ארכיון הבלוג

"אל נא תאמר לי שלום": סתיו שפיר, ג'מאל זחאלקה והמלכוד של הרשימה המשותפת

לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

shafir

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

wwvhe3xb__w470h274q95

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

index

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

9780521890595

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

img616999

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.

 

גשר בחווה: מהי מתינות, ומדוע נכשלה הרשימה הערבית המשותפת?

ג'ורג' קנאן, מגדולי האסטרטגים של ארצות הברית במאה העשרים, המשיל פעם את המדינאות לטיפול בחווה, ובכך הגדיר באופן אלגנטי וקולע את אופיה של הפרגמטיות הפוליטית. האם מתינות זהה לאובדן ערכים, ואם לא – מה היא למעשה? ינשוף פוליטי-מדיני על החווה של קנאן, תעתוע העקרונות המוצקים וכשלונה של הרשימה הערבית המשותפת.

באחת מהרצאותיו הפומביות, הסביר האסטרטג האמריקאי הגדול ג'ורג' קנאן מהו האתגר האמיתי של המדינאות. כחוואי, אמר לתלמידיו, הוא נוהג לחזור למשק שלו מדי שבת לאחר שבוע של עבודה מאומצת בממשל, דיפלומטיה ומחקר. באופן תיאורטי, סוף השבוע אמור להיות מוקדש למנוחה אבל בפועל הדברים שונים לחלוטין:

הנה גשר מתמוטט. רק התחלת לתקן אותו, ואחד השכנים בא להתלונן על משוכה שלא טיפלת בה מחצית המייל משם, בצדה השני של החווה. באותו הרגע מגיעה הבת שלך, ואומרת שמישהו שכח לסגור את השער במרעה החזירות, והן כבר בחוץ. בדרך למרעה, אתה רואה את אחד הכלבים לועס בעונג את החתלתול של הילדים. בעודך קובר את החתלתול, אתה מבחין פתאום שחלק גדול מגג האסם עף ברוח, ויש לתקנו באופן מיידי. מישהו צועק מהמקלחת שהמשאבה חדלה לעבוד, ואין מים בבית. ממש באותה השנייה, מגיעה משאית עם חמש טונות של אבנים עבור השביל. ואז, כאשר אתה חוכך בינך ובינך באיזה מן המשברים עליך להקדים ולטפל, מגיע הילד של החוואי השכן עם חיוך מעצבן (למעשה גיחוך לעגני), וכשאתה שואל אותו מה נשמע הוא אומר שהשור השתחרר ואוכל מערוגת התותים.

ג'ורג' קנאן

 

לא היה אדם שייצג את המתינות ויישוב הדעת של הדיפלומט יותר מג'ורג' קנאן: האיש שגבר על מחרחרי המלחמה בארצות הברית, ושכנע כי במלחמה הקרה אין צורך לכתוש את העולם הקומוניסטי בפצצות אטום, אלא רק לבלום אותו. ובו זמנית, אותו קנאן לא היסס לנפץ את אשליותיהם של שוחרי השלום ואנשי השמאל, כאשר אמר כי אי אפשר "לשכנע" את הסובייטים לחיות בשלום עם המערב באמצעות טיעונים הגיוניים, אלא רק דרך הפעלת כוח מדודה, חכמה ונחושה. אין פלא שהאסטרטג הזה, שהתנגד בחריפות הן לפשרות הרסניות עם ברית המועצות והן להרפתקאות מסוכנות כמו מלחמת וייטנאם, הרגיש לפעמים כי הוא מותקף מכל הצדדים. המתינות שלו עוררה את חמתם של אנשי השמאל הרדיקלי, שעקבו אחריו בהפגנות זעם לכל המקומות שאליהם הלך, וגם את אלו של ניצים רבים, שראו בו רכרוכי במקרה הטוב וסוכן קומוניסטי במקרה הרע.

המקרה של קנאן מבהיר לנו, כאלף עדים, מה היא משמעותה של מתינות. אדם מתון אינו בהכרח אדם חסר מטרה, אותם הגלמים ה"פרגמטיים" שמתנהלים מיום ליום בלי יעד ובלי כיוון, אך ורק על מנת לשרוד (ההוגה הקתולי צ'סטרטון הלעיג על הלה בלשונו המושחזת, ראו כאן בינשוף). החוואי הרי מעוניין בתיקון הגשר. יתכן שיש לו גם חלום, לשתול בכל החווה עצי שזיף מרהיבים ביופיים, או לפתח זן חדש של צבעוני. אבל אם יעסוק בכך מתוך התעלמות מתנאי הקרקע, מזג האוויר ושלל הצרות המתרחשות בחווה מדי יום ביומו, ייחשב כמטורף.

אם נעבור מהמשל לנמשל, גם לקנאן עצמו היתה מטרה ארוכת טווח. כמו שאר קובעי המדיניות בארצות הברית, גם הוא שאף למוטט את הגוש הסובייטי, לפרק את ברית המועצות ולשחרר את העמים במזרח אירופה משלטון הברזל שלה. הוא האמין בלבב שלם בנצחון הקפיטליזם הדמוקרטי לא פחות מאלו שנחשבו כ"ניצים", ובסוף חייו הארוכים אף זכה לחזות בקריסתו של מסך הברזל. אולם הוא הכיר בכך שהדרך להגיע לשם רצופה לא רק במעקשים, אלא גם באינספור הפתעות לא צפויות. וכאשר אתה נתקל בהפתעות, אתה לא יכול לכבול את עצמך לעקרונות נוקשים ודוגמות אידיאולוגיות. המדינאי צריך ללכת בכיוון הכללי, לזרום עם הרוח בדרכים עקלקלות, להגיב למשברים תוך הפעלת שיקול דעת ולעשות כמיטב יכולתו כדי להגיע – לאחר כל הפשרות הדרושות – ליעד קרוב ככל האפשר למטרה הסופית.

מעלתה של המתינות, בסופו של דבר, היא היכולת להתמודד עם העובדה שהעולם אינו צפוי. אנשי עקרונות ופרינציפים למיניהם, אידיאולוגים וגם לא מעט אינטלקטואלים, רוצים לעצב את העולם לפי תבנית סדורה ותוכנית סדורה. זהו הכשל המובנה בנאורות, שהמיט אסונות אינספור על העולם מהמהפכה הצרפתית ועד למהפכה הבולשביקית. כשהמציאות לא מסתדרת לפי התוכנית, הטהרנים מתעלמים, מדחיקים או מנסים לכפות עליה את מיטת הסדום של התיאוריה. ואלו שכבולים יתר על המידה בשיקולי כבוד, טינות משומרות או רגשי נקמה, מוסיפים לעצמם משקל עודף לרגליים. מכאן אני מגיע לפרשה מעניינת שהתרחשה לאחרונה: סירובה של הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ.

למי שלא עקב, בימים האחרונים ניסו אי אלו אנשים במחנה השמאל-מרכז ליזום עסקה סיבובית שתועיל למחנה כולו. כרגע, יש במחנה הממליצים הפוטנציאליים של יצחק הרצוג שתי מפלגות ללא הסכם עודפים: יש עתיד, מחמת שלומיאליות שלא תיאמן, והרשימה הערבית המשותפת, בשל חוסר היכולת המסורתי שלה לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. ישבו כמה מהאסטרטגים במחנה הציוני, והגו פיתרון. מרצ תבטל את הסכם העודפים שלה עם מפלגת העבודה, ותחתום במקום עם הרשימה המאוחדת. המחנה הציוני יחתום עם יש עתיד, וכך לא תישאר בגוש מפלגה ללא הסכם עודפים. המהלך הזה, לפי החישוב של אותם אנשים, עשוי להוסיף למחנה מנדט, שניים או אפילו שלוש. העסקה הסיבובית הזאת נראתה הגיונית לרוב הנוגעים בדבר. מרצ הסכימה, מסיבות פרקטיות ואידיאולוגיות כאחד, וגם ברשימה המשותפת העניינים נראו בהתחלה מבטיחים. ראש הרשימה, איימן עודה ושותפיו מחד"ש, כמו גם אחמד טיבי וחלק מאנשי התנועה האסלאמית, תמכו במהלך. התומכים היו אופטימיים, במיוחד משום שועד ראשי הרשויות הערביות וועדת הפיוס (שתיווכה להקמת הרשימה) תמכו אף הם. התמיכה בציבור הערבי, ככל הנראה, היתה אף היא משמעותית. הרי לפי סקרים, שמונים אחוז מהערבים מעוניינים (בניגוד לראשי הרשימה המשותפת) להיכנס לקואליצית מרכז-שמאל, אז וודאי שיתמכו בהסכם עודפים עם מפלגה כמו מרצ.

תמך ביוזמה. יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה.

 

אם נסתמך על המידע המוגבל שהופיע בתקשורת, ועל שיחות אישיות שערכתי עם כמה מהמעורבים, ההתנגדות למהלך הגיעה מחלק מאנשי התנועה האסלאמית, אולם בעיקר מכיוונה של מפלגת בל"ד. היו שהתנגדו לשתף פעולה עם מפלגה ציונית כמרצ, הן מסיבות עקרוניות והן משום שתמכה במבצע צוק איתן בימיו הראשונים. בנוסף לכך, היה גם את החשש שקיצונים לאומנים, שרוצים ממילא להחרים את הבחירות, יתחזקו בהחלטתם עקב הסכם העודפים, והמהלך להוציא כמה שיותר ערבים לקלפיות ייפגע. בכל מקרה, המתנגדים הונעו מסיבות טהרניות, או מחשש מאותם אלו המחזיקים בעמדות טהרניות. רמי יונס, מן המאוסים שבלאומנים הבלדיסטים, כתב כדלהלן באתר שיחה מקומית:

זהבה גלאון נמנעה מלהפגין נגד המלחמה כי היא לא רצתה להיות נוכחת בהפגנות שאומרים בהן "כולנו מוחמד דייף" כי לזהבה יש בעיה עם "מחבלים". בעצם, רגע, לא עם כולם. לא שמעתי אותה מתנגדת באותה נחרצות לבלונדינים כחולי עיניים המורידים פצצות של טונות על משפחות. על מנהיגי הרשימה המשותפת לזכור זאת – מי שלא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלסטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו, ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני.

על כך הגיב אחד מקוראי האתר:

כתבת ש"מי לא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני", אבל האם אתה, בטהרנות שלך, לא נופל בדיוק לאותה הגדרה? מי שרוצה למנוע מילדים פלסטינים למות צריך לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את המציאות. מי שרוצה שוויון אמיתי לכל בני הארץ הזו צריך ללמוד להשיג את מטרתו באמצעים פוליטיים. כדי להשיג את המטרות צריך כוח פוליטי, צריך לקשור קשרים עם שותפים שהם לא מושלמים וצריך לעשות פשרות. […] אם הימין ינצח על חודו של מנדט או שניים ויצא לעוד מלחמה בעזה, האם תוכל בלב שלם לומר שעשית כל שיכולת כדי למנוע מילדים פלסטינים למות? או אתה מעדיף להישאר צודק בעיני עצמך ולעולם לא לשתף פעולה עם אף ציוני ולהשאיר את המצב כמו שהוא?

הטהרנות של לאומנים קיצוניים ושאר בעלי פרינציפים, יהודים, ערבים ואחרים, מונעת מהם לראות את ה"חווה" כפי שהיא באמת, על שלל משבריה והשינויים הבלתי צפויים שהיא עוברת. במקום מציאות כאוטית, הם רואים שורה של עקרונות סדורים, עמודי אשליה ותעתוע, שלא משתנים – יהיה אשר יהיה. אשליה עצמית כזאת, כפי שכתב פעם ג'ורג' אורוול, אינה ברת תיקון באמצעות מפגש עם טיעונים הגיוניים. היא מתנפצת רק בהתקלות עם מציאות קשיחה – לרוב בשדה הקרב. כאן אין לנו שדה קרב אמיתי אלא פוליטי, אבל אי אפשר שלא לציין שהתפיסה של דמויי רמי יונס היא שהנחתה את המנהיגות הפלסטינית ב-1948 והובילה ישירות לנכבה.

פוליטיקה, מעצם הגדרתה, היא שיתוף פעולה ובריתות, קבועות ואד-הוק, עם השונים ממך. כפי שכתבתי בעבר, שיתוף פעולה עם המיינסטרים הערבי חיוני להצלחת השמאל, בבחירות הללו ולאחריהן, והוא תנאי בל יעבור לשחרורה של מדינת ישראל משלטונו הנצחי של הימין. מפלגות השמאל הציוני חייבות לעשות כל מאמץ להכשיר את הקרקע לשיתוף פעולה פוליטי וקוליאציוני עם מפלגות ערביות, אם לא בבחירות הללו אז באלו שלאחריהן. אבל לשם כך, הגורמים המתונים ברשימה המאוחדת, פוליטיקאים פרגמטיים יחסית כמו איימן עודה או אחמד טיבי, חייבים לגבור על השדים הטהרניים שלהם עצמם. במבחן הנוכחי, הם נכשלו. מעודד לראות שהם ניסו להיאבק, אם כי אחדים מהם הפכו לאפולוגטיים לאחר מעשה. דוחים במיוחד היו כל אותם הפעילים היהודים בבל"ד, שאת שמותיהם לא אזכיר כאן, שהריעו לטהרנות הלאומנית הערבית וחיזקו אותה.

בסופו של דבר, המהלך נכשל. איימן עודה אמר בזמנו שהאיחוד הערבי אינו איחוד מתבדל, ופניו להשתלב בפוליטיקה הישראלית ולהשפיע עליה. כרגע, הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ מוכיח את ההיפך הגמור. ובכל זאת, הכישלון במבחן הנוכחי אינו סוף פסוק. התמיכה שהיתה להסכם העודפים ברשימה המאוחדת מעודדת, והעדר הסכם העודפים, בפני עצמו, משמעותי פחות מבחינה אלקטורלית מאשר נהוג לחשוב. החשש הוא שכפי שהרשימה המשותפת לא עמדה במבחן הזה, היא לא תעמוד במבחנים הבאים בהמשך הדרך. החשוב מביניהם הוא ללא ספק ההחלטה האם להמליץ על יצחק הרצוג לנשיא לאחר הבחירות. דבר אחד ברור: לטווח ארוך, כדי שתהיה שותפות יהודית-ערבית אמיתית, הרשימה המשותפת מוכרחה לנטרל את הלאומנים הקיצוניים שבתוכה. בל"ד, במיוחד, חייבת לעבור שינוי מהותי או להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: