולות באינספור כללי משפט בינלאומי מכבידים ולא ריאליסטיים, אנחנו מקבלים משהו דומה למלחמת אפגניסטן: אוסף בלתי אפשרי של מדינות לא מתואמת, עם כללי פתיחה באש שונים ומגוונים, שכל אחת מהן מקבלת החלטות באופן איטי להפליא, ואז דרושים להן חודשים רבים נוספים בכדי להחליט משהו ביחד. שימו לב לאיחוד האירופי, שלא מצליח חודשים להעביר חבילת סיוע לאוקראינה מפני שויקטור אורבן, סוכן של פוטין לכל הדעות, מטיל על כך ווטו. כלומר, השילוב של מדינות מסורבלות בין כך ובין כך בתוך קואליציה, יוצר שלם שמסורבל ואיטי יותר מסך חלקיו – והקואליציה הנוכחית נגד החות'ים תוכיח. אחד היתרונות העיקריים שנותרו לישראל, דרך אגב, זה שהיא עדיין מסוגלת לפעול בזריזות (אמנם רק כאשר היא מוכה), ותוך כדי תיאום עם מספר קטן של בעלי ברית, בלי לכבול את עצמה למשקולות המסורבלים של מוסדות בינלאומיים או קואליציות רב-לאומיות.
לבסוף, מדינות המערב נמצאות בחיסרון מהותי מול אויביהן, מפני שדמוקרטיות אוהבות סדר ואילו ישויות רוויזיוניסטיות כמו איראן, חמאס או רוסיה, שואפות לשבש את הסדר הקיים ולפיכך לגרום לכמה שיותר כאוס. כדי להבין את התופעה הזאת, תחשבו על קבוצה של אקטיביסטים פוליטיים בקמפוס שרוצים להרחיק דובר שהם לא אוהבים. ברגע שנקבע האירוע, הם מאיימים שוב ושוב במהומות, דופקים על דלתות וחלונות או משבשים את מטפי הכיבוי. רשויות האוניברסיטה, שרוצות סדר ושקט, מעדיפות להשיג אותן בדרך הקלה ביותר – לבטל את האירוע "מטעמי ביטחון" – שזה בדיוק מה שמחוללי הכאוס רצו להשיג מלכתחילה. העיקרון הזה תקף גם בזירה הבינלאומית: אם אתה שש לחולל כאוס, והיריב שלך רוצה סדר ושקט בכל מחיר, הוא עלול להעדיף "להעלים עין" ממעשיך כדי להימנע מהסלמה. כך ממשל ביידן, עם כל הכבוד וההערכה לדברים הגדולים שעשה למען אוקראינה וישראל, היסס להעביר מערכות נשק מתקדמות לאוקראינים כדי שלא "להביס ולהשפיל" את רוסיה, פן יחולל הסלמה עולמית. אולם בפועל, אם ביידן היה מראה שהוא לא מפחד מהסלמה עולמית ומנחית (למשל) חיילים אמריקאים באוקראינה, או לפחות נותן לה נשק התקפי מתקדם, סביר להניח שפוטין לא היה פולש לשם מלכתחילה. היכולת של היטלר לתמרן את צ'מברליין נבע בדיוק מאותה הנקודה: העריץ הנאצי הצליח לשחק על הפחד של הבריטים מהסלמה ומכאוס. כשצ'רצ'יל אמר בנאומו המפורסם בפרלמנט ש"ביקשתם חרפה כדי להימנע ממלחמה – קיבלתם חרפה ומלחמה גם יחד", הוא התכוון בדיוק לזה. אותה הנקודה נכונה גם ליריבי חיזבאללה בלבנון: הציבור הנוצרי-מארוני, הליברלי יותר, פחד פחד מוות מחידוש מלחמת האזרחים; חיזבאללה לא, ולכן הצליח להשתלט על ארץ הארזים כמעט ללא קרב או אפילו אתגר רציני. בכל פעם שהיה עימות שאיים להידרדר להסלמה, המארונים נסוגו וויתרו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. כשחמאס משחק עם הרגשות שלנו בכל מה שנוגע לגורל החטופים, הוא מנסה להשיג את אותו האפקט בדיוק: להשתמש בהתמכרותנו לשקט בכדי לתקוף אותנו בעתיד מתנאי פתיחה טובים יותר.
אויבי המערב, שמודעים היטב לחיסרון המבני הזה, מנצלים אותו באמצעות שיטה שאני מכנה "תכסיס הקולב". מכירים את הסיפור המפורסם, על התחמן שמוכר דירה, ואומר לקונה ש"הכל שלך חוץ מהקולב הזה, שנשאר שלי"? אזי, הוא פולש שוב ושוב לדירה והופך את החיים של בעליה לגיהנום, בתירוץ שהוא רוצה לתלות כל מיני דברים על הקולב. מדינות שאוהבות סדר ושקט, יכולות להאמין למשל שרוסיה מעוניינת אף היא בפתרון הסכסוך כאשר היא חותמת על כל מיני הסדרים במינסק; שחמאס מעוניין בהסדרה ארוכת טווח עם ישראל; שאפשר להגיע למודוס ויונדי עם איראן. בפועל, קיים חוסר סימטריה בציפיות: הללו לא מעוניינים בסדר אלא בהמשך הכאוס, ולכן לעולם ישאפו להסדרים מסובכים להפליא שיוכלו למצוא תירוץ על מנת להפר. באוקראינה, למשל, ה"קולב" היה אזור הדונבאס, שתמיד היה ניתן להתסיס (או להשתמש בחיכוכים מקומיים שבוודאי יפרצו) בכדי לטעון שהאוקראינים לא עומדים בהסכם. עבור חמאס זה פשוט לא פחות: תמיד יימצא החיכוך בגדה או בירושלים שיוכל להוות עילה להפר כל הסדרה שהיא. וחיזבאללה, בניגוד לתחזיות של פרשנים נאיביים בישראל, לא ראה את הנסיגה מלבנון כסוף הסכסוך ואפשרות להתחיל ולהשליט סדר ושקט, אלא להיפך – דאג להשאיר לעצמו "קולבים" בדמות חוות שבעא ודרישות גבול הזויות (נסראללה פעם דרש גם את עמק החולה) שיאפשרו לו תמיד למצוא עילות להפר את ההסדרה ולחולל כאוס.
מסקנת הפוסט הזה, חשוב להדגיש, אינה שדיקטטורות טובות יותר מדמוקרטיות. עדיין טוב יותר לחיות בתוך שריונו של כל צב דמוקרטי, מאשר בתוך מדינות כמו רוסיה ואיראן, שלא לדבר על לבנון, עזה או תימן. מטרתו היא לטעון שהדמוקרטיות של המאה ה-21 נתקלות בבעיות מבניות כשהן נאבקות בדיקטטורות. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום, להפסיק להתמכר לרב צדדיות ולחזור למדיניות החוץ הזריזה יותר של המאה ה-19, ובעיקר, ללמוד לנצח את היריבים שלנו בשדה הקרב, או למצער, לא להותיר להם "קולבים" להיתלות בהם. אם הסכם שחותמים עם יריב דיקטטורי אינו ברור ופשוט ברמה שכל ילד בכיתה א' יוכל להבין – הוא כנראה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.
המוסר המשולש של ישראל
למה ישראל תמיד חושבת שמגיע לה עודף? ינשוף פוליטי-מדיני על השערוריה האחרונה בין ישראל לאוקראינה ועל המוסר המשולש של המדינה היהודית.
פעם, בראשית ימי האינטרנט הישראלי, כשבגרוש היה חור ומעט אנשים ידעו אפילו מה זה "בלוג", פעל כאן אתר איכותי שנודע כ"ז'ורנאל של אלכסנדר מאן". בעל האתר היה, למעשה, אחד מבלוגרי העומק הראשונים שפעלו בארץ הקודש. הוא נהג לפרסם מאמרים, כתבות, הגיגים ודברי ספרות, ואף הקפיד על נימוס ועמקות בתגובות, בעודו דואג להתייחס לכל אחד מהמגיבים באופן אישי ובכבוד רב. אני מעלה את זכרו של האתר הנשכח הזה בזכותו של ביטוי גאוני שהפך להיות אקטואלי במפתיע היום. באחד ממאמריו, טען מאן שהבעיה העיקרית של מדיניות החוץ הישראלי אינה צביעות, או בכינויה השגור, "מוסר כפול". כל מדינות העולם צבועות, מבחינה זו שהן דוגלות רשמית בערכים מסויימים, אך בפועל פועלות ממניעים ארציים מאד הנוגדים אותם. למצער, בכל פעם שישנה התנגשות בין אידיאלים לבין צרכים פרגמטיים, האחרונים נוטים לנצח את הראשונים. אנחנו, הישראלים, איננו שונים מכל הגויים מבחינה זו: גם לנו יש מוסר כפול. למשל (וכאן אני ממשיך עם דוגמאות הבהרה משלי), ישראל דיברה גבוהה גבוהה על חופש ודמוקרטיה בעודה מוכרת נשק למשטרים אפלים וזוועתיים, אבל גם ארצות הברית, צרפת ובריטניה עשו זאת. לא טוב, אולי, אבל אין סיבה אמיתית שישראל תנסה להיות שונה או מוסרית יותר ממדינות אחרות.
הבעיה האמיתית של ישראל, טען מאן, זה שהיא המשיכה צעד אחד מעבר לשגרת המוסר הכפול של שאר העולם, תופעה שהוא קורא לה "מוסר משולש". לא זאת בלבד שדבריה ומעשיה לא תואמים, אלא היא מעמידה את עצמה בתפקיד של משגיח כשרות, שומר מוסר ומוכיח בשער עבור כל באי הגלובוס. למשל, עד לא מזמן לפחות, ממשלת ישראל לא רק שיחררה נאומים נגד גזענות בעוד גזענים מושבעים מכהנים בממשלותיה השונות, אלא גם השמיעה צפירות עולות ויורדות בכל פעם שאיש ימין אירופי נכנס לאיזושהי קואליציה ביבשת, למרות שאותם אנשי ימין – לרבות ירג היידר, מארין לה-פן ואחרים, לא מעזים לומר על זרים ועל מיעוטים אפילו עשירית ממה שאומרים עליהם אנשי ימין קיצוני בישראל (ע"ע שר הבט"פ הבא שלכם). צורמות במיוחד, בהקשר זה, הן הקינות על כל חוק פולני שעוסק ברכוש יהודי, כאשר זה מתגמד לעומת חוק נכסי נפקדים הישראלי.
מופע נוסף של אותו "מוסר משולש", הוא כאשר ישראל מצפה שינהגו בה בהתאם למוסר, לערכים, ללקחי השואה, ותוך התחשבות בתלאות העם היהודי בכל ההיסטוריה, או סתם בידידות אוטומטית שאינה תלויה בדבר, בעוד היא עצמה נוהגת במוצהר רק לפי אינטרסים, ואינה מחוייבת אפילו לגמול לבעלות בריתה. ישראל, למשל, רואה לעצמה זכות שמיימית לחדש את מלאי טילי כיפת ברזל על חשבון ארה"ב אחרי כל מבצע בעזה, ודורשת מארצות הברית להטיל וטו על כל צל גינוי של ישראל באו"ם, אך באותו הזמן לא מרגישה מחוייבת להצטרף לארה"ב במאבקיה העולמיים, כמו למשל המאבק נגד פוטין "כי יש לנו אינטרסים מול רוסיה". כנ"ל בכל הנוגע לאוקראינה. האוקראינים ביקשו מישראל נשק, בעיקר הגנתי, שנחוץ להם לעצם קיומם, וקיבלו כתף קרה "כי אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו." גם פליטים אוקראינים קלטנו בקמצנות ובמשורה, שמה זה יפגע איכשהו ברוב היהודי.
אז נשק אי אפשר לתת כי אנחנו מפציצים בסוריה, ופליטים אי אפשר לקלוט כמו שצריך כי מדינה יהודית. כל זה מילא – אפשר להתווכח על מאזן האינטרסים של ישראל, עד כמה חשוב לה להצטרף למאבק שמנהל העולם המערבי כעת, ועד כמה יש מקום לשיקולי מוסר. אישית, אני מבין לחלוטין את אלו שאומרים שאין מקום לשיקולים כאלו, אם כי אינני מסכים איתם. מה שאני לא יכול להבין בשום פנים ואופן, היא כיצד ישראל אזרה בליבה את החוצפה להיעלב ולהתעצבן בכל פעם שאוקראינה מצביעה נגדה באו"ם, גם אם אין להצבעות הללו שום משמעות, וגם אם בהזדמנויות אחרות אימצה קייב עמדות פרו ישראליות מובהקות. סרבתם לתת נשק לאוקראינה וקימצתם בקליטת פליטים אוקראינים, אז למה אתם מצפים שאוקראינה תתמסר לישראל? מאיזו סיבה בדיוק? אולי גם לקייב, הפלא ופלא, יש אינטרסים משלה? יתכן למשל שאוקראינה שנמצאת תחת כיבוש חלקי לא תמהר להכיר במצב דומה של כיבוש, מחשש שהכרה כזאת עלולה לשבש הליכים עתידיים בהאג נגד רוסיה? הצרה של הישראלים, שוב, היא העיוורון וחוסר העניין לכל דבר שלא נוגע ישירות אליהם, המלווים במוסר משולש.
שימו לב שלא הבעתי בהכרח דעה בשאלה, האם החישוב האוקראיני נכון, והאם ההצבעות באו"ם נגד ישראל משרתות את האינטרס האוקראיני או שלא. אני בהחלט מבין למה יהודים אוקראינים רבים זועמים עכשיו – כי מבחינתם זו החלטה מבישה של המדינה שלהם. אני יכול להבין, בדוחק, גם מדוע ישראלים שהתנדבו באוקראינה כועסים על הצעדים האחרונים של קייב. מה שאני לא יכול להבין, זה את נציגי הממשלה ואת אותם ישראלים שהתנגדו לכל סוג של סיוע לאוקראינה בשנה האחרונה, ומאיפה נובע בדיוק העלבון שלהם. כמו ישראל הרשמית, אנשים מסוגם תמיד מאמינים שמגיע להם עודף, ומבקשים עבור מדינתם פרוסה הרבה יותר גדולה מהעוגה מאשר ראוי.
לסיכום אציין, שתמיד חשדתי באותם אידיאליסטים שדורשים שישראל תהיה "חברת מופת", וראיתי בקריאות הללו מופת לניתוק מוחלט מהמציאות. אבל אם אנחנו רוצים באמת להשתפר, כדאי שננטוש לפחות את המוסר המשולש ונחזור להיות מדינה נורמלית בעלת מוסר כפול.
שובר גלים: איך נלחמים נכון מאוקראינה ועד גל הטרור
מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.
פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.
מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.
מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:
- יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
- מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
- דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר
אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.
האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.
חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.
מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.
"אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו": פוטין, היטלר והמלחמה באוקראינה
אלו תובנות אפשר להפיק מהמלחמה באוקראינה? בינתיים, אנחנו רואים שפוטין מחקה במדויק את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים, וגם שעוצמה צבאית, נכונות להקריב ושיתוף פעולה עם בעלי ברית משלימים זה את זה; ששיח ההרתעה פגום מהיסוד, ושישראל חייבת להבין שהעולם השתנה ולהפסיק לתמרן בין ארצות הברית ובין רוסיה. לבסוף – כבונוס: רשימת פרשנים שכדאי לכם לעקוב אחריהם בכדי להבין את המלחמה באוקראינה טוב יותר.
מאמר זה מבוסס באופן חלקי על רשימה שפרסמתי בישראל היום
קשה להעריך כיצד תסתיים המערכה באוקראינה. מי שמעוניין בניתוח צבאי של המלחמה, מוזמן לעקוב אחרי שורה של פרשנים מעולים מהארץ והעולם (ראו רשימה בסוף המאמר), וגם אני דיברתי על הנושא לא מעט בתקשורת (כאן 11, קשת 12, וואלה!, ישראל היום, רדיו ירושלים, ערוץ 14, ועל הזווית הסינית בכאן ב', ובערוץ 14). בינתיים, הייתי רוצה להסיק מספר מסקנות ביניים כלליות מהמלחמה הרלוונטיות גם לנו, כאן בישראל.
פוטין והיטלר: חוזרים לשלהי שנות השלושים
ראשית כל, אנחנו רואים שולדימיר פוטין מאמץ, כמעט מילה במילה, את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים. אין כוונתי להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא למדיניות החוץ הנאצית מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. כמעט הכל קיים שם: המטרה, יצירת אימפריה גרמנית או רוסית, מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות, שנועד להציג את התוקפן כקורבן. בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו, הרי, הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. תמיד היו להם טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפו, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים שלהם מהתקופה ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. פוטין, במקביל, מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה, ובונה מחדש את ה"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם הוא מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.
גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות, שנועדו להרחיב את הסכסוך ולהשאיר תמיד קצה חוט להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש"צריך להגן עליו", עוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין כביכול טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. וחשוב מכל – הן יכולות להצדיק בקלות התקפה על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלקן מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין מאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו ומשתתפות כביכול במצור העוין נגד רוסיה.
ולבסוף, בשני המקרים, צצים כל מיני מומחים גיאופוליטיים במערב שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן, דוגמת "אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, הגנרלים והקולונלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אמנם, התחייבות כזאת מעולם לא ניתנה, נאט"ו מעולם לא תקפה את רוסיה אך זו פלשה שוב ושוב למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין, שמונעים בחלקם מעוינות כלפי המערב, העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים, שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם יהיו בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר, עד לסכסוך הבא.
יש להדגיש ולסייג, שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם בדומה לרודן הגרמני, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הרבה פחות טוב מהיטלר. אולם בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה שמאפשרת לתקוף מדינות אחרות ולהצית סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלוייסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות בוץ.
האם עלינו לסמוך רק על עצמינו?
רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו" או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, אם כבר, העובדה שולדימיר פוטין העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל (בינתיים!) את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לעובדה שהראשונה אינה חברה בברית נאט"ו, והאחרונות – דווקא כן. מי שנמצא בברית חזקה, פחות סיכוי שיותקף. אולם, בעלות ברית עוזרות למי שחזק מספיק בכדי שיוכל לסייע להן בשעת פקודה. בעלות הברית של צרפת נטשו אותה בשנות השלושים, למשל, מפני שהתברר שהאסטרטגיה שלה הגנתית ואין לה שום כוונה לבוא לעזרתן כשיצטרכו אותה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית ונכונות להקרבה עבור שותפיך, שני אלו גם יחד. ראשית כל עלינו להסתמך על כוחנו שלנו בכדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה בכדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו. לראייה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס בכדי לעזור להם, כלכלית אם לא צבאית. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי. העולם, כך נראה, עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד.
תובנה שלישית: הבעייתיות בשיח ההרתעה
בנוסף, הייתי רוצה להדגיש גם צד מובן מאליו פחות של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ וסנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו, יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין. גם במקומותנו, יש דיונים אינסופיים אלו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן, צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס, עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון, ישותק ובסופו של דבר יפסיד.
תובנה רביעית: העולם משתנה – מגבלות ה"ריאליזם" הישראלי
לבסוף, ישראל צריכה לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה. ביסמרק אמר פעם שתפקידו של המדינאי הוא לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים בהיסטוריה, ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר. קרי, עלינו לזהות תמורות עמוקות במערכת הבינלאומיות ולא לחשוב רק על העתיד הקרוב, כאילו מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים, ישראל מנסה לתמרן בין רוסיה והמערב ולשמור על יחסים טובים עם שניהם. שר החוץ מגנה את רוסיה, ראש הממשלה נמנע מלהזכיר אותה, בעוד הממשלה שולחת סיוע הומניטארי לאוקראינה, אך חס וחלילה לא סיוע צבאי. השיקולים, כמובן, הם פרקטיים. ישראל חוששת להעלות את חמתה של רוסיה, לבל תפגע בחופש ההפצצה שלנו בסוריה בניסיון לבלום את ההתבססות האיראנית במדינה (המב"מ – המערכה שבין המלחמות) או תכלה את זעמה בקהילה היהודית הגדולה ברוסיה ובאוקראינה. השיקולים הללו, הגיוניים ככל שיהיו, מתגלים עם חלוף הזמן כקצרי רואי. נתעלם לרגע מהמימד המוסרי, ומכך שישראל, מדינה שמערכת החינוך שלה מקוננת בלי סוף על העמים שלא קיבלו יהודים בשואה, מגלה יד קפוצה וזעומה כלפי פליטים אוקראינים לא יהודים הבורחים מהתופת. אפילו מבחינה פרקטית, ישנן בעיות קשות עם המדיניות הנוכחית. כפי שכתב כבר ההיסטוריון יגאל ליברנט, רוסיה מעריכה כוח, וההתפתלויות המגומגמות שלנו בנושא אוקראינה עלולות לגרום להם לכבד אותנו פחות ולהצר את צעדנו בסוריה אף יותר.
שנית, אפשר להעריך בזהירות ששנת 2022 היא שנת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-21. העולם, כך נראה, הולך לקראת מאבק בין גושי, שבו מעט מדינות יוכלו לשמור על נייטרליות בין המערב לבין יריביו, שפוטין הוא הבוטה, החצוף והשנוא שבהם. יגיע הרגע, והוא אינו רחוק, שבו נצטרך לבחור בין רוסיה ובין ארצות הברית. האם נוכל, למשל, להתחמק לאורך זמן מיישום הסנקציות האמריקאיות נגד מוסקבה? אם נהפוך למקלט ההון של האוליגרכים הרוסים, הרי נמאיס את עצמנו על ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם אמריקה נותן לנו מודיעין, תמיכה בינלאומית, נשק מתקדם, יתרון איכותי על כל הצבאות שסביבנו, מילוי המחסנים של כיפת ברזל לאחר כל סיבוב מערכה בעזה, ובראש ובראשונה, וטו באו"ם וגב בינלאומי מעצמתי. כל אלו תלויים בתמיכה שנוכל להשיג בדעת הקהל האמריקאית והקונגרס, שמתאחדים כרגע נגד התוקפנות של פוטין וזועמים על כל מי שמשתף איתו פעולה. ואל תטעו: הזעם נגד עמדתה כפויית הטובה של ישראל כבר התחיל להתפשט בחוגי המדיניות והתקשורת בארצות הברית. ברגע שהמאבק בין ארצות הברית ורוסיה יתחדד, נצטרך לבחור צד. וברור לנו שזה חייב להיות הצד של וושינגטון. נרצה או לא נרצה, אנחנו בסופו של דבר חלק מהעולם המערבי, וכדאי שנבחר בצד הנכון ביוזמתנו לפני שניגרר לשם בידי הנסיבות. ממילא, קשה לראות כמה זמן יוכלו הרוסים לשמור על הנוכחות שלהם בסוריה עם כלכלה מתמוטטת ומלחמה מסלימה ומדשדשת במקום אחר.
הסתייגות אחת לדברים: היום (ראשון, ה-5 במרץ), רגע לפני העלאת הפוסט הזה, התפרסם שראש הממשלה בנט נסע לקרמלין בכדי לתווך בין רוסיה ואוקראינה, בברכת הנשיא ביידן. אם ישראל אכן תצליח להשתמש בעמדת הביניים שלה בכדי להשיג פשרה בין הצדדים, נגד כל הסיכויים, אז יש בה היגיון אסטרטגי. אם לא – אז לא.
רוצים לעקוב אחרי המלחמה באוקראינה? הנה רשימה של פרשנים מעמיקים ואמינים מהארץ ומהעולם, שתוכלו לקרוא ברשתות החברתיות או לראות בתקשורת:
פרשנים ישראלים (הצד הצבאי): יגיל הנקין, דוד גנדלמן, עדו הכט (מפרסם דוחות יומיים בדרייב, זמין דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), שי לוי, אייל ברלוביץ', אורן האס, עומר דנק (ניתוח אסטרטגי כללי, ממוקד בהשלכות על ישראל והזירה הבינלאומית)
פרשנים ישראלים (הצד הכלכלי): אייל השקס
פרשנים ישראלים (הצד הפוליטי-היסטורי): ד"ר יעקב פלקוב (היסטוריון מבריק של מזרח אירופה שמופיע מדי פעם בתקשורת), יאיר נבות, קסניה סטבלובה, שלום בוגוסלבסקי, ג'ניה פרומין, יגאל ליברנט, ליסה רוזובסקי (ארבעת האחרונים כותבים גם על הצד הצבאי)
פרשנים בינלאומיים:
לרקע היסטורי מקיף ומעמיק על הגורמים ארוכי הטווח והמיידיים למלחמה, אני ממליץ על קובץ המאמרים והפודקאסטים המצויין של War on the Rocks, ובכלל על המאמרים המעמיקים שמתפרסמים באתר הזה על בסיס יומי.
ההיבט הצבאי: הדוחות היומיים של המכון לחקר המלחמה (ISW) רוב לי , טרנט טלנקו (נושאי תחזוקה ולוגיסטיקה צבאיים), מקס סדון, דן לאמות, גנרל מיק ראיין, מייקל קופמן
דיווחים מתוך אוקראינה: מעבר לדיווחים הרשמיים של משרד ההגנה האוקראיני, אני ממליץ על אילייה פונומרנקו הכתב הצבאי של קייב אינדיפנדנט, שמצייץ מתוך קייב הנצורה.
דיווחים על המתרחש ברוסיה ואופוזיציה רוסית למלחמה: אלכסיי קובליוב, מרק גלאוטי,
ההיבט הפוליטי-היסטורי: פרופ' סטיבן קוטקין, פרופ' תימוטי סניידר, אן אפלבאום, פיונה היל
הינשוּף 