הרשת הסודית של דאע"ש
מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:
כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש
אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו
היה לנו במה להאכיל אותם
עכשיו זו לא בעיה שלנו
העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק
מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.
ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.
בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.
לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.
אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.
רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם". לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.
ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.
המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש:
Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)
פורסמה ב-אפריל 6, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אבו באכר אל בגדאדי, דאע"ש, מלחמת האזרחים בעיראק, מלחמת האזרחים העיראקית, מסדר נקשבאנדי, סדאם חוסיין, עזאת אבראהים א-דורי. סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.
מעניין לציין שגרמניה הנאצית הכינה תוכנית להמשך מלחמת גרילה לאחר המפלה ושצבא ארה"ב חשש מאוד מאפשרות זו. מה שמנע את מימושה היו ארבעה גורמים:
א. הסובייטים. כשברור שהאלטרנטיבה לכיבוש אמריקאי הוא טיהור אתני והגליה לסיביר ע"י סטלין גם הנאצים הפנאטים ביותר העדיפו לשטף פעולה עם האמריקאים. לחימת גרילה בה נתקלו הסובייטים בפולין, מערב אוקראינה ובארצות הבלטיות דוכאה באפקטיביות באמצעים שארה"ב לא הייתה מוכנה להשתמש בהם בעיראק (בני ערובה, טיהור אתני, הגליה המונית לסיביר וכו').
ב. אי הפניית משאבים וכוח אדם מספיקים לתוכנית ה"וורוולף" בשל דרישות המלחמה.
ג. ביטול מהיר של תוכנית הדה-נאציפיקציה והקמת צבא גרמני, במרבית המקרים עם אותו סד"כ וקצונה של הוורמכט, כדי לתגבר את כוחות נאטו מול בריה"מ.
ד. מוות. פשוט מאוד, רוב הגברים בגיל הלחימה של גרמניה מתו במהלך הלחימה או הוגלו למזרח. לא היה מאגר דמוגרפי מספק למלחמת גרילה.
יש ספר היסטוריה אלטרנטיבית מעניין "האדם עם לב הברזל" שמתאר כיצד תוכנית וורולף אפקטיבית הייתה יכולה להיראות ומה הייתה התגובה הפנים-אמריקאית והסובייטית הצפויה לה. ההקבלה למלחמת עיראק מכוונת. שווה לקרוא (בניגוד לרוב כתבי harry turtledove)
הסברים מעניינים לחוסר המימוש של תוכנית אדם הזאב. תמיד חשבתי שהתוכנית הזאת
היתה פיקציה מלכתחילה. ובכל זאת, חשוב לציין שגם בעלות הברית המערביות ו(במידה
גדולה בהרבה) הסובייטים נקטו צעדי תגמול וענישה כלפי אוכלוסיה אזרחית עקב חשד
לפעולות אדם זאב. כשהייתי בארכיון במוסקבה, ראיתי כמה מסמכי NKVD על ענישה של
צעירים שנאשמו בפעולות כאלה, אבל אצל הסובייטים אף פעם אי אפשר לדעת מה אמיתי
ומה לא.
אבל אלו, לדעתי, אינם ההבדלים המרכזיים בין גרמניה לעיראק. גרמניה היתה בסופו
של דבר אחידה מבחינה אתנית, ולא היו לה שכנים (כמו רופא עיניים מסויים) שדאגו
לערער את חוסר היציבות שלה לאחר הכיבוש באמצעות תמיכה ושילוח טרוריסטים.
העניין המרכזי בעיראק היה שהסונים חששו, אולי בצדק, שהשיעים מתכננים לדחוק
אותם, והמדיניות האמריקאית ב-2003 עד 2004 נראתה יותר מדי כמתבססת על השיעים.
זרקוואי, מצדו, ליבה את מלחמת האזרחים הזאת במכוון על ידי מעשי זוועה
באוכלוסיה השיעית. היחיד שניסה לטפל באופן עמוק בבעיה הזאת היה פטראוס עם
פרוייקט "ועדות ההתעוררות" שלו – אבל הממשלה השיעית, בטפשותה הרבה (ובעידוד
איראני) החמיצה את ההזדמנות. לדעתי, הסיבה שגרמניה ויפן היו שלוות אחרי הכיבוש
הן בראש ובראשונה העדר בעיות אתניות מהסוג הזה, וגם העדר שכנים בעייתיים.
איך אל קעידה ודאע"ש משתפים פעולה עם רשת שיש לה יסודות סופיים? זה התחיל כרשת בעת'יסטית שהפכה לג'יהדיסטית? או שזה שיתוף פעולה בבחינת אין ברירה?
זו שאלה שתמיד שאלתי את עצמי כשנחשפתי לחומרים האלה, ועד עכשיו אין לי תשובה
אליה. יש כותבים שאומרים שהמסדר הזה הוא למעשה פסאדה למפלגת הבעת', ויש כאלה
שחושבים שהסופים האלה הידרדרו מזמן לג'יהאדיזם ואיבדו קשר עם התנועה הסופית
הכללית. ברור שלא מדובר בחלק מדאע"ש ממש, אלא בסוג של ווסאלים/בעלי ברית.
ה-וורוולף היתה תוכנית אמיתית. יש ספרים עדכניים עליה, ובכלל על תקופת הכיבוש של בעלות הברית והדנאציפיקציה (וסוף-סוף גם על מערכת המשפט המערב-גרמנית, השערורייתית בפני עצמה ביחס הסלחני שלה לנאצים לשעבר).
מסתבר למשל שב-46' היה גל רציחות של ראשי ערים גרמניות, שנתפסו כמשתפי פעולה עם בעלות הברית. היו גם כמה גילויי אנטישמיות חריפים (שמן הסתם קרשאו ינסה להכחיש…), שחשו בין השאר שליחים ציוניים לגרמניה.
אבל הנאמנות לשילטון של המשטרה הגרמנית שהוקמה (ללא נשק חם – רק אלות), ושל האוכלוסיה בכללותה, מנעה לוחמת גרילה.
עיקרון מאוד בסיסי בגרילה – חייבת תמיכת האוכלוסיה האזרחית. בלעדיה אין סיכוי.
היה כאן גם עוד גורם חשוב. הסובייטים היו מעבר לגבול. הגרמנים ידעו שאם יעשו יותר מדי צרות לאמריקאים, האלטרנטיבה היא הרבה יותר גרועה, והמלחמה הקרה סחפה גם נאצים לשעבר לזרועות המערב, שנתפס כרע במיעוטו. אחרי המלחמה, גם אנשים שהיו נאצים לכל דבר במהלך המלחמה לא הצביעו למפלגות ניאו-נאציות, כי זה נתפס כאנכרוניסטי ולא משהו ש"אדם רציני" יעשה. וברגע שהנאצים איבדו את ה"אנשים הרציניים" ונשארו עם טיפוסי שוליים, הם פשוט נמוגו לאיתם ולא עלו מחדש, אלא ככנופיות רחוב.
חשוב גם לציין שהצופיות עצמה היא תופעה מגוונת הקיימת מסין ועד ניגריה, ומהווה כרגיל במקרים שכאלו כינוי כללי לערב רק של טריקות ותתי-טריקות השונות זו מזו באידיאולוגיה ,מקורות ההשפעה והקשרים החברתיים-דתיים שלהם לכלל האוכלוסיות המוסלמיות. גם עם הצופיות נוטה (בסיוג) להדגיש את ענייני הרוח והאחווה האנושית, אין זה כלל מוחלט והיו מקרים כגון פעולות הבסמאצ'י במרכז אסיה ותנועת המורידים בקווקז שהיו קשורות לעיתים גם בקבוצות צופיות, ובמיוחד הנקשבנדיה שנטתה תמיד לכיוון הממסד הסוני האורתודוכסי ואישרה אותו, במיוחד אל מול גישות מסוייגות יותר של טריקות אחרות.
תודה על ההסבר למרות שהוא עדיין לא מסביר איך מוסלמים פונדמנטליסטים משתפים איתם פעולה. חלקם אפילו לא מקבל את החדית' לפי מיטב ידיעתי אלא הם דומים לקראים שלנו, מקבלים את הקוראן בלבד כפשט.
לאו דווקא. דאעש לפחות מקבלים לא רק את החדית, אלא מרבים לצטט אנשי הלכה מימי
הביניים.
תודה על המאמר.
סוף-סוף יצא ספר בנושא הזה. הסוף לניחושי התקשורת (אפילו את שמו המקורי של אל-בגדאדי לא שמעתי עד כה באף מקור, כולל '60 דקות' הידועה).
אגב לצבא העירקי היו כמה הצלחות – בעיקר מול התקפות המוניות של האיראנים בסוף השמונים (בעזרת נשק מערבי, כמובן). אם כי האיראנים לא טרחו להסתיר את ההכנות או כיוון ההתקפות (לעבר בגדד, להפיל את סדאם). אלה היו כנראה מערכות השחיקה האחרונות בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית (ה'קלאסית', בין צבאות סדירים). מכאן באה תחושת הניצחון והמחשבה שכיבוש כוויית יעבור בשקט.
לדעתי אגב מבנה שבטי, כמו ברוב ארצות אפריקה, הוא מתכון שתמיד ימנע דמוקרטיה אמיתית. רק פירוק המבנים האלה יאפשר ממשלה יציבה. לעיתים רק טראומה כמו רצח-עם עוזרת. המנטאליות חייבת להשתנות, והיא כרגע מאוד נוקשה, אחרי עשרות שנים של דיכוי כבד (כמו בסוריה, שבה מציאות של 200 אלף הרוגים ושליש מהאזרחים פליטים, לא מזיזה לאסד דבר).
במצב הקיים עיראק תתפצל במוקדם או במאוחר ל-4-3 מדינות (כורדית בצפון, שיעית בדרום, סונית במרכז), שיצרו מאזן חדש באיזור.
הפיתרון המועדף לדעתי – כיבוש טורקי של כל האיזור, עד לבגדד… ארדואן כבר מטפח נטיות כאלה, והיחידי שיכול להשקיט את הכל, באמצעים נוקשים. אין ברירה.
לא יעבוד. אם למדנו משהו מהאירועים האחרונים בעיראק, זה ששלטון של קבוצה אחת על קבוצה אתנית אחרת היא מתכון לאי יציבות ולאסון. לדעתי עדיף שיהיו מדינה סונית, מדינה שיעית ומדינה כורדית. האחרונה יכולה להיות גם מדינה יציבה ומפותחת, אם כי גם שם לא חסרות בעיות.
הכורדים יכולים להיות נורמליים, אבל האחרים – רק שילטון דיקטטורי ירסן אותם. איראני או אחר.
הם כ"כ רגילים לסבול, שרק סבל רציני יותר מזה ישנה את דרכם… (מהו החג השיעי? הלקאה-עצמית בשוטים).
זו מנטאליות פגומה, שקשורה לעוד פשלה אמריקאית – היעדר הנחלת חינוך מתקן, ויצירת ערכים חדשים. לכן כל המילארדים שהושקעו, 'נמסו' לכיסים פרטיים.
פינגבק: לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש | הינשוּף
פינגבק: קלע דוד: Counterinsurgency והתורה החדשה למלחמה בטרור | הינשוּף
פינגבק: הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר | הינשוּף