בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.