בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הפער הוליד מתוכו תיאוריות קונספירציה, שגישרו על המרחק בין הציפיות למציאות. במאמר אורח לינשוף, טוען עומר דנק, נווט קרב לשעבר, חוקר אסטרטגיה ומרתוניסט, שתופעה דומה מתפתחת בימין הישראלי. ינשוף פוליטי-מדיני על ארמון החלומות של תומכי הרפורמה המשפטית.

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו, וככל שהמדינות ספגו מהלומות במציאות, כך צמחו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו תבוסות רבות נוספות, המשקפות את הערביות כאחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. חרף הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

יש הגדרות שונות במחקר לתיאורית קונספירציה, שמקורן בשתי אסכולות שונות: פילוסופיה, שמנסה לברר מהי תיאוריית קונספירציה ועוסקת במתודולוגיה לאבחן אותה; ופסיכולוגיה, מהגישה הפרוידיאנית, שמנסה לברר מהן הסיבות לתיאורית קונספירציה. אני מנסה להיות פרקטי קצת יותר לטובת הדיון המעשי. לכן, לצורך הפוסט הנוכחי אצמצם את ההגדרה של קונספירציה ל" ניסיון להסביר אירוע כלשהו באמצעות פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים." לתיאוריית קונספירציה יש עקרונות יסוד: ההשערה ידועה מראש; כל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציה; כל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, ולבסוף,  לא ניתן להפריך אותן.

בקווים כלליים, יש לתיאוריות קונספירציה שתי דרכים להתפתח: האחת, שמועות ורכילויות ספונטניות שהופכות לסיפור (מיתוס); השניה, אנשים שבמכוון מפיצים מידע לא מבוסס או שקרי כדי לקדם תיאוריה כזאת. בחברות בהן נחשפים למעט מידע או למידע חד צדדי, ואין גורם אמין שניתן לסמוך עליו, מתפתחות תיאוריות קונספירציה רבות. מסיבה זו, במדינות ערב יש נטיה בולטת להאמין בתיאוריות כאלה. למשל, בנוגע למעורבות המוסד באסון התאומים וחוסר האמון בכך שאל-קעידה אחראית לפיגוע הזה. גם האמון בפרוטוקולים של זקני ציון עדיין נפוץ במדינות אלו, ועותקים שלהם זמינים לקהל הרחב. חברה שיש בה תקשורת חופשית, אמון בשלטון, ושימוש במדע מצמצמת את התפתחותן של תיאוריות קונספירציה ספונטניות. דוגמא טובה להפצה מכוונת של תיאוריית קונספירציה היא הטענה של טראמפ לגבי זיוף הבחירות על ידי ביידן. הפצת הקונספירציה לוותה בכל כך הרבה שקרים, עד כדי כך שיותר משני שליש מהרפובליקנים האמינו בנכונותה.

כיוון שאנחנו לא יודעים מה התרחש באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, מקורות שאנחנו מאמינים להם. שלושת מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות (ממשלתיים ובינלאומיים), התקשורת והמדע. כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, ולקבל הסבר. כשאין בידינו הסבר מניח את הדעת אנחנו מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שהאירועים התפתחו בלי תכנון ושליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונה באלים, מתוך הצורך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

אם עסקינן בתיאוריות קונספירציה, חשוב לי להבהיר מה ההגדרה אינה כוללת. למשל, אמונות שגויות ומזיקות אינן בהכרח תיאוריות קונספירציה. הבה נבחן, למשל, את אמונתם של מתנגדי החיסונים שאלו גורמים לאוטיזם. אמונה זו אינה מוגדרת כקונספירציה, משום שאין כאן טענה שיד נעלמה עומדת מאחורי הדברים, אלא שאוטיזם הוא תופעת לוואי של חיסונים. נכון, יש הטוענים שהממסד עומד מאחורי ההסתרה, ומונע מחקרים בנושא. אבל אפילו אנשים אלו, ככל הידוע לי, אינם סבורים שהממסד עומד במכוון מאחורי תופעת הלוואי.

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע בהיפך הגמור. אני יודע שאני חוטא כאן בהכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות שמצדדות בה מסיבות שונות, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

ההפיכה המשטרית נתקלה בגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית – המומחים המקצועיים. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושופרות התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים עם קומץ עוקבים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות. משנה המשחק הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים הרלוונטיים לממשלה היא "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק מושך בחוטים, קיים מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה תפסה תאוצה, וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף אליה באופן ספונטני מרצונו תוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה. מדי שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמשתתפים בה כמה אלפי קשישים וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש במציאות המרה בליל גלנט. אבל כל זה לא בלם את נסיונות ההכחשה שנמשכים בכל שבוע. גם השבוע ינון מגל טען שלקפלן הגיעו רק 7000 מפגינים. יש גם תוספת קטנה של ציד סימנים לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה כי המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל.

ארמון החלומות של הימין הישראלי התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז. תומכי ההפיכה יכולים להכחיש עד שפניהם יכחילו, אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש את הבעיה עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל וצפויה החמרה נוספת בטווח הבינוני. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות החמישים עקב פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר אחרי כת שמנהיגתה הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון? מאמינים אחרים היו מרוסנים יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגבירו את אמונתם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה ניסיון לבנות את החזון החדש של תומכי הממשלה, כיוון שצריך להתמודד עם שברון החזון המקורי:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.

נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.

נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יתפעל את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר: צבא היבשה הוא נאמן יותר.

לבסוף, הבה נחליף את כלי הטייס המאויישים במטוסים ללא טייס, כי זהו כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיה. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו, אבל גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן.

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, בין אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן גם התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי: ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיכום, חשוב לי לומר, שאני מכיר ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, אך לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לאפוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

הייתם מאמינים שחבר כנסת ממפלגת הציונות הדתית, שלמד בכל מיני ישיבות נחשבות, הודה שלא ידע למצוא את הולנד על המפה עד גיל 31? מדהים בדיוק כמו העובדה שבצלאל סמוטריץ' לא צפה את התגובות בעולם להתבטאות שלו על מחיקת חווארה. לאליטה החרדל"ית, שמתיימרת להנהיג את מדינת ישראל, יש בעיה קשה: שילוב קטלני של אינטליגנציה, עומק ובורות מובנית בכל מה שנמצא מחוץ למרחב היהודי. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר מדוע חייבים להחזיר את "נהג הקטר" החדש לקרונות האחוריים.

לפני חודשים מספר, כאשר רק החל הויכוח על הרפורמה המשפטית, יצא לי לראות פוסט של יואב שורק, אינטלקטואל מוביל ממחנה הימין הדתי, שבו התהדר והתהלל על "חילופי האליטות" במדינת ישראל. שורק, רוח הדמוגרפיה בגבו, דיבר בהתנשאות על המחאה כהתנגדות אבודה של אליטה שוקעת, והציע אפילו, בנדיבות של מנצחים, לשלב בשלטון החדש נציגים של אותה אליטה ישנה. האליטה החדשה ששורק דיבר עליה היא – כמובן – אותה ברית של ליכודניקים "מסורתיים", חרדים ובעיקר חוד החנית הדתי-לאומי.

התביעה של חוגים מסויימים בציבור הדתי-לאומי, ובעיקר אלו שאפשר לקרוא להם "חרדל"יים", לעמדות ההנהגה הבכירות ביותר, אינה חדשה כמובן. מקורה בתסכולו של מיעוט אידיאולוגי, שחונך לראות את עצמו כאליטה שתנהיג את עם ישראל לעתיד גאולי, ותחת זאת מצא את עצמו שוב ושוב בתפקיד של שותף זוטר בקואליציה. הרעיון הבסיסי שקידמו במשך השנים אנשים כמו משה פייגלין, בין אם נקרא לו "מנהיגות יהודית" או "מנהיגות אמונית", נכשל אמנם פעם אחרי פעם, אך שמר על הפופולריות שלו בחוגים רחבים. לעיתים קרובות, הדוגלים בו עשו שימוש ב"משל הקטר". עד היום, טענו, הציונות הדתית היתה אחראית על הכשרות והיידישקייט ברכבת של מדינת ישראל, אולם מהקטר הדירו אותה. אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות המשל רכש לעצמו טון חריף ונואש יותר. מה לנו מרמת הכשרות במזנון הרכבת, אם הנהג מוביל אותה אל התהום? אם הציונות הדתית בגרסתה החרדל"ית רוצה להשפיע באמת על הכיוון שילך אליו עם ישראל, עליה לנהוג בקטר ולא למלא תפקיד שולי בקרונות. ודוק: החזון לא היה לבחור ראש ממשלה שהוא במקרה גם דתי, אלא מנהיג בעל תודעה שיוביל את האומה לפי החזון האמוני.

והנה, היום החוגים החרדל"יים אכן נוהגים בקטר. ראשית כל, הם השתלטו לחלוטין על האגף הפוליטי של הציונות הדתית ודחקו משם לחלוטין את החוגים הליברליים יותר. אלו הובסו ונעלמו בעקבות פרשת בנט, ומיעוטם מצאו מקלט במפלגות מרכז כגון המחנה הממלכתי. שנית, הם ניצלו את סחיטותו הפוליטית של נתניהו, עייף, חולה ומודאג ממשפטו, והקימו את ממשלת ה"ימין מלא מלא" הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. איתמר בן גביר הכהניסט, בדוקאי שב"כ לשעבר, הוא שר לביטחון לאומי, בצלאל סמוטריץ' שולט על קופת המדינה וגם על חלקים ממשרד הביטחון, טיפוסים כמו אבי מעוז שבעבר היו שייכים לשוליים הסהרוריים מקבלים מנהלות בלשכת ראש הממשלה, וגם בליכוד עצמו – גורמים חרדל"יים מובהקים כמו שלמה קרעי חזקים מאי פעם.

ומאז, אנחנו נתקלים בסיטואציות שאין לתאר אותן אלא כמתמיהות, אפילו מביכות עד מאד. תמיד תהיתי, למשל, מדוע בצלאל סמוטריץ' היה שר תחבורה מצויין, והתבלט בדיונים מקצועיים מסויימים בכנסת (למשל על דיני חדלות פירעון) כאדם משכיל וחריף מחשבה, אבל מתנהל באופן כל כך מזעזע כשר אוצר וכשר במשרד הביטחון. בהקשר זה, בולטת במיוחד החלטתו ההרסנית להקפיא תקציבי פיתוח למגזר הערבי ולמכינות אקדמיות מול התנגדות כל גורמי המקצוע, לצד התבטאויותיו המשיחיות על מדיניות כלכלית  (אם "בחוקותי תלכו" מדינת ישראל תשגשג) ומעל הכל, התדהמה שלו מהתגובה בעולם על קריאתו "למחוק את חווארה". סמוטריץ', ללא ספק אחד מהאנשים האינטליגנטיים ביותר במחנה החרד"לי, גילה בורות מוחלטת בנוגע להלכי הרוח במדינות החשובות ביותר למדיניות החוץ הישראלית, ואת הבורות הזאת הוא מלווה גם בזלזול מוחלט בעמדותיהם של גורמי המקצוע במשרד האוצר ומחוצה לו.

אצל אנשים פחות אינטליגנטיים מסמוטריץ' התופעה חריפה בהרבה. נדהמתי כאשר נחשפתי, דרך חיים לוינסון, לראיון של ח"כ אוהד טל ממפלגת הציונות הדתית. הלה, שהיה בכיר בבני עקיבא וקנה את תלמודו בכמה ישיבות, הודה בראיון שעד גיל 31 לא ידע בכלל היכן נמצאת הולנד, והאם יש שם יהודים. שימו לב: דתי אדוק, בכיר בבני עקיבא לשעבר, סיים מערכת חינוך שלמה בלי לפתוח אפילו פעם אחת מפה של אירופה. אוהד טל יודע אולי לקרוא דף גמרא ולהבין את כתבי הרב קוק, אבל ידיעותיו על העולם הרחב שמחוץ לישראל דומות פחות או יותר לאלו של הקיסרים הסינים במאה ה-18.

דוגמא מעניינת נוספת היא משה פייגלין, שאוהב לחזור עד זרא על הגיג שאני מכנה "אגדת הפיתה". פייגלין, בפשטות, טוען שאש"ף החליט לא להיכנע ולהמשיך להילחם בישראל, כי אחד מבכיריו ראה בכלא חייל יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מאמינים בדתם, שהיא הבסיס לאחיזתם בארץ, הפלסטינים בוודאי יוכלו לגרש אותם מכאן. מכאן האמונה הנפוצה אצל הוגים חרדל"יים, שאם עם ישראל יאמין בלב שלם שהוא הריבון הלגיטימי ביהודה ושומרון, יקבלו זאת גם כל הגויים. פייגלין, שאוהב להסתמך על ציטוטים מפוקפקים ומוצאים מהקשר של אנשים אלמוניים, טען גם כי באקדמיה האנגלית שונאים את ישראל כי "חשבנו שתכתבו את ספר הספרים החדש לקראת גאולת העולם, ותראו מה עשיתם." אפילו בפינצטה, לא תוכלו למצוא אדם אמיתי באקדמיה האנגלית שידבר ככה, מלבד אותם גויים שנמצאים בתוך דמיונו של פייגלין. קשה להבין איך אנשים משכילים מחזיקים באמונה שאופיינית בדרך כלל לילדים קטנים: שאם הם יחשבו נכון, העולם מסביבם יסתדר בדרך פלא בצורה מיטבית. לאירופים, לאמריקאים, או לערבים אין אינטרסים, שאיפות או רצונות משלהם: הם בסך הכל ניצבים בדרמה המתחוללת, בסופו של יום, בתוך ליבם ונשמתם של היהודים.

בגלל העדיפות שהחרדל"ים מעניקים למה שמתחולל בנפש היהודית פנימה, ולאידיאולוגיה הדתית בכללה, על פני המציאות האובייקטיבית, ומכיוון שהם בכל זאת רוצים לפעול בעולם החיצוני ולהנהיג אותו, רבים מהם נוטים למצוא מומחים חיצוניים שמאששים את מה שהם חושבים ממילא. לכן – והיה קל מאד לראות זאת ב"סמינר" שערכה סיעת הציונות הדתית בזמנו בשאלת רע"מ – הם ייטו להסתמך על אנשים שמצד אחד מוגדרים כמומחים ובני סמכא, ומצד שני – מאששים את האידיאולוגיה החרדל"ית ונותנים לה חותם מקצועי. מסיבה זו, אנשים מהחוגים הנ"ל נוטים להסתמך על מיני שרלטנים יודעי-כל מסוגם של גיא בכור או קרוליין גליק, או על חוקרים משולי האקדמיה נוסח מרדכי קידר, ורק עליהם. דוגמא ביזארית במיוחד היא התאהבותו של משה פייגלין באותו קומץ מדענים שהכחיש את יעילות חיסוני הקורונה. כלומר, אנשים מסוג זה נוטים לרכוש את ידיעותיהם מהעולם החיצוני ממומחים שממילא נמצאים בשוליים הקיצוניים של השיח המקצועי, ועמדותיהם על העולם החיצוני דומות לאלו של החרד"לים. בויכוחי הרבים עם אנשים מהזרם הזה, נתקלתי באינספור ציטוטים של בכור או קידר, אבל כמעט אף פעם בני שיחי לא הסתמכו, לא קראו ואפילו לא היו מודעים לכתביהם של חוקרים מהמיינסטרים של לימודי המזרח התיכון (מי מהם קרא ספרים ומאמרים של מוסטפא כבהא, עמי איילון – ההיסטוריון, לא ראש השב"כ – הלל כהן או איתמר רדאי, שלא לדבר על חוקרים מהעולם?). התופעה הזאת, דרך אגב, לא מוגבלת רק לישראל, ובעבר כתבתי עליה בהקשר של חשיפתן של סין ויפן למערב. נוח מאד להסתמך על אנשים שמחברים אותך כביכול לעולם הגדול ועדיין מאששים את הדעות הקדומות שלך, מפתה – ומסוכן מאד.

חשוב לציין שהתופעה שאני מתאר אינה אופיינית לכל הציבור הדתי-לאומי, ויש בו חלקים שנקיים ממנה לחלוטין. בתקופה שאוהד טל לא ידע מה זה הולנד, למשל, נפתלי בנט כבר עשה עסקים בסינגפור. אין בהכרח גם קורלציה בינה לבין אדיקותו הדתית של אדם, כי הרי יש שומרי קלה כחמורה שמצויים עד מאד בעולם החיצוני ואף נמצאים בחזית המחקר המדעי בתחומים שונים. היא מאפיינת, באופן כללי מאד, את אותו ציבור שנמצא מסביב לבצלאל סמוטריץ'. סביר שאדם שעונה לתיאור זה הצביע למפלגת "הציונות הדתית", גדל והתחנך במוסדות מסויימים, ואולי אפילו התגורר ביישובים דתיים ולא בחברה מעורבת בשנים המעצבות של חייו. האנשים האלה אינם בורים בשום פנים ואופן. הרבה פעמים הם משכילים ומעמיקים, בעלי תארים וידע רב בתחומים מקצועיים שונים. הם יוכלו, למשל, להבין את כתבי הרב קוק שאינם פשוטים כלל ועיקר, לצלול לנבכי הפילוסופיה היהודית ואף להשתלט על תחומים מקצועיים-טכניים. אבל באותה מידה, השיח שלהם מתנהל כמעט רק בעברית, וחלק גדול ממנו הוא פנימי לציבור הדתי. הם כמעט ולא מכירים אנשים שאינם יהודים, לא הסתובבו בעולם (ואם כן, רק בבועות יהודיות) ולא קשובים לכתיבה ולהלכי רוח של ה"גויים". ואפילו בציבור הזה, יש אנשים שונים מהדפוס שתיארתי – אבל אני מדבר על הלך רוח רווח, לא על תופעה מוחלטת.

לצורך הדיון שלנו, קריטי להפריד את הבורות החרדל"ית מבורות רגילה, שקיימת במידה דומה בכל המגזרים. אחרי הכל, אוהד טל לא לבד: ישנם גם מספיק חילונים שלא יודעים כמעט כלום על הולנד (אולי מלבד חוויות אישיות בקופישופס של אמסטרדם), וישנם גם לא מעטים שעיוורים לחלוטין בנוגע לאופן שבו נתפסת ישראל בעולם, בדיוק כמו סמוטריץ' ואפילו יותר. אבל האנשים האלה נוטים להיות בורים בכל התחומים. אף אחד, למשל, לא חושב שדודי אמסלם או ניסים ואטורי משכילים, מעמיקים או מבינים משהו באיזשהו תחום שאינו קשור לעיסוקם המיידי, וגם זה לא תמיד. הבעיה באליטה החרדל"ית זה שהיא מטעה. היא משלבת השכלה מסויימת מאד ועומק שמקנה לה ביטחון עצמי, יומרות הנהגה ותדמית של רצינות, עם בורות עמוקה לא פחות בתחומים קריטיים. כל אלו משלבים עם נטייה להעדיף אידיאולוגיה על עובדות בכל פעם שאלו מתנגשים, ולבסוף – העדפה לסובייקטיביות, רעיונות, אמונות, מה שמתחולל בלב היהודי – על פני המציאות החיצונית בשטח. מסיבה זו ההשקפות הבטחוניות-מדיניות של החרדל"ים כל כך נאיביות, ולא ניתן לקיים איתם כל שיח אסטרטגי כשהם מציעים להפציץ, להרוג, להשמיד ולאבד בשמו של "מוסר לחימה יהודי", בלי מודעות להשלכות הפוליטיות והבינלאומיות של הצעותיהם. לכן סמוטריץ', למשל, יכול להבין בכלכלה ולתרום לדיוני חדלות פירעון, אבל בכל פעם שהצרכים המעשיים מתנגשים עם גישתו האידיאולוגית, למשל בכל הנוגע לסיוע למגזר הערבי, האידיאולוגיה תנצח את הנתונים הכלכליים ואת גורמי המקצוע. זו המשמעות האמיתית של דוקטרינת "בחוקותי תלכו".

למדינת ישראל לא תהיה תקומה אם האנשים האלה לא יחזרו מהקטר לשולי הקרונות האחוריים. בהנהגתם היא תהפוך במהירות מסחררת למדינת עולם שלישי, או שתבודד מהעולם המערבי ותשקע במלחמות הרסניות שעלולות להביא לקיצה.

מתי ואיך סטינו מהדרך? בטור אורח לינשוף, טוען אבשלום בן צבי כי אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית, יתכן שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. בימים של מחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, טוען בן צבי שהאתוס הרפובליקני הוא מקור החיות של המוחים, והעדרו הוא הסיבה לחולשתם ולמבוכתם. ינשוף פוליטי-מדיני על ליברליזם מול רפובליקה.

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך לאפשר לו לרדוף אחרי אושרו (ועושרו) הפרטי. המרדף האישי הזה אמור להביא, בסופו של דבר ובדרך עקיפין, לקידום טובת החברה. לאזרח באתוס הליברלי אין מחוייבות כלפי המדינה, מלבד ציות לחוקיה. האתוס הליברלי סולד – ומנוגד ביסודו – לרעיון הלאומי. מרגרט תאצ'ר טבעה את האימרה: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים", ואכן לפי ההגיון הליברלי, לאדם אין מחוייבות כלפי החברה שבתוכה הוא חי או כלפי המדינה שבה הוא אזרח. אחת החירויות שאמורות להיות מובטחות לו היא החירות להגר ממקום למקום, לעזוב את ארצו ולעבור למקום טוב יותר, בהתאם לאינטרס הפרטי שלו.

החברה הליברלית נבנית למעשה על הגיון תחרותי: כל החברה היא זירה שבה מתחרים היחידים זה בזה, כאשר כל אחד פועל למען תועלתו האישית. אלא שסביבה של תחרות שבה כל אחד מכוון לתועלתו האישית היא סביבה של חוסר־אמון מובנה. תפקיד המדינה הוא בעיקר לאפשר מידה מינימלית של שיתוף פעולה בסביבה של חוסר סולידריות וחוסר־אמון, באמצעות הגנה על הרכוש הפרטי ואכיפת ההתחייבויות הנחתמות בדמות חוזים משפטיים בין הפרטים, במטרה ליצור את התנאים לתחרות. אלא שלתחרות ולהגיון חוסר־האמון המובנה האלה יש גם מחירים, שלרוב מודחקים מהתודעה שלנו.

הבלוגר האנונימי המעניין "תמריץ" כתב לאחרונה ש

"החברה הישראלית הופכת לחברה של אמון נמוך. חברה שבה שחיתות, אפילו שחיתות מינית מגעילה במיוחד, לא מעוררת הרמת גבה, ונתפסת כעוד גוון משעשע של משהו שכולם עושים מאחורי הקלעים. […] התשובה לשאלה האם רוב האנשים מנסים לנצל אותך או מנסים להיות הוגנים, יכולה לנבא בצורה לא רעה את התמ"ג הלאומי. […]  חלק גדול מאוד מהתוצר הפוטנציאלי עלול להתבזבז ולרדת לטמיון, כאשר אנשים חוששים כל הזמן שיסדרו אותם או שיפגעו בהם. במקומות עם פשיעה אלימה, הבזבוז הוא על מאבטחים, אזעקות וכספות. במקומות עם פשיעה כלכלית, הבזבוז הוא על הזדמנויות שהחמצת מחשש שיסדרו אותך, ועל אשראי שלא יכולת לקבל מאחר שנותן האשראי חשש שיסדרו אותו. במקומות שבהם השחיתות מחלחלת ומשחיתה, הבזבוז נובע ממינויים של חסרי יכולת ומהחלטות של עובדי ציבור שנובעות מהאינטרסים הפרטיים שלהם ולא מתוך האינטרסים של הכלל. […] אובדן האמון ההדדי בחברה הוא אות לקריסת היכולת […] לאפשר את המשך תפקודה המוצלח, והחלפת האמון בנורמות של צפרדעים ועקרבים היוצאים יחד לחציית נהר."

אכן, אחת השאלות החשובות בחברה שבה אנשים פועלים למען תועלתם האישית היא מה אמור למנוע מאותם אנשים שמשרתים בתפקידים ציבוריים לפעול למען תועלתם האישית, על חשבון המחויבות לציבור. בהיעדר מימד ערכי לפעולה הציבורית, ואם בכל עיסוק אני פועל כדי למקסם את רווחתי (וגם בוחר את העיסוק בהתאם), מה אמור למנוע מעובדי המגזר הציבורי, משוטר, מהנדס עיר, חבר כנסת או אפילו ראש ממשלה לפעול כדי למקסם את רווחתו האישית על חשבון הנאמנות לאינטרס הציבורי? מנדלי מוכר ספרים הציג את הבעיה הזו כאחת הבעיות של היהודים, בסיפורו "בימי הרעש" [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

[…] פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה. לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה. וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה.

לטעמי ההגיון הזה, ולא סתם, מביא את החברה האנושית לכדי משבר בכל מקום שבו מנסים ליישם אותו ללא רסן. ולכן אני חושב שכדאי לחזור ולהתבונן בהגיון החלופי. 

אחד מהביטויים של הסלידה הליברלית מהרעיון הלאומי (והחברתי  בכלל) היא ראיית כל שייכות וזהות קולקטיבית כגורם שלילי, כל לאומיות כלאומנות, וכל פטריוטיות כשוביניזם לאומי. אלא שתפישה זו היא יותר אידיאולוגיה מאשר תיאור מצב. זהות משותפת (כולל לאומית) ופטריוטיות יכולות להתבטא גם באופן חיובי. לפי ויקיפדיה:

פטריוטיות (מיוונית: πατρίς [פַּטְרִיס], מולדת) היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, בנאמנות ובמוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או כלפי אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת הקולקטיב והסולידריות.

השייכות לקהילה (כולל קהילת־לאום) מציעה חלופה "חילונית" לכוח "עליון" שיכול לרסן את הרדיפה אחרי האושר (והעושר) הפרטי, מתוך מחוייבות לאינטרס הרחב של חברי הקהילה, שתחושת השייכות הופכת אותו גם לאינטרס אישי של חבר הקהילה. תחושות השייכות והשותפות בקהילה ובמעשה גדולים מהפרט מסוגלות לרסן ולהגביל את האגואיזם האישי ואת האנטגוניזם בין קבוצות שונות בקהילה, בשם הסולידריות בין חבריה. קהילה אינה אוסף סתמי של המון פרטים, אלא ציבור של אנשים שעוסקים ושותפים, מתוך מכלול הפעולות האישיות שלהם, במעשה משותף. לכן, בתפישה של קהילה הפוליטיקה אינה מצטמצמת לשמירה על חירויות הפרט ואכיפת חוזים, ואינה עוד זירה שבה הפרטים מתחרים זה בזה על כסף, כוח וכבוד. הפוליטיקה היא הדרך שבה נבנה ומתעצב המעשה המשותף של הקהילה. חברי הקהילה לא בונים את המערכת הפוליטית שלהם כמערכת שמפעילה משטרה ובית דין בלבד, אלא כמערכת שמנהלת את "העניין הציבורי", כלומר כרפובליקה (בלטינית: Res publica, שזה בתרגום מילולי: עניין הציבור). לפי ויקיפדיה:

מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו.

בחברה הליברלית, הזכויות מוקנות לאדם מתוקף היותו אדם, בלי קשר לשאלת תרומתו לחברה, וגם כאשר הוא מנוכר לסביבתו. בפועל, מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לעושרו. לעומת זאת, ברפובליקה, האזרח לא מנוכר למדינה. הוא שותף־בעלים במדינה, שמצופה ממנו לנהוג כאזרח פעיל השותף באחריות על ענייני החברה והממשלה נועדה לשרת אותו כחלק מהחברה. מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לתרומתו לעניין המשותף של החברה. אני חושב שאם נתבונן על הארגונים והמסגרות ומערכות היחסים החברתיות הממשיות שבהן אנחנו פועלים, תגמול התלוי בתמורה נתפש אצלנו באופן כמעט טבעי כראוי והוגן יותר מאשר דרישה לזכויות המנותקות לחלוטין ממילוי חובות, תרומה או מסולידריות ואכפתיות.

בקצה ההגיון הזה, מתבטלת למעשה ההבחנה שבין המדינה (הממשלה) לבין החברה. כך, למשל, מה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" אינו מדינה יהודית, אלא חברה יהודית, בשם "החברה החדשה". זוהי למעשה חברת־שותפות, קואפרטיב לאומי שהוא פדרציה של קואופרטיבים מקומיים. כך הוא שם את הדברים בפי נשיא האקדמיה של "החברה החדשה", במעמד בחירת נשיא חברה חדש:

לא התאספנו כאן כדי לבחור בראש מדינה, שכן אנחנו לא מדינה. אנחנו קהילה – קהילה מאורגנת בצורה חדשה אמנם, אבל בעלת ייעוד עתיק שמופיע כבר בספר מלכים הראשון. נאמר שם שישראל ויהודה ישכנו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע.

למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה. עם זאת, אנחנו מרגישים שמדובר כאן ביותר מאשר אינטרסים חומריים טהורים. אנחנו נוטעים גנים ומקימים בתי ספר, דואגים לשימושיות ולתועלת של הדברים, אבל גם לחוכמתם וליופים. גם בחשיבותם אנחנו מכירים. אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עמו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. האידיאל הוא שמוביל אותה. גם את האמת הזאת לא גילינו, היא עתיקה כימי העולם. כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי.

מישהו חושב שסטיתי מהנושא? לא ולא, ידידיי, אני עדיין צמוד לנושא – הבחירות. האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך לטפח את האידיאל הזה. ענייני החומר לא צריכים לעניין אותו. את כל כוחו ומרצו הוא צריך להשקיע באידיאל."

לא סתם הרצל נתן בדבריו מקום מרכזי לתפקיד האידיאל עבור החברה. האתוס הליברלי לא מסוגל (ולא מעוניין) להציב אידיאל עבור החברה, מכיוון שהוא לא מאמין בחברה אלא בפרט. כדי להתקיים כחברה, יש צורך ב"סיפור מארגן", בתשובה לשאלות "מי אנחנו?" "מה האידיאל שלנו?" "לאן אנחנו שואפים ביחד כחברה?". צריך שיהיה לנו, כפי שכתבתי בעבר, "בשביל מה לקום בבוקר". אל מול הפירוק הליברלי (שתוצאתו בפועל היא אוליגרכיה קפיטליסטית) מתייצבות חלופות שונות, כל אחת עם סיפור מארגן אחר: הסתגרות ואגואיזם מגזרי המתנהל במסגרת של "חטוף כפי יכולתך" בזירה הפוליטית לצד דיכוי פנימי בידי האוליגרכיה המגזרית; לאומנות; אנטי-ציונות ופוסט ציונות דתית למיניה; ובמידה רבה שילובים בתמהיל משתנה של כל החלופות האלה.

לא סתם, הזירה הפוליטית בישראל סוערת בתקופה האחרונה סביב החלופות האלה: מצד אחד, קואליציית מפלגות המגזרים, האנטי והפוסט-ציונות הדתית, הלאומנות והאוליגרכיה. כנגד הקואליציה הזו, המאבק נגד הרפורמה מקבל אופי "רפובליקני" מובהק: אימוץ סמלי הלאום (הדגל, מגילת העצמאות) כסמלי המחאה, גישה הדורשת יחס של כבוד מתוקף התרומה לחברה ("אנחנו האליטה המשרתת הצבאית והכלכלית, התורמים לחברה") וכדומה. אלא שבמידה רבה פוטנציאל הכוח של המחאה הזו (כמו של מחאות קודמות) לא מתממש, לטעמי מכיוון שרבים מקרב המוחים, ואולי הרוב המכריע מתוכם, לא מתורגל באתוס הרפובליקני (בגרסתו המקומית), אלא דווקא באתוס הליברלי. האתוס הליברלי לא מסוגל להוות בסיס ממשי למאבק ציבורי מתמשך, ובעיקר לא מסוגל לבנות חלופה ממשית. ואולי הבעיה הזו מתבטאת באופן הבולט ביותר בשיתוק המעשי של מפלגות האופוזיציה המרכזיות, שבמידה רבה שומרות על דממה ונגררות אחרי המחאה בשטח, במקום להוביל ולקדם חלופה ממשית (מהצד השני, הן עצמן סובלות מחולשה פוליטית שמקורה ברתיעה המובנית של הציבור הליברלי מהפוליטיקה ומכל פעולה שיש בה התארגנות חברתית הצוברת כוח ממשי ודורשת מחוייבות ממשית מחבריה). זאת מכיוון שהן מפלגות שהאתוס הדומיננטי בהן הוא האתוס הליברלי, מה שמונע מהן להציג חלופה ציבורית ממשית. לתפישתי, החלופה היחידה שמסוגלת לבסס את הקיום של מדינת לאום יהודית־דמוקרטית (המכילה גם מיעוטים הזוכים לשוויון) היא החלופה הסוציאל־דמוקרטית, או, אם תרצו, הציונית־הרצליאנית.

ובבניין ציון ננוחם.

להסתדרות העובדים הכללית, שתולדותיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל, תמיד היו שני צדדים: איגוד מקצועי הנאבק על זכויות חבריו, ואליטה מנהיגותית המקדמת מטרות חברתיות ולאומיות. ד"ר זיו בורר, היסטוריון של המשפט הבינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, טוען שבהתנהגותה הנוכחית ובכשלונה להתנגד לרפורמה המשפטית, מועלת ההסתדרות בתפקידה ההיסטורי כפי שעוצב בידי דוד בן גוריון. ינשוף היסטורי ופוליטי-מדיני בטור אורח.

את ההסתדרות אוהבים לשנוא, ולעיתים בצדק. אך יש לה צד אחר, שממעטים להבחין בו, שכן הוא נתפס כמובן מאליו, בהיותו שלוב בקווי המתאר של החברה. בחלק מצד זה תוכלו להיווכח אם תנסו לדמיין את העבודה בישראל ללא בתי-הדין לעבודה (שממזמן היו מפורקים בלחץ בעלי-אינטרסים לולי הגנת ההסתדרות), וללא כל הזכויות וההגנות, תוצרי מאבקי ההסתדרות, שמחלקן כולנו נהנים. אבל זה רק קצה הקרחון, שכן נסו לדמיין: את תחום הספרות ללא "הוצאת עם עובד"; את תחום החינוך בלי רשת "עמל", ו-"הנוער העובד והלומד"; את הדאגה לגיל השלישי ללא רשת בתי-האבות "משען" וללא פעילויות הסתדרות הגמלאים. שלא לדבר על העובדה ההיסטורית שהמשק, ואף המדינה, לא היו קורמים עור וגידים, לולא פועלה של ההסתדרות. במילים אחרות, להסתדרות שני צדדים: חומר מול רוח. אך מדוע צד הרוח כה רחב וכה עמוק טבוע במסד החברה הישראלית?

התשובה נעוצה בתורה המכוננת של ההסתדרות, שתמיד ראתה בה כבעלת יעוד רחב יותר משל "רק" ארגון עובדים. האדם שהיטיב לגבש תורה זו עמד בראש ההסתדרות, כמעט מיום היוסדה, במשך כעשור וחצי, והוא: דוד בן-גוריון. כפי שהוא הסביר (במאמר "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים"), תורה זו רואה כייעודו הלאומי-היסטורי של הפועל הישראלי לשמש "כשליח העם…וכחלוץ המפעל [הציוני]…יחיד או יחידים…עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית…אבל…הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו…הכרת היֵעוד ההיסטורי…רואה את צרכיו ואת צרכי עמו…[כ]אחוזים ודבוקים". יעוד זה לא רק ממשיך גם לאחר קום המדינה, אלא דורש יחסי מחויבות חזקים בין העובדים והמדינה, כפי שהסביר בן-גוריון, בנאום ב-1949: "גם במדינות אחרות–המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות–מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור, אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי…מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם…והוא הדין ביחס…ל-"משרתי" המדינה…[אבל] היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה…[הוא] לא [י]יתכן בלי התנדבות כללית…הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את…כל העובדים במדינה". כל האמור משליך על תפיסת יעודה של ההסתדרות; ואכן, כפי שהוסיף והסביר בן-גוריון (הפעם ב-1956): "הסתדרות העובדים [שלנו] הי[ת]ה שונה מלכתחילה…[מ]הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות…[היא] לא ראתה…עצמה אך ורק כנציג[ת] הפועלים…אלא כשליח[ת] המוני ישראל…לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות…[וזאת לאור] אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו".

תבואו ותגידו שכל זה היסטוריה. אבל חיזרו והיזכרו בכל הדברים הטובים שכיום קיימים בזכות ההסתדרות. משמע, עדיין ישנם להסתדרות שני צדדים: צר וחומרי, מול רחב וערכי. בהתאם, חוקת ההסתדרות העכשווית (מ-2019), קובעת ש:"הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאחדת ומאגדת את כל העובדים…למאבק בלתי-נלאה ורצוף [לא רק] על הגנת תעסוקתם…[אלא גם, בין היתר, ל]בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת והומנית, המושתתת על עיקרי הצדק החברתי, [ו]השואפת לשוויון והבטחת חרויות-הפרט".

עכשיו, אני רוצה לשאול את יושב-ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד: האם, עד כה, תגובת ההסתדרות בהנהגתך, לניסיון ההפיכה החוקתית, באמת משקפת מאבק בלתי-נלאה לבניין חברה דמוקרטית השואפת להבטחת חרויות-הפרט? נראה לי שהתשובה ברורה. הינה כי כן, בעוד ניסיון ההפיכה טרם הצליח להפר את חוקת המדינה, כבר הופרה בגינו חוקה אחרת: חוקת ההסתדרות. אבל בר-דוד, עוד לא מאוחר, יש זמן לתקן (אם כי לא הרבה). כפרפראזה לדברי מנהיג הסתדרות אחר (יצחק בן-אהרון): אנא אזור עוז לפורענות בטרם תמורה! הפגן אומץ והשבת את המשק עד להפסקת ניסיון ההפיכה, בטרם ישונו פני מדינתנו האהובה מהיסוד ולעד!

הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה, ונכדה האוהב של אסתר ברגמן ז"ל יקירת ההסתדרות במחוז חיפה ל-1989.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

בין המלחמה באוקראינה, המהומות באיראן והקשיים בהרכבת הקואליציה בישראל, הסתננה אלינו ידיעה שכמעט ולא זכתה לתשומת לב. מנהיג דאע"ש המכהן חוסל בדרום סוריה. מה פירוש הדבר? ד"ר אלי גליה, חוקר סוריה המודרנית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית" מסביר לנו את המשמעויות.

דובר ארגון דאע"ש, "אבו עמר אל-מוהאג'ר" הודיע ב- 30 בנובמבר 2022 בהודעה מוקלטת על מותו של מנהיג הארגון "אבו אל-חסן אל-האשמי" ועל מינויו תחתיו של "הווטרן ואיש הג'האד הנאמן", "אבו אל-חוסין אל-חוסיני אל-קרשי". אל-מהאג'ר רמז, כי "אל-האשמי" נהרג בפעולת איבה, אם כי הוא לא ציין היכן ומתי זה קרה. דובר פיקוד מרכז של צבא ארה"ב ((CENTCOM, הודיע באותו יום, כי "מנהיג דאע"ש חוסל באמצע אוקטובר במבצע שנערך על ידי 'צבא סוריה החופשית' במחוז דרעא בסוריה", המנהיג השלישי של הארגון שמחוסל בפריפריה סורית.

מקורות סוריים רשמיים ומהם המזוהים עם האופוזיציה, דיווחו על 'מבצע מתגלגל' בעיירה ג'אסם, שהחל ב- 14 באוקטובר ונמשך מספר ימים. מכלל הדיווחים עלה, כי חילופי האש התנהלו בין פעילים המזוהים עם דאע"ש לבין חמושים מקומיים, הפועלים בשירות מנגנוני המודיעין הסוריים. ככל שהצטברו הדיווחים, ניתן היה להתרשם, כי במוקד מבצע הסיכול עמד "עבד אל-רחמן אל-עיראקי", מי שכונה "סיף בגדאד" ו"אמיר דאע"ש בדרום סוריה" (תארים שנועדו, כך הסתבר, להסוות את נוכחותו במקום של הח'ליף).

על פי המדיה הסורית הרשמית, פעילי דאע"ש חוסלו בעת שהתבצרו בתוך מבנה מפקדה ואחרים פוצצו עצמם באמצעות חגורות נפץ 36 שעות לאחר שהחלה הפעולה שנראתה, בשלב ראשון, כ"עוד מבצע 'שגרתי' לסיכול התארגנות של דאע"ש". בסופה, חשפו אמצעי המדיה הסוריים את כלי הנשק והתחמושת שאותרו במקום, פחות מ- 10 ק"מ מגבול ישראל.

אלוף אולג איגורוב מהכוחות הרוסיים בסוריה, הודיע כי "בפעולה משותפת לכוחות רוסיים וסוריים חוסלו 20 פעילים של דאע"ש, מהם שהיו אחראים לפיגוע האוטובוס שבוע קודם לכן בפאתי דמשק, שגרם למותם של יותר מ- 20 חיילים סורים. מאידך, אנשי הקבוצות החמושות המקומיות פרסמו הצהרה לפיה הם הצליחו להרוג כ- 45 מחברי הארגון, בהם 15 מנהיגים בכירים. במהלך הסריקות הנמשכות נמצאו בזירת הפעולה שבע נשים בגילאים שונים, ככל הנראה נשותיהם של הפעילים, מקומיות שהחזיקו בזהות בדויה. אחד המקורות כתב, ובהתייחס לסוג ולכמות מטעני הנפץ שנמצאו במבנים שנסרקו, כי פעילי דאע"ש לא יכולים היו להשיגם ללא סיוע חיצוני, בהסתמך על רשתות הברחה או מעבר במחסומי הצבא הסורי. בהמשך, פוצצו גם בתיהם של המעורבים בהשתייכות לתא.

מקורות מקומיים בחוראן שהתראיינו לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, ציינו כי מנהיג דאע"ש אל-קרשי, המחזיק באזרחות עיראקית, הגיע לאזור דרעא כבר לפני שנה, התחתן עם אישה סורית מקומית, מיסון אל-צלח'די, קנה חווה חקלאית ובנה בית בעיירה. בנוסף, הוא הקים בית דין שרעי מרחק של כ-400 מטרים בלבד ממחסום של צבא סוריה. לדבריהם, הגם שאנשי דאע"ש ובראשם אל-קרשי שאפו לפעול מתחת לרדאר ולשמור על פרופיל נמוך, התכונה סביב בית הדין היא שהאיצה את חשיפתם של כ- 200 פעילים ומפקדים ששהו במקום. שהייתם התאפשרה בידיעתם של המוח'אבראת הסורים עד שאלה החליטו במחצית אוקטובר להורות על הפעולה לסיכול ההתארגנות.

ככלל, הנרטיב האופוזיציוני המנסה להמעיט מיכולתו של המשטר הסורי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בדרום המדינה, שב והלין בהזדמנות זו, כי המשטר הסורי שחרר מבתי הכלא שלו בתחילת 2020 כמה עשרות פעילים של דאע"ש, תושבי מחוז דרעא. כל זאת במטרה לחסל אישים אופוזיציוניים המסרבים לקבל את מרותו של המשטר בדמשק ולהצטרף לשורותיו, ואף לאפשר את התבססות הנוכחות הפרו איראנית באזור.

וכך, לא מן הנמנע, כי האפשרות שמנהיג דאע"ש, "אבו אל-חסן אל-האשמי", הצליח להסתוות בשטח בזהות בדויה יכולה, לכאורה, להסתמך לא רק על ההתנגדות המקומית למשטר אסד, אלא גם על יכולתו להתברג בתוך המארג השבטי והחמולתי באזור ולמצוא בו מחסה, וזאת בחסות האנרכיה המשתוללת בדרום המדינה. יש לציין כי אזור זה נמצא גם במוקד הברחות הסמים מסוריה לשכנותיה.  

חיסולו של מנהיג דאע"ש, השלישי במספר, והפעם לא בידי כוח אמריקאי מיוחד, בפריפריה סורית, יכול להעיד על משילותו המוגבלת של המשטר בדמשק ועל הקשיים שבהם הוא נתקל להחיל ביטחון בשטחים הנתונים לשליטתו. הסתתרותם של מנהיגי דאע"ש באזורים צפופים בצפון סוריה, או רוויי אלימות בדרום המדינה, מתאפשרת בחסות הכאוס השורר באזור, קיומן של רשתות הברחה, והעובדה שמעייניו של האזרח הסורי נתונים, ברובם, לצורכי הישרדות. מינויו של מנהיג חדש לארגון מסמל לבטח את ההמשכיות שהארגון רוצה לבטא, גם אם מדובר בתפקיד שהפך "ייצוגי", ומתוך כוונה לאפשר את פעילותם המבוזרת של "המחוזות", אך בלי שיהיה בכך כדי לבטל את הנחישות של הקואליציה בראשות ארה"ב להמשיך ולרדוף את פעיליו חדורי האידיאולוגיה הרדיקלית.   

למה ישראל תמיד חושבת שמגיע לה עודף? ינשוף פוליטי-מדיני על השערוריה האחרונה בין ישראל לאוקראינה ועל המוסר המשולש של המדינה היהודית.

פעם, בראשית ימי האינטרנט הישראלי, כשבגרוש היה חור ומעט אנשים ידעו אפילו מה זה "בלוג", פעל כאן אתר איכותי שנודע כ"ז'ורנאל של אלכסנדר מאן". בעל האתר היה, למעשה, אחד מבלוגרי העומק הראשונים שפעלו בארץ הקודש. הוא נהג לפרסם מאמרים, כתבות, הגיגים ודברי ספרות, ואף הקפיד על נימוס ועמקות בתגובות, בעודו דואג להתייחס לכל אחד מהמגיבים באופן אישי ובכבוד רב. אני מעלה את זכרו של האתר הנשכח הזה בזכותו של ביטוי גאוני שהפך להיות אקטואלי במפתיע היום. באחד ממאמריו, טען מאן שהבעיה העיקרית של מדיניות החוץ הישראלי אינה צביעות, או בכינויה השגור, "מוסר כפול". כל מדינות העולם צבועות, מבחינה זו שהן דוגלות רשמית בערכים מסויימים, אך בפועל פועלות ממניעים ארציים מאד הנוגדים אותם. למצער, בכל פעם שישנה התנגשות בין אידיאלים לבין צרכים פרגמטיים, האחרונים נוטים לנצח את הראשונים. אנחנו, הישראלים, איננו שונים מכל הגויים מבחינה זו: גם לנו יש מוסר כפול. למשל (וכאן אני ממשיך עם דוגמאות הבהרה משלי), ישראל דיברה גבוהה גבוהה על חופש ודמוקרטיה בעודה מוכרת נשק למשטרים אפלים וזוועתיים, אבל גם ארצות הברית, צרפת ובריטניה עשו זאת. לא טוב, אולי, אבל אין סיבה אמיתית שישראל תנסה להיות שונה או מוסרית יותר ממדינות אחרות.

הבעיה האמיתית של ישראל, טען מאן, זה שהיא המשיכה צעד אחד מעבר לשגרת המוסר הכפול של שאר העולם, תופעה שהוא קורא לה "מוסר משולש". לא זאת בלבד שדבריה ומעשיה לא תואמים, אלא היא מעמידה את עצמה בתפקיד של משגיח כשרות, שומר מוסר ומוכיח בשער עבור כל באי הגלובוס. למשל, עד לא מזמן לפחות, ממשלת ישראל לא רק שיחררה נאומים נגד גזענות בעוד גזענים מושבעים מכהנים בממשלותיה השונות, אלא גם השמיעה צפירות עולות ויורדות בכל פעם שאיש ימין אירופי נכנס לאיזושהי קואליציה ביבשת, למרות שאותם אנשי ימין – לרבות ירג היידר, מארין לה-פן ואחרים, לא מעזים לומר על זרים ועל מיעוטים אפילו עשירית ממה שאומרים עליהם אנשי ימין קיצוני בישראל (ע"ע שר הבט"פ הבא שלכם). צורמות במיוחד, בהקשר זה, הן הקינות על כל חוק פולני שעוסק ברכוש יהודי, כאשר זה מתגמד לעומת חוק נכסי נפקדים הישראלי.

מופע נוסף של אותו "מוסר משולש", הוא כאשר ישראל מצפה שינהגו בה בהתאם למוסר, לערכים, ללקחי השואה, ותוך התחשבות בתלאות העם היהודי בכל ההיסטוריה, או סתם בידידות אוטומטית שאינה תלויה בדבר, בעוד היא עצמה נוהגת במוצהר רק לפי אינטרסים, ואינה מחוייבת אפילו לגמול לבעלות בריתה. ישראל, למשל, רואה לעצמה זכות שמיימית לחדש את מלאי טילי כיפת ברזל על חשבון ארה"ב אחרי כל מבצע בעזה, ודורשת מארצות הברית להטיל וטו על כל צל גינוי של ישראל באו"ם, אך באותו הזמן לא מרגישה מחוייבת להצטרף לארה"ב במאבקיה העולמיים, כמו למשל המאבק נגד פוטין "כי יש לנו אינטרסים מול רוסיה". כנ"ל בכל הנוגע לאוקראינה. האוקראינים ביקשו מישראל נשק, בעיקר הגנתי, שנחוץ להם לעצם קיומם, וקיבלו כתף קרה "כי אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו." גם פליטים אוקראינים קלטנו בקמצנות ובמשורה, שמה זה יפגע איכשהו ברוב היהודי.

אז נשק אי אפשר לתת כי אנחנו מפציצים בסוריה, ופליטים אי אפשר לקלוט כמו שצריך כי מדינה יהודית. כל זה מילא – אפשר להתווכח על מאזן האינטרסים של ישראל, עד כמה חשוב לה להצטרף למאבק שמנהל העולם המערבי כעת, ועד כמה יש מקום לשיקולי מוסר. אישית, אני מבין לחלוטין את אלו שאומרים שאין מקום לשיקולים כאלו, אם כי אינני מסכים איתם. מה שאני לא יכול להבין בשום פנים ואופן, היא כיצד ישראל אזרה בליבה את החוצפה להיעלב ולהתעצבן בכל פעם שאוקראינה מצביעה נגדה באו"ם, גם אם אין להצבעות הללו שום משמעות, וגם אם בהזדמנויות אחרות אימצה קייב עמדות פרו ישראליות מובהקות. סרבתם לתת נשק לאוקראינה וקימצתם בקליטת פליטים אוקראינים, אז למה אתם מצפים שאוקראינה תתמסר לישראל? מאיזו סיבה בדיוק? אולי גם לקייב, הפלא ופלא, יש אינטרסים משלה? יתכן למשל שאוקראינה שנמצאת תחת כיבוש חלקי לא תמהר להכיר במצב דומה של כיבוש, מחשש שהכרה כזאת עלולה לשבש הליכים עתידיים בהאג נגד רוסיה? הצרה של הישראלים, שוב, היא העיוורון וחוסר העניין לכל דבר שלא נוגע ישירות אליהם, המלווים במוסר משולש.

שימו לב שלא הבעתי בהכרח דעה בשאלה, האם החישוב האוקראיני נכון, והאם ההצבעות באו"ם נגד ישראל משרתות את האינטרס האוקראיני או שלא. אני בהחלט מבין למה יהודים אוקראינים רבים זועמים עכשיו – כי מבחינתם זו החלטה מבישה של המדינה שלהם. אני יכול להבין, בדוחק, גם מדוע ישראלים שהתנדבו באוקראינה כועסים על הצעדים האחרונים של קייב. מה שאני לא יכול להבין, זה את נציגי הממשלה ואת אותם ישראלים שהתנגדו לכל סוג של סיוע לאוקראינה בשנה האחרונה, ומאיפה נובע בדיוק העלבון שלהם. כמו ישראל הרשמית, אנשים מסוגם תמיד מאמינים שמגיע להם עודף, ומבקשים עבור מדינתם פרוסה הרבה יותר גדולה מהעוגה מאשר ראוי.

לסיכום אציין, שתמיד חשדתי באותם אידיאליסטים שדורשים שישראל תהיה "חברת מופת", וראיתי בקריאות הללו מופת לניתוק מוחלט מהמציאות. אבל אם אנחנו רוצים באמת להשתפר, כדאי שננטוש לפחות את המוסר המשולש ונחזור להיות מדינה נורמלית בעלת מוסר כפול.

האם, וכיצד, יכול להשתלב עונש מלקות במערכת משפט מודרנית, והאם אלימות פיזית שכזאת יכולה להזיק לעבריין פחות, ולהועיל לחברה יותר, מכליאה המונית וממושכת? ינשוף משפטי מהרהר באופציה שהיא כרגע תאורטית בלבד.

כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, לקחתי בין היתר קורס דיני עונשין בבית הספר למשפטים. המרצה, תובע אמריקאי זעוף וקדורני, התגלה כאחד המורים הטובים ביותר שהכרתי. מצד אחד מטיל אימה (סטודנטים שלא קראו את פסקי הדין רעדו כשהוא קרא את שמם וצלב אותם על דוכן העדים), ומצד שני, מעמיק, דיאלוגי ומסוגל להוציא מהתלמידים שלו רעיונות שהם לא חשבו אפילו שיש בהם. בין היתר, הוא ערך משחקי תפקידים וסימולציות שדימו סצינות משפטיות, למשל דיאלוג בין ביל קוסבי לבתו הלא חוקית שניסתה לסחוט אותו, במטרה להבין בדיוק באיזה רגע השיחה הפכה לפלילית, ונאומים משפטיים בשם ההגנה או התביעה שסטודנטים נדרשו להפיק בשניות, בלי לחשוב ולהתכונן אליהם מראש.

בין לבין, המרצה נהג לשאול את הסטודנטים שאלות שזעזעו את תפיסות "המקובל שלהם". יום אחד, כאשר ניהלנו דיון על פושע מסוים שקיבל עשר שנים בכלא, שאל המרצה: "ואולי מוטב היה לגזור עליו עונש מלקות?" (אנגלית: flogging). הסטודנטים הזדעזעו. הרי אין עונש כזה בספר החוקים של ארצות הברית ואף מדינה מערבית אחרת. אם הם שמעו עליו, הרי זה היה בשיעורי היסטוריה, או בהרצאות על מדיניות רחוקות, נחשלות ופרימטיביות בעולם השלישי. המרצה לא התרשם מהזעזוע של הסטודנטים, ושאל האם לא יתכן שהעבריין עצמו היה מעדיף כאב חד אך חולף על עשר שנים תמימות בכלא, ומכאן התחיל דיון קצר על הנזקים והיתרונות של עונש כזה מבחינה חברתית. אולם נראה שאפילו התובע הממולח, שהעלה מן הסתם את הרעיון הזה כפרובוקציה, לא התכוון לפתח את הדיון עליו יותר מדי. אחרי הכל, הוא גם שאל שאלות פרובוקטיביות אחרות מהכיוון הפוליטי הנגדי, כאשר הקשה על הסטודנטים מדוע צריך להעניש פושעים בכלל, ולא הסתפק בתשובות שגרתיות או בנאליות. בכל מקרה, הרגע חלף והלך לו.

אינני זוכר האם הסטודנטים, שנהגו להתווכח על תוכן השיעור בקולניות במסדרונות בכל שבוע ושבוע, דיברו על הפרובוקציה של עונש המלקות. מה שאני כן זוכר, הוא שאם היתה הסכמה כלשהי בין כולם – ימנים ושמאלנים, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – היא היתה שמערכת המשפט הפלילי בארצות הברית "שבורה". הפרוגרסיבים סברו שהיא שבורה בגלל כליאת יתר, במיוחד של שחורים ומיעוטים אחרים, אפלייה גזעית וענישה לא הומאנית שרק מרבה את הנזק לחברה כולה. השמרנים הצביעו על הפשע המשתולל ברחובות, כראייה על כך שמשהו כאן לא עובד. באותה מידה, אפשר להעתיק את הדיון הזה בקלות לישראל של היום. מערכת המשפט הפלילי סופגת כל כך הרבה אש, מכיוונים כה רבים, עד שקשה להניח שהסדר הקיים אינו זקוק לשינויים משמעותיים. חסידי החוק והסדר, כמוני, מזדעזעים מההפקרות ששוררת ברחובות, מעליית הפרוטקשן, מכת הפריצות, הפגיעה בחקלאים והשתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית, ואנשים מהצד השני חושבים שהמערכת אטומה, אכזרית ומוטה לכיוון בעלי הכוח. נפגעות אונס, למשל, טוענות שיש במערכת הטיות מבניות כלפי עברייני מין וחסרונות מובנים למתלוננות, שעוברות "אונס שני" על דוכן העדים. בנוסף, מבקרים פרוגרסיבים מרבים לטעון, עם תמיכה אמפירית לא מבוטלת, שכליאה המונית עלולה להרבות פשע ולא לצמצם אותו. כלאת עבריין קטן עם פושעים ותיקים ומנוסים? תהיה בטוח שהוא יעבור בכלא "אוניברסיטה לפשע" ויחזור לסורו, מנוסה וקשוח יותר, כאשר ישתחרר. זאת במיוחד מפני שהפשע, בניגוד לקלישאה, משתלם. יש מעט מאד עבודות שבהם צעירים בעלי השכלה נמוכה יכולים להרוויח יותר כסף, כבוד והטבות אחרות מהחברה שסביבם.

אז אם אנחנו כבר דנים על שינויים עמוקים אחרים במערכת המשפט הפלילי, אולי כדאי לדון, ולו באופן תיאורטי, על תרומתו האפשרית של עונש כאב פיזי כמדרגה בין ענישה פעוטה (עבודות שירות, מאסר על תנאי) לבין כליאה של ממש? ראשית כל, הוא יכול להוות פשרה בין תומכי הענישה המחמירה לבין אלו שסבורים, בצדק מסויים, שכליאת יתר מחוללת פשיעה במקום לדכא אותה. הרי המלקות לא יכבידו על מערכת הכליאה, לא יעלו כסף רב לציבור בדמותם של בתי כלא נוספים, לא יספקו לעבריין קורס חינוך לפשע מתקדם, וישחררו אותו חזרה לחברה, לעבוד ולהתפרנס. בהקשר זה, עונש מקלות גורם הרבה פחות נזק לעברין עצמו מאשר כליאה.

מצד שני, יש גם תועלת לחברה בעונש מסוג זה. מלקות עלולות להוות הרתעה של כאב מיידי, חותך וקשה מנשוא, שקל הרבה יותר לדמיין (ולפיכך הרבה יותר מרתיע) מהאפשרות האמורפית של שלילת חירות, ואפילו מקנס שאפשר "למרוח" במשך תקופה ארוכה או להימנע ממנו בטענה ש"אין לך כסף". מלקות בליווי קנס כבד עשויות להיות פתרון מצויין לעבירות רכוש קטנות, מכות לחסרי ישע, גניבה מחנויות או אלימות במשפחה – עבירות שדווקא הן מקשות על חייו של הציבור הרחב יותר מהפשע ה"גדול". הן יספקו לקורבנות תחושת סיפוק וצדק מיידי, לצד אזהרה לעבריין, והבהרה שאם ישוב לסורו יתכן וייגזרו עליו לא רק מלקות נוספות, אלא עונש כליאה של ממש.

ולבסוף הבהרה: מדובר אך ורק בעונש לאחר הרשעה חלוטה, ולא באלימות משטרתית או חקירתית כלפי אנשים שלא הורשעו, ובוודאי לא בעינויי חקירה שמטרתם לגרום לנאשמים להודות בפשעים שיתכן ולא ביצעו.

אין להבין את המאמר הזה כקריאה להחזיר את עונש המלקות לספר החוקים. צעד חסר תקדים שכזה יש לבצע רק לאחר מחקר אמפירי מדוקדק של השפעותיו. ראוי, בכל מקרה, לבחון באופן מדוקדק את השפעת העונש הנ"ל במדינה המפותחת היחידה שמפעילה אותו, כזו שישראלים רבים מעריצים ורוצים לחקות בתחומים אחרים: סינגפור.