ארכיון הבלוג
מְלַוֵּה מַלְקָה: האם לעונש מלקות יש מקום במערכת משפט מודרנית?
האם, וכיצד, יכול להשתלב עונש מלקות במערכת משפט מודרנית, והאם אלימות פיזית שכזאת יכולה להזיק לעבריין פחות, ולהועיל לחברה יותר, מכליאה המונית וממושכת? ינשוף משפטי מהרהר באופציה שהיא כרגע תאורטית בלבד.
כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, לקחתי בין היתר קורס דיני עונשין בבית הספר למשפטים. המרצה, תובע אמריקאי זעוף וקדורני, התגלה כאחד המורים הטובים ביותר שהכרתי. מצד אחד מטיל אימה (סטודנטים שלא קראו את פסקי הדין רעדו כשהוא קרא את שמם וצלב אותם על דוכן העדים), ומצד שני, מעמיק, דיאלוגי ומסוגל להוציא מהתלמידים שלו רעיונות שהם לא חשבו אפילו שיש בהם. בין היתר, הוא ערך משחקי תפקידים וסימולציות שדימו סצינות משפטיות, למשל דיאלוג בין ביל קוסבי לבתו הלא חוקית שניסתה לסחוט אותו, במטרה להבין בדיוק באיזה רגע השיחה הפכה לפלילית, ונאומים משפטיים בשם ההגנה או התביעה שסטודנטים נדרשו להפיק בשניות, בלי לחשוב ולהתכונן אליהם מראש.
בין לבין, המרצה נהג לשאול את הסטודנטים שאלות שזעזעו את תפיסות "המקובל שלהם". יום אחד, כאשר ניהלנו דיון על פושע מסוים שקיבל עשר שנים בכלא, שאל המרצה: "ואולי מוטב היה לגזור עליו עונש מלקות?" (אנגלית: flogging). הסטודנטים הזדעזעו. הרי אין עונש כזה בספר החוקים של ארצות הברית ואף מדינה מערבית אחרת. אם הם שמעו עליו, הרי זה היה בשיעורי היסטוריה, או בהרצאות על מדיניות רחוקות, נחשלות ופרימטיביות בעולם השלישי. המרצה לא התרשם מהזעזוע של הסטודנטים, ושאל האם לא יתכן שהעבריין עצמו היה מעדיף כאב חד אך חולף על עשר שנים תמימות בכלא, ומכאן התחיל דיון קצר על הנזקים והיתרונות של עונש כזה מבחינה חברתית. אולם נראה שאפילו התובע הממולח, שהעלה מן הסתם את הרעיון הזה כפרובוקציה, לא התכוון לפתח את הדיון עליו יותר מדי. אחרי הכל, הוא גם שאל שאלות פרובוקטיביות אחרות מהכיוון הפוליטי הנגדי, כאשר הקשה על הסטודנטים מדוע צריך להעניש פושעים בכלל, ולא הסתפק בתשובות שגרתיות או בנאליות. בכל מקרה, הרגע חלף והלך לו.
אינני זוכר האם הסטודנטים, שנהגו להתווכח על תוכן השיעור בקולניות במסדרונות בכל שבוע ושבוע, דיברו על הפרובוקציה של עונש המלקות. מה שאני כן זוכר, הוא שאם היתה הסכמה כלשהי בין כולם – ימנים ושמאלנים, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – היא היתה שמערכת המשפט הפלילי בארצות הברית "שבורה". הפרוגרסיבים סברו שהיא שבורה בגלל כליאת יתר, במיוחד של שחורים ומיעוטים אחרים, אפלייה גזעית וענישה לא הומאנית שרק מרבה את הנזק לחברה כולה. השמרנים הצביעו על הפשע המשתולל ברחובות, כראייה על כך שמשהו כאן לא עובד. באותה מידה, אפשר להעתיק את הדיון הזה בקלות לישראל של היום. מערכת המשפט הפלילי סופגת כל כך הרבה אש, מכיוונים כה רבים, עד שקשה להניח שהסדר הקיים אינו זקוק לשינויים משמעותיים. חסידי החוק והסדר, כמוני, מזדעזעים מההפקרות ששוררת ברחובות, מעליית הפרוטקשן, מכת הפריצות, הפגיעה בחקלאים והשתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית, ואנשים מהצד השני חושבים שהמערכת אטומה, אכזרית ומוטה לכיוון בעלי הכוח. נפגעות אונס, למשל, טוענות שיש במערכת הטיות מבניות כלפי עברייני מין וחסרונות מובנים למתלוננות, שעוברות "אונס שני" על דוכן העדים. בנוסף, מבקרים פרוגרסיבים מרבים לטעון, עם תמיכה אמפירית לא מבוטלת, שכליאה המונית עלולה להרבות פשע ולא לצמצם אותו. כלאת עבריין קטן עם פושעים ותיקים ומנוסים? תהיה בטוח שהוא יעבור בכלא "אוניברסיטה לפשע" ויחזור לסורו, מנוסה וקשוח יותר, כאשר ישתחרר. זאת במיוחד מפני שהפשע, בניגוד לקלישאה, משתלם. יש מעט מאד עבודות שבהם צעירים בעלי השכלה נמוכה יכולים להרוויח יותר כסף, כבוד והטבות אחרות מהחברה שסביבם.
אז אם אנחנו כבר דנים על שינויים עמוקים אחרים במערכת המשפט הפלילי, אולי כדאי לדון, ולו באופן תיאורטי, על תרומתו האפשרית של עונש כאב פיזי כמדרגה בין ענישה פעוטה (עבודות שירות, מאסר על תנאי) לבין כליאה של ממש? ראשית כל, הוא יכול להוות פשרה בין תומכי הענישה המחמירה לבין אלו שסבורים, בצדק מסויים, שכליאת יתר מחוללת פשיעה במקום לדכא אותה. הרי המלקות לא יכבידו על מערכת הכליאה, לא יעלו כסף רב לציבור בדמותם של בתי כלא נוספים, לא יספקו לעבריין קורס חינוך לפשע מתקדם, וישחררו אותו חזרה לחברה, לעבוד ולהתפרנס. בהקשר זה, עונש מקלות גורם הרבה פחות נזק לעברין עצמו מאשר כליאה.
מצד שני, יש גם תועלת לחברה בעונש מסוג זה. מלקות עלולות להוות הרתעה של כאב מיידי, חותך וקשה מנשוא, שקל הרבה יותר לדמיין (ולפיכך הרבה יותר מרתיע) מהאפשרות האמורפית של שלילת חירות, ואפילו מקנס שאפשר "למרוח" במשך תקופה ארוכה או להימנע ממנו בטענה ש"אין לך כסף". מלקות בליווי קנס כבד עשויות להיות פתרון מצויין לעבירות רכוש קטנות, מכות לחסרי ישע, גניבה מחנויות או אלימות במשפחה – עבירות שדווקא הן מקשות על חייו של הציבור הרחב יותר מהפשע ה"גדול". הן יספקו לקורבנות תחושת סיפוק וצדק מיידי, לצד אזהרה לעבריין, והבהרה שאם ישוב לסורו יתכן וייגזרו עליו לא רק מלקות נוספות, אלא עונש כליאה של ממש.
ולבסוף הבהרה: מדובר אך ורק בעונש לאחר הרשעה חלוטה, ולא באלימות משטרתית או חקירתית כלפי אנשים שלא הורשעו, ובוודאי לא בעינויי חקירה שמטרתם לגרום לנאשמים להודות בפשעים שיתכן ולא ביצעו.
אין להבין את המאמר הזה כקריאה להחזיר את עונש המלקות לספר החוקים. צעד חסר תקדים שכזה יש לבצע רק לאחר מחקר אמפירי מדוקדק של השפעותיו. ראוי, בכל מקרה, לבחון באופן מדוקדק את השפעת העונש הנ"ל במדינה המפותחת היחידה שמפעילה אותו, כזו שישראלים רבים מעריצים ורוצים לחקות בתחומים אחרים: סינגפור.
המדריך לדילול עבריינים: איך להתמודד עם פשע המוני ומהומות המוניות
מבקרים רבים סבורים שהמשפט הפלילי המודרני מתקשה יותר ויותר להגן על הציבור בעידן של מהומות המוניות, פרעות לאומניות ופשע מאורגן וטורפני. בראש ובראשונה, יש להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת חפות ואשמה הוא אחד מההישגים החשובים ביותר של החברה המערבית המודרנית, עקרונות הענישה הפלילית ראויים לשינויים מקיפים. מטרתו של העונש, טוען הינשוף, אינה בראש ובראשונה לגמול לפושע, להרתיע אותו או לשקם אותו, אלא "לדלל" את המרחב הציבורי מאנשים כמוהו.
בעשרות השנים האחרונות, המשפט הפלילי המערבי עומד בפני גלי מתקפה חזקים שמגיעים ממספר קבוצות של מבקרים, שחלקם מנסים לאתגר את עקרונות היסוד שלו. במיוחד מותקפים אותם העקרונות שנותנים לנאשם שפע של זכויות, הזדמנויות להוכיח את חפותו, הסף שדורש אך ורק "ספק סביר" בכדי לזכות אותו בדין, וכן ההנחה כי "עדיף לשחרר מאה אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד." מבקרות פמיניסטיות, למשל, טוענות כי ההליך הפלילי ידידותי לעברייני מין אך עוין לנפגעות. כך, הנאשמים ועורכי דינם צולבים את הקורבנות בחקירות נגדיות על עברן המיני באופן משפיל ומחפיץ. הנאשמים, לעומת זאת, יכולים להשתחרר בשל כל מיני הגנות טכניות ופרוצדורליות, או לקבל המתקה בעונש בזכות שלל נסיבות מקלות. כך, נאשמים יוצאים לחופשי בעוד קורבנות פוחדות להתלונן כדי לא לעבור "אונס שני" על דוכן העדים.
במקביל, המערכת הפלילית סופגת אש משני צידי המפה הפוליטית בשל חוסר היכולת שלה לכאורה להתמודד מול פשע אלים המוני או מהומות המוניות. הוגים ואינטלקטואלים משמאל, בעיקר בארצות הברית, מתלוננים על "כליאה המונית" שמחריבה קהילות שלמות, בעוד חסידי החוק והסדר מימין סבורים שהכליאה אינה המונית די הצורך. בישראל רבים נוטים להאשים את המשטרה שהיא חסרת אונים מול תופעות אנדמיות של עבירות רכוש, גניבות חקלאיות, גביית דמי חסות ואלימות לאומנית. שוטרים, שבשנים האחרונות מתפטרים בהמוניהם, מפנים את האש למערכת המשפט הפלילי. הם טוענים כי מאמצים אדירים של המשטרה להשיג ראיות נגד עבריינים "מבוזבזים" בידי שופטים אטומים, ליברלים ויפי נפש, שמשחררים חשודים במהירות או פוטרים אותם בעונשים מגוחכים. באירועי אלימות המוניים כמו "שומר חומות" הבעיה הזאת מוכפלת פי כמה, מפני שגישת המשפט הפלילי, המתייחסת לכל נאשם כאינדיבידואל, עולם ומלואו, מתקשה להוכיח "יסוד עובדתי" (מעשה, נסיבות, תוצאה) ו"יסוד נפשי" באירועים המוניים שבהם חלקו של כל נאשם עשוי להיות קטן יחסית.
מכל מקום, הקריאה לערוך רפורמה כלשהי במערכת המשפט הפלילי, והתחושה ש"משהו" כאן לא עובד, משותפת לחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. כמובן שהקריאות הללו סותרות, מגיעות מכיוונים פוליטיים רבים ושונים, ולא מתחשבות תמיד בתוצאות לוואי לא רצויות. לא בטוח שאיש ימין ישראלי שקורא להקלת מבחן הספק הסביר במקרים של טרור פלסטיני, בין אם בנימוקים שמדובר ב"אויב" או בהצבעה על צרכים בטחוניים דחופים, ישמח אם מספר הרשעות השווא יעלה גם בעברות אחרות, שבהם עלולים להיות מעורבים אנשים מקבוצת הייחוס שלו, שכניו וחבריו. מי שתומכת בהגבלות מסיביות על חקירה נגדית של קורבנות אונס, לא בהכרח תתמוך בהגבלות כאלו, הפוגעות בנאשם, גם בתיקים של נאשמות עניות שנחשדות בגניבה. אבל מכיוון שמערכת המשפט הפלילית צריכה לטפל באינספור מקרים מורכבים ושונים זה מזה ובכל זאת להיות אחידה, בכדי שאנשים יוכלו לדעת פחות או יותר מה צפוי להם – כל צעד שייעשה לטובת אחד מהצדדים עלול לפגוע גם (באופן לא צפוי) באינטרסים היקרים לליבם.
לי יש דעה משלי בויכוחים הללו על ההליך ההוגן, אך לא אביע אותה במפורט בפוסט הזה. די יהיה לומר שאני סבור שהקפדה על זכויותיהם של נאשמים, בכל מה שנוגע להוכחת חפות או אשמה, היא אחד מההישגים החשובים ביותר של התרבות המערבית, וחשוב מאד לשמר אותה. עם זאת, כפי שאמר גם השופט יצחק עמית, יש לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, כלומר לצמצם מאד הגנות על נאשמים שאינן קשורות להוכחת אשמה או חפות, כמו "הגנה מן הצדק" וכללים פרוצדורליים למיניהם.
מה שכן הייתי רוצה לעשות כאן זה להציע רפורמה שנוגעת בעיקר לענישה של נאשמים שכבר הורשעו, שיכולה לסייע למערכת להתמודד עם אירועי אלימות המונים ואינטנסיביים, כמו הפשיעה של כנופיות בדואיות בנגב או פרעות שומר החומות. מי מכם שילמד משפט פלילי, תורת המשפט או קרימונולוגיה, ישמע בוודאי מהמרצים שלו שישנן ארבע גישות לענישה פלילית המקובלות בימינו: גמול, שיקום, הרתעה ומניעה. הכישלון של המערכת הפלילית להתמודד עם בעיית הפשיעה נובעת, לדעתי, מדגש מוגזם על שלוש הגישות הראשונות, על חשבון האחרונה. גישת הגמול, למשל, הוגנת מאד, אך פחות רלוונטית במצב שבו הנאשם הוא חלק מהמון מתפרע. יתכן שאדם השתתף בהתפרעות המונית וזרק רק אבן אחת, כך שמבחינה גמולית לא מגיע לו עונש חמור. אולם, בתקופה שהתפרעויות ולינצ'ים הם מכת מדינה, החומרה של מעשי הנאשם הזה גוברת, מפני שהוא סייע לבניית המאסה האנושית שבעצם קיומה פוגעת בביטחון. כמו כן, במצב שבו גניבות הן מכת מדינה ומערערות את תחושת הביטחון האישי באזורים נרחבים, גמול ענישתי צנוע על גניבה קטנה אינו מכסה את מלוא חומרת המעשה. שיקום כושל בחלק גדול של המקרים, ובוודאי שאינו רלוונטי כאשר העבריין משתייך לקבוצת התייחסות לאומנית העוינת למדינה או לתת-תרבות של פשע (כלומר במצבים שבהם קרוביו, חבריו וכל המעגל הקרוב לו יחזירו אותו מיד לדרכו הרעה ויסכלו את מאמצי השיקום). אפילו הרתעה בעייתית יותר ממה שנדמה. מבקרים משמאל, למשל, מצביעים בצדק על מחקר המפקפק ביכולת של עונשים חמורים להרתיע. עבריין בדרך כלל לא חושב על העתיד הרחוק, ובוודאי שהשאלה האם יישב חמש שנים או עשר שנים בכלא לא תטריד אותו באמת לפני שיבצע עבירה שנועדה לספק צורך מיידי.
אבל מה שאותם מבקרים מפספסים, היא שענישה חמורה קריטית לגישה הרביעית, ולטעמי החשובה מכולם – מניעה. כאשר שוללים רישיון נהיגה לעבריין תנועה, למשל, המטרה העיקרית אינה להרתיע, לשקם ואפילו לא להשיב לו כגמולו, אלא להוציא את הנהג המסוכן הזה מהכביש בכדי שלא יוכל לפגוע בעוברי דרך נוספים. במילים אחרות, אנחנו מדללים את מאגר העבריינים הפוטנציאליים, מפחיתים את מספר העבריינים לתא שטח ובכך מגנים על הציבור הנורמטיבי. כך צריך לבחון גם עונשי מאסר. שופטים שמרחמים על בריוני רחוב, אנסים, גובי פרוטקשן, גנבי רכב ושאר עבריינים "קטנים" שממררים את חייו של האזרח הנורמטיבי, לא מבינים שבסבירות גבוהה מאד אותם אנשים יחזרו להתעלל באזרחים ברגע שישוחררו ממעצר או מאסר. הדברים חמורים במיוחד בשעת מהומות, כאשר ישנו צורך אקוטי לדלל את ההמון המתפרע על ידי מעצרים המוניים לתקופה ממושכת במטרה לשבור את המבנה ולהקהות את החוד והמסה של הלינצ'ים וההתפרעויות. הדבר נכון גם לקבוצות פליליות. נכון שעבריינים צוברים ניסיון בכלא מתוך חיכוך עם עבריינים אחרים, אבל אם נכלא אותם לשנים ארוכות באמת, תהיה להם פחות יכולת ופחות אנרגיה בכדי לנצל את הניסיון הזה ברחוב.
המחוקק, לפיכך, צריך להגביל את שיקול הדעת של שופטים באמצעות עונשי מינימום מסיביים על עבירות אלימות שהופכות ל"מכת מדינה", קרי, לקרב את העונש המינימלי ששופטים יכולים לפסוק לעונשים המקסימליים שקבועים בחוק. יש לשנות בחוק את פסיקת בג"ץ המקנה "מרחב מינימום" לאסיר, באופן שמגביל את יכולת המערכת לכלוא, ולבנות במהירות מחנות זמניים לעצורים חדשים, עד שהמדינה תוכל לסיים את בנייתם של בתי כלא חדשים ומרווחים. אפשר אפילו לשקול להחזיר לחוק את עונש עבודות הכפייה, בכדי שהאסירים יוכלו לכסות חלק מעלויות כליאתם.
לבסוף, יש לשנות את הקריטריונים הנוגעים ל"מעצר עד תום ההליכים". בישראל הליכים משפטיים נמשכים לעיתים זמן רב, ולכן שופטים יכולים לגזור על פושעים מסוכנים להישאר מאחורי סורג ובריח עד שיזוכו (ואז ישוחררו) או יורשעו (ואז ירצו את עונשם, מינוס ימי המעצר). פיני בדש, ראש מועצת עומר ומומחה מאין כמוהו בבעיות הפשע והביטחון בדרום, אמר פעם שהחלטה של בתי המשפט לעצור את כל הגנבים והעבריינים האלימים עד תום ההליכים – היא לבדה עשויה להפחית את הפשע בדרום בחמישים אחוזים. בינתיים, גנבים שמשתחררים למעצר בית כל כך "מורתעים", עד שלפעמים הם גונבים כלי רכב ממגרש החנייה של בית המשפט בדרכם ל"חלופת המעצר". השופטים חייבים להבין (ואם לא, המחוקק צריך להסביר להם) שמסוכנות בהקשר של פשע ההופך למכת מדינה אינה אינידיבידואלית, והנסיבות האישיות של הגנב מעניינות פחות מהעובדה שהוא נטל חלק פעיל בתופעה המונית המסכנת את הציבור. אפילו במעצר עד תום ההליכים, אם כן, יש אלמנט של דילול.
אני מודע לכך שהרפורמות שאני מציע אינן שגרתיות, ובמידה מסויימת הן עומדות במתח עם עקרונות יסוד של ענישה פלילית ושל דיני מעצרים. לדידי, גם שופטים וגם מחוקקים חייבים להבין שמטרתו העיקרית של המשפט הפלילי היא להגן על הציבור הנורמטיבי, ורק לאחר מכן, ובעדיפות שנייה – לשמור על זכויותיהם של עבריינים. כמו כן, צריך להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת אשמה או חפות הוא אינדיבידואלי לחלוטין, ענישה חייבת לכלול בתוכה גם מרכיבים קולקטיביים של מניעה ודילול שמתעלים על עניינו של העבריין עצמו.
שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.
כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?
מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.
מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.
התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.
כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.
הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא". זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.
בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.
דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.
אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.
וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.
המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.
אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com
בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה
במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.
"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"
מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן
מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.
פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.
משפטי דכאו
בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.
בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.
לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.
השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.
שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.
דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"
ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."
כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.
גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.
אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.
מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן
אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.
ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.
בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי. ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.
מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.
ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.
הינשוּף 