להסתדרות העובדים הכללית, שתולדותיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל, תמיד היו שני צדדים: איגוד מקצועי הנאבק על זכויות חבריו, ואליטה מנהיגותית המקדמת מטרות חברתיות ולאומיות. ד"ר זיו בורר, היסטוריון של המשפט הבינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, טוען שבהתנהגותה הנוכחית ובכשלונה להתנגד לרפורמה המשפטית, מועלת ההסתדרות בתפקידה ההיסטורי כפי שעוצב בידי דוד בן גוריון. ינשוף היסטורי ופוליטי-מדיני בטור אורח.

את ההסתדרות אוהבים לשנוא, ולעיתים בצדק. אך יש לה צד אחר, שממעטים להבחין בו, שכן הוא נתפס כמובן מאליו, בהיותו שלוב בקווי המתאר של החברה. בחלק מצד זה תוכלו להיווכח אם תנסו לדמיין את העבודה בישראל ללא בתי-הדין לעבודה (שממזמן היו מפורקים בלחץ בעלי-אינטרסים לולי הגנת ההסתדרות), וללא כל הזכויות וההגנות, תוצרי מאבקי ההסתדרות, שמחלקן כולנו נהנים. אבל זה רק קצה הקרחון, שכן נסו לדמיין: את תחום הספרות ללא "הוצאת עם עובד"; את תחום החינוך בלי רשת "עמל", ו-"הנוער העובד והלומד"; את הדאגה לגיל השלישי ללא רשת בתי-האבות "משען" וללא פעילויות הסתדרות הגמלאים. שלא לדבר על העובדה ההיסטורית שהמשק, ואף המדינה, לא היו קורמים עור וגידים, לולא פועלה של ההסתדרות. במילים אחרות, להסתדרות שני צדדים: חומר מול רוח. אך מדוע צד הרוח כה רחב וכה עמוק טבוע במסד החברה הישראלית?

התשובה נעוצה בתורה המכוננת של ההסתדרות, שתמיד ראתה בה כבעלת יעוד רחב יותר משל "רק" ארגון עובדים. האדם שהיטיב לגבש תורה זו עמד בראש ההסתדרות, כמעט מיום היוסדה, במשך כעשור וחצי, והוא: דוד בן-גוריון. כפי שהוא הסביר (במאמר "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים"), תורה זו רואה כייעודו הלאומי-היסטורי של הפועל הישראלי לשמש "כשליח העם…וכחלוץ המפעל [הציוני]…יחיד או יחידים…עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית…אבל…הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו…הכרת היֵעוד ההיסטורי…רואה את צרכיו ואת צרכי עמו…[כ]אחוזים ודבוקים". יעוד זה לא רק ממשיך גם לאחר קום המדינה, אלא דורש יחסי מחויבות חזקים בין העובדים והמדינה, כפי שהסביר בן-גוריון, בנאום ב-1949: "גם במדינות אחרות–המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות–מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור, אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי…מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם…והוא הדין ביחס…ל-"משרתי" המדינה…[אבל] היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה…[הוא] לא [י]יתכן בלי התנדבות כללית…הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את…כל העובדים במדינה". כל האמור משליך על תפיסת יעודה של ההסתדרות; ואכן, כפי שהוסיף והסביר בן-גוריון (הפעם ב-1956): "הסתדרות העובדים [שלנו] הי[ת]ה שונה מלכתחילה…[מ]הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות…[היא] לא ראתה…עצמה אך ורק כנציג[ת] הפועלים…אלא כשליח[ת] המוני ישראל…לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות…[וזאת לאור] אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו".

תבואו ותגידו שכל זה היסטוריה. אבל חיזרו והיזכרו בכל הדברים הטובים שכיום קיימים בזכות ההסתדרות. משמע, עדיין ישנם להסתדרות שני צדדים: צר וחומרי, מול רחב וערכי. בהתאם, חוקת ההסתדרות העכשווית (מ-2019), קובעת ש:"הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאחדת ומאגדת את כל העובדים…למאבק בלתי-נלאה ורצוף [לא רק] על הגנת תעסוקתם…[אלא גם, בין היתר, ל]בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת והומנית, המושתתת על עיקרי הצדק החברתי, [ו]השואפת לשוויון והבטחת חרויות-הפרט".

עכשיו, אני רוצה לשאול את יושב-ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד: האם, עד כה, תגובת ההסתדרות בהנהגתך, לניסיון ההפיכה החוקתית, באמת משקפת מאבק בלתי-נלאה לבניין חברה דמוקרטית השואפת להבטחת חרויות-הפרט? נראה לי שהתשובה ברורה. הינה כי כן, בעוד ניסיון ההפיכה טרם הצליח להפר את חוקת המדינה, כבר הופרה בגינו חוקה אחרת: חוקת ההסתדרות. אבל בר-דוד, עוד לא מאוחר, יש זמן לתקן (אם כי לא הרבה). כפרפראזה לדברי מנהיג הסתדרות אחר (יצחק בן-אהרון): אנא אזור עוז לפורענות בטרם תמורה! הפגן אומץ והשבת את המשק עד להפסקת ניסיון ההפיכה, בטרם ישונו פני מדינתנו האהובה מהיסוד ולעד!

הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה, ונכדה האוהב של אסתר ברגמן ז"ל יקירת ההסתדרות במחוז חיפה ל-1989.

מה הקשר בין אייכמן לבין פיראטים וסוחרי עבדים? מחקר חדש של ד"ר זיו בורר מאוניברסיטת בר אילן מראה שמושג ה"פשעים נגד האנושות" עתיק להפליא, והולך אחורה לדין הגרמאני העתיק, המשפט הרומי ובתי הדין של האבירים בימי הביניים. החוק הבינלאומי קדם, ככל הנראה, למשפט הלאומי הפנימי, והתפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן. ינשוף היסטורי מותח קו בין ויליאם וואלס גיבור הסרט "לב אמיץ", נפוליאון בונאפרט וראשי הנאצים, וגם אביר אחד, פטר פון הגנבאך, שהוצא להורג בידי טריבונל בינלאומי כבר בסוף המאה ה-15.

פעם יצא לי לתרגל בהרווארד קורס על משפטים מפורסמים בהיסטוריה, ובין היתר קראתי עם הסטודנטים קטעים נרחבים מהפרוטוקולים של משפט אייכמן. להפתעתי גיליתי שם כמה וכמה פנינים, מהשפה הפיוטית של גדעון האוזנר ועד – לחובבי המשפט הפלילי והבינלאומי – דיונים מאד מעניינים בין השופטים לבין הסנגור סרוואציוס דווקא. הקורא מקבל את הרושם כי השופטים, כולם יהודים גרמנים בהשכלתם ובתרבותם, לא היססו לצלול עם סרוואציוס לסוגיות מחלוקת בפרשנות הדין הבינלאומי, חוקים גרמניים ישנים ושאלות של תחולה משפטית וריבונות, שחלקן מגיעות לרמה הפילוסופית ממש. בין היתר, כידוע, העלה סרוואציוס את הטענה המקדמית שבית המשפט הישראלי אינו רשאי לשפוט את אייכמן, מפני שפשעיו בוצעו לפני הקמת מדינת ישראל, נגד אנשים שלא היו אזרחים ישראלים וחשוב מכל, לפני ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" בא לעולם. והרי ידוע במשפט ש"אין עונש ללא חוק". בתגובה, הביאו השופטים תקדימים ממשפטי נירנברג, ונאלצו להשתמש בטיעונים שלקוחים מעולם החוק הטבעי או ערכיהן היסודיים של אומות תרבותיות. בין היתר, הם טענו שבמשפט כל האומות יש קטגוריה מסויימת של אנשים שמוגדרים כ"אויבי האנושות כולה". סרוואציוס, מנגד, טען שמדובר אך ורק בשודדי ים, ואז עבר לדון עם השופטים בסוגיות אחרות.

ואני תהיתי מה בין שודדי ים לאייכמן, תהייה שנשארה איתי הרבה שנים. רק לאחרונה, זכיתי לקרוא מאמר מרתק של ד"ר זיו בורר, חוקר ומשפטן בינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, שמראה שהקשר הפיראטי של אייכמן פותח חלון לעולם נסתר ומרתק, אותו הוא מכנה "המילניום האבוד של החוק הבינלאומי". מסתבר שההגדרה המודרנית "פשעים נגד האנושות", שבאמצעותה הרשיעו והוציאו להורג את ראשי הנאצים, אינה חדשה כלל וכלל – היא הולכת אחורה לעמקי העבר, מימי הקדם של הרומים והשבטים הגרמאניים העתיקים, דרך האבירים של ימי הביניים ועד למשפטים המודרניים של ימינו אנו. נהוג לשער כי בהתחלה נוצרו מדינות ריבוניות ורק אז הוסדרו היחסים ביניהן באמצעות המשפט הבינלאומי. כפי שמראה בורר, המציאות למעשה הפוכה: המשפט הבינלאומי שהתיר לשפוט פשעים נגד האנושות ופשעים נגד השלום, קדם למעשה למשפט המדינתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כששפט את ראשי הנאצים, בית הדין הבינלאומי בנירנברג אכן התייחס ל"אויבי האנושות כולה": פיראטים, סוחרי עבדים ויתר טיפוסים נאלחים שאפשר להעניש בכל מדינה, בלי קשר למקום שבו ביצעו את פשעיהם. המקור לקטגוריות הללו הוא המושג העתיק של "פורע החוק" (outlaw) ששורשיו בני יותר מאלפיים שנה. בשיטת המשפט של השבטים הגרמאניים העתיקים, היה אפשר להפוך עבריינים מסויימים ל"פורעי חוק" לאחר הליך מתאים. האנשים הללו, מילולית, היו מחוץ לחוק. ברגע שאדם הוגדר ככזה, כל אחד שפגש בו היה יכול להרוג אותו מיד ללא גינונים מיותרים. מעשים מסויימים, למשל רצח בלילה ובאמצעות רעל, הוגדרו ככל כך נתעבים, עד שהיה אפשר להרוג את כל מי שביצע אותם בכל מקום וללא הליך כלשהו.

המושג של "פורע החוק" לא היה קיים רק אצל השבטים שהסתובבו ביערות גרמניה אלא אף ברומא, המעצמה האימפריאלית הגדולה של התקופה. גם לפי החוק הרומי, היה סוג מסויים של פשעים שמי שהורשע בהם יצא אל מחוץ לחוק, והיה אפשר להוציאו להורג בכל מקום ללא משפט, בהנחה שרשות משפטית מוסמכת אינה זמינה ושזהות הפושע אינה מוטלת בספק. בין הפושעים הללו נמנו עריצים (שליטים המושלים באופן שרירותי לטובת עצמם ולא לטובת הכלל), פיראטים, שודדי דרכים, חיילים רומאים שפעלו ללא אישור של רשויות מוסמכות, וכמובן גם בוגדים. לבסוף, כאשר הכנסייה הפכה לדת המדינה של האימפריה הרומית, כופרים ומינים הפכו להיות גם "אויבי האנושות" וגם אויבי הכנסייה והעם הרומי בעת ובעונה אחת, והיה ניתן להוציאם להורג באשר הינם. 

לימים, כאשר העת העתיקה פינתה את מקומה לימי הביניים, אפיפיורים וקיסרים תבעו את ירושת האימפריה הרומית, ובין היתר ראו לעצמם זכות וחובה להוציא להורג OUTLAWS בלי קשר למקום הימצאם או המקום שבו ביצעו את פשעיהם. הרשימה עדיין כללה עריצים, שודדים וברברים, אבל ברוח ה"סובלנות" הקתולית הידועה התרחבה גם לכופרים ומינים. בהדרגה, מלכים שלא הכירו בסמכות האוניברסלית הבלעדית של האפיפיור ברומא או קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, הכריזו שגם להם יש זכות להחליט מי הוא פורע חוק, וכמובן לחסל כל אדם כזה שנקלע לשטחם. בחלק ממערכות המשפט של ימי הביניים, עבירות שהוציאו אדם אל מחוץ לחוק נקראו felonies (מי שמכיר משפט פלילי מודרני יזהה מיד את המונח). בעיקרון כל אדם היה יכול להרוג פושעים כאלה, אבל מלכים העדיפו להעניק את הסמכות לטריבונלים מטעמם, בין אם מאולתרים ובין אם קבועים ורשמיים. זאת להבדיל מעבירות פנימיות של "הפרת שלום המלך" שרק טריבונאלים מקומיים הרשיעו והענישו עליהן.

הדברים מסתבכים עוד יותר, כאשר מבינים שלמשפט הצבאי כולו יש למעשה מקור בינלאומי. בימי הביניים, בתי משפט של אבירים, שהיו כמובן רשאים לשפוט את בני מעמדם, לא נתפסו בהכרח כשייכים למלך ספציפי, אלא כאוכפים את החוק של מעמד האבירים הבינלאומי באשר יהיה, בהסתמך על משפט הטבע והאל ותקדימים של בתי דין אביריים אחרים. בגידה בריבון, למשל, היתה פשע בינלאומי, והיה ניתן להעניש את הבוגד בכל בית דין צבאי בכל מדינה. באותה התקופה, מלכים נתפסו כמי שנמשחו לתפקידם בידי האל, ומי שבגד, למשל, במלך צרפת, היה יכול לעמוד לדין ולאבד את ראשו גם באנגליה. ב-1499, למשל, נתין פלמי התחזה למלך אנגליה ופלש לחופיה עם כנופייה. בית דין אזרחי של המשפט המקובל פסק שאין לו זכות לשפוט את אותו אדם, מפני שנתין אויב שנלחם באנגליה מן הסתם אינו כפוף לחוקיה, ולא ניתן להאשימו בהפרת שלום המלך. אותו אדם הועבר מניה וביה לבית דין צבאי והואשם בחמיסת שלטון, פשע בינלאומי שכל בית דין צבאי יכול להוציא עליו להורג. במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר המלך צ'רלס הראשון נלכד בידי צבא הפרלמנט, הוא הואשם בפשע העריצות הבינלאומי, ורק בגינו איבד את ראשו. לא היה ניתן להאשימו בפשע אנגלי פנימי, שהרי הוא היה מלך אנגליה. מנגד, כאשר יורשיו של צ'רלס חזרו לשלטון, הם האשימו את אלו שהוציאו אותו להורג בבגידה, פשע בינלאומי אף הוא.

ישנם כמה מקרים מובהקים שבגינם הואשמו אנשים בגרסה העתיקה של פשעים נגד האנושות. בתקופה הצלבנית, הואשם קונרדין מלך ירושלים ב"הפרת השלום", פשע אוניברסלי, בגלל שפלש לסיציליה בניגוד לצו האפיפיור. ב-1305, האשימו האנגלים את המורד הסקוטי ויליאם וואלס (גיבור הסרט "לב אמיץ" בכיכובו של מל גיבסון) ברצח אזרחים חפים מפשע, והוציאו אותו להורג בייסורים קשים. ב-1474 התרחש מקרה מעניין במיוחד: פטר פון הגנבאך, אביר ששלט על העיר ברייזאך מטעמו של דוכס בורגונדי, נלכד על ידי אויביו והואשם במעשי זוועה נגד אזרחי העיר וסוחרים שוויצריים שנקלעו אליה. בין היתר, הוא הורה לחייליו לרצוח את הגברים בבתים שבהם התאכסנו כדי שיוכלו לקחת לעצמם את הנשים. כמו פושעים מודרניים נגד האנושות, הגנבאך טען שרק ציית לפקודותיו של דוכס בורגונדי. בית דין בינלאומי, אולי הראשון מסוגו, הרשיע אותו ב"פשעים נגד חוקי האדם והאל", שלל ממנו את תואר האבירות ודן אותו למוות בעריפת ראש. יש לציין שהאישום הרשמי נגד הגנבאך היה "עריצות", פשע בינלאומי שמקורו עוד בתקופה הרומית. במאה ה-16, המשפטן הספרדי בלרותומיי דה לאס קאסאס תבע כנראה לראשונה את המונח "פשעים נגד האנושות", כאשר הוקיע את מעשי הזוועה של המתיישבים הספרדים ביבשת אמריקה, אבל הוא בסך הכל השתמש במילה נרדפת אחת מבין רבים למושג ה-OUTLAW הגרמאני, הרומי והימי ביניימי. אלו אינן הדוגמאות היחידות: מוריס קין ומתיו סטריקלנד, חוקרי המשפט של ימי הביניים, מצאו מקרים רבים אחרים שבהם אבירים הואשמו בפשעים שנחשבו אז בינלאומיים, כולל מעילה בהסכמים ורצח לא מוצדק של חפים מפשע.

המגמה הזאת ממשיכה כמובן גם בעת החדשה המוקדמת לתוך התקופה המודרנית. כשנפוליאון נלכד לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו, הוא הואשם על ידי הקואליציה האנטי-צרפתית בפשע שנחשב אף הוא בינלאומי מאז ימי הביניים: "הפרת השלום" באמצעות מעילה בהסכם שחייב אותו להישאר באי אלבה. לאחר כמה עשרות שנים, משפטנים הרחיבו את הקטגוריה הישנה של "הפרת השלום" ו"עבירה על חוקי האדם והאל" והכניסו אליה, בנוסף לפיראטים, גם את סוחרי העבדים. באותה המאה לכל צבא כבר היה חוק פנימי משלו, אבל עדיין מפקדים עליונים, מלכים ונשיאים נתפסו ככאלו שאוכפים חוקים של משפט הטבע, ולכן יכלו להעניש חיילים וקצינים גם על עבירות נתעבות כמו אונס גם אם לא הופיעו במפורש בחקיקה הצבאית של אותה מדינה. במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניסו בעלות הברית להאשים את הקייזר הגרמני בפשע של "הפרת השלום", אם כי הדבר לא הסתייע. ואפילו ב"משפט משרדי הממשלה", אחד ממשפטי נירנברג, השופטים העלו למרבה הפליאה תקדימים בני מאות שנים מתקופת האימפריה הרומית הקדושה בכדי לבסס את הקטגוריה של "פשעים נגד השלום".

לפיכך, כאשר השופטים משה לנדוי, יצחק רווה ובנימין הלוי האשימו את אדולף אייכמן בפשעים נגד האנושות, גם הם וגם עורך הדין סרוואציוס היו ככל הנראה מודעים להיסטוריה העתיקה של המונח. רק שהם – השופטים הישראלים – היו נאמנים הרבה יותר למסורת המשפטית הבינלאומית מאשר הסנגור, שדבק בגישת ריבונות המדינה המוחלטת שהתקיימה רק לתקופה קצרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הרעיון שהדין הבינלאומי קודם במידה רבה לדין הלאומי לא רק מרתק, אלא במידה רבה משנה את ההבנה של עצם מושג המדינה. התפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן.

החורף מגיע

ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח

המלחמה באוקראינה, והעננים המתקדרים בשמי המיצרים של טייוואן, עלולים לבשר על שינויים דרמטיים במערכת הבינלאומית. האם יתכן שהעולם היציב והבטוח יחסית שהתרגלנו אליו מתקרב לקצו, כמו "העולם של אתמול" שקדם למלחמת העולם הראשונה? אסון כזה יכול להתרחש אם וכאשר העימותים הנפרדים במזרח התיכון, מזרח אירופה ומזרח אסיה יתאחדו בדרך כלשהי לתבערה עולמית אחת. בינתיים, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

מלחמת העולם הראשונה היתה אירוע ששינה את העולם. "הקסטרופה המבשרת של המאה העשרים", כפי שכונתה בידי רבים, היתה מעין מסך, שכל מה שאחריו לא דמה למה שלפניו. "האורות כבים מעל אירופה", אמר סר אדוארד גריי, שר החוץ העגמומי של בריטניה, עם תחילת המלחמה. "הם לא ידלקו שוב בימי חיינו." המלחמה הזאת, מעבר להרס העצום שחוללה בפני עצמה, סיימה את המאה ה-19 הארוכה והתחילה תהליך מהיר של הידרדרות, שיסתיים באימי הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, מלחמת עולם חדשה, שואה ושתי פצצות אטום. "העולם של אתמול", אם נצטט את סטפן צוויג, אבד לבלי שוב. לא רק הפאר וההדר של הקיסרות הגרמנית והאוסטרית נמוג לערפילי הזמן, לא רק האימפריה העוסמאנית וממלכתו של הצאר ניקולאי התמוטטו, אלא דברים עמוקים בהרבה. כל האימפריות המערביות, במידה מסויימת, התחילו לאבד את הביטחון בעצמן, בקדמה וב"משימת הציביליזציה שלהן", תהליך שיסתיים עשרות שנים מאוחר יותר בדה-קולוניזציה.

לפני מלחמה העולם הראשונה היו, כמובן, סימני אזהרה. אנליסטים מעטים, שראו את הנולד, הצליחו להבחין בתהליכים ארוכי הטווח. החשוב מביניהם היה כנראה איוון בלוך, בנקאי יהודי-פולני שכתב את הספר "מלחמת העתיד". באמצעות ניתוח טכנולוגי, צבאי וכלכלי, הסיק בלוך כי ההתקדמות בקטלניות כלי אש הנשק ובכוח האש, העוצמה הכלכלית של המדינות השונות והבריתות ביניהן, יובילו למלחמת התשה ארוכה שתחריב את העולם האירופי הישן מהיסוד. באופן כללי, החובבן בלוך נתקל בעיקר בהתעלמות, חוץ מאשר מצד הצאר ניקולאי השני, שדווקא קיבל אותו בכבוד רב לשיחה ארוכה. בלוך הצליח לשכנע את הצאר, ככל הנראה, לכנס את ועידת השלום בהאג ב-1899 שכללה את אחד מהנסיונות הרציניים הראשונים להעלות על הכתב את חוקי המלחמה. הצאר, שחשש לפגר מאחורי ההתפתחויות בטכנולוגייה הצבאית של מערב אירופה, בעיקר קיווה לעצור את מירוץ החימוש, אם כי מאמץ זה נכשל בסופו של דבר, כידוע.

עוד לפני בלוך, הרמטכ"ל הגרמני פון מולטקה נחרד כאשר הבין, לפתע, כי הסדר האירופי של המאה התשע עשרה עומד על חביות אבק שריפה. "ואוי למי שיבעיר את אבק השריפה הזה של אירופה", אמר בהתבטאות מפורסמת. לקראת סוף המאה, אירועים מסוכנים חלפו במהירות, מפנים את מקומם למשברים קטלניים חדשים. ההתקפה האיטלקית על האימפריה העוסמאנית והמלחמות בבלקן, למשל, איימו שוב ושוב להצית את חביות אבק השריפה באירופה, ושוב ושוב כובה הגפרור בטרם ליחכה האש את הפתיל. היו שהבינו ברגע האחרון לאן אירופה הולכת. שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, חש הוא וחבריו המדינאים צועדים מכוסי עיניים לתהום, בתהליך כלייה שהם אינם מסוגלים לשלוט בו. אלברט באלין, היועץ הכלכלי היהודי של הקייזר וילהלם השני, התריע כי הקיסרות הגרמנית הולכת להתאבדות ידועה מראש והתחנן לקיסר שלו שלא לצאת למלחמה. בתגובה, הגנרלים שהקיפו את הקייזר דחקו אותו הצידה. "הייתי צריך להקשיב לבאלין", אמר הקייזר המוכה והמובס בדרכו להולנד, כשהכל היה כבר אבוד. באלין עצמו, מלוכני עד עמקי נשמתו, לא היה יכול לסבול את גורלו המר של הקיסר שלו, ושם קץ לחייו בבליעת רעל.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ההיסטורי הזה? מפני שאפשר להעריך – בזהירות המתבקשת – שאנחנו עומדים בפני קצו של סדר עולמי ישן, יציב ובטוח יחסית, ועל ספו של סדר חדש, אלים, בוגדני ומסוכן בהרבה. למרות כל הצרות, המלחמות והבעיות, אנשים בדורינו לא מבינים עד כמה התמזל מזלם. שני הדורות האחרונים, פחות או יותר, זכו לחיות בעולם משגשג, עשיר ובטוח באופן חסר תקדים. כמובן לא בכל מקום על פני הגלובוס, ובוודאי לא באותה מידה, אבל בממוצע – כך היה. רק בסין, מאות מיליונים יצאו מהעוני. מאזן האימה בין ארצות הברית וברית המועצות, ולאחר מכן כוחה הא-סימטרי של ארצות הברית, אפשרו למדינות רבות פטור מבעיות ביטחון, עד שהזניחו לחלוטין את הצבא שלהן והתמקדו בהתפתחות כלכלית. האו"ם נתן למדינות זירה לא אלימה להתקוטט בה, ומשטר זכויות האדם והמשפט הבינלאומי העניק לכל אלו הילה של פרוגרס ואנושיות הולכת וגוברת. מבחינה תרבותית, התרגלנו שבדרך כלל, ברוב המקומות בעולם המפותח, אנחנו לא צריכים לפחד כבר מאלימות פוליטית; שאפשר לנסוע ולטייל בקלות כמעט בכל העולם, ולמצוא בכל מקום את אותם האייפונים, אותה המוזיקה, אותם רחובות מוכרים ואותן רשתות מזון, ולרכוש בכל אלו באמצעות אותם כרטיסי אשראי. אולם כמו בדמדומי "העולם של אתמול", היציב והבטוח של סטפן צוויג, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

בטור הקצר הזה, אתייחס אך ורק לסימני האזהרה הפוליטיים, ואתעלם מהתפתחויות מערערות חשובות לא פחות (ואולי אפילו יותר) כמו מהפכת הבינה המלאכותית ושינויי האקלים. סימן האזהרה המשמעותי הראשון, לדעתי, הוא המלחמה באוקראינה. בפעם הראשונה אנחנו רואים שמלחמה הרסנית, קונבנציואנלית, כמו אלו של פעם, יכולה להתרחש לא רק "שם", בעולם השלישי, אלא גם כאן, בלב אירופה והעולם המפותח. מי שהיה באוקראינה לפני המלחמה, כמוני, יודע שחיי העיר במדינה הזאת נראו בדיוק כמו החיים בתל אביב. אותם ההמונים שוקקי החיים, אותם הגברים והנשים בבגדים מודרניים ואופנתיים, אותם הברים והמסעדות. הרבה מאלו הפכו עכשיו למאכולת אש וחורבות עשנות, ומי יודע מתי יגיע סופה של המלחמה. אותו הדבר יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ומהר יותר מכפי שאנחנו חושבים. התוקפנות הבוטה של פוטין, לא רק מלחמות גבול, טרור או פעולות א-סימטריות, אלא פלישה ללא פרובוקציה למדינה שכנה כדי לספח משטחיה, היא הפרה חמורה של הסדר שנקבע אחרי מלחמת העולם השנייה. ומה יקרה אם רודנים אחרים, במקומות שמושכים קצת פחות תשומת לב, ינסו לחקות אותו? טורי טנקים עשויים להילחם זה בזה במדינות מפותחות נוספות.

במקביל, המהומות בפריז והסימנים הפוליטיים בגרמניה מבשרים על עלייה ממשמשת ובאה של הימין הקיצוני במדינות מפתח ביבשת, כתוצאה מכישלון מתמשך להתמודד עם בעיית ההגירה ומהומות המהגרים. זה יהיה סימן נוסף לקריסת משטר זכויות האדם והסדר של אחרי מלחמת העולם השנייה. ההתערערות הפנימית בישראל והסכנה של מלחמה עם חיזבאללה ואיראן, קטלנית יותר מכל מה שהכרנו, מבשרת אף היא על שינויים יסודיים והתמודדות עם קשיים שעדיין לא הכרנו.

אולם המלחמה באוקראינה, חרף משבר החיטה והמשבר הכלכלי העולמי שיצרה, תהיה כאין וכאפס לעומת מלחמת עולם בין סין לארצות הברית, במידה ועימות כזה יפרוץ במיצרי טייוואן. בשנים האחרונות, סין הולכת ומתנתקת מהעולם הגלובלי היציב והנוח שהכרנו, ומהסדר הבינלאומי הקיים, בתהליך שנקרא The great decoupling. לפני כשבוע הייתי שוב בבייג'ינג, ונדהמתי מהשינוי שממלכתו של שי ג'ינפינג עברה. די לומר שזרים לא יכולים להיכנס כמעט לאף אתר תיירות בבייג'ינג בלי תיאומים מראש, שחלקם דורשים אפליקציות שרק תושבי סין יכולים להוריד, ואפליקציות QR שרק טלפונים סיניים יכולים לקרוא. משיחות עם זרים שמתגוררים בבייג'ינג, עולה כי רשויות מקומיות התחילו להוריד שילוט באנגלית, ותנועתם של אזרחים לא סינים ברחבי המדינה הולכת ונעשית מוגבלת יותר ויותר. חוקרים אקדמיים סיפרו לי כי סין – בניגוד מוחלט למנהגה בעבר – סגרה באופן הרמטי את כל הארכיונים שלה, והתחילה להטריד ולעצור חוקרים זרים (בעיקר יפנים וסינים-אמריקאים), כולל כאלו שמוסדות סיניים הזמינו למחקר או לכנסים. ישנן אפילו תלונות על פגיעה בדיפלומטים באמצעות גלי קול (סינדרום הוואנה).

סין, כך נראה, הולכת ומתכוננת להתנתקות מהמערב לקראת מלחמה אפשרית במיצרי טייוואן. גם פוליטית, ההצהרות של בכירי הרפובליקה העממית אינן מבשרות טובות. הבדלנות והרצון לעצמאות גדלים במקביל גם בטייוואן עצמה, ולארצות הברית יהיה קשה להפקיר את טייוואן לגורלה בגלל תעשיית השבבים הקריטית שלה. אף נשיא אמריקאי לא יוכל להניח לסין להשתלט על זו.

מלחמה בין ארצות הברית לסין עשויה להיות "מלחמת העולם הראשונה" של הדור שלנו, האירוע שיוביל להתמוטטות סופית של הסדר העולמי הנוכחי. שימו לב שלא די בעימות בין סין ובין ארצות הברית, הרסני ככל שיהיה. גם מלחמת העולם השנייה, יש לזכור, לא התחילה כמלחמת עולם אלא רק כעימות אירופי בין גרמניה ופולין, ומאוחר יותר בין גרמניה לבריטניה וצרפת. המלחמה הפכה לעולמית רק ב-1941, כאשר שני עימותים שהיו עד כה נפרדים, האירופי והמזרח אסייאתי, הפכו למלחמה אחת לאחר ההתקפה על פרל הרבור והכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית. בתקופה שלנו, התלקחות עולמית אמיתית תתפרץ רק אם שלושת העימותים הגדולים הנפרדים בעולם, ישראל-איראן-מזה"ת, מזרח אירופה ומזרח אסיה, יתחברו בדרך כלשהי זה לזה למלחמה גלובלית אחת גדולה.

מה יהיה אחריה, קשה מאד לדעת, אבל בבירור יהיה יותר מעניין במובן הזדוני של המילה, יותר רע ויותר כאוטי. "הלוואי שזה לא היה צריך לקרות בזמני", אומר פרודו לגנדלף ב"שר הטבעות", יצירתו של ג'.ר.ר. טולקין שנכתבה אף היא בצל שתי מלחמות העולם הקודמות. "גם אני", ענה גנדלף, "וכך גם כל מי שחי לראות זמנים כאלה. אבל לא להם נתונה ההחלטה. כל שעלינו להחליט הוא מה לעשות עם הזמן שניתן לנו."

***

ותודה לאשתי עדי שהפצירה בי לחזור ולכתוב את הינשוף ונתנה לי כמה רעיונות מפתח לפוסט שלעיל.

האם מקצוע ההיסטוריה דועך? בסדרת המאמרים הנוכחית בינשוף, אנחנו מביאים עמדות ונקודות מבט שונות בסוגיה הזאת. השבוע, טוען פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן כי מדעי הרוח, ובפרט היסטוריה, נועדו לשרת את כלל הציבורים והמגזרים בחברה, על ידי יצירת הבנה מעמיקה ולא ככלי פוליטי שנועד למטרות ספציפיות. המקצוע נפגע בגלל כשלים של האקדמיה וחוסר עניין מצד השלטונות והציבור, אולם הבעיות הללו, הוא טוען, ניתנות כולן לתיקון.

מדעי הרוח בכלל והיסטוריה ופילוסופיה בפרט, משרתים בראש ובראשונה את האנושות ולאו דווקא ציבור או ממסד מסוימים. הם עושים זאת על ידי ייצור ידע ותרבות. מטרתם הראשונה היא להרבות הבנה ולא לבנות  מכשירי שליטה, לתקן עוולות חברתיות או להנדס חברה על פי אידיאולוגיה מסוימת. אחדד זאת, היסטוריה אינה גיבוב של עובדות ותאריכים. היא אמירה מנומקת לגבי יחסי סיבה – תוצאה. זו מהותה של ההבנה ההיסטורית, ועליה נסובים הוויכוחים של ההיסטוריונים. זו ההבנה שלימוד היסטוריה מציע כר פורה לדיונים ואי-הסכמות. על בסיס הבנת העבר אפשר לנהל דיון מעמיק יותר באשר להווה ולעתיד.   

השפעה חברתית של מדעי הרוח על ציבור מסוים בזמן נתון היא תוצר לוואי של שאלות והבנה חדשה שאותו ציבור, יחידים בולטים בתוכו, מובילי דעת קהל או הממסד מפתחים. הבנה אינה ניתנת לכימות כמו, למשל, תל"ג. ניתן לעקוב אחריה כשהיא פורצת מעל פני השטח אך לא קודם לכן. לעיתים את ביטוייה של ההבנה החדשה מגלים לאחר זמן. פעמים הרבה הם מעוררים התנגדות.

היסטוריה היא כלי שגם לא-היסטוריונים עושים בו שימוש. במדעי החברה מקובל לבקש מתלמידים לכתוב רקע היסטורי לנושא בו הם בחרו. גם מורים במקצועות אלו עושים כן בפרסומיהם. היסטוריון מקצועי שקורא את הדברים בדרך כלל מתחלחל מחוסר המקצועיות, השטחיות והבנאליות של הדברים. לימוד מקצועי של היסטוריה הוא הכרח לכל מי שעוסקים במדע עיוני או בשמו האחר מדעי האדם. גם זו דרך להעצים את מעמדה של ההיסטוריה ואת חלקה באוניברסיטאות.

למעמדו הציבורי של מקצוע ההיסטוריה כמו של מדעי הרוח בכלל יש שני היבטים: היצע וביקוש. בשניהם חל פיחות גדול יחסית לעבר, לכל הפחות בישראל. זה לא המצב באנגליה שם העניין האקדמי והציבורי בהיסטוריה הוא רב ויעידו על כך תכניות רדיו וטלוויזיה כולל בשעות צפיית שיא, שפע הפודקסטים של הבי.בי.סי בהם מתארחים ומתווכחים היסטוריונים אקדמיים, ושפע ספרי היסטוריה שיוצאים שם לאור בז'אנרים שונים.

הפיחות בהיצע הוא תוצר של שינויים שעברה האקדמיה הישראלית בהשפעת האקדמיה האמריקנית. זו כוללת בין היתר עיסוק בפרטי פרטים במקום ראייה רחבה, דגש על פרסום מאמרים שמטבע הדברים זווית ראייתם צרה, דרישה לפרסם כמות גדולה של מאמרים כתנאי לקידום, ירידת ערכם של ספרים במדד האקדמי, קביעת קידום על סמך מדדים כמותיים של פרסום וציטוטים בהם החדשנות צרה או מלאכותית, פיצול הידע לתתי-תחומים ובהתאם פיצול כתבי עת לתת-תחומים אותם זיהו הוצאות כתבי העת כמכרה פיננסי בעידן האקדמי הנוכחי. האקדמיה הנוכחית מייצרת לרוב טכנאי ידע אזוטרי יותר מאשר הבנה רחבת אופק. מספר הפרסומים האקדמיים עולה אך יש זילות גדולה באיכותו של התואר האקדמי ומעמדו. פרסומיה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מראים כי הממסד מכיר בתארים אקדמיים שניתנו ממוסדות מפוקפקים. המצוקה התקציבית של האוניברסיטאות, והרצון שלהן להתחרות בפופולאריות של המכללות שמציעות לרוב תארים בלימוד פחות תובעני מביאה להורדת סף הדרישות במקום להעלותן משום שרוב מסיימי בית ספר תיכון מגיעים לאקדמיה ללא שני הכלים הבסיסיים ללימוד עיוני: לדעת לקרוא ולכתוב. שיטת התקצוב של ות"ת מביאות את האוניברסיטאות לעשות מאמץ רב להגדיל את מספר המסיימים על חשבון האיכות, ולפתח תכניות מיוחדות שעלותן גבוהה אך מעניקות תואר בזמן קצר יותר ובפחות השקעה ומאמץ מצד הסטודנטים. התוכניות המיוחדות מוצעות גם לאגפי הממסד הממשלתי שמממן אותם, בעיקר הממסד הביטחוני.   

הפיחות בביקוש נובע מצניחה בתרבות הקריאה על חשבון תרבות צפייה, מסחור הטלוויזיה, רוח-הזמן של הצלחה חומרית כמדד למעמד חברתי וערך אישי, ושל זילות האקדמיה מצד כמה פוליטיקאים. ככלל, השכלה הומנית רחבה ולכל הפחות סקרנות ופתיחות אינטלקטואלית אינה מאפיינת את השכבה הפוליטית הנוכחית. בתקשורת מעדיפים לפרסם מאמרים קצרים ואין עניין בדיונים על שאלות שברוח. מסות כסוגה ספרותית פומבית נעלמה מדפי העיתונים או מסתתרת בכתבי עת אזוטריים. הוצאות ספרים מבקשות ממחברים של ספרי עיון מימון מלא שמגיע לרוב לכחמישים אלף שקל. קיים מימון ציבורי מוגבל לספרים אלו, ולרוב מחבריהם מכוונים לקידום האקדמי על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל. לא הקורא הממוצע עומד לנגד עיניהם. בשנות החמישים פנה בן גוריון, אינטלקטואל בעיני עצמו אך מנהיג בעל עוצמה, לחמישים מחכמי ישראל בשאלה מיהו יהודי וקבע את מספרם של יוצאי מצרים. אלו היו נושאים שעורר דיון ציבורי מעבר לכותלי האקדמיה. למעשה, כותלי האוניברסיטה העברית אז היו פרוצים לשני הכיוונים. הייתה קירבה בין ראשי האוניברסיטה למפלגת השלטון, ובין השלטון לשאלות שברוח. בשנות השישים בימי חנוכה היסטוריונים התבקשו לברר בדיונים ציבוריים ובמסות בעיתונים עד כמה ההיסטוריה החשמונאית רלבנטית למדינת ישראל. כיום אף פוליטיקאי ישראלי לא עושה דבר דומה. די לעיין ברשימת רבי המכר של ספרים ולראות מה מסווג כספרי עיון כדי להבין עד כמה הידרדרה הזירה הציבורית. חקר ההיסטוריה היהודית היה אבן הראשה של הנאורות וההשכלה היהודית והוליכו להקמת התנועה הציונית. זו הייתה תנועה הציונית בעלת מודעות היסטורית וכך גם מדינת ישראל הצעירה.  

קולה של האקדמיה מראשיה ומטה נאלם בכל הקשור לניהול ארכיונים היסטוריים, מסגירת אולם הקריאה בארכיון המדינה דרך סגירה מחדש של תיקים שבעבר נפתחו ותוכנם פורסם בספרים, הטלת צנזורה צבאית על תיקים שארכיון המדינה סורק ושולח במייל למי שמבקש, וכלה באי קיום חוק הארכיונים מצד הממסד הביטחוני והארכת חיסיון על תיקים מסוימים מחמישים לתשעים שנה בנימוק של פגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה. נימוק זה לא תמיד עומד במבחן הביקורת ההיסטורית הגם שהוא זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד בג"צ. אגב, בפסקי דין שבחנתי בג"צ לא היטיב לטפל בחומר היסטורי. היסטוריונים כפרטים מוחים על החלטות אלה כמו גם על מצבו העלוב והמוזנח של הארכיון ההיסטורי בעיריית ירושלים. ארכיון זה אוצר חומר יקר ערך מסוף המאה ה-19 ועד היום. למסמכים שבו יש לו חשיבות לאומית ולא רק עירונית. ההנהגה האקדמית אינה מתגייסת כיחידה אחת למאבק ציבורי בממסד על נושאים אלו ודומים להם שמהווים תשתית לכל מחקר היסטורי.  

אז מה עושים? השינוי יבוא משני הכיוונים – ההיצע והביקוש. את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית. במקביל, יש לעבוד על הרחבת הביקוש. עליהם לפנות לזירה הציבורית במאבק משותף עם הוצאות ספרים, עורכי עיתונים, סופרים ואומנים כדי להגדיל את ההקצבה הממשלתית לספרי עיון, תכניות תעודה היסטוריות ומיזמים של מה שבאנגלית נקרא public education. בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה. מעבר להגדלת המימון הציבורי, על עורכי עיתונים ובכירי עולם התקשורת להירתם להגדלת הביקוש בתיאום עם אנשי אקדמיה ותרבות. הגדלת ההיצע והביקוש לא צריכים להיעשות במדיום הכתוב בלבד אלא גם במדיום החזותי. זו אחריות ומשימה ששותפים לה הן האקדמיה והן העוסקים במילים ובסמלים חזותיים. האם הם מוכשרים ומוכנים לכך? לפחות שינסו.       

הקישו כאן למאמרים הקודמים בסדרה:

אור-אל ביילינסון: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור, אבל איך?

דני אורבך:  האם תחום ההיסטוריה דועך?

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

שירים לאומיים כמו "עמוד האש" מציגים לנו נקודת מבט מפתה על העבר: הציונות צדקה תמיד, נצחונה היה מובטח, ואלו שהתנגדו לה היו תועים אבודים במדבר. התנועה הלאומית הסינית טוענת, באותה נימה, ש"מפלגת האומה" המהפכנית ייצגה את שלטון העם בהתהוות, וכל מתחריה היו "ברוני מלחמה" מרושעים שמקומם בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם מדובר, אחרי הכל, באשליה מתעתעת שמונעת מאיתנו להבין את העבר כהווייתו. האם נוכל להשיל מעצמנו את הידע בדיעבד ולהיכנס, באמת, למכונת הזמן? ינשוף היסטורי לוקח אותנו לעבר כפי שראו אותו יהודים, סינים ואחרים בזמן אמת.

מנקודת ראות ציונית, אין ספק שאחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם הוא עמוד האש (מילים: אהוד מנור, לחן: שם טוב לוי). הדימוי התנכ"י העוצמתי משקף תנועה שנזכרת בדרכה הקשה, בטוחה בצדקתה וגאה בנצחונה. אך מעל הכל – מספחת אליה את מתנגדיה השונים. לא מנסה להביס אותם, אלא לגרום להם להכיר בטעותם ולהצטרף אליה:

להגיד לפזורי העם

לתועי המדבר אי שם

בואו לכאן מצפון, מִיָם,

נגב וקדם

כמו נבואה, הציונות מציגה את עצמה בדיעבד כמי שצדקת הדרך היתה בידה תמיד, אולם רק מעטים הבינו זאת בזמן אמת:

לילות רבים סבב בדרך,
הפציע בעיני מי שחלם.
הינחה בחושך אלי ארץ
ממנה לא ימוש אורו לעולם.

וגם ככזאת שמייצגת את המחר, וכזו שהעתיד שייך לה:

עמוד האש, עמוד השחר – קם

ההתרגשות הזאת, שאוחזת גם בי אישית כציוני, היא בדיוק הגורם המתעתע ביותר בעיניהם של היסטוריונים, וכל אדם אחר שרוצה להתקרב ככל האפשר לאמת ההיסטורית מבעד לערפילי העבר. אחד המכשולים הגדולים ביותר להבנת תקופות של מאבקים לאומיים, היא הנטייה של תנועות מנצחות להבין את העבר דרך אותו ניצחון, ולרמוז שמטרתן היתה לגיטימית תמיד, וכל יריביהן היו "תועי המדבר". הקונטקסט ש"עמוד האש" מתייחס אליו הוא, כמובן, הויכוחים הפנימיים העזים בקהילות היהודיות השונות במאה העשרים. כשמסתכלים על הדברים בזמן אמת, הציונות היתה אלטרנטיבה אחת מבין רבות לסדרת המשברים שנקראו אז "הבעיה היהודית", בעצמה אחת מסדרת שאלות אתניות ולאומיות שלובות זו בזו בעידן שנודע לימים כ"עידן הבעיות". ההיסטוריונית הולי קייס כתבה בספרה המבריק, הנושא שם זה, כי העולם של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אימץ את הגישה הפרלמנטרית הבריטית לפתרון בעיות: נוטלים נושא, נושאים ונותנים עליו, לומדים את העובדות מכל הצדדים ובסופו של דבר מציעים פתרון. לשאלות האתניות השונות (הבעיה הגרמנית, האירית, היהודית, הצוענית וכדומה) הוצעו לפעמים פתרונות של אמנסיפציה ושחרור, לפעמים של רפורמה, ולעיתים תוכניות רצחניות של גירוש והשמדה. הנקודה הקריטית מבחינתנו, היא שהיהודים עצמם הכירו בכך ש"יש איתם בעיה", שמצבם כמיעוט לא אהוב במערב, מרכז ובעיקר מזרח אירופה דורש פיתרון מיידי כלשהו.

במסגרת כל אותן קבוצות יהודיות שהציעו "פיתרון" לבעיה, הציונות – שבדיעבד ראתה את עצמה כ"עמוד האש" (קרי הפיתרון היחיד) – היתה רק קבוצה אחת מבין רבות, ולא בהכרח האטרקטיבית שבהן. התחרו בה היהודים הסוציאליסטים שנודעו כ"בונדיסטים", המהפכנים הקומוניסטים שהאמינו שהפתרון לבעיה היהודית הוא מהפכה עולמית, האוטונומיסטים שרצו אוטונומיה תרבותית בפולין, המתבוללים שטענו בלהט כי היהודים צריכים להשתלב כאזרחים שווי זכויות בארצותיהם, ועוד קבוצות רבות ושונות. הטענה שהפיתרון לבעיה היהודית הוא הגירה לארץ רחוקה, נידחת ומוכת ביצות – היתה רחוקה מלהיות מושכת או מובנת מאליה. זאת ועוד: לקבוצות שהתנגדו לציונות, כל אחת ואחת מהן, היו קבלות: החרדים טענו שדרכם שימרה את העם היהודי אלפי שנים; המתבוללים הצליחו להשיג אמנספיציה (שוויון אזרחי) ברוב הארצות; הבונדיסטים השיגו הישגים רבים עבור מעמד הפועלים היהודי הרחב, והחלום הקומוניסטי הצביע על עולם זוהר ומבהיק, נטול אנטישמיות. הטענה הציונית כאילו כל אלו היו "תועי המדבר" נראתה מוזרה מאד בשנות העשרים של המאה העשרים, למשל. היא הפכה להיות הגיונית רק לאחר השואה – שהשמידה באופן יסודי כמעט את כל מתחריה של הציונות, הגשימה את נבואותיה השחורות ביותר, והשאירה אותה (לא בכוונה, יש להדגיש!) כאחת האופציות האטרקטיביות היחידות.

כאן יש להדגיש: מי שמנסה להבין את העולם היהודי, למשל, כפי שהיה בתחילת המאה העשרים, חייב להשתחרר לרגע מקונספציית "עמוד האש" האנכרוניסטית שיש לכולנו, אחרת לא נוכל להבין אפילו את רגשותיהם ומחשבותיהם של ציונים באותה התקופה. כידוע, בני אדם מפרשים את הדברים שהם רואים ושומעים לאור איזשהו "מכלול", העולם שהם רואים בכוליותו. באופן הזה, פטריוט ישראלי מפרש את הציונות לאור הרבה מאד דברים שידועים לו, כמו למשל השואה, תוצאות מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל. לציוני שפעל ברוז'ינוי, בריגה או בוילנה בתחילת שנות העשרים לא היתה את הוודאות הזאת. אף אחד לא ידע מי מהתנועות היהודיות השונות צודקת, מי "תועה במדבר" ומי מובילה אותנו בנתיב הנכון בעקבות עמוד האש. ציונים אז, במילים אחרות, נאבקו למען רעיון מפתה אך אופוזיציוני שהצריך אמונה רבה, ונצחונו כלל לא היה בטוח. לא היה להם את הביטחון ואת שביעות הרצון העצמית של ישראלים היום, אלא להט בעיניים שמאפיין מהפכנים שההפסד המוחלט עומד מול עיניהם בכל רגע נתון. ואם אנחנו רוצים להבין את ההיסטוריה, להבין אותה באמת, אנחנו צריכים להתנער מה"מכלול" שלנו ולנסות, ככל האפשר, לראות את העולם כפי שראו אותו בשנות העשרים.

אם נמשיך להשתמש במשל של עמוד האש, הרי שבשנות העשרים היו הרבה מאד עמודים כאלה, שכל אחד מהם התיימר להאיר את הדרך לצד השני של המדבר (ברוח "הבעיה היהודית", כולם הסכימו שיש מדבר וצריך לחצות אותו). לחרדים היו פנסים ותיקים ושחוקים עם אור יציב, שהנחו אותם באותה דרך חתחתים שהעם היהודי הלך בה לשיטתם אלפי שנים. המתבוללים פנו לעבר אור גדול, דרך סלולה וגדולה שהובילה למקום יישוב, תוך התעלמות מהבריונים בצידי הדרך שהקמיצו אגרופים ושלחו בהם מבטים עוינים יותר ויותר, וגם הקומוניסטים חיפשו אור גדול בדרך לא סלולה, שהיה אמור להפציע ממש מרכס ההרים הקרוב, ממש מעבר לפינה. אפילו האוטונומיסטים, אינטלקטואלים כמו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ראו אור נסתר וגדול בעיניהם, שמפציע מתוך התעמקות בהיסטוריה היהודית. מי היה יכול להיות בטוח, באותם ימים, איזה אור מוביל לביטחון ושגשוג, ואיזו פאטה מורגנה מובילה אל התהום?

בהיסטוריה סינית יש דוגמא טובה לא פחות, להבדלים בין האופן שבו עולם נראה לבני התקופה – והאופן שבו הוא נראה בדיעבד. מי שיקרא ספרי היסטוריה סטנדרטיים של סין היום, ילמד שבשנות העשרים המדינה נקרעה בין שליטים צבאיים מרושעים שנקראו "ברוני מלחמה". ביניהם, כך אומרת ההיסטוריה הסטנדרטית, צמחה לאט לאט תנועה מהפכנית, "מפלגת האומה", שייצגה מעין שלטון לגיטימי בהתהוותו. בהדרגה, מפלגת האומה חיסלה והביסה את ברוני המלחמה, ויצרה את אותה תנועה לאומית סינית שנאבקה במלחמה הירואית מול הפולשים היפנים. מכאן מתפלגות הדרכים: ברפובליקה העממית של סין, יטענו כי מפלגת העם התנוונה, ויורשתה האמיתית היתה המפלגה הקומוניסטית. בטייוואן, לעומת זאת, הנראטיב הרשמי רואה את מפלגת האומה של צ'יאנג קאי-שק כיורשת הלגיטימית של התנועה המהפכנית. אולם שתי המדינות הסיניות מסכימות ש"ברוני המלחמה" למיניהם היו בלתי לגיטימיים, מעין רוע שחובה היה לבער בכדי להקים את המדינה הסינית המודרנית. הנראטיב הזה, יש לומר, חדר גם לספרים נייטרליים, שלא משתמשים בשמות תואר רגשניים בכדי לגולל את הסיפור ההיסטורי. די בכך שאנחנו קוראים לרוב השליטים שנאבקו על סין בשנות העשרים "ברוני מלחמה", ומשתמשים בשמות הייחודיים "מפלגת האומה" ו"המפלגה הקומוניסטית" כדי להעביר את אותו המסר: שתי תנועות לאומיות-מהפכניות שמתחרות בהמון ברוני מלחמה אחיד בשחיתותו המוסרית ובצבעיו הכהים. במילים אחרות, רוב ספרי ההיסטוריה אימצו את נראטיב "עמוד האש" של התנועה הלאומית הסינית.

https://www.youtube.com/watch?v=37wZzgKiU8o

המציאות בשטח, מיותר לומר, היתה שונה לגמרי. היסטוריונים שחקרו את שנות העשרים מנקודת הראות והתנאים של אותה התקופה, גילו שמבחינת רוב הסינים, לא היתה אחידות בין המון "ברוני המלחמה", וכל עוד היה סיכוי שאחד מהם יצליח להשתלט על המדינה ולאחד אותה, חלק מהאזרחים גילו להגונים שביניהם סימפטיה מסויימת. רק לאחר מלחמה הרסנית, רצחנית וחסרת תוחלת בין שתי קואליציות של שליטים כאלו ב-1924, שהסתיימה בתיקו מדמם, התחיל הכינוי "ברוני מלחמה" להיות פופולרי באמת, ורוב העם הסיני מאס במושלים הצבאיים באשר הם. אבל אפילו אז, הן מפלגת האומה והן המפלגה הקומוניסטית נחשבו בעיני רוב הסינים לברוני מלחמה לכל דבר, לא שונים באמת מהיתר. רק בהדרגה, ובמיוחד לאחר שניצחו והביסו את שאר ברוני המלחמה, נתפסו המפלגות המהפכניות הללו בעיני רוב העם כשונות באופן מהותי מיתר הברונים. גם בנקודה זו, תפיסת "עמוד האש" מבוססת על ראייה בדיעבד.

כאן העניינים מסתבכים עוד יותר, מפני שגם קוראי ההיסטוריה, וגם ההיסטוריונים שחוקרים אותה, הם אנשים עכשוויים. אנחנו לא רובוטים, ולא חוקרים אובייקטיביים לחלוטין, ולעיתים קרובות יש לנו דעות בנוגע לציונות, ללאומיות הסינית וכדומה. אני, למשל, באמת מאמין שהציונות צדקה, גם בשנות העשרים, אך מנסה להזכיר לעצמי באופן אקטיבי שרוב האנשים באותה תקופה לא האמינו בכך. העבר, כך אמר סופר בריטי מפורסם, "הוא ארץ זרה". הניסיון להיכנס אליו מצריך מאמץ אקטיבי להשיל מאיתנו לרגע את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו, מאמץ שיכול להצליח באופן חלקי בלבד – וגם זה במקרה הטוב.

דמיינו לעצמכם את הסיפור הבא: סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקת שוחד עם חברת מטוסים אמריקאית. לפי העסקה, כללי המכרז ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אף חייל סביר לא יבין את משמעות הפקודה, אך אסף, שמתמחה בכך, מודע היטב להשלכות הצפויות, ובכל זאת ממלא אותה כדי לזכות בקידום. מה צריך להיות דינו של אסף? הינשוף צולל – שוב – לנבכי הפקודה הבלתי חוקית בעליל.

דמיינו שאתם חיילים בסערת קרב, או בפטרול מאובק באיזו גבעה, והמפקד שלכם נותן לכם פקודה שאתם יודעים בוודאות שאינה חוקית: למשל, לטבוח קבוצה של ילדי גן שעוברים במקום, לאנוס שבויות, לבזוז מכשירי טלפון חכם מחנות, או להשחית רכוש פרטי למטרה שאינה צבאית. לפי הדין הישראלי, וכן ספרי הדינים של רוב הצבאות המודרניים, אתם חייבים לסרב אחרת תועמדו למשפט פלילי. אמנם, חייל לא צריך לבדוק את החוקיות של כל פקודה שהוא מקבל, אבל חובה עליו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יסוד ה"עלילות" הנ"ל הוגדר כהאי לשנא על ידי השופט בנימין הלוי בפסק הדין המפורסם של טבח כפר קאסם (1958):

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

בית הדין של כפר קאסם עסק במקרה של פשע מתועב שאין ולא יכולה להיות עליו מחלוקת: ירי במכוון על אזרחים ערבים שומרי חוק, גברים, נשים וילדים, שחזרו הביתה בשעת עוצר שלא ידעו על קיומו. אולם מה קורה במקרים יותר אפורים ומסובכים? מה דינו, למשל, של חייל שמילא פקודה לחבל במתכוון בציוד בסדנא צבאית כדי שהיחידה תקבל ציוד חדש? האם ניתן להרשיע נהג שהסא"ל הורה לו לנסוע במהירות מופרזת המסכנת חיי אדם כדי להגיע בזמן למסיבה פרטית? בשנים האחרונות, העמקתי בנושא המרתק הזה, בעיקר כדי להבין כיצד השפיע העדר המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל על הצבא היפני. בין היתר השתתפתי בקורסים, קראתי ספרי משפט ואפילו עבדתי על מאמר משותף עם ד"ר זיו בורר, מומחה בינלאומי לנושא מאוניברסיטת בר אילן. ד"ר בורר מצא ראיות לקיומם של מושגים הדומים לפקודה בלתי חוקית בעליל בחוק הרומי, בקודים שונים של ימי הביניים, במשפט המקובל הבריטי ובמקורות אחרים. במאמר המשותף שלנו על פקודה בלתי חוקית בעליל בצבא היפני, אנחנו מונים מספר גישות מרכזיות לנושא שקיימות (או היו קיימות) בצבאות מודרניים מרכזיים (רשימה חלקית בלבד). כפי שתראו, כל אחת מהן בעייתית בפני עצמה.

גישת האחריות המוחלטת: לפי גישה זו, חיילים חייבים לסרב לכל פקודה שאינה חוקית. ציות לפקודות אינו מהווה הגנה בפני תביעה פלילית, ויכול לכל היותר להביא להקלה בעונש. גישה כזאת, שאומצה על ידי בעלות הברית במשפטי נירנברג וטוקיו, מייתרת ממילא את יסוד העלילות. יש לציין שמדובר בגישה לא ריאליסטית, מפני שאף צבא לא יכול לצפות מכל חייל לבדוק את דקדוקיה המשפטיים של כל פקודה. האם נרשיע חיילים שהקימו בפקודה מבנה שהתברר בדיעבד כנוגד את חוקי התכנון והבנייה של עיריית ראשון לציון? במצב כזה, חיילים יהססו למלא הרבה מאד פקודות חוקיות, מחשש שעברו על תקנה כלשהי ויאלצו לתת על כך את הדין.

בפועל, צבא ארצות הברית אימץ את הגישה הזאת בעיקר כלפי יפן וגרמניה המובסות (וגם לא תמיד), אך היה רחוק מלהחיל אותה על חייליו שלו, גם כאשר ביצעו פשעי מלחמה מחרידים כמו טבח מי לאי במלחמת וייטנאם. בבריטניה אנחנו רואים גישה כזאת כבר במאה ה-18, כאשר בית הלורדים פסק שחייל חייב לסרב למלא פקודה בלתי חוקית "אפילו אם הגיעה מהמלך". אולם בפועל, הפסיקה הבריטית עידנה זאת למקרים חמורים יותר של פקודה בלתי חוקית בעליל.

גישת "ישיב המפקד" (לטינית: respondeat superior ) היא הגישה ההפוכה לגישת האחריות המוחלטת. לפי גישה זאת, חיילים לעולם לא יורשעו כי מילאו פקודה בלתי חוקית, ולא משנה מה עשו. גם כאן, יסוד העלילות מאבד משמעות. אם חיילים ביצעו פקודה שאינה חוקית, ניתן לתבוע ולהעניש רק את המפקד שהוציא אותה. בפועל, זו גישה מסוכנת אפילו יותר מגישת ה"אחריות המוחלטת". ראשית כל, היא עלולה לתמרץ מעשי טבח ופשעי מלחמה. אם צה"ל היה מאמץ את הגישה הזאת בפרשת כפר קאסם ספק אם היה אפשר להרשיע אפילו נאשם אחד, מכיוון שעד היום לא ברור לחלוטין בוודאות הדרושה במשפט פלילי מהיכן הגיעה הפקודה.

עם זאת, הבעיה ב"ישיב המפקד" חורגת מתמרוץ פשעי מלחמה. כבר במאה ה-19, הבחין המלומד הבריטי סטפן שגישה כזאת יכולה לדון צבא לאנרכיה, מפני שהיא מאפשרת לחיילים לירות בקולונל בפקודתו של הסרן, או לערוק לאויב במצוותו של מפקדם הישיר. לפיכך, רוב המדינות שאימצו את הגישה הזאת, למשל צרפת במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, עשו זאת עם סייג חשוב. חיילים פטורים מעונש אם מילאו פקודה לא חוקית, אבל רק עם הפקודה הזאת נועדה לשרת את האינטרסים של הצבא. פקודה שאינה קשורה למטרה צבאית אינה מחייבת, ומיותר לומר שאיש לא יזכה בחסינות אם מילא פקודה למרוד, לבגוד או לרצוח את מנהיגי המדינה. הצבא היפני, שסירב לאמץ סייג כזה מסיבות של קדושת המשמעת הצבאית, אכן דן את עצמו למרידות בלתי פוסקות בדיוק כפי שחזה סטפן.  

גישת "חומרת המעשה": לפי גישה זאת, חייל יזכה בחסינות אם מילא פקודה לא חוקית, אלא אם המעשה שהפקודה מורה לבצעו מתועב במיוחד מבחינה אנושית ומוסרית. לגישה הזאת יש תמיכה בפסק הדין של כפר קאסם ("פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה… והיא דוקרת את העין, ומקוממת את הלב") וכן במקורות שונים של החוק הבריטי והדין הצבאי הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחן זה הוא אובייקטיבי. כלומר, הוא חל בין אם החייל מבין את חומרת המעשה ובין אם לאו. בניסוח אחר, הוא יכול גם להתאים למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל". החייל יורשע בלי קשר לשאלה אם היה מודע סובייקטיבית לאי החוקיות, אלא לשאלה האם הפקודה עברה סף מסויים של חומרה מוסרית.

הגישה הזאת תואמת לאינסטינקטים המוסריים שלנו, אבל היא יכולה להיות בעייתית מאד בפועל. מה נעשה אם מפקד מושחת הורה לחיילים להתקין בטנקים מפלטי גז פגומים שייסכנו את חייהם של הצוותים בעתיד, אולם המפרט הטכני של המפלטים היה כה מסובך עד שלאף אחד מהחיילים לא היה סיכוי לדעת שיש בו סכנה? אמנם המעשה חמור מאד מבחינה מוסרית, אבל אנחנו דנים חיילים למאסר על לא עוול בכפם.

גישת הידע בפועל: לפי גישה זו, שהיתה קיימת בדין הגרמני הישן לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, חייל יזכה בחסינות אם ימלא פקודה בלתי חוקית, אבל רק אם הוא לא ידע ולא הבין שהיא אינה חוקית. אם החייל מודע לאי החוקיות של הפקודה, ההגנה הפלילית לא תעמוד לו והוא עלול למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. הדין הזה חל גם על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ואפילו על הס"ס. במשפט אייכמן, פירש בית הדין הישראלי את הגישה הזאת כדומה לדוקטרינה הישראלית של פקודה בלתי חוקית בעליל, ולכן טען שאייכמן היה חייב לסרב לרצוח יהודים אפילו לפי חוקי הס"ס שלו. גם גישה זו, כמובן, אינה נטולה מבעיות. אם נאמץ אותה כיצד נענה לטענות של חלק מרוצחי כפר קאסם, שטענו שבעיניהם הרג ערבים היה חובה פטריוטית? אמנם מעשי רצח ואונס מתועבים בעיני כל אדם סביר, אך האם נפטור מעונש חייל פסיכופט שסובייקיטיבית לא מבין את משמעותם?

גישת המבחן המשולב: גישה זו היא אולי הדומה ביותר למושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" כפי שהתפתח בפסיקה הצבאית הישראלית לאחר משפט כפר קאסם, והיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. לפי המבחן המשולב, יש קודם כל לבדוק האם החייל היה מודע לאי החוקיות של הפקודה. אם היה מודע – יעמוד לדין. אבל גם אם החייל לא היה מודע לאי החוקיות של הפקודה, יש לבדוק האם "חייל סביר" היה צריך להיות מודע לאי החוקיות הזאת באותן נסיבות. למשל, חייל כהניסט שחושב שזה דווקא חוקי לרצוח ערבים, לא יזכה להגנה אפילו אם סובייקטיבית לא הבין שהפקודה בלתי חוקית. פס"ד כפר קאסם רומז למבחן כזה במילים "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

המבחן המשולב יכול לגרום, כביכול, לפסיקות אבסורדיות. האם צריך להרשיע חייל שביצע פקודה שאי החוקיות שלה קלושה ולא ברורה, רק כי במקרה ידע, או סיפרו לו, שהפקודה אינה חוקית? כדי לראות מדוע לפעמים ראוי להרשיע חייל כזה, תחשבו על המקרה הבא, שהמצאתי לצורך הפוסט:

סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקה מושחתת עם חברת מטוסים אמריקאית, במסגרתה "ייתפרו" תנאי המכרז ויתרופפו סייגי הבטיחות, כך שחברה זו תזכה במכרז רכש. זאת ועוד, נהלי הבטיחות החדשים ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אסף ממלא את הפקודה כדי לזכות בקידום.

מה יהיה דינו של אסף במקרה שלפנינו? הוא הרי מילא פקודה פושעת, שיכולה לגרום הפסדים אדירים לצבא ואפילו להרוג טייסים ישראלים, אלא שאי החוקיות של הפקודה הזאת אינה ברורה לאף חייל ישראלי סביר, ואפילו למשפטן סביר, אלא רק למומחה מכרזים שמצוי בנבכי הרכש של חיל האוויר. היא אמנם לא "דוקרת את העין ומקוממת את הלב" אלא לכל היותר מעוררת פיהוק אצל החייל הממוצע, אבל אמורה לדקור את העין ולקומם את הלב של סגן אסף, שמבין היטב את משמעותה.

מקרה כזה דורש, כמובן, הפעלה של המבחן המשולב, ככל הנראה ביחד עם גישת "חומרת המעשה", אולם גם כאן אנחנו לא פותרים את הבעיות. ראשית כל, יהיה קשה מאד להוכיח בבית המשפט שאסף אכן ידע והבין את אי החוקיות של הפקודה ואת השלכותיה החמורות. אולם מה נעשה במקרים פחות חמורים, למשל של מכונאי שמקבל הוראה (שהוא מבין היטב) לחבל בציוד באופן שלא יגרום נזק לחיי אדם, רק כדי שעובדי הסדנא ילכו מוקדם יותר הביתה או יקבלו מלאי חדש? לשאלה הזאת, שעומדת לעיתים קרובות יותר ממה שאתם משערים לפתחי בתי דין צבאיים, אין פתרון פשוט וקל.

כשמפעיל סוכנים ישראלי מורה לחסל אויב נאצי שנוא, מה הוא מרגיש? עדות מוזרה ששמעתי על הקריירה של יצחק שמיר במוסד, לקחה אותי עשורים אחורה לעיירה נשכחת בפולין, ומשם להרים ולנהרות של וייטנאם וסין. הינשוף על בועות לשוניות ותרבותיות, ציוניות וקונפוציאניות, שלוקחות אותך הרחק מארץ מולדתך ומחברות אותך רגשית למקומות שלא ראית אלא בדמיון.

מי ששואל אותי מה חקרתי בארבע השנים האחרונות, יגלה אולי שהתחקיתי אחרי עקבותיהם של מרגלים, סוחרי נשק ושכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, מלחמת העצמאות של אלג'יר והסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך המחקר לספרי, Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War, שיצא כבר באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה גם בעברית בהוצאת כינרת-זמורה, התעמקתי בין היתר גם במבצעי ציד נאצים של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. אחת הדמויות העיקריות בסיפור שהתגלה לעיני היה יצחק שמיר, מפקד לח"י לשעבר וראש ממשלה לעתיד, שכיהן במחצית השנייה של שנות החמישים כמפקד יחידת מפרץ – צוות סודי שהיה אחראי על פעולות חשאיות במדינות ערב. לצד מעללים אחרים, שמיר פיקד גם על ניסיון ההתנקשות באלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד הפושעים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט כמדריך עינויים, מרגל לעת מצוא ויועץ מודיעין בסוריה. בספטמבר 1961, שלח אחד מאנשיו של שמיר חבילת נפץ לברונר, אך זו, למרבה הצער, רק הורידה אחת מעיניו של הפושע.

מטרת הפוסט הזה אינה לספר את סיפורו של ברונר ונסיונות ההתנקשות בו, עלילה שכבר גוללנו בסדרת פוסטים קודמת של הינשוף, אלא להיכנס לחידה צדדית שקשורה דווקא בדמותו של שמיר, איש המחתרת ומפעיל הסוכנים הקשוח. בתחילת המחקר, דמיינתי שהלה היה צייד נאצים נלהב ושש לנקמה. הרי מנחם בגין, כידוע, תיעב גרמנים, נאצים וכל מה שקשור בהם, ושמיר נחשב בפוליטיקה הישראלית לרביזיוניסט קיצוני בהרבה. הפתעתי היתה גדולה, כשעדים שהכירו את שמיר היטב סיפרו לי שהיה אדיש לחלוטין מבחינה רגשית למשימה. מבחינתו, ברונר היה מטרה בדיוק כמו כל מטרה אחרת, שמחסלים כי מקבלים פקודה. בוודאי שראה בו פושע הראוי למוות, אבל לא יותר, נניח, מכל מפקד משטרה בריטי או מחבל ערבי שחיסל במהלך הקריירה שלו. השואה והנאצים לא עניינו אותו במיוחד, סיפר לי אחד העדים. "הדבר היחיד שבאמת עניין אותו זה ארץ ישראל." ואכן, שמיר בחר לסיים את האוטוביוגרפיה שלו, סיכומו של דבר, במילים הבאות:  "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

האדישות היחסית של שמיר כלפי גרמניה, פולין והשואה, בניגוד ללהט הנקמה של בגין, ניכרת גם ביתר פרקי האוטוביוגרפיה. כשהוא מתאר את הקריירה שלו כשר חוץ, למשל, הוא מספר ביובש כיצד קידם קשרים עם גרמניה ועם פולין ככל שחשב שהדבר משרת את האינטרסים של ישראל, וחרף מודעותו לעבר, התייחס אליהן בקור רוח דיפלומטי, פחות או יותר כמו לכל מדינה אחרת. כשביקר לקראת סוף הקריירה שלו בעיירת הולדתו, רוז'ינוי (אז בפולין, כיום בשטח בלארוס), היה אדיש לחלוטין לאנשים, לנופים וגם לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה. בעיניו, המקום היה חסר משמעות לחלוטין. וככל שהתחלתי לחפור, גיליתי שהאדישות הזאת אינה סוף פסוק, אלא כיסוי לתופעה הרבה יותר מעניינת.

הדברים אינם מובנים מאליהם, אפילו ליהודים שמשפחותיהם נספו בשואה. ב"ספר השירות והבלדות" שלו, מתאר הבארד היהודי שמשון מלצר את הרגשות החזקים שהוא חש, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, כלפי עיירת הולדתו. אצל ניצולי שואה רבים הרגשות הללו הפכו, לאור המאורעות הטרגיים, לזעם, שנאה, כעס וחרם. אחרים דווקא ביקרו בעיירותיהם הישנות בהתלהבות, לפעמים כעבור שנים, וניסו לחפש מקומות מוכרים. אבל מאיפה מגיעה האדישות של שמיר? רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הספר, כאשר הוא מתאר את ילדותו ברוז'ינוי:

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" – רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות…. לא ראיתי את עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית –  כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא-יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחנית ביניים, בדרכו למקום אחר.

שמיר לא היה היחיד. בני מיעוטים רבים מספור באירופה שלפני המלחמה הגדולה, ובין שתי המלחמות, גדלו ב"בועות לשוניות" שהיו מנותקות מהסביבה שלהם. בפולין, באופן ספציפי, היו מיעוטים יהודיים, גרמניים, בלארוסיים, ליטאיים ואוקראיניים שנלחמו נגד רוב שוביניסטי על שפתם ועל תרבותם, או במילים אחרות, על הזכות להיות "בועה" שכזאת. אולם כמעט כל הבועות הלשוניות של מיעוטים בעולם היו מקומיות. היידיש, האוקראינית, הליטאית והגרמנית היו שייכות לארץ ונטועות בנופיה, בהיסטוריה שלה, בתולדותיה. העברית של שמיר, לעומת זאת, כיוונה למקור אחר, רחוק, שכל כולו היה פרי הדמיון: ארץ ישראל כפי שהצטיירה בשיעורים במוסדות ציוניים דוברי עברית, שרוב הנוכחים בהם לא ראו אותה מעולם. אולם התיאורים היו מדוייקים מספיק בשביל ששמיר יזהה את הארץ וירגיש בה בבית כמעט מהרגע הראשון שעגן בחופיה. זאב ז'בוטינסקי, לצד היותו ציוני, היה גם אירופי קוסמופוליטי, משכיל להפליא ובן בית בתרבות המערבית הקלאסית והמודרנית. מנחם בגין, לצד היותו יהודי, ישראלי וציוני, היה פולני, כל כך פולני, עד שחלק מנאומיו נגד גרמניה בשנות החמישים נשמעים לא רק כהתחשבנות על השואה אלא גם כחשבון היסטורי פולני על כל העוולות שגרמניה ביצעה כנגד ארץ הולדתו במאות השנים האחרונות. לכן גם הציע, בניגוד לכל היגיון פוליטי, שישראל תכרות ברית עם פולין (הקומוניסטית!) נגד גרמניה המערבית. שמיר היה כמו טיל מונחה מטרה – לארץ ישראל. כל החינוך שלו, כל האופן שבו גדל, היה מנותק לחלוטין ממקום הולדתו.

באופן מפתיע, מצאתי מקבילה לבועה הלשונית ששמיר גדל בה דווקא במקום רחוק ושונה מאד ממזרח אירופה ומארץ ישראל: העולם הקונפוציאני שסבב את סין. לפני המאה ה-19, ובמקומות רבים גם עמוק לתוך המאה העשרים, אינטלקטואלים בארצות קונפוציאניות כמו וייטנאם גדלו בחינוך סיני קלאסי שהיה מנותק לחלוטין מהנופים, המורשת וההיסטוריה של מולדתם. הם שיננו טקסטים של קונפוציוס ומנציוס, התרגשו מהשירה הסינית הקלאסית, כתבו בתי שיר וסיפורים על הנופים הסיניים והשתמשו ברפרנסים תרבותיים מסין העתיקה, ולרוב לא מהמקומות שבהם גדלו. למעשה, לאינטלקטואל וייטנאמי טיפוסי היה הרבה יותר במשותף עם אינטלקטואל סיני, יפני או קוריאני, שאותם לא ראה מעולם, מאשר עם האיכר הוייטנאמי שגר בכפר לידו. המורשת הסינית הקלאסית המשותפת אפשרה לאנשים הללו לתקשר ולבנות רשתות אחד עם השני. כשנפגשו, לא יכלו לדבר זה עם זה, אבל כתבו סימניות סיניות קלאסיות במכחול. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, שנת 1872, הצליח שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי לרגש את המשנה לקיסר סין עד דמעות כשכתב, בהינף מכחול, שיר קינה בסינית קלאסית לכבוד אחיו שנפטר זה עתה.

 ההבדל הגדול בין המקרים הוא שבעולם הקונפוציאני, ואפילו בסין עצמה, התרבות הקונפוציאנית של המשכילים נחשבה כמכשול ללאומיות הצעירה והמתחדשת, ומובילי התנועה הלאומית ראו בה פיגור אנכרוניסטי שיש למגר או לפחות לשנות באופן משמעותי. הלאומיות הרי הדגישה את הספציפי, המקומי, הייחודי, ונאבקה תמיד בגישות אוניברסליות שמשכו אותך למקומות אחרות שאינם מולדתך. כשהפציעה התנועה הלאומית הוייטנאמית בסוף המאה ה-19, אנשיה לעגו מרות לאינטלקטואלים, המשוררים והסופרים שדמיונם נדד הרחק לסין הקלאסית. "הם חיים ליד נהר המקונג אך לא רואים אותו, ובמקום זה כותבים שירים על הר טאי והנהר הצהוב [שבסין]", האשימו. כשהחלו יוצרים המזוהים עם התנועה הלאומית לכתוב ספרות וייטנאמית, הפרוייקט היה נטוע בבושה עמוקה. העלילות של כמעט כל היצירות הוייטנאמיות המפורסמות, לרבות האפוס החשוב ביותר של הארץ, "סיפורה של קיו", בכלל לא התרחשו בוייטנאם אלא בסין העתיקה. לכן, החל מירוץ לכתוב שירים וסיפורים המתרחשים בוייטנאם וחוגגים את תולדותיה.

לפיכך, סיפורו של שמיר חריג באופן מעניין. הבועות הלשוניות הציוניות שבהן גדל כמהו למקום רחוק ולא מושג, אולם לא כנגד הלאומיות אלא בשירותה. אכן, לאומיות שדמיינה את עצמה הרחק הרחק מהמקום שבו נולדה, עם כל ההשלכות של הדבר, היתה ככל הנראה ייחודית לתנועה הציונית.

ביום שישי, ה-8 ביולי 2022, יפן הזדעזעה. ראש הממשלה לשעבר שינזו אבה – אחד ממנהיגיה הגדולים והמובהקים של יפן המודרנית – נרצח מכדורי מתנקש בעיר נארה שבמערב המדינה. בשעה זאת, המשטרה היפנית טרם הצליחה להסביר את ההתנקשות או להבין את מניעי הרוצח. בינתיים, הינשוף מספר לכם מחדש על כמה מההתנקשויות הפוליטיות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, התקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז הקיסרי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1863 ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח קאצו לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי, נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה…

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.