ארכיון הבלוג

הסרטים המצויירים של גרמניה הנאצית: טור אורח מאת רז גרינברג

האם יפתיע אתכם לדעת שאחד הסרטים האהובים על גבלס, שר התעמולה הנאצי, היה "שלגיה ושבעת הגמדים", אבל סרט זה בכל זאת לא הוקרן בגרמניה של היטלר? בטור אורח לינשוף, כותב ד"ר רז גרינברג על הסרטים המצויירים ברייך השלישי, ועל סיבות העומק לכשלונה של האנימציה הנאצית.

"חינוך למוות": סרט תעמולה אנטי-נאצי בהפקת אולפני וולט דיסני (1943) – תמונה לשימוש חופשי

אנימציה תחת צלב הקרס  (Animation under the Swastika), ספרם של האנימטור רולף גיזן וחוקר האנימציה ג'.פ. שטורם, עוסק בסרטי האנימציה שהופקו בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, מעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. אך הפרק המרתק ביותר בספר כלל אינו עוסק בהפקת אנימציה גרמנית, אלא דווקא במפגש של גרמניה הנאצית עם הפקת אנימציה אמריקאית: הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהופק באולפני דיסני בשנת 1937. החדשות אודות ההישג האמנותי המרשים בהפקת וולט דיסני, על אחת כמה וכמה כשזה התבסס על אגדת-עם גרמנית מפורסמת, הובילה לאקסטזה של ממש בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה, ולצד ההערצה הגדולה (והמתועדת) של גבלס והיטלר לסרטי האנימציה של האולפן, נראה היה שדרכו של הסרט לבתי הקולנוע בגרמניה כבר נסללה.

אלא שאז החלו להיערם קשיים שונים ומשונים. חברת RKO, שטיפלה בהפצה הבינלאומית של הסרט, סגרה את המשרד שלה בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון (מטעמי חוסר רווחיות), מה שאילץ את המפיצים לנהל את המשא ומתן מול נציגים במדינות שכנות. RKO גם דרשו מחיר גבוה בעבור זכויות ההפצה, אותו הם התעקשו לקבל בדולרים אמריקאים (יתרות מטבע החוץ בגרמניה הנאצית היו דלילות מאוד). העובדה ששתי חברות גרמניות שונות התחרו על הפצת הסרט בגרמניה גרמה לדרישות הכספיות הגבוהות מלכתחילה להאמיר.

ובינתיים, היחס כלפי הסרט השתנה בחדות, לפחות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. "הסרט לא יוקרן אצלנו, אבל ההפסד אינו גדול," סיכם אחד העיתונאים שצפה בהקרנה של "שלגיה ושבעת הגמדים" בפסטיבל הקולנוע בוונציה, תוך שהוא מציין כי למרות רגעים חזותיים מרשימים, דיסני נכשל בהבנת התרבות הגרמנית המפוארת ממנה צמחה האגדה עליה התבסס סרטו. באופן מוזר, עיתונאים גרמנים אחרים שהגיעו למסקנה דומה נתלו באילנות של מפיצי הסרט בבריטניה, שם הוחלט להגביל את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, אלא אם כן הצופים הצעירים מלווים במבוגר. העובדה שעיבוד ל-"שלגיה ושבעת הגמדים" עשוי שלא-להתאים לילדים, טענו אותם עיתונאים, מעיד על כך שדיסני לא היה צריך להתקרב לאגדה הידועה מלכתחילה. להקרנה של "פנטסיה" שנערכה כמה שנים לאחר מכן בציריך, העיתונות הנאצית כבר הגיעה עם סכינים שלופות: ביקורות שהתפרסמו בגרמניה בעקבות אותה הקרנה היו מלאות בגידופים כלפי דיסני ואיוריו המטופשים שמבזים את היצירות של גדולי מלחיני גרמניה.

למרות שמחברי הספר אינם מציינים זאת במפורש, מקריאה בו עולה כי התגובות האלה הגיעו "מלמטה" ללא הכוונה פוליטית כלשהי. למעשה, כאשר "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בוונציה, עדיין נעשו מאמצים ניכרים להסדיר את הפצת הסרט בגרמניה, ולמרות שניסיונות אלה כשלו, סרטי האנימציה הקצרים של אולפני דיסני הוקרנו באופן סדיר בבתי הקולנוע במדינה (אם כי במתכונת שנהיתה יותר ויותר מצומצמת) עד לכניסתה של ארה"ב למלחמה. במשרד התעמולה נעשו גם ניסיונות להפוך את וולט דיסני לנאצי מהשורה, מחיטוט באילן היוחסין שלו בניסיון לאתר שורשים גרמניים ועד מאמצים לאשש את השמועות (שמעולם לא אומתו, אגב – נקודה אותה מחברי הספר אינם טורחים להדגיש) לפיהן דיסני היה אנטישמי ותומך המפלגה הנאצית. את העוינות שגילו העיתונאים בגרמניה כלפי דיסני, שנים לפני שזו הפכה למדיניות נאצית רשמית, אפשר להסביר בעיקר כתגובת-נגד לעוינות שהלכה וגברה כלפי גרמניה הנאצית בהוליווד ובחלקים גדולים של ארה"ב עם התגברות הרדיפות האנטישמיות והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה.

אין ראיות שהיה אנטישמי – וולט דיסני. Credit: Boy Scouts of America, public domain

כך או כך, הכישלון להפיץ את "שלגיה ושבעת הגמדים" בגרמניה הנאצית בישר על היעלמותה ההדרגתית של האנימציה ההוליוודית ממסכי הקולנוע במדינה. כיצד מילאו אולפני האנימציה בגרמניה הנאצית את הוואקום הזה, בפרט בשנות המלחמה בהן סרטי אנימציה יכלו לספק הפוגה משעשעת לחיילים עייפים ואזרחים מבוהלים? מחברי הספר מודים כבר בתחילתו שהתשובה לשאלה הזו היא "לא בהצלחה יתרה": גרמניה אמנם נתנה לעולם שניים מהאנימטורים החשובים ביותר בהיסטוריה – אנימטורית הצלליות לוטה רייניגר ויוצר הסרטים המופשטים אוסקר פישינגר – אך רייניגר, מתנגדת חריפה לנאצים, סירבה להמשיך ליצור סרטים במהלך המלחמה, ופישינגר עזב את גרמניה לטובת עבודה באולפני דיסני בארה"ב עוד לפני שהמלחמה פרצה. אנימציה נותרה סעיף זניח בתעשיית הקולנוע הנאצית. לטענת גיזן ושטורם, הדבר נבע מאופיו הנוקשה של המשטר הנאצי, שפשוט לא אפשר להפקות אנימציה, אמנות שהיא אנרכיסטית וחתרנית במהותה, לפרוח. זהו הסבר מעניין, אבל הוא מתעלם ממקרים של פריחת האנימציה במשטרים טוטליטריים אחרים (ביפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וואקום דומה דווקא שימש כזרז להתפתחות מואצת של תעשיית האנימציה המקומית ובמידה רבה התניע את התהליך שהפך את המדינה למעצמת אנימציה עד ימינו אלה). זאת ועוד, מרבית הדוגמאות שנבחנות בספר מציעות הסבר רומנטי פחות – בדומה לכישלון ההפצה של "שלגיה ושבעת הגמדים", הכישלון לייסד תעשיית אנימציה בגרמניה הנאצית נבע ברובו משלומיאליות ניהולית.

כזה היה המקרה של Deutsche Zeichenfilm, אולפן אנימציה שהוקם בגרמניה בשנת 1941 כדי לספק חלופה להפקות האנימציה ההוליוודיות. מרבית עובדי האולפן, על פי מחברי הספר, לא היו תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית: חלקם ראו בעבודה באולפן הזדמנות להתחמק מגיוס ושליחה לחזית, אחרים היו בני זוג של נשים יהודיות שניצלו את עבודתם באולפן כדי להציל אותן ולכל אלה נוספו גם אנימטורים שגויסו לעבודה באולפן ממדינות כבושות ועסקו בזמנם הפנוי באיסוף מודיעין עבור המחתרות בארצותיהם. האנימטורים שמונו לפקח על ההפקות השונות באולפן נבחרו ללא קשר ליכולותיהם האמנותיות או הניהוליות, אלא בשל נאמנותם האידיאולוגית למפלגה הנאצית. שלא במפתיע, החיבור בינם לבין יתר עובדי האולפן לא הניב הצלחות מסחררות; עד סגירתו בשנת 1944, ולאחר שהושקעו בו תקציבי עתק, הופק באולפן רק סרט אחד קצר, שהיה סרט תעמולה סטנדרטי. יחד עם זאת, המחברים מדגישים ש- Deutsche Zeichenfilm. בפירוש לא היה מעוז שוקק של התנגדות לנאציזם: לאורך תקופת משמעותית במהלך שנות קיומו של האולפן, חלל העבודה שלו ניצב ממש מול הכניסה למחנה הריכוז דכאו, ועובדי האולפן התעלמו במכוון מהנעשה מול עיניהם.

מנגד, אולפן אנימציה קטן יותר שבראשו עמד האנימטור הנס פישרקוזן הצליח לייצר לאורך שנות המלחמה לא פחות משלושה סרטים קצרים באיכות גבוהה; פישרקוזן נחשב לאנימטור היחיד בגרמניה הנאצית שהשתווה מבחינת יכולותיו לאנימטורים באולפנים הגדולים שבארצות הברית. הסרטים אותם הוא הפיק ביחד עם הקריקטוריסט הורסט פון מולנדורף התקבלו בהתלהבות על ידי משרד התעמולה והשתלבו היטב בהקרנות בבתי-קולנוע מיוחדים שהוקמו במדינה במטרה להציג בעיקר יומני חדשות. משום מה, בכירי התעמולה של גרמניה לא הבחינו (ואולי, העדיפו להתעלם במכוון?) ממסרים חתרניים בוטים שניתן היה למצוא בסרטים של פישרקוזן ומולנדורף, במיוחד בסרטם הראשון מנגינה שחוקה (Verwitterte Melodie). אחת ההחמצות הכואבות בספר היא האזכור הכמעט-אגבי של אותה חתרנות, ללא ניסיון לחקור את השורשים המפתיעים שלה: פישרקוזן לא היה איש-שמאל רדיקלי, אלא במאי מחונן של פרסומות שלפני (ואחרי) המלחמה התמחה בעיקר בקידום מוצרי יוקרה ומותרות. החתרנות שבסרטיו נבעה, ככל הנראה, מהגעגועים לימי השפע הבורגניים והקוסמופוליטיים שקדמו למלחמה.

נימות ביקורתיות כלפי המשטר: הסרט "מנגינה שחוקה" (1943)

סרטיו של פישרקוזן הופקו עם הרבה מאוד עזרה מאנימטורים צ'כים, וזהו עוד היבט שמחברי הספר נוגעים בו  מבלי להעמיק – הגיוס של אנימטורים מרחבי מדינות אירופה לטובת תעשיית האנימציה הנאצית. גיוס כזה נבע בראש ובראשונה ממחסור בכוח-אדם מקצועי בתעשיית האנימציה הגרמנית בשנות המלחמה, אך עוד לפני שהמלחמה פרצה היה ברור כי מרבית האנימטורים בגרמניה נופלים בהרבה מבחינת כישוריהם בהשוואה לעמיתים ממדינות אירופאיות אחרות. ב-1937 הוציאו האחים הגרמנים פרדיננד והרמן דיאל, שהתמחו באנימציית-בובות, סרט באורך 53 דקות בשם "שבעת העורבים", שאמנם הציג איכויות טכניות מרשימות לתקופתו, אבל נחשב לטרחני במידה בלתי-נסבלת מבחינת תוכנו ונכשל קופתית. מוקדם יותר באותה שנה זכה לדיסלאס סטרביץ', אנימטור פולני-רוסי שגלה לצרפת בעקבות המהפכה הבולשביקית, להשלים את סרט הבובות שלו שעיבד את אגדות "ריינהארד השועל" הפופולאריות בזכות תמיכה כספית שהתקבלה מגרמניה. הסרט הפך להצלחה בבתי הקולנוע בגרמניה, ועל פי מחברי הספר, סטרביץ' תיאר באריכות יתרה בראיונות עד כמה הוא מעריץ את התרבות והאופי הגרמניים (מן הסתם הוא אמר את הדברים מבלי לדמיין את החורבן שתביא גרמניה על פולין, רוסיה וגם צרפת שנים ספורות לאחר מכן). האגדות על רייהאנרד שימשו גם חומר גלם לאחת ההפקות היותר מבחילות בתקופת המלחמה: בשנת 1943 הפיקה קבוצת אנימטורים הולנדים, שהסתייעה בתקציב גבוה אותו סיפקה ממשלת גרמניה, עיבוד אנימציה לגרסה אנטישמית של אותן אגדות. הסרט נגנז ולא הופץ בבתי הקולנוע, אך הוא נותר כתם מכוער בדברי ימי תעשיית האנימציה ההולנדית.

גרסתו של לדיסלאס סטרביץ' ל"אגדות ריינהארד השועל"

ספרם של גיזן ושטורם מלא בפרטי מידע מרתקים, אך למרבה הצער הם לא מצליחים לגבש אותם לתמונה כוללת מחד, או לרדת לעומק של כל אחד מהם מאידך. בשום מקום בספר אין ניסיון למקם את עבודת האולפנים השונים הנדונים בו על ציר-זמן שמדגים התפתחות כלשהי, ועבודתם של האולפנים השונים נדונה יותר בהקשר של יחסי עבודה ופחות בהקשר תוכן הסרטים עצמם. התוצאה היא שהחיבור בין אותו תוכן לאידיאולוגיה ואף למעשים של המשטר הנאצי כמעט ואינו נדון בספר: מפתיע לגלות, למשל, שלצד סרטי מיקי מאוס ודונלד דאק של אולפני דיסני, גם סרטי פופאיי ובטי בופ הוקרנו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובהצלחה יתרה, זאת למרות שהם הופקו על ידי האחים מקס ודייויד פליישר שהיו יהודים (כמו מרבית העובדים הבכירים באולפן שלהם).  יחס של גורמים ממשלתיים ותעמולתיים בגרמניה הנאצית כלפי הסרטים של האחים פליישר, אם היה כזה, אינו נדון בספר. כך גם במקרים הרבים של אנימטורים מארצות כבושות שגויסו לעבוד על סרטי אנימציה עבור האולפנים הגרמניים, מחברי הספר לא ממש טורחים לציין כיצד חשו אותם אנימטורים כלפי המלאכה אותה הם ביצעו. היחס לתכנים אנטישמיים בסרטי האנימציה הנדונים בספר הוא ברמת האזכור בלבד; זה צורם, במיוחד לאור ההקדמה בה מסביר גיזן שההשראה לכתיבת הספר הגיעה משיחה עם ארי פולמן, במאי סרט האנימציה הישראלי "ואלס עם באשיר" והרצון לנסות לעשות חשבון נפש בכל הנוגע למה שהתחולל בגרמניה הנאצית גם בתחום האנימציה. גם אם נניח להשוואה הנואלת שמתבצעת כאן בין מעשיה של גרמניה הנאצית למלחמת לבנון, ספרו של גיזן אינו חשבון נפש כזה. הוא לכל היותר דין-וחשבון יבשושי במיוחד.

ישנן בעיות נוספות עם Animation Under the Swastika, העיקרית שבהן היא רמת האנגלית הלא-מזהירה של המחברים (וכאשר הם נדרשים לתרגום מסמכים או תכתובות, מה שקורה הרבה מאוד בספר, היא מחפירה ממש). פרטי המידע המעניינים המופיעים בספר –  ויש לא מעט כאלה – נוטים ללכת לאיבוד תחת כל הבעיות האלה. יש לקוות שהיוזמה החלוצית של גיזן ושטורם תמריץ חוקרים אחרים להמשיך להתעמק בנושא, הפעם בצורה רצינית יותר.

האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." זה היה סופו של סיפור אפל ומרתק, שהתחיל בכבשני אושוויץ, עבר במזימות התנקשות, ריגול וטרור והסתיים בסמטאותיה של דמשק. סיפורו האמיתי של הפושע הנאצי אלויס ברונר נחשף רק לאחרונה עם גילויים של מסמכים חדשים ומפתיעים. חלק ראשון בסדרה, שמבוססת על הספר שאני כותב בימים אלו ממש.

אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס- צילום שנלקח בגניבה על ידי עיתונאי גרמני אלמוני, 1985. קרדיט: Bunte

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." כעבור מספר שנים מת בבדידות בתאו, ונקבר מתחת למצבה עם שם בדוי. זה היה סופו של אחד מהמרצחים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט במשך עשורים בסוריה של אסד. אלויס ברונר, עוזרו הקרוב של אייכמן ב"מחלקה לענייני יהודים" בגסטפו, היה שליח אישי לענייני רצח והשמדה. בכל מקום אליו הגיע – סלובקיה, יוון, צרפת – השאיר אחריו עשרות ומאות אלפי נרצחים. הוא פיתח שיטה מחוכמת, שהשתמשה בכספי הקהילה היהודית עצמה ובמערך מלשינים, כדי למנוע אפילו מילד יהודי אחד לברוח מהתנורים. לאחר שנמלט לסוריה, הצליח לשרוד שני נסיונות התנקשות של המוסד, עונש מוות שלא בפניו, ואינספור בקשות הסגרה של צרפת, גרמניה המערבית ומדינות אחרות. בסופו של דבר, הרודן הסורי חאפז אל-אסד העניש אותו, אבל מהסיבות הלא נכונות. עדויות שומריו של ברונר, שנלקחו בידי עיתונאי צרפתי ממחנות פליטים בירדן, ומסמכים חדשים שנחשפו על ידי סוכנויות ביון, חושפים טפח מחייו של פושע המלחמה הנמלט, שניהל קריירה של טרור, סחר נשק והדרכה בשיטות הגסטפו שנים רבות לאחר תום המלחמה. העדויות החדשות מבהירות, סוף סוף, גם מה בדיוק עורר עליו את זעמו של אסד והביא למותו האומלל.

כמו נאצים רבים אחרים, אלויס ברונר ירד למחתרת לאחר כניעת הרייך השלישי במאי 1945. המקרה העיוור סייע לו עד מאד. במשרד של אייכמן היה לבלר בשם אנטון ברונר, וכדי להבדיל בינו לבין אלויס, נהגו לקרוא להם "ברונר 1" ו"ברונר 2". אנטון נלכד ועמד לדין בבית משפטי אוסטרי-סובייטי, ופליטים יהודים זיהו אותו בטעות כאלויס. ברונר 2 הוצא להורג, ובכך נתן תעודת ביטוח מסויימת לברונר 1. שנים מאוחר יותר, אפילו ה-CIA לא הוציא מכלל אפשרות שאלויס ברונר סיים את חייו על הגרדום.  

אלויס ברונר בזמן המלחמה

בניגוד לרבים מחבריו, שברחו לאיטליה ולדרום אמריקה, או סתם "השתקמו" בגרמניה המערבית, החליט ברונר לברוח למזרח התיכון. מאוחר יותר, בראיון עיתונאי מ-1985, סיפר מעשייה אקזוטית על בריחתו. לפי דבריו, הוא ארגן קנוניה עם חבר, פקיד בממשל הכיבוש הגרמני בצרפת בשם גיאורג פישר, שהיה דומה לו במבנה פניו ובקומתו. באביב 1954, במהלך הקרנבל בבון, העמידו השניים פנים שהם מבושמים, נכנסו לאחת המספרות וסיפרו לבעל המקום שהם רוצים למתוח את נשותיהם על ידי "החלפת תספורות". אלויס ברונר קיבל את התספורת של גיאורג פישר, ולהיפך. לאחר מכן לקח ברונר את הדרכון של פישר ואת זהותו, וכך נמלט לאיטליה ואז לאלכסנדריה. הסיפור צבעוני, אבל ככל הנראה לא נכון. ממסמכים גרמניים עולה כי ברונר פשוט גנב את הדרכון של פישר, החליף את התמונה וברח. כשעגן באלכסנדריה, בוודאי הבין שהחבל החל להתהדק סביב צווארו. זמן קצר קודם לכן, בית משפט צרפתי הוציא כנגדו גזר דין מוות שלא בנוכחותו.

באותה תקופה שרצה מצרים יועצים גרמנים לרוב, חלקם הגדול עם עבר בוורמאכט, בס"ס או במוסדות מדעיים נאציים שונים. המשטר המלוכני, ולאחריו משטר הקצינים החופשיים של גמאל עבד אל נאצר, היו מעוניינים לבנות מחדש את הצבא והתעשייה המצרית לאחר התבוסה המשפילה של 1948. בחלק מחוגי האליטה של מצרים רווחה הערצה לנאצים ולהיטלר, לא רק בגלל אנטישמיות, אלא גם משום שאלו נלחמו בכובש הבריטי השנוא. למרות תבוסתם, נתפסו הוורמאכט והס"ס כארגונים צבאיים אדירים שיש ללמוד מהם. ותיקי הארגונים הללו מצאו שבגרמניה המשתקמת יש ביקוש מוגבל בלבד למרכולתם, ולכן רבים מהם שמחו לעבוד במצרים. השכר היה אמנם נמוך יחסית, אך התנאים הנלווים היו מפוארים, כולל דירות מרווחות וממוזגות, מנוי מפנק בקאנטרי-קאלב (מותרות של ממש באותה התקופה) וכניסה חופשית יחסית לחוגי האליטה. ארגוני הביון של גרמניה המערבית תמכו באותם יועצים, מפני שראו בהם חיל חלוץ של המערב במזרח התיכון ומחסום בפני התפשטות סובייטית. אפילו ישראל לא התרגשה יותר מדי באותה התקופה. "נו, עוד נאצי במצרים", אמר דיפלומט ישראלי לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניסה לעניין אותו בדו"ח על פושע מסויים שהגיע לארץ הנילוס. הגישה הישראלית לעניין תשתנה בקיצוניות מאוחר יותר, מסיבות שעוד נעמוד עליהן.

למרות ריבוי היועצים הגרמנים, ברונר לא מצא את מקומו במצרים. המשטר של נאצר היה זקוק לקצינים ולמדענים, לא למומחים לרצח עם. לברונר, איש הגסטפו לשעבר, לא היתה גישה למשטרה החשאית המצרית, ולכן לא מצא משרה כיועץ לביטחון פנים. אפילו מנהיג "מפלגת הרייך הסוציאלית", פלג ניאו-נאצי שנאסר בגרמניה המערבית וראשיו גלו למצרים, הבהיר לברונר שאינו רצוי בארגון שלו. בצר לו, פנה פושע המלחמה הנמלט למלאך השומר של המבוקשים הנאצים באשר הם, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. זה הבהיר לברונר שיש לו חברים בסוריה, והוא יכול לסדר לו ויזה, דירה ומקום עבודה.

המלאך השומר של המבוקשים הנאצים – חאג' אמין אל חוסייני סוקר חיילי ואפן ס"ס מוסלמים בזמן המלחמה

לכן, ככל הנראה בסוף שנת 1954, הפליג ברונר לביירות ומשם המשיך לדמשק. כאן, הפרטים על מעלליו סותרים ומעורפלים. בספרים מסויימים על הנאצים במזרח התיכון כתוב שניהל מחתרת ניאו-נאצית בינלאומית בהנהגתם של מרטין בורמן (שמת למעשה ב-1945) ואדולף אייכמן (שהתפרנס בדוחק כפועל בארגנטינה). טענה רצינית יותר גורסת כי ברונר עבד עבור שירות הביון המערב-גרמני (BND) כסוכן או כראש התחנה בדמשק. טענה זו מגובה בראיות נסיבתיות. ראשית כל, אנחנו יודעים שה-BND לא היסס להעסיק נאצים, כולל פושעים ידועים לשמצה, בעיקר במדינות זרות או תחנות הרחוקות מהמטה. שנית, ידוע לנו של-BND היה תיק של 581 עמודים על ברונר, שהושמד בשנות התשעים, כנראה בהוראה מגבוה. ההשמדה של התיק מעוררת חשדות כבדים שהיה למודיעין הגרמני משהו להסתיר.

אולם בסברה הזאת, שהפכה לסוג של קונצנזוס, יש מספר בעיות קשות. המסמכים של הקונסוליה המערב גרמנית בדמשק מראים כי ד"ר גיאורג פישר (שמו הבדוי של ברונר) פחד להתקרב אליה ונמנע מליצור עמה קשר, מלבד מכתבי הלשנה מגעילים על כמה מבני עמו שהתגוררו בעיר. הוא היה שנוא בקרב הדיפלומטים, ואף כי אין להוציא מכלל אפשרות שמסר מידע לגורמי BND כאלה ואחרים, קשה להאמין שנשא בתפקיד של ראש תחנה בלי שמישהו מהקונסוליה ידע על כך. למרות שהתיק של ברונר הושמד, התיקים של נאצים אחרים שחיו בסביבתו של ברונר, ודווקא כן עבדו עבור ה-BND, נחשפו באופן כמעט מלא. ככל הידוע לי, אין בהם אפילו בדל ראיה על העסקתו של ברונר כמרגל מערב-גרמני. אם כן, למה השמידו את התיק? חשוב לציין שדווקא האינדקס שלו שרד. נגיע לזה מאוחר יותר.

העבודה האמיתית של ברונר בדמשק היתה מטונפת למדי. הוא הצטרף לנאצים לשעבר, ביניהם פרנץ רדמאכר, המומחה לענייני יהודים של משרד החוץ ההיטלראי, וד"ר וילהלם בייסנר, מרגל ס"ד שרק תבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעה ממנו לקחת חלק בהשמדת יהודי ארץ ישראל. הכנופייה הזאת, שחברו אליה כל מיני גרמנים מפוקפקים שגרו במצרים ובסוריה, הקימה חברת קש בשם OTRACO (Orient Trading Company). במשך שנים רבות לא מצאו תיעוד רשמי לקיומה של החברה, והיו מומחים שאף הניחו שהיא מיתוס. אולם לצד זכרונות של מעורבים שנמסרו בדיעבד וכתבות עיתונאיות, הצלחתי למצוא בארכיון צרפתי רישום בזמן אמת על הקמתה. ביחד עם שרשרת של חברות קש גרמניות, רובן בהנהלת נאצים או ניאו נאצים, OTRACO ניהלה עסקים רווחיים של הברחת נשק ממדינות הגוש המזרחי למחתרת האלג'יראית, שהתקוממה באותה העת נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.

מרכז של ריגול, סחר נשק ומקום מקלט לפושעים נאצים – דמשק בשנות החמישים. קרדיט: Syrianhistory.com

לפני שנגיע למעלליו הסוערים יותר של ברונר, נותרת עדיין השאלה, מדוע השמיד ה-BND את התיק שלו. התשובה מוזרה ביותר, ואפשר להגיע אליה בדרכי עקיפין. בקרוב נפגוש במרגלים חובבים, מזימות בינלאומיות וראש סוכנות ביון אחד שעשה דברים מטופשים באופן קיצוני בכדי לשמור על מעמדו. הישארו עמנו לחלק השני של הסדרה.

השטן על המפתן: תעלומת שריפת הרייכסטאג

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

Burning fire flame on wooden house roof

Credit: Ia_64, depositphotos.com

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

השטן על המפתן - הרייכסטאג בוער

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

Reichstagsbrand

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

השטן על המפתן - משפט שריפת הרייכסטאג

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

השטן על המפתן - ספר פריץ טוביאס

ביטל את הראיות הפורנזיות בלי נימוקים משכנעים – ספרו של פריץ טוביאס

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מומזן הנס - ויקימדיה קומונס קרדיט A Savin

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן. קרדיט: A. Savin, Wikimedia Commons

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

Evans Richard credit James Franklin Gresham CC BY SA 4.0

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס. קרדיט: James Franklin Gresham, CC BY-SA 4.0

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

המשך הרשומה

המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

המשך הרשומה
%d בלוגרים אהבו את זה: