המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

בחודשים האחרונים, פרסמנו בינשוף מספר מאמרי אורח שעסקו בזרמי עומק פוליטיים בעולם המשתנה במהירות. יצחק קרומביין כתב על המרכז הקיצוני, ויריב מוהר צלל לתוך בעיותיו של השמאל. במאמר אורח שני בינשוף, מוהר מציע אסטרטגיה להתגבר על הבעיות הללו: דרך ההומניזם המעשי. 

בטקסט הקודם הצגתי הצעה לתחביר אידיאולוגי שמאלני חדש – ההומניזם המעשי – הדרוש לטעמי לנוכח אתגרי התקופה הנוכחית; תחבירי השמאל הישנים פחות רלוונטיים למול אתגרים אלו. כאתוס, ההומניזם המעשי מבקש לקחת את רעיון הטוב המשותף שנוכח בשיח של השמאל אבל בשוליים, ולשים אותו בחזית הרטוריקה כדגל. בטקסט זה אבקש להסביר למה עניין הדגל המרכזי חשוב כל כך, וכן לפרט מה יש מעבר לדגל הרטורי: לעמוד על העקרונות המעשיים של ההומניזם המעשי והטוב המשותף שהוא דגלו. לסיום אדגים מדוע כללים אלו מאפשרים מענה לאתגרי התקופה.

הדגלים הרטוריים המרכזיים של המחנה "מסתירים" את עקרונות המשנה שלו. אם הימין מניף דגל של דאגה לקבוצת זהות אתנית, לקבוצת הרוב או "לאנשים הנורמטיביים", השמאל-מרכז המתון שם דגל חקייני וחיוור של "גם אני דואג לקבוצת הרוב" או למעמד הבינוני; לבסוף השמאל הנוטה לרדיקלי שם דגל של דאגה למיעוטים ולחיים בעוני. כך לא נותר מחנה שדגלו המרכזי הוא דאגה לטוב המשותף, בחזית השיח הפוליטי שלו.

כל הצדדים הפוליטיים יטענו כמובן שהם למעשה דואגים לכולם, אך טוב משותף איננו רק הדאגה לכלל אלא גם התפישה שדאגה למיעוט ממילא תטיב גם עם הרוב בטווח הרחוק ולא תבוא על חשבונו. הימין ינסה לצייר זאת כמשוואה של או-או, ויבליט את המחיר המיידי שמשלם הרוב בשל דאגה למיעוט. לעיתים גם חלק מהשמאל הרדיקלי יבקש להציב משוואה לעומתית של או-או וייבחר בזכויות המיעוט כנגד הרוב הנתפש כדכאני. והמרכז ידבר על כולם חוץ מהקיצוניים משני הצדדים או המיעוטים "הבעייתיים" – שאותם הוא מגדיר כקבוצות מוכללות ולא כיחידים שפשעו [החרדים הפרזיטים, הערבים כשונאי ישראל]. בנוסף, בימין והמרכז הטענה של דאגה לכל גם תיהיה לרוב המסר המשני ותלווה בהטייה לטובת הרוב ונגד המיעוט.

בשמאל הנוקשה היחס לטוב המשותף מתחלק לשלוש: 1. מי שאכן איבדו את הרצון לשמור על האינטרסים של קבוצת הרוב, מתמקדים בלקדם את המיעוטים וזה הדבר המעניין אותם (לעיתים אף לצד עוינות ממש לקבוצת הרוב). 2. מי שמקדמים את הקבוצה הליברלית-חילונית-משכילה וכחלק מקידום זה עושים שימוש ברטוריקה של דאגה לחלשים שמהווה אופנה מוסרית רווחת בחוגים אלו. זהו זרם רווח מאוד בשמאל. 3. מי שמבינים כי אנו לא במשחק סכום אפס ודאגה מסויימת למיעוטים תטיב גם עם הרוב – תיצור טוב משותף; והתעלמות מזכויות המיעוט צפויה להניב רע משותף. תת הקבוצה השלישית של השמאל מבטאת, בגדול, את ההומניזם המעשי. הבעייה שגם תת-קבוצה זו מניפה ברמה הרטורית והסמלית את הדגל של הדאגה למיעוטים ולא את הדגל של הטוב המשותף שעבורו היא נאבקת בפועל.

למשל, מפלגת מרצ עוסקת בצורך להקל על תושביה הוותיקים של דרום תל-אביב לנוכח ריכוז המצוקות באזור, ולאור הניתוב של מבקשי מקלט אפריקאים רבים לשכונות אלו. זה נוכח במצע שלה, למשל בהמלצות לעידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים בארץ. אבל הציבור הרחב לא מתעמק ומגיע לקרוא ולהבין סעיפים קטנים במצע של מפלגה; הדגל המרכזי הוא החשוב והוא המגיע לציבור הרחב. הדגל המרכזי של מרצ ברמת הרטוריקה והסמלים קשור להגנה על מיעוטים וחלשים, ובמקרה הזה הפליטים, ופה הוא מפספס: מרצ נתפסת כמי שמתעלמת ממצוקות התושבים הוותיקים או משלמת להן מס שפתיים שולי. דגל שמראש מדגיש טוב משותף לוקח את הדאגה הזו של מרצ לכלל האוכלוסיות בדרום תל אביב ועושה לה הדגשה ומירכוז – כעת זו החזית ולא סעיף מדרג נמוך. יש לכך גם משמעויות אידיאולוגיות ולא רק שיווקיות, אבל זה בהחלט גם מהלך תקשורתי לצד העניין הרעיוני.

שמים את הפליטים בחזית – הפגנה למען מבקשי המקלט. קרדיט: יובל גורן, NRG

אהוד ברק אמר שיהיה ראש הממשלה של כולם. מאז לא זכור לי ניסיון מרכזי להציב בראש דגל שדומה אפילו לטוב משותף, וגם ניסיון זה נותר כסלוגן בחירות ועמד בפער כה גדול מול העובדות שהוא לא נלקח ברצינות, ובצדק. למעשה, אין כיום גוף אידיאולוגי ממוסד בישראל ששם את רעיון הטוב המשותף כדגל מרכזי, והציבור הרחב פחות מכיר את המושג.

כלומר, טקסט זה איננו מתחום הפילוסופיה הפוליטית או החדשנות האידיאולוגית כמו שהוא מתחום התיקשור הפוליטי וההנעה לפעולה קולקטיבית, וככזה יש לקרוא אותו. הוא לא מתיימר להבטיח הפיכת השמאל משולי לגורם השלטון המרכזי, אבל כן מאמין שיש פה יכולת להרחיב את המחנה ואת הלב – את האלקטורט ואת הבסיס המוסרי – בעת ובעונה אחת.

ראש הממשלה של כולם – רק ברטוריקה. אהוד ברק. קרדיט: באר-שבע נט.

אז הדגל הפופולרי של ההומניזם המעשי הוא טוב משותף שלא נבנה על רמיסת המיעוט; אתוס של אכפתיות לכל הצדדים שמרכיבים את הדילמות החברתיות איתן אנו מתמודדים. זהו דגל רטורי חזק כי הוא נותן מענה גם למצוקות של קבוצת הרוב ושל קבוצות שאינן המוקד של שיח קידום המוחלשים הפרוגרסיבי.

זו ההצעה שלי לכללי עשה עבור ההומניזם המעשי:

1. פריחה של הכלל שאיננה רמיסה של המיעוט. זה אומר לגבי כל מדיניות: חתירה של שילוב התוצאה הטובה ביותר לקבוצת הרוב לצד התוצאה הרעה פחות למיעוט, ביחס לחלופות המדיניות האפשריות. כשיש מתח בין האינטרס של המיעוט והאינטרס של הרוב יתנהל האיזון כך: מול פגיעה חמורה במיעוט לשם טוב כלשהו לקבוצת הרוב, תתועדף ההגנה על המיעוט; מול פגיעה שולית במיעוט וטוב רב לקבוצת הרוב תתועדף התועלת לרוב. במקרי ביניים יש מקום לגמישות ומחשבה.

2. אכפתיות לכלל הצדדים בדילמות הציבוריות, מתוך הבנה שבטווח הארוך המשחק הוא טוב משותף ולא משחקי סכום-אפס. ברגעים מסויימים בזמן אנו עשויים להיקלע לסיטואציות בהן אכן אין ברירה אלא שהטוב של קבוצה אחת יבוא על חשבון השנייה באופן בוטה וחריף, אבל אחרי שזה הוכרע אפשר ורצוי להתקדם לתפישה של טוב משותף לפי סעיף 1. כדי להנחיל תפישה כזו צריך לצאת ממנטליות של "אנחנו או הם". מעבר לכך, כדי להוציא קבוצות מסויימות מגבולות האכפתיות נהוג בשיח הישן להכתים קבוצה שלמה – ערבים, חרדים וכו' – בשל מעשים של חלק מהקבוצה. יש צורך במיקוד של האשמה והכעס לאחראים הישירים ולא לקבוצה ממנה הם באו, כדי לייצר שיח פוליטי של אכפתיות לכל.

3. התייחסות למבחן התוצאה ולא רק לכוונה הטובה. יש לשאוף לפתרונות מעשיים טובים ולא רק לפתרונות שנראים טוב בתיאוריה. בהקשר הזה יש לציין כי דוגמטיות אידיאולוגית היא לא רק טיפשית ומקובעת – היא גם אנטי-הומנית, היא עשויה להביא אסונות או פגעים על אנשים בשר ודם ולהיות מתורצת עד זרא בנימוקים של מי שהתאהבו בתבנית אידיאולוגית.

4. איזון בין מבחן התוצאה לדרך: למעט במקרי קיצון נדירים והישרדותיים, לא ראוי להשיג תוצאה חברתית חיובית בדרך פסולה (למשל המלכת אליטה מוכשרת וטהורת כוונות באופן לא דמוקרטי) ולעיתים גם להפך: לא ראוי לשמור על דרך פעולה נאותה כשהתוצאות שלה פוגעניות (להיצמד לחירות כלכלית בכל תחום גם במחיר של פגיעה כלכלית חמורה בחלשים, בהקשרים מסויימים). יש למצוא את נקודת האיזון בין התוצאה לדרך לפי סעיף 1.

5. זהות קולקטיבית (לאומית או אחרת) היא לא דבר פסול ולא דבר קדוש; היא צורך של אנשים שיש לכבד תוך שימת לב לפוטנציאל הבעייתי ולעיתים אף האפל של זהות זו. סעיף 1 מציע את נוסחת האיזון לצורך העניין הזה.

6. הסתכלות גם על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי של מדיניות ותוצאותיה.

7. הוגנות-קשוחה: לרוב באתוס הפוליטי רעיונות של הוגנות ביחסי רוב-מיעוט הולכים יחד עם תפישות של פשרנות ורכות ואילו רעיונות של קשיחות הולכים יחד עם כוחנות ודורסנות. אין הוגנות-קשוחה. ניתן לראות זאת היטב בסוגיית הריסות הבנייה במגזר הערבי: צד אחד אומר להרוס יותר בתים של "עברייני בנייה" למרות משטר תכנוני מפלה נגד הערבים והצד השני מתנגד להריסות ורואה בכך התגרות ודרדור היחסים. אין כמעט קול פוליטי שאומר: ראשית שתיהיה הקצאה שווה של קרקעות, זכויות בנייה ותוכניות מיתאר גם למגזר הערבי, ואז שייאכפו את הכללים בקשיחות. זו ההוגנות הקשוחה והיא מתחייבת המציאות כדי להגיע לטוב משותף שאיננו דורסנות מחד ואיננו התבטלות מאידך.

מדוע כללי ההומניזם המעשי יכולים לתת מענה לאתגרי התקופה:

סוגיית ההגירה והפליטות למערב מהווה דוגמא טובה לפועלם של כללי העשה של ההומניזם המעשי. כללים אלו לא יאפשרו התעלמות מהמצוקות של נשים בארצות המערב בשל טענות לעלייה במקרי האונס או התקיפות המיניות באזורים בהם יש ריכוזים של פליטים או מהגרים מחברות בהן, בהכללה, יש התייחסות פגומה יותר כלפי נשים; הם לא יתעלמו מהמצוקות של הוותיקים אבל הם בטח לא יתעלמו מהמצוקות של הפליטים (אכפתיות לכלל הקבוצות); כללי ההומניזם המעשי גם יפסלו הכתמה של כלל קבוצת הפליטים בשל מעשים של חלק (מיקוד האשמה); מאידך הכללים הללו לא יאפשרו להישאר רק במקום הנוח שקליטת פליטי חרב זה דבר ראוי כשלעצמו מבלי לשים לב לתוצאות הרעות לציבור הוותיק – למשל עלייה ברמת האלימות. התוצאות הרעות של קליטה לא מבוקרת של פליטים ניחתות גם על רעיונות השמאל והדמוקרטיה בכללה – עלייה בכוחם של גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, שבאה כשלא נותנים מענה לחרדות מזרם הפליטים ורואים בהן גזענות בלבד. כאמור, יש צורך במבחן התוצאה ולא רק התמקדות בכוונה הטובה.

לאור הכללים והשיקולים הללו מינעד הפתרונות האפשרי הוא כזה שייסב את הפגיעה החמורה פחות – לא שליחת פליטי חרב למוות או עינויים, אבל גם לא התעלמות מהסיכון הסטטיסטי המוגבר לנשים מפליטים שגדלו בחברות בהן רווחות יותר אלימות מינית. המענים האפשריים לא מפתיעים או יצירתיים: ויסות מסויים של כמות מבקשי המקלט ושליטה על נקודות הכניסה, סינון מגורמים קיצוניים, הענשה חריפה וסילוק של מי שמנצלים מקלט מדיני או אשרת עבודה לשם פשיעה אלימה (הוגנות-קשוחה), עידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים על מנת שלא יווצרו "גטאות" של מצוקה ואלימות, חינוך מיני עבור הפליטות והפליטים, דאגה לשילובם באוכלוסייה וכו'. זאת לצד קליטה נאותה והומנית של הפליטים שכבר כאן ושרובם אינם עוסקים בפשע, מתן אפשרויות תעסוקה עבורם, מתן חינוך לילדיהם ואי-רדיפתם. זהו פירוט אפשרי אחד של דגל האכפתיות לכלל הצדדים בדילמה החברתית. בעת שהמערב, וישראל בתוכו, חרד למול אתגרי ההגירה והפליטות, אתוס כזה יכול לספק מענה מסויים לחרדות של הוותיקים לצד אי-היאטמות לקבוצת הפליטים וכך להביא לטוב משותף בטווח הארוך (בגלל שלעולם אי אפשר לדעת מי יהיה פליט מחר, נרצה לקדם עולם קולט פליטי חרב, ולא עולם שמתנכר להם).

כל זה די מובן מאליו. החידוש בהומניזם המעשי שהוא יכול להציב את המענה המאוזן הזה כדגל רטורי מרכזי, ולא רק כהערת שוליים לאתוס של הדאגה לחלשים. זהו היפוך המיקוד של שיח השמאל: ממסר של דאגה למיעוטים היא חובה מוסרית (ותטיב גם עם כולנו) למסר של הדאגה לטוב המשותף מחייבת דאגה גם למיעוט (וזו גם חובה מוסרית). המיקוד הזה יכול גם להציב זרם נבדל מהפרוגרסיביזם שלעיתים מגיע למחוזות של אבסורד של ביטול זכויות הרוב כפריבילגיה בכיינית, מהליברליזם שמתמקד בחירות הפרט בעיקר, ומהשבטיות החילונית-ליברלית שבזה או נאטמת לכל מי שלא נברא בדמותה ובצלמה.

–

עולם נזיל, מהיר ומפתיע יוצר בלבול אידיאולוגי שפוגע בעיקר בצד שמאל. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שמטיפה לתמיכה בחלש ובמופלה, והליברליזם של זכויות הפרט – עלו שניהם על שרטון. בטור אורח, מציע יריב מוהר אלטרנטיבה רעיונית חדשה לשמאל הפוליטי.

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. האתגרים הללו משתנים בחלקם תדירות, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים מנקודת מבט שמאלית, מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולוניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריארכליות ומסורתיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסלאם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיציות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהן.

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש? נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויטקונג ביצעו זוועות כבר בשנות השישים, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות עשויות לנצל לרעה את החופש והשיוויון בסביבתן. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטלים מענפי ייצור מסורתיים, שמשרותיהם נעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נותן להם מזור.

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינה רעיונית. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, יש לתת שם למה שכבר קיים באופן מעורפל: מיתוג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיוכלו לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, ולהלן נפרט כיצד אפשר להיענות לו.

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות "הומניזם מעשי". בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה שמקדמת פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו שתי מדינות, מולדת אחת, מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

זו טיוטה ראשונית שעוד דורשת העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובמבט היסטורי נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, במאמר הבא שיפורסם בהמשך.

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית