ארכיון הבלוג

ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית?

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

No breaks Hitler2

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

no breaks Yad Vashem

"בכל אחד מסתתר נאצי קטן" – סיור מודרך ביד ושם. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: יד ושם.

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

no breaks Ghetto

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

no breaks Zofia

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

no breaks Goering

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

No breaks Himmler

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

"רבים מחברי הטובים": על ביקורת, גזענות ו-BDS

מדוע הטיעון "רבים מחברי הטובים הם שחורים", נחשב לאמירה מפוקפקת המסתירה מאחוריה גזענות? מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על תרבויות אחרות, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות, והאם יש קשר בין שתיהן לבין ה-BDS וגל האנטישמיות החדש במדינות המערב? ינשוף-פוליטי מדיני על גזענות מוחלטת, גזענות בוררת, ביקורת לגיטימית ומה שביניהן.

 

47384-Some-Of-My-Best-Friends-Are-Flakes

האם נתקלתם פעם בסיטואציה הבאה? מישהו מאשים אתכם בגזענות נגד שחורים, לבנים, מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים או קבוצה אחרת; אתם, שאף פעם לא ראיתם בעצמכם גזענים, חושבים על דרך להתגונן. בתודעתכם עולים מיד כל חבריכם השייכים לקבוצה האמורה. "אבל יש לי הרבה חברים מ…" עולה המחשבה על דל שפתיכם, ומיד נעצרת שם. מי משוגע מספיק כדי להשתמש בטיעון השחוק ביותר בספר, "הרי רבים מחברי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/יהודים/מזרחים?" מדובר כמעט בקלישאה – שידועה ברבים כטיעון השחוק ביותר של גזענים המנסים להסוות ראיות מפלילות. והרי מן המקובלות הוא שעצם ההכחשה רק הופכת את הגזענות לגרועה יותר, ומהווה, בפני עצמה, הודאה באשמה.

מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?", והאם הוא מוצדק? מה מקור המבוכה הקשורה בו? הרי כולנו אוהבים את חברינו הטובים, והאינסטינקט אומר שאם אנחנו אוהבים חברים מסויימים בקבוצה, הרי מן הסתם איננו שונאים את הקבוצה כולה, ולכן ההאשמה בגזענות היא מגוחכת. כמו קלישאות רבות, מקור המבוכה כאן הוא בבלבול מסויים בין שני סוגים שונים של גזענות: גזענות מוחלטת וגזענות בוררת. בעוד הראשונה חד, ברורה וקלה לזיהוי, השנייה מעורפלת מאד ומנמנמת בשטח האפור שבין שנאה גזענית לביקורת לגיטימית. כפי שנראה בקרוב, לסוג השני של גזענות יש קשר הדוק לשאלת ה"אנטישמיות החדשה", אנטי-ציונות נוסח השמאל הרדיקלי שרבים רואים כגלגול חדש של שנאת היהודים הישנה.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים ומסרב לדבר עם ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

גזענות מוחלטת היא שנאה או ייחוס תכונות דמוניות לכל פרט ופרט בקבוצה. האנטישמיות הנאצית, לדוגמא, היתה דוגמא מובהקת, וקיצונית במיוחד, לגזענות שכזו. בנאומיו, לעג יוזף גבלס פעמים רבות לאותם גרמנים שסולדים מיהודים באופן כללי, אבל אוהבים את ה"יהודים ההגונים" הבודדים שהם מכירים מהשכונה או הרחוב, או סתם מרחמים על זקנה יהודיה שנאלצת לשאת את הטלאי הצהוב. באחד מנאומיו המפורסמים, הבהיר גבלס כי אין "יהודים טובים". "כל יהודי הוא האויב שלנו במאבק ההיסטורי שאנו מנהלים, בין אם הוא רובץ בגטו פולני, מנהל את קיומו הטפילי בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בוושינגטון וניו יורק." שימו לב לשפה של שר התעמולה הנאצי: הדרך הטובה ביותר לזהות גזענות מוחלטת, היא שימוש מסיבי בהטיות של יחיד כאשר מדברים על הקבוצה. בפרסומים נאציים, דובר לעיתים קרובות לאו דווקא על ה"יהודים" ברבים (Die Juden), אלא על ה"יהודי" ביחיד (Der Jude). כאשר מדברים על הקבוצה ברבים, הביטוי מבטא אמנם איבה לכלל, אבל מאפשר מקום לחריגים. "היהודי" ביחיד, לעומת זאת, רומז שמדובר בכל פרט ובפרט בקבוצה, ללא חריגים כלשהם. אחד מאבות הגזענות המוחלטת בישראל, הרב מאיר כהנא, שלא הגיע אמנם מעולם לכדי רצחנות נאצית, הרבה לדבר על ה"ערבי" ביחיד גם כן. גזענות כזאת נוטה להיות גם חסלנית, משום שייחוס תכונות דמוניות לכל פרט או פרט בקבוצה לא מתיר שום אפשרות מלבד השמדה, כליאה הרמטית או גירוש טוטלי ללא יוצאים מן הכלל.

 שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס - נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס – נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

הטיעון של "רבים מחברי הטובים הם…" הוא למעשה טיעון הגנה תקף נגד האשמה בגזענות מוחלטת. לנאצי שלוקח את אמונתו ברצינות, כמו למשל יוזף גבלס, לא יתכן שיהיו חברים יהודים. לכל היותר, הוא מסוגל להוציא יהודי מסויים מהכלל ולהכריז כי אינו באמת יהודי, כפי שעשה הרמן גרינג במקרים כאלו ואחרים. כשד"ר הילאמר שאכט, נשיא הבנק המרכזי של הרייך בשנות השלושים, אמר לאחר המלחמה כי הוא היה "אנטישמי הגון", הוא התכוון כי אמנם תיעב את הקולקטיב היהודי אך לא יהודים כפרטים, ולפיכך גם התנגד להפעלת אלימות חסלנית כנגדם. אותו הדבר נכון לטיעון שמגיע לעיתים קרובות מחוגי ה-BDS, פעילי החרם שטוענים שאינם אנטישמים ואין להם שום דבר נגד יהודים וישראלים, כי הרי יש יהודים וישראלים שממלאים תפקיד מרכזי בתנועה שלהם. פירוש הדבר הוא כי הם אינם אנטישמים מוחלטים, כפי שהיו הנאצים. כל הטיעונים הללו, ממשפחת "רבים מחברי הטובים", אכן מגנים על הדובר מפני גזענות מוחלטת – אך בשום פנים ואופן לא מפני גזענות בוררת.

לאחר השואה, הגזענות המוחלטת הפכה לרוב לבלתי אופנתית בעולם המערבי, ונשארה מוגבלת לקבוצות שוליים ניאו-נאציות כאלה ואחרות. רוב מופעי הגזענות שקיימים היום שייכים לתחום הגזענות הבוררת. גזענות בוררת היא צורה מוקצנת של ביקורת על קולקטיב של קבוצה כלשהי. הגזען הבורר אינו שונא בהכרח פרטים מתוך הקבוצה היריבה, אך מתעב את המיינסטרים שלה ורואה בו אויב. בהחלט יתכן שגזענים בוררים יתנגדו בתוקף לרצח או לאלימות נגד חברי הקבוצה שהם לא אוהבים (כזו היתה למשל הסופרת הפולניה סופיה קוזאק, אנטישמית דתית שהקימה בכל זאת ארגון להצלת יהודים בתקופת השואה), אולם גזענות בוררת יכולה להוביל במקרים מסויימים לאלימות קשה, ובוודאי לרדיפות ואפלייה. העובדה שקבוצת מיעוט, כזו או אחרת, מתוך הקבוצה הנרדפת יכולה לעבור "ועדת חריגים" ואף להצטרף לקבוצה הרודפת, אינה מפחיתה בהרבה את הסכנה ואת הנזק לרוב האוכלוסיה. אפילו יהודים באירופה של ימי הביניים היו יכולים להתנצר וכך להימלט מרדיפות. זה לא הפך את הרדיפות של הרוב הנוצרי להרסניות פחות כלפי היהודים כקולקטיב.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

פעילי המעגל הפנימי של ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, הם דוגמא מובהקת לגזענות בוררת. כאן כוונתי לאו דווקא לפלסטינים או לערבים שבהם, שנמצאים בסכסוך לאומי עם ישראל ולכן מובן מאליו מדוע הם תוקפים אותה, אלא דווקא לפעילים האירופים או האמריקאים. רוב אלו אינם שונאים יהודים או ישראלים כפרטים, אלא, בדיוק כמו אנטישמים בוררים ברוב התקופות, עורכים דמוניזציה למיינסטרים היהודי של תקופתם, או לכוח שנתפס ככזה. פעם היו אלה "יהדות התלמוד", ה"קפיטליזם היהודי" או "האינטליגנציה היהודית-קומוניסטית", וכיום מדובר במדינת ישראל. במקרה של בלוגר ישראלי מסויים מהשמאל הרדיקלי, שמגדיר את עצמו כ"יהודי לשעבר", מושאי השנאה הם ישראל והדת היהודית גם יחד, שנראית לו כעבודת שטן וכאמונה שונאת אדם. הוא אמנם מבהיר שכוונתו רק לתרבות היהודית לדורותיה, ולא למהות נצחית ובלתי משתנה שעוברת בדם. ובדין: זהו בדיוק ההבדל בין גזענות מוחלטת לגזענות בוררת.

וכאן אנחנו נוגעים בשאלה החשובה והמעניינת ביותר: כיצד ניתן להבדיל בין ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות בוררת? התשובה אינה פשוטה בשום פנים ואופן, משום שלפעמים יש אמת בהאשמות חריפות כנגד תרבויות כאלו ואחרות. אין שום גזענות בביקורת חריפה כנגד טקסטים יהודיים, מדיניות ישראל בשטחים, מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מזרחים בשנות החמישים של המאה העשרים, או המיליטנטיות האנטי-אשכנזית של חלק גדול מפעילי ה"מאבק המזרחי" בימינו. מי שמצביע על הפגמים והבעיות היסודיות בשיח המוסלמי, אלו שיוצרים את גלי הפונדמנטליזם, העריצות והקנאות שמבעירים בימים אלו את המזרח התיכון, אינו בהכרח איסלאמופוב, בדיוק כפי שאין שום גזענות בטענה שחלקים מסויימים מהתרבות הפופולרית בשכונות אפרו-אמריקאית בארצות הברית מעודדים פשע, בערות ועוני. הפוליטיקלי-קורקט, שמאלץ אותנו להימנע מביקורת על תרבויות "מדוכאות" למיניהן, גורם נזק לא רק לשיח שלנו אלא גם לתרבויות הללו, משום שהוא משתיק ביקורת שיכולה להוות בסיס לתיקון. מסיבה זו בדיוק, קשה לאמוד את הנזק שגרמו אדוארד סעיד, תלמידיו ויתר נביאי הפוסט-קולוניאליזם דווקא למזרח התיכון. ברגע שכל ביקורת נוקבת על העולם הערבי או האסלאם הפכה ל"אוריינטליזם", כבו כל נורות האזהרה שהיו עשויות להתריע בזמן מפני שקיעתה של הספינה המזרח-תיכונית לתהומות הקנאות, מלחמת האזרחים והעריצות הדתית.

כיבה את כל נורות האזהרה - אדוארד סעיד

כיבה את כל נורות האזהרה – אדוארד סעיד

ובכל זאת, ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית. תרבות היא דבר מורכב ורב ממדי. אלו שמעבירים ביקורת לגיטימית, מבקרים אספקטים מסויימים בתרבות, אפילו אם הם עושים זאת בחריפות ובבוטות. אלו שעורכים דמוניזציה לכל התרבות לדורותיה, ומציגים אותה כמכלול באוש אחיד שראוי לעבור מן העולם, אשמים בגזענות בוררת. אין גזענות בביקורת על ישראל, אבל האופן שבו פעילי BDS רבים מנצלים את הביקורת הזאת כדי לשלול את זכות הקיום שלה, ולהעביר את הביטוי הפוליטי של המיינסטרים היהודי מהעולם, אינו אלא אנטישמיות בוררת. גזען בורר הוא גם אדם שמשער, כברירת מחדל, שכל חבר בקבוצה בהכרח סובל מהמאפיינים השליליים של הקבוצה כולה. מעל הכל, אלו שמשתמשים בביקורת ככלי להצדיק אפליה (למשל, שימוש בביקורת על האסלאם כנימוק לאפלייה נגד השכרת דירות לערבים) מייצגים גזענות בוררת מהסוג הגרוע ביותר. חשוב להדגיש: אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו. אולם כדאי וגם רצוי להוקיע אותה, במיוחד ברגע שהיא מיתרגמת לאפלייה של מיעוטים בפועל, או לזלזול שחצני שמונע מאיתנו ללמוד מאחרים ולהבין את העושר התרבותי של העולם.

 

 

דֵער ריפֵּער: ג'ק המרטש והיהודים

תעלומת ג'ק המרטש היא אחת מפרשות הפשע האפלות והמסעירות ביותר בתולדות אנגליה. הרוצח הסדיסט, שריטש באכזריות חמש זונות רחוב (לפחות) בשכונות העוני של מזרח לונדון הויקטוריאנית בקיץ וסתיו 1888, לא נלכד מעולם ולא הובא לדין על מעשיו. במאה השנים הבאות, שימשה זהותו כר נרחב להשערות, להאשמות ולתיאוריות קונספירציה, מיהודים פולנים, רופאים מטורפים ועד לבני משפחת המלוכה. מה היה הקשר של יהודי מזרח אירופה והאירים הקתולים, שניהם מיעוטים דתיים לא אהובים, לאירועים המחרידים של 1888, וכיצד ניסה הרוצח לנצל רגשות אנטישמיים ואנטי-קתוליים כדי לבלבל את גורמי אכיפת החוק שתרו אחריו? מדוע ביקשו גורמים במשטרת לונדון להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש? והאם "ג'ק המרטש" היה רוצח אחד, או שמא שניים? ינשוף היסטורי על תעלומה שטרם נפתרה.

הערה חשובה: בפוסט הזה אין תמונות זוועה משום סוג. 

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

השעה היתה 3:40 בלילה. ביום שישי,  31 באוגוסט, 1888, לונדון הויקטוריאנית. באחד מרחובותיו המזוהמים של וייטצ'אפל שברובע המזרחי (east end) שנודע לשמצה כמאורת פשע ועוני, הלך אדם בשם צ'רלס קרוס לעבודתו כנהג של מרכבה ציבורית. "בעוד הוא הולך לאורך באק רואו (כיום: רחוב דרוואד)", כתב לימים חוקר תולדות הפשע ד"ר דרו גריי, "הוא הבחין במה שנראה לו כפיסת ברזנט בקצה הצר של הרחוב. כאשר חצה את הכביש, הסתבר לו שמדובר בגופה. לקרוס הצטרף במהרה פועל אחר, רוברט פול, וביחד הם בחנו את הגוויה. בסוברם שהאישה עדיין חיה הם רצו להזעיק עזרה. מיד כשעזבו את הזירה, הגיע למקום שוטר המקוף ניל, שבאק רואו היה חלק משטח הסיור שלו, ומצא את גופתה של האישה. תוך שימוש בפנס המשטרתי שלו, הבחין ניל כי גרונה של האישה שוסף. הוא קרא לעזרה ובאמצעות שוטר אחר הזעיק רופא. כאשר הרופא המשטרתי, ד"ר לוולין, הגיע לזירה הוא קבע את מות האישה והגוויה נלקחה לחדר המתים ברחוב אולד מונטג'יו. שם הגופה הופשטה ונשטפה במים בטרם מישהו הספיק לבדוק את העניין, חרף בקשותיו של סמל משטרה לא לגעת בגופה [כדי לא להשמיד ראיות]. איש לא טרח לגדר או לחקור ברצינות את זירת הרצח. בעשר בבוקר בדק ד"ר לוולין את הגופה ודיווח על פצעים מחרידים. האישה האומללה, שהתגלתה כפרוצת רחוב בשם מרי-אן ניקולס (פולי-אן), שוספה ורוטשה באכזריות על ידי רוצח סדיסט. ד"ר לוולין כתב בדו"ח כי "הרוצח היה בעל ידע באנטומיה, משום שהוא תקף את כל האברים החיוניים."

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

הרצח המחריד של "פולי-אן", משרתת שנתפסה בעבר בגניבה והידרדרה לזנות רחוב, היה יריית הפתיחה לאחת הפרשות הסנסציוניות, האפלות והמחרידות בתולדות אנגליה הויקטוריאנית: פרשת הרוצח הסדרתי שנודע, כבר באותה תקופה, בכינויו "ג'ק המרטש". רוב החוקרים סבורים כי ג'ק, שזהותו האמיתית מעולם לא נודעה, ריטש באכזריות לפחות חמש נשים: מרי-אן ניקולס, אנני צ'פמן ("אנני הכהה"), אליזבת סטרייד ("ליז הגבוהה"), קתרין (קייט) אדווס ומרי קלי. ייתכן כי "ג'ק" רצח גם שתי קורבנות מוקדמים (אמה סמית ומרתה בטראם), ומספר מעשי רצח שהתבצעו לאחר מכן יוחסו אף הם לאותו פושע מסתורי. רבים חלקו על העובדה שג'ק רצח את כל הקורבנות (מעשי רצח היו נפוצים למדי בוייטצ'אפל באותה התקופה) אולם רוב החוקרים מסכימים כי לפחות ניקולס, צ'פמן, סטרייד, אדווס וקלי נרצחו בידי אותו אדם, ולכן הן מכונות "הקורבנות הקאנוניים". היה להן הרבה מן המשותף: כולן היו זונות רחוב מהדרגה הנמוכה ביותר. חוץ ממרי קלי, נערה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כולן היו מבוגרות, בנות ארבעים ומשהו, בשלהי ה"קריירה" שלהן. חלקן היו מכורות לאלכוהול, ומצבן הכלכלי היה רעוע ביותר. הן גרו בדירות יומיות זולות, חיו מהיד לפה והרוויחו בזנות את דמי השימוש היומיים בחדריהן. ג'ק לא חיפש קורבנות עשירים אלא נשים שהחברה הויקטוריאנית "המהוגנת" לא תחוש בחסרונן. ובכל זאת, עורר ג'ק המרטש גל סנסציה אדיר בציבור הבריטי, שבמידה רבה לא דעך עד היום. במהרה, החלו להגיע לעיתונות הסנסציונית מכתבים מתגרים שנחתמו כביכול על ידי הרוצח, בשמות כמו "ג'ק המרטש", "ג'ק החצוף" (saucy Jack) או "תפוס אותי אם תוכל". המכתבים הללו, מאות בסך הכל, נחשבים רובם ככולם למזוייפים, אולם כפי שנראה, יתכן ששניים מהם לפחות נכתבו בידי הרוצח עצמו – והם יכולים לשפוך אור נדיר על מזימת ההטעייה המחוכמת שנקט בה כדי לבלבל את רשויות החוק.

465px-Wanted_poster

העיתונות עסקה בפרשה ללא סוף, ההמונים העלו ניחושים והשערות, ובמהלך מאה השנים העלו היסטוריונים וחוקרים חובבים (להלן: ריפרולוגים) עשרות "מועמדים" לתפקיד הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בתולדות אנגליה. אחד המובילים שבהם, למשל, היה האמן המפורסם וולטר סיקרט, ואחרים היו רופאים, מהגרים עניים, אצילים מוזרים או אפילו נסיכים ובני משפחת המלוכה. בספרו, London's Shadows, המנסה לשחזר את צללי הכרך המעטיר שבו פעל ג'ק המרטש, כותב דרו גריי כי האנשים שהועלו על ידי העיתונות, המשטרה והחוקרים כנאשמים מתחלקים לשלוש קטגוריות של "טיפוסים חשודים", כולם אאוטסיידרים בעיני המעמד הבינוני הבריטי: המהגר הזר (לרוב: יהודי פולני), הרופא המטורף או האריסטוקרט הבריטי המנוון. משום שחקירת המשטרה העלתה שלרוצח היה ידע מסויים באנטומיה (הוא פגע באברים חיוניים במכוון ואף הסיר אברים פנימיים במדויק), נפל מן הסתם החשד על רופאים, ואנשי רפואה שעברו באזור אף הותקפו בידי ההמון בשבועות שלאחר מעשי הרצח. לפי תיאוריה אחרת, הרצח תוכנן ובוצע בידי בני משפחת המלוכה. מרי קלי, טוענים בעלי התיאוריה, שכבה עם נכדה ההולל של המלכה ויקטוריה, והחלה לספר את הסיפור לחברותיה פרוצות הרחוב. לפיכך הורה ראש הממשלה, לורד סליסברי, לחסל את כל המעורבות. אחת הקורבנות, לפי תיאוריה זו, חוסלה בשל זיהוי שגוי. התיאוריה המלכותית, שאין לה שום ראיות של ממש, לא התקבלה בידי אף היסטוריון רציני. בשלב מסויים, נפל חשדם של חוקרי המשטרה על מהגר יהודי בשם "קושמינסקי" (ככה"נ אהרון קושמינסקי, יהודי פולני שגר באזור) אך הם הסיקו במהרה שהוא חף מפשע. בניגוד ליהודים הספרדים, הבריטים, הגרמנים וההולנדים המבוססים יותר, היהודים הפולנים העלו שלל סטריאוטיפים אנטישמיים בחברה הבריטית, ובעיקר קושרו עם טרור אנרכיסטי וסוציאליסטי. המהגר המזרח אירופאי, יהודי או נוצרי, עני ובטלן, עם עיניים מתגלגלות ומטורפות, היה מושא פחד חזק מאד בתקופה. החשש מפשע בקרב היהודים היה כה גדול, עד שבשלב כלשהו הציעו גורמים במשטרה להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש. להעסיק יהודים כשוטרים, זה היה ככל הנראה בלתי מתקבל על הדעת באותה התקופה.

ג'ק המרטש כרוח רפאים - קריקטורה בעיתון Punch

ג'ק המרטש כרוח רפאים – קריקטורה בעיתון Punch

בכל מקרה, המשטרה הויקטוריאנית מעולם לא הצליחה לגלות את זהותו האמיתית של "ג'ק" למרות נסיונות חוזרים ונשנים, דבר שהפך אותה לשק האיגרוף של העיתונות. רבים ממובילי דעת הקהל בעיתונות שנאו ממילא את מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, מפני שדיכא בקשיחות הפגנות ומחאות ברחבי העיר. פרשת ג'ק המרטש סייעה לאותם אלו ששנאו את וורן מלכתחילה להוכיח כי הוא מזניח את ביטחון תושבי העיר לטובת מיליטריזציה מיותרת של המשטרה, וגל המחאה שנוצר אכן הוביל להתפטרותו זמן קצר אחרי מותה של מרי קלי, האחרונה מבין "הקורבנות הקאנוניים".

בפוסט הזה, אין לי שום יומרות לגלות את זהותו האמיתית של ג'ק המרטש. מה שאני כן מתכוון לעשות, הוא לבחון מחדש חלק מהראיות, שיכולות לשפוך אור מפתיע על דפוס הפעולה של הרוצח. בניגוד לדרו גריי, אני סבור ששניים מהמכתבים המיוחסים לרוצח הם אמיתיים ולא מזוייפים. בנוסף, לפרשה היה קשר הדוק לקהילת המהגרים היהודים הענייה של מזרח לונדון. בניגוד לטענתם של כמה אנטישמים מהתקופה, אין שום בדל ראיה המצביע על כך שהרוצח היה יהודי או מקושר ליהודים. אבל כפי שנראה, הוא בהחלט ניסה להטות את האשמה לכיוונם של היהודים – ושני יהודים ראו אותו. מכלול הראיות מעלה אפשרות כי ג'ק המרטש לא היה אדם אחד, אלא שני אנשים (לפחות) – דבר המטיל צל מחודש על כמה מהחשודים המרכזיים שדרו גריי מנסה לזכות – בראש ובראשונה האמן וולטר סיקרט.

נתחיל בשלושת המכתבים הראשונים שהגיעו לעיתונות. המכתב הראשון, שעורר (אף יותר ממעשי הרצח) את גל הסנסציה, נשלח לסוכנות החדשות המרכזית (Central News Agency) ב-25 לספטמבר, כשלושה שבועות לאחר הרצח של אן-מרי ניקולס. כל הציטוטים לקוחים מספרו של דרו גריי:

בוס יקר,

אני שומע שוב ושוב כי המשטרה עלתה על עקבותי, אבל למעשה הם לא הצליחו להינעל עלי. צחקתי כאשר שמעתי שאמרו, בחוכמה מעושה, כאילו הם עלו על העקבות הנכונות. […] בא לי לרצוח זונות, ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שיכבלו אותי בשלשלאות. העבודה האחרונה היתה מצויינת, ולא נתתי לגברת אפילו זמן לצרוח. איך הם יכולים לתפוס אותי עכשיו? אני אוהב את העבודה שלי. אני רוצה להתחיל פעם נוספת. בקרוב תשמע ממני עם המשחקים הקטנים והמשעשעים שלי. […] בפעם הבאה אני מתכוון לשלוח את האוזניים של הגברת למשטרה רק בשביל השעשוע שבדבר. שמרו על המכתב הזה עד שאחזור לעבודה, ואז פרסמו אותו, בסדר? הסכין שלי כל כך חדה ונחמדה, ואני רוצה לחזור לעבודה מיד אם תהיה לי הזדמנות. בהצלחה.

שלך בנאמנות,

ג'ק המרטש

437px-DearBossletterJacktheRipper

אם המכתב הזה מזוייף או לא – קשה לדעת. דרו גריי משער שכן, וסבור כי הוא נשלח בידי עיתונאי שרצה לעורר סנסציה. אולם טענת הזיוף בעייתית הרבה יותר בכל הנוגע למכתב השני, גלוייה שנשלחה ב-1 לאוקטובר:

לא מתחתי אותך, בוס יקר, כאשר נתתי לך את הטיפ. מחר תשמע על עבודתו של Saucy Jack. בפעם הזאת: אירוע כפול. מספר אחד צרחה קצת, אבל לא יכולתי לסיים אותה במקום. לא היה לי זמן לשלוח אוזניים למשטרה. תודה על ששמרתם את המכתב האחרון עד שחזרתי לעבודה.

ג'ק המרטש

Saucy_Jack_front

הרצח הכפול שכותב הגלוייה התייחס אליו (של אליזבת סטרייד וקייט אדווס) אכן התרחש בלילה שבו נשלחה. אם הגלוייה היתה מזוייפת, הרי שהכותב (כפי שרומז גריי) היה אדם בעל ידע על החקירה. כפי שנראה, לרוצח באמת לא היה זמן לקחת את האזניים של הקורבן או לרטש אותה, פשוט משום שהפריעו לו באמצע העבודה. הרבה יותר פשוט והגיוני, לפיכך, לשער כי הגלויה, שהכילה מידע פנימי מדויק, נשלחה בידי הרוצח עצמו. אכן, באותו הלילה ג'ק כמעט נתפס. הרצח של אליזבת סטרייד התבצע ברחוב שגרו בו מספר משפחות יהודיות, ושני יהודים עברו במקום ממש באותו הזמן. לואיס דימשוץ, הסוכן של המועדון היהודי המקומי, ראה את גופתה של סטרייד דקות ספורות אחרי הרצח. גרונה של סטרייד שוסף, אבל היא לא רוטשה. לפי בדיקת המשטרה, היא נרצחה זמן קצר לפני שדימשוץ הגיע למקום, וככל הנראה הרוצח התחבא בצללים מטרים ספורים משם. מסיבה זו, לא היה לו זמן לרטש את הגופה "כהלכה" או לקחת אזניים.

אולם כפי שדימשוץ ראה את סטרייד זמן קצר לאחר הרצח, ראה אותה עד נוסף שניות ספורות לפני שהתחיל. יהודי פולני בשם ישראל שוורץ, שעבר במקום, הבחין, לדבריו בשני גברים ואישה עומדים ברחוב החשוך. לאחר מכן, זיהה את גופתה של סטרייד כאישה שראה. גבר אחד היה כבן שלושים, בגובה של מטר שישים וחמש בערך, עם שפם ושיער בהירים, בגדים כהים וכובע שחור מחודד. במרחק מסויים ממנו עמד גבר שני, גבוה יותר, עם שפם חום וכובע רחב שוליים, שעישן מקטרת. הגבר הראשון דיבר עם אליזבת סטרייד, ואז, לפתע, תקף אותה והפיל אותה לרצפה. מיד כשראה את שוורץ, צעק לעברו: "ליפסקי!". ליפסקי היה רוצח יהודי ידוע באנגליה הויקטוריאנית, ושמו נחשב ככינוי גנאי אנטישמי. ישראל שוורץ, שגדל במקומות אנטישמים בהרבה מאנגליה, היה מן הסתם רגיל לכך שקריאה אנטישמית היא צעד ראשון לפני התקפה, ולפיכך נמלט מהמקום, בעוד בעל המקטרת עוקב אחריו. עדותו של שוורץ מצביעה לפחות על אפשרות משמעותית (אם כי לא על וודאות) ש"ג'ק המרטש" היה למעשה לא רוצח אחד, אלא צמד רוצחים. לאור זאת, יש לחשוב מחדש על כתבי ההגנה שדרו גריי הכין עבור חלק מהחשודים הפוטנציאליים. האמן וולטר סיקרט, למשל, שזוהה על ידי סופרת המתח פטרישיה קורנוול כרוצח, "מזוכה" על ידי גריי בטענה של אליבי: הוא היה בצרפת בזמן שאחת הקורבנות נרצחה. אולם אם הרוצח היה חלק מצמד, אליבי בודד אינו יכול להוות עילה מוחלטת לניקוי מאשמה. להבהרה: אני לא טוען בשום אופן שסיקרט הוא הרוצח – אלא רק שאליבי בודד, בזמן אחד ממעשי הרצח, אינו מהווה בהכרח ראייה חזקה לחפותו. זאת כמובן בהנחה שהרוצח פעל עם שותף, כפי שאפשר להסיק מעדותו של ישראל שוורץ.

לא חקר את שוורץ מספיק - פקד פרדריק אברלין

לא חקר את שוורץ מספיק – פקד פרדריק אברלין

אולי העובדה ששוורץ לא "נחלב" על ידי החוקרים היתה אחד הפספוסים הגדולים ביותר בטיפולה של המשטרה הויקטוריאנית בפרשה. הוא, לדעת כולם, היה אחד העדים היחידים שנפגש עם "ג'ק המרטש" פנים אל פנים. פקד אברלין, שחקר אותו, אמר לאחר מכן ששוורץ לא שלט באנגלית – מן הסתם דיבר פולנית או יידיש, ואת מעט המידע שהתקבל מסר באמצעות מתורגמן. ייתכן שהקשיים הלשוניים  לא עודדו את אברליין להמשיך בחקירה, וגם כאן, העדרם של שוטרים מיומנים דוברי יידיש עמד בעוכריו ובעוכרי המאמצים ללכוד את הרוצח.  בכל מקרה, "ג'ק", שהתאכזב מכך שלא הספיק לרטש את סטרייד בשל הגעתו של דימשוץ, רצח קורבן נוסף באותו הלילה: את קתרין (קייט) אדווס, שרוטשה באופן בהמי ואכזרי ביותר. חלק מאבריה הפנימיים נלקחו בידי הרוצח. גם במקרה הזה, ראה עד, יהודי בשם יוסף לוונס, את "ג'ק" וקייט דקות ספורות לפני הרצח. גם הוא תיאר את הרוצח באופן דומה, אך לא זהה לתיאורו של שוורץ: אדם גבוה ובהיר עור עם שפם בהיר, לבוש במעיל רפוי, שחור לבן, צעיף אדום וכובע אפור מחודד." בין אם ל"ג'ק" היה אכן שותף ובין אם לא, הוא ככל הנראה לא נטל חלק ברצח של אדווס.  

כאן, הרוצח התחיל לפעול לפי דפוס התנהגות חדש: ניסיון ציני לבלבל את המשטרה באמצעות הטיית האשמה לשתי קבוצות מהגרים לא אהובות שחיו במזרח לונדון: יהודים ואירים. שניהם נבדלו מבחינה דתית מהרוב האנגלי-פרוטסטנטי, ושתיהן זוהו עם רדיקליות מהפכנית (לאומנות-בדלנית במקרה האירי, סוציאליזם ואנרכיזם במקרה היהודי). כשהמשטרה הגיעה לזירת הרצח של אדווס ב-2:15, מצא אחד השוטרים ברחוב סמוך פיסת בד מוכתמת בדם שנלקחה מהבגד של אדווס. מעל פיסת הבד, נכתבה בגיר הכתובת הבאה:

The Juwes are men who will not be blamed for nothing

מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, שפחד ממהומות אתניות, ציווה למחוק את הכתובת מיד. חוקרים מאוחרים יותר טענו כי לא ייתכן שנכתבה בידי הרוצח, משום שהרצח התבצע בלילה ולא ניתן היה לכתוב על הקיר באפלה. זו טענה מגוחכת מסיבות רבות: מדוע שלא להניח ש"ג'ק" נשא איתו פנס או מקור אור אחר, או שכתב בחושך?

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

הדבר החשוב ביותר הוא שהכתובת משתלבת היטב עם מכתב שנשלח לראש כיתת הכוננות המקומית (או ועדת הויג'ילנטים המקומית) של וייטצ'אפל, מר לאסק, ביחד עם כלייה אנושית. לאסק זועזע עד עמקי נשמתו, והתפטר מתפקידו ביחד עם יתר חברי הועדה. המכתב, שנחשב בעיני חוקרים רבים (לא כולל דרו גריי) לאמין, היה כדלהלן. התעלמו לרגע מהתוכן, ושימו לב לשפה. אני מצטט באנגלית:

From Hell

Mr. Lusk,

Sor

I send you half the Kidne I took from one woman praserved it for you tother peice I fried and ate it was very nise. I may send you the bloody nife that took it out if you will only wate a whil longer.

signed

catch me when you can Mishter Lusk

418px-FromHellLetter

הדבר הבולט ביותר במכתב הזה, מלבד הכלייה שצורפה אליו (אבר שנלקח מכמה וכמה קורבנות), היה כאמור השפה שבה חובר: סלנג אירי גס. אבל משהו בניסוח של המכתב מראה על זיוף קריקטורי כמעט של דיבור אירי. בצירוף הכתובת מעל זירת הרצח שמאשימה את היהודים, יש כאן ריח חזק וחשוד של לקרדה, הרינג אדום – ניסיון של הרוצח (או צמד הרוצחים) להטות את החקירה לכיוון היהודים, ואז האירים, ולהסיר את חוקרי המשטרה מעקבותיו שלו.

מי היה ג'ק המרטש, אנחנו לא יכולים באמת לדעת. סביר להניח שהוא לא היה אירי ולא היה יהודי. ייתכן מאד שהוא עבד עם שותף נוסף, לפחות בחלק ממעשי הרצח, אם כי זו אינה עובדה מוכחת. אנחנו יודעים, בהתאם לשתי עדויות ראייה, שעורו, שיערו ושפמו היו בהירים, ושלבש מעיל כהה וכובע מחודד, שחור או אפור. דרו גריי סבור, במידה רבה של צדק, כי הרוצח הכיר היטב את הגיאוגרפיה של שכונות העוני של מזרח לונדון, ולפיכך הצליח להימלט במהירות וביעילות מרודפיו. אולם אין פירוש הדבר בהכרח, כפי שהוא מניח, ש"ג'ק" היה תושב השכונה. יתכן מאד שהוא היה אחד מה-slummers, בני הטובים שהגיעו לשכונות העוני כדי לקבל שירותי זונות או למטרות אפלות אחרות. אבל בניגוד להנחתם של מספר חוקרים, אין כמעט סיכוי שהוא היה זר, מהגר או מלח פורטוגזי. הוא היה אנגלי, מתוחכם מאד, שהכיר לא רק את האזור אלא את הרגישויות והפחדים הגזעניים, הדתיים והאתניים של הציבור הרחב בלונדון. כך, הוא ניסה להסוות את עקבותיו ולמרבה הצער גם הצליח.

ואם התעניינתם במאמר הזה, אני מציע מאד לקרוא את ספרו של דרו גריי, London's Shadows, שיצא לאחרונה בהוצאת Bloomsbury. גריי לא מנסה למצוא את זהותו של הרוצח, אם כי הוא כן מנסה להגן על כמה מהחשודים הנפוצים יותר. בספרו המרתק, הוא משחזר את לונדון של התקופה, ובעיקר את צדה האפל: החיים בשכונות העוני, הפחד מהיהודים ומהאירים, הפלינטרופיה, חוקי העניים, הפשע, תעלומות הרצח בבירה הויקטוריאנית ומצבן האומלל של זונות הרחוב. ספר אפל, מטריד אך מרתק ביותר.

הורד

סופות בנגב

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות.

שמיים מעוננים 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

מאוקראינה עד רמאללה - הסופות בנגב

מאוקראינה עד רמאללה – הסופות בנגב

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

די לכיבוש - עיירה באיי פוקלנד

די לכיבוש – עיירה באיי פוקלנד

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

הרא"יה קוק - מי משלם את המחיר?

הרא"יה קוק – מי משלם את המחיר?

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

כמה עולה לנו הרסיס בישבן? נפתלי בנט

כמה עולה לנו הרסיס בישבן? נפתלי בנט

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

לא צעד של אויבי ישראל - קתרין אשטון

לא צעד של אויבי ישראל – קתרין אשטון

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

היומנים של טרנר: איך חושב ניאו נאצי?

האם תהיתם פעם איך חושב ניאו-נאצי? "יומני טרנר", ספרו של ויליאם פירס, מגולל סיפור דמיוני על מהפכה נאצית אמריקאית שמתגלגלת למלחמת עולם אפוקליפטית. ינשוף היסטורי על הפנטזיה הניאו-נאצית שהנחתה את טימוטי מקווי, הטרוריסט שפוצץ את בנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה. ה-FBI הגדיר את יומני טרנר כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית, אולם דווקא הם מספקים חלון נדיר לא רק לפנטזיות הכמוסות של טרוריסטים חמושים, אלא גם לסוד חולשתו של הנאציזם בארצות הברית מאז ומעולם.

 300_95781

"לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא: 9 בנובמבר, 1989. הם דפקו על דלתי בחמש בבוקר, ואני לא חשדתי בדבר."

מי כתב את השורות האלה? במאה העשרים, הן יכולות להתאים לכל סיפור חיים תחת משטרים טוטליטריים – גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, רוסיה הקומוניסטית, אפילו דיסטופיות של השמאל הרדיקלי על דיקטטורה עתידית של ההון המערבי. במקרה הזה, אף אחת מהתשובות לא נכונה. הסיפור ממשיך במילים הבאות:

פתחתי את הדלת, וארבעה כושים התפרצו לתוך הדירה לפני שהצלחתי לעוצרם. אחד מהם החזיק אלת בייסבול. שניים מהם היו חמושים בסכיני מטבח ארוכים שהיו תחובים בתוך חגורותיהם. בעל האלה דחף אותי לפינה ושמר עלי עם הנשק מורם בתנוחה מאיימת. בינתיים, שלושת חבריו הפכו את הדירה. בהתחלה חשבתי שמדובר בשוד. מעשי שוד מסוג זה הפכו להיות נפוצים ביותר לאחר שהתקבל חוק כהן, עם קבוצות של שחורים שפשטו על בתים לבנים לשדוד ולאנוס. אז השומר שלי נופף בתג כלשהו והודיע לי שהוא ועוזריו הם "סוכנים מיוחדים של מועצת צפון וירג'יניה ליחסי אנוש" (Northern Virginia Human Relations Council). הם באו לחפש כלי נשק, כך אמר.

פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים

פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים

אלו הן שורות הפתיחה של הספר "יומני טרנר" (The Turner Diaries), שהוגדר על ידי ה-FBA כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית. הספר, שכתוב בגוף ראשון כיומן של פעיל ב"מהפכה לבנה", ניאו-נאצית עתידית בארצות הברית, נחתם על ידי אנדרו מקדונלד, אחד משמותיו הבדויים של הפיזיקאי ד"ר ויליאם פירס, מנהיג ניאו-נאצי אמריקאי ותיק וידוע. אתר ימין קיצוני אמריקאי, שמציע את הספר המלא לקריאה באינטרנט חינם אין כסף, התפאר ש"אם תהיה לממשלת ארצות הברית יכולת לאסור ספרים, הספר הזה וודאי יהיה בראש הרשימה שלהם." הוא אולי מגזים, אבל לא בהרבה. אחת מסצינות השיא של יומני טרנר, הפיגוע שעורכים סוכני ה"ארגון", המחתרת הניאו-נאצית הלבנה במטה הראשי של ה-FBI, שימש כמקור השראה עיקרי למחבל טימוטי מקוויי, שביצע פיגוע המוני בבנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה ב-1995. יומני טרנר, עד ימינו חומר קריאה מרכזי בארגונים אמריקאיים קיצוניים וחמושים עד צוואר, הוא לפיכך ספר חשוב ומשפיע.

טימוטי מקווי - המחבל מאוקלהומה: הושפע מיומני טרנר

טימוטי מקווי – המחבל מאוקלהומה: הושפע מיומני טרנר

            העלילה נפתחת, כפי שמתואר לעיל, בחקיקתו של "חוק כהן" (The Cohen Act) מזימה של הממשל הפדרלי להחרים את כל כלי הנשק לסוגיהם מאזרחי ארצות הברית. החוק לא רק מפקיר את האזרחים הלבנים ההגונים לציפורניהן של כנופיות שחורות, אלא – בסופו של דבר – מחרים את הנשק גם מהשחורים עצמם כדי לפנות את הדרך לדיקטטורה לא מרוסנת של השלטון הליברלי בוושינגטון. המשטר פועל לא רק באמצעות ה-FBI  והמשטרה הרגילה, אלא באמצעות גופי דיכוי ממשלתיים למחצה כמו המועצה ליחסי אנוש, שהוזכרה לעיל, ו"משטרת השוויון" – ארגון אימתני שרוב חייליו הם שחורים ואילו קציניו – לבנים ליברלים מרושעים וחסרי מצפון. מאחורי המזימה כולה, כפי שאפשר לראות בקלות משם משפחתו של חבר הקונגרס שחוקק את החוק, עומדים היהודים, בארצות הברית ותל אביב כאחד. אלו מפעילים, כבובות על חוט, הן את הממשל הפדרלי והן את השחורים (ושאר הלא לבנים) בארצות הברית כדי לבסס שלטון עריצות ללא מצרים.

ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי

ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי

            לפי סיפור המסגרת בפתיחת הספר, יומני טרנר התגלו כממצא ארכיאולוגי כמאה שנים לאחר המהפכה הלבנה העולמית. פרטיה של המהפכה הזאת עדיין אינם גלויים לקורא, והם נחשפים טפח אחר טפח עם התמשכותה של העלילה. ארל טרנר הוא פעיל לבן מן השורה, אדם פשוט שנסחף לשורות ה"ארגון" לאחר שסוכני המועצה ליחסי אנוש פושטים על ביתו כדי להחרים את הנשק שלו. לאט לאט הוא מתקדם בשורות הארגון, ומגלה את האנשים שעומדים מאחוריו, גוף קוואזי-דתי שנקרא "המסדר". ראשי המסדר, שמפעילים את סוכניהם בשלט רחוק, פותחים במלחמת גרילה של התנקשויות ופעולות טרור נגד מוסדות פדרליים, יהודים, שחורים ואישים ליברליים בכל רחבי ארצות הברית. הם מתחילים בקטן. קודם כל צריך לגייס כספים. כנהוג בתנועות מהפכניות, החברים רוצים להתחיל לשדוד חנויות משקאות. המטרה מקדשת את האמצעים. אולם אחד מהם, הנרי, מתנגד – לא יתכן שהארגון ישדוד את האנשים שהוא מתיימר להגן עליהם:

הנרי סירב לשתף פעולה עם התוכנית. אנחנו לא יכולים, אמר, להשתמש במטרות שנוגדות את האמצעים שלנו. אפילו אם נשדוד את הציבור כדי לממן את הפעילות שלנו, יסתכלו עלינו כמו חבורה של פושעים פשוטים ולא משנה עד כמה המטרות שלנו נאצלות. גרוע מכך – אנחנו עצמנו נתחיל לחשוב כך בסופו של דבר. הנרי מסתכל על הכל במונחים אידיאולוגיים. אם משהו לא מתאים – הוא לא מוכן להיות מעורב. מבחינה מסויימת זה לא פרקטי, אבל אני חושב שאולי הוא צודק. רק אם נהפוך את הרעיונות שלנו לאמונה חיה שתנחה אותנו מיום ליום, נוכל לגייס את האומץ המוסרי הדרוש להתגבר על הקשיים הממתינים בהמשך הדרך. בכל מקרה, הוא שכנע אותי שאם עלינו לשדוד חנויות משקאות, עלינו לעשות זאת עם מודעות חברתית. אם נשבור את ראשיהם של אנשים עם לבֶנים, הם צריכים להיות ראויים לעונשם. אז השווינו את רשימת חנויות המשקאות בדפי זהב של מדריך הטלפונים לרשימת החברים התומכים במועצה ליחסי אנוש של צפון וירג'יניה – השגנו אותה באמצעות הבחורה ששלחנו להתנדב שם. כך, הגענו בסופו של דבר ל"ברמן ליקר ויינות – שאול א. ברמן, בעלים".

 liquor

אז הפשרה המוסרית שהתקבלה בסוף היא לשדוד את איש העסקים המקומי שאול ברמן. גם תומך של המועצה ליחסי אנוש, וגרוע אפילו יותר – יהודי. החברים מתחילים ברצח של "השחור מאחורי הדלפק", ואז עוברים לרצוח גם את ברמן ואשתו, "אישה כבת שישים שמנה באופן גרוטסקי" באמצעות צנצנת כבדה של חמוצים כשרים. בכלל, בפנטזיה הניאו-נאצית של יומני טרנר, ה"רעים" (ולא רק בפעם הזאת) תמיד מכוערים ושמנים באופן מגוחך, וה"טובים" יפים ותמירים, זאת מלבד חריג חשוב אחד – נערות לבנות ש"בוגדות בגזע" באמצעות יחסים עם שחורים. הן בדרך כלל טובות מראה, וזה אמנם נחשב "בזבוז מצער", אבל הגיבורים תמיד מרגישים מחוייבים לחסל אותן למען יראו וייראו. כאן יש לציין כי פירס כתב ספר שלם, הצייד, על מתנקש ניאו-נאצי שפותח במהפכה אמריקאית על ידי רצח זוגות מעורבים.

            הסיפור ממשיך בשרשרת של התנקשויות ופעולות טרור מסלימות והולכות. בין הקורבנות: עורך בכיר בוושינגטון פוסט, ראשי ה-FBI, רבנים, כמרים, חברי קונגרס, פוליטיקאים ליברלים ועוד. למנה מיוחדת של ארס וחומר נפץ זוכים אנשי ימין המתנגדים לגזענות ("שמרנים אחראיים", כפי שהמחבר מכנה אותם בתיעוב). מהר מאד הופכת מלחמת הגרילה של "הארגון" למלחמה כלל ארצית, כאשר ראשי המסדר מצליחים לכבוש מובלעת בקליפורניה וליצור בה את האוטופיה הגזעית שלהם. הם משמידים את כל היהודים, השחורים, בני גזעים אחרים ואפילו לבנים שנראים שחומים מדי (רק ליתר ביטחון) ומשגרים פצצות גרעיניות לכל עבר. טורנטו, שהופכת ל"בסיס של יהודים" מושמדת בטיל גרעיני, וכך גם הבית הלבן. בסופו של דבר, כובשים אנשי הארגון את ארצות הברית כולה ומשמידים באמצעות פצצות אטום את ברית המועצות וישראל (אם תהיתם, הערבים מחסלים את מי שנשאר, אבל אפילו הם מושמדים בתוך ארצות הברית).

חברי ארגון ניאו-נאצי אמריקאי, פנסילבניה

חברי ארגון ניאו-נאצי אמריקאי, פנסילבניה

ארל טרנר עצמו יוצא למשימת התאבדות בשלב כלשהו לקראת סוף הספר, וה"עורכים" משלימים את החסר. מהומות נגד היהודים, השחורים והאסייאתים פורצות בכל ערי אירופה המרכזיות, וממשלות אוהדות לארגון עולות לשלטון בכל המדינות הללו. גם כאן, גורלם של הלא לבנים זהה לזה שבארצות הברית, וכדי להדר – מושמדים השחורים אפילו באפריקה. הפינאלה של הסיפור הוא מלחמת העולם הגדולה נגד סין, שמנסה להשתלט על אירופה. הקונפליקט נפתר, איך לא, בפצצות גרעיניות שהופכות את כל אירואסיה מאוראל מזרחה ל"שממה המזרחית הגדולה". שאר העולם הופך לאוטופיה בנוסח נאצי. עריה הגדולות של ארצות הברית לא משוקמות, ובמקומן קמים יישובים חדשים עם שמות היסטוריים כמו "אקארטוויל" (דיטריך אקארט – משותפיו הראשונים של היטלר) או "ווסלטון" (הורסט ווסל – מחבר ההמנון הנאצי).

 "יומני טרנר", מעבר לחשיבותו כמדריך מעשי לטרוריסטים מהימין הקיצוני בארצות הברית, הוא גם חלון נדיר שדרכו אפשר להשקיף על עולמם של ניאו-נאצים אמריקאיים, לראות כיצד הם חושבים ואיך הם רואים את העולם. זאת במיוחד משום שמדובר לא רק בקונטרס קצר או במאמר שעוסק בבעיות ספציפיות, אלא בחיבור ארוך ומקיף. דווקא היותו של ה"יומן" פנטזיה ספרותית, ולא מהמשובחות שבהן, מאפשר לקורא לראות מה פירס וחבריו היו רוצים לעשות בהעדר מגבלות משפטיות, פוליטיות ואחרות שירסנו אותם. האמת נחשפת דרך הפנטזיה. אולם כשמתבוננים ב"יומנים" במשקפיים כאלו, ניתן להבחין במתחים פנימיים בתורתו של פירס, סתירות שמבהירות לנו לא רק מדוע הניאו-נאצים נותרים שוליים אפילו בפוליטיקה הימנית קיצונית, אלא – וזה חשוב הרבה יותר – מדוע הנאציזם כאידיאולוגיה מעולם לא הצליח לצבור פופולריות ממשית במרחב האמריקאי, להבדיל מזה האירופי.

            נתחיל עם יחסו של המחבר לשואה. מחד, הוא מכחיש במילים רפות ודו-משמעיות את השואה ההיסטורית, זו שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, ומאידך – מתאר את גורלם של היהודים לאחר המהפכה במילים שכאילו לקוחות מספרי היסטוריה על השואה. היהודים בקליפורניה, למשל, מובלים למדבר בצעדות מוות שמזכירות, כמעט מילה במילה, תיאורים יהודיים (!) של הטבח בבאבי-יאר, וניכר שהמחבר בקיא מאד בתיאורים הללו. לקראת סוף הספר, טרנר אף מציין שהארגון לא ינוח ולא ישקוט עד שישמיד את אחרוני "בני השטן" (Satan's spawn), ולא משנה היכן יהיו על פני כדור הארץ.

מושפע מתיאורי שואה יהודיים - אנדרטת הטבח בבאבי-יאר

מושפע מתיאורי שואה יהודיים – אנדרטת הטבח בבאבי-יאר

זהו, למעשה, ההבדל העיקרי בין נאציזם קלאסי לניאו-נאציזם. כאשר הנאציזם צמח בשנות העשרים של המאה הקודמת, הוא נתפס בעיני רבים כאידיאולוגיה חדשה ומבטיחה, לא כמתכון לג'נוסייד. מעטים מאד, אם בכלל, דמיינו את אושוויץ כבר ב-1933. ניאו-נאצים מסוגו של פירס, לעומת זאת, מציגים לפני הקהל לא את האשליה הנאצית הראשונית אלא את המוצר המוגמר: מחנות השמדה, ירי המוני, תליות ברחובות וצעדות מוות לשוחות המוניות. דווקא חוסר הנוחות שמעורר האספקט הזה, אפילו אצל גזענים ואנטישמים מובהקים, גרם לרבים מהאפולוגטים של הרייך השלישי להכחיש אותו בזעם. פירס, שמתפאר בו, לא יכול ואולי גם לא רוצה להשלות אף אחד. וכאן טמון גם לוז חולשתו, כי הנאציזם הקלאסי הצליח לצבור עוצמה אדירה דווקא משום שמשך אנשים פשוטים, מכובדים, נורמליים – החנווני בשכונה, עורך הדין, הרופא, המורה. אלו רוצים לשמוע על גדולה לאומית, פרנסה, ביעור הקומוניזם, אולי גם חוקי גזע – אבל לא על שוחות וירי המוני. לפיכך, תורתו של פירס, באמריקה ובאירופה כאחד, אינה רלוונטית מחוץ לחוגי הבריונים ונוער השוליים שצורכים אותה. היא יכולה לעניין טרוריסטים מסוכנים מסוגו של טימוטי מקווי, אבל לא המונים.

            אולם ב"יומני טרנר" ישנו מוטיב אחר, מעניין לא פחות, שמבהיר למה הנאציזם, הן בצורתו הקלאסית והן בצורתו החדשה, מעולם לא הצליח לתפוס אחיזה בארצות הברית. טרנר וחבריו, עד סוף הספר ממש, מודעים באופן כואב לכך שרוב האוכלוסיה הלבנה מתעבת אותם. הם מעולם לא מצליחים לארגן הפגנות גדולות של ממש, או לגייס כמויות גדולות של חיילים, ונאלצים לפעול כאוונגארד מהפכני באמצעות התנקשויות ופעולות טרור. מאות אלפים מפגינים מולם , וגם כאשר הם משתלטים על המובלעת שלהם בקליפורניה, השנאה של האוכלוסיה כלפיהם (כולל האזרחים הגזענים, כך נאמר) כה גדולה, עד שהם נתקלים, מדי יום ביומו, בהמוני מפגינים שלא מאפשרים למדינה לתפקד. התשובה היא לא דיכוי משטרתי או צבאי גלוי: הם חלשים מדי. במקום זאת, בלילה שמתואר לפרטי פרטים ונקרא "ליל החבל" (Night of the Rope) הם פושטים על בתיהם של המפגינים, חוטפים אותם בשנתם, מענים אותם ותולים אותם בראש חוצות – לא רק את המנהיגים אלא גם פעילים רבים מהשורה וסתם אזרחים. בין הקורבנות הבולטים: כוכבת הוליוודית ששיחקה בסצנות של אהבה בין-גזעית, סטודנטיות לבנות שחיו עם שחורים ו"שופט שמן באופן מגוחך" שפירש את החוקה כנגד הימין הקיצוני. במקרה אחר, הם מנצלים את האוכלוסיה המורעבת ומספקים מזון אך ורק למי שיחזור עם הוכחות שרצח אזרח לא לבן. גם במאבק הצבאי כנגד יריביהם, מנהיגי הארגון והמסדר מודעים היטב לנחיתותם המספרית: הם מצליחים לנצח אך ורק עקב שימוש סיטונאי בפצצות אטום, ואפילו זה- רק לאחר שהצליחו לתמרן את ברית המועצות והממשל בוושינגטון למלחמה גרעינית ביניהם.

ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"

ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"

            מכאן, עולה הסתירה הגדולה ביותר שבספר. מי שקרא את היומנים מההתחלה ועד הסוף יודע, כי המרד פרץ בשל "חוק כהן" – היינו, החוק היהודי שלקח מאזרחי ארצות הברית את הנשק שנועד להגן עליהם. "מה תעשו כשהם יבואו לקחת את כלי הנשק שלכם?" שואל הדיסקליימר של הספר, שאלה שכאילו נלקחה מהארנסל של מתנגדי משטר אנטי-פשיסטיים. הארגון והמסדר, לפי הודאתו של המחבר עצמו, משליטים בסופו של דבר משטר הרבה יותר ממורכז, הרבה יותר דכאני והרבה יותר פולשני לחירויות הפרט מאשר המשטר הפדרלי המקורי. וכן, אם תהיתם, הם גם מחזיקים במונופול מוחלט על הנשק.

            וזו בעיה, כי הנאציזם צמח כאידיאולוגיה אירופית, לא אמריקאית. הימין האירופי צמח בעשורים הראשונים של המאה העשרים כתגובת נגד למה שנראה כחוסר סדר, כאוס משתולל ברחובות: ליברליזם, מתירנות, פשע. המדינה הפשיסטית, או הנאצית, התיימרה להשליט "סדר"  לטובת האזרח, ולשם כך – דיקטטורה ריכוזית נראתה כצעד הגיוני לחלוטין. לעומת זאת, הפוליטיקה האמריקאית, גם ובמיוחד הימנית, מלווה מאז ראשיתה בחשד עמוק כלפי הממשל המרכזי וזרועותיו הפולשניות. אפילו לג'ורג' וושינגטון היה קשה לגייס תמיכה לבניין שלטון מרכזי שיוכל להילחם בצבא הבריטי, וגם כאשר שלטון כזה קם הוא היה בדרך כלל רופף, חסר ביטחון ונאלץ להצדיק בלי הפסק את קיומו שלו. מאז, כמובן, הממשל הפדרלי הפך לחזק וריכוזי הרבה יותר, אבל החשד העמוק אליו נותר, ובמיוחד בחוגי הימין הרדיקלי. וזו גם הסיבה להתנגדות הפראית, ההיסטרית כמעט, של הימין הקיצוני האמריקאי לכל חוק שיגביל אחזקת נשק, אפילו כלי תקיפה מובהקים. זאת משום שמונופול מוחלט של השלטון המרכזי על הנשק יגזול מהאזרח את האמצעי החזק ביותר להתנגד לעריצות אפשרית מצד השליטים בוושינגטון.

pro_gun_sticker

            ויליאם פירס, כמו טרנר הדמיוני שלו, מודע היטב לרקע הזה, ולפיו נאלץ לשחק ללא הפסק בין שני הקצוות. המהפכה פרצה בשל חוק כהן, שהגביל את חירותם של האזרחים לשאת נשק. היא מכוונת כנגד ה"מערכת" שמדכאת את האזרח הקטן, אבל הארגון – כדי לנצח – נאלץ להגביל את החירות של האזרחים עוד יותר, ובאופן רצחני. הדרך של פירס להתמודד עם הסתירה הזאת היא באמצעות הצגה קורבנית ומתבכיינת של גיבוריו, משל פעלו כתגובה בלתי נמנעת לרדיפה בלתי פוסקת, ובעיקר – התפרצויות היסטריות של שנאה המתבטאות בתיאורים אינסופיים על הכיעור הפיזי והרוחני של האויב. מדי פעם הגיבורים שלו תוהים בעצמם על הסתירה הזאת, אבל התהיות הללו תמיד מסתיימות במלמולים לא ברורים על צורך השעה. הצורך של פירס להגן על צורת חיים המקדשת חירות בלתי מוגבלת ומתנגדת באופן חריף לממשל מרכזי, על ידי יצירתו של ממשל מרכזי חזק יותר – לא משכנעת אפילו את הגיבורים שלו עצמו, וקשה להניח שאת הקוראים.

            נראה לי שמהסיבה הזאת, הנאציזם מעולם לא תפס בארצות הברית, אפילו לא בשנות השלושים כאשר היה פופולרי במקומות רבים באירופה. ב-1938, בנתה השגרירות הגרמנית הרים וגבעות מצמיחתה של תנועה נאצית אמריקאית, אולם הגילויים הללו תמיד היו חלשים, מהוססים ונפסקו כמעט לחלוטין ברגע שהתחילה המלחמה. כי בניגוד לימין הקיצוני האירופי ששם במרכז שמחתו את המדינה, הימין הקיצוני האמריקאי שם במרכז את הפרט ואת חירותו. כמובן שבזכות החירות הזאת לפרט ולקהילה מותר לדכא מיעוטים גזעיים, אולם בו בזמן – הקהילה אינה יכולה לסבול שלטון מרכזי חזק מדי, יהיה אשר יהיה. למרות הרעל שנוטף מהם, ואף על פי ששימשו כמודל לפעולת טרור, מראים לנו יומני טרנר בסופו של דבר לא את סוד כוחו, אלא את סוד חולשתו של הנאציזם בחלקה הצפוני של היבשת האמריקאית.

 

"אל תנשוך את הכלב שלי!" – דמותו האמיתית של קנצלר הברזל

אוטו פון ביסמרק – קנצלר הברזל, הוא אחד האישים המפורסמים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, הודה כי הוא אחת הדמויות הנערצות עליו. מאחד גרמניה, נביא הדם והברזל, האיש שהעניק אמנציפציה ליהודי גרמניה ופתח בשלוש מלחמות בזק עקובות מדם נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. מי הוא היה, למעשה? ג'ונתן סטיינברג, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לפתור את החידה ולשרטט את דמותו המרתקת של ביסמרק בביוגרפיה חדשה ופרובוקטיבית. בין טרקלינים אפופי עשן, שדות קרב שטופים בדם, כלבים נושכים ואינטריגות של חדרי מיטות, נמתחת העלילה מנבכי הפוליטיקה הגבוהה ועד לעמקי נפשו של המדינאי. אולם האם בדרך שוכח סטיינברג את הדבר החשוב ביותר?

Jonathan Steinberg, Bismarck – A Life (Oxford: Oxford University Press, 2011)

ביסמרק

בראשית שנות החמישים של המאה התשע עשרה הזדמן אציל פרוסי מובטל לעיר הגדולה פרנקפורט. באותה תקופה, גרמניה עודה היתה מחולקת לנסיכויות, בישופויות וממלכות שונות ומשונות, שעמדו בצלן של ממלכת פרוסיה וקיסרות הבסבורג האוסטרית, שתי המעצמות של העולם דובר הגרמנית. הנסיכויות היו מאוחדות במבנה פדרלי רופף, הבּוּנְד (ליגה), שהפרלמנט שלו, מוסד שייצג נסיכים – לא עמים – ישב בפרנקפורט. האציל מברלין, גוֹלְץ, פקד כנהוג את ביתו של שגריר מדינתו בליגה, אדם ששמו היה ידוע באותה תקופה אך ורק לאנשים שהיו מצויים בעולם הדיפלומטי. הדיון בין השניים, ככל הנראה, היה סוער ולא נעים. בסיומו, יצא גוֹלְץ בסערת רגשות מהבית ושעט לעבר שער הגן. כלבו של השגריר, שחש שמשהו אינו כשורה, נבח באיום לעבר האורח המתרחק. "היי, גולץ!" קרא השגריר, אוטו פון ביסמרק, בעודו משרבב את ראשו מחלון הבית. "אל תנשוך את הכלב שלי!"

            אוטו פון ביסמרק – באותה תקופה רק שגריר בדרג בינוני-גבוה, הוא אדם ששמו מוכר כמעט לכל שמתעניין בהיסטוריה של גרמניה, אירופה ואולי גם העולם כולו. קנצלר הברזל, האדם שניווט את מדינתו בשלוש מלחמות עטורות ניצחון ועקובות מדם בדרך לאיחוד גרמניה תחת הקיסרות הפרוסית, הוא סמל לדברים רבים ושונים – מעין ראי שמבקרים רבים רואים בו את כל מה שאהוב ושנוא עליהם. מי היה האיש הזה, אוטו פון ביסמרק? מדינאי מתון ושקול שניהל מלחמות קצרות וזהירות ושמר שלא לדרדר את אירופה לעימות דמים כולל, או עריץ צמא דמים שהאמין כי בעיות ניתן לפתור רק באמצעות "ברזל ודם"? האם גרמניה הידרדרה לשתי מלחמות עולם רק משום שסטתה מדרכו הטובה, כפי שטוענים מעריציו, או שבמשטרו יצר חביות אבק שריפה של עריצות, לאומנות וציות עיוור שהובילו את גרמניה לחורבן? ביסמרק היה גם אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אדם בעל תיאבון בלתי מוגבל כמעט לאוכל ועישון, שתרם לאנושות את אחת ההמצאות המיותרות יותר בתולדותיה- מתקן המאפשר לעשן כמה סיגרים בעת ובעונה אחת. ביוגרפים – כך מסתבר – פשוט אינם מסוגלים להסכים על אופיו של המנהיג הזה, דרכו ומורשתו.

bismarck (1)

            ג'ונתן סטיינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לעשות זאת באמצעות ספר ארוך ומרתק שקשה להניח אותו מהידיים, Bismarck – A Life. מאחורי השם חסר ההשראה מסתתר סיפור דרמטי של שמונה מאות עמודים כמעט, שלוקח את הקורא במסע ברחבי ההיסטוריה האירופית, הגרמנית והפרוסית של המאה התשע עשרה – טרקליני אצילים מהודרים וחדרי טבק אפופים בעשן, לחישות דיפלומטיות במסדרונות ושדות קרב שטופים בדם, מאבקים בין שושלות, נסיכים ומעצמות ואינטריגות משפחתיות של חדרי מיטות. הוא עוקב אחרי הקריירה של אוטו פון ביסמרק, ממוצאו הצנוע כיונקר (אציל) פרוסי חסר חשיבות, עד לקריירה המזהירה שלו בשירות הדיפלומטי ותקופתו הסוערת כראש ממשלת פרוסיה שנמשכה שלושים שנה כמעט. בעיני סטיינברג, ביסמרק היה גאון בלתי רגיל, אדם שסובב את פרוסיה, גרמניה ולפעמים גם את היבשת כולה על אצבעו הקטנה, אחד האנשים המרשימים ביותר באירופה של המאה התשע עשרה.

סטיינברג מזנק באופן וירטואוזי בין תיאורים של הפוליטיקה הסבוכה של אירופה לעמקי אישיותו של המדינאי. על מלחמת פרוסיה-דנמרק, ויכוח שושלתי סבוך ובלתי אפשרי שלכל המעורבים הרבים בו קראו פרדריק או כריסטיאן, נאמר כי רק שלושה אנשים הבינו אותה – אחד מת, אחד איבד את שפיותו והשלישי, שר החוץ הבריטי, שכח זה מכבר, ובכל זאת סטיינברג מצליח לתאר אותה באופן בהיר ומובן להפליא. אולם הקטעים המעניינים ביותר עוסקים דווקא בעולמו הפנימי של ביסמרק עצמו, מארג סבוך לבלי התיר של דיכאונות, רגשות עזים ומזימות כנגד כל הסובבים אותו. ביסמרק היה פוליטיקאי מבריק, מרושע, ציני וחסר מצפון, אך אדם שחי חיים צנועים ומעולם לא התעניין בעושר ומותרות. אחד האנשים החזקים באירופה ואולי בעולם, שייבב בלי סוף במכתביו האישיים על אומללותו, תחלואיו וחוסר האונים שלו מול הגורל. שוביניסט מושבע ושונא נשים, שגילה רכות בלתי נתפסת כמעט כלפי אחותו האהובה.

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

ואכן, הרגשות מלווים את הספר הזה לכל אורכו. רבים רואים את ביסמרק כפוליטיקאי על, קר ושקול, שרקם מזימות חובקות עולם. והוא היה כזה – אבל בכל פעם שמלכו לא העניק לו מספיק תשומת לב, המרה את פיו או דחה את אחת מתוכניותיו, ביסמרק נהג לפרוץ בבכי, להתפרץ על המלך, לזעוק שלא אוהבים ולא מעריכים אותו מספיק ולאיים להתפטר. לפעמים עשה זאת על זוטות של ממש: יש וסירב המלך לפטר שגריר שלא היה לרוחו של ביסמרק, דרש פיצויים קטנים מן הדרוש ממדינת אויב או סתם הרגיז את ראש הממשלה שלו. מלך פרוסיה וילהלם הראשון (מ-1871: קיסר גרמניה), נתקף – כל פעם מחדש – בחרדת נטישה. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלי ביסמרק, שהציל אותו מעימות הרסני עם הפרלמנט הפרוסי בשנות השישים המוקדמות, סייע לו לנצח שלוש מלחמות ואיחד עבורו את גרמניה. הדפוס תמיד חזר על עצמו: ראש הממשלה בכה והשתולל, המלך שלח לו מכתבים בלשון מתרפסת והתחנן שלא יתפטר – והוא נשאר. "קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק," הוא התלונן פעם לפי המסופר. על קברו ביקש ביסמרק שיכתבו רק שהיה נתין פרוסי ששירת בנאמנות את מלכו, והוא אכן עשה זאת מבחינות רבות. אולם בדרך השתלט על חייו האישיים של המלך ועשה כמיטב יכולתו לסכסך בינו לבין בנו, אשתו וכלתו. ואכן, המלחמות המלוכלכות בין ביסמרק למלכה (מ-1871: קיסרית) אוגוסטה ונסיכת הכתר ויקטוריה מספקות כמה מהאפיזודות העסיסיות ביותר בספר.

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

ובכל זאת, הד נוגה וטרגי עולה מסיפורו של האיש החזק הזה, הד שגורם לקורא להרהר בשבריריותו של הכוח. האיש שתמרן את כל אירופה על אצבעו הקטנה, שהכה את האימפריה האוסטרית ומוטט את האימפריה הצרפתית, ששיחק במדינות הגרמניות ככלי שחמט, כפף את הצבא הפרוסי הגאה לשליטתו ואף במלכו רדה – היה תלוי לחלוטין בחסדו של הכתר. ברגע שהתחלף הקיסר, ולכס עלה וילהלם השני שתיעב אותו – פג כל כוחו ברגע אחד. "קנצלר הברזל" פוטר ב-1890 והפך בן לילה משליט כל יכול לפנסיונר דחוי וממורמר. "פעמוני מקדש גיון מצלצלים," נאמר בשורות הפתיחה של אפוס יפני עתיק, "ומזכירים לנו שהכול בין חלוף. צבעם של פרחי הסאלה מעיד שבעלי הגאווה סופם לדעוך. גם בעלי הכוח נעלמים בסוף, נמוגים כחלום בליל אביב; מתפזרים כאבק ברוח." הקריירה של ביסמרק בהחלט מעלה בעיני רוחו של הקורא את השורות הללו.

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק - מלך פרוסיה וילהלם הראשון

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק – מלך פרוסיה וילהלם הראשון

ג'ונתן סטיינברג מספר את הסיפור – ועושה את זה בכישרון שאין כמותו – אבל הוא לא שומר על ריחוק מדעי. לעיתים, ההתערבויות שלו במהלך העלילה מפתיעות ומעוררות את הקורא. שלא כנהוג, הוא מרבה להשתמש במילה "אני". פעם אחת, כאשר הוא כותב על ניסיון כושל של ביסמרק ושניים מבכירי המדינה לתאם ביניהם פגישה דחופה, הוא מפטיר שטלפונים סלולריים באמת שינו את העולם לטובה. במקום אחר, הוא מצדיע ל"אומץ האזרחי" של שגריר פרוסיה בצרפת שהמרה את פיו של ביסמרק בניסיון כושל לשמור את השלום, או משווה בין החוקה הטרחנית והסבוכה של הבונד לשיעמום הבירוקרטי של מוסדות האיחוד האירופי בבריסל. ובכלל – ככל שממשיכים לקרוא עולה האימה שחש המחבר עצמו מהדמות שהוא מתאר. ביסמרק של סטיינברג הוא גאון, אבל גאון מרושע – דמון שצמח בקרב אנשים שלא חשדו בדבר, העלה אותם לגבהים של תהילה אבל אפף אותם ברוע. גופו היה חולה מחרדות אמיתיות ומדומות, נפשו היתה חולה משנאה לכל דבר שזז, מפרנויה ושגעון רדיפה. האיבה לביסמרק גורמת לסטיינברג, כפי שכתב אחד ממבקריו של הספר, להרבות בשבחי הסובבים אותו. פרוסיה של סטיינברג היא מדינה מלאה באנשים לא מושלמים אמנם, אבל טובים והגונים ביסודם, שתומרנו בידי הגאון הרשע ביסמרק. הקיסר וילהלם הראשון הוא "זקן חביב שבמקרה הפך למלך", הקיסרית אוגוסטה, אויבתו המושבעת של ביסמרק היא "אישה מרשימה וחכמה, ששנאה אותו בצדק", הרמטכ"ל פון מולטקה – עוד אויב של ביסמרק – הוא אדם "בעל הגינות מוסרית של ממש", ומנהיג האופוזיציה הקתולית, לודוויג וינהורסט הוא "גאון כעור וקטן קומה", פוליטיקאי "עם עקרונות" שיש לזכור אותו כדמות מופת אפילו בגרמניה של היום.

מחלוקת על מהות המלחמה - הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

מחלוקת על מהות המלחמה – הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

            וזה חבל, כי מרוב להיטות להצליף בביסמרק, אדם מניפולטיבי, חסר מצפון ואכזרי לכל הדעות – סטיינברג מתעלם מצדדיו החיוביים הרבים. ביסמרק לא היה רק אדם שחירחר שלוש מלחמות (ולזכותו של סטיינברג, הוא לא מתעלם מטיפשותם של הצרפתים שהכריזו מלחמה על פרוסיה ב-1871 ובכך שיחקו לידיו) – אלא גם פוליטיקאי שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה אירופית לאחר איחוד גרמניה ב-1871. הוא אחראי לא רק לעיוותים של הרייך השני, אלא גם להישגיו הניכרים בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה, לא רק לרדיפת הסוציאליסטים אלא גם לרשת הביטחון החברתית, הראשונה מסוגה בעולם, שהוענקה לפועלים. דוגמא מצויינת לעיוות הזה בספרו של סטיינברג, הוא תיאור העימות המפורסם בין ביסמרק לרמטכ"ל מולטקה בזמן המלחמה עם צרפת. סטיינברג מציג את ביסמרק ככובש אכזרי וחסר מצפון שרצה להפציץ את פריז עד דק – אבל הוא מתעלם מכך שביסמרק דווקא רצה דווקא לסיים את המלחמה במהירות בלי לכבוש את צרפת, הציע לאויב תנאי שלום מתונים להפליא ואפילו את אלזס-לוריין סיפח בחוסר רצון בולט. הרמטכ"ל מולטקה, לעומת זאת, רצה להתקדם לדרום צרפת כדי להשמיד את הצבא הצרפתי ככוח לוחם.

אבל זו לא הנקודה המעניינת ביותר. מאחורי הויכוח הזה עומדת מחלוקת מרתקת, שסטיינברג מתעלם ממנה לחלוטין, בנוגע לאופיה של המלחמה והקשר הרצוי בין הצבא לרשויות האזרחיות. שני הניצים, ביסמרק ומולטקה, האמינו כי הצבא כפוף לזרוע הפוליטית, ומטרתה של המלחמה היא להשיג שלום טוב מבחינה דיפלומטית. אולם מולטקה חשב כי תפקידם של הפוליטיקאים האזרחיים הוא רק לקבוע את מטרת המלחמה. כל עוד המלחמה מתנהלת, אל להם להתערב ב"עבודה המקצועית" של הצבא. ביסמרק, לעומתו, הבין כי גם למהלכים אופרטיביים שמתרחשים במהלך המלחמה יש חשיבות פוליטית. אם, למשל, היה מולטקה פולש לדרום צרפת, אולי היתה מתחסלת האפשרות לשתף פעולה עם הרפובליקה הצרפתית בעתיד. ביסמרק, למעשה, גילה הבנה עמוקה יותר לקשר בין צבא, מלחמה ופוליטיקה והכיר בסכנה של השתוללות צבאית – מורשת חשובה מאד אפילו בימינו.

בית הכנסת באורניינבורג - ביסמרק נכח בטקס הכנסת ספר התורה. בתמונה: בית הכנסת נשרף בליל הבדולח על ידי הנאצים - כאן בתמונה הוא בגירסתו המשוחזרת

בית הכנסת באורניינבורג – ביסמרק נכח בטקס הכנסת ספר התורה. בית הכנסת נשרף בליל הבדולח על ידי הנאצים – כאן בתמונה הוא בגירסתו המשוחזרת

            הדיון ביהודים, נושא מרכזי במיוחד בספרו של סטיינברג, הוא בעייתי לא פחות. בעיניו של המחבר, ביסמרק היה אנטישמי שמעולם לא היסס להביע את עמדותיו האנטי-יהודיות. הוא לא בלם את התנועה האנטישמית בעשור הראשון והשני לקיומו של הרייך, ובכך אפשר את התפתחות המוטציה שהצמיחה בסופו של דבר את היטלר, המשטר הנאצי והשואה. זו גישה בעייתית במיוחד, בעיקר בגין החוכמה בדיעבד שבה. במקום להסתכל קדימה מתקופתו של ביסמרק, סטיינברג מתבונן מאושוויץ אחורה. נכון – ביסמרק לא בלם את התנועה האנטישמית בשנות השבעים ותמרן את האנטישמים נגד הליברלים והיהודים, בדיוק כפי שתמרן כוחות ומפלגות רבות אינספור אחת נגד השנייה. אין ספק שהחזיק בדיעות קדומות רבות על היהודים, וחלקן היו נחשבות כיום לאנטישמיות במפגיע. אבל לא הוא, ולא אף אחד אחר בתקופה, לא צפה ולא היה יכול לצפות את היטלר או את אושוויץ. לעומת זאת, סטיינברג מבליע ומציין אך בקצרה, או לא מציין כלל, את תרומתו האדירה של ביסמרק לעם היהודי. הוא הרי היה הפוליטיקאי שעמד מאחורי האמנציפציה (שוויון הזכויות) ליהודים בפרוסיה ובאימפריה הגרמנית כולה. משטרו לא סבל פוגרומים ואלימות כנגד יהודים, ומערכת המשפט התייחסה באפס סובלנות לעלילות דם. ביסמרק אף התערב אישית, ובאמצעות שליחים, למען יהודים נרדפים ברומניה. אם הוא היה אנטישמי, סביר להניח שלא היה שותק מול התנועה האנטישמית בגרמניה אלא תומך בה בגלוי. הוא לא עשה זאת, ואף ביקר בחנוכת בית הכנסת בברלין ביחד עם שרי הממשלה וראשי הצבא – צעד גלוי של תמיכה בקהילה היהודית. אם ביסמרק רדף מיעוט כלשהו בגרמניה, לא היו אלו היהודים אלא דווקא הקתולים – שנואי נפשו האמיתיים.

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק - המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק – המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

            בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בספרו של סטיינברג היא מתיחת קו ישר בין העבר להווה, כאילו הכל היה חייב להתרחש, ובכן… כפי שהתרחש בסופו של דבר. בהתאם לתזה הידועה של "דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" (Sonderweg), טוען סטיינברג כי ביסמרק הותיר לעם הגרמני מורשת מזיקה של ציות עיוור לשלטון, וזו אחראית לכל הרעות החולות שהתפתחו בגרמניה מאז, מהעריצות ועד לאנטישמיות האלימה. וזה מוזר – כי סטיינברג הוא דווקא היסטוריון שמדגיש את הגורם האישי, המקרי, את כוחו של מנהיג בודד כמו ביסמרק לעצב את העולם שסביבו. במקרה אחד הוא כותב, למשל, שאם ביסמרק היה מת באחד מהדו קרבות שניהל בצעירותו, ההיסטוריה היתה שונה. אבל אם ביסמרק השפיע כל כך על סביבתו, מדוע רק הוא אחראי לאסונות שפקדו את גרמניה? מדוע אי אפשר לייחס השפעה דומה לראשי הממשלה והצבא שבאו אחריו, לקיסר וילהלם השני, למשל, או לנשיא הינדנבורג? האם באמת כולם בגרמניה, מלבד ביסמרק, היו בובות שתומרנו או יריבים חסרי אונים של קנצלר הברזל?

קל לדבר על מורשת ה"צייתנות העיוורת" של ביסמרק ולמתוח קו ישיר להיטלר, אבל אם כך – מדוע גרמנים רבים כל כך, משמאל ומימין, מרדו כנגד השלטון בזמן רפובליקת ויימאר? מדוע הפכו הסוציאל-דמוקרטים, אויביו המושבעים של קנצלר הברזל, למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט שנים ספורות לאחר תום כהונתו? האם אי אפשר לטעון, למשל, שדווקא חולשת משטרו של ביסמרק, העובדה (שגם סטיינברג מודה בה) שלא הצליח לבנות מוסדות מדינה חזקים של ממש, הפילה את גרמניה לזרועותיהם של מהפכנים ועריצים משמאל ומימין? האמת היא, שאם ההיסטוריה היתה משתנה בשל מקרה כזה או אחר, אם למשל היטלר היה נורה במהלך הפוטש של בית הבירה ב-1923 (וזה היה מאד קרוב לכך) היה אפשר להסביר כל תרחיש אחר, כל משטר אחר שהיה צומח בגרמניה, כתוצאה הכרחית של שלטון ביסמרק. בחינה כנה יותר של ההיסטוריה חייבת להוביל למסקנה שכל רגע בעבר רווי באפשרויות, באינסוף צמתי דרכים, בהשפעת גורמים רבים וביניהם המקרה העיוור. אפשר לטעון שאלמנטים מסויימים בשלטונו של ביסמרק הגדילו את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת, שחולשות מבניות מסוימות שיצר הפכו את המדינה לחשופה יותר לסכנות כאלו ואחרות. בחינה כזאת היתה הופכת את הביוגרפיה של ביסמרק לתרגיל היסטורי מעניין באמת. סטיינברג, למרות שכתב את אחד הספרים הטובים, הקריאים והמומלצים ביותר בנושא, פספס את האפשרות הזאת, וזה חבל, אפילו חבל מאד.

"לכודים": ספר מתח כראי לחולי הישראלי

רוני דונביץ', לכודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008

בימים אלה, כאשר אני מתמרן נואשות בין הכנת מערכי שיעור לסטודנטים שלי ופיענוח ספרים ביפנית עתיקה עבור הדוקטורט, אי אפשר בלי רגעים של התרעננות. לפיכך, ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בקריאה של מותחן הטרור "לכודים" מאת רוני דונביץ'. הספר היה מוכר לי עוד מ-2008, כאשר הפרק הראשון שלו פורסם חינם אין כסף בידיעות אחרונות. מאז, תמיד רציתי לדעת מה ההמשך- ואף פעם לא היה לי זמן. עד היום. התוצאה? חדשות טובות, וחדשות רעות.

החדשות הטובות הן, שספר שאני מצליח לסיים בשעתיים וחצי חייב להיות מעניין, מעניין מאד. החדשות הרעות הן, שהקריאה דיכאה אותי. לא בגלל הסוף של "לכודים" (ולא, אין כאן ספויילרים), אלא בגלל האווירה שלו. כהיסטוריון, האמנתי תמיד שכל ספר, גם ובמיוחד רומן, הוא ראי לחברה שבה הוא נכתב. ובראי של "לכודים" משתקפות פנים לא נעימות. לחברה הישראלית, מיותר לומר, פנים רבות. ספר יחיד אינו יכול לשקף אותה במלוא מורכבותה. גם לא עשרה ספרים, או מאה. אולם ב"לכודים" משתקף פן מסויים, מטריד של החברה שלנו: פן נרקסיסטי, פרנואידי וחשדני- של חברה כוחנית המשקצת את כל העולם, ובטוחה שעליה לסמוך על כוחה שלה בלבד. מחלת "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".

אל תטעו: לא מדובר ביצירת מופת, אבל כספר מתח, "לכודים" עושה את העבודה. הסיפור נפתח בדרמה בטיסה ממילאנו לתל אביב. הדיילת ויקטוריה מגלה שכל נוסעי מחלקת העסקים מתים. כאשר, לחרדתה, היא פותחת את תא הטייס- מתגלה האסון במלוא חומרתו- גם הטייסים עברו מן העולם. מכאן נפתחת דרמה מסחררת, עוצרת נשימה, בכיכובו של ראש אגף מבצעים במוסד, אלכס ברטל, בתו האמיצה דניאלה, מומחה הטיסה האנטיפת רן טוקטלי שכאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, ראש השירות החשאי האיטלקי, פילגשו היפיפייה ועוזרו האנטישמי, וכמובן- איך לא- שורה ארוכה של נבלים וטרוריסטים שכולם (ניחשתם נכון) מוסלמים.

הסיפור מרתק, הכתיבה מצויינת. קצב הסטקטו של דונביץ' מותח את הקורא עד קצות העצבים. הכוונה שלי היתה לקרוא פרק ולהמשיך במחקר שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר בלי לדעת מה קורה בסוף. ואני לא אקלקל לכם את ההנאה עם ספויילרים. הבעיה שלי היא לא עם הכתיבה, אלא עם הנחות היסוד מאחורי העלילה. בניגוד לכריכה האחורית, שמבטיחה לנו דמויות אנושיות ומורכבות- דונביץ' מרכיב מערך פלקטי עם ארבע צלעות: הטרוריסטים המוסלמים, הגויים הנוצרים, הישראלים האמיצים, ובשוליים- החרדים המגעילים. מעניין להסתכל בכל אחת מהצלעות האלה, כדי לפענח את מערך החשיבה שמאחורי העלילה של "לכודים".

המוסלמים בספר יצוקים כולם בדמותו של השטן- עד האחרון שבהם. הם מקללים, עיניהם השחורות רושפות משנאה, עורם השחום בוהק ומזוודותיהם עמוסות בחומרי נפץ בעוד הם מתכננים פיגועי טרור מתוחכמים תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה. הם מלאים ברגשות אינסופיים של שנאה ונקמה. אין להם יכולת לאהוב באמת שום דבר חי. באחת הסצינות המצמררות בספר, מתואר כיצד טרוריסט מוסלמי שובר את המפרקת של כלבה שליקקה את ידו שנייה קודם לכן. כולם, כמובן, אנשי אל קאעדה ולא משנה מה זהותם הלאומית- ערבים, אפריקאים, פקיסטנים או בוסנים. אין הבדלים אמיתיים ביניהם. מֶכָּה מתוארת כ"כור השנאה" של האיסלאם. במקרה מסויים, מתאר הכותב מעשה טבח שנעשה במוסלמים כסיבה לרגשות הנקם שלהם, אולם הנקמה היא כל כך כוללת ושטנית, עד שהסיבה מוסיפה רק קצף על ביזיון. הגרועים ביותר הם, כמובן, המוסלמים המשכילים והמתוחכמים, אבל בנוגע לכך אני לא רוצה להרחיב כדי לא לגלוש לספויילרים.

הנוצרים המופיעים בספר, רובם ככולם איטלקים, אינם מוצגים באור שטני כמו המוסלמים- אולם העלילה רוויה באיבה קשה כלפיהם. הם מתעבים את ישראל, אנטישמים בגלוי או בסתר, מאשימים את היהודים בטרור המוסלמי ואדישים למוות של ישראלים. "אתם תמיד חכמים יותר, תמיד צודקים, גזענים, מתנשאים", אומר בזעם אנצו, עוזרו האנטישמי של ראש שירות הביון האיטלקי, בעודו מביט בשוויון נפש על ישראלים שטסים אל מותם, "אתם מתאכזרים לאחרים, אבל מרחמים על עצמכם. בכל פעם שמוטחת בכם ביקורת, אתם מנפנפים בשואה. כמו ילד קטן שדורש מכולם שיתעסקו רק בו. ולמה בדיוק? מה במיוחד בכם? אתם עשירים במכרות זהב ויהלומים"? מה שמעניין את האיטלקים, כמובן, זה רק כסף. אה, וגם "החיים הטובים". "אם לא הייתם מתיישבים למוסלמים בתוך הנחיר ומפלאים כל הזמן שהם מתעטשים," ממשיך אנצו, "אמריקה לא היתה צריכה לבוא לעזרתכם והיתה מסייעת לאיסלאם. אל קאעדה לא היתה קמה, והתאומים לא היו נופלים. כשתפסיקו להאמין שאתם עם נבחר, וכל השטויות הגזעניות האלה, ותבינו שאתם עוד עם ככל העמים, אולי תוכלו להפסיק להיות האאוטסיידר הפרובלמטי. אתם לא מבינים ששונאים אתכם כבר אלפיים שנה?" בקיצור- נאום ניאו נאצי טיפוסי. ואכן, אלכס, גיבור "המוסד" הישראלי, אומר לאנצו שהיה צריך להיוולד בתקופתם של היטלר ומוסוליני.

לא כל ה"גויים" בספר אנטישמיים באופן כה גלוי, אך כולם אדישים למצוקתם של הישראלים. הם גם מתוארים באור מגוחך. ביאנקה, פילגשו היפה של ראש שירות הביון האיטלקי היא "סרט פורנו מהלך", קליפה ריקה של ניתוחים פלסטיים שאין מאחוריה דבר. הכומר שלכוד עם הישראלים במטוס הוא שבר כלי מגוחך שלא עושה דבר חוץ מלמלמל תפילות. חיילי היחידה האיטלקית המיוחדת ללוחמה בטרור הם בריונים אלימים וחמומי מוח.

הישראלים החילונים, לעומת זאת, הם תמונת מראה של הגויים. משכילים או בורים, מתוחכמים או מחוספסים, כולם פעילים, אכפתיים, אמיצים ואנושיים. חלקם גיבורים מושלמים, כמו אלכס ברטל,  הצבר האידיאלי, רב המרגלים העשוי ללא חת, ובתו דניאלה. אחדים מהם גסים ואנטיפתים, כמו מומחה הטיסה המוזר רן טוקטלי, אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתגייס לעזור בעת צרה. גליה, סוכנת המוסד, היא יפיפייה אמיתית, בחורה שמבט אחד בה "יגלה שהיא אוצר", לעומת ביאנקה האיטלקיה המזוייפת על פניה המאופרות והמנותחות. אמנם, במטוס יש כמה ערסים בהמיים, "מאלו שגונבים ברזים ומגבות", שצריך לרסן אותם מעת לעת, אבל אפילו חלקם מתגלים בסופו של דבר כנשמות טובות. גם הישראלים הפשוטים, כמו "שמעון האינסטלטור" הם אנשי כבוד מחוספסים אך טובי לב.

תמונת מראה נוספת לגיבור הצבר, הישראלי, הם החרדים. המטוס שורץ בהם. הם מתפללים, עיניהם רושפות, הזקנים שלהם מדובללים והם מלאי שנאה לכל מי שאינו כמותם. הם מבלים את הטיסה בניסיון להפריע לגיבורי המוסד המנסים להציל אותם, מאיימים בחרם על חברת התעופה, ופרימיטיבים מספיק להאמין שהמטוס "מקולל" בגלל שצליינים נוצרים מתפללים בו. "כופרים!" "גויים!" הם צועקים, ומנסים לעשות שפטים בצליינים הפתטיים והאומללים שמסביבם. כמובן שהם לא מסייעים למאמצי החילוץ, אלא רק מהווים נטל- תדמית טיפוסית של החרדי בחברה הישראלית, החילונית.

הישראליות המתגלה ב"לכודים", בסופו של דבר, היא מדכאת ומפחידה: נרקסיסיטית, מרוכזת בעצמה, אגוצנטרית וחוששת מהעולם כולו. למרבה הזוועה, המחבר אינו מבין עד כמה הגישה שלו עצמו ל"גויים" דומה לזו של "החרדים" שהוא מתאר בבוז כה רב, ועד כמה תפיסת העולם שלו מאשרת את הנאום האנטישמי שהוא שם בפיו של ה"חזיר" (כך במקור!) האנטישמי אנצו.

אם תפיסת העולם הזאת היתה מתבטאת רק בספרי מתח כמו "לכודים"- לא הייתי דואג. מיותר לומר שהיא נפוצה מאד בחברה שלנו, וקיימת בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובדעת הקהל. הגטואיות החדשה- של הישראלי הנרדף, הרואה אנטישמיות בכל פינה וסבור ש"העולם כולו נגדנו"- ובו בזמן מתפאר בכוחניות צבאית שהיא, ורק היא, הפתרון לכל הבעיות. זה שילוב נפיץ, קטלני. הקורבנות הכוחנית ממכרת, מסממת, ונוטה להתפשט במהירות, בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. וזה עלול להסתיים רע.

%d בלוגרים אהבו את זה: