ארכיון הבלוג

הטרור והקבב: קולנוע והחורף המצרי

לפעמים, קומדיות הן שחורות יותר משנראה לעין, והמציאות הקודרת במצרים שלפני ואחרי האביב הערבי משתקפת, בין היתר, גם בסרטי הקולנוע. הפעם, נדבר על מדגם זעיר ולא מייצג, אך משעשע למדי. ינשוף ספרותי על הקשר בין טרור לקבבים עסיסיים ולוהטים, פרעונים כרסתנים ופירמידות נעלמות.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבור רבים בעולם הערבי, הטרור והקבב, סרטו של הקומיקאי עאדל אמאם מ-1992, מחזיק במעמד דומה לחגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה בישראל.  וכמו שאצלנו ביטויים כמו "יא ווראדי, איזה קציצות" או "רגע לפני שגולש, מורידים מהאש" הפכו לנכס צאן ברזל, כך גם יודעים מצרים רבים לצטט בעל פה משפטי מחץ ואפילו קטעים שלמים מהטרור והקבב (אל-אירהאב ואל-קבאב, בערבית הכותרת מתחרזת). בסרט, מגלם עאדל אימאם את דמותו של אחמד, אזרח מצרי מן השורה, עני, קשה ויום וצייתן, שמבקר במשרד הפנים על מנת להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב יותר. ברגע שהוא נכנס למתחם האימתני הידוע כ"מוגאמה", הוא עובר סיוט קפקאי בירוקרטי בלתי נגמר. המונים מזוגגי עיניים נעים הלוך ושוב במסדרנות ובגרמי המדרגות המפותלים, מחפשים משרדים, פקידים וטפסים שלעולם לא נמצאים במקום בו הם אמורים להיות. המשרד הרלוונטי לרישום ילדים לבתי ספר מאכלס פקיד אסלאמיסטי צבוע, שמתפלל בלי הרף כדי לא לתת שירות, פקידה שמקשקשת בטלפון בלי הפסקה ומקלפת אפונים, ופקיד שלישי שכל הזמן נמצא בשירותים. הגיבור המתוסכל תופס בסופו של דבר נשק ולוקח את פקידי המשרד כבני ערובה. בעוד האזרחים נמלטים מבניין המוגאמה, שר הפנים מגיע לאזור עם יחידות מחץ מיוחדות. בגלל אי הבנה קומית, הוא מסיק שחולייה חמושה ומסוכנת של טרוריסטים אסלאמיסטים השתלטה על הבניין ומתחיל לשאת ולתת עמם. אחמד, שמבין פתאום את הכוח שנפל בידיו, מעלה דרישות לשלטונות, והראשונה שבהן: לקבל עבורו ועבור חבורת עלובי החיים שהתקצבה מסביבו טסים מהבילים של קבב עסיסי. מדובר בדרישה אירונית, כי רוב העניים במצרים כמעט ולא יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר. בסופו של דבר, רגע לפני שהמשטרה פורצת לבניין, נמלטים אחמד וכנופייתו דרך הדלת הראשית. מכיוון ששר הפנים חושב שהם בני ערובה (הרי הטרוריסטים אמורים להיות אסלאמיסטים) הם מצליחים להיעלם ולהימלט מכל פגע.

חרף הסוף הטוב, הטרור והקבב הוא בסופו של דבר קומדיה מייאשת. הממסד הוא אטום וטיפש. האזרח החלש אמנם יכול לתחבל אותו ולצאת מהמפגש בשלום, אבל זה מקסימום ההישגים האפשרי. המרד המזויין נגד המשטר הוא זמני מטבעו, ומתבסס אך ורק על הטעייה. כמו האזרח המצרי הפשוט, הגיבור מצליח לשרוד בסוף היום, אבל לא להוביל למהפכה, לשנות את המערכת או אפילו לשפר אותה ברמה מקומית ומוגבלת. הילדים שלו, תודה ששאלתם, עדיין לא הצליחו לעבור בית ספר.

הייאוש בסרט החדש יותר, מלחמת העולם השלישית, הוא כפול ומכופל. אם גיבורי הטרור והקבב לא הצליחו אפילו לדמיין מהפכה, הרי שבמלחמת העולם השלישית האביב הערבי כבר התרחש ולא הוביל לשום שינוי, מלבד רטוריקה נלעגת ומנופחת. חמיס, גיבור הסרט (אחמד פהמי) הוא צעיר מצרי חסר פרוטה, שמסתבך ביחד עם אביו בעסקה כושלת של מכירת אסלות לאחד מבאי השוק. הוא מבריז משיעורים באוניברסיטה כדי לשחק כדורגל בתקווה להיות כוכב בנבחרת מצרים, אבל לא מצליח לתפקד אפילו במשחק שכונתי. כשהוא כן בועט, הכדור עף רחוק מדי, וחודר לחלון של בניין מפואר שעומד בסמוך. חמיס פורץ לבניין כדי לקחת את הכדור, ומוצא את עצמו במוזיאון שעווה מסתורי, עם דמויות מפורסמות מההיסטוריה של מצרים, המזרח התיכון, אסיה והעולם המערבי. בעודו מצטלם סלפי עם הפסלים, מכה האורלוגין חמש – ודמויות השעווה קמות לחיים ומתנפלות על האורח הלא קרוא.

MV5BZTZiMDhlNDAtZDk2Ni00MTk5LWE0ODYtNWNjOTNhZTAwOGI3XkEyXkFqcGdeQXVyNjUyODg2OTA@._V1_

הציניות בנוגע לעבר ולהווה המצרי ניכרת מיד כאשר חמיס עומד על טיבם של שוכני המוזיאון. תות אנך-אמון, "מלך המוזיאון" ונציגו המובהק של העבר הפרעוני המפואר, הוא רודן שמן ומפונק, שמשחק בצעצועים ומוציא פקודות הוצאה להורג במסגרת תפקידו "כמפקד העליון של הכוחות המזויינים". החיילים המצרים הגיבורים, צולחי התעלה, הם כלי שרת צייתנים בידי כל עריץ מזדמן. מוחמד עלי, מלכה המפורסם של מצרים במאה ה-19 ואבי המודרניזציה המצרית, מתפקד בעיקר כאתחתנא קומית. סלאח א-דין, משחרר ירושלים וסמל חשוב בלאומיות הערבית המודרנית, אמנם מרשים וכריזמטי, אבל נמס לשעווה מבעבעת מיד כשהשמש עולה. הספינקס האדיר, שומר קברי הפרעונים, הוא שוטר מושחת שמבקש שוחד של סיגריות מפושעים נמלטים. אלאדין, גיבור אגדות אלף לילה ולילה, הוא נוכל קטן, והג'יני מהמנורה הוא שמן מפונק וחסר תועלת. אום כולתום, הזמרת האגדית, מבדרת בשיריה את שוכני המוזיאון המחניק, שאין ממנו יציאה, אך לעולם לא אומרת מילה של טעם. אפילו התרבות האמריקאית, שמוצגת בדמותו של מיקי מאוס כרצף אינסופי של מסיבות הדוניסטיות, אינה מהווה אלטרנטיבה אמיתית. חמיס וחבריו נעים בין העליבות האמיתית של סימטאות העוני של קהיר, לבין עולם החלומות הפתטי של השעווה, מבוך שאין ממנו יציאה.

האלטרנטיבה היחידה לעולם השעווה המגוחך היא מגלומניה מרושעת. הואיידה, מנהלת המוזיאון לשעבר, משתמשת בספר כשפים עתיק כדי להחיות את הפסלים המרושעים יותר שנמצאים בו, רובם אויבים ידועים של העולם הערבי והאסלאם. למרבה ההפתעה, מקומה של ישראל דווקא נפקד – במוזיאון אין פסלים של מנחם בגין, דוד בן גוריון, גולדה מאיר או משה דיין. בעלי הברית של הואיידה הם אויבים ישנים יותר: הולאגו-חאן, השליט המונגולי הנורא שכבש את בגדאד וטבח את תושביה במאה ה-13, ריצ'רד לב הארי, גדול מנהיגי הצלבנים, נפוליאון בונפארט, השליט המערבי הראשון שכבש את מצרים, ואבו להב, אויבו המר של הנביא מוחמד. מעל כולם ניצב דווקא היטלר, שמתכנן להשתמש בהואיידה ובספר כדי לפתוח במלחמת עולם שלישית. בינתיים, הוא מסתפק בנסיונות מגושמים להשתלט על מצרים באמצעות "סחטנות תיירותית": העלמה הדרגתית של הפירמידות, האריות של גשרי הנילוס ואוצרות תרבות אחרים. הממסד המצרי אינו מצליח להבין שהוא ניצב מול איום של פסלי שעווה. גנרל מגוחך במשקפי שמש מנסה להרגיע את התיירים ולבקש מהם "לסמוך על כוחות הביטחון", בעוד מנחי טלוויזיה מלהגים על ה"קונספירציה הבינלאומית נגד מצרים" ואף שואלים "מה ישראל מרוויחה מכל הסיפור". חמיס, כישלון מוחלט בעצמו, נאלץ לבחור בין המגוחך לבין המרושע, בעוד התקווה לעתיד טוב יותר הולכת ונעלמת.

Third Would War

העבר כהשתקפות פתטית: דמויותיהם של מוחמד עלי ואום כולתום בסרט "מלחמת העולם השלישית"

חשובה במיוחד היא ההצגה הצינית של האביב הערבי בכל מהלך העלילה. הבמאי שם בפי הדמויות המגוחכות ביותר איזכורים הירואיים למהפכה, כולל נכונותם "למות כשהידים למען חירות המולדת", אבל שום דבר לא משתנה בפועל, ושום דבר לא נעשה. דרך הדמויות במוזיאון, אחמד אל-גנדי מפרק ביסודיות את כל מרכיבי החלום המצרי לדורותיו: התפארת הפרעונית, העוצמה הנצאריסטית, תהילתו של הצבא, צביעותם של אנשי הדת, התקווה שבהתמערבות ובמהפכה ליברלית, אפילו עולם הפלאים שמיוצג על ידי אלאדין והג'יני, כולם חלומות שווא מגוחכים ומתעתעים. מעניין כמה מהצופים בסרט בבתי הקולנוע ובבתים הפרטיים ברחבי מצרים ראו בסרטו של אל-גנדי, למרבה הייאוש, את עולמם שלהם.

הדרך לצנעא: כיצד ניצחו השיעים בתימן

מלחמת האזרחים בתימן היא אחד המאבקים הזנוחים, האלימים והסבוכים ביותר במזרח התיכון של ימינו. לצד הקונפליקט בסוריה, היא שינתה את מאזן הכוחות בין סונים ושיעים והחריפה את היחסים בין סעודיה ואיראן, שהגיעו לכדי פיצוץ בימים האחרונים. אולם מאחורי המלחמה ישנה תעלומה: כיצד הצליחו החות'ים, לוחמי המחתרת השיעית ובני החסות של איראן, להשתלט על הבירה צנעא בקלות שכזאת? סאפא אל-קרמאן, יוצרת תימניה צעירה, ראיינה עשרות עדים והשיגה מסמכים סודיים של ממשלת תימן. בסרטה התעודי, "הדרך לצנעא", היא מגיעה למסקנה מטרידה: ממשלת תימן עצמה פתחה את השער לחות'ים, והובילה לתבוסתה שלה. מדוע? מה היתה טעותו המכריעה של המצביא התימני, גנרל אל-קושייבי, ומה אפשר ללמוד מכך על השינוי באופי המלחמה המודרנית? ינשוף צבאי-אסטרטגי במבט ראשון לטרגדיה התימנית.

&MaxW=640&imageVersion=default&AR-150118787

הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האימרה המפורסמת הזאת תקפה באותה מידה גם למדינות אחרות. היסטוריונים לא מעטים חושבים, למשל, שגרמניה הידרדרה למלחמת העולם הראשונה, ויפן למלחמת העולם השנייה, משיקולים פוליטיים פנימיים. במקרים הללו, לפחות, קובעי המדיניות האמינו שהם משרתים את טובת המדינה, בטחונה ויציבותה. אך במקרים מסויימים, שיקולים פוליטיים פנימיים מהסוג הקטנוני ביותר מובילים ממשלות בנתיב של עיוורון ואבדון להרס עצמי מוחלט. סרט תחקיר מרתק של רשת אל-ג'זירה, מאת היוצרת התימניה הצעירה סאפא א-קרמאן (גילוי נאות: ידידה של הכותב), מראה כיצד פעלה הדינמיקה ההרסנית הזאת במלחמת האזרחים בתימן. קרמאן, שראיינה עשרות עדים בצבא ובממשלה התימנית ושמה את ידה על מסמכים סודיים ביותר, טוענת שהממשלות של עלי עבדאללה סלאח ויורשו, עבד ראבו מנסור אל-האדי, סייעו למורדים החות'ים לפלס את דרכם לבירה, צנעא, על ידי כך שנפטרו מהמושל והגנרל שבלמו אותם. היא משרטטת סיפור מבהיל של קטנוניות, נקמנות, חיסולי חשבונות קטנים, ובעיקר, התאבדות קולקטיבית של שלטון שהחליט לעקור את עיניו שלו רק כדי להכניס סנוקרת ליריביו.

סאפא אל-קרמאן וצוותה - מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

סאפא אל-קרמאן וצוותה – מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

בשנת 2011, הגיע האביב הערבי לתימן. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ניסה לדכא בכוח את ההפגנות שפרצו בבירה, אולם התמיכה של אחדים ממפקדי צבאו במורדים לא הותירו לו ברירה אלא לפרוש. לסאלח הממורמר, שפרש מהשלטון בחרי אף, נותרו עוד תומכים רבים במנגנון הממשלתי. אלו היו עוד קשורים אליו בקשרים עמוקים של פטרונאז', ובקושי הסתירו את כוונתם לחתור תחת הממשל החדש של סגנו, יריבו ויורשו, עבד ראבו מנסור האדי. כמו בלוב, סוריה ועיראק, נפילת שלטון סאלח לא הובילה ליציבות בתימן, אלא פירקה אותה לגורמים: שבטים חמושים, יחידות צבא, מיליציות סלאפיות ויחידות ג'יהאדיסטיות המזוהות עם אל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP), נלחמו זה בזה במלחמת פסיפס מורכבת ומסובכת. המחתרת החות'ית (או בשמה הרשמי, חיילי האלוהים) היתה אחת הכוחות האלו. המנהיג שלה, עבד אל-מאלכ אל-חות'י, ניצל את המרמור של השבטים השיעיים בצפון תימן כדי לבנות לעצמו בסיס כוח חמוש. הוא ואנשיו, שנתמכו בידי איראן, השכילו להשתמש בטקטיקה מעורבת נבונה, שילוב של פעילות חמושה, טרור והפגנות ענק, כדי להרחיב את שטחי שלטונם. בספטמבר 2014 הם הצליחו להשתלט על צנעא, ולזרוק את הנשיא האדי וממשלתו אל מחוץ למדינה. ערב הסעודית, שסירבה לראות קליינט איראני יושב על גבולה הדרומי, התערבה בלחימה והתחילה להפציץ, דבר שסיבך עוד יותר את המצב במדינה האומללה.

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-הות'י

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-חות'י

השאלה שעומדת בבסיס סרטה של סאפא אל-קרמאן הוא כיצד הצליחו החות'ים להשתלט על העיר עמראן, הנחשבת כשער לבירת תימן צנעא וממוקמת 53 קילומטרים מצפון-מערב לה. בעיר הזאת ישבה יחידה חזקה יחסית של צבא תימן, החטיבה המשוריינת מס' 310 בפיקודו של גנרל חמיד אל-קושייבי. קושייבי, יליד העיר עמראן ובן לשבט חאשד העוצמתי, היה מושרש במקום ונהנה מתמיכה של השבטים המקומיים, ולפיכך הצליח לבלום ביעילות את ההתקדמות החות'ית בגזרה שלו.

גנרל חמיד אל-קושייבי

גנרל חמיד אל-קושייבי

כדי להתמודד עם כוחו העדיף של גנרל אל-קושייבי, החות'ים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. במקום לתקוף את עמראן ישירות, הן שלחו לתוכה אזרחים לא חמושים ממחוז סעדא שהחלו להפגין ברחובות. לצד הקריאות המסורתיות של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", הדרישה העיקרית שלהם היתה להדיח את מושל המחוז, מוחמד חסן דמאג', ואת גנרל אל-קושייבי. הבעיה היתה, שהן דמאג' והן קושייבי לא היו פופולריים בחוגי השלטון בצנעא: קושייבי משום שתמך בהפגנות הדמוקרטיות של האביב הערבי ב-2011, ודמאג' משום שהיה חבר במפלגת הרפורמה, הסניף התימני של האחים המוסלמים שנחשב אופוזיציוני למשטרי סאלח והאדי. העובדה שקושייבי היה חוד החנית במלחמה בחותי'ם במחוז עמראן עוד בתקופתו של סאלח לא שיחקה לזכותו – תומכי הנשיא לשעבר, שעדיין מילאו תפקידים חשובים במשטרו של האדי, ראו בו בוגד.

תיעב את קושייבי - הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

תיעב את קושייבי – הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

בעוד המפגינים החות'ים ממלאים את רחובות עמראן, החליטה הממשלה לשלוח לעיר ועדה נשיאותית כדי לפתור את המשבר. למורת רוחם של דמאג' וקושייבי, התירה הועדה לחות'ים נוספים להיכנס למחוז כדי להפגין בו, בלי להתפרק מנשקם. חות'ים חמושים החלו לזרום בטנדרים לתוך עמראן, ולנופף ברובים שלהם ברחובות. הצבא והשבטים המקומיים תקפו את המאהלים של החות'ים בכניסה לעיר, וקרבות עקובים מדם פרצו בין שני הצדדים. בתגובה, הדיח הנשיא האדי את המושל דמאג', ומינה במקומו את אחד מנאמניו של הנשיא הקודם סאלח. החות'ים, כמובן, לא נרגעו, ודרשו גם את ראשו של גנרל אל קושייבי, שנתן את ההוראה לתקוף את המאהלים שלהם. בניגוד להרגלו, הנשיא האדי סירב להתקפל הפעם. לפי עדויות שהגיעו לסאפא אל-קרמאן והצוות שלה, הוא הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא, והורה לו בעל פה לתקוף את החות'ים. אבל ההוראה הסודית, שמעולם לא ניתנה בכתב, הותירה לנשיא פתח להתחמק מאחריות בעת הצורך.

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

בעוד הקרב מתנהל, החות'ים פרטו כהרגלם על המיתרים הפוליטיים הרגישים ביותר בתימן ומחוצה לה. הדוברים שלהם הציגו את הקרב לא כמרד נגד הממשלה, אלא כמאבק שחרור נגד ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה ומיליציות תכפיריות של האחים המוסלמים (כלומר, קיצונים שונאי שיעים). גנרל קושייבי, כך הם טענו, הוא רק פסאדה המחפה על הכוחות האפלים הללו. ערוצי טלוויזיה שנשלטו בידי החות'ים, או בידי הנשיא לשעבר סאלח, הדהדו את התעמולה הזאת, שהגיעה גם לקהילה הבינלאומית. מקור אמריקאי סיפר לקרמאן שבעיני ועדת האו"ם, קושייבי כבר לא היה גנרל של ממשלת תימן, כפי שראה את עצמו, אלא מפקד מיליציה עצמאי שנלחם ללא גיבוי של משרד ההגנה.

במידה מסויימת, זה היה נכון. שר ההגנה (עוד מקורב של הנשיא לשעבר סאלח) והרמטכ"ל שיחקו משחק כפול. מצד אחד, הם נתנו פקודות סודיות לאל-קושייבי להמשיך להילחם (עותק של אחד מהמסמכים הללו מוצג בסרט) ושלחו אליו את מפקד המודיעין הכללי להבטיח לו שהממשלה איתו, ומצד שני – גררו רגליים ונמנעו מלשלוח לו תחמושת, נשק ואספקה. במשך שלושה חודשים, עמד אל-קושייבי במצור. שתי יחידות תגבורת שהגיעו מצנעא התמקמו בהר סמוך וחיכו לפקודות התקפה, שלא הגיעו. לפי עדויות של קציני אל-קושייבי, חלק מהחיילים הללו, שהיו נאמנים לנשיא לשעבר סאלח, הצטרפו לבסוף לחות'ים. חייליו של קושייבי נדהמו לראות את שר ההגנה שלהם מגיע לעמדות החות'ים ומנהל איתם משא ומתן. השר לא טרח לבקר את חייליו הנצורים. "באותו הרגע," העיד אחד הקצינים בסרט, "הצטערנו שאנחנו לובשים את מדי הצבא הזה."

"הצערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

"הצטערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

ב-8 ליולי 2014, שלח שר ההגנה ועדה נשיאותית נוספת לעמראן, שחתמה על עוד הסכם הפסקת אש עם החות'ים. לפי ההסכם, אל-קושייבי היה אמור להתפנות לצנעא ולמסור את כל הנשק שלו למשטרה הצבאית, והרמטכ"ל שלח לו פקודה מתאימה. "היום הזה", אמר אחד הקצינים, "היה יום נכבה לא רק לעמראן, אלא לתימן כולה." קושייבי ביקש מהממונים עליו לשלוח לו כלי טייס, וטען שיוכל להמשיך להתנגד למספר חודשים אפילו עם מטוס קרב אחד. בעדות לקרמאן, אמר פקיד בכיר ממשרד ההגנה שמטוס אמנם המריא מצנעא, לא ברור אם כדי לסייע לקושייבי להתנגד במקרה שהחות'ים יפרו את הפסקת האש, או לפנות אותו מהמקום, אך מישהו לא ידוע בחלונות הגבוהים הורה לטייס לחזור על עקבותיו.

אל-קושייבי ציית לפקודה של הרמטכ"ל, ובתגובה הפרו החות'ים את הפסקת האש ותקפו את המפקדה שלו. הוא הורה לחייליו להסתלק. "אתם עדיין צעירים," הוא אמר, "אני המטרה שלהם, לא אתם". מדו"ח פתולוגי של ממשלת תימן עולה כי החות'ים שיספו את הגנרל בסכינים, שברו את עצמותיו, הלמו בראשו בכלים כבדים וירו בו מטווח אפס 84 כדורים. לאחר מכן, סירבו לשחרר את הגופה שלו למשפחה, אלא תמורת אסירים איראניים שהוחזקו בידי שירות הביטחון התימני. עמראן נפלה, ובספטמבר כבשו החות'ים גם את הבירה צנעא. הנשיא האדי, שמחדליו אפשרו למורדים להפיל את ממשלתו שלו, ברח מהמדינה וביקש סיוע סעודי. אולם גם ערב הסעודית, שמפציצה את תימן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא מצליחה להתגבר על המרד החות'י, ובוודאי שלא למגרו.

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

התחקיר של קרמאן נראה אמין, אם כי קשה לוודא את כל הפרטים, ולעיתים נראה שהגישה של יוצרת הסרט קונספירטיבית יתר על המידה. אולי קרמאן הושפעה מקציני קושייבי הזועמים והנבגדים שסייעו בתחקיר, רובם מתוך ביטחון מוחלט שכל העולם קם עליהם לכלותם. קשה להאמין שהנשיא לשעבר סאלח, קל וחומר הנשיא הנוכחי האדי, רצו שהחות'ים יכבשו את צנעא. להאדי בוודאי שלא היה אינטרס במיגור משטרו שלו. ככל הנראה, הם האמינו, עד הרגע האחרון, שיוכלו לפגוע ביריביהם הפוליטיים, דמאג' וקושייבי, ולהגיע להסדר כלשהו עם החות'ים.

אבל מעבר לכל זה, הסרט מלמד לקח מעמיק יותר על עולם המערכה של המאה ה-21. קושייבי היה קורבן – לא הראשון ולא האחרון – לתפיסה מוטעית ואנכרוניסטית של המלחמה המודרנית, זו שכיניתי פעם אשליית הקוטביות. מלחמה קוטבית היא מלחמה שיש בה שני צדדים אחידים פחות או יותר בהרכבם, בין אם מדובר בשתי מדינות יריבות, או ממשלה הנאבקת מול מורדים. בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, תיאר החוקר אמיל סימפסון כיצד נכשלו גנרלים ופוליטיקאים שוב ושוב, כאשר ניהלו מלחמה שחשבו שהיא קוטבית, בעוד שבפועל היא היתה מלחמת פסיפס – כאוס של סיעות חמושות רבות ושונות שנלחמות זו בזו ומחליפות תוויות ("ממשלה" ו"מורדים") בהתאם לצורך ולנוחות. האמריקאים בעיראק חשבו שהם פועלים בעולם דו-קוטבי של ממשלה מול מורדים, ולכן חימשו מיליציה שיעיות (בעיניהם: כוחות הממשלה), דבר שהשליך מיליציות סוניות שישבו על הגדר לזרועות אל-קאעדה. הבריטים עשו טעויות דומות בדרום אפגניסטן. אפילו הג'יהאדיסטים הזרים באפגניסטן, טוען סימפסון, נכשלו באשליית הקוטביות. המתנדבים הללו, לרוב בני נוער מפקיסטן, האמינו שהם נלחמים בעולם דו-קוטבי של מוסלמים נאמנים מול כופרים, ובפועל נכנסו לתסבוכת של ברוני מלחמה שלא הכירו. מפקדים אפגנים ציניים ניצלו את הג'יהאדיסטים הזרים הללו לחיסולי חשבונות אישיים, שלחו אותם להתאבד על סוחרי אופיום יריבים בנימוק שהם "כופרים" ו"משתפי פעולה עם האמריקאים", ואפילו סחרו זה עם זה במחבלים מתאבדים.

AR-150329563

הטרגדיה של קושייבי מאד דומה. הוא האמין שהוא פועל בעולם הצבאי הישן, הדו-קוטבי, של ממשלה הנאבקת במרד, וראה את עצמו כנציגה המובהק של הממשלה. שוב ושוב אמר לאנשיו, שאם לא היה מקבל הוראות מפורשת מהנשיא, מהרטכ"ל וממשרד ההגנה, הוא לא היה יורה אפילו כדור אחד. לכן, הוא סירב לתמרן בזירה הפוליטית, למשל – לשחק בין החות'ים לממשלה – באופן שהיה יכול אולי להצילו. שר ההגנה והנשיא אולי טעו טעות מרה בכך שהמעיטו בכוחם של החות'ים ובנכונותם להתקדם עד צנעא, אולם הם לפחות הבינו שהם מתנהלים במלחמת פסיפס. בעיניהם קושייבי, יריב פוליטי פנימי, היה מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהחות'ים, ולכן בהחלט לגיטימי להפקירו כדי לקבל דיבידנדים מפוליטיים משחקנים אחרים בפסיפס התימני. העלילה העצובה שפורסת סאפא אל-קרמאן בסרטה מוכיחה פעם נוספת שכדי לנצח במלחמה, צריך להבין קודם את הכללים והחוקים הבסיסיים שלה; לא איך שהיינו רוצים שיהיו או איך שהיו בעבר, אלא כפי שהם היום בפועל.

אש זרה

מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

images

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

 

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת - כרזה מהפכנית

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת – כרזה מהפכנית

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום - הרסטורציה של מייג'י

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן - גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן – גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי, רואנדה

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית - מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה - משפט ראווה סטליניסטי

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר

לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?

Turkey Protests

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט

לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.

            ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):

היי הקשיבו הם שרים!

ובפיהם שירים יוקדים

כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים

כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב

 שחר חדש על החיים יעלה עכשיו

היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול

הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.

            לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן  את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע  למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.

שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול

בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.

היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.

נ.ב.

האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…

בזכות המונרכיה

מדוע חלק גדול מהרפובליקות הערביות התמוטטו ונעלמו, ואילו המלוכות המסורתיות נותרו על כנן? מבט בחשרת הסופה של האביב הערבי יגלה לנו, כי עד עתה קו התפר העובר בין מוות לחיים נמתח בין הרפובליקות למלוכות. האם מדובר רק בתוצאה של מדיניות נבונה, או שמא מלוכות נהנות מיתרונות מובנים מסוג מסויים? ינשוף פוליטי-מדיני מעלה את הטיעון בזכות המונרכיה. 

כתר המלכה

התקשורת הישראלית, שמתעסקת לאחרונה ראשה ורובה בהרכבת הקואליציה החדשה של נתניהו, בשמלה של שרה או בנאומי הבכורה (המרשימים בחלקם) של חברי הכנסת החדשים, נוטה להתעלם מאירועים חשובים אחרים המתרחשים סביבנו במזרח התיכון. לאור זאת, כדאי להפנות את הזרקור לעמאן בירת ירדן, מרחק קצר מירושלים, שם חלות התפתחויות חשובות שעשויות, בצירוף נסיבות מסויים, לשנות בעתיד את פני האזור.

מזה מספר שנים, מתנהלות בערי ירדן השונות הפגנות נגד הממשלה, לא רק בקרב הרוב הפלסטיני אלא אפילו בקרב המיעוט הבדואי, הנחשב נאמן יחסית למונרכיה. ההפגנות נסובו על נושאים שונים, רובן נגד עליית המחירים או השחיתות, מיעוטן נגד היחסים עם ישראל. מה שייחד אותן לעומת ההפגנות במצרים, למשל, היה העובדה שלרוב כוונו נגד הממשלה, ורק לעיתים רחוקות נגד המלך. סיסמאות כמו "העם רוצה להפיל את המשטר" הפכו, בגירסתן המקומית, ל"עם רוצה להפיל את הממשלה". גם כאשר נקראו סיסמאות ביקורתיות כלפי המלך, הן היו לרוב דרישות מהמלך לבצע צעדים מסויימים, ולא קריאות לרפובליקה או הפלת המונרכיה ממש. עם זאת, בחודשים האחרונים, המצב החל להשתנות. בהפגנות של מאות אזרחים כנגד עליית מחירי הדלק, נשמעו קריאות תקיפות להפלת בית המלוכה. לפי חלק מהדיווחים מהפגנה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים, מפגינים ניסו לפרוץ לארמון ונהדפו בידי הצבא. אפילו סיסמאות כמו-מצריות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" החלו להדהד ברחובות עמאן.

העם רוצה להפיל את המשטר? הפגנות בעמאן

העם רוצה להפיל את המשטר? הפגנות בעמאן

פרשנים ויודעי דבר, בישראל ובמזרח התיכון, חוששים מזה זמן רב לשלומו של בית המלוכה בירדן. אין ספק שאם ייפול, עלולים בטחונה של ישראל בפרט ויציבות האזור בכלל להיפגע באופן דרמטי. אי אפשר כמובן לחזות את העתיד, אבל מעטים שואלים שאלה חשובה ומעניינת מאד: מדוע בתי המלוכה במזרח התיכון גילו עמידות מפתיעה עד עכשיו? כאשר מסתכלים בזהירות על מהלכו של האביב הערבי, אי אפשר שלא להבחין כי קו השבר עובר בין המלוכות לרפובליקות. משטר ה"קצינים החופשיים" ברפובליקה הערבית של מצרים התמוטט. משטר מפלגת הבעת' ברפובליקה הערבית הסורית מתנדנד קשות, ורפובליקות נוספות כמו לוב נפלו אף הן. לעומת זאת, המשטרים המלוכניים של מרוקו, ירדן, סעודיה והנסיכויות נותרו על כנם. גם אם חלק מהם (כמו המשטר בירדן או בחריין) עלולים ליפול בסופו של יום, עצם העובדה שעד עכשיו הצליחו לעמוד בכל הזעזועים מעוררת תהיות ושאלות. מה מותר המלוכה מהרפובליקה?

מבט שטחי עשוי לעורר רושם שהמלוכות שרדו כי היטיבו להיענות לדרישות ההמונים. מלך ירדן ומלך מרוקו, למשל, הסכימו לחלק מדרישות המפגינים מיד בתחילת ההפגנות, וכך פילגו את מחנה המתנגדים להם ל"מתונים" ו"קיצוניים" ומהלו את הזעם הציבורי במים של פשרות וויתורים. אולם מלך סעודיה לא ויתר למפגינים כנגדו כמלוא הנימה, ובכל זאת משטרו עומד יציב. לעומת זאת, גם חוסני מובארכ הציע ויתורים למפגינים, אולם אלו נתפסו כחולשה שרק החישה את קיצו. למעשה, מדובר כאן בהיפוך של סיבה ומסובב: המלוכות היו מסוגלות להציע לעם ויתורים מעמדה של כוח, דווקא משום שהרגישו יותר בטוחות בעצמן.

לא ויתר למפגינים כמלוא הנימה. עבדאללה השני בן עבד אל-עזיז אל סעוד, מלך ערב הסעודית

לא ויתר למפגינים כמלוא הנימה. עבדאללה השני בן עבד אל-עזיז אל סעוד, מלך ערב הסעודית

התשובה טמונה לדעתי בגורמי כוח ויציבות שנמצאים בבסיס השיטה המונרכית עצמה, במיוחד במזרח התיכון אך גם במקומות אחרים בעולם. ראשית כל, חלק מהמלכים, לרבות בירדן, מרוקו וסעודיה, נהנים מהילה דתית. ירדן אמנם הוקמה בידי האימפריה הבריטית כיצירה פוליטית מלאכותית, אבל שושלת המלוכה שלה היא "שריפית", היינו – מיוחסת למשפחת הנביא מוחמד (דרך נכדו חוסיין). מלך סעודיה הוא "שומר המקומות הקדושים", ואילו מלך מרוקו נחשב בעיני רבים מאד מנתיניו ל"מנהיג המאמינים" (אמיר אל-מואמינין) ומיוחסת לו הילת קדושה מיוחדת. מספרים כי במהלך ניסיון התנקשות במלך חסן השני ב-1971, למשל, מצא את עצמו המתנקש עומד מול המלך ופשוט לא הצליח לירות בו מבחינה נפשית, דבר שהוביל לכישלון התוכנית כולה. כלל לא בטוח שהסיפור מדוייק מבחינה היסטורית, אבל עצם העובדה שהוא מקובל על רבים במרוקו מלמדת על ההילה הדתית והרגשית שמוסד המלוכה נהנה ממנה.

המתנקש לא הצליח לירות בו - חסן השני מלך מרוקו

המתנקש לא הצליח לירות בו – חסן השני מלך מרוקו

עם זאת, לא מדובר אך ורק ברגשות דתיים. המלך הוא מעין "קומה נוספת" במסדרונות השלטון. שושלת מלוכה, גם מודרנית, היא מוסד שנתפס לעיתים קרובות כקשור למסורות עתיקות, נפרדות ונעלות מהמנגנון המנהלי ששולט במדינה בחיי היומיום. כשהנשיא מובארכ פיטר את הממשלה, ההמונים גיחכו. הם לא הפרידו בינו לבין ראש הממשלה, וראו בשניהם נציגים של אותו מנגנון מושחת. לעומת זאת, כאשר מלך ירדן עבדאללה פיטר את ממשלתו, הדבר נתפס בעיני חלק מהמפגינים כצעד ראשוני חיובי. הם הפרידו בין הממשלה, אותה שנאו, למלוכה – אותה כיבדו, אפילו אם כעסו על העומד בראשה. למלכים יש, לפיכך, "מגן אנושי" או "בולם זעזועים" בדמות הממשלה. מסיבה זו, מסוגלים מלכים, במרוקו וירדן למשל, לאפשר מידה מסויימת של דמוקרטיה ופתיחות שנשיאים רפובליקאיים דיקטטוריים אינם יכולים להרשות לעצמם. במקרה של ירדן ומרוקו, המלוכה גם עליונה על הממשלה במובן נוסף – היא נתפסת בעיני רבים כמוסד מאחד, שמרחף מעל הפילוגים העדתיים בחברה עצמה. המלך עבדאללה השני נתפס בעיני רבים כשליט של בדואים ופלסטינים כאחד, ואילו המלך מוחמד השישי במרוקו הפך את עצמו לפטרון של זכויות המיעוט הבֶּרְבֶּרי, בניגוד לממשלה ה"ערבית" יותר.

מעל הפילוגים האתניים - מלך ירדן עבדאללה השני

מעל הפילוגים האתניים – מלך ירדן עבדאללה השני

כמובן שאפשר להפיל מלכים, ובהיסטוריה יש דוגמאות אינספור לשושלת מלוכה שהודחו ואף נרצחו באכזריות. אולם מפני שמוסד המלוכה אינו "סתם" מוסד שלטוני, אלא קשור לעיתים קרובות למערכת שלמה של מנהגים, אמונות ורעיונות אידיאולוגיים, עומדת לו הגנה, חלקית לפחות, מצד הביטחון שבמסורת. בדיוק מסיבה זו, הפלת מלוכה גוררת לעיתים קרובות כל כך משבר סמכות ממושך ומרחץ דמים, ערפול בנוגע ללגיטימציה השלטונית ולפיכך – תוצאות לא צפויות ולעיתים הרסניות. הפלת הקיסרות בגרמניה יצרה דמוקרטיה חלשה שנעדרה לגיטימציה ציבורית, וסייעה לנאצים לעלות לשלטון. נפילת המונרכיות ברוסיה ובסין הובילה למלחמות אזרחים אכזריות וממושכות שנבעו מהעדר לגיטימציה של הצדדים הניצים, ובסופו של דבר – לדיקטטורות רפובליקאיות אכזריות בלא מעצורים ומגבלות, אפילו לא כבלי המסורת המעורפלים שריסנו את המשטרים המלוכניים שקדמו להן.  עיון במקרים אחרים של מונרכיות שנפלו, כמו צרפת בזמן המהפכה הגדולה, או קמבודיה ואפגניסטן בשנות השבעים של המאה העשרים, מלמד על דפוס זהה: משבר לגיטימציה, מרחץ דמים ממושך, חילופי שלטון אלימים תכופים, ובסופו של דבר- דיקטטורה רפובליקאית חסרת גבולות. יפן נחלצה ככל הנראה מגורל דומה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק משום שכובשיה האמריקאים השכילו להותיר את הקיסר על כסאו למרות הפגנות ההמונים האלימות של השמאל שתבע "רפובליקה עכשיו".

יש לקוות שמירדן, סעודיה ומרוקו, לפחות, יחסך הגורל של סין ורוסיה. מוטב לעמים הנוגעים בדבר, ולאזור כולו, ששושלות המלוכה המושלות בהן ישכילו לבצע את הרפורמות הדרושות לפני שחומות ההגנה שלהן ייפלו וההמונים ייאלצו אותן לפנות את מקומן לטובת הלא ידוע.

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

ניל פרגוסון

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

מפגינים קופטים בקהיר

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

האביב הערבי ואומנות המהפכה

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט. אפשר למצוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר ההמשך ראה: שלהי הקיץ הערבי

במצרים נפל המשטר לאחר כשלושה שבועות של מחאה עממית, בתימן הוא נפל השבוע לאחר כעשרה חודשי עימותים עקובים מדם, ואילו בסוריה מצליח בשאר אסד להיאחז בכסאו למרות ההתנגדות העזה למשטרו שהחלה בחודש מרס. מה מבדיל בין מהפכה למהפכה? מהו ה"מתכון" למהפכה מוצלחת? ובמילים אחרות: מהי אמנות המהפכה?

האביב הערבי הגיע לשיאו בחורף, וליתר דיוק, בחודש פברואר. רצה הגורל, ובדיוק בשבועיים שלפני כן טיילתי במצרים. משיחות עם אינספור נהגי מוניות, סטודנטים, באי בתי קפה, מלונאים, רוכלים וסתם אנשים ברחוב, לא לקח לי זמן רב להבין ששלטונו של חוסני מובארק אינו פופולרי.

אולם אני חייב להודות, ממרחק של זמן, שהמשטר במצרים נראה לי באותם ימים יציב עד מאוד. תמונותיו הזעופות של מובארק נראו בכל פינה, שוטרים חמושים וסמכותיים עמדו בכל קרן רחוב ולמשטרה החשאית היה די זמן "לנטר" אותי ואת שותפי לטיול בכל רגע ורגע.

אתרי התיירות, בתי הקפה, דוכני הפלאפל והמסעדות היו הומי מקומיים ותיירים. רק עין חדה במיוחד הייתה יכולה להבחין שמשהו כאן עומד להתמוטט. "אתה לא תאמין", אמר לי צעיר מצרי אחד בבית קפה קהירי, "עד כמה אנחנו רוצים מהפכה עממית, כמו בתוניסיה. הוא הוסיף מיד שאין לו בעיה עם מדיניות החוץ של מובארק ובמיוחד לא עם הסכם השלום המצרי-ישראלי. אבל הוא מתעב את מדיניות הפנים של הממשלה – את השחיתות, השוחד, הנפוטיזם, הדשדוש הכלכלי והביורוקרטיה.

משטרה חשאית ברחובות, ביקורת פומבית בבית הקפה

יותר מאשר תוכן דבריו, עניינה אותי נימת הקול. בן שיחי ביקר את מובארק בקולי קולות, בבית קפה הומה אדם ולא נראה לי שהוא מפחד ממישהו. זה לא הסתדר לי עם הנוכחות החזקה של המשטרה החשאית ברחובות. אבל לא חשבתי על הבעיה יותר מדי באותו הרגע.

שבועיים לאחר מכן, מצרים בערה. ב-10 לפברואר, מצא נשיא מצרים מובארק זמן לשוחח בטלפון עם ידידו הוותיק, בנימין "פואד" בן אליעזר. לפי עדותו של בן אליעזר, מובארק היה נחוש להמשיך בתפקידו, למרות ההפגנות. הוא העריך שיוכל להתגבר על המשבר. כעבור כמה שעות אילץ אותו הצבא להתפטר מתפקידו. הפגנות ההמונים בכיכר א-תחריר שברו אותו ואת משטרו, שנחשב בעיני רבים לאחד מהנוקשים והיציבים במזרח התיכון.

ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי
ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי

מדוע התמוטט המשטר המצרי במהירות הבזק וללא שפיכות דמים מרובה? כיצד נסביר את העובדה שבלוב, החזיק מועמר קדאפי זמן רב יותר, והמורדים הצליחו לעקור אותו ממקומו רק לאחר מלחמת אזרחים ממושכת ותודות להתערבות נאט"ו? מדוע בסוריה מידרדרות ההפגנות למלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל בכל זאת, אסד אינו מצליח לדכא אותן? מדוע נכשלו ההפגנות באיראן למרות עוצמתן הראשונית? כדי למצוא את התשובה, כדאי להתנתק לרגע מההיבט הפוליטי-אקטואלי, ולנסות לבחון שלושה חוקים בסיסיים שעומדים ביסודן של מרידות עממיות, הפיכות ומהפכות: חוק הצבא הפגום, חוק המרכז וחוק ההתמדה.

חוק הצבא הפגום

קתרין צ'ורלי, בספרה הקלאסי "צבאות ואמנות המהפכה", קבעה כי בתקופה המודרנית, שום מרד עממי וספונטני אינו מסוגל לעמוד בפני צבא מאורגן כהלכה. מרידות מצליחות, טענה צ'ורלי, רק כאשר הצבא סובל מפגם מהותי, שמונע ממנו להפעיל את מלוא כוחו. במצרים, למשל, הצבא נחלש בשל זהות אתנית, דתית וחברתית בין חייליו לבין המפגינים.

מפגיני כיכר תחריר הגיעו מכל רחבי המדינה, בדיוק כמו החיילים מגויסי החובה. מפקדי הצבא שיערו, בצדק, כי הם עלולים להיתקל באי ציות המוני אם יכריחו את החיילים לירות על שכניהם, חבריהם ואולי גם בני משפחותיהם. כדי לפתור את הבעיה הזאת, נוטים משטרים דיקטטוריים להיעזר בחיילים השייכים למיעוט חמוש ועוין לרוב (הסיקים בזמן הקולוניאליזם הבריטי בהודו לדוגמה), איכרים מאזורים נחשלים שמתעבים את המפגינים העירוניים (סין בזמן ההפגנות בטינאנמן לדוגמה) או כוח צבאי אידיאולוגי החייב את עצם קיומו למשטר (משמרות המהפכה והבסיג' באיראן, כפי שראינו בעת דיכוי גל ההפגנות האחרון ב-2009).

אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)

במצרים לא היה לשלטון כוח כזה. אין זה אומר בהכרח שפעולה צבאית נחושה לא הייתה יכולה לפזר את המפגינים – רק שמבחינת מפקדי הצבא מדובר היה בהימור מסוכן. כיום אנחנו רואים כי הצבא (בסיוע מסיבי של המשטרה) מצליח להילחם במפגיני תחריר בלי לסבול (בינתיים) מגל עריקות, אולם באירועים מסוג זה קשה לחזות את התוצאה מראש.

בלוב ניצלו בזכות התערבות בינלאומית

כדי לצמצם את הסיכון שעמד בפניהם, היה למפקדי הצבא נוח לפתור את הדילמה באמצעות מתן ראשו של מובארק למפגינים, וכך הם עשו. במקרה של לוב, הצבא היה כל כך רקוב מבפנים, שבטי וסיעתי, עד שרבים מחייליו ערקו לשורות המפגינים על נשקם. ובכל זאת, הצבא הלובי היה ככל הנראה מוחץ את המורדים ללא ההתערבות הצבאית של נאט"ו.

בסופו של דבר, לא המרד העממי לבדו ריסק את הצבא הלובי, אלא התערבות של צבאות זרים, חזקים לאין ערוך ממנו. תופעה דומה אנחנו רואים גם בסוריה: עריקות המוניות מהצבא, מלוות בהתערבות (מתונה בינתיים) של מדינות זרות כמו טורקיה, סעודיה, קטאר וירדן לטובת המורדים.

אם נרצה להבין מדוע המהפכה במצרים הצליחה במהירות יחסית, ואילו מקבילותיה בלוב ובסוריה הידרדרו למלחמת אזרחים חמושה וממושכת, עלינו לעיין בכלל ברזל נוסף באמנות המהפכה, שנקבע על ידי ההיסטוריון, הסוכן החשאי ושכיר החרב אדוארד לוטוואק: חוק המרכז.

חוק המרכז

בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בהישג ידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי. הדיפלומט האמריקני ברוס פרקו קבע, על סמך התיאוריה של לוטוואק, כי מהפכות נוטות להצליח אם הן נפתחות בעיר הבירה.

בעיר כמו קהיר, מרכז הכוח של המשטר, הצליחו המפגינים לערער את עצביה של הממשלה, לאיים עליה באופן ישיר ולתפוס במהירות את תשומת הלב העולמית. המבנה הגיאוגרפי של כיכר תחריר סייע להם בכך. כפי שיודע כל מי שטייל בקהיר, כיכר תחריר היא מרובע גדול ונוח לגישה במרכז העיר, שיכול להכיל כמות עצומה של מפגינים. הכיכר קרובה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר ומוקפת מכל צדדיה במלונות פאר המתנשאים לגובה רב. המלונות הללו, שהפכו במהירות לבתי מבטחים לעיתונאים וצלמים, אפשרו לצלם את ההמון ממבט על, באופן שהעצים את האימפקט התקשורתי של ההפגנות עד לבלי היכר.

אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)
אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)

בלוב ובסוריה, לעומת זאת, ההפגנות התחילו לא במרכז אלא בערים פריפריאליות (בנגזי ודרעא, בהתאמה). במשך זמן רב, נותרו טריפולי ודמשק מעוזים של נאמנות למשטר ומצב עניינים זה סייע לממשלה לאמץ את כוחה, לגייס יחידות צבא ולנסות להתגבר על בעית העריקות.

חוק ההתמדה

לפיכך, בניגוד למקבילותיהן במצרים, הידרדרו המהומות בלוב וסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקרה הלובי, מלחמה זו הסתיימה רק עקב התערבות זרה. במקרה הסורי, היא עדיין נמשכת.

הכלל האחרון שעלינו להביא בחשבון הוא "חוק ההתמדה". התקוממות הרחוב, טען פרידריך אנגלס, שותפו של קארל מרקס לכתיבת "המניפסט הקומוניסטי", מבוססת על המוני מתנדבים, ולפיכך תלויה ברצונם הטוב של רבבות בני אדם שיוצאים מביתם ומסכנים את חייהם מדי יום ביומו, בלי שאף אחד יוכל לאלצם לעשות כן. לפיכך, הזהיר כי המהפכנים חייבים להתמיד במתקפה כנגד המשטר בכל רגע ורגע, כדי לשמור על המומנטום ולהגבירו. מגננה ודריכה במקום יובילו במהירות לדעיכת ההפגנות.

תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)
תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)

במצרים שמענו על "הישג" חדש של המפגינים מדי יום ביומו. "הצבא מסרב לירות על העם", זעקו הכותרות, "השחקן עומר שריף מצטרף אלינו", דיווחו המפגינים זה לזה בהתרגשות בטוויטר ובפייסבוק, "גמאל מובארק ברח ללונדון", דיווחה רשת אל ג'זירה הקטארית למקלטי הטלוויזיה של עשרות מיליוני מצרים. אל ג'זירה, באופן ספציפי, מילאה תפקיד יוצא מגדר הרגיל בהזרקת ההישג היומי לדמם של המפגינים, מכיוון שמדובר בכלי תקשורת שנמצא מעבר להישג ידו של המשטר, פופולרי מאוד במצרים, ומדבר בשפה המקומית.

באיראן, לעומת זאת, הצליח המשטר לשתק ביעילות את התקשורת בין המפגינים ו"להאפיל" את המהומות. לפיכך, המפגינים לא שולהבו מהישגים יומיים ומחאתם דעכה. היעדר רשת בינלאומית פופולרית (שלא נתפסת כשידורי תעמולה זרים) בשפה הפרסית, בדומה לאל ג'זירה, היא אולי ההבדל העיקרי והמהותי ביותר בין מצרים לבין איראן.

שלושת החוקים הללו אינם מוחלטים, ומשתנים ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו "האביב הערבי" בסופו של דבר?התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.

%d בלוגרים אהבו את זה: