ארכיון הבלוג
בעל בריתם היחיד: המשבר הכפול של כורדיסטאן
"בעל בריתם היחיד הוא ההר", אומר הפתגם הכורדי, ומשקף את המלנכוליה השזורה בסיפורה של האומה הקרועה בין מדינות לאום אכזריות. בשנים האחרונות, הכורדים נסקו מעלה מעלה וצברו לעצמם תדמית של עוף חול מזרח תיכוני. משקיפים רבים עצרו את נשימתם לאור הנצחונות של המיליציות הכורדיות בסוריה ועיראק על צבאות דאע"ש, בעוד האוטונומיה הכורדית בעיראק נחשבת לחבל הארץ המתפקד היחיד בארץ הקרועה והמדממת. אולם מאחורי התדמית הרומנטית, ישנם לא מעט צללים, וכורדיסטן העיראקית מתמודדת עם שורת משברים לא פשוטים שמאיימים על עצם קיומה. בינתיים, מצליחים הכורדים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. השאלה היא עד מתי.
מאמר זה פורסם גם באתר מידה
בשבועות האחרונים, משקיפים רבים בעולם עצרו את נשימתם על רקע הניצחון הכורדי המזהיר בחבל סינג'אר. כוחות פשמרגה, הצבא של האוטונומיה הכורדית העצמאית בעיראק, בסיוע אווירי אמריקאי ושיתוף פעולה עם יחידות PKK ומיליציות יאזידיות, הצליחו לכבוש את החבל ההררי, ולהנחיל לחליפות דאע"ש את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה. כיבוש סינג'אר לא רק גרע משטחיה של המדינה האסלאמית, אלא גם ניתק את הכביש הראשי המוביל בין שתי הבירות שלה, מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה.
הניצחון הכורדי על דאע"ש, לאחר חודשים ארוכים של דשדוש במקום, העלה לתודעה הבינלאומית פעם נוספת את הבעיה הכורדית. הכורדים, קבוצה אתנית שמונה 30-32 מיליון נפש, דוברים קבוצה של דיאלקטים ממשפחת השפות האיראניות (העיקריים שבהם: קורמאנג'י, סוראני וזאזא) ומחזיקים במסורת עשירה של תרבות משותפת, תודעה אתנית חזקה וגם, בתוקף הנסיבות, היסטוריה טרגית של מרי והתנגדות. במאה ה-20, התחלקו הכורדים, מוסלמים סונים ברובם, בין ארבע מדינות לאום: טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. כל אחת מהמדינות הללו, בדרכה שלה, ניסתה לכפות אחידות בתחומה ולדכא את השפה, התרבות והלאומיות הכורדית. כל אחת מהן, להוציא עיראק בדמדומי משטר סדאם, היתה חזקה מספיק בזירה האזורית והבינלאומית כדי לחסום כל תמיכה חיצונית משמעותית בבדלנות או אוטונומיה כורדית בשטחה.
מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן
לפיכך, עד שנות התשעים הכורדים לא הצליחו לחצוב אי משמעותי של שלטון עצמי בהר הגרניט של מדינות הלאום החזקות שסביבם, אף כי ניסו לעשות זאת מספר פעמים. במחצית הראשונה של שנות הארבעים, למשל, ניצלו הכורדים באיראן את הכאוס ששרר במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה, והקימו (בחסות סובייטית) רפובליקה קצרת ימים בעיר מהאבאד. אלא שאחרי הנסיגה הסובייטית מאיראן לא היה מי שיתמוך במדינה הצעירה, והיא קרסה כעבור זמן קצר. באזור הכורדי של סוריה (המכונה על ידי תושביו רוג'אבה), היו נתונים הכורדים עד לשנים האחרונות בצבת העריצה של משטר הבעת'. גם בטורקיה, עשורים של לוחמת מחתרת וטרור של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) לא הצליחו לשנות או לרכך באופן משמעותי את מדיניות הדיכוי התרבותי והלשוני של אנקרה, עד ההפשרה החלקית מאד שחלה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיראק, נאבקה המחתרת הכורדית, בהנהגתו הכריזמטית של מולא מוסטפא ברזאני, בשרשרת משטרים רודניים. אנשיו של ברזאני הצליחו לזנב, להציק ולפגוע בצבא העיראקי הכבד והמסורבל בלוחמת פגע וברח, אבל הם לא היו מסוגלים לכבוש שטחים לאורך זמן. מולא מוסטפא קיבל סיוע משמעותי מישראל (ובתמורה סייע להבריח יהודים בשביליה ההרריים של כורדיסטאן), וגם מאיראן, אולם זה פסק עקב הסכם איראני-עיראקי ב-1975. בכל המקרים הללו, הכורדים לא היו שחקנים חזקים די הצורך כדי לנצח ברמה האסטרטגית. כדי שהמבוי הסתום ישבר, שני גורמים מבניים היו חייבים להשתנות: היחס הבינלאומי לכורדים, ועוצמתן הדכאנית של מדינות הלאום שסביבם.
האבן הראשונה נפלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הטבח המחריד בחלבג'ה בסוף שנות השמונים, במסגרתו השמיד סדאם חוסיין אלפי כורדים בגז עצבים, כמו גם מעשי טבח שהתרחשו מיד לאחר המלחמה, הניעו את הקהילה הבינלאומית להכריז על אזור אסור לטיסה בחבל הכורדי של צפון עיראק. המטריה האמריקאית סייעה למחתרת הכורדית בעיראק (נקראת גם פשמרגה, מילולית: אלו שנמצאים לפני המוות), לחצוב לעצמה בפעם הראשונה אזור אוטונומי של ממש. נסיונות מהוססים ראשונים לבנות מדינה בדרך טבעו בדם ואש, כאשר ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן( בהנהגת מסעוד ברזאני, בנו של מולא מוסטפא, התנגשה עם פלג יריב, ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן) בהנהגת ג'לאל טלבאני. שתי המפלגות טבעו במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה לאורך רוב שנות התשעים. סדאם חוסיין נכנס לקלחת במיומנות, תמרן את הפלגים זה נגד זה וליבה את המלחמה בציניות האופיינית לו.
מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)
אולם בראשית שנות האלפיים דעכה המלחמה, ושני הפלגים התחילו לשתף ביניהם פעולה מחדש. הפלישה האמריקאית ב-2003 נתנה לחבל הזדמנות נוספת – והפעם הכורדים לקחו אותה בשתי ידיים. הפלגים הקימו ביחד אזור אוטונומי עצמאי, שבירתו ארביל, וחילקו ביניהם את השלטון בחבל. במסגרת ההסכמים ביניהם, מנהיג ה-PUK טלבאני אייש את תפקיד נשיא עיראק – שהוקצה לכורדים – ואילו מסעוד ברזאני הפך לנשיא החבל האוטונומי. אולם דעיכתו של טלבאני עקב שבץ שלקה בו בדצמבר 2012, הותיר את מסעוד ברזאני כמנהיג הלאומי היחידי בזירה.
כיום מושלים הכורדים, בראשותו של הנשיא מסעוד ברזאני, באזור אוטונומי בצפון עיראק, הכולל את מחוזות ארביל, סולימאניה ודוהוק. קריסת מדינת הלאום העיראקית שיחקה לטובתם. לפתע, לא רק שלא היה צבא כבד שיתמודד מולם, אלא גם התדמית שלהם השתפרה פלאים. על רקע הבוץ המדמם והקטל הבלתי פוסק בעיראק, נחשבת כורדיסטן כאי של יציבות וליברליזם. האזור הכורדי בטוח יחסית, אפילו לתיירים, וכתבות מגזין עם תמונות של הרים ירוקים, מבצרים עתיקים, ערים מודרניות, חיי לילה תוססים ותנופת בנייה מיצבו את כורדיסטאן במערב כישות נבדלת משאר עיראק. ראש ממשלת כורדיסטן, נצ'ירבאן ברזאני, הדגיש את הדברים בראיון לעיתון בריטי. "כאן," הוא אמר, "זה לא בצרה", רמז עבה לעימותים בין שיעים לכוחות בריטיים בדרום עיראק, "אנחנו חברים שלכם." ההסברה הכורדית למערב הדגישה גם, באופן מוגזם משהו, את הליברליזם של הרוב המוסלמי בכורדיסטן ואת מעמד האישה הגבוה בחבל. כאשר הכורדים ספגו מספר תבוסות כואבות בראשית המלחמה עם דאע"ש, שחרר הצבא הכורדי למערב תמונות של לוחמות פשמרגה שנשבעו לנקום ברוצחי המדינה האסלאמית בשם בנות עמן והמין הנשי כולו. "התמונות של לוחמות הפשמרגה עם הצמות ובגדי ההסוואה, שאוחזות בנשק נגד דאע"ש, סייעו לשפר את התדמית הכורדית במערב יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות," כתבה קאלה סאלח, מומחית לפוליטיקה כורדית, ל-CNN. "עם אמהות ממרכז ארצות הברית שמפיצות בטוויטר תמונות של לוחמות כורדיות, הרבה יותר קשה לממשלות מערביות להסביר לבוחריהן את המדיניות הפושרת שלהם בעניין [הסיוע] לכורדיסטאן."
קריסת מדינות הלאום ושינוי היחס הבינלאומי סייעו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גם למיעוט הכורדי הנשכח בסוריה. ההידרדרות של המשטר הבעתיסטי של בשאר אל-אסד למלחמת אזרחים כוללת ב-2011, מוטטה את אשליית האחדות הלאומית הסורית, וסייעה לכורדים הסורים לחצוב אזור אוטונומי משל עצמם, בהנהגת יחידות ההגנה העממית (YPG), פלג כורדי שמאלי שקשור באופן הדוק ל-PKK בטורקיה. בניגוד למשטר השמרני והפרו-מערבי של ברזאני בארביל, שהצליח ליצור יחסים ידידותיים לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם ממשלתו החשדנית של ארדואן באנקרה, הכורדים בסוריה נחשבו בעיני טורקיה כטרוריסטים ואויבים מרים. גם במערב הם זכו בהתחלה לכתף קרה, בשל לחץ טורקי ומשום שה-PKK נמצא ברשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה. בהקשר זה, שובר השוויון היה דווקא ארגון דאע"ש, שעלה במפתיע על הבמה בשנתיים האחרונות, עם כיבוש מוסול וא-רקה. הכורדים הסורים, שעליית דאע"ש איימה על עצם קיומם, נלחמו במדינה האסלאמית בקרבות בלימה הירואיים (הידועים ביותר הם בקרבת העיר קובאני), וזכו, בצדק רב, בהערצה של משקיפים רבים במערב. כמו בעיראק, התמונות של הנשים הלוחמות הכורדיות בקו האש היו קלף מנצח בתקשורת המערבית. יאמר גם שבסוריה, התמונות שיקפו מציאות משמעותית הרבה יותר מזו שבעיראק. אופיו השמאלי, הליברלי והחילוני של ה-YPG מאפשר יחס שוויוני בהרבה לנשים מאשר בחברה השמרנית יותר של כורדיסטאן העיראקית. כל התהליכים הללו הכתיבו שינוי, זהיר ומהוסס יחסית, בעמדה המערבית כלפי ה-YPG, וכעת מקבלים גם הכורדים הסורים סיוע מערבי במלחמתם כנגד דאע"ש.
המבצע האחרון בסינג'אר, פסגת השגיהם הצבאיים של הכורדים במאבק כנגד המדינה האסלאמית, היה במידה רבה פרוייקט משותף של הכורדים העיראקים והסורים, בסיועם של לוחמי PKK ומיליציות יאזידיות. הכורדים העיראקים, לפחות, קרובים לעצמאות יותר מאשר היו אי פעם בעבר. יש להם מדינה מתפקדת בפועל, צבא, פרלמנט וממשלה, חברה מגובשת וגבולות מוגדרים. אם אכן תהפוך ה"המדינה בדרך" של כורדיסטן למדינה של ממש, יתכן שהדבר יהווה תקדים גם לכורדים בסוריה. דא עקא, שמדינה כזאת אינה יכולה לקום ללא הסכמתן של טורקיה וארצות הברית, שלא נראית באופק. הממשלים האמריקאיים השונים, ובהקשר זה אין כל הבדל בין בוש לבין אובמה, לא מוכנים לסור מעיקרון האחדות העיראקית. טורקיה רואה בעצמאות כורדית, אפילו של משטר ארביל שנמצא עמה ביחסים ידידותיים, איום אסטרטגי ותקדים קטלני לכורדים בשטחה. מעל הכל, בחודשים האחרונים כורדיסטאן העיראקית נתונה במשבר חריף, כלכלי ופוליטי כאחד – שמאיים על עצם קיומו האוטונומי של החבל.
המשבר הכלכלי נעוץ בראש ובראשונה ביחסים המורכבים בין כורדיסטאן האוטונומית לממשלה המרכזית בבגדאד. המצב הבינלאומי מאלץ את הכורדים לשמור עם עיראק על יחסים של "לא לבלוע ולא להקיא". בפועל הם מתנהלים באופן עצמאי מעיראק, ויש להם מוסדות, חוקים וביקורת גבולות משלהם, אבל הם גם לא יכולים להתנתק לחלוטין, ותלויים בממשלה המרכזית של עיראק במספר תחומים משמעותיים, לרבות ייצוא סחורות. היחסים המתוחים בין ארביל ובגדאד עומדים בבסיס משבר המשכורות הקשה שמאיים על עצם קיומה של כורדיסטן. מחלוקת ארוכת שנים בין ארביל לבגדאד על חלוקת תקציבים וייצוא הנפט, הוביל לאמברגו נפט בפועל על כורדיסטן. במקביל, ירידת מחירי הנפט עקב התפתחויות כלכליות בינלאומיות נגסה גם בהכנסות מהנפט שהממשלה בכל זאת מצליחה לייצא בדרכים לא דרכים. הוצאות הביטחון הכבדות במלחמה עם דאע"ש לא מקלות על הממשלה הכורדית, והחוב שלה, לפי הערכות שונות, הגיע ל-17 מיליארד דולר באפריל 2015, וככל הנראה גדל מאז. המשבר הוביל להקפאה של תשלום המשכורות לעובדי המדינה וחיילי הפשמרגה. באוקטובר השנה, יצאו עובדי המדינה להפגנות ענק אלימות שאף הסתיימו באבדות בנפש. הפגנות מהסוג הזה, במהלך מלחמה שנתפסת על ידי רוב הכורדים כמלחמת קיום, מעידות כאלף עדים על עומק הייאוש של מגזרים שלמים ומשמעותיים בחברה.
המשבר הכלכלי משתלב במשבר פוליטי-חוקתי חריף ובעייתי לא פחות. הנשיא הותיק מסעוד ברזאני עבר כבר מזמן את המכסה המותרת של שתי קדנציות. מפלגות האופוזיציה, ה-PUK הותיקה, שתי מפלגות אסלאמיסטיות ותנועה ליברלית צעירה בשם גוראן (התנועה לשינוי), הצהירו שמבחינתם ברזאני לא יכול להישאר עוד בשלטון. המשבר הפוליטי מועצם עקב חוסר היכולת לארגן בחירות בשל המשבר הכלכלי, המלחמה מול דאע"ש ואי הסכמות על הליך הבחירות וטיב המשטר העתידי. ראש הממשלה, אחיינו של הנשיא נצ'ירבאן ברזאני, טען שבשל המשבר הפוליטי "האח מסעוד חייב להישאר בשלטון", אבל חלקים גדולים מהאוכלוסיה מסרבים לקבל את הטיעון הזה. במקביל למחאות נגד הקפאת המשכורות, פרצו בחבל הכורדי הפגנות המוניות כנגד המשך שלטונו של ברזאני, שחלקן הסתיימו בהרוגים. אחד ממנהיגי תנועת גוראן פוטר מתפקידו כשר בממשלה, ועל אחר – יושב ראש הפרלמנט יוסף מוחמד – נאסרה הכניסה לארביל. זאת בעוד כוחות הביטחון מגבילים אקטיביסטים ועיתונאים, וחלקים גדולים מהתקשורת נשלטים בידי הנשיא ברזאני ומקורביו.
תמונת המנהיגות בכורדיסטן, לפיכך, עגומה למדי, ומזכירה במידת מה את הדפוסים שראינו ברשות הפלסטינית בשנותיה הראשונות. כמו יאסר ערפאת, מסעוד ברזאני הוא מנהיג מזדקן, עוטה מדים שחי על אדי תהילת העבר הרומנטית שלו כלוחם מחתרת. לא לחינם הוא מציג את עצמו בראיונות כמי שמטייל בהרי כורדיסטאן לאור הכוכבים, לבוש במדי הפשמרגה הדהויים ובכיסוי הראש המסורתי, ומדבר עם בני עמו כאילו היה אחד מהם. גם כאן, כמו במקרה של ערפאת, מכסה תהילת העבר הרומנטית על מציאות חיננית פחות של נפוטיזם, שחיתות ובעיות אינספור בניהול הפנימי של המדינה – שחלקים משמעותיים בחברה ובאליטה הפוליטית הכורדית לא מוכנים להשלים עמן. עיתונאים כורדיים שדיברתי איתם בחודשים האחרונים, סיפרו לי בזעם כיצד מקורבים של ברזאני, אנשים ללא ניסיון צבאי, מקבלים דרגות צבאיות ומשכורות עתק, בעוד חיילי פשמרגה מן השורה לא מקבלים שכר במשך חודשים, וסובלים מבעיות באספקה של מזון וציוד. גם השליטה של הממשלה באמצעי התקשורת, ורדיפות של גורמי אופוזיציה, מכרסמים בתדמית הדמוקרטית של כורדיסטן.
יהיה מוגזם, כמובן, להפוך את ברזאני לדחליל האשם בכל הבעיות הללו. ראשית כל, המצב הבינלאומי לא משחק לטובתו. נשיא טורקיה ארדואן, משיקוליו שלו, פוצץ את תהליך השלום עם ה-PKK ופתח במלחמה מחודשת נגד המחתרת הכורדית, שכוללת אף הפצצות של מעוזי גרילה בהרי כורדיסטאן העיראקית. עצם ההפצצות הללו, ובמיוחד מותם של כפריים כורדים, מתסיס את האוכלוסיה בכורדיסטאן העיראקית, ומעורר ביקורת הולכת וגוברת נגד מדיניותו הפייסנית של ברזאני. ומצד שני, הנשיא עשוי להזדקק לרצונו הטוב של ארדואן בכל מהלך עתידי לייצוא נפט עצמאי או אוטונומיה מוגברת, שלא לדבר על עצמאות מלאה. במקביל, הוצאות הביטחון הכבדות ומשבר המשכורות, שקשורים למלחמה בדאע"ש ולבעיות סבוכות עם הממשלה העיראקית, אינם תלויים בזהות האדם העומד בראש הממשל הכורדי. קשה לראות כיצד מנהיג אחר, אפילו אם יהיה צעיר, משכיל ולא מושחת, יוכל להתנהל טוב יותר בתנאים חיצוניים כל כך קשים.
שנית, גם הקובלנות החוקתיות נגד ברזאני אינם מדוייקות לחלוטין. אלו שטוענים הוא מפר את החוקה, למשל, נוטים לשכוח כי אין חוקה כזאת. טיוטת החוקה עדיין לא אושרה בידי הפרלמנט, וטרם הוקם בית משפט עליון שיוכל לפרש אותה. האופוזיציה, שמחזיקה ב-51% מהמושבים, לא מצליחה להתאחד, ואפילו בחירות טרם נקבעו, משום שהצדדים לא מצליחים להסכים על התנאים. הבעיה היא לא רק בעקשותם ואטימותם של חלק מהשחקנים הפוליטיים – אלא בהיעדר כללי משחק מוסכמים, בעיות שנובעות מההיסטוריה הכורדית והמבנה החברתי המפוצל שהיא מכתיבה.
בהעדר סיוע כלכלי מערבי מסיבי, פתרון המשבר עדיין לא נראה באופק. כורדיסטן העיראקית, שהוכרזה בעבר כמודל לעיראק כולה, החלק היציב היחיד במדינה, עדיין מצליחה לשמור על מראית עין של חיים נורמליים חרף בעיותיה הקשות. השאלה הגדולה היא עד מתי.
לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש
ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.
ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."
אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.
מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.
החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.
אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.
טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.
בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.
הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.
באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.
מועדון הציד של דאע"ש: שובו של שכיר החרב הבינלאומי
לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. קונסטנטינוס אריק סקרפילד, מרינס בריטי לשעבר שהתנדב להילחם נגד דאע"ש בשורות הצבא הכורדי, נהרג מפגיעת מרגמה, וארונו נמסר ברוב הדר למשפחתו על ידי לוחמי הפשמרגה. סקרפילד אינו היחידי. בתקופה האחרונה, מתנדבים עשרות רבות של מערביים להילחם בדאע"ש. ביניהם אפשר למצוא אופנוענים מקועקעים מהולנד וגרמניה, חיילי קומנדו בריטיים לשעבר ואפילו אישה ישראלית אחת. תנועת ההתנדבות הזאת היא קצה הקרחון של תופעה חדשה ומרתקת בהיסטוריה העולמית: שובו של שכיר החרב הבינלאומי. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.
לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. לוחמים כורדים מה-YPG (יחידות ההגנה של העם – הכוח הכורדי הלוחם בצפון סוריה), חלקו כבוד אחרון ללוחם מרינס בריטי ממוצא יווני, שנסע לסוריה להילחם ביחד איתם נגד דאע"ש. ארונו של קונסטנטינוס אריק סקרפילד, בוגר הצבא המלכותי ויליד ברנסלי, דרום יוקרשייר, נעטף בדגלי כורדיסטן ובריטניה ונמסר ברוב טקס והדר למשפחתו. אמו של ההרוג אמרה כי בנה לא נהרג למען האינטרסים של ארצו, אבל "נלחם למען הערכים הבריטיים".
סקרפילד, שנהרג מפגז מרגמה בקרבות ליד העיר קמישלי, נסע להצטרף לכוחות הכורדיים ימים ספורים לאחר שעזב את הצבא הבריטי. הסיפור שלו הוא קצה הקרחון לפרשה מרתקת, שולית עדיין אך הולכת ומתגברת, של לוחמים מערביים – לרוב כאלו שאינם מוסלמים – שהולכים להילחם ביחידות כורדיות נגד דאע"ש. התרגלנו למתנדבים הפנאטיים שנלחמים בקבוצות ג'יהאד בכל רחבי העולם, אולם מתנדבי אנטי-ג'יהאד בינלאומיים, זו תופעה חדשה יחסית. "אני לא ימני ולא פשיסט, לא אנטי-מוסלמי ולא מתנגד לשום דת," אמר מתנדב בריטי אחר, לוחם קומנדו לשעבר שהזדהה כ"סמל טום", "אני אדם חופשי במדינה חופשית – חופשי להילחם למען החירות והדמוקרטיה. הפשעים המחרידים שלכם [דאע"ש] פגעו במוסר הפנימי שלי. לא אפגע במוסלמים שוחרי שלום, אבל הדברים שעשיתם מחליאים אותי […] ולפיכך אציע את כשרונותי לעם של כורדיסטן."
סמל טום וחבריו, שמונה במספר, קוראים לעצמם IVFOR (צבא המתנדבים הבינלאומי), אבל רבים מהם מתהדרים בקעקוע מחוספס יותר על הזרוע: "מועדון הציד של דאע"ש". הם התאמנו בבריטניה מדי יום, קנו מדים מיוחדים ואף עיצבו לעצמם סמל של חרב על רקע ברק. כדי להגיע לסוריה גייסו 13,000 פאונד בריטי, והם מצהירים בגלוי כי הקבוצה שלהם פתוחה לכל מתנדב דובר אנגלית, ללא קשר לארץ המוצא שלו. הסיסמה של מועדון הציד היא: Cita et Certa, "מהיר ומהימן". סמל טום וחבריו מתכננים לעזוב בעוד מספר שבועות לכורדיסטן, שם יצטרפו ללגיון הזרים הכורדי, יחידת "האריות של רוג'אבה" המכילה כמה עשרות מתנדבים (כמאה זרים סך הכל משרתים בכוחות הכורדיים בסוריה ועיראק), ונמצאת לפי המסופר תחת פיקודו של האמריקאי ג'ורדן מטסון. מטסון, פועל אריזה וטוראי לשעבר בחיל הרגלים האמריקאי, הפך אצל הכורדים למפקד – דוגמא קלאסית למוביליזציה חברתית מהירה בזמן מלחמה.
אלו המצטרפים למלחמה כנגד דאע"ש שייכים לעיתים קרובות לשוליים של החברה המערבית. באוקטובר 2014 התבשרנו על כנופיות של "אופנוענים מקועקעים" מהולנד וגרמניה, כגון ה-Median Empire Motorcyclub מהעיר קלן. "בזמן שאחרים מברברים ומברברים," נכתב בעמוד הפייסבוק של המועדון, "הבחורים שלנו נלחמים בחזית". האופנוענים הגרמנים הצטרפו בשדות הקרב לעמיתים הולנדים, חברים בכנופיית האופנוענים No Surrender. רון, אופנוען הולנדי, סיפר בראיון לטלגרף שלא היה יכול לשבת על הספה בבית ולצפות בזוועות שמחוללים אנשי דאע"ש בבני המיעוט היאזידי. יש לו רקע וניסיון בלחימה, הוסיף – והוא מעוניין להצטרף למערכה.
הציבור בארץ נחשף במיוחד לסיפורה של ג'יל רוזנברג, ישראלית-אמריקאית וחיילת צה"ל לשעבר, שהתנדבה אף היא להילחם בשורות הפשמרגה הכורדית בצפון עיראק. רוזנברג תפסה כותרות, במיוחד, לאחר שדאע"ש הפיץ ידיעות שקריות שנפלה בשבי. בפועל, היא ככל הנראה משרתת בבסיס עורפי בתפקיד תומך לחימה. רוזנברג הורשעה בעבר בהונאת קשישים, ונראה שעבורה הלחימה בשורות הכורדים, מעבר למניע האידיאולוגי, היא מעין דרך אישית לשקם את כבודה. "בשיחות ביננו התרשמתי שג'יל עשתה תיקון," אומרת א', חברתה הישראלית של רוזנברג, "וקיבלה החלטה מודעת להפנות את מאמציה למקום שבו זקוקים לה. אף אחד לא כיוון אקדח לראשה והיה לה את החופש האמיתי לבחור. היא ידעה שהכורדים יעריכו את המאמצים שלה."
ישנן מספר דרכים להסביר את תופעת המתנדבים המערביים לפשמרגה. ראשית כל, אסור להמעיט בחשיבות המניעים האידיאליסטיים. כאשר סמל טום ואחדים מהאופנוענים מציינים את הזוועות כנגד הכורדים והיאזידים שרואים בטלוויזיה, סביר להניח שאלו באמת ממלאות חלק חשוב במניעיהם לעזוב את החיים הנוחים במערב ולהצטרף לחזית בסוריה או עיראק. אולם אנשים רבים מספור מזדעזעים עקב הזוועות שהם רואים בטלוויזיה, ורובם מסתפקים בגינוי מילולי, או לכל היותר תרומה או הנפת שלט בהפגנה כלשהי. אלו שמחליטים להצטרף למאבק כנגד דאע"ש, עושים זאת בין היתר משום שזו אחת הדרכים להיות גיבור בעולם פוסט-הירואי, במיוחד עבור אנשים שנמצאים בדרך כלל בשולי החברה. התושב הממוצע בעיר מערבית, אחרי הכל, אינו מחבב במיוחד כנופיות אופנוענים, וקודים של גבורה וגבריות נחשבים בעיניו לרוב כחוליגניות ותו לא. הצטרפות למלחמה כנגד דאע"ש, לעומת זאת נחשבת כמטרה נעלה גם בעיני אנשים שלעולם לא יעשו זאת.
כל צעיר מערבי יכול, כמובן, להצטרף לצבא של המדינה שלו. אם הוא אמריקאי או בריטי, יתכן גם שיגיע לתפקידי לחימה בעיראק או במקומות אחרים. אולם קשה להיות "גיבור" בצבא מערבי. הצבאות הללו הם גדולים ובירוקרטיים, מערכות ענקיות וסבוכות שקשורות באינטרסים פוליטיים מורכבים, שרשרת פיקוד אנונימית ומשמעת נוקשה. מה גם שפעילותם בחזית מוגבלת על ידי אינספור חוקים, נהלים, והדינים המעיקים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בראיון, ביקר אחד המתנדבים את צבאו וממשלתו שלו, כאשר אמר כי "מדיניות חוץ לקויה, ממשלה חלשה וחוק חלש הניחו לגירסה פרברטית וסרטנית של אסלאם להתפשט לחופים שלנו." עבור בוגרי הצבא הבריטי, ההצטרפות לפשמרגה היא חידוש מרענן: כוח קטן יחסית, אינטימי, שאינו כבול באינספור חוקים ונהלים ונלחם למען מטרה הירואית וצודקת מעין כמותה.
התופעה הזאת, שנראית שולית כרגע, היא קצה הקרחון של תנועה מרתקת מעין כמוה בהיסטוריה העולמית. היסטוריונים צבאיים טוענים כי בתקופה המודרנית, עברה הלחימה המערבית שינוי הדרגתי אך דרמטי. בעת החדשה המוקדמת, לוחמים מקצועיים היו לעיתים קרובות שכירי חרב והרפתקנים, שהשכירו את שירותם לכל המרבה במחיר או למלך שהזדהו איתו. אפילו קצין כמו האסטרטג הפרוסי הנודע פון קלאוזביץ, שאהב את מולדתו, שירת למשך זמן ארוך בצבא הרוסי כנגד מלכו שלו, זאת משום שהתנגד לברית עם נפוליאון. בתקופה המודרנית, לעומת זאת, הלוחמים הפרועים של העת החדשה המוקדמת הפכו בהדרגה לחיילים. החייל, בניגוד ללוחם, כבול למערכת בירוקרטית ונלחם אך ורק עבור המדינה שלו ולמענה. אפילו מתנדבים בינלאומיים במאה העשרים, כמו המתנדבים הפשיסטיים והקומוניסטיים במלחמת האזרחים בספרד, הונעו למעשה בידי מדינות מסודרות (גרמניה, איטליה וברית המועצות). החוק הישראלי, שאוסר על אזרחי המדינה להילחם בצבא זר שאינו צה"ל, אפילו אם מדובר בצבא ידידותי, הוא הד למגמה המודרנית הזאת.
נעלמו בתקופה המודרנית: שכירי חרב במלחמת 30 השנה
אולם בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, אנו עדים לתנועה בכיוון ההפוך. הסנוניות הראשונות, ככל הנראה, היו במאבקים של המלחמה הקרה בדרום אמריקה, בזירה הפלסטינית ובעולם המוסלמי. טרוריסטים ומהפכניים מקצועיים, כמו קרלוס התן, צ'ה גווארה או שיגנובו פוסאקו (מייסדת הצבא האדום היפני ומתכננת הטבח בשדה התעופה לוד), נעו מזירה לזירה, ממאבק מהפכני למאבק מהפכני, בלי שום מחוייבות למדינות שמהן באו. המתנדבים המוסלמים שנהרו לזירות עימות כמו אפגניסטן, ומאוחר יותר צ'צ'ניה ועיראק ומומנו בכסף סעודי, יצרו את הבסיס לתופעת הג'יהאדיזם הבינלאומי של ימינו. אלו המגיעים לשרת אצל דאע"ש שורפים את הדרכונים שלהם, ובכך מצהירים בפומבי שאין להם שום מחוייבות למדינה או לאומה – רק לאידיאל החליפות העולמית. בריגדות של שכירי חרב זרים מסתובבים, נחילים נחילים, בערי סוריה ועיראק הכבושות בידי דאע"ש. לעיתים קרובות, שכירי החרב/מתנדבים הללו מתייחסים לאוכלוסיה המקומית ככוח כובש לכל דבר.
התופעה הזאת, כמובן, אינה מוגבלת לדאע"ש. מעבר לתנועה השולית יחסית של מערבים אידיאליסטיים שנלחמים בצבא הכורדי, יש לשים לב לחברות האבטחה האמריקאיות, כגון Blackwater, שמילאו בעיראק תפקידים קרביים. האנשים הללו, שחלק מהם הורשעו בפשעי מלחמה נגד עיראקים, אינם מתנדבים אידיאליסטיים, אלא שכירי חרב לכל דבר. לכך מתווספת התופעה המתרחבת של צבאות פרטיים של תאגידים (גם הם תחת התווית של חברות אבטחה), שממלאים תפקידים קרביים במיני מקומות פרועים בעולם השלישי. גם כאן, לא מדובר בהתפתחות חדשה לחלוטין. אפילו בארצות הברית של המאה התשע עשרה, סוכנויות בילוש פרטיות כגון פינקרטון הפעילו צבאות פרטיים כנגד שוברי שביתה. אולם התפרקות המדינה באזורים נרחבים בעולם, והיחלשות הזהות הלאומית באזורים נרחבים יותר, גורמות להרחבה ניכרת של תופעת שכירי החרב הבינלאומיים. אם התקופה המודרנית התאפיינה בסדר הולך וגובר, בהפיכה של לוחמים פרועים לחיילים ממושמעים ובמונופול של המדינה על אלימות פוליטית, כעת אנחנו נעים בכיוון ההפוך. לחובבי הסדר הבינלאומי, העתיד אינו מבשר טובות.
ישראלית בכורדיסטאן העיראקית: טור אורח מאת תמר ברס
כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.
תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס
הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.
חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.
תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.
במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.
ואז גיליתי שני דברים:
שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.
הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.
אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.
'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.
'כן', הם אמרו.
'איך מגיעים לשם.'
'אין אוטובוס'.
מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה
אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק. הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.
"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.
"סדאם"?
"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."
רחוב בכפר אמדייה
מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.
"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.
"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."
"אבל באתי משם."
"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."
בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."
כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.
קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.
אישה. סוף סוף.
בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.
"בואי," היא אמרה לי.
נכנסתי לאוטו וברחנו משם.
"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."
במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"
"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."
בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.
המצודה של ארביל, בלילה
ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:
"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"
והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.
שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.
ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.
אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.
אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.
נוודים כורדים בהרים
מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.
למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.
בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"
"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."
כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש
צבא דאע"ש, המדינה האיסלאמית החדשה בעיראק, שוטף אזורים שלמים וערים עתיקות, כובש, טובח ומחריב. אולם מהו סוד כוחם של הלוחמים המסתופפים תחת הנס השחור? כדי להבין את המתכון, כדאי להרחיק ולהתבונן שמונה מאות שנים אחורה. ינשוף פוליטי-מדיני על אימה צרופה, פלורליזם אתני והקשר הנסתר שבין השניים.
העיירה הקטנה שארייה שבצפון עיראק היתה בעבר יישוב שכוח אל וסחוף רוחות, ניסוי בהנדסה חברתית מטעם שלטונו חסר הרחמים של סדאם חוסיין. במסגרת "פרוייקט הערביזציה שלו", פינה הרודן העיראקי את בני המיעוט הכורדי-יאזידי מבתיהם, והכריח אותם להתיישב בכפרים מתוכננים תחת פיקוח והשגחה. עד לא מזמן, איש לא התעניין במיוחד באירועים שהתרחשו בשארייה. אולם בימים האחרונים, מדווח החוקר האמריקאי מתיו בארבר, התמלאה העיירה הקטנה עד אפס מקום. ברחובותיה המאובקים של שארייה, הבחין בארבר בטורים אינסופיים של מכוניות, טנדרים וכלי תחבורה אחרים, כולם עמוסים עד להתפקע בפליטים יאזידים כורדים שברחו מעמק סינג'אר. הצבא האכזרי של דאע"ש, "המדינה האסלאמית", הטביע את עמק סינג'אר בדגליו השחורים וכוח האש האינטנסיבי שלו. מצויידים בנשק אמריקאי שנפל שלל בידיהם ממחסני הצבא העיראקי, הגיפו חייליו של הח'ליף אבו באכר אל-בגדאדי את יחידות הפשמרגה, הצבא הכורדי ששמרו על סינג'אר. הפשמרגה (מילולית: אלו שמתעמתים עם המוות) תמיד היתה ידועה כצבא מקצועי, נחוש ואמיץ, אך הלוחמים והלוחמות שלו מצויידים בעיקר בנשק סובייטי מיושן ומזדקן. לפי עדויות המפקדים הכורדים, הם הופתעו מכוח האש של דאע"ש ולא הצליחו לעמוד מולו. סינג'אר לא נמצאת בכורידסטאן העיראקית אלא מחוץ לה, אולם המדינה הצעירה שבדרך – אחד האזורים המתפקדים היחידים בגיהנום העיראקי – עומדת מול סכנה מיידית ומוחשית. כוחות דאע"ש נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים מארביל, בירת החבל הכורדי ואחד ממרכזי העצבים שלו.
כוחות הפשמרגה עדיין מגנים על גבולות כורדיסטאן העיראקית, ואפילו חיל האוויר האמריקאי הגיע כדי להצניח אספקה ולהפציץ את עמדות דאע"ש. אבל מי שקורא את דיווחו העגום של בארבר, שם לב לעובדה מטרידה אף יותר, אם כי נסתרת במעט מהעין. דאע"ש, כידוע, שם לעצמו למטרה לטבוח בכל ה"כופרים" ו"אלו שחזרו בהם מהאסלאם" (מורתידון). היאזידים הם מטרה ברורה, אולם גם שיעים, נוצרים ואפילו מוסלמים סונים שלא מקבלים את הקו הנוקשה של הארגון נשחטים ללא רחמים. בארבר הבחין כי הפליטים הנוצרים והיאזידים נעים במעגלים. אלו מהם שלא מצליחים לברוח לארביל, שעומדת אף היא בסכנה, או לטורקיה, עוברים מעיירה לעיירה, לעיתים עקב שמועות מוגזמות על נצחונות של דאע"ש. רשויות כורדיסטאן וארגונים בינלאומיים התחילו לארגן סיוע לפליטים בשארייה, אולם כעבור מספר ימים העיירה התרוקנה עקב שמועה על התקדמות כוחות דאע"ש. לאחר מספר ימים חזרו אליה רבים מהפליטים, ואחרים התפזרו בין יישובים אחרים באזור או בהרים הצחיחים. כוחות דאע"ש נעים מסביבם כמו זאבים המקיפים עדר כבשים מפוחד, מריצים אותו במעגלים ומרכזים אותו במקום אחד לקראת השחיטה.
אולם עוצמתו של אותו צבא קיצוני עד טירוף אינו נובע רק מכוח אש או מנוכחותם של קצינים מנוסים. הוא קשור בשתי אסטרטגיות יסוד: לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים ופלורליזם אתני. נראה לכם סותר? לא כל כך. אם נרצה להבין את סוד כוחו של דאע"ש, אויב שבקרוב עשוי להידפק על סף דלתנו, כדאי להבין את האסטרטגיה הכפולה הזאת לעומק, ולשם כך יש לחזור לאלו שהשתמשו בה ביעילות לפני כשמונה מאות שנה: הפרשים מטילי האימה של האימפריה המונגולית.
האימפריה המונגולית היתה אחת הקיסרויות האדירות ביותר בתולדות האנושות, ממלכה שנבנתה בשובל של דם שנטף מחרבותיהם של לוחמים אכזריים ולמודי קרבות. ג'ינג'יס חאן, הכובש הגדול שאיחד את השבטים המונגוליים והפך אותם לאימפריה בינלאומית, עשה כמעט את הבלתי אפשרי. בהנהגתו, קבוצה קטנה של פרשים כבשה במהירות חלקים אדירים מהגלובוס, מנפצת לרסיסים ממלכות ואימפריות אדירות שאיתרע מזלן לעמוד בדרכו. יורשיו של ג'ינג'יס חאן כבשו את סין, השמידו את בגדאד המעטירה והכניעו תחת שבטיהם חלקים אדירים מהמזרח התיכון, איראן, רוסיה ומרכז אסיה.
במחקר שלה על אימפריות ומעצמות על, כתבה ההיסטוריונית איימי צ'ואה כי האימפריה המונגולית נבנתה על פלורליזם אתני: הכובשים החדשים השכילו לאמץ לשורותיהם לוחמים, מדענים ומתכננים בלי הבדל עם, גזע ודת, ובכך שדרגו אוסף זעיר של פרשים לצבא בלתי מנוצח ולאחר מכן לממלכה. אבל הפלורליזם האתני הזה, שעמד בבסיס הקיסרות המונגולית, לא היה יכול להתקיים ללא אסטרטגיה מחושבת אך קיצונית של לוחמה פסיכולוגית. המונגולים הצליחו לצרף רבים כל כך לשורותיהם, רק משום שהכניעו ערים וממלכות אינספור, במקרים רבים ללא קרב של ממש. והסיבה שהצליחו להכניע ממלכות וערים ללא קרב היתה הנשק הסודי שהפעילו: אימה צרופה. כאשר צבאו של ג'ינג'יס חאן נלחם בחבל הארץ של חורסאן (מזרח איראן), הוא השית עונשים מחרידים על כל עיר שלא הסכימה להיכנע, ועוד יותר מכך – על ערים שנכנעו ובגדו לאחר מכן. האומנים השימושיים נשלחו למונגוליה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ויתר הגברים נטבחו בדם קר. לפעמים העונש היה מחריד אף יותר. בקרב על העיר נישאפור נהרג אחד מנכדיו של ג'ינג'יס, והכובשים שחטו כל נפש חיה בסביבה, כולל כלבים וחתולים. לעיתים קרובות נתנו המונגולים לפליטים לברוח ולהפיץ את הסיפורים על מעשי הטבח הללו ברבים. הערים האחרות, ששמעו על הגורל הצפוי להן, מיהרו להיכנע בטרם יהיה מאוחר. הפחד המשתק, שהוגבר אלף מונים באמצעות שמועות מוגזמות, היה הנשק הקטלני ביותר של המונגולים, אף יותר מהסוס, החרב והקשת. כך, בסופו של דבר, הצליחו ליצור בסיס טריטוריאלי לאימפריה הרב תרבותית והרב לאומית שלהם.
עבור דאע"ש, הטלת אימה היא נשק ראשון במעלה, והוא עובד בממדים רבים יותר מאשר אפשר לדמיין. כולנו ראינו את הסרטים המזעזעים שמפיצים לוחמי דאע"ש, והסיפורים שהם משאירים אחריהם. בדיוק כמו הפליטים שברחו מהערים העשנות והפיצו את מעלליהם של המונגולים ברבים, יוטיוב מביא לכל בית את סיפורו של הבסיס הסורי שנכבש וחייליו חסרי המזל, שראשיהם נערפו אחד אחד. כולנו מכירים את הנערה הנוצריה האומללה שראשה הוסר מעליה בשידור חי, את המסגדים העתיקים שעולים בסערה השמיימה, את שוק העבדים הגדול שבו מוכרים אנשי דאע"ש את הנשים והנערות כשפחות מין ללוחמי ג'יהאד אכזריים. הסיפורים, כדרכם של סיפורים, מועצמים אלף מונים, וקהילות שלמות נעקרות. הפליטים בצפון עיראק בורחים בעיקר לכורדיסטאן, הישות המתפקדת היחידה באזור, ומעיקים על הכלכלה הצעירה שלה עד לנקודת השבירה. יתר על כן, כפי שכותב בארבר, גלי הפליטים האינסופיים, הנוצרים והיאזידים, יוצרים אווירה של בלבול ודה-מורליזציה במחנה הכורדי. בניגוד למוסלמים הכורדים, שבוטחים בכוחות הפשמרגה שיגנו עליהם, ליאזידים ולנוצרים אין ביטחון כזה. ראשית כל, הפשמרגה היא מוסלמית, חרף נכונותם המסורתית של אנשיה להגן על מיעוטים דתיים נרדפים. שנית, מבחינת הנוצרים והיאזידים, עולם ומלואו עומד על כף המאזניים. אם דאע"ש תגיע חלילה לכורדיסטאן, המוסלמים הכורדים יחוו מעשי טבח ושיעבוד איום, אבל הנוצרים והיאזידים יושמדו עד האחרון שבהם. האימה שמפיצה דאע"ש, כמו גלי צונאמי, מגדילה את מספר הפליטים יום יום, וכך מחלישה את אויביה ומרככת אותם לקראת המכה הסופית.
באופן מפתיע, אי אפשר להבין את הצלחתה של דאע"ש בלי לתת את הדעת גם למרכיב השני במתכון המונגולי: הפלורליזם האתני. בתודעה המערבית, דאע"ש נתפסת כגורם קנאי שסובלנות היא ממנו והלאה. במידה מסויימת, זה נכון, ומעשי הזוועה שתיארנו לעיל יעידו. אבל חוסר הסובלנות של דאע"ש הוא דתי ואידיאולוגי, לא גזעי, אתני או אפילו לאומי. במסגרת הח'ליפות החדשה, כל מוסלמי קיצוני יכול להתקדם לדרגות העליונות, ולא משנה אם הוא עיראקי (כמו הח'ליף), צ'צני (כמו מפקד הצבא) או אפילו אירופי. כך, במידה כלשהי, דאע"ש אוספת לעצמה כשרונות צבאיים מהעולם כולו: מתנדבים למודי מלחמה שיכולים להתקדם באמצעות מעלותיהם האישיות, בלי קשר לגזעם או צבע עורם. השם של דאע"ש הוא לא רק קריאת קרב מטילת אימה, אלא גם שירת סירנה מפתה לצעירים מתוסכלים מכל רחבי העולם. השילוב המתוחכם הזה בין פיתוי לאימה, ביחד עם מיומנות צבאית, נשק שלל וכוח אש, הוא סוד העוצמה של דאע"ש. וכל מי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לצפות בסרט התעודי המצויין של Vice TV, דיווח של כתב שחדר ללב המאפלייה בראקה, צפון סוריה, כיום המפקדה הראשית והבירה של הח'ליפות.
וככל שהעולם יתן לסיוט הזה להתרחב ולצבור עוצמה, כך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. בהקשר זה, אין די בהפצצות אמריקאיות ספורדיות ובמתן אספקה: הכורדים זקוקים לנשק, מתוחכם וחדיש אם אפשר, כדי להדוף את הגלגל אחורה. אם כורדיסטן תיפול, לא יהיה אף אחד אחר בצפון עיראק שיוכל לעצור את הגל. ואת הטבח שיהיה בארביל ובסולמאנייה, שגלים של פליטים מפוחדים מצטופפים בהן, אפשר רק לדמיין. מי שרוצה לפעול, כדאי שיעשה זאת עכשיו: בלי היסוסים, בלי דיונים ממושכים בקונגרס ובלי התפלשות בחוק הבינלאומי ובאו"ם חסר התועלת. עכשיו זו השעה למנוע רצח עם: עיכוב קל בלבד, והאורלוגין כבר יצלצל חצות.
הינשוּף 