הינשוּף

זוהי כתבה שלישית בסדרת "הינשוף הנודד", סיפורי מסע מרחבי העולם.

לא יצאנו רק למען המסחר.

בליבנו מנשבת רוח להבה

לבלתי נודע ליבנו התאווה.

במסע הזהוב לסמרקנד.

ג'יימס אלרוי פלקר, "המסע הזהוב לסמרקנד"

אוזבקיסטן היא יעד מסע מרתק, שיותר ויותר ישראלים מתחילים לגלות אותו בעת האחרונה. ארץ יפיפייה, עטויה בצעיפי אגדה, שמסתירה בחובה מדרסות מרהיבות, פסגות מושלגות, שווקים, אוכל מצויין, אגמי מלח בתוך מדבריות ענק, ובעיקר- אנשים מקסימים ומסבירי פנים. מכיוון שגרתי ביפן במשך שנתיים, גיליתי במהרה שהדרך הזולה ביותר לטוס לישראל היא עם אוזבקיסטן אייר. באחת ההזדמנויות, ב-2008, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולעצור לעשרה ימים באוזבקיסטן. זה הסיפור שלי, שהתפרסם פעם בבמה נשכחת ב"תפוז", ובחרתי לחזור ולספר אותו כאן, בינשוף.

רוב אוכלוסיית אוזבקיסטן מורכבת ממוסלמים, סונים רובם ככולם, ומיעוטה- נוצרים אורתודוקסים (בעיקר רוסים) ויהודים. האיסלאם האוזבקי סובלני מאד, והרוב חי לצד המיעוטים בשלווה יחסית. התרבות היא תערובת מעניינת בין הציביליזציות המקוריות של האזור, הטורקית והפרסית, להשפעות הרוסיות החזקות והעמוקות שהגיעו למרכז אסיה עוד בתקופת הצאר והתגברו בתקופה הקומוניסטית. השם "אוזבקיסטן" נובע משמם של השבטים האוזבקיים שהשתלטו על האזור לפני כמה מאות שנים והדיחו את שושלתו של טימור הגדול, אבי האימפריה הגדולה של מרכז אסיה. עם זאת, אוזבקיסטן, כמדינה, היא יצירה מלאכותית של הסובייטים- לפני ברית המועצות תושבי האזור לא הגדירו את עצמם כ"אוזבקים" אלא כפרסים או כטורקים. באוזבקיסטן שוכנות סמרקנד ובוכארה היפיפיות, הערים המעטירות של דרך המשי, וטשקנט המודרנית המשמשת במובנים רבים כבירת התרבות הרוסית של מרכז אסיה.

אוזבקיסטן נשלטת כיום על ידי דיקטטור פוסט-סובייטי, הנשיא איסלאם קרימוב, לשעבר ראש המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטן. מבחינת חופש ודמוקרטיה מעט מאד השתנה מהתקופה הסובייטית. הנשיא שולט ביד רמה במדינה, וכרזות התעמולה שלו מתנוססות בכל פינה. קרימוב, שבעבר היה אחראי לדיכוי הקומוניסטי באוזבקיסטן, שינה את עורו לחלוטין לאחר קבלת העצמאות והפך ללאומן-אתני אוזבקי. הגיבור הלאומי אינו כבר לנין אלא האמיר טימור מהמאה ה-15, והשלטון הסובייטי מוצג על ידי התעמולה הממשלתית כקולוניאליזם נתעב. בכל זאת, לאחרונה, שינה קרימוב את האוריינטציה הבינלאומית שלו מאוריינטציה אמריקאית לרוסית, ויתכן שהתעמולה הממשלתית תשנה אף היא את עורה בעתיד הקרוב. בתמונות שצילמתי תראו את כרזות התעמולה של קרימוב, את תמונותיו ואת "ציטוטי החכמה" שלו שתלויים בכל מקום באוזבקיסטן. בתו של הנשיא, גולנארה קרימובה, היא אשת עסקים שקונה נתחים נרחבים מאוזבקיסטן, בונה חנויות יוקרה ששייכות לה ולאנשי שלומה ובאופן כללי דוחקת את האזרחים הפשוטים היכן שהיא רק יכולה. יש האומרים שהיא עתידה להיות היורשת של קרימוב. האוזבקים באופן עקרוני אינם מחבבים את נשיאם ואת בתו, בלשון המעטה, חרף התעמולה וחרף העובדה שכל סטודנט מחויב להיבחן על כתבי הנשיא כתנאי לקבלת התואר. עם זאת, רבים מהם תומכים בו כרע במיעוטו- מפני שהוא שומר בקנאות על אופיה החילוני של המדינה.

השפה האוזבקית שייכת למשפחת השפות הטורקיות. חברים טורקים סיפרו לי שהם מבינים אוזבקית בלי קושי, גם בלי ללמוד אותה. עם זאת, אוזבקים רבים, במיוחד בערים סמרקנד ובוכרה, שייכים למיעוט הטג'יקי, ומדברים ביום יום גם בשפה הטג'יקית, הדומה יותר לפרסית. רוב האוזבקים מדברים באופן שוטף גם בשפה הרוסית, שבאמצעותה תקשרתי איתם בדרך כלל.

להיות ישראלי באוזבקיסטן

למרות שאוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית, כמעט ולא ניתן להרגיש בעוינות כלשהי לישראל, בדיוק להיפך- ישראל נתפסת כמדינה מתקדמת, עם שירותי בריאות מצויינים ורופאים מהטובים בעולם. רשת מרפאות ישראלית החלה לפעול לא מזמן באוזבקיסטן, וסייעה לשמר את התדמית החיובית הזאת על ישראל. לצד אנשים שיודעים פחות או יותר מה זאת ישראל, ישנן הרבה דיעות קדומות, חלקן מוזרות וכולן משעשעות. בין השאלות ששאלו אותי אוזבקים על ישראל:

 1. התלמיד המוסלמי שפגשתי במדרסה בסמרקנד, שאל אותי אם ישראל היא "ממלכה ערבית" (לא מדינה- ממלכה!)

2. אישה אחת בסמרקנד אמרה לי שהיא שמעה שהמדרכות בישראל גובהן שני מטר, ושאלה אותי אם הדבר נכון.

3. האם בישראל מדברים טג`יקית, או אולי פרסית? נשאלתי את השאלה הזאת לפחות פעמיים.

4. הסטודנטיות שטיילתי איתן בבוכארה שאלו אותי האם למוסלמים מותר להיכנס לישראל.

5. והשאלה הנצחית, שנתקלים בה שוב ושוב- למה היהודים כל כך חכמים?

בניגוד למיתוסים הרווחים, אוזבקיסטן היא יעד בטוח מאד לטיול, ובפרט לישראלים. אל תשימו לב לשטויות הכתובות בכמה אתרים עבריים, כמו "העולם". הרכבות האוזבקיות בטוחות ונוחות יחסית, הנוכחות המשטרתית ברחובות הראשיים מפחיתה את הסיכון לפשע אלים, והאנשים מאד נחמדים ומכניסי אורחים. יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים באוזבקיסטן, למשל לא להסתובב בסמטאות מפוקפקות בלילה ולהיזהר מכייסים, בדיוק כמו בכל מקום אחר.

.

ילדים אוזבקים, בוכארה

 

סמרקנד

האגדה מספרת על האמיר טימור, שליטה העריץ של מרכז אסיה, שיצא למסע כיבושים ארוך בהודו. מאחור השאיר את אשתו הסינית היפיפייה, ביבי חאנים, שהחליטה להכין לבעלה היקר מתנת הפתעה עם שובו: מסגד מפואר שלא נראה כמוהו בעולם. אולם הארכיטקט שבנה את המסגד, דרש כשכרו נשיקה מהמלכה. ביבי חאנים הסכימה- אבל אליה וקוץ בה- הנשיקה שלה השאירה סימן בלתי נמחה בפניו של הארכיטקט. כאשר חזר האמיר טימור, ראה את הסימן וציווה להתיז את ראשו. אולם המסגד המרהיב שבנה, שנקרא כיום על שמה של ביבי חאנים, נשאר ומפאר את סמרקנד עד עצם היום הזה…

סמרקנד, בלי שום ספק, היא אחת הערים היפות באוזבקיסטן. הדרך אליה עוברת בקילומטרים רבים של "הערבות הרעבות"- משטחים חומים אינסופיים המנומרים פה ושם בשדות כותנה. לאחר נסיעה של שלוש שעות בקרון רכבת, שבו הוקרנו קליפים רעשניים באוזבקית לקול מחיאות הכפיים של שלל טיפוסים צבעוניים, הגעתי לתחנת הרכבת המרכזית- ומשם: לביתם הנפלא של נינה ובוריס יצחקוב.

נינה יצחקוב היא מורה לעברית בסוכנות היהודית בסמרקנד, יהודיה מקומית שמארחת תיירים ישראלים. נינה חיה ביחד עם בעלה, בוריס, בבית מסורתי יפיפייה ורחב ידיים (ארבעה עשר חדרים!) עם עצי פרי, תרנגולות וחביות של יין ביתי (שֶכוֹר) בחצר. השהות בביתה של נינה (כ-20 דולר ללילה כולל ארוחות, נכון לשנת 2008) מומלצת מאד לאלו שרוצים חוויה אותנטית של אירוח אצל משפחה מקומית כניגוד לאנונימיות של מלונות רבים. נינה מדריכה את הבאים בנבכי סמרקנד העתיקה, מבשלת ממטעמי המטבח הבוכרי ומסייעת בעצות רבות ושונות. ולאנשים כמוני, שמתעניינים בתרבות ובהווי המקומיים, האירוח אצל נינה היה פשוט תענוג, שלא לדבר על הסיפורים המרתקים על ההיסטוריה והתרבות של יהודי בוכארה. לכל אלו שמגיעים לסמרקנד- מומלץ מאד להתקשר לנינה. את הפרטים תוכלו למצוא באתר טריפי.

 

ביתם של נינה ובוריס נמצא במרחק הליכה (כעשרים דקות) מהעיר העתיקה של סמרקנד. בסמרקנד אין בדיוק עיר עתיקה, במובן של סימטאות מלאות באתרים, אלא יותר אוסף של אתרים בתוך רחובות רחבים ומודרניים. אבל האתרים הללו פשוט מרהיבים. סמרקנד, כבירתו האגדית של האמיר טימור מלאה במדרסות, מסגדים, מגדלים וקברות מפוארים- שהמראה שלהם פשוט עוצר נשימה. קחו למשל, את הרגיסטאן- אוסף של שלוש מדרסות מפוארות מהמאה ה-15- מלאות בדוכנים של עבודות יד אוזבקיות, שטיחים, מנורות וצעיפי משי דקיקים. הפנים המרהיב של מבני הרגיסטאן- וקווי המתאר החיצוניים המושלמים שלהם, מצדיקים כל סוּם וסוּם שמשלמים על מחיר הכניסה. הרגיסטאן ניצב לעיניך בכל הליכה ברחוב הראשי של סמרקנד, "רחוב הרגיסטאן", וההתבוננות הממושכת עליו היא מבין התענוגות שיש לעיר להציע. אתרים מרתקים נוספים הם מזיאוליאום גוּרי אמיר, קברו של האמיר טימור על רקע ההרים המושלגים, החורבות המונומנטליות של מסגד ביבי חאנים ושוק סיאב הרועש והצבעוני שמוכרים בו ירקות, פירות, גבינות, סלטים וממתקים מכל טוב אוזבקיסטן, וגם כיפות, צעיפים וכובעים בוכריים. קילומטר וחצי משם, בפאתי העיר העתיקה, ניתן למצוא אתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים כמו אפרוסיאב, ואת מצפה הכוכבים העתיק של אולוג-בק, נכדו של טימור, פילוסוף, אסטרונום ומדען ששלט בסמרקנד בסוף המאה ה-15. הוא בנה את המדרסות של הרגיסטאן, והמסורת מספרת שלימד שם בעצמו מתמטיקה ופילוסופיה. האיסלאם הטורקי, הפרסי והמרכז אסייאתי החזיק באותה תקופה ברבים ממרכזי הידע העולמי, וסמרקנד היתה אחת מהם. העיר, ביחד עם אחותה, בוכארה, שימשה כביתם של משוררים, פילוסופים ומדענים כמו אבן סינא, אל-בירוני ורבים אחרים. אין כמו להסתובב ברחובות העתיקים, בין המבנים המפוארים, ולהרהר בהיסטוריה העשירה ובגדולי עולם שישבו ויצרו בעיר הזאת לפני מאות רבות של שנים.

 

במרחק של טיול יום מסמרקנד ניצבת העיירה היפה שחריסַאבְּז, עיירת הולדתו של האמיר טימור. לשחריסאבז נוסעים במונית דייהו- מוסד אוזבקי ותיק ומכובד. במה מדובר, למעשה? בנהגים אוזבקיים שרוצים לעשות חלטורות (באוזבקיסטן- כל אוטו הוא מונית) ולוקחים תיירים ליעדים פופולריים תמורת מחיר מנופח. אבל מכיוון שאם כישרון המיקוח שלכם אינו גדול במיוחד, גם נהג מונית רגיל ייקח מחיר מנופח, אפשר לסבול את זה. בכל מקרה, הנסיעה לשחריסאבז יפה במיוחד בעיקר בגלל הדרך. כדי להגיע לשחריסאבז מסמרקנד, יש לעבור במעבר ההרים אמאן-קוטאן, והנוף הנשקף מהחלון של הרי הדרום הירוקים הוא פשוט משגע. בעיירה עצמה היה גשם שוטף כשהגעתי אליה, אבל הספקתי לראות את חורבות ארמון הקיץ האימתני של טימור, מסגד גדול ומרשים וכמובן- את הבאזאר הצבעוני והבלתי נמנע.

למבקרים בסמרקנד כדאי (בתיאום מראש) גם להגיע לבית הכנסת העתיק שבשכונה היהודית. ביקשתי מנינה, המארחת שלי, להתקשר ליוסף- השומר של בית הכנסת- שדובר דרך אגב עברית מצויינת. לאחר תעייה בסימטאות צרות בין בתים ישנים ורעועים, הגעתי לבסוף לבית הכנסת שמוסתר בידי גדר חיה גבוהה. המבנה עצמו הוא יפיפייה, מעין ארמון לבן וקטן עם ערבסקות ומגני דוד תכולים בוהקים. על הקירות תמונות של רבנים בוכאריים, ולצדם גם הרבי מליובביץ`, בזכות תרומותיהם הנדיבות של חסידי חב"ד והמיליונר לב לבאייב לשיפוץ בית הכנסת.

אי אפשר לדבר על סמרקנד גם בלי להזכיר את אנשי העיר האדיבים, שמוכנים לעזור לתיירים בכל בעיה. כשהלכתי ברחוב פגשתי במקרה את אכמאל, סטודנט אוזבקי לשפה וספרות צרפתית, שהכיר לי את העיר וסיפר לי רבות על החיים בה. באופן כללי, הצעירים והסטודנטים המקומיים שמחים בדרך כלל לדבר באנגלית עם תיירים, וזו הזדמנות טובה להכיר אותם. ולבסוף- אי אפשר בלי מילת אזהרה. מול הנחמדות של רבים מהאוזבקים ברחוב, ישנם הרמאים המקצועיים, המתרכזים בעיקר במסעדות תיירותיות- כמו "ליאבי דור" שמול הרגיסטאן. במסעדה הזאת, שהכופתאות בה מצויינות דרך אגב, ניפחו לי את החשבון ב-3000 סום (כ-3 דולר), ולאחר שגיליתי את התרמית, עוד התעקשו שמותר להם לגבות 1000 סום נוספים "כי יש לך מהשולחן נוף לרגיסטאן".

 

בוכארה

בבוכרה היפה
בעירי ברוכת השמש
חרב במשפט שלופה
חרב המשפט הו
כאן בשערי העיר
האמת תצוף כשמן
תנו הידד לו לאמיר
לאמיר הידד

שני אחים
רבים
אודות
הסיר
האמיר
את ראש שניהם
מסיר
והסיר הוא ה
אסיר של האמיר
הו

יום אחד
ערף
את ראש
האב
אך את בת
זקוניו
לקח
אליו
בל תסבול
האומללה
חרפת רעב
הו

בוכארה היא עיר יפיפייה, ואכן שטופת שמש, אך השלטון שלה, מה לעשות, לא היה תמיד נאור. לאחר מאות שנים של חשיבות כאחת הערים העתיקות והמרכזיות בדרך המשי- דרך המסחר העיקרית בין טורקיה לסין- הידרדרה בוכרה למעמד של בירה מחוזית, תחת שושלת של אמירים מושחתים ורצחניים (בשטח שהיום מוגדר כאוזבקיסטן היו, באותו הזמן, שלוש אמירויות: אמירות בוכארה, שכללה גם את סמרקנד, אמירות חיבה ואמירות קוקאנד). הגרוע מביניהם היה בלי ספק נסראללה חאן, בתחילת המאה ה-19, שהוציא להורג שני קצינים בריטיים שלא הביאו אליו תשורות מספיקות, לאחר שבילו זמן רב בצינוק שורץ מקקים שנקרא בעגה העממית "גוב המקקים".

 

 

העיר העתיקה שמסביב לליאבי חאוז היא מקסימה. יש בה שלושה שווקים: שוק סורגי הכיפות, שוק הצורפים ושוק חלפני הכספים, המשמשים היום כשווקי מזכרות, בהם מוכרים בעיקר כיפות בוכאריות, טורבנים, צעיפי משי, מנורות אלאדין וכמובן- שטיחים רקומים. כל שוק נמצא מתחת לאחד מקמרוני העיר העתיקה. בין השווקים יש גלריות קטנות, מדרסות עתיקות המשמשות כיום כסדנאות לעבודת יד, חנויות מזכרות או אתרים לטעימת יינות, בתי קפה אלגנטיים ומסעדות נחמדות. אחד מבתי התה היפים בעיר העתיקה הוא בית התה "silk road spices"- תבליני דרך המשי. לפי המסופר, בית התה קיים מאות שנים, ובעבר שימש כמקום מנוחה לשיירות (קרוואן-סראי). שם, אתם יכולים להתרווח על הספות המסורתיות, לשתות תה מיוחד- תערובת של עשבים ותבלינים, ולאכול חלווה משובחת ושאר ממתקים אוזבקיים ערבים לחיך. בין הגלריות היפות שבעיר העתיקה ניתן למנות את "הגלריה לצילום יצירתי", דקה הליכה מהליאבי חאוז. בעיר העתיקה של בוכארה כדאי לטייל "ככה סתם", בלי מטרה מיוחדת בהכרח, לפני שרואים את האתרים המיוחדים והאטרקציות התיירותיות העיקריות.

 

מהן האטרקציות התיירותיות העיקריות? מאלו יש בבוכארה בשפע. המבנה המרשים ביותר הוא בלי ספק "מינארט קאלון", מגדל בגובה ארבעים מטרים, עם זיגוגים, עיטורים וערבסקות מדהימים ביופיים, שהאמיר נהג לזרוק ממנו נידונים למוות. ליד מינארט קאלון ישנו מסגד עתיק, וגם מדרסה ענקית בשם מיר אל ערב, שפעילה כיום ולא פתוחה לתיירים. בנוסף למינארט קאלון, מתנוססת בבוכארה מצודה עם חומות אדירות, ה"ארק" המפורסם, שבתוכו מוזיאון לבוכארה בתקופתו של האמיר עם תכשיטים ואוצרות מעניינים מאד. מאחורי הארק ישנו צינוק, "זינדאן", שאליו הוכנסו האנשים שהאמיר לא חפץ ביקרם. התא הגרוע ביותר בזינדאן הוא בלי ספק "גוב המקקים", בור שהיה בעבר מלא נחשים, עקרבים ושאר שרצים ורמשים, אליו הוכנסו שני הקצינים הבריטים האומללים סטיוארט וקונולי. מזיאוליאום איסמאעיל סאמאני הוא אתר מאד מאד מעניין, קבר מעשה אומן מלבני טרקוטה, שמשנה את צבעו בשעות שונות של היום, כאשר אור השמש משחק בין אבניו העתיקות. לידו נמצא קבר מוזר המיוחס לאיוב התנכ"י ובתוכו מעיין צלול.

 אנשי בוכארה הם בלי ספק הידידותיים ביותר שפגשתי באוזבקיסטן. כאשר אתה הולך ברחובות, מקובל שילדים מנסים לפנות אליך באנגלית המעטה שהם יודעים, "hello? how do you do? goodbye" או מבקשים שתצלם אותם. באחד המקרים, שאל אותי תושב מקומי אם אני צריך משהו או איבדתי את הדרך. בתשעים אחוז מהמקרים, מדובר בהתעניינות גרידא שאין כוונה לרווח בצידה, זאת אומרת- הם לא מנסים למכור לך משהו. כמובן שגם בבוכארה יש רמאים- חלק מנהגי המוניות, בעלי מסעדות תיירותיות וגם מוכרים נודניקים בשוק, אבל באופן כללי רוב האנשים מקרינים חום אמיתי.

 דוגמא קלאסית לזה, היתה חבורה של סטודנטיות מלאות חיים וחמודות במיוחד שפגשתי באזור האָרְק. שתיים מהן, ליוּבַּאר ושאחַה, קיבלו משימה מהמרצה שלהן לאנגלית- למצוא תייר ולהסביר לו על המצודה. הן לא ידעו עליה יותר מדי, אבל דרכן פגשתי את המרצה ויתר הסטודנטיות בכיתה. מכאן הדרך היתה קצרה לארוחת ערב משותפת עם כל הכיתה, ולמחרת- ביקור באוניברסיטה. ההרצאה באוניברסיטת בוכארה, על ספרות אנגלית (בשפה האנגלית), היתה נוסטלגית למדי. ריח מעופש עלה באפי, והיא הזכירה לי שיעורי ספרות בחטיבת הביניים. המרצה הקשוחה והמפחידה הכתיבה לתלמידים ביוגרפיות של סופרים אמריקאיים, מילה במילה, ולאחר מכן בחנה אותם על תוכן השיעור. בסוף הסמסטר, היא תקרא את המחברות שלהם כדי לראות אם אכן רשמו את דבריה מילה במילה. לאחר ארבעים שעות של הכתבה, המרצה נתנה לתלמידים לשאול אותי שאלות על יפן וישראל, וביקשה ממני לדבר קצת על ספרות יפניתמה שהתגלה כחווייה מעניינת. מכל החוויות שהיו לי בטיול, המגע עם הסטודנטים בבוכארה היה בלי ספק המעניין ביותר.

ביומיים שלאחר מכן, יצאתי עם חמש סטודנטיות- ניגוֹרָה, אינוֹבַּאד, מוֹחי, נוּדְרָה ודינארה לשני אתרי תיירות מרכזיים, ויצא לי להכיר אותן יותר מקרוב. החברה האוזבקית היא יותר מסורתית מהמקובל בישראל או ביפן, ולכן- גיל הנישואין מוקדם. כל הבנות היו בגילאי 19 עד 22, אבל שתיים מהן היו כבר נשואות. היה נחמד להכיר אותן, ומהן שמעתי המון על חיי הצעירים באוזבקיסטן. בהתחלה, הלכנו ביחד לארמון הקיץ של האמיר, קומפלקס מבנים בסגנון אוזבקי-רוסי מעורב, שמזכיר שילוב בין ארמון מזרחי לוורסאי, והכל מלא בטווסים שמתלבטים בין הרגליים. בקצה הארמון ישנה בריכה שבה נהגו להשתעשע פילגשיו של האמיר, והאגדה מספרת שהוא זרק תפוח לפילגש שאיתה רצה לבלות את הלילה ממגדל מעוטר שניצב ליד הבריכה. היום השני היה מעניין במיוחד. יצאנו ביחד, אני וארבע מהסטודנטיות, לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר במרכז אסיה- מזיאוליאום בכוֹתָאדִין נַאקְשַבַּאנְד. בכותאדין היה מנהיג סוּפי, מיסטיקן מוסלמי, ואחד ממפיצי האיסלאם העיקריים במרכז אסיה. בכך, הוא קנה לעצמו מעמד כקדוש העיקרי של האזור. מתחם הקבר שלו, שנמצא בכפר קאסרי-עריפון, כ-12 קילומטרים מבוכארה, הוא אתר עלייה לרגל מהחשובים באזור. הטיול לשם עם הבנות התגלה כחוויה תרבותית מרתקת. במיוחד ניגוֹרָה, שאביה הוא אימאם כפרי, הכירה היטב את המנהגים והמסורות הקשורות במקום. למשל, הולכים במסלול מסויים, נכנסים עם רגל ימין לפני רגל שמאל, מקיפים את העץ הקדוש סביב כיוון השעון- ועוד. המנהגים נראו לי כהדים למסורות מרכז אסייאתיות עתיקות, קדם איסלאמיות.

 ביום האחרון, נפרדתי מהבנות וראיתי כמה אתרים שטרם הספקתי לראות בבוכארה. חוץ מזה, הייתי בחמאם עתיק, בורזי קורד, שפועל כבר מאות שנים בבוכארה. המתרחצים (אני וכמה זקנים אוזבקיים) יושבים על ספסלי שיש, ושופכים על עצמם מים חמים מדליים. סך הכל, היתה חוויה נחמדה מאד, אם כי האוויר היה לח, לוהט ואפוף אדים.

אי אפשר לסיים את התיאור של בוכארה בלי כמה מילים על הבידור המסורתי. במדרסות העתיקות שליד לייאבי חאוז יש מופעים מרתקים: תצוגת אופנה בוכארית, עם שירה וריקודים, ותיאטרון בובות טג'יקי, בשילוב שחקניות, שממחיז חתונה מסורתית.

    

 

מדבר נאבוי

מדבר נאבוי הוא אחד מטיולי היום הבלתי שגרתיים והמעניינים ביותר שניתן לערוך מבוכארה. את הטיול סידר לי, כמו דברים רבים אחרים, בעל המלון שלי- באחודיר הבלתי נלאה. השכם בבוקר יצאתי עם אוטו מדגם דייהו אל מרחביו האינסופיים למראה של מדבר נאבוי- מאות קילומטרים של שום מקום, כאשר מדי פעם ניתן לראות מחלונות המכונית גמלים, כבשים ועיזים המלחכים את העשב הדליל, כפר קטן ודל פה ושם- ומלבד זאת- כלום. לאחר שלוש שעות של שיחה מגומגמת ברוסית עם הנהג שלי, שוטר לשעבר בשם סאטור, החל הנוף להפוך לירוק יותר. באמצע המדבר, כמקסם פאטה-מורגנה, הופיע לפתע אגם תכול ויפיפייה, מוקף בערבות ובדשא ירוק נמוך: אגם המלח איידרקול. על גדות האגם שוטטו עדרים, והמראה כולו היה מרהיב. לאחר טיול קצר בסביבה ורחצה באגם, המשכנו בדרכנו אל "מאהל נוודים"- שהתגלה, למרבה האכזבה, כמיזם תיירותי של איש עסקים רוסי. רכבתי על גמל מרכז אסייאתי- פרוותי ושונה מאד מהגמלים המזרח תיכוניים שלנו. יש לציין גם שהאוהלים באזור אגם איידארקול (מאד קרוב לגבול קזחסטן) שונים מאד מאוהלי הבדואים במדבריות שלנו- הם עבים ופרוותיים יותר, ויכולים לעמוד גם בחורף קר וקשה.

 בדרך חזרה ראינו נוף דומה: כפרים מדבריים דלים, גמלים וכבשים, וגם חיילים שְבוּזִים למראה ששמרו על הכניסה לשדות הנפט העשירים של אוזבקיסטן. המדריך שלי, סאטור, לקח אותי לעיירה נחמדה בשם גשטוואן. בעיירה ביקרנו משפחה מיוחדת במינה של קדרים, שמעבירה את אומנותה במשפחה מזה שבעה דורות. אבי המשפחה, עבדוללה, הוא קדר אומן- שכבר אירח בביתו נכבדים בינלאומיים רבים כמו הילארי קלינטון, הנסיך צ`רלס, וכמובן- הנשיא איסלאם קרימוב. במשפחה העניפה יש חלוקת תפקידים מסודרת: הגברים יוצרים את הכלים והנשים צובעות ומעטרות. המדריכה שלי במוזיאון הקרמיקה המשפחתי היתה מָחְפוּזָה-בַּאנוּ, ילדה שקטה ואנטליגנטית בת שלוש עשרה, שדיברה באנגלית לא רעה בכלל. לאחר שקניתי צלוחית מעוטרת יפיפייה, עבודת יד, המשפחה הזמינה אותי לתה וממתקים. בקיצור- חווייה משגעת. לאחר ביקור במסגד המשוחזר של גשטוואן המשכנו בדרכינו, סיירנו בעיר הקברים העתיקה של צ`ור באקר, בפאתי בוכארה, וסיימנו את היום במסעדת שישליקים משובחת.

 

 

הרי טיין–שאן

 לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת ברכבת לילה מבוכארה, הגעתי לטשקנט- בירת הרפובליקה. בתחנת הרכבת חיכה לי דימיטרי, מדריך הרים מנוסה וטיפוס ססגוני ומעניין, והתחלנו את דרכנו להרי טיין-שאן. הרים אלו, כפי שמרמז שמם, מתחילים בסין, ופירושם בשפה הסינית- הרי השמיים. באוזבקית, שם האזור הוא צ`ימגאן, שלוחה של רכס טיין שאן. המסלולים קרובים לגבול קירגיזסטן וקזחסטן, והם מאד מזכירים את הנוף בקירגיזיה. דימיטרי, המדריך שלי, הוא מדריך הרים מנוסה, מורה לטיפוס חבלים ומנהל מחנות הקיץ השנתיים של הכנסייה הבפטיסטית של אוזבקיסטן. דימיטרי הוא נוצרי אדוק, ובמהלך הדרך, תוך מבט אל הנוף המרהיב, היו לנו שיחות מרתקות רבות על נצרות, יהדות, איסלאם, משמעות החיים, וגם על המצב באוזבקיסטן בפרט ובמרכז אסיה בכלל. דימיטרי טוען שכל הדתות המונותיאיסטיות הן התגלויות של האל, אך הנצרות היא "הדרך הקלה ביותר לגאולה". מלבד זאת, וחרף עריצותו של קרימוב, הוא כלל אינו מתגעגע לתקופה הסובייטית בה "כולם היו עבדים", לדבריו.

 

הרי טיין-שאן הם מקום מדהים. במלוא מובן המילה. הנוף אלוהי. דמיינו טיול ברגל בין פסגות צחורות ומושלגות, נחלים צלולים, וכרי דשא ירוק שפרות רועות בהן. הוסיפו לכך את שלל פרחי האביב, ובקתות רועים בהן ניתן לאכול אוכל אוזבקי ביתי, מסלולי סקי וחוות רכיבה על סוסים- וקבלו את אתר הנופש העיקרי של אזור טשקנט. המסלול שלנו היה קשה, במיוחד בשל העובדה שירד גשם שוטף, והמסלולים היו בוציים וחלקלקים. בקטעים מסויימים מהדרך היינו צריכים להוריד נעליים ולחצות פלגים מהירים וקפואים על סלעים חלקלקים ובוגדניים. אבל בסופו של דבר- זה היה שווה את הכל. אני בהחלט ארצה לחזור בעתיד להרים הללו, אבל חובה לטייל בהם אך ורק עם מדריך מנוסה.

 טשקנט

 את הימים האחרונים ביליתי בטשקנט, בירת הרפובליקה האוזבקית, שמאד שונה מסמרקנד ומבוכרה. טשקנט היא עיר סובייטית אפרורית, אך יש בה פינות יפות ומרשימות. מרכז העיר בנוי בסגנון סובייטי מונומנטלי, ניאו קלאסי, עם שדירות רחבות, פארקים ירוקים ומבנים פסוודו-יווניים מרשימים- כמו בניין הפרלמנט, עיריית טשקנט, מוזיאון האמיר טימור (שמשמש כמעין מקדש לאומי) ובית האופרה אלישר נאבוי. רוב המונומנטים, המוזיאונים, האנדרטאות והמבנים היפים נמצאים בשטח שבין כיכר העצמאות (מוסטקליק מיידוני) לבין כיכר האמיר טימור. מוקד עניין נוסף הוא אזור צ`ורסוּ העתיק, שנמצאת בו מדרסת קוקלדש העתיקה, היפה והפעילה, ומסגד יום השישי הכסוף והמרשים. בטשקנט ניתן לנוע בקלות באמצעות הרכבת התחתית המיושנת אך היעילה. האווירה בעיר כולה יותר רוסית מאשר אוזבקית, אם כי יודעי דבר אמרו לי שהמצב השתנה- וכיום העיר יותר אוזבקית מאשר בעבר. עם זאת, רוסים רבים חיים בטשקנט, שנחשבת למרכז התרבות הרוסי החשוב ביותר במרכז אסיה- עם חיי תרבות ולילה מהמפותחים ביותר באזור.

בטשקנט טיילתי קצת בעצמי וקצת עם ידידה אוזבקית, זארינה, סטודנטית מקסימה שהכרתי ביפן. זארינה, שהיתה טרודה בהכנות לחתונתה, היתה נדיבה מספיק כדי להקדיש לי כמה שעות ולהכיר לי את העיר. היא לקחה אותי לאוניברסיטה שלה, ובמיוחד למחלקת היפנית (היה מוזר קצת לדבר יפנית באוזבקיסטן ולראות פתאום סימניות יפניות), ואז הסתובבנו במרכז העיר בין המונומנטים, המבנים, הפארקים והאנדרטאות. בילינו שלוש שעות מרתקות במוזיאון האוזבקי לאומנות, וראינו את האנדרטה המרגשת לחללים האוזבקיים במלחמת העולם השנייה. אוזבקים רבים נלחמו במסגרת הצבא האדום ותרמו רבות לניצחון על הנאצים- והעם האוזבקי גאה עד היום על תרומתו לניצחון על היטלר. האנדרטה למלחמת העולם השנייה היא פסל של אם אוזבקית המתאבלת על בנה שנפל, ולידה- אש התמיד. מסביב חקוקים שמות חללי המלחמה על לוחות מתכת. אנדרטה מרשימה נוספת היא מונומנט לעצמאות אוזבקיסטן בכיכר העצמאות (לשעבר כיכר לנין), הכיכר המרכזית בטשקנט.

 

אולם האטרקציה המרכזית בטשקנט הנה למעשה המוזיאונים היפים. בעיר לפחות שלושה מוזיאונים מעניינים שכדאי להקדיש לכל אחד מהם מספר שעות: המוזיאון לאומנות אוזבקית, שכבר כתבתי עליו, מוזיאון האמיר טימור, הקיטשי מעט אך המרשים, הבנוי כארמון מרכז אסייאתי ומכיל ממצאים יפים רבים מתקופת האימפריה הטימורית, ומוזיאון ההיסטוריה של העם האוזבקי- שניתן לראות בו פסלים בודהיסטיים מרשימים בני מאות שנים, כדים אוזבקיים וסיניים, חרבות, קמעות, תכשיטים ויתר מוצגים מרתקים. בין המוצגים המעניינים ביותר: פסל ריאליסטי להדהים של אישה לוחמת. לצערי, לא הספקתי לראות מופע באופרה- כי היא היתה סגורה ביום שני, וזה היה הערב הפנוי היחיד מבחינתי.

מסעדה מומלצת מאד בטשקנט היא Café Caravan, תיירותי וקיטשית קצת (היא בנויה כמו בית אוזבקי סטריאוטיפי)- אבל האוכל היה טעים מאד: פלוב אוזבקי משובח, כופתאות עסיסיות ומיצי פירות בשוקולד.

לסיום, אזהרה קטנה הנוגעת לטשקנט. בעיר הבירה יש תופעה מעצבנת שכמעט ולא ניתן לראות במקומות אחרים באוזבקיסטן. שוטרים שעוצרים אותך באמצע הרחוב, דורשים דרכון, מטרידים אותך ואפילו מבקשים לראות את התיק, במטרה להלחיץ אותך ולגרום לך להציע שוחד. במקרה כזה, צריך פשוט להירגע, להראות את הדרכון (אך לא לתת להם לקחת אותו! אסור להם!) ובשום פנים ואופן לא להציע כסף אלא אם חייבים. הנשיא קרימוב איים שיגיב בחומרה אם שוטרים יסחטו שוחד מתיירים, ולפיכך- הם יהססו לקחת מתייר שוחד במידה ויראו שהתייר באמת לא מוכן לתת. אני סיימתי את הטיול באוזבקיסטן בלי לתת אגורה של שוחד, ואני מאד גאה בכך.

וסיום צורם בשדה התעופה

המקום הבעייתי ביותר באוזבקיסטן, הוא בלי ספק אולם הטיסות היוצאות בשדה התעופה בטשקנט. מה לא רואים שם? בלגן, תורים ארוכים ומבולגנים, נשים בוכות עם ילדים קטנים. ובינתיים- זמן הטיסה מתקרב, והתור זוחל. חייבים להראות לפקידים האוזבקיים שתי הצהרות מכס- אחת שמילאת עם כניסתך למדינה, ואחת שאתה ממלא עם היציאה, פלוס קבלות למלונות שהיית בהם. חובה לבקש מהמלונות קבלות, אחרת מקבלים קנס כבד ביציאה מהמדינה! אם היית בעיר עד שלושה ימים, לא חייבים לבקש קבלה (למשל, אני לא הצגתי קבלה על הימים שביליתי אצל נינה ובוריס בסמרקנד) אבל רצוי שיהיו קבלות לרוב, אם לא לכל המקומות שהייתם בהם במהלך הביקור במדינה.

 הבעיה בשדה התעופה היא התורים הזוחלים, בלי כל קשר לשעת הטיסה. המטוס חיכה לנו, אבל מבחינתי כל הסיפור היה קצת מלחיץ. בדרך כלל, ברוב המדינות, אזרחי המדינה עוברים בקלות יותר מזרים, אבל באוזבקיסטן המצב הפוך- באזרחים אוזבקים הם מתעללים הכי הרבה, ועל זרים הם מקלים באופן יחסי. יהודים אוזבקים שעלו על המטוס לישראל סיפרו לי שלקחו אותם לחדר חושך, כביכול כדי לבדוק את הציוד, ושם דרשו מהם שוחד- אבל לי באופן אישי זה לא קרה, אולי בגלל הדרכון הזר. קשה להאמין כיצד במדינה שהאנשים מן השורה בה כל כך נחמדים, פקידים ממשלתיים רבים, הן ברכבות והן בשדה התעופה, הם כאלו בהמות גסות וחמדניות.

 פינת המטבח האוזבקי

 האוכל באוזבקיסטן טעים ומומלץ ביותר, משום שהוא משלב בתוכו מאכלים ממספר מטבחים: הפרסי, הטורקי והרוסי. מבין המטעמים האוזבקיים (חלק מהמידע, באדיבותה של נינה יצחקוב מסמרקנד, שהיא גם טבחית מעולה מאין כמוה):

 

 בשר על שיפודים: בשר עוף או כבש משובח על שיפודים, בין אם מדובר בשישליק, שיש קבב או קבבים. לא לפספס! הבשר הטעים ביותר הוא בלי ספק בשר הכבש.

 סוּמאלאק: ממרח חיטה מתקתק שהכנתו היא ממש אירוע תרבותי. מקובל באוזבקיסטן שנשים מכינות סומאלאק. יש לבחוש את הסומאלאק במשך לילה שלם. כל השכנות מכינות סומאלאק ביחד. כל אחת בוחשת בתורה, ובינתיים האחרות שרות ורוקדות. למזלי הטוב, נינה והשכנות שלה הכינו סומאלאק בדיוק כשהייתי בסמרקנד- אז הצלחתי לטעום מהמאכל המרשים הזה.

אוש-פְּלוֹב, או בקיצור- פלוב, הוא בלי ספק המאכל האוזבקי הטעים ביותר. פלוב הוא אורז עם ירקות מטוגנים ובשר, ואם מכינים אותו טוב- הוא תענוג נדיר לחיך. במקרים רבים, דווקא גברים מכינים את הפלוב באוזבקיסטן. ביום האחרון שלי בסמרקנד, בוריס הכין לנו פלוב משובח, שביחד עם היין הביתי היה תענוג שנראה לי שאזכור להרבה זמן. גם הפלוב בקפה קרוואן בטשקנט היה מצויין.

 נוֹן– לחם אוזבקי טרי- בסמרקנד ובבוכארה הוא נראה כמו בייגל גדול שאין בו חור. הוא מלווה את רוב הארוחות באוזבקיסטן, ומוכרים אותו בכל מקום ברחוב ובשווקים.

 בָּחְש: תבשיל אורז בכוסברה ובשר- שמים בתוך שד מבד, תופרים ומבשלים בתוך מים רותחים שלוש או ארבע שעות.

אושי-אוֹסבּוֹ: סוג של חמין בוכארי מאורז עם בשר, גזר, עגבניות, שמן ואורז- לעיתים מבושל גם עם עצמות.

 

לאחרונה, אנחנו נחשפים יותר ויותר לפועלו של ארגון דתי בשם להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש), שבראשו עומד עסקן בשם בנצי גופשטיין, פעיל עם עבר כהניסטי עשיר. ארגון זה מצטרף לארגונים נוספים העוסקים ב"מניעת התבוללות", ביניהם "יד לאחים" המפורסם. העיסוק העיקרי של להב"ה הוא באיתור נשים יהודיות שיוצאות (או התחתנו) עם ערבים, וניסיון "להשיבן לחיק עם ישראל". לעיתים, פועלו של ארגון להב"ה מזכיר יחידת קומנדו מובחרת. הפעילים האמיצים מתגנבים לכפרים הערביים בדרכים לא דרכים ומצילים את הבנות המסכנות מיד בעליהם האלימים או המסוממים (בהתאם לגירסה).

ברשת הארגונים "למניעת התבוללות" מתבלט פעיל בשם הראל חצרוני,  די.ג'יי חוזר בתשובה, שהתראיין לאחרונה מספר פעמים לתקשורת. הנה למשל ציטוט מ"סיפורה המצמרר של מירי", אחד מהסיפורים האופיינים של פעילי "יד לאחים":

"חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, נראים כערבים בלב הכפר הערבי, לא האמנתי למראה עיני , הם הכניסו אותי פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי אל תדאגי".

כדי להשלים את התמונה המפחידה של אלימות, פשע וחטיפת נשים יהודיות תמימות, פונה חצרוני גם לעולמות הקונספירציה והמיסטיקה. לפי גרסתו, לא מדובר בטרגדיות אישיות, חמורות ככל שיהיו, אלא במזימה ערבית כנגד העם היהודי כולו:

"חצרוני, הפועל זה שנים רבות מול בני נוער במצוקה, יוזם ומקים רעיון ה'זולה' שהציל בני נוער רבים ברחבי הארץ, משתתף בעצמו לא פעם בפעילויות לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערבים. את דבריו הוא כותב בעקבות העליהום התקשורתי והציבורי על מכתב הרבנים. הזדעזעתי לשמוע את ההשוואה בין חוקי נירנברג והגזענות הנאצית לבין ההגנה על הצורך הבסיסי שלנו בארצנו כנגד הערבים", הוא כותב בפתח מאמרו. הוא מציג נתון מדהים ולפיו לא פחות מ-15,000 בנות יהודיות מצויות בכפרים וישובים ערבים של מה שמוגדר כ"ארץ ישראל הקטנה", כלומר לא כולל את שטחי יהודה שומרון ועזה. הוא גם מספר שראש החמאס בשכם הוא יהודי שכן אמו מפתח תקווה… בהמשך מאמרו הוא מספר על שיחתו עם המוכתר של צור באחר, שיחה שהחלה בהתרסה מצידו על הצעירים הערבים, אך הסתיימה במידע ובהתייחסות שזעזעו אותו. חצרוני אמר אז למוכתר שהנהייה של בחורים ערבים אחר בנות יהודיות יש בה כדי להעיד על "שהבנות הערביות לא שוות בעיני הבנים הערבים". חצרוני קיווה לקומם בכך את המוכתר, אך הופתע מתשובתו: "וואלה חצרוני, בדיוק להיפך". מסתבר, כך הסביר המוכתר שצעירים ערבים מודעים לסיכון שהם עלולים לסכן את עצמם אם "יתעסקו" עם בנות ערביות בשל מה שמוגדר כחילול כבוד המשפחה, ומאידך הם רואים את הבנות הערביות שומרות על צניעות כשמנגד יהודיות רבות, אותן הם פוגשים במהלך כל שעות היום בעבודה ובמקומות אחרים, נוהגות באופן הפוך לחלוטין, והדבר הופך את הבנות היהודיות ליעד קל עבורם. מצטט חצרוני את המוכתר, "אנחנו חיים בתוככם, כנהגי אוטובוס ומוניות, מוכרים בחנויות, כעובדים בניקיון, בפאבים, במסעדות ובמועדונים, ומה שאנחנו רואים אצל היהודים זה שהבנות היהודיות משתדלות להתלבש בצורה לא צנועה, ושהגברים שלכם אוהבים את זה. לא פעם אני רואה בחורים ששורקים לבחורה כאילו היא כלב, כשברור שהשריקה שלו אומרת בדיוק מה הוא חושב שהיא שווה". בהמשך דבריו מגדיר המוכתר את הבנות היהודיות כ"זבל" בעיני עצמן ובעיני הבחורים היהודים ועל כן הוא שואל "מה אכפת לכם שניקח קצת מהזבל שלכם?" עוד הדגיש המוכתר באוזניו של חצרוני את הקלות בה ניתן לגרום לבנות היהודיות קלות הדעת ללכת אחרי בחור ערבי. "מספיק שאתה מראה להן חום ואהבה והן כבר באות אחריך". אותו מוכתר אף דאג להבהיר כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל."

כלומר, מדובר כאן במאבק לאומי ראשון במעלה של "היהודים" כולם כנגד ה"ערבים" כולם. מיותר לומר שלשיחה עם המוכתר (שדבריו נראים באופן חשוד כציטוט מעלון כהניסטי טיפוסי), כמו גם ליתר ה"עובדות" ה"נתונים" הסטטיסטיים והטענות, אין שום תמיכה, אישוש או אישור משום גורם מלבד חצרוני עצמו. ומכיוון שהנטייה של המחנה הכהניסטי/חרד"לי לזייף מסמכים ולשקר למען המטרה הלאומית הודגמה כבר במספר הזדמנויות, יסלח לי חצרוני אם אקח את עדותו עם גרעין גדול של מלח. אבל מסתבר שבקונספירציה לאומית אין די. מדובר כאן, לפי חצרוני, במזימת כישוף של ממש, שנראה שנלקחה מתוך דפי אגדות אלף לילה ולילה. לא רק המוכתר עומד בראש המאבק, אלא גם הזקנות המסתוריות ב"כפרים":

"ממשיך חצרוני ומספר כי במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו", הוא מספר. לנוכח כל אלה, ולנוכח השיטות המורכבות והפשוטות ללכידת בנות יהודיות (דיסקים חסידיים במונית או בהסעה בה נוהג ערבי המביע את אהבתו אל המוסיקה הזו, ביטויי גנאי כלפי העולם הערבי ואהדה והערצה ליהודים – אמירות המעוררות עניין, סקרנות וסימפטיה אצל בנות יהודיות ועוד) לא מבין חצרוני כיצד ניתן לתקוף את מכתב הרבנים. הוא מוסיף ומדווח על כשישים בנות יהודיות שהתאסלמו רק בחודשיים האחרונים. "מילים אלו נכתבו בדם ליבי ובעיקר בדמן השותת של בנות דתיות שחלקן לא בין החיים היום שגזר דינן נחרץ במילות האהבה שהרעיפו עליהן בני ישמעאל", חותם חצרוני את דבריו."

לעניינו, חשוב לציין עד כמה דברים אלו, ככל הנראה שילוב מתוחכם של גרעין אמת ומעטה עבה של שקרים, סילופים והגזמות, נועדו לאושש את הנרטיב של הרב כהנא עצמו- מאבק קוסמי, נצחי, אינסופי בין יהודים לערבים, כאשר הראשונים מייצגים את הטוב המוחלט, הטהור, והאחרונים את הרוע המוחלט והצרוף. במאבק כזה אין מקום לפשרות או אפילו לחריגים- כל הערבים מעורבים בקנוניה, מנהגי המונית ועובדי המלון, עבור במוכתר ועד ל"זקנות בכפרים". הפחד הקמאי של "הם לוקחים לנו את הנשים", כפי שנכתב בבלוג אנונימי ב"דה מרקר" :

"תמונות אחדות בלטו לעיניי מתוך ההפגנות והחרידו אותי: סיסמאות שנצעקו בגרון ניחר ושלטים שעסקו בנערות היהודיות. כאן כבר נעצרה נשימתי לפתע. "לא ניתן שייקחו את בנותינו!" זעק בן-ארי בהפגנה בבת-ים. "בנות ישראל לעם ישראל!" קרא שלט ענק בדרום תל-אביב. "הם לוקחים ומקלקלים את בנות בת-ים" נכתב בכרוז שהוסיף: "כבר 15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים, יהודים! בואו ננצח למען בת-ים יהודית!" או בנוסח אישי יותר: "לא יתחילו עם אחותי!" וכך הלאה ועוד.

מה פשר התופעה הזו, שאלתי את עצמי, של הפחד הקמאי והשנאה הנוראה המשתלטים על עמים רבים כאשר מוזכרות הנשים? איך לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו אנו, הופכת האישה לסמל של קניין לאומי קדוש כל כך, שעבורה מוכנים גברים לצאת למלחמה? זה מתחיל בהלנה מטרויה, עובר דרך מעשי אונס המוניים שבוצעו בפרעות ימי הביניים נגד יהודים, ונמשך עד עצם היום הזה בעוצמה שאינה פוחתת.

"הנער היהודי, שחור השיער, אורב שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה התמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. […] וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדת בפני אחרים…" כך כתב היטלר בספרו "מיין קאמפף". עוד אומן של ערבוב חומרים לרעל מזוקק.

כמו בבישול, עגבנייה היא עגבנייה, בצל הוא בצל, אין להתכחש. הסלט נוצר רק כאשר נמצא מי שיעשה בהם שימוש מתוחכם. האומנות שבליקוט המצוקה והתסכול,  הוספת התבלין המוצלח מאז ומעולם של פנטזיות וחרדות מיניות המחוברות לתפיסה הגברית את האישה כנכס אישי ולתפיסה הפשיסטית בה האישה היא גם נכס לאומי ו"פס הייצור" של דור העתיד – כאן כבר נדרש כשרון אמיתי. הציצו בציורים אנטישמיים בהם מופיעה דמותה של הנערה הטהורה ופרצופו המזוקן והמכוער של היהודי הלוטש אליה עיניים חומדות, ותרגישו גם אתם כיצד רותח דמכם בעורקיכם…"

לאחרונה, הסתבר לנו שמבצעי להב"ה חורגים וגולשים אף מגבולות מדינת ישראל, והפעילים האמיצים מגיעים אף לליבו של המרחב הערבי. וכך, מספר לנו NRG מעריב כי גופשטיין וחבריו הרחיקו עד למרוקו, למבצע חילוץ נועז של צעירה יהודיה שנפלה בקסמיו הרעילים של צעיר מוסלמי מרוקאי ש"היכה אותה וכלא אותה בביתה". NRG, כמובן, שחזר את הסיפור מפי פעיל להב"ה בלא שמץ ביקורתיות או ניסיון לאושש אותו ממקורות אחרים. כך נראית עבודה עיתונאית במדינת ישראל.

מכל העובדות שהובאו לעיל, ניתן להעלות לדעתי מספר תובנות:

ראשית כל, שימו לב שארגוני להב"ה, יד לאחים ודומיהם, מביאים תמיד דוגמאות שיכולות לדבר גם לליבו של ציבור חילוני וליברלי, שלא מודאג במיוחד מבעית ההתבוללות כשלעצמה. בכל הסיפורים יש מוטיבים דומים, עד שלעיתים הם נראים כאילו הועתקו זה מזה. בהתחלה, הצעיר הערבי מתחזה ליהודי (לרוב יהיה לו שם תנכ"י. מוסא, למשל, הופך למשה או אברהם לאבראהים). בשלב הראשון של הקשר, הוא מרעיף מותרות על הנערה, שמגיעה תמיד ממשפחה קשת יום. לאחר החתונה, הוא כולא אותה בביתה ומתעלל בה. לעיתים, מעורבים סמים בהתעללות, וכמעט תמיד מעורבת בה גם משפחתו של הצעיר הערבי (שנקראת בעדויות "החמולה" כדי להדגיש את הבהמיות והניכור). אז כמובן, מתקדם הסיפור לסופו הטוב- טלפון לפעילים של יד לאחים / להב"ה שמסתיים במבצע חילוץ מרהיב של הנערה ולעיתים גם של ילדיה, ש"חזרו לחיק העם היהודי".

הקורא הביקורתי צריך להבחין שעובדים עליו, לפחות במובן מסויים: כותבי הסיפורים נותנים לו רובד שיוכל להזדהות איתו (אלימות כלפי נשים, התעללות) כדי שיבלע את המסר המרכזי של הסיפור- יהודיות לא צריכות להתחתן עם ערבים או "גויים" אחרים. ומה עם, רחמנא לצלן, יהודיות שמתחתנות עם יהודים וסובלות מהתעללות קשה? האם הדבר מטריד את להב"ה או יד לאחים? ומה עם מקרים, שקיימים אף הם, של נישואים מאושרים בין יהודים ללא יהודים? האם הדבר מהווה "התבוללות" במידה פחותה מאשר קשר שיש בו אלימות פיזית? לפיכך, נראה שהפעילים מביאים בכוונה את הסיפורים הקשים והמזעזעים ביותר, כדי להכניס את המסר האמיתי "בדלת האחורית". אני לא אומר שהסיפורים אינם נכונים בהכרח, אם כי נראה שברבים מהם יש סילוף והגזמה, אלא רק שמדובר בטריק דמגוגי ורטורי, שחשוב לעמוד עליו. השקר הגלום מאחורי הטריק הזה נחשף, לאחרונה, במסע צלב שניהלו ראשי ארגון להב"ה כנגד זוג מעורב, יהודי-ערבי, שחי ביחד באושר בלי בעיות כלשהן.

שקר יותר גרוע ומסוכן קשור לתיאורית הקונספירציה שהפעילים מנסים לקדם, כאילו כל רובדי החברה הערבית מעורבים במזימה "לפתות בנות יהודיות". מעבר לסקסיזם הטבוע בעצם התפיסה הזאת,עליו עמד כבר סייד קשוע באחד ממאמריו החדים והעוקצניים ביותר ("יוליה חביבתי"), מדובר בניסיון לקדם אג'נדה גזענית ומסוכנת. חצרוני וחבריו רוצים, למעשה, ליצור כאן חברת אפרטהייד, וזאת בסיוע מכתבי הרבנים השונים: למנוע מערבים לשכור דירות ביישובים יהודיים, למנוע מבעלי עסקים יהודיים, כמו רמי לוי, להעסיק ערבים בחנויותיהם, לעורר שנאה כלפי כל ערבי יחיד ובכלל למנוע כל דיאלוג לא רק בין החברות, אלא גם בין יחידים בתוכן. חצרוני וחבריו רוצים ליצור כאן חברה דתית קיצונית, קנאית, מפוחדת ומבודדת, ספוגה בקורבניות ובפחדים קמאיים, שחושדת, מפחדת ומשקצת את העולם כולו.

ובאזור כמו שלנו, זו סכנה גדולה מאד לטווח הארוך. אפילו יותר מסכנת ה"התבוללות".

קצין המשטרה המרוקאי התיישב לפני על כיסא בחיוך רחב, בחדר ישיבות מרופט של אחת מתחנות המשטרה במרקש. "אמור לי, דני", שאל אותי בערבית ספרותית , "מה יהא בגורלה של ירושלים"?

המפגש ההזוי הזה התרחש בתחילת החודש במרקש, בעיצומו של טיול החורף השנתי שלי, הפעם במרוקו. מספר ימים קודם לכן, לאחר טיפול מפנק בחמאם טורקי במרקש, יצאתי לכיוון כיכר ג'מאע אל-פנאע, הכיכר הצבעונית, השוקקת והסואנת במרכז שווקי העיר העתיקה, כאשר נתקלתי בעומס לא צפוי ברחוב. לא היה ניתן לזוז ימינה ושמאלה. אנשים נדחפו בכל הכוח, שתי נשים בחיג'אב התחילו לריב, להתקוטט ולצעוק זו על זו, הסוחרים ניסו לשדל אנשים להיכנס לחנויות. ואז- בתוך כל ההמולה- פתח כייס זריז את תיק הגב שלי ונטל ארנק ומצלמה. ביום שלאחר מכן יצאתי מוקדם לטיול במדבר הסהרה, שנקבע מראש, ורק לאחר שלושה ימים הלכתי למשטרה כדי לקבל אישור שגרתי לחברת הביטוח.

ההתחלה לא היתה מעודדת, וזו בלשון המעטה. אף על פי שאני מדבר ערבית, והצלחתי לתקשר לא רע עם המרוקאים רוב הזמן, העדפתי לקחת חבר מרוקאי כדי שיעזור לי במגעים עם שומרי החוק והסדר. הבלש הבכיר בתחנה, רס"ר עבד אל-רפאע אל-אסעד, התחיל את המפגש בינינו כמו קריקטורה של קצין משטרה יהיר מהסרט המצרי של יום שישי. "תאמר לו," אמר למכר המרוקאי שלי בתיעוב, "שהוא היה צריך לבוא מיד. עכשיו- לא נעזור לו. שילך מכאן. מה, כל התיירים אומרים שנגנבו להם דברים בשביל הביטוח והם תמיד משקרים. זהו! שילך מכאן!" אולם לאחר מאמצי שכנוע מוצלחים, בדברי חלקות ועוד, שינה נציג החוק והסדר את סברו בחדות. הוא הציע לי תה, ובעוד העוזר הצעיר שלו, ככל הנראה הסנג'ר של התחנה, כותב דו"ח ארוך על המקרה, ישב מולי הבלש ותחקר אותי ארוכות בערבית על ההסדר העתידי הצפוי בירושלים הקדושה. לאחר ששאל אותי מדוע הישראלים והפלסטינים לא יכולים להקים מדינה אחת, עבר לסדרת שבחים לוהטים ליהודים המרוקאים ולתפקידם המכריע הן במרוקו והן בישראל. "אתה יודע," שאל אותי, "שאנדרה אזולאי, היועץ של הוד רוממותו מלך מרוקו, מוחמד השישי, הוא יהודי? ואתה יודע מה תפקידם של יהודי מרוקו בישראל"? עמדתי לומר משהו על ש"ס, ואפילו לרמוז שהם לא גאווה גדולה כל כך לממלכה המרוקאית, אולם רס"ר אל-אסעד הקדים אותי. "נו איך קוראים לו, הנשיא שלכם, שמעון פרס, אתה יודע היכן הוא נולד?" ועוד לפני שהספקתי לומר "פולין", ענה אל-אסעד על השאלה של עצמו: "הוא נולד בעיר העתיקה בקזבלנקה. ועזר וויצמן, גם הוא מרוקאי!"

נו, מסתבר שלא רק ימנים קיצונים בישראל חושבים שלפרס יש אמא ערביה. במהלך טיול מרתק של שבועיים במרוקו שמעתי פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, את אותו הפזמון: אנחנו אוהבים את היהודים. היועץ של הוד מלכותו הוא יהודי, ושמעון פרס, אתה לא יודע שהוא מרוקאי?

זוהי רק דוגמית קטנה של השיחות המרתקות, אי ההבנות ההדדיות והדיאלוגים המשעשעים שחוויתי כנוסע ישראלי עצמאי במרוקו, מדינה ערבית שבמובנים רבים מהווה חריגה מהנורמות המוכרות לנו במרחב האיסלאמי: מצד אחד לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ומצד שני- מקבלת תיירים ישראלים בברכה. מחזיקה בזהות ערבית חזקה, אולם מכילה אוכלוסיה בֶּרְבֶּרית גדולה, שמגדלה מודעות הולכת וגוברת לזכויותיה, לשפתה ולייחודיותה התרבותית. ארץ שרבים מתושביה מגלים סימפטיה למהפכות במזרח התיכון, אבל חוששים ממהפכה דומה בביתם פנימה. במרוקו פגשתי נהגי מונית דתיים שהתווכחו איתי על הקוראן, על התורה ועל הברית החדשה, וניסו להמיר את דתי לאיסלאם; פעילים חילונים של התנועה לזכויות הברברים שדיברו ארוכות על אהדתם לישראל וסלידתם מהפלסטינים בפרט והערבים בכלל; סוחרים בשוק ששאלו אותי על תהליך השלום, והאם האיסלאם חוקי במדינת ישראל; אזרחים מן היישוב שתהו על אמו הערביה של פרס ומוצאו המרוקאי של עזר וייצמן; נערה מודרנית בלבוש אופנתי שאמרה לי בצהלה ש"כל העולם אוהב את מרוקו"; רקדנית בטן שממהרת לשים חיג'אב וכיסוי ראש כאשר היא יוצאת מהמועדון לרחוב, ואיש עסקים שנע בין סלידה מהמלך ומשטרו המושחת (לטעמו) לבין רצון עז לשמר את המונרכיה כדי להימנע ממלחמת אזרחים. במהלך שבועיים אינטנסיביים, נסיעות של שעות על שעות באוטובוסים ורכבות ואינספור ליטרים של תה נענע, נפתח בפני אשנב למדינה ערבית-בֶּרְבֶּרית מורכבת ומאתגרת.

הדבר הראשון שכדאי לדעת על מרוקו, הוא שבניגוד למדינות ערביות אחרות, למשל מצרים, הערים אינן עמוסות במונומנטים מרהיבים לאינספור שניתן למלא איתם לו"ז של ימים על ימים. המסגדים והמדרסות, חלקם עתיקים ומרהיבים, סגורים לרוב ללא מוסלמים, וכך גם ארמונותיו ההדורים של המלך על הגנים הקרירים והרוגעים שלהם. בערים יש מספר אתרים עוצרי נשימה- שאפרט בקרוב- אולם עיקר יופיה של מרוקו נמצא מחוץ לעריה הגדולות: הצבעים המשתנים בדיונות החול הענקיות בארג שבו, מדרום מזרח למרקש וליד הגבול עם אלג'יריה, הכפרים הברבריים העשויים מחומר אדמדם, מבצרים וקסבות בנוף המרהיב של הרי האטלס, כרמי הזיתים והנחלים השוצפים של ערי הריף, עיירות קטנות ועתיקות מסויידות בכחול או לבן, חופים שגלי האוקיאנוס מתנפצים עליהם בעוצמה. לפיכך, אני ממליץ, גם לנוסע העצמאי- לטייל לבד בערים הגדולות כמו קזבלנקה, מרקש, רבאט, פס, וגם בעיירות קטנות ויפות כמו אסאווירה או שפשואן, אבל לקחת טיולים מאורגנים של מספר ימים מכל עיר גדולה למקומות הקטנים יותר, שקשה להגיע אליהם באופן עצמאי או באמצעות תחבורה ציבורית.

המסע שלי התחיל בקזבלנקה, העיר הגדולה והמלוכלכת המהווה את בירתה התרבותית והכלכלית של מרוקו. בקזה, כפי שהיא ידועה על ידי המקומיים (שם רשמי בערבית: דאר אל-בייצ'א, או בית הלובן), אין הרבה מה לראות. כלומר, לא הרבה, מלבד המונומנט המרהיב ביותר במרוקו- מסגד חסן השני. כבר מחלון המונית או האוטובוס נשקף לעיני התייר מגדל לבן וכחלחל עם עיטורים מורכבים, בוהק בשמש על רקע גלי האוקייאנוס המתנפצים על הסלעים שבבסיסו. המסגד. הבנוי באורח מרוקאי מסורתי, מפואר ומסמא עיניים, מסתיר מאחוריו סיפור מורכב, שאורות ובעיקר צללים משמשים בו בערבוביה. נפשו של המלך חסן השני, שליטה הקודם של מרוקו, חשקה במסגד אדיר שיתחרה במסגד הגדול שבמכה. לצורך פרוייקט הבנייה, שנמשך מספר שנים תמימות, שכר המלך אדריכל צרפתי מוביל, ואינספור אומנים מכל רחבי מרוקו. חלק מהמסגד נבנה על רחבה שעל פני האוקייאנוס, על מנת להגשים פסוק בקוראן לפיו כס המלכות של אלוהים יתנשא על פני האוקייאנוס (איש עסקים מרוקאי אמר לי בזעם: המלך שכח שהפסוק מתייחס לאלוהים, לא אליו). כדי שכל העולם יתרשם מיצירתו האדירה של המלך, החליט חסן שמסגד זה יהיה היחיד במרוקו הפתוח ללא מוסלמים. ניתן להיכנס אליו מספר פעמים ביום, בין התפילות, בסיור מאורגן (האחרון יוצא ב-14:00- לסטודנטים כדאי להראות תעודה כדי לקבל הנחה). אילחאם, המדריכה ההדורה בלבושה והחילונית למראה, הוליכה אותנו בין היכלות פאר משיש בוהק, שטיחים אדומים, פיתוחים אומנותיים מורכבים שאור השמש נשבר עליהם, אבנים יקרות ותקרות מקושטות מעז ארז צבעוני. היא לא שכחה לספר שהרצפה מחוממת בחורף, והגג נפתח כדי להזרים אוויר למתפללים ולהניח לשיש לזהור באור השמש. בלילה, מאירות קרני לייזר ירוקות לכיוון מכה. "המלך תרם שליש ממחיר המסגד," אמרה לנו אילחאם, "והעם תרם שני שליש". רק רגע, מה זאת אומרת, "העם תרם"? מבירורים ממקורות אחרים, הסתבר כי המלך חסן השני הכריח כל משפחה במרוקו להעלות תרומה לבניית המסגד. במקרים רבים גבתה המשטרה את המס. שוטרים מושחתים, שמעלו בכספים, חזרו תכופות לביתה של אותה משפחה כדי לגבות את המס שוב ושוב. מעבר לכך, תושבי שכונת עוני שגרו בסמוך למקום בניית המסגד המיועד, פונו מבתיהם ללא פיצוי. כרגיל במרוקו, הזוהר, העושר והפאר מסמא העיניים משתלבים עם דלות ודיכוי, אם כי חשוב לציין שכעת, בימי מלכותו של המלך מוחמד השישי, השלטון נוטה להיות ליברלי ומתחשב בהרבה מאשר בימיו של אביו, חסן השני. הפחד מגל המהפכות בעולם הערבי אף הניע את המלך לכיוון של ליברליזציה נוספת. בחוקה החדשה, למשל, הוא כבר לא מוגדר כ"מלך קדוש" אלא כ"מלך אזרח". האם מרוקו תצליח להתמודד בהצלחה עם גל המהפכות ולשמור על יציבות שלטונית? הסיכויים לכך גדולים, אבל ימים יגידו.

רבאט, המרכז הפוליטי של מרוקו ומושבו של המלך מוחמד השישי, היא עיר נחמדה, נקייה ונעימה- שיש בה מספר אתרים יפים שניתן בהחלט לכסותם בטיול יום מקזבלנקה (כדאי לקחת רכבת מתחנת קאזה-פור, ולא מתחנת הרכבת המרכזית). השוק בעיר העתיקה נחמד, אבל המזיאוליאום של המלכים מוחמד החמישי וחסן השני עוצר נשימה: ארונות שיש לבן ניצבים בתוך היכל מהודר בצבע כחול וטורקיז, עם אריחים מעוצבים בערבסקות ומצופים בזהב ושנהב שאפשר לבהות בהם במשך שעות ולא להתעייף. לצד הקבר יש משמר פרשים מרוקאי מסורתי חמוש בחניתות וחרבות. ברבאט חובה לבקר גם בקסבה (מבצר) דו אודאייה שנמצאת על צוק מעל האוקיאנוס האטלנטי, ולסייר בסמטאותיה היפות והציוריות, המסויידות לבן. מי שמתעניין בתכשיטים ברבריים, כדאי לו לבקר בסדנתה של האומנית פאתיחה שרקאווי- שיצירותיה היפות עולות ביצירתיות המושקעת בהן על הסחורה הסטנדרטית שניתן למצוא בדרך כלל בשווקים. בדרום רבאט חבויה גם קולוניה רומאית לשעבר בשם שֶלָה- חורבות שלוות מוקפות בחומות איתנות, שביניהם צומחים עצי פרי ופרחים צבעוניים.

מרקש, שנמצאת בדרום וניתן להגיע אליה ברכבת מרבאט וקזבלנקה – היא אולי העיר המהנה והכיפית ביותר במרוקו. חובבי הבדים, המנורות העתיקות, השטיחים ועבודות האומנות יכולים לבלות ימים ארוכים בשווקים הצבעוניים והציוריים. הכיכר המרכזית ג'מאע אל-פנאע, שנמצאת במרכז השווקים- היא גן עדן אמיתי לחובבי האקזוטיקה. כאשר יורדת החשיכה, פושטים על הכיכר גדודים גדודים של מתופפים, מוכרי מים בלבוש ססגוני, משביעי נחשים, זמרים, מספרי סיפורים וקומיקאים שאוספים סביבם קהל נלהב של מרוקאים ותיירים. בין לבין, עולים ריחותיהם המהבילים של דוכני הקבב, סלט הירקות המתובל והנקניקיות המרוקאיות החריפות (מֶרְגֶז). ובכל מקום בג'מאע אל-פנאע ניתן למצוא דוכני מיץ תפוזים סחוט טרי שמרווה ומשיב את הנפש. בימים ניתן לסייר בשווקים, ולבקר במדרסה העתיקה מהימי הביניים, מדרסת עלי בן יוסף, הפתוחה בפני לא מוסלמים, במוזיאון מרקש המרתק, ומעל הכל – בארמון אל בהייה, לשעבר מקום מושבו של הווזיר הגדול. מדובר ללא ספק באחד מהארמונות היפים ביותר במרוקו: סדרה של גנים קרירים ומענגים, בריכות, מזרקות, אולמות מפוארים ומסגדים קטנים. כדאי גם לבקר בקברי השושלת הסעידית, ששלטה במרוקו בעת החדשה המוקדמת, ובגנים המרהיבים של מלון מאמונייה (פתוחים בימי חול בין 11 ל-16, בין היתר בילה בהם גם וינסטון צ'רצ'יל). לעומת זאת, אני ממליץ לוותר על ביקור בארמון אל באדי החרב, שאינו יותר מאתר בנייה גדול ומשעמם.

את האתרים העיקריים במרקש ניתן לכסות בטיול רגוע של יומיים, או אפילו יום וחצי – וכדאי לבלות בה עצמה זמן רב יותר רק לשם קניות, עמידה על המקח וסיור בשווקים. אולם מרקש יכולה להוות בסיס מצויין לטיולים של יום או מספר ימים בטבע היפה שבסביבתה. לבעלי רכב וג'י פי אס- ניתן בהחלט לצאת באופן עצמאי, אחרת מומלץ לקחת את אחד הטיולים המאורגנים המוצעים בידי המלונות וסוכנויות הנסיעות. חובה לנסוע לקסאקאד ד'אוזוד, אחד המפלים המרהיבים שראיתי. מדריך כפרי מקומי מוביל תיירים, תמורת מחיר צנוע, בין כרמי זיתים ומתלולים בהם מקפצצים קופי מקוק אפריקאיים, לבריכות שוצפות המובילות למפל אדיר של מאה מטרים. כל מי שקרא את "הסילמריליון" או אגדות אחרות על אלפים, ופנטז על הממלכות שמאחורי המפל, אינו יכול שלא להיפעם ממראהו הקמאי של המפל האדיר הזה.

ישנם מעט אזורים בעולם, שמעוררים הוד או מעלים מחשבות והרהורים יותר מאשר מדבר הסהרה. ואכן, אולי ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בטיול היתה לקחת סיור מאורגן ממרקש לדיונות של אֶרֶג שֶבּוּ (ליד גבול אלג'יריה) דרך הרי האטלס הרם. הנוף הנשקף מחלון האוטובוס משגע, מטריף ומבלבל את החושים ברב גוניותו המתעתעת. הרים מושלגים שעצי זית עתיקים נטועים על צלעותיהם, משקיפים על מדבר סלעי. צבעי החול שעל הקרקע מתערבבים עם לובן השג ממעל – ולפתע- נווה מדבר: נחל שוצף בין הסלעים, ולשתי גדותיו סבך צפוף של עצי תמר. בין לבין, מנמרים את ההרים כפרים ברבריים מסורתיים (כסארים), צבעי החמר של בתיהם משתלבים עם הסלע האדמדם של ההרים. בלב האטלס הרם, אסור להפסיד את הקסבה (מבצר) של אייט בן חאדו- נווה מדבר על גדת נהר תכול, שבלבו טירה ברברית מבוצרת, ובתוכה מבוך של סמטאות, שווקים ובניינים אדמדמים. במקום ציורי זה צולמו סרטים אינספור: הפיתוי האחרון של ישו, שמיים מגנים מעל, ולאחרונה גם "גלדיאטור". בהדרגה, מתחלף נוף ההרים המושלגים בנוף מדברי חדגוני יותר, האופייני לסהרה המרוקאית – חמדאה, מדבר אכזרי של סלעים משוננים. וכאשר, לאחר מספר שעות נסיעה, הנוסע התרגל כבר לסלעים הלוהטים המשתרעים מאופק לאופק- מופיעה מולו ארג שאבו כחלום מתעתע- רצועה ארוכה ארוכה של דיונות חול ענקיות. נוף זה, האופייני למדבר הסהרה באלג'יריה- נמצא במרוקו במקומות ספורים בלבד. הרכיבה על גמל בין הדיונות (טרק של שעה או יותר, בהתאם למסלול) מגלה את נוף המדבר הקסום במלוא הדרו: הדיונות משנות צבעים מצהוב, זהוב, אדמדם ואף תכול בהיר בהתאם לאור השמש, ובעיקר הן מרהיבות בעת השקיעה או הזריחה. בלילה, אנחנו לנו במחנה של בדואים ברברים עוטי גלביות תכולות (הקרובים במוצאם לשבטי הטוארג). שוב, היותי ישראלי התקבל על ידיהם בחום רב. ברברים רבים, כפי שציינתי קודם, חשים עוינות לזהות הערבית שלדעתם נכפתה עליהם ולפיכך מגלים אהדה רבה לישראל. "ישראל, יותר טוב מפלסטין!" אמר לי אחד מהם בערבית. לאחר הופעת תופים ברבריים מסביב למדורה, לילה קפוא וסיוטי באוהל וטרק גמלים בזריחה, חזרנו למיניבוס, למסע של עשר שעות כמעט, מעבר למדבר ובין הפסגות המושלגות, בחזרה לשווקים הסוערים והצבעוניים של מרקש.

אולם מרוקו אינה רק מדבר- היא גם חופי ים ארוכים ויפים. במרחק שלוש שעות נסיעה באוטובוס ממרקש נחה לה עיירת הדייגים העתיקה והרוגעת אסאווירה. זהו מקום שכיף לבלות בו יום, יומיים, או אפילו יותר. דמיינו לכם מֶדִינָה עתיקה בסגנון ימי הביניים, מסויידת כולה לבן וכחול ומוקפת בביצורים פורטוגזיים עתיקים. שחפים צורחים בהמוניהם מעל החומות ומתקבצים בשוק הדגים. מקומיים מתווכחים על התוצרת הטרייה. בצל האלון העתיק שבכיכר המרכזית של העיירה, כיכר מולאי חסן, מסעדות מוכרות דגים ופירות ים טריים ומשובחים (לא להפסיד את מרק הדגים או את הסרדינים על האש!). את השקיעה כדאי לראות מביצוריה של מצודת העיר העתיקה, ואת הזריחה- מהנמל. למעוניינים- יש גם חוף רחצה יפה, ואפשר לרכב על חופים בודדים לאור השקיעה על סוסים או גמלים.

מאסווירה ביליתי יום שלם בנסיעה ארוכה ומתישה- שלוש שעות באוטובוס למרקש ועוד שמונה שעות ברכבת צפונה, אל העיר פֶס שלמרגלות הרי הריף- המרכז הרוחני, הדתי והאינטלקטואלי של מרוקו. בפס אין מונומנטים רבים, אבל בכל זאת מדובר בעיר מרתקת. אין בה רחובות ראשיים או כיכר מרכזית כמו במרקש, אלא רק סימטאות מפותלות ואינסופיות של שווקים צבעוניים להפליא: עיר ערבית מימי הביניים, מפותלת וציורית, ששומרה כמעט בשלמותה. אופיה ערבי ואיסלאמי- לא ברברי, כמו במרקש. אפילו אנשים שאינם חובבים קניות, כמוני, אינם יכולים שלא להתפעל מעבודות האומנות המרהיבות בשוק: קנקני התה המעוצבים, ספלי החרסינה העדינים, קופסאות התכשיטים, מנורות אלאדין, זיתים, ערמות צבעוניות ומסנוורות של תבלינים ומרכיבים לשיקויי קסמים, בשמים, גבינות טריות ועוד עד לאינסוף. הכניסה הראשית לשווקים היא מהשער האדיר באב בו ז'ולוד, שלידו ניצבת גם מדרסה בו אינאנייה- מדרסה יפיפייה מהמאה ה-14 שלא מוסלמים רשאים לבקר בה. בפס ניתן לבקר עוד בשתי מדרסות נוספות. מומלץ מאד לקחת סיור במונית ברבעים שמחוץ לעיר העתיקה, ולראות את דלתות הזהב הכבדות והמעוטרות של ארמון המלך העצום, את המרפסות האלגנטיות של הרובע האנדלוסי ובעיקר- הטירה העתיקה וקברי הסולטנים המריניים בבורג' נורד. הנוף הנשקף מהטירה אינו ניתן לתיאור במילים: מצד אחד, מבוך הבתים והרחובות של פס העתיקה, מרפסותיה וצריחי המסגדים שלה, ומעבר להם פסגותיהם המושלגות של הרי האטלס התיכון. מצד שני- הרי הריף הירוקים, השונים ועם זאת יפים כל כך, שעל מדרונותיהם רועות כבשים, עיזים ופרות. בדרך חזרה לקזבלנקה ביקשתי מנהג מונית ששכרתי למספר שעות לעבור, בדרך לתחנת הרכבת במקנס, במסלול הררי מפותל בהרי הריף, דרך העתיקות הרומיות המשומרות בוולוביליס והעיירה הקדושה והציורית מולאי אידריס. למעוניינים- ישנו אתר פופולארי של מעיינות חמים בשם מולאי יעקוב בקרבת מקום. לסיומו של טיול נפלא, ביקרתי במזיאולואום של מייסד שושלת המלוכה הנוכחית במרוקו, העריץ המטורף מולאי איסמאעיל- בעיר המלוכה מקנס. קברו מרהיב לא פחות מזה של חסן השני ברבאט- ובהחלט חייבים לבקר בו.

טיפים, אטרקציות ותבשילים במרוקו.:

1. חמאם טורקי: אסור להפסיד בשום פנים ואופן! בין אם תלכו לחמאם מקומי (נקי פחות) או תיירותי (מפואר ונקי להפליא)- העובדים ירחצו אתכם היטב במים חמים, יעסו אתכם בשמן ארגאן, ואז יקרצפו את העור שלכם במברשת ויעסו אתכם פעם נוספת לצלילי מוזיקה מרגיעה. אני ממליץ לבקר בחמאם "אלף לילה ולילה" במרקש, אבל חמאמים דומים יש כמעט בכל עיר מרוקאית.

2. שמן ארגאן: אחד המוצרים האיכותיים והיחודיים לממלכה המרוקאית. עץ הארגאן גדל אך ורק בדרום מרכז מרוקו, והעזים אוהבות לטפס על ענפיו ולאכול מפריו. מערכת העיכול של העז ממיסה את הקליפה הקשה, ונשות הברברים אוספות את הפירות מגללי העיזים. את הפרי קולים קצרות, כותשים ומפיקים ממנו שמן איכותי שמשמש הן למאכל והן לעיסוי או צרכי קוסמטיקה אחרים. שמן הארגאן בריא יחסית וטעים להפליא בסלט. ניתן גם לטבול בו לחם טרי, כפי שנהוג לעשות במסעדות מרוקאיות רבות. לא להחמיץ!

3. פֶּסְטִילה מבשר יונה: מאפה שכבות טעים להפליא, ממולא בבשר יונה, שעליו בוזקים מעט סוכר. המתיקות העדינה מתערבבת עם טעם הבשר באופן שמשכר את החושים. מומלץ לאכול במסעדת דאר מימון (Dar Mimoun) ברחוב Dar al Zaitun Al Kadim ליד ז'מאע אל-פנאע, הכיכר המרכזית במרקש.

3. טאג'ין: תבשילי הקדרה החרוטית של מרוקו- שונים וטעימים להפליא בכל מקום. במסעדת דאר מימון במרקש, שכבר הזכרתי קודם, מגישים טאג'ין מעולה של כבש, שזיפים וצימוקים, אולם טאג'ין מעולה לא פחות אכלתי במסעדת דגים בקזבלנקה- תבשיל זיתים ודגים. לא להחמיץ!

4. פירות טריים: מיץ תפוזים סחוט טרי בכיכר ג'מאע אל-פנאע במרקש, או תמרים מתוקים-מתוקים בטעם דבש, שניתן לקנות בשווקים בכל המדינה.

על מה כדאי לוותר?

על מופעי ה"פנטזיה" הקיטשיים, שאמורים לדמות התקפה של פרשים ברבריים למען תיירים. גרוע ומשעמם. אפשר לדלג, ובמיוחד על זה המוצע בידי מסעדת Chez Ali במרקש.

איך מוציאים ויזה למרוקו?

מכיוון שאין יחסים דיפלומטיים ישירים בין ישראל למרוקו, יש להוציא ויזה דרך משרד נסיעות ישראלי המוסמך לכך (למשל: רויאל תור מרוק). המשרד ייתן לכם מכתב, שאיתו תוכלו לקבל ויזה בשדה התעופה מוחמד החמישי בקזבלנקה. יש לתאם את מועד הגעתכם כך שיתאים למועד הגעתם של ישראלים נוספים, ועדיף להגיע לשדה התעופה במרוקו בשעות הבוקר. הדבר אינו קשה כפי שהוא נשמע! כאשר אתם מגיעים לשדה התעופה, אתם לא ממשיכים עם כולם לביקורת הדרכונים אלא הולכים ביחד עם שאר הישראלים למשרד הקטן של משטרת הגבולות שנמצא משמאל, נותנים את המכתב והדרכון ומחכים לויזה. התהליך עשוי לקחת חצי שעה או אפילו יותר. יש המסליקים שטר של עשרה דולר לתוך הדרכון כדי לזרז הליכים, אבל אין חובה לעשות זאת.

על אילו מלונות אני ממליץ?

1. Hotel Amoud  בקזבלנקה.

2. המלצה מיוחדת: Casa del Sol במרקש. פנינה בריאד (בית מסורתי) משופץ בעיר העתיקה של מרקש, במיקום מעולה שתי דקות הליכה מכיכר ג'מאע אל-פנאע. מחיר של הוסטל, ערך של מלון, עיצוב מפואר להפליא וחדרים נקיים-נקיים. צוות העובדים, כולם פעילים בתנועה לזכויות הברברים, ניהלו איתי שיחות ארוכות ומרתקות בנושא, וגילו לי רבות על תמיכתם של רבים מבני עדתם במדינת ישראל. אם תיקלעו לצרות או תצטרכו משהו, שני העובדים המסורים, מוסטפא ולחסאן, ייצאו מגדרם כדי לעזור לכם. מקום מקסים במלוא מובן המילה.

3. מלון Dar Al Bahar באסוואירה (Essaouira) היפה, שליד האוקיאנוס האטלנטי.

4. מלון Riad Verus בפס, גם הוא בארמון משופץ, נותן לך להרגיש שבחרת מלון ארבעה כוכבים במחיר של הוסטל. היחס מצד יוסף, העובד המקומי, חביב וחברותי, והמקום באמת יפיפייה. מצד שני- כל הצוות עובד לפי "זמן מרוקאי", כך שאל תבנו על כך שיגיעו בזמן לפגישות (אם הבטיחו לקחת אותך למקום כלשהו בשעה X, למשל, יתכן מאוד שיגיעו חצי שעה מאוחר יותר). אם הם מציעים לכם מדריך בשם עזיז לסיור בשוק של פס, אל תקחו אותו. הוא בילה את זמן הסיור בשיחות סלולרי ובהטפות דתיות- ולא הסביר לי כמעט דבר על המקומות המרתקים שעברנו בהם.

דרומה עם הנילוס

מסע בדרום מצרים מקהיר ועד לגבול סודאן

 איך נראה הדרום, רגע לפני המהפכה?

לתמונות שלי ממצרים – ראו באתר פוטובאקט, ומבחר מצומצמם יותר גם בדף הפייסבוק שלי, כאן.

 

 

מאמר זה הוא שני בסדרה. לקריאת המאמר הראשון, "בין פרעה למוחמד- יומן מסע במצרים", לחצו כאן.

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. תיירים ישראלים מעטים מגיעים לקהיר, אך מעטים עוד יותר מגיעים לדרום, לאסוואן, לוקסור ומקדש אבו סימבל, פלא העולם שליד גבול סודאן. אני נסעתי לשם, והחוויה היתה בלתי נשכחת. רכבת לילה מקהיר, ואתם מוצאים את עצמכם במצרים אחרת- שמרנית, כפרית ושקטה יותר, אבל יפה ומרתקת לא פחות.

בסיום המאמר- ממטעמי המטבח המצרי, וכמה טיפים על לינה בקהיר, לוקסור ואסוואן.

 לוּקסוֹר

מקדש חתשפסות

 

ללוקסור הגעתי ברכבת לילה. מי שלא נסע ברכבת הלילה המצרית היוקרתית אָבֶּלָה, לא ראה שירות משובח מימיו: תא פרטי לכל אחד עם מיטה נוחה, ארוחות ברמה סבירה שמוגשות בידי מלצר (כחלק ממחיר הכרטיס), ווילונות קטיפה על החלונות. נסעתי כבר ברכבות לילה במדינות כמו סין, אוזבקיסטן, הודו ורוסיה, ומעולם לא נתקלתי בשירות מוצלח כל כך (וכמובן שהמלצר/כרטיסן ביקש בסוף, איך לא, בקשיש…)

 ללוקסור, שנקראה פעם תביי, יש מקום של כבוד בתרבות המצרית העתיקה. היא היתה בירתן של הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, ועדיין נמצאים בה מקדשי ענק מצריים שהשתמרו באופן יפה יחסית. מקור שמה של העיר הוא במילה הערבית אוּקְסוֹר (ביצורים). העיר עצמה שמרנית מאד, ומוזנחת הרבה יותר מאשר קהיר, שלא לדבר על אסוואן המטופחת וההדורה. בעלת המלון האוסטרלית שלנו אמרה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש, בלי שהשכנות ילחשו מאחורי גבה שהיא זונה.

לוקסור, שכלכלתה מתבססת בעיקר על תיירות, מתאוששת לאט לאט מההלם של האירועים הטרגיים של 1997. ביום הרה גורל, בשעת בוקר מוקדמת, חבורה של טרוריסטים אסלאמיים סגרה מההרים על תיירים ממדינות שונות שבאו לבקר במקדש חתפשסות – וקצרה אותם למוות בנשק אוטומטי. 59 תיירים נספו, ואיתם ארבעה מצרים, עד שהמחבלים נתקלו במחסום משטרתי ונאלצו להתאבד. לזכותה של הממשלה המצרית יאמר, שהיא הפיקה לקחים מהפיגוע הרצחני. המקדש מלא בשומרים חמושים, בדרך אליו יש מחסומים משטרתיים, וגם ברכסי ההרים השולטים על עמק המלכים הוקמו תחנות משטרה. הטבח הנורא גם נתן מכה לתנועה האסלאמית הקיצונית במצרים (להבדיל מהזרם הממסדי יותר של האחים המוסלמים) ממנה עדיין לא התאוששה, והפנה זעם רב של האוכלוסייה כנגדה. מאז, לא היו עוד פיגועים בלוקסור, והתיירות באזור התאוששה לאט לאט ושבה לממדיה המקוריים.

מקדש לוקסור בלילה

מרכז העיר של לוקסור נשלט בידי הריסותיו ועמודיו של מקדש לוקסור, מראה יפה במיוחד בלילה כאשר העמודים והפסלים מוארים באור מבהיק. מהמקדש נפרשת שדירת הספינקסים העתיקה, שהשלטונות מנסים עכשיו לחדשה, המובילה בדרך של שלושה קילומטרים למקדש המונומנטלי קרנאק שבפאתי העיר. קרנאק עצמו הוא חוויה של גודל ועוצמה – אם כי באופן אישי ראיתי מקדשים מצריים יפים יותר, למשל בפיליי (אסוואן) או במדינת חאבו, בגדה המערבית של הנילוס ליד לוקסור. הוא ענק, וכדאי להשקיע זמן מסויים בשיטוט בין עמודיו העצומים. אפשר לקחת גם שיט על הנילוס לאי הבננות. האי עצמו אינו מרשים במיוחד – אולם השיט עצמו היה לדעתי מהנה, במיוחד בשקיעה.

החוויה החזקה ביותר בלוקסור לדעתי היא הביקור בעמק המלכים, שבגדה המערבית – המדברית של הנילוס. ישראלים שימו לב! באופן רשמי, הביקור בעמק המלכים לישראלים מחייב שיירה משטרתית, אך בניגוד למתרחש באסוואן ואבו סימבל, לא אוכפים כאן את החוק היטב. עם זאת, במהלך הביקור בעמק המלכים, לא כדאי לומר לכל שוטר מזדמן שאתם ישראלים, והם לא מבקשים דרכונים. בכל מקרה, מומלץ לקחת לעמק המלכים סיור מאורגן, בהדרכתו של חוקר מצרים העתיקה האדיב והרהוט עלאא' א-דין (טיולי אלאדין). את הסיור ניתן לארגן דרך המלונות השונים, ובמיוחד דרך ההוסטל "בומרנג" של מִיָה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור המוזר (המגורים אצל מיה, דרך אגב – הם חוויה בפני עצמה. מעבר להוסטל המצויין, יש גם את חוש ההומור היחיד במינו של הבעלים. כשתגיעו תחוו בעצמכם!). במהלך הסיור שלנו, עלאא' גילה ידע רב, והשכיל לקחת אותנו למקומות הנכונים. זה חשוב מאד מאד, מפני שהכרטיס מקנה כניסה רק לשלושה קברים לפי בחירתכם, ואתם זקוקים למדריך שיידע להכניס אתכם למקומות היפים ביותר. הקברים עצמם הם מנהרות תת קרקעיות, מוארות באור רך – וניתן לראות בהם את ציורי הקיר היפים ביותר במצרים, בצבעים עזים וחזקים שהשתמרו היטב ומבטאים רגשות חזקים: אלים ואלות, פרעונים מכים באויביהם, מלכות מגישות מנחות לישויות שמיימיות, כוהנים וסופרים עוסקים במלאכת הקודש, ועוד עושר ומגוון שאין כמוהו מעולם המלוכה והכהונה של מצרים הקדומה. מומלץ לשלם את מחיר הכניסה הנוסף לקברו של רעמסס, אולם לא לקבר תות-אנך-אמון: אין מה לראות שם לאחר שכל האוצרות נלקחו למוזיאון המצרי.

 

ציורי קיר בעמק המלכים

הסיור שלנו לעמק המלכים כלל גם את המקדש היפה במָדִינָת חַאבּוּ, ואת מקדש חתשפסות הענק ואומר ההוד (שבו התבצעה התקפת הטרור הרצחנית של 1997). מדרגות אדירים מוליכות למבנה עצום ורחב, שבכניסה לשעריו עומדים פסלי ענק. חתשפסות היתה הפרעונית הגדולה ביותר (גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה פיזית) – והיא נהגה לפסל את עצמה כגבר למחצה, כולל הזקן המלאכותי של הפרעונים. מקדש חתשפסות הוא אחד המקומות היפים ביותר בגדה המערבית בפרט ובלוקסור בכלל, ואסור בשום אופן להחמיץ אותו. וכתוספת, המדריך שלנו לקח אותנו גם לכפר של סתתי אבן. מדובר, כמובן, בניסיון לשכנע תיירים לקנות מזכרות (שעמלה שמנה מהן הולכת למדריך עצמו) – אולם הכפר והחנות עצמה היו יפים מספיק בכדי להצדיק זאת.

             ולבסוף, ביקור בשוק של לוקסור הוא גם חוויה מעניינת, בגלל ההבדל העצום בין השוק המקומי לשוק התיירותי, לא רק במחירים אלא גם במראה הכללי. בעוד השוק המקומי נראה כמו שכונה שנלקחה מרומן של נג'יב מחפוז, היינו – מלוכלך, רועש ובוצי, אולם עמוס בסחורה טרייה (אנחנו קנינו שקית תמרים מתוקים כדבש), השוק התיירותי מרוצף, נקי, ממוסחר ויקר בהרבה – כמו שני עולמות שונים, למרות שהם נמצאים באותו הרחוב.

 

בשוק של לוקסור

אסוואן

אסוואן, בירת הדרום השקטה והרוגעת, היתה מאז ומתמיד השער של מצרים לאפריקה. ועד היום, חלק גדול מהאוכלוסיה בעיר שייכת למיעוט הנוּבִּי – עדה אפריקאית שחורה ששומרת על שפתה הייחודית ומנהלת יחסים מורכבים עם הרוב הערבי במצרים. בכלל, הנוּבִּים, שחלקם הגדול עוסקים בתיירות, הם מלאי סתירות: עם שפעם היה אחד מהאויבים העיקריים של מצרים העתיקה, רואה את עצמו היום כיורשה ומשמר שפתה ותרבותה. אחדים מהם, מצד שני, אף טוענים לשותפות גורל עם היהודים – כי שני העמים היו משועבדים לפרעה. אני זוכר עוד שיט על הנילוס עם קפטן נובי, לעת שקיעה, שאמר לי כי הנובים והיהודים אחים, ובעוד אנחנו משיחים בסיפורי תורה על הנילוס בערבית מצרית קלוקלת, "עשיתי לו את היום" כאשר סיפרתי שאשתו של משה רבינו היתה "כושית", היינו – נובית…

            הטרגדיה הנובית נמשכה גם בעידן המודרני. כאשר הנשיא גמאל עבד אל נאצר החליט לבנות את סכר אסוואן העליון כדי לספק אנרגיה למצרים, מחצית מארצם של הנובים טבעה מתחת לאגם נאצר, וכפרים שלמים הועתקו למקומות אחרים. ביחד איתם הועתקו גם מקדשים מצריים עתיקים, ביניהם גם מקדש אבו סימבל המפורסם שליד גבול סודאן.

אסוואן גדולה יותר מלוקסור, אך בניגוד אליה – עושה רושם של עיירה קטנה ושקטה. משום מה, היא גם מטופחת הרבה יותר. עיר יפה, נקייה, עם דרכים סלולות, שיכונים חדישים ומודרניים, שוק שוקק חיים ומטופח, וטיילת יפיפייה לאורך הנילוס המנומר באיים פסטורליים. בשום מקום במצרים הנילוס אינו מרהיב ביופיו כמו באסוואן – והשיט בין אייו בפאלוקה הוא חוויה שאין שני לה. השייטים יכולים לקחת את התיירים המעוניינים בכך לפארק שעל אי קיצ'נר, לחורבות של האי אלפנטינה (ייב המקראית), לשעבר מושבה של שכירי חרב יהודיים (כן, כן) שנשכרו כדי לשמור על גבולה הדרומי של מצרים הקדומה, או ברחובותיו של כפר נובי שקט.

היעד היפה ביותר הוא לדעתי האי פיליי – שבתוכו נמצא מקדש הנושא שם זה. ההגעה למקדש מסובכת יחסית – צריך לקחת מונית למעגן המעבורות, לשלם מחיר כניסה, ואז להתמקח עם השייטים על מחיר ההפלגה לאי עצמו. כל הסיפור די יקר, בעיקר למי שלא יודע להתמקח היטב וחזק, אבל שווה כל לירה. המקדש עצמו יפה למדי, בעיקר ציורי הקיר והפסלים על קירותיו העתיקים, אולם החוויה הופכת למושלמת בשל נוף הנהר הפסטורלי הנשקף ממנו. מבט על האור שמשתקף על המים מהחומות העתיקות מעלה מהאוב את זיכרונם של אלים עתיקים ומלכים נשכחים, אין מקום שהפולחן המצרי העתיק מורגש וקיים יותר מאשר בפיליי. וזו אירוניה – מכיוון שהמקדש מייצג דווקא את סוף הסיפור של מצרים העתיקה. הוא נבנה בתקופת ההלניסטית, ומי שיסתכל היטב על קירותיו יוכל לראות את שילוב הסגנונות, היווני והמצרי. ואולי דווקא משום שהמקדש מייצג את סוף דרכה של הציביליזציה העתיקה הזאת, הוא מרתק פי כמה, מעין מצבה לעולם שהיה ואיננו.

מקדש פיליי

את היעדים העיקריים האחרים באסוואן – הסכר המפורסם שבנה הנשיא גמאל עבד אל נאצר והמוזיאון הנובי – לא הספקנו לראות בשל מחסור בזמן.

ועוד משהו מעניין על אסוואן: כשהגענו, העיר לבשה חג והתכוננה לביקור של הגברת הראשונה, סוזאן מובארק. כדי שלא תראה חלילה קירות מתקלפים על בתים ישנים, רשויות העיר הורו לתלות וילונות סגולים מפוארים על כל קירות הבתים האלה. ממש כפרי פוטיומקין בנוסח מצרי. זאת ועוד: אסואן, בניגוד לקהיר וללוקסור, היתה מלאה בתמונות של הנשיא מובארכ. ולמי שלא הבין לאן "נוטה ליבם" של תושבי העיר (או אלו שמדברים בשמם), גם כתובות: "אני אוהב אותך, הנשיא".

אסוואן היא אזור רגיש במיוחד מבחינה בטחונית, בשל היותה קרובה לגבול עם סודאן, ולפיכך הפיקוח על ישראלים בה הוא הדוק יותר. כשתחזרו למלון בפעם הראשונה תראו את המוח'אבארת מחכים לכם, עם הצעה להבטחה צמודה (שכרגיל אפשר לדחות, בכפוף לחתימה על טופס ויתור). בכל מקרה, שומר אישי ימתין לכם בכוננות בלובי של המלון למקרה שתצטרכו אותו. ישנם בעיר מלונות שמסרבים לקבל ישראלים! באופן כללי, ולא רק לישראלים, מומלץ להתאכסן במלון קיילני המקסים שקיבל אותנו בברכה. הבעלים האדיב שלו, מוחמד, אף נתן עצות מצוינות בנוגע למסעדות ואטרקציות בעיר (לא לפספס את מסעדת אל מסרי, או את מסעדת פנורמה היפה על גדות הנילוס). יתר על כן, מוחמד אף סיפר לנו את הסיפור המלא על נהלי הנסיעה הסבוכים של תיירים ישראלים למקדש אבו סימבל.

מקדש אבו סימבל

"אני אומר לכם את האמת בכנות, ולא אנסה לסובב אתכם כמו אחרים. כישראלים, להגיע למקדש אבו סימבל יעלה לכם כסף…"

 

אשרף, סוכן הנסיעות במלון איזיס

אם אסוואן עצמה רגישה מבחינה ביטחונית, אזי הדרך המדברית המשתרעת דרומה לכיוון מקדש אבו סימבל בואכה סודאן, מעלה את כל הפראנויות האפשריות בממסד הבטחוני של מצרים. המקדש נמצא מספר שעות דרומה מאסוואן, ארבעים קילומטרים מגבול סודאן, הדרך אליו קרובה לאתרים אסטרטגיים רבים, כמו סכר אסוואן העליון,  ומתפתלת בשטח קשה לגישה לאורך הגבול. במיוחד לאור התקפת הטרור בלוקסור ב-1997 והקרבה לסודאן, ממשלת מצרים לא לוקחת שום סיכונים – וכל התיירים הנוסעים לאבו סימבל מחוייבים לנסוע בשיירה משטרתית הנוסעת פעמיים ביום. אלא מה? תיירים ישראלים אינם יכולים לנסוע באוטובוסים בשיירה, אלא מחוייבים במונית מאובטחת מיוחדת. בגלל כל הטרדות, סוכני נסיעות רבים מסרבים לקחת ישראלים מלכתחילה. מכיוון שמקדש אבו סימבל, לדעתי ולדעת שותפי לטיול, הוא האתר המרהיב ביותר במצרים – ואסור לפספס אותו בשום פנים ואופן – ישנם שתי דרכים לעקוף את הטרדה הביטחונית. אופציה אחת היא לקחת אוטובוס ציבורי, שבו לא בודקים בד"כ דרכונים, אולם יש בו הקצאה של ארבעה מקומות בלבד לתיירים באוטובוס, וגם הנסיעה ארוכה ומייגעת. אופציה יקרה אולם מומלצת היא טיסה – שחוסכת את סיפור האבטחה, והיא מהירה ונוחה. החיסרון היחיד הוא שיש רק שעה וחצי לראות את המקדש עד הטיסה חזרה (אלא אם כן בוחרים ללון במקום) .

            אין מילים לתאר את מקדש אבו סימבל – ולדעתי מדובר באחד מפלאי העולם. פסלי ענק חמורי סבר, חצובים בסלע, מגלמים את גדול הפרעונים של הממלכה החדשה, רעמסס השני – כאילו שומרים על הסודות הטמונים בקברו. בקבר עצמו, ובמקדש הסמוך להאתור (אלת האהבה) ישנם תגליפים וציורי קיר יפיפיים, אולם האטרקציה העיקרית באתר- העולה על כל השאר – היא בלי ספק פסלי הענק של רעמסס החצובים מתוך ההר. כאשר מסתכלים על המקדש בנשימה עצורה ובפה פעור (באמת, זו לא הגזמה, ומי שהיה שם יודע) אפשר לשכוח שזה לא מיקומו המקורי. כאשר הקימו את סכר אסוואן העליון, אגם נאצר איים להטביע את המקדש כולו, ובאחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים ביותר במאה העשרים העתיקו אותו ממקומו במאתיים מטרים. התוצאה מעניינת. המצרים העתיקים תכננו את המקדש כך שפעמיים בשנה, ביום ההולדת של פרעה וביום הכתרתו, תאיר קרן אור את פסליו של רעמסס השני בקודש הקודשים שבלב המקדש. רק פתאח, אל האפלה, יישאר תמיד בחושך. מתכנני ההעברה היו מודעים לכך וניסו לשמר את האפקט, אולם בגלל הזוית השונה של הגבעה, ההארה של הפסל מתרחשת פעמיים בשנה, יום אחד מאוחר יותר…

 

 

פינת המטבח המצרי

כפי שכתוב בלונלי-פלנט, המטבח המצרי אינו יכול להתחרות באלופי הקולינריה של המזרח התיכון כמו לבנון, טורקיה ואיראן, והאוכל בו נוטה להיות חד גוני ולא מגוון. מצד שני, איש לא אומר שזה פוגם בטעם. ומי שאוהב פאסט-פוד מזרחי, ייהנה מהאוכל המצרי עד מאד.

קושארי: אחת המנות העממיות הפופולאריות ביותר: אטריות, עדשים, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. המקום הטוב ביותר לאכול את המנה המשביעה הזאת הוא המסעדה של אבו טארק (רחוב שמפוליון 40, חמש דקות הליכה מכיכר אל תחריר). המסעדה הזאת, מוסד קהירי ותיק ומכובד, הוא בניין שלם בן ארבע קומות שמגיש אך ורק קושארי מהביל למנה עיקרית, ופודינג אורז מתוק וטעים לקינוח. והמחירים? זולים עד מאד. אבו טארק מתפאר ש"אין לו סניפים אחרים". ובאמת, מי צריך סניפים אחרים כשאתה נמצא ליד כיכר תחריר, ממש במרכז העניינים?

טעמייה ופול: טעמייה, הגירסה המצרית לפלאפל שלנו, מוגשת בפיתות גסות, לעיתים בליווי סלט ירקות או טחינה. במצרים אין את המנהג הישראלי לדחוף את כל העולם ואחותו לתוך הפיתה, והמושג "פלאפל עם צ'יפס" אינו קיים. גם חומוס נדיר יחסית במצרים, וניתן למצוא אותו בעיקר במסעדות לבנוניות. הטעמייה מלווה לרוב בפיתות, ולעיתים אוכלים אותה ביחד עם בצל ירוק, לבנה או פוּל. במצרים פול נאכל לבד (ללא חומוס), והוא משמש מקור מזון נפוץ אצל אנשים עניים.

דאוד באשא- מנה פשוטה אך טעימה של כדורי בקר ברוטב עגבניות.

 

אוּם עָלִי – המנה הטעימה ביותר שנתקלתי בה במצרים: פודינג אורז לוהט (דומה במעט לסולטאץ' הטורקי), עם שקדים מרוכזים ומיני תבלינים מתוקים.

מלונות זולים ומומלצים במצרים:

קהיר:

מסגד המצודה, קהיר

1. ההוסטל של דינה – דינה אבו סעוד היא בחורה צעירה ונחמדה שבנתה הוסטל במיקום מצויין במרכז העיר, שבע דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה. הצוות מקסים, בפרט לישראלים, ומוכן לתת עצות בכל רגע נתון על קהיר ואפשרויות הטיול והבילוי בה. החדרים גם כן נחמדים מאד, והמחירים זולים. הבעיה העיקרית היא שההוסטל נמצא בשיפוצים כעת, וגם המקלחות לא נקיות במיוחד. דינה גם מוכנה לארגן טיולים לכל מצרים, אולם לא מומלץ לקחת את הטיולים הללו. תמיד זול יותר להזמין טיול בעיר היעד (למשל לוקסור) מאשר להזמין את אותו הטיול בדיוק בקהיר, במחיר יקר הרבה יותר. דינה יכולה גם לקנות כרטיסי רכבת וטיסה –בעמלה צנועה יחסית של חמישה דולרים – מומלץ ביותר. היא גם מארגנת הסעות משדה התעופה להוסטל שלה במחיר סביר בהחלט (70 לירות מצריות), או בחינם – אם לנים בהוסטל, בחדר פרטי, שלושה לילות ומעלה.
2. פנסיון רומא – מלון נקי ומפואר יותר מזה של דינה, במיקום טוב יותר, שלוש דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה (רחוב מוחמד פריד מס' 169). בכל זאת, לא מדובר במלון יוקרה של ארבעה כוכבים, כך שאנשי המח'אבארת לא מסתובבים בסביבה. החדרים מקסימים, והמקלחות נקיות כמו מראה. הצוות ידידותי, אם כי חסר היחס האישי, ה"תרמילאי" מאד שהצוות של דינה נותן לאורחיו.

לוקסור:

מלון "בומרנג" הנאה, הנקי והמעוצב באופן מרתק, מנוהל על ידי מִיה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור השחור, ובעלה הנובי מוחמד. המלון זול יחסית, השיחות עם מיה מרתקות והמיקום מצויין. כמו כן, מקבלים שם בברכה ישראלים. לא לפספס.

אסוואן:

מלון קיילני – מלון נקי ונחמד מאד באסוואן, שתי דקות הליכה מהטיילת על הנילוס (הקורניש). המלון שמח לקבל ישראלים, בעיר שלא כולם עושים זאת, והבעלים – מוחמד – נותן עצות יקרות מפז על הטיול בעיר ובסביבותיה.

בין פרעה ומוחמד: יומן מסע במצרים

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 

ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. העולם שראיתי היה שונה מאד מזה שאנחנו רואים היום, וכמובן שתיירים נוטים שלא לראות זרמי עומק. אולם בכל זאת- החלטתי לפרסם את רשמי המסע שלי כאן ב"ינשוף", כדי לתעד את מצרים שהיתה. בתקווה שמצרים תירגע בהדרגה והסכם השלום עם ישראל יישמר, בין אם תחת אישים מהמשטר הקודם או משטר חדש שטיבו טרם ברור, שווה לסכם את החוויות לכל מי שירצה לטייל שם בעתיד.

 הרשימה, כאמור, נכתבה כאשר שלטונו של מובארכ נראה עוד יציב מתמיד. לא שיניתי אותה. חלק מהדברים, מן הסתם, כבר לא נכונים היום- אולם ארצות עצומות כמו מצרים לא משתנות ביום אחד, גם לא בחודש, שנה או שנתיים.

 

להיות ישראלי במצרים

 

מצרים, כידוע לרובנו, היא ארץ סגורה ומסוגרת, מסתורית וסתומה בפני רוב התיירים הישראלים. אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, דימויי האימה על "ערבים" הנפוצים בישראל, כמו גם פרשיות הריגול הישראליות לכאורה המתפרסות חדשות לבקרים במצרים, מאיימות על רוב התיירים ומשאירות אותם מחוץ לגבולותיה של מדינה ערבית מרתקת זו. לפעמים, כפי שניתן לראות בכתבה הזאת בעיתון בלייזר, אפילו ישראלים שכן נוסעים למצרים מתייחסים אליה לעיתים אך ורק כבבואה לפנטזיות ולפחדים שלהם עצמם.

            מי שיקרא דוחות טיול אותנטיים יותר מאשר זה של זוג הליצנים מבלייזר, ישמע עדויות סותרות. יש האומרים שהתייחסו אליהם יפה, אחרים הסתירו את עצם היותם ישראלים, ויש אף המדווחים על יחס קר ועוין. מכיוון שאני דובר ערבית, ואחת הסיבות שנסעתי למצרים היתה כדי לדבר ולתקשר עם המקומיים, לא פחדתי לרוב לומר שאני ישראלי, אלא בסיטואציות חריגות (חבורה של ערסים, למשל). יש לציין גם שבמקרים רבים, אין ברירה לתייר ישראלי אלא להסגיר את זהותו, במיוחד במגעים עם המשטרה.

            משיחות עם מצרים רבים, נהגי מוניות, מלצרים, רוכלים בשווקים, סטודנטים, תיירי פנים, שוטרים וסתם אנשים ברחוב, התרשמתי שחרף עוינותם של רוב המצרים לישראל כמדינה, או למדיניות ממשלת ישראל, העוינות הזאת לרוב אינה מתבטאת ביחס רע לישראלים כפרטים. ומעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת באופן מופגן, בגסות רוח לאומנית חמורה, ובוודאי שלא באלימות. בטרם התחילו המהומות, רחובות קהיר היו בטוחים להפליא, לא רק בגלל השפעתם המאזנת של החיים הקהילתיים המסורתיים, אלא גם בגלל הנוכחות המשטרתית המסיבית. במרכז קהיר יש שוטר כל מאתיים מטרים בערך, ולפעמים גם יותר, והמשטרה אינה סובלת אלימות מכל סוג שהוא ברחובות העיר. במקרה אחד, למשל, נתקלתי בשתי חבורות של צעירים שהחלו להתקוטט על בחורה. שוטר התערב תוך פחות מדקה, הפריד בין הצדדים והתחיל לפשר ביניהם. כך שהאווירה היא מאד בטוחה – והחשש מאלימות ספונטנית, לאומנית או אחרת, הוא שולי או משני. היו אמנם פיגועים במצרים (לאחרונה בכנסייה באלכסנדריה), אולם תכיפותם נמוכה יותר מאשר בישראל או אפילו באירופה. הדברים אמורים כמובן בקהיר, או בערים תיירותיות אחרות – יש להדגיש כי במצרים יש מקומות אלימים ומסוכנים יותר, בעיקר מחוץ למסלול התיירים המקובל (למשל, עמק הנילוס העליון).

            אני ושותפי לטיול, כאמור, הרבינו "להסגיר" את מוצאנו, ולפיכך היו לנו שיחות מרתקות רבות. התגובה המצרית למפגש עם ישראלים היא לרוב הלם וסקרנות, יותר מאשר עוינות. במסגד אבן טולון, למשל, שוטרים הזמינו אותי לאכול ביחד איתם ארוחת בוקר (פול, לבנה, בצל ירוק, פיתות עיראקיות ופלאפל). לעיתים קרובות, הסקרנות מלווה בחוסר ידיעה מוחלט. נהג מונית אחד שאל אותי "האם הישראלים באמת שונאים את המצרים", שומר צעיר במוזיאון מוחמד עלי, שהתנדב להדריך אותי באופן אישי, שאל "האם מסגדים מותרים בישראל" ו"האם באמת יש תוכנית לגרש את הערבים". נער שישב לידי בספינת הריקודים על הנילוס רצה לראות איך נראה כסף ישראלי (היה לי במקרה שטר של עשרים שקלים בארנק, כך שיכולתי להראות לו), ואחרים התעניינו בשאלות רבות הקשורות לחיי היומיום בישראל. שאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות היא "האם בטוח להסתובב בישראל כתייר מצרי", שאלה שהיא מעין תמונת ראי לחששות של ישראלים רבים מטיול במצרים. ושאלת השאלות: "מה דעתך על מצרים?" או "מה אתה חושב על המצרים?" מדי פעם, גם רואים אנשים שבאמת מתלהבים לפגוש ישראלים: סטודנט אחד סיפר לנו כיצד אביו, קצין בצבא מצרים שהשתתף בכל המלחמות מול ישראל, תומך בכל ליבו בנורמליזציה ויחסי שלום איתנו. אחרים ניסו לתרגל איתנו כמה מילים בעברית, ואפילו ביקשו מאיתנו ללמד אותם עוד. שומר בבית הכנסת העתיק בקהיר אמר לנו בעברית משובשת ש"אנחנו מקבלים אתכם כאן בחיבוק." רבים שאלו שאלות פוליטיות על ענייני השעה, הזכירו את פרשיות הריגול הישראליות במצרים ואז אמרו בצחוק: "אבל אתם נמצאים כאן רק למטרות תיירותיות, נכון?"

            מהצד השני, מדי פעם היו תגובות קרות ואפילו עוינות, אם כי מעולם לא אלימות. בתחנת הרכבת בגיזה יצא לי לראות עיתון המאשים את ישראל בפיגוע באלכסנדריה במטרה לחרחר מלחמת אזרחים במצרים. שומרים במקומות לא מעטים שאלו אותנו האם אנחנו "ערבים או יהודים" (המהדרין אמרו, "מערביי 48") וכשבחרנו באופציה השנייה, קיבלנו מבטים חמורי סבר והבדיקה בתיקים שלנו היתה מדוקדקת יותר מהרגיל. נהג מונית אחד בעיר העתיקה אמר ש"ישראל זה רע" והשתתק במהלך הנסיעה כולה. סוכן הנסיעות שארגן את הנסיעה שלנו למקדש אבו סימבל (באסוואן, ראו בהמשך) אמנם היה ידידותי מאד כלפינו באופן אישי, אולם אמר כי "למרות שישראל היא עובדה מוגמרת, הקמת מדינה יהודית לדעתי האישית היתה טעות", והביע ביטחון ש"ישראלים טובים כמונו יוצאים בוודאי כנגד רצח הילדים בעזה." לא התנגדנו. ויש לציין כי היחס של מצרים רבים לתיירים, בין אם ישראלים ובין אם ממקומות אחרים, משולב ברצון למכור להם דברים או לבקש בקשיש (טיפ או שוחד, איך שתרצו) – מניע שחזק לרוב יותר מכל שיקול אידיאולוגי, לאומני או אחר.

            ההיתקלויות עם המשטרה הם פרשה בפני עצמה. בעיקרון, במצרים ישנו כוח משטרה מיוחד שנועד להגן על תיירים, משטרת התיירות שמו. שוטרי הכוח הזה מלווים באנשי מוח'אבארת (השב"כ המצרי), לבושים בחליפות המסתירות בקושי תת מקלע חדיש. השוטרים הללו, במדים ועל אזרחי, מוצבים בכל אחד מאתרי התיירות ובמלונות היוקרה. וישראל, כך מסתבר, נמצאת ברשימה של מדינות שאזרחיהן זוכים לאבטחה מיוחדת (עוד ברשימה: ארה"ב, פקיסטן, איראן ותימן!). לפיכך, בכל עמדת משטרה התייר הישראלי זוכה לתחקור מיוחד: לאיפה אתה הולך בקהיר? באיזה מלון אתה גר? מה התוכנית שלך להיום? במקומות מסוימים, בעיקר במקומות קטנים (כמו אסוואן), המשטרה מציעה לתיירים הישראלים מאבטח אישי שילך איתם לאורך כל היום. מי שמסרב (כפי שאנחנו עשינו), צריך לחתום על טופס ובו הוא לוקח אחריות מלאה לביטחונו האישי. אולם למעשה, גם במקרה כזה, השוטרים ואנשי המח'אבארת מנטרים אותך מרחוק, ומודיעים זה לזה במכשירי הקשר על בואך. משיחות רבות עם שוטרים, ראיתי עד כמה חשוב להם להדגיש שלא מדובר באפליה אלא להיפך – מדאגת יתר לתייר הישראלי ומרצון לוודא שלא יקרה לו דבר.  רוב השוטרים היו באמת בסדר גמור, חוץ מאחד – במצודה של אלכסנדריה, שגם היה עוין באופן יחסי וגם ביקש שוחד ("על האבטחה הצמודה").

            בקיצור – מצרים לא רק בטוחה יחסית, אלא גם מספקת חוויה מרתקת לישראלי שמוכן לשמור על ראש פתוח, להתמודד עם גילויי ההלם והסקרנות של הסביבה ולהצניע את חילוקי הדעות הפוליטיים. לא קל, אך בהחלט אפשרי להתחבר עם מצרים – בעיקר אלו השייכים למיעוט התומך בנורמליזציה מלאה עם ישראל (אם יהיה לכם מזל להיתקל בכאלה). באופן עקרוני, הרשויות דורשות ממצרים שמסתובבים עם זרים להציג רישיון מיוחד, אולם החוק הזה לא נאכף בדרך כלל, וגם אם כן – לא באופן רציני. ואם כי מצרים לא מעטים פוחדים להתחבר באופן רציני עם ישראלים (מעבר לשיחות רחוב קצרות), לנו היו שיחות ארוכות ומרתקות עם מצרים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

אולם בכל זאת, טיפ אחד: הרשויות במצרים, ורבים באוכלוסיה, פוחדים עד מאד מריגול ישראלי. לכן, לתייר הישראלי כדאי לנקוט משנה זהירות: לא לצלם אתרים צבאיים או רגישים, ואם יש ספק – לשאול האם מותר; לא להתעניין בנושאים צבאיים; לא להזכיר את המוסד, אפילו לא בצחוק; וכמובן – לא לספר כלל על שרותכם בצה"ל. מעבר לכך, מומלץ לא להתרחק יותר מדי ממסלול התיירים המקובל. בקהיר, לוקסור, אסוואן ואלכסנדריה אמנם אפשר ללכת לכל מקום, אבל בעיירות קטנות בעמק הנילוס העליון, שידועות באוכלוסיה פונדמנטליסטית, המצב יכול להיות שונה. רצוי להתרחק מהן, מה גם שברובן אין באמת מה לראות.

קהיר

"אנחנו הקהירים לא ישנים בלילה" – סטודנט מצרי

 

"לאופרה, אדוני, אתה יכול להיכנס רק בחליפה ועניבה" – הכרטיסאית בבית האופרה של קהיר

 

"קהיר? היא צפופה מדי. אני מעדיף את אלכסנדריה" – נהג מונית

 

קהיר היא עיר מהממת מכל מבחינה שהיא – גודל האוכלוסיה העצום (20 מיליון), זיהום האוויר שמעכיר את השמיים, הצפירות, התנועה, צריחי המסגדים הניבטים מכל פינה, המון האדם שגודש את הרחובות ואת הסימטאות, קריאות המואזין ופסוקי הקוראן שבוקעים ממקלטי הרדיו של נהגי המוניות. אלמלא המטרו הנקי והיעיל והמוניות הזולות יחסית היה קל לאבד את עצמך בכל הגודש הזה – אולם לא קשה גם למצוא בו את היופי ואת הקסם.

            הייתי רוצה להתחיל את יומן המסע הזה בקהיר דווקא לא מהפירמידות, אלא ממרכז העיר הגדולה והמרתקת הזאת. ליבה הפועם של מטרופולין הענק הזה, הכרך הגדול ביותר באפריקה, הוא כיכר אל תחריר – כיכר השחרור, שבה ובסביבותיה נמצאים (לא בהכרח בסדר הזה) תחנת המטרו הגדולה סאדאת, המוזיאון המצרי, בניין הליגה הערבית, משרד החוץ והמסגד הממשלתי, שבו נקברים כל גדולי האומה המצרית. ממערב נמצא הנילוס הגדול, וממזרח – כיכר אטאבה בואך העיר העתיקה. מרכז העיר לא ישן לעולם. ולכן, מי שמאמין שתל אביב היא "עיר ללא הפסקה", כדאי שיגיע לביקור בקהיר כדי לקבל פרופורציות. בלילה, הקהירים מתעוררים ויוצאים בהמוניהם לרחובות. חנויות הבגדים וצרכניות רבות פתוחות עד השעה אחת בלילה, ומסעדות ובתי קפה – בכל שעות היממה. בתי הקפה, מרכז החיים לאנשים מסורתיים יותר, מלאים בהמונים שלוגמים ספלי תה מתוק וקפה ערבי מריר ומעשנים נרגילות. (בכלל, נראה שהסמל האמיתי של מצרים ולב תרבותה הוא הנרגילה. בכל מקום שהולכים רואים אנשים יושבים ושואפים מצינורות עם ריח מתקתק. אפילו שייט שלקח אותנו לסיור על הנילוס שאף מהנרגילה תוך כדי השיט). מרכז העיר כולו מלא ועמוס בשוטרים המשרים תחושת ביטחון. בקהיר רמת הפשע מאד נמוכה, וקשה לתאר עד כמה בטוח ומהנה להסתובב ברחובותיה בלילה. ועם זאת – כבר אז היה קשה להתנער מהתחושה, שהתחזקה משיחות עם מצרים רבים, שמתחת לשלווה רוחש תסכול גדול – מעליית המחירים, מרמת החיים הנמוכה ומהאבטלה, תסיסה שמדוכאת בינתיים בידי כוחות אכיפת החוק.

            בעיה זו העלתה אצלנו גם אז את השאלה  – האם תיתכן הפיכה עממית במצרים כפי שהתרחשה לא מזמן בתוניסיה. מצרים אחדים שדיברתי איתם העלו את האפשרות הזאת. בכלל, מדהים עד כמה חופשיים המצרים מבחינת התבטאויות. אדם אחד שישב לידנו בבית קפה, למשל, ביקר את הנשיא מובארכ בקולי קולות בלי לפחד מאיש. אחר אמר לנו שהמשטר לא משקיע מאמצים בלרדוף אנשים שמבקרים אותו ברחוב, כל עוד לא מדובר בסכנה ממשית ליציבות השלטון ומדיניותו.

            דבר מכל זה לא נראה על פני השטח כאשר הלכנו בין המוני האדם שגדשו את חנויות ואת בתי הקפה של העיר העתיקה, מכיכר אטאבה מזרחה. קהיר, "עיר אלף הצריחים", נראית כאן במלוא הדרה הימי בייניימי. פארוק חוסני, שר התרבות הנמרץ (שנודע לשמצה לאחרונה אצלנו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות) השקיע מאמצים רבים בשיקום סמטאותיה של העיר העתיקה, וחלקים רבים ממנה יפים ומטופחים בהרבה מירושלים המזרחית, למשל.

            בעיר העתיקה אפשר להסתובב ימים רבים, ולא רק בשל גודלה. פעם אחת, למשל, הלכתי כמעט שעה כדי לחצות שניים וחצי קילומטרים בין כיכר אטאבה לאוניברסיטת אל אזהר, בשל צפיפות ההמון הבלתי נסבלת: פקק תנועה של בני אדם על המדרכות הצרות, שאילץ אותי להשתרך אחרי זקנה איטית במיוחד בהעדר אפשרות לעקוף (המקבילה הקהירית של השתרכות בפקק תנועה אחרי משאית). בתוך הקהל, פולחים צריחי המסגדים העתיקים את השמיים, ולצדם שערי אבן בני מאות שנים (כמו באב אל זוויילה המרשים), שווקים ואפילו כמה מוזיאונים מצויינים. כאן יש לציין כי הקו השלישי של המטרו, שנמצא כעת בבנייה, אמור לחבר את מרכז העיר והפירמידות עם אוניברסיטת אל אזהר והעיר העתיקה. כעת, הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא במטרו לכיכר אטאבה, נקודת המפגש בין מרכז העיר לרובע העתיק, או במונית.

            את הסיור בעיר העתיקה של קהיר כדאי להתחיל במסגד אבן טולון – אחד המסגדים העתיקים ביותר בעיר שנבנה בידי השליט הפטימי אחמד אבן טולון, אדם שנשלח כמושל מצרים בידי הח'ליפות העבאסית, אולם למעשה ייסד מדינה מצרית עצמאית. המסגד מאד מיוחד, דוגמא לארכיטקטורה הפטימית העתיקה שהוחלפה מאוחר יותר בזו הממלוכית והעותומאנית. המבנה מדהים בפשטותו: שדרות עמודים שמקיפות חצר ובתוכה באר קדושה, והכל עשוי מחומר, כמו בניינים כה רבים בקהיר, כאילו בוקע מתוך האדמה. מחומותיו המבוצרות של המסגד נשקף נוף מדהים של העיר העתיקה, מסגדי הענק של סולטן חסן ואל רפאעי ומעל הכל – המצודה הנישאה של צלאח א-דין. ליד מסגד אבן טולון נמצא המוזיאון הקטן והמעניין של אנדרסון-גאייר, שנושא בחובו סיפור מעניין. קולונל אנדרסון-גאייר היה קצין בריטי בצבא המצרי, שהצטיין בתפקידו עד כדי כך שקיבל ממלך מצרים את תואר האצולה "פאשא". במהלך מסעותיו במזרח התיכון אסף חפצי אומנות מעניינים רבים, ובמותו הוריש אותם לעם המצרי ביחד עם הבית המפואר שרכש בעיר העתיקה. מעבר לאוסף האומנות עצמו, מוזיאון אנדרסון-גאייר הוא הזדמנות מצוינת לראות בית קהירי עשיר בסגנון מסורתי, על חדריו המסוגננים והמעוטרים: סלון קיצי וסלון חורפי, הרמון לנשים, היכל נשפים, ואולמות בסגנון ביזנטי, סיני, סורי וטורקי.

            המצודה של צלאח א-דין היא נקודת ציון שנייה וחשובה במיוחד בעיר העתיקה: מבצר רם ונישא החולש על מבוך הרחובות והסמטאות של העיר, היא נבנתה בידי צלאח א-דין הגדול, כובש ירושלים. צלאח א-דין, כמו כל שליטי מצרים מאז אלכסנדר הגדול ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, לא היה מצרי ואף לא ערבי, הוא היה כורדי. שליט גדול זה הותיר אחריו דברים רבים, ואין ספק כי המצודה היא אחת מיצירותיו היפות ביותר. אולם המסגד הענק שבמרכז המצודה, מסגד מוחמד עלי, נבנה על ידי גדול שליטי מצרים של העת החדשה המוקדמת הנושא שם זה. מוחמד עלי, הרפורמאטור המודרני (ממוצא אלבני) שהקים את שושלת המלוכה המצרית האחרונה והתנתק בהצלחה מהאימפריה העותומאנית, בנה במרכז המצודה מסגד אדירים עם כיפות רבות בסגנון טורקי-עותומאני, שמזכיר את המסגד הכחול והסולמנייה באיסטנבול. מעבר למסגד הזה, ניתן לראות במצודה את מוזיאון הצבא המצרי – ארמון מרשים המכיל בתוכו מוצגים רבים, תמונות הירואיות של לוחמים מצרים מהתקופה הפרעונית ועד היום, וכמובן (איך לא) תיאור הרואי במיוחד של מלחמת 1973 מול ישראל. להפתעתנו, הרטוריקה כלפי ישראל היתה רכה יחסית, ופינה מסויימת הוקדשה אפילו להסכם השלום של קמפ-דיוויד. ואת הכל ליוו תמונות מחמיאות במיוחד של הנשיא חוסני מובארק מוביל את הלוחמים לשדות התהילה הנצחיים. מעבר לתוכן השנוי במחלוקת המוזיאון עשוי יפה, מרשים ושווה ביקור. גם הארמון שמאכסן אותו מרהיב. רק מישהו צריך לומר למתכנניו, שגם האנגלית המשעשעת במיוחד שלהם היא אחת מהאטרקציות במוזיאון, רק לא בכיוון שהם היו רוצים…

            לרגלי המצודה נמצאים שני המסגדים הגדולים, ויש אף יאמרו – היפים והמרשימים ביותר בקהיר: מסגד סולטן חסן ומסגד אל רפאעי. אנחנו, שהגענו רבע שעה לפני הסגירה, קיבלנו מהשומר רשות מיוחדת לבקר במהירות הבזק, איתו – באחד מהמסגדים בלבד לפי בחירתנו, והחלטנו לשמוע בהמלצתו ולבקר במסגד סולטן חסן, העתיק והמרשים מבין השניים. המסגד הזה הוא עצום – הגדול ביותר שראינו בקהיר, עם שער קשת ענק ועוצר נשימה, מונומנט אדירים שמזכיר במשהו את הגרנדיוזיות הפרעונית. המסגד הזה, דוגמא קלאסית לארכיטקטורה ממלוכית מהמאה ה-14, עומד בשכנות למסגד אל רפאעי הצעיר ממנו, שנבנה במאה ה-19 בניסיון לשחזר את ימי הזוהר של העבר. השומר ציין באוזננו בגאווה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר במסגד הזה במהלך ביקורו האחרון והמפורסם בקהיר. שני המסגדים הם היחידים בקהיר שגובים דמי כניסה, ולדעתי האישית מסגד סולטן חסן לפחות שווה כל לירה.

            מהמצודה ושני המסגדים יורדת דרך מפותלת וציורית, בת שניים וחצי קילומטרים, דרך שכונת באב אל אחמר, ובין דוכני ירקות, פירות וכלי חמר, אל לב העיר העתיקה: מסגדי אל-חוסיין ואל אזהר והשווקים הצפופים שמסביבם. מסגד אל אזהר קטן יותר מאחיו המונומנטאליים ליד המצודה ובכל זאת עוצר נשימה (במיוחד כשהוא מואר בלילה), והוא ייחודי בהיותו מרכז דתי ורוחני לסטודנטים של אוניברסיטת אל-אזהר. ואכן, במסגד ישנם אולמות פנימיים רבים, בהם יושבים סטודנטים ולומדים על שטיחים ססגוניים ורכים. אוניברסיטת אל אזהר, אחת העתיקות ביותר בעולם, היא עדיין מרכז יוקרתי במיוחד ללימודי תיאולוגיה מוסלמית-סונית, והרועה הרוחני שלה, שייח' אל אזהר, הוא אחת הסמכויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי. השייח' הקודם, מוחמד סייד טנטאווי, שנפטר זה לא מכבר, היה מקורב לשלטון וסמל של מתינות מוסלמית. יורשו, שייח' אחמד א-טייב, נחשב מכובד לא פחות, אולם מוקדם עדיין לדעת לאיזה כיוון יפנה מבחינה פוליטית ותיאולוגית. הכניסה לאוניברסיטה עצמה אסורה לתיירים.

מול מסגד אל אזהר נמצא שוק חאן אל חלילי, המזכיר במשהו את השווקים הידועים של העיר העתיקה במזרח ירושלים – סימטאות גדושות בדוכנים המציעים למכירה בגדים, דיסקים, "עתיקות" בסגנון מצרי עתיק, חרבות, פגיונות, וכמובן בתי קפה אפופים בריח נרגילה מתקתק. בצד השני של הכביש ניתן לסייר בשוק מקומי, לא פחות יפה לפי דעתי, אולם הרבה פחות תיירותי והרבה יותר זול. לא תמצאו שם מסיכות בסגנון תות אנך אמון, אבל מי שמעוניין לקנות סחורה מצרית יפה וזולה כמו המקומיים – מוטב שיחצה את הכביש. מרחק קצר משם נמצא המוזיאון לאומנות איסלאמית, אחד מהמוזיאונים היפים והמרתקים ביותר בקהיר – לא פחות לדעתי מהמוזיאון המצרי. שימו לב במיוחד לכדים האיסלאמים עם הקליגרפיה המסולסלת והעדינה, דוגמא של יופי עדין שאין כמותו, ולספרי הקוראן המעוטרים. בקהיר יש גם מוזיאון מיוחד לקרמיקה, אולם לא הספקנו להגיע אליו.

לכל מי שמגיע לעיר העתיקה בימי רביעי או שבת, אסור בשום אופן לפספס את הופעת הריקודים הסוּפִיים במתחם הע'ורייה (ויקאלת אל-ע'ורי), ליד מסגד אל ע'ורי, חמש דקות הליכה ממסגד אל אזהר. ההופעה, שממומנת על ידי משרד התרבות, היא חינמית ומרהיבה: חגיגה של צבעים וצורות, ומיומנות שאין כמותה של דבקות דתית-אומנותית. לסופים, זרם באיסלאם שהדגיש רוחניות ואהבה אקסטאטית הן לאלוהים והן לבני אדם, שורשים עמוקים במצרים, וריקודי הדבקות הם חלק חשוב במורשתם. הריקודים כוללים סחרור עצמי בקצב מטורף – ולצופה לא נותר לדמיין עד כמה מהר הוא היה מקיא את ארוחת הבוקר לאחר ארבעה סיבובים כאלה לכל היותר. לחובבי המוזיקה המצרית הקלאסית, כדאי לבדוק גם את מקאן, מכון למוזיקה מצרית שמציג, במחירים שווים לכל נפש, הופעות של בלדות כפריות מצריות וסודאניות. ההופעות הן לרוב בימי רביעי וחמישי, אך כדאי ליצור איתם קשר ישירות דרך האתר הזה. הביקורות מצויינות, אך אנחנו – למרבה הצער, לא הגענו לקהיר בימים הנכונים ולפיכך הפסדנו את החוויה.

            הניגוד הגמור והמוחלט לעיר העתיקה הוא האי היוקרתי שנקרא גֶזִירָה, בתוך הנילוס ומהצד השני, המערבי, של מרכז העיר. באי וילות מהודרות וענקיות מוקפות בחומות, שדרות עצים מלבלבים ופארקים יפים (ופחות המוניים מפארק אל אזהר, הראה הירוקה של העיר העתיקה). הפנינה של האי הוא בית האופרה של קהיר, מבנה מפואר שיכול להביס בנקל במראהו כמעט כל בית אופרה במערב. אני עצמי לא הצלחתי להיכנס להופעה של הפילהרמונית של קהיר, מפני שלהופעות באולם הגדול דרוש לבוש רשמי, היינו – חליפה ועניבה. בשום מקום באירופה, ואפילו בבולשוי הרוסי, לא ראיתי חוקים כל כך נוקשים!

            בין הגזירה לעיר העתיקה, במרכז העיר וליד כיכר אל תחריר, ניצב לו המוזיאון המצרי – שמכיל בחדריו העמוסים והמאובקים אחדים מהיפים באוצרות מצרים העתיקה. למרות סידורו הגרוע יחסית, מדובר לדעתי באחד מהמוזיאונים היפים בעולם, ואין להחמיץ אותו בשום פנים ואופן במהלך ביקור בקהיר. לאחר סדרה של בדיקות ביטחוניות מעיקות, המבקר נכנס לסדרה של אולמות וחדרים. בשום פנים ואופן אי אפשר לראות הכל בביקור אחד, ולכן לדעתי כדאי להתרכז בחדרים המרשימים יותר של המוזיאון: חדרי הממלכה העתיקה בקומה הראשונה, ובמיוחד פסלו השחור והשרירי של פרעה חֶפְרֶן, בונה הפירמידה הגדולה בגיזה, פסלם הנוגע ללב של הכוהן הגדול ואשתו היפה, וקלסתרי הפנים הגאים של הפרעה המונותיאיסטי השנוא אחתנאתון ואשתו נפרטיטי. הקומה השנייה מבהיקה מזהב אוצרותיו של תות אנך אמון, הפרעה הילד שלא עשה דבר חשוב מימיו, מלבד הרס הרפורמות המונותיאיסטיות של אביו אחנאתון. הוא ידוע בעיקר באוצרות הרבים שנתגלו בקברו, שלא נשדד מכיוון שהיה מוסתר מתחת לקבר אחר. מסיכת המוות המוזהבת שלו היא מהאוצרות היפים ביותר שניתן לראות במצרים, כמו גם כס המלכות המרהיב עם גילופי האריות, הכרכרות המלכותיות ובקבוקי הבושם העדינים משנהב. הכניסה לחדר המומיות עולה יותר מהכניסה למוזיאון כולו – ומי שאוהב מראות הלקוחים מסרטי אימה, או חלם כל ימיו לראות את הפרעונים פנים אל פנים, מוזמן להיכנס אליו.

            הפירמידות של גיזה הם הסיבה שתיירים רבים מגיעים לקהיר, והמראה המדברי שלהן מטעה. למעשה, מדובר בפיסת מדבר הצמודה לפרבר גיזה, אזור עירוני צפוף ומזוהם, למרבה ההפתעה – מהמפותחים פחות מקהיר ובמצרים כולה. הפירמידות עצמן אומרות הוד יותר מאשר בכל תמונה, בעיקר כאשר מתבוננים בהן ברחוק על רקע חול המדבר ופסל הספינקס ששומר עליהם כבר כמעט ארבעת אלפים שנה. התעלמו מרוכבי הגמלים והסוסים, מה"מדריכים" מטעם עצמם ומשאר הטרדנים שרוחשים באזור, נשמו את אוויר המדבר והתרשמו מהגודל האדיר והפרופורציות (לנו היתה חוויה לא נעימה, כאשר אחד ה"מדריכים" האלה, שלא רצינו לקבל את שירותיו, התחיל לקלל אותנו נמרצות). לאחר הממלכה העתיקה, הפסיקו הפרעונים לבנות פירמידות ענק, שהיוו "מגנט" לשודדי קברים, ולכן, מייצגות הפירמידות את השלב הראשון, הקדום ביותר, בציביליזציה המצרית העתיקה. בניגוד לחומה הגדולה בסין, למשל, שהפכה לאתר תיירות רק במאות התשע עשרה והעשרים, הפירמידות היו מוקד משיכה מרכזי לתיירים ולנוסעים החל מהתקופה הפרעונית המאוחרת, עבור בתקופה הרומית ועד היום. לדעתי לא שווה להיכנס לתוך הפירמידות עצמן – המחיר יקר, ומדובר בטיפוס די ארוך ומייגע, לפעמים בקומה שפופה, כדי להגיע לחדר אבן קטן עם תיבת קבר ריקה. לגיזה כדאי לנסוע במטרו, ומשם לקחת מונית קצרה לפירמידות. אתר הפירמידות הקדום יותר, של פירמידת המדרגות בסקארה, הוא הרבה פחות מרשים, ואפשר לדעתי לוותר עליו.

            מקום שאין לוותר עליו הוא המובלעת הקופטית מָר-גִירְגִיז, אתר ההתיישבות העתיק ביותר בקהיר (שנקראה פעם פוסטאט – לפני שהוקמה העיר הערבית אל-קהיארה – עיר כוכב מרס, או 'העיר המנצחת'). המתחם, השמור בידי שומרים חמושים וקפדניים במיוחד, הן מהמשטרה והן מהמוח'באראת, ניתן לביקור, אולם רק לאחר בדיקה בטחונית. השלטונות המצריים לא לוקחים שום סיכונים לאחר הפיגוע הרצחני בכנסייה הקופטית באלכסנדריה. ישראלים עלולים לזכות לבדיקה קפדנית במיוחד, ולפיכך מומלץ להגיע למתחם דרך המטרו (תחנת מר-גירגיז) ולא דרך השער הרגלי שמוניות עוצרות לידו. במתחם מספר כנסיות מרשימות, שהיפה ביותר מביניהם ללא ספק היא הקתדרלה היוונית אורתודוקסית סט. ג'ורג', שכל כולה אומרת הוד קדומים. הפנים מרשים לא פחות מהחוץ. מומלץ להגיע ביום ראשון, ולשמוע מיסות יווניות וקופטיות. המיסה בכנסייה היוונית מושרת ביוונית עתיקה (ביזנטית), בדואט בין קולו הגברי של הכומר לבין קולה הנשי, הצלול של זמרת. החוייה היתה מרגשת עד דמעות. המיסה הקופטית, לעומתה, היא חווייה שמיימית פחות ויותר ארצית-קהילתית, ומושרת בשילוב של ערבית מצרית וקופטית (שילוב של יוונית ומצרית קדומה). במיסה הקופטית, בניגוד לזו היוונית, הקהל משתתף בקביעות, והיא דומה בהתלהבות שבה, במידה מסוימת, לתפילות האפרו-אמריקאיות. מומלץ לבקר גם בכנסייה התלוייה, וכמובן שאסור להפסיד את בית הכנסת העתיק אבן עזרא, ששופץ לאחרונה מחדש בידי שר התרבות פארוק חוסני, כאשר רצה להתמנות למזכ"ל אונסקו. בית הכנסת, שהביקור בו כרוך בבדיקה ביטחונית נוספת, הוא מרשים ומפואר, והביקור בו מאד מרגש. כשאני הייתי שם, השומר המצרי הושיט לי כיפה והציע לי להתפלל. אגדה בפי תושבי העיר, כתוב בו – שמשה רבנו התפלל פעם במקום הזה בהיותו במצרים… אחד השומרים אמר לי שכעת משפצים גם את בית הכנסת של הרמב"ם בחאן אל חלילי, ובונים גם מוזיאון לגניזה הקהירית, שהתגלתה בזמנו בקומה העליונה של בית הכנסת אבן עזרא. כנראה שמצרים בונה באופן רציני על תיירות יהודית בעתיד הקרוב…

             קהיר יפה ומרשימה במיוחד בלילה – כאשר לא רואים את הלכלוך על קירות הבניינים (תוצאה של זיהום האוויר), והעיר כולה מוארת בחן ושוקקת חיים. בחור מצרי שהכרנו במהלך הטיול לקח אותנו לבית קפה מקומי בסמטאות ליד אל-אזהר, ומשם (בשתיים בלילה!) לשיפודיה באחת מהשכונות. אופציה נוספת, החביבה על מצרים רבים, היא שיט בספינה מוארת בצבעים זועקים על הנילוס, הפלגה של שעה בערך עם מנה גדושה של פופ מצרי רעשני. שווה בעיקר בשביל החוויה! לחובבי ריקודי הבטן, או אלו שרוצים לראות תיירים סעודיים שופכים כסף על אחת הדיוות המצריות, מומלץ ללכת לאחת מהופעת ריקודי הבטן במלונות היוקרה. אנחנו רצינו, אבל לא הספקנו לעשות את זה. ובמיוחד – לא לפספס את הטיילת היפיפייה על הנילוס, מהצד של גֶזִירָה – מלאה בזוגות מצרים מבלים, מעוטרת בעצים מלבלבים ומוארת באור יקרות, המשקף את מי הנילוס הכחולים כהים.

לחלק השני- דרומה עם הנילוס- מסע ללוקסור, אסוואן ואבו סימבל, לחץ כאן