לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.