פאודה: דרמת מסתערבים בין אמת להזייה

"פאודה", סדרת המתח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חרכה את שיאי הרייטינג הן בישראל והן בעולם הערבי. מדוע הרגיזה הדרמה הזאת, שבמרכזה יחידת מסתערבים מובחרת, כתבני שמאל רדיקלי למיניהם, אך בכל זאת היתה פופולרית בקרב צופים משני צידי המתרס? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דרמה שמתרחקת מצדקנות מוסרית, מופרכת מבחינה מבצעית, אך עם זאת אמיתית להפליא.

קוראים רבים של הינשוף ביקשו ממני לכתוב ביקורת על "פאודה", הסידרה המדוברת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתמול לפנות בוקר סוף סוף סיימתי את הבינג' המיוחל, ולאחר שלוש עונות הגיע הזמן לצאת עם מספר תובנות. למי שלא מכיר, "פאודה" מגוללת את הרפתקאותיה של יחידת מסתערבים מובחרת, שפועלת בכיסוי מקומי בערי וכפרי הגדה, ובעונה השלישית גם בעזה. במרכז העלילה עומד דורון קביליו (ליאור רז), לוחם דובר ערבית רהוטה עם נטייה לחוסר משמעת ושלל תסביכים פסיכולוגיים, לצד חבריו ליחידה: המפקד מיקי מורנו שמסתיר שלדים לא נעימים בעברו, נורית, דמות של אמזונה מקומית, וטיפוסים אחרים. לצדם, מציגה הסדרה מגוון רחב של דמויות ישראליות ופלסטיניות: שר ביטחון ערמומי, רכז שב"כ מניפולטיבי אך אנושי מאד, דסקאית שאפתנית עד כדי אטימות, חטופה עדינה ותמימה, רופאה צרפתיה-פלסיטנאית מצודדת שמצאה את עצמה בלב שכם, וכמובן, מפקדים רבים מהחמאס, הרשות הפלסטינית ודאע"ש. כל אלו מופיעים בסדרה לצד בני משפחותיהם, ועוברים במהלך העונות הרפתקאות מסמרות שיער: משימות בכיסוי עמוק, פשיטות קומנדו, פיגועים ספקטקולריים, התנקשויות נועזות, ואף משא ומתן בין אויבים בסיטואציות מוזרות.

באופן עקרוני, הסדרה מאד טובה, על אף מספר פגמים אופיינים שנדבר עליהם בהמשך. העלילה זורמת ומלאת תפניות, הקצב מסחרר, המשחק משובח והסצינות, שצולמו בכפר קאסם, יפו, רמלה ובסיסי צה"ל, מלוות בתצלומי שטח ואוויר משכנעים מהגדה ומעזה. מעל הכל, הדמויות מורכבות, עגולות ומשכנעות. כולן מתפתחות, עוברות שינויים ונשרטות במהלך העלילה, ואף אחת מהן לא יוצאת מהסדרה כפי שנכנסה אליה. הסיבה ש"פאודה" שיגעה דוברים פלסטיניים וכתבני שמאל רדיקלי למיניהם, בעולם ובישראל, היתה בדיוק משום שאינה תעמולתית. אכן, אלו שרואים במציאות הישראלית-פלסטינית מחזה מוסר עם טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, יתאכזבו מהסדרה. הגיבורים הישראלים והפלסטינים אינם פלקטים פוליטיים, והם נוטים להתחבט בבעיות ובדילמות אישיות שמשתלבות עם המאבק הלאומי הרחב יותר. כל המשתתפים בסדרה, גם מארגונים כמו חמאס ודאע"ש, מאמינים שהצדק איתם ומבטאים את עמדותיהם באופן משכנע ולפעמים גם נוגע ללב, ולעיתים נראה שהם נסחפים בקצב האירועים יותר מאשר מתכננים אותם או שולטים עליהם. עם זאת, הסדרה אינה חותרת ל"איזון" מלאכותי ומנותק מהמציאות. כמו בעולם האמיתי, אנשי חמאס ודאע"ש אינם מהססים להרוג אזרחים בכוונה תחילה ומתוך נקמה, בעוד הלוחמים הישראלים משתדלים (בדרך כלל) שלא לעשות זאת, אם כי אינם בוחלים בנזק קולטרלי כשהדבר משרת את מטרותיהם. את הצד הפלסטיני, כמובן, זה לא מנחם. כפי שאומר אחד מהמפקדים של דאע"ש בעונה השנייה, "אצלכם משום תמיד הורגים בלי כוונה". המורכבות הזאת, לצד האקשן המשובח, מאפשרת לכל צד לא רק להנות מהסדרה אלא לראות בה את עצמו. לכן, היא עמדה בראש רשימת הצפייה הן בישראל והן במדינות ערביות רבות, ולפי עדות אחת ששמעתי, היתה פופולרית אפילו בקרב אסירים בטחוניים פלסטינים.

הסדרה כמובן אינה נטולת פגמים. למרות שיוצרה, העיתונאי אבי יששרוף, הוא אחד מהפרשנים הבקיאים ביותר בגדה המערבית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחרף ייעוץ של בכירי שב"כ לשעבר, מי שיצפה לאשנב לעולם הריגול והמבצעים המיוחדים במציאות עלול להתאכזב. לצד סצינות מופרכות במיוחד, פאודה סובלת מפגמים האופיינים לז'אנר באופן כללי. אלו נובעים בעיקר מהפער בין המציאות, שהיא מטבעה כאוטית ונטולת התחלה, אמצע וסוף, לנראטיב קולנועי מהודק ומוגבל. מי שמכיר את ההיסטוריה של עולם הביון והמבצעים החשאיים, יודע כי גם במציאות התרחשו אירועים ביזאריים ומוזרים להפליא, שלפעמים עולים על המתואר בסדרות טלוויזיה. אולם אלו מתרחשים בדרך כלל לעיתים רחוקות, לפעמים גם רחוקות מאד, וכמו בכל מלחמה אמיתית, רגעי ההתרגשות העזים משובצים בתוך תקופות ארוכות של שיעמום ושגרה אפורה ושוחקת. חלק מההרפתקאות המתוארות בסדרה אכן עשויות להתרחש בעולם האמיתי, אבל לא בסמיכות כל כך קרובה זו לזו.

מה שאפילו יותר מופרך, ושוב אופייני לסדרות מבצעים מיוחדים רבות, זו הנטייה להפוך את הגיבורים ל"כולבויניקים". המדיום הקולנועי (ולא פחות מכך, הנטפליקסי) מחייב חיסכון מסויים בדמויות, שהרי הצופה צריך להתוודע ולהיקשר לגיבורים לאורך זמן. לכן, פאודה מציגה לנו גיבורים בלתי אפשריים שמתמחים בכל התחומים: גם מדברים ערבית שוטפת שלא מאפשרת למקומיים להבחין שהם יהודים (דבר קשה להפליא כשמדובר במתחזים שאינם דוברי שפת אם), גם מאומנים באיסוף מודיעין וריגול בכיסוי עמוק, וגם לוחמי על שמסוגלים להתמודד עם יחידות מובחרות של דאע"ש וחמאס, או לברוח מלינץ' באמצע הקסבה של שכם. בפועל, קשה להאמין שבצבא כלשהו יש אנשים שמסוגלים לבצע את כל המשימות הללו גם יחד. מי שמדבר ערבית ויודע להסתוות מספיק טוב בכדי לפעול בכיסוי עמוק, טירוף לסכן אותו בפעולות לחימה, וסביר שממילא לא יהיה טוב בהן. מי שיודע להילחם ברמה של יחידה מובחרת, לא יכול לבלות את כל זמנו בלימוד ערבית וטכניקות של ריגול ואיסוף מודיעין.

אף אחד לא יכול לעשות הכל: צוות המסתערבים של פאודה. מימין לשמאל: נורית (רונה-לי שמעון), אביחי (בועז קונפורטי), דורון (ליאור רז), נאור (צחי הלוי) וסטיב (דורון בן דוד)

קצת יותר מאכזב לראות שפאודה נופלת בכשל נוסף, שאני נוהג לכנות "כשל הטירה הנאצית". כל מי שראה סרטי אקשן של מלחמת העולם השניה, החל מ"שניים עשר הנועזים" והלאה, הבחין אולי בתופעה מוזרה. בכל פעם שהגיבורים יורים, הם "מורידים" נאצים בעשרות, אבל הנאצים כמעט אף פעם לא פוגעים, גם כשהם מרססים במכונת ירייה בשטח ישר ונטול מכשולים. אם אכן חיילי הצבא הגרמני והס"ס היו קלעים גרועים כל כך במציאות, מלחמת העולם השנייה היתה ככל הנראה מסתיימת כבר ב-1939. כך גם ב"פאודה". בכל העונות, אבל במיוחד בשלישית, רואים את מסתערבינו מורידים אויבים בעשרות, לרבות כאלו שאומנו בידי משמרות המהפכה האיראניים, אבל נפגעים מעט מאד. אם אכן זו רמת החיילות של משמרות המהפכה ותלמידיהם, אולי באמת כדאי לפלוש לאיראן באופן מיידי. מה חבל שהמציאות, אפעס, קצת שונה. ובכל זאת, גם כאן אני לא מאשים את היוצרים. לא כל סדרה היא "משחקי הכס", ומי שרוצה לשמור על הגיבורים לאורך זמן בכדי לפתח את הדמויות, צריך להעניק להם שרידות גבוהה בקרבות. כאן, האמינות המבצעית נופלת קורבן לצרכי העלילה.

חרף הכשלים המבצעיים הללו, פאודה רחוקה מלהיות סדרה מופרכת בכללותה. גם אם סצינות הלחימה רחוקות מהמציאות, היא מצליחה לבטא היטב אמיתות חשובות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ולפעולה חשאית בכלל. שני הצדדים "צודקים" בעיני עצמם, והצופה יכול להזדהות עם כל אחד מהם בהתאם לטעמו. אבל בלי קשר לשאלת הצדק, הלחימה עצמה פוגעת תמיד בבלתי מעורבים, סוחפת אנשים נוספים למעגל הסכסוך, ומכה בכל העוצמה דווקא במי שאינו אשם. יותר מכך, היא גם שורטת מבחינה פסיכולוגית את מי שמעורב בה. הדמויות נסחפות במעגל הנקמה והלחימה יותר מאשר פועלות לפי תוכנית אסטרטגית מחושבת. הפעולה בשטח כאוטי מובילה באופן בלתי נמנע כמעט למעורבות אישית ורגשית, נקמה נוסח מלחמת כנופיות ואפילו שחיתות. כמו כן – ואנחנו יודעים שזה נכון ממחקרים לא מעטים על מבצעים חשאיים – ביחידות מהסוג הזה קיים מתח מתמיד בין הצורך הצבאי הקריטי במשמעת, לבין חוסר משמעת שמאפיין את היצירתיות הדרושה לפעולה חשאית. באחד מהפתילים שפתחתי על פאודה ברשתות החברתיות, מישהו הציע לשחק במשחק השתייה הבא: לשתות כוסית בכל פעם שדורון וחבריו עושים משהו שבצבא נורמלי היה מעיף אותם לכלא או לפחות לפנסיה. אני מבטיח לכם שתהיו שיכורים כדבעי בסוף העונה השלישית.

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

הכל פתוח: מבט חדש על דה גול ומלחמת אלג'יר

מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

שארל דה גול. Credit: Bundesarchiv, CC-BY-SA 3.0

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

לוחם חארקי אלג'יראי בצבא הצרפתי, סביבות 1961. Credit: Jean Poussin, CC-BY-SA 3.0

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

"צרפת כבר לא תהיה צרפת" – שארל דה גול בפגישה עם הנשיא קנדי, 1961. תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

מעשי האכזריות של ה-OAS היו מונעים מהמתיישבים להישאר באלג'יר גם תחת ממשלה נאורה יותר. בתמונה: הפגנה נגד הארגון הרצחני בטולוז, פברואר 1962. Credit: Andre Cros, CC-BY-SA 4.0

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

איראן לא היתה גן עדן ליהודים: ביקורת על "בין איראן לציון" מאת ליאור שטרנפלד

בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.

ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון

ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות.  ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.

שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי.  האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?

אפשרויות תמרון מוגבלות – חברי ארגון ציוני באיראן, שנת 1920 – תמונת אילוסטרציה

בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש  את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את  ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.

שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.

כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות.  אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.

דוגמא לזהות מורכבת – שגריר ישראל באיראן לשעבר מאיר עזרי. קרדיט: משרד החוץ

במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת?  שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.

למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.

הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.

הסתה פרועה נגד היהודים: נאום של חומייני בעיר קום, שנת 1964

לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה  מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו  הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.

שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב.  הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון  שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.

SAVAK.svg
הסיפורים על הדרכה ישראלית בעינויים אינם אלא בדותות – סמל הסוואק, ארגון הביטחון והמודיעין של איראן הקיסרית

שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק  ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.

התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952  כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.

סרו לחלוטין למשמעתה של מוסקבה – מנהיגי מפלגת תודה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, בצילום משנת 1955

הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר  לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה:  אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק  ממפת העולם"  בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.

לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.

מותק, הנאצים התכווצו: איך שקרים הופכים לקומון סנס

למה אנחנו מאמינים לפעמים בדברים מופרכים? למרבה הצער, הניסיון מוכיח כי רבים מאיתנו בטוחים באמינותם של סיפורים היסטוריים שלא היו ולא נבראו, בעקבות טעויות שנודדות בין כותבים והופכות ברבות הימים לידע מקובל. ינשוף היסטורי על פושעי המלחמה הנאצים שלא שירתו מעולם את מצרים, אשליית ביסוס ופירמידות של טעות על גבי טעות.

"מה אתה עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב?

מה שעשינו ב-56.

מה עשיתם ב-56?

מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה.

מה עשיתם ב-48?

שלושים שנה, לך תזכור"

 — גבעת חלפון אינה עונה

למה אנחנו מאמינים בדברים שאינם נכונים? כל מי שמשוטט ברשת, יוכל לראות קבוצות שלמות של אנשים אינטליגנטים, לפעמים מלומדים ובעלי תארים, שחורטים על דגלם תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין. יש למשל הסבורים, נגד כל הראיות המדעיות האפשריות, שחיסונים גורמים לאוטיזם, אמת נוראה שמוסתרת על ידי חברות הפארמה הגדולות, או שהקורונה אינה אלא שפעת עם יחסי ציבור. יש המאמינים שהעולם נשלט בידי כתות סודיות כגון האילומינטי, הבונים החופשיים או אנשי לטאה, שהסינים מחוללים את רעידות האדמה בארצות הברית, או שהשואה לא התקיימה מעולם. המיינסטרים החברתי מחשיב את האנשים הללו להזויים, ופעמים רבות בצדק, אם כי תמיד קיימת האפשרות (קלושה ככל שתהיה) שדעה שנחשבת כיום להזויה תתגלה כנכונה בעתיד. עם זאת, מדהים לראות שגם אנשים "מיינסטרימיים", שנוחרים בבוז לשמע תיאוריות קונספירציה, מאמינים לעיתים קרובות ברעיונות שנשמעים אולי הגיוניים, אבל בפועל הם מופרכים לא פחות. חוקרים לא מעטים של אסיה, למשל, טוענים בתוקף שהיפנים טבחו מעל 300,000 סינים בננג'ינג, בהתאם לגרסה הרשמית של ממשלת סין, אף כי מספר זה עולה על מספרם של תושבי העיר באותה העת. במאמרים מאלפים, מראה יגיל הנקין כיצד נתונים סטטיסטיים מופרכים בנוגע לשיעור תלונות השווא על הטרדה מינית, אחוז המתאבדים מקרב האבות הגרושים או כוחם האמיתי של ארגוני הימין הקיצוני בארצות הברית, נתקעים בתודעה הציבורית למרות שאין להם ביסוס אמיתי. כותב שורות אלו אינו מוציא את עצמו מן הכלל: גם אני האמנתי פעם בדברים שהוכחו לימים כמופרכים, למשל שהצבא הגרמני לא נטל חלק מרכזי בשואה, אף על פי שהראיות מלמדות כי הוא מילא בה תפקיד מרכזי.

בפוסט הנוכחי, הייתי רוצה להפנות זרקור לאחת מהסיבות המרכזיות שגורמת לנו להאמין בדברים מופרכים, כשל שהייתי מכנה כאן "אשליית הביסוס". לרובנו אין זמן, ידע או אנרגיה לבדוק את התהליך הרציונלי וההגיוני שעומד מאחורי כל פיסת מידע שמובאת לידיעתנו. לכן, אנחנו נוטים להאמין לבעלי סמכא – רופאים, מדענים, היסטוריונים ומומחים אחרים. ההבדל העיקרי בין האנשים שאנחנו תופסים כ"הזויים" (מתנגדי חיסונים, שוחרי אנשי לטאה, מכחישי שואה) לבין מומחים שנחשבים "ברי סמכא", הוא מידת האמון שאנחנו רוחשים להם. אם תקראו, למשל, את כתביו של מכחיש השואה דייויד אירווינג, תיווכחו שהם נראים מרשימים מאד במבט ראשון: רציונליים, גדושים בעובדות, בהפניות ובהערות שוליים. רק היסטוריונים שבדקו לעומק את מקורותיו של אירווינג, כמו דבורה ליפשטט וריצ'רד אוונס, חשפו למעשה שמדובר בשקרן וזייפן. אולם אני בספק שקוראים רבים, הסבורים (כמוני) שליפשטט ואוונס צודקים ואירווינג משקר, עקבו לעומק אחרי המהלך הלוגי וקראו את המקורות הראשוניים של כל הנוגעים בדבר. כיהודים וישראלים, אנחנו מכירים כמובן ניצולי שואה רבים, חלקם קרובי משפחתינו, ושמענו את סיפוריהם. גם קוראים שאינם יהודים וישראלים בוטחים ברוב המקרים במיינסטרים של חוקרי השואה ומלחמת העולם השנייה, אנשים שמחזיקים בתארים ועובדים במכונים מכובדים. ברוב המקרים, אנחנו צודקים: מי שהוכשר למלאכתו יתכן שיטעה, אבל אפשר להניח שהוא ראוי לאמון יותר מחובבן, או ממי שיש לו אג'נדה פוליטית קיצונית ברורה. הבעיה היא, שבכלל הזה יש באג: לפעמים, עמדות מופרכות מצליחות לפלס את דרכן ללב המיינסטרים באמצעות כשל שאני מכנה "אשליית הביסוס".

הקריקטורה האנטישמית של יאיר נתניהו - ידיעות אחרונות
תיאוריות קונספירציה מופרכות – קריקטורה המציגה את אלו שמושכים בחוטים: איש הלטאה, האילומינטי, היהודים והאמריקאים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, חוקרים רבים כתבו שהצבא הגרמני לא נטל חלק בשואה וביתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי. רוב האנשים הללו היו כנים לחלוטין, אולם פשוט לא היו בידיהם די מקורות היסטוריים בכדי לגבש תמונה מלאה, והם הוטעו בידי זכרונות מגמתיים של ראשי הצבא הגרמני. היסטוריון פלוני ציטט היסטוריון אלמוני, ופלוני צוטט בידי עשרים עמיתים, שהמשיכו לצטט אחד את השני, ומעטים הבינו שבראש הפירמידה הזאת ישב הרמטכ"ל הגרמני לשעבר, גנרל פרנץ האלדר, ועישן בשופי ובנחת את מקטרתו. רק גל מחקרים ביקורתי חדש, שהתחיל בשנות השישים ואילך, פילס לעצמו דרך בהדרגה בתוך הפירמידה וחשף בהדרגה את אשמתו של הוורמאכט. באותה מידה, יגיל הנקין מראה כיצד החוקרת סוזן בראונמילר הסתמכה על מקור ש(כנראה) אינו קיים בכדי לטעון (פחות או יותר) ששיעור תלונות השווא על אונס בניו יורק אינו עולה על 2%. חוקרים אחרים ציטטו את בראונמילר, ניפחו את דבריה והרחיבו אותם לעבירות נוספות (למשל תקיפה מינית והטרדה מינית). בשלב כלשהו, מוסד רשמי כמו הביטוח הלאומי נכנס גם הוא לפירמידה וחיזק את אמינותה. הנה, עונים תומכי התיאוריה לספקנים, הנתון מגובה בדוחו"ת ממשלתיים רשמיים, ולכן הוא עובדה ואמת לאמיתה. בשלב כלשהו כולם שוכחים את המקור, בסגנון דבריו האלמותיים של ויקטור חסון בסרט "גבעת חלפון אינה עונה": נעשה מה שעשינו ב-56, שדומה למה שעשינו ב-48, אבל שלושים שנה, לך תזכור.

לאחרונה, נתקלתי במקרה משעשע במיוחד של "אשליית ביסוס" מהסוג הזה, שיצרה פירמידה שמלווה אותנו משנות השישים ועד היום. בשנת 1960, כינס צייד הנאצים שמעון ויזנטל מסיבת עיתונאים סנסציונית, ובה טען שמצרים של נאצר מלאה בפושעי מלחמה גרמנים. ויזנטל, שהעיתונות הבינלאומית גמעה בשקיקה את דבריו, הטעים כי בארץ הנילוס עובדים בין 6,000 ל-7,000 מומחים גרמנים, חלקם הגדול נאצים, ואף מנה רשימה של 42 פושעי מלחמה מתועבים במיוחד. הרשימה כללה בין היתר את ליאופולד גליים, שזוהה כ"מפקד הס"ס" (או בגירסה אחרת, הגסטפו) בפולין הכבושה, את אוסקר דירלוונגר, המדכא הסדיסטי של מרד וורשה, את התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס ואת היינריך זֶלְמָן, מפקד הגסטפו בעיר אוּלְם שבדרום גרמניה. פושעי המלחמה הללו, טען ויזנטל, מסתתרים במצרים בשמות ערביים בדויים, ומשרתים את נאצר במלחמתו בישראל ובציונות.

ב-1962, לאחר שהתפוצץ סקנדל מדעני הטילים הגרמנים במצרים, מדינת ישראל הפיצה את הרשימה בשקיקה, למרות שגם הדיפלומטים שלה הודו בינם לבין עצמם שהם לא יודעים על מה בדיוק היא מבוססת. בחלק מהכתבות, היא לוותה בסיפורים מסמרי שיער על שוטרים חשאיים גרמנים שממלאים את קהיר, גיחות נועזות של עיתונאים למעוזי הנאצים בארץ הנילוס, או על מדענים גרמנים שמשגרים טילים ומגחכים ברשעות ש"עכשיו היהודים ילמדו להתנהג יפה". לימים, מוחזרה הרשימה באין ספור כתבות עיתונאיות, תוכניות טלוויזיה, ספרים פופולריים ובסופו של דבר גם אקדמיים, שהסתמכו עליה כאמת לאמיתה. וברגע שספר אקדמי אחד ציטט את הרשימה, כמובן שגם אחרים יכולים לצטט ממנה באין מפריע, כי הרי יש מקור לגיטימי להסתמך עליו בהערות השוליים. הסיפור היה חביב במיוחד על כותבים גרמנים ואמריקאים מז'אנר ה"אסלאמו-נאציזם", שהדגישו את הקשר בין העולם הערבי לגרמניה הנאצית. האחרונים מביניהם הם וולפגנג שוואניץ ובארי רובין, שפרסמו בשנת 2014 ספר על "נאצים, אסלאמיסטים והיווצרותו של המזרח התיכון המודרני" בהוצאת אוניברסיטת ייל, ומיחזרו בהתלהבות את אותה רשימת שמות.

אלא שלפני שנה וחצי בערך, שהיתי בארכיון ויזנטל בוינה וראיתי את הרשימה המקורית. מיד שמתי לב שמשהו בה נראה מוזר אפילו לעין בלתי מזויינת. ליאופולד גליים, למשל, מוגדר כ"מפקד הס"ס בפולין", ועדיין, אי אפשר לאתר אותו בחיפוש גוגל אלא בהקשרים הנוגעים לשהותו במצרים. אדם כזה, אם התקיים, מילא תפקיד מרכזי בשואה, ובוודאי הוא אמור להופיע ברוב הספרים עליה. שנית, ולשם כך יש להכיר את האימפריה הנאצית קצת יותר לעומק, לא היתה פונקציה בשם "מפקד הס"ס בפולין". הנאצים חילקו את פולין ההיסטורית ליחידות פוליטיות ואזורים אדמיניסטרטיביים שונים, ולכל אזור כזה היה "מפקד ס"ס ומשטרה גבוה". מפני שפולין לא הוכרה כישות נפרדת, לא היה גם מפקד ס"ס אחד ספציפי שמשל בה. שלישית, השמות הערביים של חלק מאותם נאצים נראים משונים, אם אכן רצו להיטמע במצרים. "בן סלאם", למשל, זה שם שמאפיין את המגרב יותר מאשר את ארץ הנילוס.

התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס (עומר אמין) – אחד מהנאצים שהיו באמת במצרים

מה רבה היתה שמחתי, כאשר ראיתי את הפתרון לחידה באותו התיק עצמו. מסתבר שויזנטל, הוא ולא אחר, שלח מכתב לרשות הגרמנית לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג, כדי לחקור ולדרוש אחרי הפושעים הנמלטים שבמצרים. מתוך אותם 42, זיהתה הרשות רק 19 אנשים אמיתיים. האחרים היו, ככל הנראה, פיקטיביים. מפקד ס"ס בשם ליאופולד גליים, למשל, לא התקיים מעולם, ובעיר אוּלְם אף " היינריך זֶלְמָן" לא עמד בראש הגסטפו המקומי. גרוע מכך: גם אותם 19 פושעים נאצים שכן התקיימו במציאות, מתו ברובם זמן קצר לאחר 1945 או לא שהו במצרים מעולם. נותרו רק בודדים, כמו התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס, שאכן התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין ושירת את משרד ההסברה המצרי כ"מומחה לציונות". באופן מפתיע, פושעים נאצים אחרים שדווקא כן פעלו במצרים לא הופיעו ברשימה של ויזנטל.

הנה הביטו וראו, כיצד מתפתח מיתוס. צייד הנאצים שמעון ויזנטל כנראה בלע לוקש ששלח לו מקור מפוקפק במצרים. הוא ניפח את חשיבות העניין, ופרסם אותו במסיבת עיתונאים פומפוזית. כמו במקרים רבים אחרים, ויזנטל והמקור שלו הניחו שרשימה של 42 שמות "מייצגת" מספר גדול בהרבה (6000 עד 7000). צייד הנאצים אמנם שלח את הרשימה לרשות בלודוויגסבורג, אך כמובן לא טרח לפרסם את התשובה שלה, בדיוק כפי שהעיתונאים הרבים שהסתמכו עליו לא טרחו לשאול את לודוויגסבורג מה עמדתה המקצועית. מהעיתונאים, ששדרגו את הרשימה בסיפורים משל עצמם, הסיפור עבר לכותבים הפופולריים, ומהם לכותבים האקדמיים. מכל הסיבות הללו, פירמידת ויזנטל מצוטטת עד היום כמעט בכל ספר שעוסק בנאצים במזרח התיכון, אפילו בספרים האקדמיים הרציניים ביותר.

Simon Wiesenthal (1982).jpg
בלע לוקש, והפיץ אותו לכל עבר: צייד הנאצים שמעון ויזנטל

שימו לב שהפוסט הזה אינו עוסק במחלוקות עובדתיות לגיטימיות, בפירושים שונים של אותן העובדות או אפילו בטעויות נקודתיות, אלא בסיפורים מופרכים לחלוטין שהתגלגלו מדור לדור והפכו בשלב מסויים ל"ידע מוסמך" שמצטטים בלי לחשוב. מה עושים כדי להתגבר על פירמידות כאלו? אין לכך פתרון קסם. מי שכותב ספרי היסטוריה, ראוי לו שיסתמך כמה שיותר על המקורות הראשוניים ולא יסתפק בספרים ומאמרים, כדי שיוכל ליצור מגע ישיר עם הראיות מהתקופה ולא ליפול בכל מיני פירמידות מהסוג הזה. אולם זה כמובן פיתרון עבור מי שכותב, לא עבור מי שקורא. אפשר לומר שגם לקורא כדאי לבדוק, לחקור ולדרוש, וזה כמובן נכון תמיד, אבל לרובנו אין ולא יהיה זמן או ידע בכדי לעשות זאת בכל דבר ועניין. אפשר לומר שכדאי לקרוא דיסידנטים המערערים על הידע המקובל, וזה גם נכון במקרים רבים. אולם במקרים אחרים, אותם דיסידנטים הם בעצמם סוכני בולשיט. זו סוגיה שאני מתלבט בה רבות, ואשמח מאד לשמוע את דעתכם בנושא.

שיקוי הערפדים האסור: טֶבַח מי ליי ופשרו

ב-16 במרץ, 1968, פשטו חיילים אמריקאים על הכפר הוייטנאמי מי ליי, וחוללו שם את אחד ממעשי הזוועה הידועים ביותר במלחמת וייטנאם. כיצד היו מסוגלים נערים "ירוקים" שבקושי ראו קרב לפני כן לטבוח בזקנים, נשים וילדים כמו הגרועים שברוצחים הנאצים? אם נתבונן היטב באירועי הטבח, נוכל לזקק מספר גורמים העומדים ביסודם של פשעי מלחמה מהסוג הזה: מודיעין לקוי, תרבות צבאית קלוקלת, ובעיקר – ההגדרה העמומה של המושג "אויב". ומי היה גיבור היום, שהציל וייטנאמים רבים תוך סיכון חייו? ינשוף צבאי-אסטרטגי במסע לעמקי הרוע האנושי.

הבהרה: בפוסט זה לא יהיו תמונות זוועה משום סוג

Credit: Catalin205, depositphotos.com

חודש ינואר 1968, ראש השנה הוייטנאמית, היה אחד השיאים של מלחמת הודו-סין השנייה, שהציבה את דרום וייטנאם וארצות הברית מול צפון וייטנאם ותומכיה הקומוניסטיות, סין וברית המועצות. בפועל, נלחמו הצבא האמריקאי ובעלי בריתו לא רק בסדירים הצפון וייטנאמים אלא גם ב-NLF, התנועה לשחרור לאומי, גרילה קומוניסטית שהיתה ידועה יותר בכינוי הגנאי וייטקונג (בוגדים וייטנאמים קומוניסטים). באותו החודש, יצאו הוייטקונג והצבא של צפון וייטנאם למתקפה אדירה כנגד אויביהם האמריקאים והדרום וייטנאמים בכל רוחב החזית. קרבות פרצו כמעט בכל בירות המחוז של דרום וייטנאם, ואפילו בסייגון הבירה, תקפו חמושי וייטקונג את השגרירות האמריקאית, את המטכ"ל הדרום וייטנאמי ומתקנים אסטרטגיים אחרים. בעיר הואה, בירתה העתיקה של וייטנאם, התחוללו קרבות אימים, שבמהלכם טבחו הקומוניסטים בדם קר אלפי אזרחים דרום וייטנאמים.

המלחמה היתה ברוטלית במיוחד במחוז קוּאָנְג-נְגַאי, שנמתח לאורך החוף מצפון לבירה סייגון. האזור היה ידוע כמעוז של הוייטקונג, לרבות גזרה בתוכו שסומנה בוורוד במפה, ולכן נקראה בפי האמריקאים "פינקוויל". לצד צבא דרום וייטנאם, פעלו במחוז כוחות מדיביזית חי"ר מספר 23 של ארצות הברית (Americal) בפיקודו של גנרל סמואל קוסטר. המשימה לפלוש ו"לטהר" את פינקוויל מהוויטקונג הוטלה על חיילים מפלוגה 3 (צ'רלי) של גדוד מס' 1 בחטיבת הרגלים 20. מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מֶדינָה, היה ידוע כקצין ברוטלי במיוחד, שנהג להתעלל בעצורים וייטנאמים ואף להתעמר בכפופים לו בגסות ובחוזק יד. במיוחד ניהל יחסים עכורים עם אחד ממפקדי המחלקות שלו, סגן ויליאם קֶלי, קצין שנודע כגרוע מבחינה מקצועית וחסר ביטחון. מֶדינָה נהג להשפיל את קלי מול חייליו באופן קבוע כמעט, וזה היה מוכן לעשות כמעט הכל בכדי לרצות את מפקדו הנוקשה. בינתיים שפך קלי את זעמו על אזרחים וייטנאמים, ואף היה מעורב במספר מעשי אונס, שטויחו על ידי מֶדינָה ומפקדים אחרים.

מפה מבצעית של סון מי, כולל מי ליי והאזור. Credit: U.S. Army Center for Military History, public domain

ב-16 במרץ, קיבלה הפלוגה של מֶדינָה הוראה לפלוש לפינקוויל, ולטהר את הכפר סון מי, למעשה אגד כפרים שנודע כמפקדה הראשית של גדוד מס' 48 של הוייטקונג. אחד מהכפרים הללו נקרא מי ליי 4. החיילים קיבלו מסרים סותרים מהפיקוד העליון בנוגע לאופן שבו הם צריכים לנהוג באזרחים במהלך הפלישה. מצד אחד, החוקים הכתובים של הצבא האמריקאי והתדרוכים הרשמיים הזהירו אותם מפשעי מלחמה, והבהירו שאסור באיסור חמור להרוג אזרחים, אלא אם הם מסייעים לוייטקונג באופל פעיל או חשודים בכך. מצד שני, המפקדים המיידים, הזוטרים, הלמו בהם את המסר שבשדה הקרב זה "להרוג או להיהרג", ועליהם לחסל קומוניסטים ללא היסוס וללא מחשבה. לפני ה-16 במרץ, היו סרן מדינה, סגן קלי וחייליהם במצב רוח נקמני במיוחד. הפלוגה טרם צברה ניסיון קרבי, ולוחמי הגרילה של הוייטקונג קטלו בהם ללא הפסק מהמארב, באמצעות מוקשים, מלכודות וצלפים. רק מספר ימים לפני כן, שמעו חיילי סיור צרחות אימים, וגילו כי אחד מחבריהם עונה למוות בידי הוייטקונג ועורו נפשט מעליו בעודו בחיים. הפעולה במי ליי, כך הבינו, תהיה הנקמה שלהם באויב הנסתר והבוגדני.

בתדרוכי המודיעין שלפני הפעולה, מסר קצין המודיעין של כוח המשימה, יוג'ין קוטוק, כי מי ליי והכפרים הסמוכים לו אינם "כפרים" במובן הרגיל של המילה אלא בסיסים מבוצרים של גדוד וייטקונג מס' 48. בהסתמך על מידע שגוי מה-CIA, טען קוטוק כי האזרחים בכלל לא אמורים להיות שם. הכפריים הרי נוהגים לצאת לשוק בעיר בכל יום שבת ב-7:00, וכאשר המבצע יתחיל, ב-7:30, יישארו בשטח רק לוחמי וייקטונג ותומכיהם. המילה "תומכיהם" היתה קריטית, מפני שהקלה על החיילים מבחינה פסיכולוגית להרחיב את הגדרת האויב מחמושים לאזרחים.

לוחמי וייטקונג בשביל הו צ'י מין: תמונת אילוסטרציה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

 לפי התדרוך של המ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה, מטרתה של פלוגת צ'רלי היתה לכתר וללכוד את אנשי הוייטקונג בתוך הכפרים ולהרוג כמה שיותר מהם. זאת לפי השיטה המקובלת של "ספירת ראשים", שמדדה את הישגי הצבא האמריקאי בכמות הרוגי האויב. התדריך של מדינה לפני הפעולה היה, כצפוי, שנוי במחלוקת עזה. לימים טען שאמר לחיילים "להשתמש בקומון סנס" ו"לא לירות בחפים מפשע", אולם לטענה הזאת ככל הנראה אין ביסוס. לפי רוב העדויות, בתדריך שלו מדינה לא הזכיר אזרחים כלל. מבחינתו, כל מי שבכפר היה אויב או תומך של האויב, ולכן אמר לחייליו לירות בכל מה שזז. התנהגותו לאחר מכן, כפי שנראה, מבססת את הגירסה המחמירה הזאת. קלי, המ"מ הכושל שהושפל זמן קצר לפני כן על ידי מדינה אך בו בזמן גם העריץ אותו, היה נחוש לרצות את המפקד שלו, ויהי מה.

כשנחתו אנשיו של קלי ליד מי ליי בסביבות השעה 7:30, הם ציפו לקרב תופת עם אויב אכזרי שלמדו להכיר היטב בשבועות הקודמים. אותו אויב שנוא ובלתי נראה שצלף בהם מהמארב, סירב לצאת ל"קרב הוגן" ופשט את עורו של אחד מחבריהם. ואכן, מיד עם נחיתת ההליקופטרים, דיווחו החיילים שנתקלו ב"אש צולבת" ובלוחמי וייקטונג חמושים הבורחים מהכפר. אולם בפועל, לא היו במי ליי חיילי וייטקונג, אלא רק אזרחים תמימים, גברים, נשים, ילדים וזקנים. בניגוד להערכת המודיעין השגויה, הם לא יצאו לשוק אלא נותרו בביתם. איש גם לא טרח להזהיר אותם לעזוב. למעשה, הם גם לא היו מוכנים להיתקל בכוח רצחני כל כך. בעבר, חיילים אמריקאים ושותפיהם הדרום וייטנאמים אמנם עלבו בכפריים, חקרו אותם באגרסיביות או הכו אותם, וגם מעשי שוד ואונס התרחשו מדי פעם. עם זאת, חיילים אחרים התנהגו בעבר באדיבות. ניצולה וייטנאמית העידה כי "מעולם לא קרה דבר כזה בעבר" בכפר או באזור. אליבא דכולי עלמא, הכפריים לא היו מוכנים לטבח, אחרת מן הסתם היו מנסים לברוח מהכפר. גם יחידת הוייטקונג המקומית, גדוד מס' 48, לא ציפתה לטבח. המפקד שלה, סגן טאן, גילה לימים כי היחידה שלו הסתתרה בגבעות, בהתאם לדוקטרינת הגרילה הרגילה. הכפריים היו, רובם ככולם, תומכים וסייענים של הוייטקונג, אבל אפילו טאן לא ציפה שהאמריקאים יטבחו את כולם. זה פשוט לא קרה בעבר. אם היה יודע את זה, העיד בחרטה גלויה, היה פוקד על חייליו לנצל את יתרונם המספרי (3 ל-1), לרדת מהגבעות ולהילחם.

בעיני האמריקאים, כולם היו אויב. הליקופטרים של צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם – תמונת אילוסטרציה. Credit: Ratpack2, depositphotos.com

הראשונים שראו את חייליו של קלי היו כפריים שעבדו בשדות. אחד מהם בירך את האמריקאים, שירו בו מיד. הוייטנאמים האחרים ניסו מיד לרוץ למקום מבטחים. "הוא לא חמוש!" צעק טייס ההליקופטר יו תומפסון שריחף מלמעלה לאחד החיילים, מפציר בו לא לירות באזרח בורח אף לשווא. האזרח נורה למוות. היריות של חלק מהחיילים הובילו את היתר לחשוב שהם נמצאים בקרב ותחת אש – למרות שהאש הזאת היתה שלהם. הם ציפו לראות אויב במי ליי. כשלא היה כזה, הם פשוט הגדירו כ"אויב" את כל מי שראו. הנטייה הרצחנית הזאת התחזקה בשל פגם מהותי בהוראות הפתיחה באש. אלו גרסו כי כל וייטנאמי שבורח מחיילים אמריקאים הוא וייטקונג בהגדרה. אנשים שיורים עליהם מן הסתם יברחו, וכך יחזקו את הגדרתם כ"אויב" שראוי לחסל. הלו"ז היה קצר, מפני שמחלקה 3 היתה אמורה לבצע טיהור שני כעבור כשעתיים, ואסור כמובן להשאיר לוחמי אויב בעורפו של הכוח.

חייליו של קלי, שמבחינתם כל מי שראו היה "אויב", ירו ללא הבחנה בנשים, ילדים, תינוקות, זקנים, כל מי שהיה בדרכם, וזרקו רימונים לתוך התעלות שהוייטנאמים המבוהלים ניסו להסתתר בהן. חייליה של מחלקה 2, שנכנסו למי ליי מכיוון אחר, ירו אף הם ב"כל דבר שזז", לרבות חיות בית ומשק, שהוגדרו בפקודות כ"רכוש שמועיל לוייטקונג". כרגיל במצבים כאלו, הרישיון הרשמי לרצח עודד חיילים שפלים וסדיסטים במיוחד לתת דרור ליצריהם. חלק מהם, למשל, אנסו נשים וילדות וייטנאמיות לפני שירו בהן. בלט במיוחד חייל בשם רושביץ' ממחלקה מס' 2, שדיבר שוב ושוב בצהלה על כמה הוא נהנה "לנסות את הנשק שלו". בשלב מסויים, הוא הפשיט יותר מעשר נערות ונשים צעירות, וכשהתנגדו לאונס, דחף אותן לבור וזרק לתוכו רימונים. חיילים אחרים רצחו ילדים שבאו לבקש מהם אוכל. עצם העובדה שהילדים העזו לדבר עם החיילים, מראה עד כמה הופתעו הוייטנאמים מהתנהגותם הרצחנית של חיילי פלוגת צ'רלי.

מכונת ירייה אמריקאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Diy13@ya.ru, depositphotos.com

במקביל, המחלקה של קלי פתחה שלב חדש באירועי מי ליי. עד סביבות 8:15 בבוקר, החיילים רצו ברחבי הכפר ורצחו כל מי שראו בברוטליות, מתוך תפיסה שמדובר ב"אויב" שמותר ואף חובה להרוג אותו "כדי שלא יישאר מאחור" ו"ידקור אותם בגב". אולם בגזרה של קלי, אספו כמה מהחיילים מספר גדול של אזרחים במקום מרכזי בכפר כשבויים, בכדי לרכזם לצורך מעצר וחקירה. קלי עצמו היסס ולא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא התקשר למ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה. אולם לפני שהפסיק לדבר, זה צרח עליו במלוא הגרון: "למה לעזאזל אתה מתעכב שם?" אמר. קלי ניסה לענות שהוא "מטהר את הבונקרים". "תעזוב את הבונקרים הארורים!" צרח מדינה, "תמשיך הלאה. שלב הטיהור השני אמור להתחיל בקרוב." "אבל יש לי כאן הרבה וייטנאמים…" אמר קלי. "לעזאזל! תיפטר מהם!" המשיך מדינה. זמן קצר לאחר מכן הסרן התקשר ואמר לקלי במפורש: "לחסל אותם."

מבחינתו של מֶדינָה, כמובן, בכלל לא היו אמורים להיות אזרחים בכפר. כשטייס ההליקופטר יו תומפסון ביקש ממנו ברדיו לסייע לנערה פצועה שראה בשדה, מדינה ירה בה למוות. ומדוע לא? הרי גם האזרחים היו, אם לא אנשי וייקטונג ממש, אז לפחות "תומכים" שלהם. מאוחר יותר, מדינה הודה שהרג את הנערה, אך אמר שהיא היתה "אחות" במערך הרפואי של הוייטקונג, ושביצעה תנועה חשודה שנראתה לו כהשלכת רימון. קלי, שהרגיש מושפל מהגערות של מדינה, החליט למלא את ההוראות של מפקדו באופן הקיצוני ביותר. הוא ריכז את השבויים בשוחות והורה לאנשיו לירות בהם. בעוד רוב אנשי הכפר נטבחים במרוכז, קלי עצמו צלף בילדים שניסו להימלט, ובאופן אישי רצח מטווח אפס נזיר בודהיסטי, אישה זקנה וכמה נערים. מחלקה 3, שהגיעה לכפר קצת יותר מאוחר ל"טיהור סופי" חיפשה ורצחה את הכפריים שנשארו. במקרה אחד, הם ניסו לאנוס כמה נשים ונערות, שהתחילו להילחם ולשרוט אותם. האונס הופסק רק כאשר הגיע לסביבה צלם צבאי. מול העדשות שלו, שלפו החיילים את הרובים, העבירו אותם למצב אוטומטי ורצחו את הנשים הוייטנאמיות האמיצות. טבח דומה, אך קטן יותר, התרחש במי חה 4, כפר סמוך למי ליי.

נשים וילדים וייטנאמים שניסו להגן על עצמם, רגע לפני שנורו בידי חיילי צבא ארה"ב. צילום: Ronald Haeberle, U.S. Army, public domain picture

היו כמה חיילים שסירבו לירות, או שירו בכמה אנשים אבל סירבו להמשיך, או שמיאנו להשתתף בטבח ההמוני במרכז הכפר – דפוס דומה לזה שאנחנו רואים ביחידות נאציות ממלחמת העולם השנייה, כמו גדוד המשטרה ה-101 הידוע לשמצה. אפילו אחד החיילים שניסה לאנוס נערה, היסס לרצוח, וקלי היה צריך לאיים עליו. במקרים מסויימים, קלי איים לחסל במקום את אלו שסירבו להשתתף בטבח, אך אף פעם לא ירה בהם באמת. לפעמים נתן להם לעזוב את המקום, או שהורה להם לשמור בגזרה מרוחקת יחסית. אחד הגיבורים הנדירים של היום המזוויע היה טייס ההליקופטר יו תומפסון ושני אנשי צוותו, לורנס קולברן וגלן אנדריאוטה, שניסו, לשווא, להפציר במבצעי הטבח להפסיק. לבסוף, בייאושם, נחתו הטייס ושני המקלענים שלו מול בונקר שהצטופפו בו אזרחים חסרי ישע. כדי להציל את 19 הפליטים, רובם נשים וילדים, התקשר תומפסון לשני חברים שהפעילו מטוסי קרב בסביבה, וגייס אותם בכדי לשנע את הוייטנאמים למקום מבטחים. בכל אותו הזמן, שני אנשיו הנאמנים של תומפסון, קולברן ואנדריאוטה, עמדו בנשק שלוף מול החיילים מפלוגת צ'רלי, שבסופו של דבר ויתרו על ההרג, ישבו על הקרקע והתחילו לעשן.

הציל וייטנאמים תוך סיכון חייו – טייס ההליקופטר יו תומפסון

הדיונים על טבח מי ליי, באותה תקופה ומאוחר יותר, היו אינסופיים, והררים של דיו נשפכו עליו. אולי בעתיד נכתוב כאן על ניסיון הטיוח של הרמות העליונות, החיילים האמיצים ששברו את חומת השתיקה (ובראשם יו תומפסון וטייס אחר, רונלד ריידנאואר), ועל המשפטים הצבאיים שזיכו את כל המעורבים, למעט סגן קלי. אולם נקודה אחת, לדעתי, קריטית וכדאי להדגיש אותה. האשמים העיקריים בטבח, מלבד מדינה וקלי, היו אותם אנשי מודיעין, שדאגו להגדיר את כל תושבי הכפר כ"אויב" – מילה חזקה מאד בתודעתו של החייל. אם מישהו מוגדר כאויב, אתה מדמיין שהוא יורה בך או עומד לירות בך, אפילו אם זה לא המצב. כך קל יותר להצדיק ירי באזרחים. וברגע שהתחיל הטבח, הוא הזין את עצמו במעגל קסמים הרסני. החיילים נכנסו לדיסוננס קוגנטיבי. אם כבר ירו באזרחים, הרי שהם "אויב", ולכן יש להמשיך ולירות בכל אזרח שנתקלים בו. אם ירחמו על אזרחים בשלב מאוחר יותר, מדוע הרגו אחרים קודם? אפילו חיילים שפחות ששו לרצוח מאחרים, היו יכולים להשקיט את המצפון שלהם כשירו בפצועים כ"המתת חסד", כי הרי איש לא יגיע לטפל בהם וחבל שיגססו ביסורים. אם נשתמש במטאפורה מסיפורי ערפדים, דינמיקה של טבח מקבילה ללגימה של דם. ברגע שאתה שותה משיקוי הערפדים האסור, קשה עד בלתי אפשרי להילחץ מהסחרור הקטלני.

הציקלופ רם המעלה: כיצד השתנתה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית?

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בפרק הקודם שפרסם כאן בינשוף, תיאר יגיל הנקין את הקריירה של בירד כאבן בוחן לתמורות ביחסי הגזע בארצות הברית. בפוסט הזה, חלקה השני והאחרון של הסדרה, נראה כיצד שימשו דמותו, פועלו וזכרו של בירד את המפלגה הדמוקרטית ואת יריביה, ואת השינוי הקיצוני שחל בשיח הציבורי האמריקאי. מעל הכל עולה השאלה: האם אדם מורכב יכול להשתנות במהלך חייו, ואם כן, כיצד עלינו להכיר בכך?

לחלק הראשון של הסדרה

Credit: Lokki61099, depositphotos.com

האם הסנאטור רוברט בירד, חברו הטוב ופטרונו הפוליטי של נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, הפסיק להיות גזען לאחר חקיקת חוקי זכויות האזרח? התשובה מורכבת. בשנות השבעים, בירד עדיין ניהל קרבות מאסף נגד תכניות פדרליות נגד עוני ותכניות פדרליות לאינטגרציה. המפורסמת בהם היא כמובן התכנית להסעת ילדים שחורים לבתי ספר לבנים, תוכנית שהייתה נתונה במחלוקת עזה כבר אז. יחד איתו התנגד לתכנית סנאטור צעיר יותר בשם ג'ו ביידן. שניהם הפכו חברים גם בגלל הזדהות אידיאולוגית, וגם בגלל שלאחר התאונה הקטלנית שבה נהרגו אשתו ובתו של ביידן, שבועות ספורים לאחר בחירתו לסנאט, בירד היה הסנאטור היחיד שקטע את חופשתו ובא להשתתף בטקס האזכרה. שניהם היו אחראיים, בשנים 1976-1977, להגבלות ולנסיונות הגבלה על יכולותיו של השלטון הפדרלי (שבתקופת קרטר גילה פעלתנות רבה בתחום) להכריח בתי ספר לנקוט צעדים אקטיביים כדי לערבב בין תלמידים לבנים ושחורים. למעשה, ביידן במקרה זה היה מרחיק לכת מבירד; בעוד שבירד, אז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, התמקד בהסעות לבתי ספר, אחד התיקונים של ביידן למעשה היה מבטל את הסעיף בחוק זכויות האזרח שבכלל אפשר לממשל הפדרלי להתערב (האמת שאני תמה למה הרפובליקנים לא הלכו על הראש שלו בעניין הזה, אם כבר). הטיעונים שלהם אז – שהעדר ערבוב גזעי משקף מצב מגורים ולא בהכרח אפליה, שהדרך לשוויון איננה בכפיה פדרלית וכן הלאה – כנראה יכולים להתקבל במפלגה הרפובליקנית היום, אבל לא בדמוקרטית, שמאמצת יותר ויותר את הדוקטרינה לפיה הבדל תוצאות מלמד על אפליה. ביידן, אגב, טען אז וטען גם ב-2019, כשהנושא עלה מולו בפריימריז הדמוקרטיים, כי  לגזענות לא היה קשר לעניין, ובשנות השבעים גם האשים ליברלים מסויימים כי הם תומכים אוטומטית ברעיונות האינטגרציה בהסעות מפני שגזענים כדוגמת ג'ורג' וואלס מתנגדים, גם אם אנשים כמו וואלס צודקים פה ושם וגם אם יש "מנהיגים צעירים שחורים ולבנים" המתנגדים להסעות כפויות. אגב, רוב האמריקאים, שחורים כלבנים, התנגדו אף הם לכפיית הסעות מעורבות והרעיון דעך עם השנים.

בירד גם ניסה להטיל הגבלות על צעדי אנטי-אפליה אחרים כגון החוק למניעת אפליה בדיור ב-1968 [Fair Housing Act], והוביל מאוחר יותר תיקון שהגביל את היכולת לתבוע על אפליה במגורים והטיל את ההוצאות על התובעים (למעט אם ביהמ"ש יחליט שאינם מסוגלים לתבוע), מהלך שכמובן הגביל מאוד את היכולת לתבוע.

עם הזמן השתנתה תדמיתו של בירד וגם התנהגותו. באחת מהגרסאות לסיבת השינוי טען בירד כי הדבר היה בשל מות נכדו בתאונה ב-1982, דבר שהוביל אותו להבין ש"שחורים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שאני אוהב את שלי". בין אם זו הסיבה או לא (היו לו כמה הסברים לאורך השנים, לא מעטים מהם מערבים את ילדיו ונכדיו), ב-1983 הצביע בעד החוק לקביעת 'יום מרטין לותר קינג', ואמר לעוזריו כי הוא הסנאטור היחיד ש"מוכרח" להצביע בעד החוק, בשל עברו בקלאן. נטען כי אמר לעוזריו שהוא מתחרט על הצבעותיו בעבר. מן הצד השני, היו שטענו שהוא המשיך להתנגד למועמדים שחורים למשרות רמות (קלארנס תומס לשופט עליון, קונדוליזה רייס לשרת החוץ וכן הלאה) יותר מאשר הבדלי המפלגות חייבו, ורמזו שהדבר העיד על המשך הדעות הקדומות (מהצד השני, הספד באתר חדשות אחד הביא את התנגדותו לתומס כהוכחה לשינוי השקפותיו ולפרוגרסיביות שלו). גם העובדה שהוא לפעמים נהג לדבר על השינוי במונחים תועלתניים מאוד (כגון כאשר נשאל ב-1997 על ה-KKK  וענה בעצה לפוליטיקאים, "תקפידו להימנע מהקו-קלוקס-קלאן…ברגע שאתם עושים את הטעות הזו, זה מגביל אתכם בזירה הלאומית") העלתה לפעמים חשדות שהשינוי שלו היה אופורטוניסטי יותר מאידיאולוגי. בכל מקרה, בהדרגה הוא החל לפתח קשרים טובים עם מנהיגים שחורים, כולל בנו של מרטין לותר קינג, ולקראת סוף ימיו זכה לדירוג המקסימלי מטעם ה-NAACP, האגודה החשובה והוותיקה ביותר בתחום זכויות האזרח של השחורים בארה"ב. ב-2009, כשהאגודה לשימור ההיסטוריה השחורה של נפת ג'פרסון בווסט וירג'יניה הוציאה את הספר 'האפריקאים-האמריקאים של נפת ג'פרסון', נבחר בירד לכתוב את ההקדמה לספר.

"תקפידו להימנע מהקלאן" – הסנאטור רוברט בירד

בירד עדיין חולל מהומות גזע פה ושם. ב-2001 טען שיחסי הגזע בארה"ב טובים מאי פעם, ושעוסקים בנושא יותר מדי. זאת אומרת, לא על זה הייתה המהומה (עד לאחרונה, רוב האמריקאים הסכימו על כך וגם רוב השחורים), אלא על הציטוט המוזר הבא: "אמי זקנתי אמרה לי, 'רוברט, לא תוכל להגיע לגן עדן אם אתה שונא מישהו.' אנחנו מקיימים זאת. יש ניגרים לבנים. ראיתי הרבה ניגרים לבנים בזמנו. אני הולך להשתמש במילה הזו. אנחנו צריכים רק לעבוד יחד כדי להפוך את ארצנו לארץ טובה יותר. ואני ככל שאקדים להפסיק לדבר על זה כל כך הרבה, [כן ייטב]".

אני מניח שהעובדה שהמהומה נשארה מהומה זוטא קשורה לזה שאף אחד לא הבין מה לכל הרוחות בירד רצה.

ב-2005 הצליח לעורר עוד סערה קטנה, כאשר נטען שהשווה במרומז, את הרפובליקנים לנאצים, כאשר במהלך התנגדותו לביטול הפיליבסטר אמר "אדם רק צריך להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה מסוכן להגביל את זכויות המיעוט", טען שביטול הפיליבסטר דומה לכך שהיטלר "הפך את אי-החוקיות לחוקית", וש"בניגוד לגרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני, תמיד היינו אומה של חוקים, לא של אנשים"

העובדה שדבריו בכלל עוררו סערה וזכה לגינוי מצד ארגונים יהודיים (ורפובליקנים שאיך לא, הזכירו לו את חטאי הקלאן הראשונים) מראה כמה הרבה השתנה ב-15 השנים האחרונות. גם בישראל שבה השוואה לנאצים מתרחשת בקצב צריכת גבינת הקוטג', וגם בארה"ב. אגב, עברו שמונה שנים בלבד והדמוקרטים הגבילו את הפיליבסטר בצעד שכאשר התחלף השלטון הרפובליקנים עשו בו שימוש, וב-2019 קרא מנהיג הדמוקרטים בסנאט לביטול הפיליבסטר לגמרי. נאציזציה היא גם עניין של פוזיציה, מסתבר.

היו תחומים שבהם בירד הפך את עורו לגמרי. הוא היה תומך מובהק של מלחמת וייטנאם, אבל הפך מתנגד למלחמת עיראק השניה (2003) מה שגרם לשדרן הימני ראש לימבו להיזכר שוב בקריירת הקלאן של בירד כדי להוקיע את התנגדותו זו.

התנגדות לפיליבסטר, כמו נאציזם, היא עניין של גיאוגרפיה. כאן בתמונה הסנאטור וורן אוסטין במהלך פיליבסטר שנמשך לילה שלם. Credit: Harris and Ewing, public domain picture, wikimedia commons

בתחומים אחרים, הוא הלך וחזר:  ב-1956, אחרי מלחמת סיני, תמך בעמדת אייזנהאואר ושר החוץ שלו מול ישראל, הגם שדעת הקהל בארה"ב אותה עת תמכה בצורה כמעט-גורפת בישראל; אך ב-1967, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, פעל לטובת ישראל, ובראיון טלוויזיוני ביולי 1968 הצהיר שישראל מאויימת על ידי שכנותיה, היא אחת מבעלות הברית העיקשות של ארה"ב במזה"ת, ולכן יש למכור לה מטוסי פנטום מתקדמים (הוא גם דחק בנשיא לעשות זאת). אולם בהמשך חזר בירד ונהיה ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, ואחרי פלישת עיראק לכווית היה הסנאטור היחיד שהתנגד להגדלת הסיוע הבטחוני לישראל (97 תמכו); אפשר  שהדבר היה בגלל עמדתו הבדלנית ההולכת וגוברת יותר מאשר בגלל היהודים; הוא תמך בהתניית הסיוע לישראל ולמצרים בהתקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, ובלחץ שמצרים תפעיל על ערפאת. אולם מצד שני בירד תמך תמיכה נמרצת מאוד בסיוע לטורקיה ובשיתוף פעולה איתה, בלי להציב תנאים, בלי לעכב תקציבים או סיוע בגלל הפלישה הטורקית לקפריסין, ובלי הגבלות בגלל סכסוכיה עם יוון. עוד ב-1990 הוביל פיליבסטר בן שלושה ימים להכשלת יוזמה להכרת הסנאט בג'נוסייד הטורקי בארמנים.

בין כה וכה, עם השנים בירד נותר אמנם פרלמנטר חרוץ, אולם פחות יעיל. הוא כבר לא החזיק בכוח שהיה לו בשנות השבעים, אולם זכה לכבוד נרחב במפלגה הדמוקרטית כאחד מותיקי הסנאטורים (הוא בהחלט לא היה הסנאטור היחיד שנותר בכסאו אחרי גיל 90; הסנאטור הרפובליקני סטורם ת'ורמונד מת ב-2003 בגיל 100, בעודו מכהן בתפקידו. אגב, ביידן הספיד גם אותו). ב-2008 תמך באובמה לנשיאות – מהלך שנתפס כהדגמה נוספת לשינוי שעבר מאז נערותו. אובמה הפסיד בווסט וירג'יניה, מדינתו של בירד, למרות תמיכה זו.

כשבירד הלך לעולמו ב-2010 בגיל 92, הוא זכה להספדים נרגשים של כל המי-ומי במפלגה הדמוקרטית, וגם ממנהיג הרוב הרפובליקני הסנאטור מיץ' מקונל ומהסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהאם, שכינה אותו אחד "מענקי הסנאט". הניו יורק טיימס כינה אותו "עמוד התיכון של הסנאט", וגם ה-NAACP לא טמן ידו בצלחת. הנשיא אובמה כינה אותו "סמל של הסנאט, מנהיג מפלגה… חבר שלי", סיפר כי בירד אמר לו שהוא "מתחרט" על דברים שעשה בצעירותו – האזכור לקלאן לא מפורש אבל נרמז באופן די ברור – ועל כך ענה אובמה: "לכולנו יש חרטות, סנאטור. לכן אנו מחפשים את חסדו של הא-ל ונהנים ממנו"; רוב הדוברים התייחסו גם לרקע העני שלו ולחריצותו; חלקם רמזו למעשיו הראשונים, וחלקם – כמו הנשיא קלינטון – הלבינו אותם קצת למעלה מן המידה.

הספיד את בירד בהתרגשות ביחד עם ג'ו ביידן – הנשיא ברק אובמה. Credit: Pete Souza, White House, public domain, Wikimedia Commons

היו שהזכירו את עברו הגזעני, ולא בצורה האובמה-אית של 'כמו החוקה, גם הוא ידע להשתנות': היו שקראו לא לשכוח את מעשיו הרעים בתוך ים השבחים; אחר האשים את המספידים בסטנדרט-כפול, וטען שלו היה מדובר ברפובליקני, לעולם לא היה זוכה לסליחה כזו.  אולם באופן כללי, זכה בירד להוקרה ולכבוד, ונתפס כחוזר בתשובה שיכול היה להשתנות. לא פחות מ-55 כבישים, בניינים, בתי ספר ומוסדות שונים נקראו על שמו.

אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו עלה עברו של בירד כאמצעי ניגוח נגד ביידן?

התשובה הראשונה היא שהשאלה מטעה. הוא עלה גם קודם לכן, ואפילו בסוף ימיו. יתרה מזו: כיוון שטראמפ נוטה לספוג אש על קשרים, אמיתיים או לא, לאנשי ימין קיצוני וגזענים, שיטת ההגנה הקבועה – תסתכלו על עצמכם – נפוצה ומעצבנת את מי שסופג אותה. את זאת אפשר לראות למשל בטור זועף בוושינגטון פוסט מ-2 במרץ 2016, אחרי שטראמפ לא גינה כראוי את הגזען הלבן דיוויד דיוק, ובתגובה למתקפה על טראמפ, תומכיו מיהרו להעלות באוב את בירד (ב-2 במרץ הוא דווקא גינה את דיוק גנה היטב, אבל הטור כבר הודפס).

התשובה השניה היא שזו שיטה לפגוע במועמד ביידן, על ידי אמירת 'אתם הדמוקרטים'. זה דומה לנימוק הראשון, וזה כמובן נכון, אבל זה עדיין מעלה את השאלה למה דווקא עכשיו.

ופה, התשובה היא קצת יותר מסובכת מאשר 'כי יש בחירות'. כי ארצות הברית של 2020 איננה של 2010. ב-2010 ניתן היה להספיד מישהו ולומר שזכויותיו האחרונות מגמדות את מעשיו הרעים ואף לשבח אותו שבחים נמרצים. אבל ב-2020, זה כבר לא ככה. אחרי כמה שנים של ניפוץ מצבות, הסרת פסלים ודרישה לטהר את הזיכרון מדמויות היסטוריות על חטאים אמיתיים ומדומיינים, העלאת הקריירה הקלאנית הקצרה של בירד באוב היא אכן מראה יעילה. כי אם, למשל, בעיר דנבר מחליפים שמה של שכונה שנקראה על שם ראש העיר לשעבר כי הנ"ל היה חבר בקו-קלוקס-קלאן למשך שנתיים בשנות העשרים (ולאחר מכן יצא למאבק נגדם); אם כל אנדרטה לאדם ששירת מטרה רעה או סתם לא היה כליל השלמות היא מטרה להתקפה; אם שמו של נשיא שנחשב לאייקון פרוגרסיבי במשך שנים, כמו וודרו ווילסון, נעלם בשל השקפותיו הגזעניות מבית-הספר ליחב"ל באוניברסיטת פרינסטון, שם היה נשיא, עשור בלבד לאחר שהתקפות מימין על מורשתו של ווילסון זכו ללעג ולביטול ("ווילסון המסכן", כתב היסטוריון אמריקאי זוכה פוליצר, "האדם שניסה להציל את העולם מעריצות מוקע עתה כליברל פשיסט על ידי אנשים כמו גלן בק, ג'ונה גולדברג ושמרנים אחרים"); ואם, כפי שנאמר לעיל, תחפושת שנתפסת כגזענית לפני עשרות שנים יכולה להרוס קריירה או לאלץ אדם להתפלש בעפר ולהתחנן להתנצלות, אזי באמת עולה השאלה, רגע, וכשכל זה קורה במפלגה שלך, מה איתך? למה שלביידן תגיע 'מחילה' על העניין הזה? אם החברות בקלאן לתקופה קצרה לפני תשעים שנה היא פשע בלתי נסלח לראש עיר מת מקולורדו, למה הוא נסלח לסנאטור בירד, ולמה חבריו לא משלמים מחיר?

מדוע הוא לא שילם מחיר? הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. Credit: David Lienemann, White House, public domain, Wikimedia Commons

יותר מזה, בירד עצמו לא שילם שום מחיר מעשי לא על חברותו בקלאן, ולא על העובדה שהוביל פיליבסטר בן שמונים ומשהו יום (לא לבד!) נגד חוק זכויות האזרח, ושנקט בעמדות לגבי הסדר הציבורי שכיום יכנו את מחזיקם בתואר פשיסט (פרסום מתונות מהן הוביל לאחרונה להתפטרותו של עורך הדעות של הניו-יורק-טיימס). ומילא דרישתו להשכנת סדר נגד מפגינים וסירובו להאשים את החברה והעוני בהתפרעויות: באותו פיליבסטר ידוע לשמצה הצהיר בירד, כפי שציטט אותו לאחרונה בלעג חבר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, ש"בני אדם לא נוצרו שווים כיום, ולא נוצרו שווים ב-1776. אנשים וגזעים של אנשים נבדלים בהופעתם, דרכיהם, כוחם הפיזי, יכולתם המנטלית, ביצירתיות ובחזון [שלהם]."

ולמרות זאת, בירד נותר בסנאט, הוא לא הפך מנודה בשום שלב, והוא הפך לזקן חברי הסנאט, לסנאטור עם הקריירה הארוכה בהיסטוריה של ארה"ב, וכאמור – ל'סמל' של הסנאט. אם כל חטאי העבר נשמרים, ואם הגישה לעבר היא שהיום אנחנו צודקים וכל מי שסטה מהנורמה של היום הוא גזען ופושע ללא סליחה, ומי שהחזיק בדעות כאלה או שיתף איתו פעולה פסול – למה לבירד ולחברו ביידן מגיעה חנינה?

אם הרעיון של 'שינוי' כבר לא רלוונטי ובמקומו יש ארכיאולוגיית-נקמה שמחפשת עוול ישן כלשהו וקובעת שהעוול מבטל כל זכות שהיא ודורש שלילת הכבוד והמעמד מהמעוול- אז אין נקודת עצירה. מי שנסחף אחרי הזרם של הטיהור-ההיסטורי לא יכול לדרוש שהטיהור לא יגיע אליו. מי שפוסל דמות היסטורית על פשעיה האמיתיים או המדומיינים (או מחמיר וקובע שאדם אחד היה 'כנראה גזען', ליתר ביטחון), לא יכול לצפות שהסטנדרט הזה לא יגיע אליו.

ארכיאולוגיה של נקמה וניתוץ אנדרטאות. בתמונה: האנדרטה לנשיא אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, שמפגינים ניסו להפיל לאחרונה. Credit: Bill Perry, depositphotos.com

כשלעצמי, אני רחוק מלהזדהות עם הניגוח הזה וכמובן לא עם ניתוץ ההיסטוריה שאיננו אלא נסיון למצב את המנתצים בעמדת מחזיקי המוסר והצדק האמיתי שהיו מקבלים את ההחלטה הנכונה בכל נקודה בהיסטוריה וגם יודעים מהי, וכמובן שכל אחר פחות מהם במעלה. לדעתי, לא היה שום פסול בזה שביידן הספיד את בירד, כשם שלא היה שום פסול בכך שאובמה הספיד את בירד. ויותר מזה: בעיני גם לא חשוב במיוחד ולא משנה הרבה לבדוק האם בירד 'באמת' שינה את דעותיו הקדומות. העובדה הייתה שמעשיו הלכו והשתנו, לטוב ולרע (במקרה של ישראל, לרע; במקרה של הגזענות, לטוב; במקרים אחרים – יש לכאן ולכאן). וכשהמעשים מעידים על העושה, אזי בחינת כליות ולב פחות חשובה. זה לא אומר שכל עברו בהכרח מבוטל, אבל זה כן מזכיר שסופו היה בדברים מסויימים הרבה יותר טוב מתחילתו. זו הייתה צריכה להיות התגובה של ביידן; אבל זו לא הייתה התגובה שלו.

המשנה במסכת בבא מציעא מביאה כמה דוגמאות ל'אונאת דברים'. ביניהן: " היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". למה? כי שופטים את מי שעומד לפנינו, ואדם יכול לכפר על עוונות ראשונים ואפילו על תקופה ארוכה של עוונות ראשונים. לפני עשור זו הייתה התפיסה, כפי שמעיד ההספד של אובמה. אבל היום, פחות (אני בטוח שמישהו יעלה נאצים כהשוואה, כמו תמיד; אבל כזכור, רוב ההיסטוריה האנושית ורוב העוולות האנושיות לא היו נאציות, וקצת היסטרי לראות כל דבר כמקביל לנאצים או נלמד מהם)

ועל העובדה שזו כבר לא התפיסה היום יכולה להעיד העובדה שכשה'ניוזוויק' יצא להגנתו של ביידן בעניין בירד, הוא עשה זאת על ידי הכותרת שלו, שחילקה לבירד תואר די דומה לטענות הרשתות החברתיות נגד ביידן, אולם מיד ידעה להסיט את האש.: "[וידאו של] ג'ו ביידן מספיד את מגייס ה-KKK רוברט בירד צף מחדש אחרי שטראמפ סירב לגנות אנשי עליונות לבנה". החשוב לענייננו הוא העובדה שהגנת הניוזוויק הייתה 'כן, הסיפור הוא שהוא היה מגייס של ה-KKK אבל תראו, טראמפ!'.

תמיד אפשר להאשים אותו – דונלד טראמפ. Credit: Vectorfarmer, depositphotos.com

במצב הזה, לא פלא הוא שאיגוד הסטודנטים של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה כבר יצא בדרישה לשנות את שמו של המרכז למדעי הרפואה ומעבדת מחקר הסרטן באוניברסיטה, הקרויה על שמו של בירד, ועצומה נוספת קראה להוריד את שמו ממרכזים באוניברסיטת מרשאל, כיוון שהיה "חבר מוביל ב-KKK" ש"טען שהשקפותיו הגזעניות השתנו. קולג' בתאני, מכללה פרטית בווסט וירג'יניה, הסיר באמצע 2020 את שמו של בירד מהמרפאה של הקולג', שנקראה על שמו אך לפני שנים ספורות, בטיעון שאזכורו של בירד גורם "פילוג וכאב". אתר העוסק בהשכלה גבוהה ונושא את השם 'גיוון' בישר שהקולג' "יסלק את השם של חבר קו-קלוקס-קלאן לשעבר מבניין". בדיוק כמו הביקורת על ביידן מימין, הצטמצם בירד ל'חבר קו-קלוקס-קלאן' לשעבר.

באופן אירוני להדהים, נשיאת הקולג' ציטטה את ההספד של אובאמה על בירד כשהצהירה הסרת שמו של בירד מהמרפאה "תדגים את יכולתו של קולג' בתאני להשתנות, ללמוד ולהקשיב", ביטוי זהה כמעט למילותיו של אובמה בהלווייתו של בירד, וקבעה שדווקא תכונות אלו שהן מורשתו של בירד "הן המובילות אותנו לסלק סמל של העבר, ולפתוח את לבבותינו ומוחותינו לשוויון, צדק והגינות". כלומר, מה שנתן לבירד את היכולת 'להשתנות, ללמוד ולהקשיב' הוא מה שמוביל את הקולג' למחוק את זכרו – מחיקה שפירושה שאדם לא יכול להשתנות, ללמוד ולהקשיב או שגם שינוי, לימוד והקשבה לא יכפרו לעולם על מה שחשב ועשה לפני שהשתנה, למד והקשיב.

בדומה לכך, מגיבים לא מעטים לסנאטור רפובליקני ששיתף ידיעה על מעשה זה, טענו שנכונות הדמוקרטים להיפטר מ'אחד משלהם' מעידה על יושרה 'שחבל שאין לרפובליקנים' וכיוצא בזה.

מעטים יצאו עתה להגנתו של בירד, ביניהם עוזרו לשעבר שגם חיבר עליו ביוגרפיה. נראה שכל מספידיו ב-2010 ומהלליו העדיפו למלא פיהם מים מול הסרת שמו מהמרפאה והדרישות להסרת  שמו ממקומות נוספים. ). אפילו ביידן עצמו כבר לא היה מוכן לחזור על דבריו מן העבר; כשהוא התמודד למועמדות לנשיאות, ויריביו (וביניהם סגניתו כיום, קמאלה האריס) תקפו אותו על התפארותו ביחסים הטובים עם בירד וסנאטורים אחרים תומכי הפרדה (ומתנגדי הסעות לשחורים לבתי ספר 'לבנים') –ביידן מיהר להתנצל.

ככל שהדרישות למחיקת שמו של בירד באו משמאל, הן לא עוררו מחאה במפלגה הדמוקרטית ולא הובילו את סוכנויות החדשות לבדיקת עובדות ולניפוץ טענות.

ובמצב הזה, ההתקפות על ביידן מהצד הרפובליקני בעניין בירד לא רק מייצגות שיקול קצר מועד של רווח פוליטי: הן גם מראות את גודל השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי, בתוך פחות מעשור.  הן גם מציבות מראה מאוד לא מחמיאה בפני הדמוקרטים – ובצדק; כי הן מזכירות שאם יש סטנדרט לרפובליקנים יש גם סטנדרט לדמוקרטים; ואם הדמוקרטים נוקטים בגישה מסויימת כלפי 'אחד משלהם', על מה יש להם להתלונן כשהרפובליקנים נוקטים כלפיהם באותה גישה בדיוק? ומה התירוץ שלהם לכך שהם מפסיקים לנקוט בגישה הזו כשזה משתלם פוליטית?


המתקפה הרפובליקנית עלתה כאן על נקודת תורפה של הפוליטיקה הצדקנית, זו שמטרתה היא הצגת הדובר כנעלה מוסרית על מתנגדיו לא פחות מאשר השגת יעד פוליטי. שיטה קבועה למדי של המאמינים בגישה זו היא נכונות להודאה בטעויות עבר, *בתנאי* שפירוש הדבר שיקבלו את עמדותיהם *כיום*. העניין הוא תמיד להיות צודק מתוך העובדה שכוונותיך צודקות ואתה צודק ולכן טעויותיך בעבר לא רלוונטיות לצדקתך היום. אז מבחינת המאמינים בגישה זו, כן, נכון, לפני כמה שנים כולם היללו את בירד, אבל מה זה משנה? היום אנחנו חושבים אחרת ואנחנו צודקים. ואז הרפובליקנים אומרים להם, 'יודעים מה? אנחנו זורמים איתכם. אתם צודקים בגישה הזו? אז גם ביידן, בבקשה. עכשיו'.

(דבר דומה אירע למשל אחרי ההאשמות בהטרדה מינית כלפי ביידן, האשמות שגרמו לכמה דוברים בולטים של תנועת Metoo, כגון השחקנית אליסיה מילאנו, להיזכר כי יש צורך בהליך הוגן למואשמים. היא לא הרגישה צורך מיוחד להסביר את שינוי העמדות, כי הנקודה היא ש*עכשיו* היא חושבת שיש צורך בהליך הוגן וזו עמדה צודקת.

אם מוותרים על הגישה שהייתה בזמנו המיינסטרים, הגישה שבשמה גם אובמה וגם מק'קונל יכולים היו להספיד את בירד כמי שעשה תשובה ושינה דרכיו, לטובת גישה לפיה חטאי העבר תמיד גוברים על זכויות העבר, אי אפשר באמת להשתנות, והצדק הוא מחיית שמו של מי שעל הכוונת – אז לא רק שאין שום תמריץ להשתנות, אלא שגם אין שום סיבה לעצור רק בגלל שלמועמד המוכתם בחטא הבלתי-נסלח של גזענות ושיתוף פעולה עם מי שגילה דעות ופעולות גזעניות, אי שם לפני הרבה שנים, קוראים ביידן ולא טראמפ. במצב כזה, גם פניית הפרסה של ביידן ב-2020 לעומת 2010לא הייתה אמורה להגן עליו, כביכול. כמובן, בפועל ביידן לא נפגע פוליטית מהאשמות אלו; אבל העובדה שהרעיונות שעומדים מאחורי ההאשמות הפכו בתוך שנים ספורות כמעט נחלת הכלל במפלגה הדמוקרטית ובחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי מעידה על גודל השינוי הציבורי – ובעניין זה, לדעתי, לרעה.

%d בלוגרים אהבו את זה: