ארכיון הבלוג

שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.

Credit: Nejron, depositphotos.com

כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?

מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.

המערה שבה מצאו את גופתו של אנדרי יושינסקי. קרדיט: Chabad.org

מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.

התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.

מנחם מנדל בייליס מובל מבית המשפט לאחר הגשת כתב האישום. קרדיט: Chabad.org

כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.

משפט בייליס. קרדיט: Chabad.org

הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא".  זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.

בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.

דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.

אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.

וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.

המשפט הצבאי השני של דרייפוס, בעיר רֶן (1899)

המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.


אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com

בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

Landscape

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

Image result for Dachau trials

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

Image result for Persilschein

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

Image result for Reinhard gehlen

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

000_dv2174632.00def110331.original

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.

 

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: