ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושצ'נקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." אבל כשמישהו אומר "הבעיה היהודית", "הבעיה הגרמנית" או ה"בעיה הערבית", למה הוא מתכוון למעשה? בספר מרתק, בוחנת החוקרת הולי קייס מתי ובאיזו צורה התחילו להגדיר קבוצות של בני אדם כ"בעיות" הזקוקות לפתרון, וכיצד הגיע ההיגיון הזה, רציונלי ושוחר טוב בבסיסו, לשיאו המחריד בפיתרון הסופי של היטלר.

"כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך."

ג'.ר.ר. טולקין, ההוביט (תרגום הטייסים)

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושנקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." המשפט הזה, שללא ספק נאמר בכוונה טובה, העלה קונוטציות שיש לתת עליהן את הדעת. כמו ברכת ה"בוקר טוב" מ"ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין לעיל, אפשר להבין אותו במספר דרכים. יושצ'נקו, מן הסתם, התכוון לכך שהיהודים האוקראינים הם אזרחים ככל האזרחים ולא "בעיה" שיש לדון בה. מנהיג אנטישמי או נאצי היה יכול לומר את אותו הדבר, ולהתכוון לסילוק היהודים בכדי להיפטר מעונשה של "בעייתם". מסיבה זו, לא מקובל היום להשתמש בביטוי "הבעיה היהודית", שנודף ממנו ריח חזק של אנטישמיות. אבל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, הביטוי היה נפוץ להפליא, גם אצל היהודים ולא רק אצל מבקשי רעתם. תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הציע דרכים לפתרון ה"בעיה היהודית", אותה ראה כמפתח לפתרון בעיותיה של אירופה כולה, וכמותו גם הוגים יהודים לא ציונים.

ואכן, אם נערום את הספרים שנכתבו על ה"בעיה היהודית" זה על זה, נקבל ספרייה עמוסה ומאובקת של עשרות אלפי כרכים שתוכל למלא כיכר עירונית עצומה מקצה לקצה. מסיבה זו, החוקרת הולי קייס החליטה שלא לכתוב עוד ספר על ה-Jewish Question, ובמקום זאת להסתכל על הנושא כולו מזווית מקורית ומעניינת. אם מתבוננים היטב בפוליטיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היא טוענת, נוכל לשים לב שה"בעיה היהודית" בשום אופן לא היתה הבעיה היחידה. למעשה, כמעט כל נושא פוליטי, בעיקר כזה שנגע לשטחים שנויים במחלוקת, אימפריות מתפרקות או קבוצות מיעוט שנויות במחלוקת, הוגדר כ"The X Question". לצד הבעיה היהודית היו גם  "הבעיה הצוענית", "הבעיה המזרחית" (גורל שטחי האימפריה העותמאנית המתפרקת), "בעיית הנשים", "בעיית המתכת היקרה", "הבעיה ההודית", "הבעיה הבלקנית" ואין ספור ניסוחים משוכפלים מסוג זה. קייס החליטה לא להתעסק באחת הבעיות הללו באופן פרטני, אלא דווקא בניסוח. מה גרם לסופרים, עיתונאים ופוליטיקאים באינספור מדינות מערביות להתייחס כמעט לכל מחלוקת פוליטית, קבוצה לא אהודה, שטחים שגורלם לא היה ברור ואפילו משבר רפואי בניסוח של "בעיה"? כאן כדאי לשים לב, שהמילה האנגלית הרלוונטית היא Question. כמו מקבילתה הגרמנית Frage, אפשר לתרגם Question לעברית גם כ"בעיה" וגם כ"שאלה". לכן, כשאנחנו אומרים The Jewish Question אנחנו מתייחסים ל"שאלה" שיש לברר, ובו בזמן ל"בעיה שיש לפתור", בין אם בפיתרון זמני ובין אם בפיתרון סופי.

כבלשית היסטורית, הולי קייס מתחקה אחרי המקור של המושג הבעייתי. לפני המאה ה-18, היא אומרת, מי שהתייחס למשהו כ"בעיה" או "שאלה" בדרך כלל לא הניח שיש פתרון בנמצא. המונח היה בעיקר בשימוש תיאולוגי, והתייחס לסוגיות כמו "שאלת טובו של האל", שאפשר לדון בהן לנצח בלי להגיע לפתרון ברור. השימוש ב"בעיה" לתיאור סוגיות פוליטיות הגיע, היא טוענת, מהתרבות הפרלמנטרית של האימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-18, צבר הפרלמנט הבריטי כוח הולך וגובר מול המלך. זה כבר לא היה יכול להתנהג באופן שרירותי, אלא חוייב להסביר לחברי הפרלמנט באופן רציונלי את הצעדים שנקט בהם. כשנתקלה הממלכה הבריטית במשבר, ביקשו חברי הפרלמנט דו"ח מפורט על העובדות, דנו בהן בכובד ראש על כל צדדיהן, ואז ניסו להגיע להחלטה שתוביל בתקווה לפתרון רציונלי, מהיר ויעיל. בסוף המאה ה-18 נתקל הפרלמנט הבריטי בשפע של "בעיות" כאלו, מאזורים מורדים בהודו ועד "הבעיה האמריקאית", שהחמירה עד כדי כך שהובילה להתנתקות הקולוניות הסוררות מהאימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-19, הניסוח הפרלמנטרי של "בעיה" שדנים בה ופותרים אותה באמצעות החלטה נדד מאולמות ווסטמינסטר לתרבות האינטלקטואלית של אירופה כולה, בין היתר דרך קונגרס וינה שדן בבעיות המרובות שמלחמות נפוליאון הותירו אחריהן. מכאן ואילך, צצו בעיתונות האירופיות אינספור בעיות שכאלו. "הבעיה האירית" המשיכה, למשל, לייסר את אנגליה לאורך המאה כולה, ואיתה גם "הבעיה הגרמנית" (כלומר, השאלה מי יצליח לאחד את גרמניה ובאלו תנאים), "הבעיה המזרחית" של שטחי האימפריה העותומנית וכמובן, הבעיה היהודית.

בפרקים השונים של ספרה, מעלה קייס טיעונים שונים ביחס ל"בעיות". ראשית כל, בעיקר במאה ה-19, הדיון בבעיות נטה להיות קשור לשאלות של אמנספיציה ושחרור. ה"בעיה האירית", למשל, עסקה במידת האוטונומיה והעצמאות שתינתן לאירלנד מהדיכוי הבריטי, וכך גם בעייתם של העמים הנוצריים שנאנקים תחת עול השיעבוד העותמאני. אפילו הבעיה הגרמנית והבעיה היהודית נתפסו, לרוב, כבעיות של שחרור עמים משועבדים: איחוד גרמני נקי מפיאודליזם, ואמנסיפציה יהודית שתגאל את העם מאפלייה, פוגרומים ודיכוי. שנית, "בעיה" הניחה במקרים רבים פתרון לאומי – אירלנד עצמאית, גרמניה שתשלוט בגורלה ותהפוך למעצמה מרכז אירופית, או עם יהודי משוחרר במדינה משלו, בהתאם לחזון הציוני של הרצל וממשיכיו.

שלישית, ברגע שהסתבר שה"בעיות" לא ניתנות לפתרון קל ופשוט, אלו שהעלו אותן שוב ושוב נכנסו להלך רוח מסוכן. ברגע שהפתרון הקל שחזו הלך והתרחק מהם, הם נטו להעלות את ההימור, לצרף בעיות שונות זו לזו, ולהגדיר אותן כגורליות, כאילו ששלום אירופה, או העולם כולו, תלוי בהן. אמנם חלק מהבעיות "נפתרו", אבל במקרה כזה, תמיד צצו אחרות, או שהשאלה הוגדרה מחדש. למשל, גם לאחר שגרמניה אוחדה, בעית "הייעוד הגרמני" במרכז אירופה טרם נפתרה. העם הגרמני אמנם חי במדינה משלו, אבל היא קטנה מאד, ואין לו מרחב מחייה שיבטיח את קיומו בעתיד. כל עוד לא תיפתר שאלת מרחב המחייה, הרי שקיומה של גרמניה עומד בסכנה והבעיה שלה לא באמת נפתרה. הייאוש מפתרון הבעיות הסבוכות הקשורות זו בזו, ביחד עם החשיבות העצומה שייוחסה להן, הובילה – בקרב רבים מדי – להלך רוח אלים ורצחני. אמנם, מעלי הבעיות הניחו שפתרונן יוביל לשלום נצחי, אבל גם שפתרון כזה מצריך בוודאות גבוהה מלחמה אפוקליפטית. אם אי אפשר להתיר את הקשר הגורדי, אולי כדאי פשוט לחתוך אותו בחרב. במובן זה, ה"פיתרון הסופי" של היטלר, השמדת היהודים כולם, לקח את ההיגיון של "עידן הבעיות" עד לקצה. היטלר הניח שהבעיה היהודית גורלית, קשורה באופן הדוק לבעיות קיומיות אחרות של גרמניה ואירופה, ולא ניתן להשיג את יתר מטרותיו בלי לפתור אותה. לשיטת הנאצים, הזמן לפתרונות חלקיים שלא הואילו במאומה חלף עבר לו. יש להגיע ל"פתרון סופי". וברגע שהשתכנעו שגירוש מוחלט מכל שטחי שלטונם אינו ריאלי מסיבות שונות, הם בחרו לקחת את היגיון עידן הבעיות עד לקצו המחריד ו"לפתור" את הבעיה של מיעוט על ידי השמדתו המוחלטת. כך, היגיון שהתחיל באופן רציונלי לחלוטין, כדרך פרלמנטרית לפתור סוגיות באופן הגיוני, הסתיים בטירוף של ארובות אושוויץ וטרבלינקה. קייס מסכמת את ספרה במילים הבאות:

השאיפה [לפתור בעיות באופן שיבטל את הסתירות ביניהן] היתה נוקבת. אבל היו גם עולם אמיתי, אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים… הנעליים הגדולות להפליא שהתיימרו לפתור את הסתירות המציקות על ימין ועל שמאל, נחתו לעיתים קרובות מדי, ולפעמים בעוצמה קטלנית, על ראשיהם של מצבורי הבעיות הגדולים והסבוכים ביותר: בני אדם.

כאן, אנחנו חוזרים במעגל לדבריו של ויקטור יושצ'נקו, נשיא אוקראינה לשעבר, בתחילת הפוסט. ברגע שאתה הופך קבוצה מוגדרת של בני אדם ל"בעיה", אתה עלול לסמן מדעת או שלא מדעת פתרון אלים וקטלני. הגדרת השאלה, במקרים רבות מדי, מבשרת כבר את התשובה. אולם אנחנו חיים בעולם אמיתי, שאכן מלא בבעיות שיש לדון בהן ולפתור אותן, ורבות מהן אכן נוגעות לאנשים אמיתיים. המסקנה, אולי, היא שיש להגדיר בעיות באופן חלקי, מתוחם ומוגבל ככל האפשר, ואף פעם לא לקשור אותן למהות של קבוצות. לא לדבר למשל על "הבעיה הערבית" (מושג שמשתמשים בו בדרך כלל חסידי טרנספר למיניהם), אלא על "בעית הפשע המאורגן במגזר הערבי" או על "בעיית הפיתוח של היישובים הערביים". וכמובן – להבין שבעולם האמיתי כל פתרון יהיה מעצם טבעו זמני וחלקי. השאיפה לפתרונות מוחלטים וסופיים, כאלו שמניחים מאבק אפוקליפטי שאחריו הבעיה לא תתקיים יותר, היא החריקה הראשונה של שערי הגיהנום הנפתחים לרווחה.

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות. 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

מאוקראינה עד רמאללה – הסופות בנגב

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

הרא"יה קוק – מי משלם את המחיר?

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

אוטו פון ביסמרק – קנצלר הברזל, הוא אחד האישים המפורסמים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, הודה כי הוא אחת הדמויות הנערצות עליו. מאחד גרמניה, נביא הדם והברזל, האיש שהעניק אמנציפציה ליהודי גרמניה ופתח בשלוש מלחמות בזק עקובות מדם נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. מי הוא היה, למעשה? ג'ונתן סטיינברג, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לפתור את החידה ולשרטט את דמותו המרתקת של ביסמרק בביוגרפיה חדשה ופרובוקטיבית. בין טרקלינים אפופי עשן, שדות קרב שטופים בדם, כלבים נושכים ואינטריגות של חדרי מיטות, נמתחת העלילה מנבכי הפוליטיקה הגבוהה ועד לעמקי נפשו של המדינאי. אולם האם בדרך שוכח סטיינברג את הדבר החשוב ביותר?

Jonathan Steinberg, Bismarck – A Life (Oxford: Oxford University Press, 2011)

בראשית שנות החמישים של המאה התשע עשרה הזדמן אציל פרוסי מובטל לעיר הגדולה פרנקפורט. באותה תקופה, גרמניה עודה היתה מחולקת לנסיכויות, בישופויות וממלכות שונות ומשונות, שעמדו בצלן של ממלכת פרוסיה וקיסרות הבסבורג האוסטרית, שתי המעצמות של העולם דובר הגרמנית. הנסיכויות היו מאוחדות במבנה פדרלי רופף, הבּוּנְד (ליגה), שהפרלמנט שלו, מוסד שייצג נסיכים – לא עמים – ישב בפרנקפורט. האציל מברלין, גוֹלְץ, פקד כנהוג את ביתו של שגריר מדינתו בליגה, אדם ששמו היה ידוע באותה תקופה אך ורק לאנשים שהיו מצויים בעולם הדיפלומטי. הדיון בין השניים, ככל הנראה, היה סוער ולא נעים. בסיומו, יצא גוֹלְץ בסערת רגשות מהבית ושעט לעבר שער הגן. כלבו של השגריר, שחש שמשהו אינו כשורה, נבח באיום לעבר האורח המתרחק. "היי, גולץ!" קרא השגריר, אוטו פון ביסמרק, בעודו משרבב את ראשו מחלון הבית. "אל תנשוך את הכלב שלי!"

            אוטו פון ביסמרק – באותה תקופה רק שגריר בדרג בינוני-גבוה, הוא אדם ששמו מוכר כמעט לכל שמתעניין בהיסטוריה של גרמניה, אירופה ואולי גם העולם כולו. קנצלר הברזל, האדם שניווט את מדינתו בשלוש מלחמות עטורות ניצחון ועקובות מדם בדרך לאיחוד גרמניה תחת הקיסרות הפרוסית, הוא סמל לדברים רבים ושונים – מעין ראי שמבקרים רבים רואים בו את כל מה שאהוב ושנוא עליהם. מי היה האיש הזה, אוטו פון ביסמרק? מדינאי מתון ושקול שניהל מלחמות קצרות וזהירות ושמר שלא לדרדר את אירופה לעימות דמים כולל, או עריץ צמא דמים שהאמין כי בעיות ניתן לפתור רק באמצעות "ברזל ודם"? האם גרמניה הידרדרה לשתי מלחמות עולם רק משום שסטתה מדרכו הטובה, כפי שטוענים מעריציו, או שבמשטרו יצר חביות אבק שריפה של עריצות, לאומנות וציות עיוור שהובילו את גרמניה לחורבן? ביסמרק היה גם אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אדם בעל תיאבון בלתי מוגבל כמעט לאוכל ועישון, שתרם לאנושות את אחת ההמצאות המיותרות יותר בתולדותיה- מתקן המאפשר לעשן כמה סיגרים בעת ובעונה אחת. ביוגרפים – כך מסתבר – פשוט אינם מסוגלים להסכים על אופיו של המנהיג הזה, דרכו ומורשתו.

            ג'ונתן סטיינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לעשות זאת באמצעות ספר ארוך ומרתק שקשה להניח אותו מהידיים, Bismarck – A Life. מאחורי השם חסר ההשראה מסתתר סיפור דרמטי של שמונה מאות עמודים כמעט, שלוקח את הקורא במסע ברחבי ההיסטוריה האירופית, הגרמנית והפרוסית של המאה התשע עשרה – טרקליני אצילים מהודרים וחדרי טבק אפופים בעשן, לחישות דיפלומטיות במסדרונות ושדות קרב שטופים בדם, מאבקים בין שושלות, נסיכים ומעצמות ואינטריגות משפחתיות של חדרי מיטות. הוא עוקב אחרי הקריירה של אוטו פון ביסמרק, ממוצאו הצנוע כיונקר (אציל) פרוסי חסר חשיבות, עד לקריירה המזהירה שלו בשירות הדיפלומטי ותקופתו הסוערת כראש ממשלת פרוסיה שנמשכה שלושים שנה כמעט. בעיני סטיינברג, ביסמרק היה גאון בלתי רגיל, אדם שסובב את פרוסיה, גרמניה ולפעמים גם את היבשת כולה על אצבעו הקטנה, אחד האנשים המרשימים ביותר באירופה של המאה התשע עשרה.

סטיינברג מזנק באופן וירטואוזי בין תיאורים של הפוליטיקה הסבוכה של אירופה לעמקי אישיותו של המדינאי. על מלחמת פרוסיה-דנמרק, ויכוח שושלתי סבוך ובלתי אפשרי שלכל המעורבים הרבים בו קראו פרדריק או כריסטיאן, נאמר כי רק שלושה אנשים הבינו אותה – אחד מת, אחד איבד את שפיותו והשלישי, שר החוץ הבריטי, שכח זה מכבר, ובכל זאת סטיינברג מצליח לתאר אותה באופן בהיר ומובן להפליא. אולם הקטעים המעניינים ביותר עוסקים דווקא בעולמו הפנימי של ביסמרק עצמו, מארג סבוך לבלי התיר של דיכאונות, רגשות עזים ומזימות כנגד כל הסובבים אותו. ביסמרק היה פוליטיקאי מבריק, מרושע, ציני וחסר מצפון, אך אדם שחי חיים צנועים ומעולם לא התעניין בעושר ומותרות. אחד האנשים החזקים באירופה ואולי בעולם, שייבב בלי סוף במכתביו האישיים על אומללותו, תחלואיו וחוסר האונים שלו מול הגורל. שוביניסט מושבע ושונא נשים, שגילה רכות בלתי נתפסת כמעט כלפי אחותו האהובה.

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

ואכן, הרגשות מלווים את הספר הזה לכל אורכו. רבים רואים את ביסמרק כפוליטיקאי על, קר ושקול, שרקם מזימות חובקות עולם. והוא היה כזה – אבל בכל פעם שמלכו לא העניק לו מספיק תשומת לב, המרה את פיו או דחה את אחת מתוכניותיו, ביסמרק נהג לפרוץ בבכי, להתפרץ על המלך, לזעוק שלא אוהבים ולא מעריכים אותו מספיק ולאיים להתפטר. לפעמים עשה זאת על זוטות של ממש: יש וסירב המלך לפטר שגריר שלא היה לרוחו של ביסמרק, דרש פיצויים קטנים מן הדרוש ממדינת אויב או סתם הרגיז את ראש הממשלה שלו. מלך פרוסיה וילהלם הראשון (מ-1871: קיסר גרמניה), נתקף – כל פעם מחדש – בחרדת נטישה. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלי ביסמרק, שהציל אותו מעימות הרסני עם הפרלמנט הפרוסי בשנות השישים המוקדמות, סייע לו לנצח שלוש מלחמות ואיחד עבורו את גרמניה. הדפוס תמיד חזר על עצמו: ראש הממשלה בכה והשתולל, המלך שלח לו מכתבים בלשון מתרפסת והתחנן שלא יתפטר – והוא נשאר. "קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק," הוא התלונן פעם לפי המסופר. על קברו ביקש ביסמרק שיכתבו רק שהיה נתין פרוסי ששירת בנאמנות את מלכו, והוא אכן עשה זאת מבחינות רבות. אולם בדרך השתלט על חייו האישיים של המלך ועשה כמיטב יכולתו לסכסך בינו לבין בנו, אשתו וכלתו. ואכן, המלחמות המלוכלכות בין ביסמרק למלכה (מ-1871: קיסרית) אוגוסטה ונסיכת הכתר ויקטוריה מספקות כמה מהאפיזודות העסיסיות ביותר בספר.

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

ובכל זאת, הד נוגה וטרגי עולה מסיפורו של האיש החזק הזה, הד שגורם לקורא להרהר בשבריריותו של הכוח. האיש שתמרן את כל אירופה על אצבעו הקטנה, שהכה את האימפריה האוסטרית ומוטט את האימפריה הצרפתית, ששיחק במדינות הגרמניות ככלי שחמט, כפף את הצבא הפרוסי הגאה לשליטתו ואף במלכו רדה – היה תלוי לחלוטין בחסדו של הכתר. ברגע שהתחלף הקיסר, ולכס עלה וילהלם השני שתיעב אותו – פג כל כוחו ברגע אחד. "קנצלר הברזל" פוטר ב-1890 והפך בן לילה משליט כל יכול לפנסיונר דחוי וממורמר. "פעמוני מקדש גיון מצלצלים," נאמר בשורות הפתיחה של אפוס יפני עתיק, "ומזכירים לנו שהכול בין חלוף. צבעם של פרחי הסאלה מעיד שבעלי הגאווה סופם לדעוך. גם בעלי הכוח נעלמים בסוף, נמוגים כחלום בליל אביב; מתפזרים כאבק ברוח." הקריירה של ביסמרק בהחלט מעלה בעיני רוחו של הקורא את השורות הללו.

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק – מלך פרוסיה וילהלם הראשון

ג'ונתן סטיינברג מספר את הסיפור – ועושה את זה בכישרון שאין כמותו – אבל הוא לא שומר על ריחוק מדעי. לעיתים, ההתערבויות שלו במהלך העלילה מפתיעות ומעוררות את הקורא. שלא כנהוג, הוא מרבה להשתמש במילה "אני". פעם אחת, כאשר הוא כותב על ניסיון כושל של ביסמרק ושניים מבכירי המדינה לתאם ביניהם פגישה דחופה, הוא מפטיר שטלפונים סלולריים באמת שינו את העולם לטובה. במקום אחר, הוא מצדיע ל"אומץ האזרחי" של שגריר פרוסיה בצרפת שהמרה את פיו של ביסמרק בניסיון כושל לשמור את השלום, או משווה בין החוקה הטרחנית והסבוכה של הבונד לשיעמום הבירוקרטי של מוסדות האיחוד האירופי בבריסל. ובכלל – ככל שממשיכים לקרוא עולה האימה שחש המחבר עצמו מהדמות שהוא מתאר. ביסמרק של סטיינברג הוא גאון, אבל גאון מרושע – דמון שצמח בקרב אנשים שלא חשדו בדבר, העלה אותם לגבהים של תהילה אבל אפף אותם ברוע. גופו היה חולה מחרדות אמיתיות ומדומות, נפשו היתה חולה משנאה לכל דבר שזז, מפרנויה ושגעון רדיפה. האיבה לביסמרק גורמת לסטיינברג, כפי שכתב אחד ממבקריו של הספר, להרבות בשבחי הסובבים אותו. פרוסיה של סטיינברג היא מדינה מלאה באנשים לא מושלמים אמנם, אבל טובים והגונים ביסודם, שתומרנו בידי הגאון הרשע ביסמרק. הקיסר וילהלם הראשון הוא "זקן חביב שבמקרה הפך למלך", הקיסרית אוגוסטה, אויבתו המושבעת של ביסמרק היא "אישה מרשימה וחכמה, ששנאה אותו בצדק", הרמטכ"ל פון מולטקה – עוד אויב של ביסמרק – הוא אדם "בעל הגינות מוסרית של ממש", ומנהיג האופוזיציה הקתולית, לודוויג וינהורסט הוא "גאון כעור וקטן קומה", פוליטיקאי "עם עקרונות" שיש לזכור אותו כדמות מופת אפילו בגרמניה של היום.

מחלוקת על מהות המלחמה – הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

            וזה חבל, כי מרוב להיטות להצליף בביסמרק, אדם מניפולטיבי, חסר מצפון ואכזרי לכל הדעות – סטיינברג מתעלם מצדדיו החיוביים הרבים. ביסמרק לא היה רק אדם שחירחר שלוש מלחמות (ולזכותו של סטיינברג, הוא לא מתעלם מטיפשותם של הצרפתים שהכריזו מלחמה על פרוסיה ב-1871 ובכך שיחקו לידיו) – אלא גם פוליטיקאי שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה אירופית לאחר איחוד גרמניה ב-1871. הוא אחראי לא רק לעיוותים של הרייך השני, אלא גם להישגיו הניכרים בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה, לא רק לרדיפת הסוציאליסטים אלא גם לרשת הביטחון החברתית, הראשונה מסוגה בעולם, שהוענקה לפועלים. דוגמא מצויינת לעיוות הזה בספרו של סטיינברג, הוא תיאור העימות המפורסם בין ביסמרק לרמטכ"ל מולטקה בזמן המלחמה עם צרפת. סטיינברג מציג את ביסמרק ככובש אכזרי וחסר מצפון שרצה להפציץ את פריז עד דק – אבל הוא מתעלם מכך שביסמרק דווקא רצה דווקא לסיים את המלחמה במהירות בלי לכבוש את צרפת, הציע לאויב תנאי שלום מתונים להפליא ואפילו את אלזס-לוריין סיפח בחוסר רצון בולט. הרמטכ"ל מולטקה, לעומת זאת, רצה להתקדם לדרום צרפת כדי להשמיד את הצבא הצרפתי ככוח לוחם.

אבל זו לא הנקודה המעניינת ביותר. מאחורי הויכוח הזה עומדת מחלוקת מרתקת, שסטיינברג מתעלם ממנה לחלוטין, בנוגע לאופיה של המלחמה והקשר הרצוי בין הצבא לרשויות האזרחיות. שני הניצים, ביסמרק ומולטקה, האמינו כי הצבא כפוף לזרוע הפוליטית, ומטרתה של המלחמה היא להשיג שלום טוב מבחינה דיפלומטית. אולם מולטקה חשב כי תפקידם של הפוליטיקאים האזרחיים הוא רק לקבוע את מטרת המלחמה. כל עוד המלחמה מתנהלת, אל להם להתערב ב"עבודה המקצועית" של הצבא. ביסמרק, לעומתו, הבין כי גם למהלכים אופרטיביים שמתרחשים במהלך המלחמה יש חשיבות פוליטית. אם, למשל, היה מולטקה פולש לדרום צרפת, אולי היתה מתחסלת האפשרות לשתף פעולה עם הרפובליקה הצרפתית בעתיד. ביסמרק, למעשה, גילה הבנה עמוקה יותר לקשר בין צבא, מלחמה ופוליטיקה והכיר בסכנה של השתוללות צבאית – מורשת חשובה מאד אפילו בימינו.

            הדיון ביהודים, נושא מרכזי במיוחד בספרו של סטיינברג, הוא בעייתי לא פחות. בעיניו של המחבר, ביסמרק היה אנטישמי שמעולם לא היסס להביע את עמדותיו האנטי-יהודיות. הוא לא בלם את התנועה האנטישמית בעשור הראשון והשני לקיומו של הרייך, ובכך אפשר את התפתחות המוטציה שהצמיחה בסופו של דבר את היטלר, המשטר הנאצי והשואה. זו גישה בעייתית במיוחד, בעיקר בגין החוכמה בדיעבד שבה. במקום להסתכל קדימה מתקופתו של ביסמרק, סטיינברג מתבונן מאושוויץ אחורה. נכון – ביסמרק לא בלם את התנועה האנטישמית בשנות השבעים ותמרן את האנטישמים נגד הליברלים והיהודים, בדיוק כפי שתמרן כוחות ומפלגות רבות אינספור אחת נגד השנייה. אין ספק שהחזיק בדיעות קדומות רבות על היהודים, וחלקן היו נחשבות כיום לאנטישמיות במפגיע. אבל לא הוא, ולא אף אחד אחר בתקופה, לא צפה ולא היה יכול לצפות את היטלר או את אושוויץ. לעומת זאת, סטיינברג מבליע ומציין אך בקצרה, או לא מציין כלל, את תרומתו האדירה של ביסמרק לעם היהודי. הוא הרי היה הפוליטיקאי שעמד מאחורי האמנציפציה (שוויון הזכויות) ליהודים בפרוסיה ובאימפריה הגרמנית כולה. משטרו לא סבל פוגרומים ואלימות כנגד יהודים, ומערכת המשפט התייחסה באפס סובלנות לעלילות דם. ביסמרק אף התערב אישית, ובאמצעות שליחים, למען יהודים נרדפים ברומניה. אם הוא היה אנטישמי, סביר להניח שלא היה שותק מול התנועה האנטישמית בגרמניה אלא תומך בה בגלוי. הוא לא עשה זאת, ואף ביקר בחנוכת בית הכנסת בברלין ביחד עם שרי הממשלה וראשי הצבא – צעד גלוי של תמיכה בקהילה היהודית. אם ביסמרק רדף מיעוט כלשהו בגרמניה, לא היו אלו היהודים אלא דווקא הקתולים – שנואי נפשו האמיתיים.

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק – המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

            בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בספרו של סטיינברג היא מתיחת קו ישר בין העבר להווה, כאילו הכל היה חייב להתרחש, ובכן… כפי שהתרחש בסופו של דבר. בהתאם לתזה הידועה של "דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" (Sonderweg), טוען סטיינברג כי ביסמרק הותיר לעם הגרמני מורשת מזיקה של ציות עיוור לשלטון, וזו אחראית לכל הרעות החולות שהתפתחו בגרמניה מאז, מהעריצות ועד לאנטישמיות האלימה. וזה מוזר – כי סטיינברג הוא דווקא היסטוריון שמדגיש את הגורם האישי, המקרי, את כוחו של מנהיג בודד כמו ביסמרק לעצב את העולם שסביבו. במקרה אחד הוא כותב, למשל, שאם ביסמרק היה מת באחד מהדו קרבות שניהל בצעירותו, ההיסטוריה היתה שונה. אבל אם ביסמרק השפיע כל כך על סביבתו, מדוע רק הוא אחראי לאסונות שפקדו את גרמניה? מדוע אי אפשר לייחס השפעה דומה לראשי הממשלה והצבא שבאו אחריו, לקיסר וילהלם השני, למשל, או לנשיא הינדנבורג? האם באמת כולם בגרמניה, מלבד ביסמרק, היו בובות שתומרנו או יריבים חסרי אונים של קנצלר הברזל?

קל לדבר על מורשת ה"צייתנות העיוורת" של ביסמרק ולמתוח קו ישיר להיטלר, אבל אם כך – מדוע גרמנים רבים כל כך, משמאל ומימין, מרדו כנגד השלטון בזמן רפובליקת ויימאר? מדוע הפכו הסוציאל-דמוקרטים, אויביו המושבעים של קנצלר הברזל, למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט שנים ספורות לאחר תום כהונתו? האם אי אפשר לטעון, למשל, שדווקא חולשת משטרו של ביסמרק, העובדה (שגם סטיינברג מודה בה) שלא הצליח לבנות מוסדות מדינה חזקים של ממש, הפילה את גרמניה לזרועותיהם של מהפכנים ועריצים משמאל ומימין? האמת היא, שאם ההיסטוריה היתה משתנה בשל מקרה כזה או אחר, אם למשל היטלר היה נורה במהלך הפוטש של בית הבירה ב-1923 (וזה היה מאד קרוב לכך) היה אפשר להסביר כל תרחיש אחר, כל משטר אחר שהיה צומח בגרמניה, כתוצאה הכרחית של שלטון ביסמרק. בחינה כנה יותר של ההיסטוריה חייבת להוביל למסקנה שכל רגע בעבר רווי באפשרויות, באינסוף צמתי דרכים, בהשפעת גורמים רבים וביניהם המקרה העיוור. אפשר לטעון שאלמנטים מסויימים בשלטונו של ביסמרק הגדילו את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת, שחולשות מבניות מסוימות שיצר הפכו את המדינה לחשופה יותר לסכנות כאלו ואחרות. בחינה כזאת היתה הופכת את הביוגרפיה של ביסמרק לתרגיל היסטורי מעניין באמת. סטיינברג, למרות שכתב את אחד הספרים הטובים, הקריאים והמומלצים ביותר בנושא, פספס את האפשרות הזאת, וזה חבל, אפילו חבל מאד.