האם תהיתם פעם איך חושב ניאו-נאצי? "יומני טרנר", ספרו של ויליאם פירס, מגולל סיפור דמיוני על מהפכה נאצית אמריקאית שמתגלגלת למלחמת עולם אפוקליפטית. ינשוף היסטורי על הפנטזיה הניאו-נאצית שהנחתה את טימוטי מקווי, הטרוריסט שפוצץ את בנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה. ה-FBI הגדיר את יומני טרנר כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית, אולם דווקא הם מספקים חלון נדיר לא רק לפנטזיות הכמוסות של טרוריסטים חמושים, אלא גם לסוד חולשתו של הנאציזם בארצות הברית מאז ומעולם.

"לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא: 9 בנובמבר, 1989. הם דפקו על דלתי בחמש בבוקר, ואני לא חשדתי בדבר."

מי כתב את השורות האלה? במאה העשרים, הן יכולות להתאים לכל סיפור חיים תחת משטרים טוטליטריים – גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, רוסיה הקומוניסטית, אפילו דיסטופיות של השמאל הרדיקלי על דיקטטורה עתידית של ההון המערבי. במקרה הזה, אף אחת מהתשובות לא נכונה. הסיפור ממשיך במילים הבאות:

פתחתי את הדלת, וארבעה כושים התפרצו לתוך הדירה לפני שהצלחתי לעוצרם. אחד מהם החזיק אלת בייסבול. שניים מהם היו חמושים בסכיני מטבח ארוכים שהיו תחובים בתוך חגורותיהם. בעל האלה דחף אותי לפינה ושמר עלי עם הנשק מורם בתנוחה מאיימת. בינתיים, שלושת חבריו הפכו את הדירה. בהתחלה חשבתי שמדובר בשוד. מעשי שוד מסוג זה הפכו להיות נפוצים ביותר לאחר שהתקבל חוק כהן, עם קבוצות של שחורים שפשטו על בתים לבנים לשדוד ולאנוס. אז השומר שלי נופף בתג כלשהו והודיע לי שהוא ועוזריו הם "סוכנים מיוחדים של מועצת צפון וירג'יניה ליחסי אנוש" (Northern Virginia Human Relations Council). הם באו לחפש כלי נשק, כך אמר.

פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים

אלו הן שורות הפתיחה של הספר "יומני טרנר" (The Turner Diaries), שהוגדר על ידי ה-FBA כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית. הספר, שכתוב בגוף ראשון כיומן של פעיל ב"מהפכה לבנה", ניאו-נאצית עתידית בארצות הברית, נחתם על ידי אנדרו מקדונלד, אחד משמותיו הבדויים של הפיזיקאי ד"ר ויליאם פירס, מנהיג ניאו-נאצי אמריקאי ותיק וידוע. אתר ימין קיצוני אמריקאי, שמציע את הספר המלא לקריאה באינטרנט חינם אין כסף, התפאר ש"אם תהיה לממשלת ארצות הברית יכולת לאסור ספרים, הספר הזה וודאי יהיה בראש הרשימה שלהם." הוא אולי מגזים, אבל לא בהרבה. אחת מסצינות השיא של יומני טרנר, הפיגוע שעורכים סוכני ה"ארגון", המחתרת הניאו-נאצית הלבנה במטה הראשי של ה-FBI, שימש כמקור השראה עיקרי למחבל טימוטי מקוויי, שביצע פיגוע המוני בבנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה ב-1995. יומני טרנר, עד ימינו חומר קריאה מרכזי בארגונים אמריקאיים קיצוניים וחמושים עד צוואר, הוא לפיכך ספר חשוב ומשפיע.

            העלילה נפתחת, כפי שמתואר לעיל, בחקיקתו של "חוק כהן" (The Cohen Act) מזימה של הממשל הפדרלי להחרים את כל כלי הנשק לסוגיהם מאזרחי ארצות הברית. החוק לא רק מפקיר את האזרחים הלבנים ההגונים לציפורניהן של כנופיות שחורות, אלא – בסופו של דבר – מחרים את הנשק גם מהשחורים עצמם כדי לפנות את הדרך לדיקטטורה לא מרוסנת של השלטון הליברלי בוושינגטון. המשטר פועל לא רק באמצעות ה-FBI  והמשטרה הרגילה, אלא באמצעות גופי דיכוי ממשלתיים למחצה כמו המועצה ליחסי אנוש, שהוזכרה לעיל, ו"משטרת השוויון" – ארגון אימתני שרוב חייליו הם שחורים ואילו קציניו – לבנים ליברלים מרושעים וחסרי מצפון. מאחורי המזימה כולה, כפי שאפשר לראות בקלות משם משפחתו של חבר הקונגרס שחוקק את החוק, עומדים היהודים, בארצות הברית ותל אביב כאחד. אלו מפעילים, כבובות על חוט, הן את הממשל הפדרלי והן את השחורים (ושאר הלא לבנים) בארצות הברית כדי לבסס שלטון עריצות ללא מצרים.

ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי

            לפי סיפור המסגרת בפתיחת הספר, יומני טרנר התגלו כממצא ארכיאולוגי כמאה שנים לאחר המהפכה הלבנה העולמית. פרטיה של המהפכה הזאת עדיין אינם גלויים לקורא, והם נחשפים טפח אחר טפח עם התמשכותה של העלילה. ארל טרנר הוא פעיל לבן מן השורה, אדם פשוט שנסחף לשורות ה"ארגון" לאחר שסוכני המועצה ליחסי אנוש פושטים על ביתו כדי להחרים את הנשק שלו. לאט לאט הוא מתקדם בשורות הארגון, ומגלה את האנשים שעומדים מאחוריו, גוף קוואזי-דתי שנקרא "המסדר". ראשי המסדר, שמפעילים את סוכניהם בשלט רחוק, פותחים במלחמת גרילה של התנקשויות ופעולות טרור נגד מוסדות פדרליים, יהודים, שחורים ואישים ליברליים בכל רחבי ארצות הברית. הם מתחילים בקטן. קודם כל צריך לגייס כספים. כנהוג בתנועות מהפכניות, החברים רוצים להתחיל לשדוד חנויות משקאות. המטרה מקדשת את האמצעים. אולם אחד מהם, הנרי, מתנגד – לא יתכן שהארגון ישדוד את האנשים שהוא מתיימר להגן עליהם:

הנרי סירב לשתף פעולה עם התוכנית. אנחנו לא יכולים, אמר, להשתמש במטרות שנוגדות את האמצעים שלנו. אפילו אם נשדוד את הציבור כדי לממן את הפעילות שלנו, יסתכלו עלינו כמו חבורה של פושעים פשוטים ולא משנה עד כמה המטרות שלנו נאצלות. גרוע מכך – אנחנו עצמנו נתחיל לחשוב כך בסופו של דבר. הנרי מסתכל על הכל במונחים אידיאולוגיים. אם משהו לא מתאים – הוא לא מוכן להיות מעורב. מבחינה מסויימת זה לא פרקטי, אבל אני חושב שאולי הוא צודק. רק אם נהפוך את הרעיונות שלנו לאמונה חיה שתנחה אותנו מיום ליום, נוכל לגייס את האומץ המוסרי הדרוש להתגבר על הקשיים הממתינים בהמשך הדרך. בכל מקרה, הוא שכנע אותי שאם עלינו לשדוד חנויות משקאות, עלינו לעשות זאת עם מודעות חברתית. אם נשבור את ראשיהם של אנשים עם לבֶנים, הם צריכים להיות ראויים לעונשם. אז השווינו את רשימת חנויות המשקאות בדפי זהב של מדריך הטלפונים לרשימת החברים התומכים במועצה ליחסי אנוש של צפון וירג'יניה – השגנו אותה באמצעות הבחורה ששלחנו להתנדב שם. כך, הגענו בסופו של דבר ל"ברמן ליקר ויינות – שאול א. ברמן, בעלים".

אז הפשרה המוסרית שהתקבלה בסוף היא לשדוד את איש העסקים המקומי שאול ברמן. גם תומך של המועצה ליחסי אנוש, וגרוע אפילו יותר – יהודי. החברים מתחילים ברצח של "השחור מאחורי הדלפק", ואז עוברים לרצוח גם את ברמן ואשתו, "אישה כבת שישים שמנה באופן גרוטסקי" באמצעות צנצנת כבדה של חמוצים כשרים. בכלל, בפנטזיה הניאו-נאצית של יומני טרנר, ה"רעים" (ולא רק בפעם הזאת) תמיד מכוערים ושמנים באופן מגוחך, וה"טובים" יפים ותמירים, זאת מלבד חריג חשוב אחד – נערות לבנות ש"בוגדות בגזע" באמצעות יחסים עם שחורים. הן בדרך כלל טובות מראה, וזה אמנם נחשב "בזבוז מצער", אבל הגיבורים תמיד מרגישים מחוייבים לחסל אותן למען יראו וייראו. כאן יש לציין כי פירס כתב ספר שלם, הצייד, על מתנקש ניאו-נאצי שפותח במהפכה אמריקאית על ידי רצח זוגות מעורבים.

            הסיפור ממשיך בשרשרת של התנקשויות ופעולות טרור מסלימות והולכות. בין הקורבנות: עורך בכיר בוושינגטון פוסט, ראשי ה-FBI, רבנים, כמרים, חברי קונגרס, פוליטיקאים ליברלים ועוד. למנה מיוחדת של ארס וחומר נפץ זוכים אנשי ימין המתנגדים לגזענות ("שמרנים אחראיים", כפי שהמחבר מכנה אותם בתיעוב). מהר מאד הופכת מלחמת הגרילה של "הארגון" למלחמה כלל ארצית, כאשר ראשי המסדר מצליחים לכבוש מובלעת בקליפורניה וליצור בה את האוטופיה הגזעית שלהם. הם משמידים את כל היהודים, השחורים, בני גזעים אחרים ואפילו לבנים שנראים שחומים מדי (רק ליתר ביטחון) ומשגרים פצצות גרעיניות לכל עבר. טורנטו, שהופכת ל"בסיס של יהודים" מושמדת בטיל גרעיני, וכך גם הבית הלבן. בסופו של דבר, כובשים אנשי הארגון את ארצות הברית כולה ומשמידים באמצעות פצצות אטום את ברית המועצות וישראל (אם תהיתם, הערבים מחסלים את מי שנשאר, אבל אפילו הם מושמדים בתוך ארצות הברית).

ארל טרנר עצמו יוצא למשימת התאבדות בשלב כלשהו לקראת סוף הספר, וה"עורכים" משלימים את החסר. מהומות נגד היהודים, השחורים והאסייאתים פורצות בכל ערי אירופה המרכזיות, וממשלות אוהדות לארגון עולות לשלטון בכל המדינות הללו. גם כאן, גורלם של הלא לבנים זהה לזה שבארצות הברית, וכדי להדר – מושמדים השחורים אפילו באפריקה. הפינאלה של הסיפור הוא מלחמת העולם הגדולה נגד סין, שמנסה להשתלט על אירופה. הקונפליקט נפתר, איך לא, בפצצות גרעיניות שהופכות את כל אירואסיה מאוראל מזרחה ל"שממה המזרחית הגדולה". שאר העולם הופך לאוטופיה בנוסח נאצי. עריה הגדולות של ארצות הברית לא משוקמות, ובמקומן קמים יישובים חדשים עם שמות היסטוריים כמו "אקארטוויל" (דיטריך אקארט – משותפיו הראשונים של היטלר) או "ווסלטון" (הורסט ווסל – מחבר ההמנון הנאצי).

 "יומני טרנר", מעבר לחשיבותו כמדריך מעשי לטרוריסטים מהימין הקיצוני בארצות הברית, הוא גם חלון נדיר שדרכו אפשר להשקיף על עולמם של ניאו-נאצים אמריקאיים, לראות כיצד הם חושבים ואיך הם רואים את העולם. זאת במיוחד משום שמדובר לא רק בקונטרס קצר או במאמר שעוסק בבעיות ספציפיות, אלא בחיבור ארוך ומקיף. דווקא היותו של ה"יומן" פנטזיה ספרותית, ולא מהמשובחות שבהן, מאפשר לקורא לראות מה פירס וחבריו היו רוצים לעשות בהעדר מגבלות משפטיות, פוליטיות ואחרות שירסנו אותם. האמת נחשפת דרך הפנטזיה. אולם כשמתבוננים ב"יומנים" במשקפיים כאלו, ניתן להבחין במתחים פנימיים בתורתו של פירס, סתירות שמבהירות לנו לא רק מדוע הניאו-נאצים נותרים שוליים אפילו בפוליטיקה הימנית קיצונית, אלא – וזה חשוב הרבה יותר – מדוע הנאציזם כאידיאולוגיה מעולם לא הצליח לצבור פופולריות ממשית במרחב האמריקאי, להבדיל מזה האירופי.

            נתחיל עם יחסו של המחבר לשואה. מחד, הוא מכחיש במילים רפות ודו-משמעיות את השואה ההיסטורית, זו שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, ומאידך – מתאר את גורלם של היהודים לאחר המהפכה במילים שכאילו לקוחות מספרי היסטוריה על השואה. היהודים בקליפורניה, למשל, מובלים למדבר בצעדות מוות שמזכירות, כמעט מילה במילה, תיאורים יהודיים (!) של הטבח בבאבי-יאר, וניכר שהמחבר בקיא מאד בתיאורים הללו. לקראת סוף הספר, טרנר אף מציין שהארגון לא ינוח ולא ישקוט עד שישמיד את אחרוני "בני השטן" (Satan's spawn), ולא משנה היכן יהיו על פני כדור הארץ.

זהו, למעשה, ההבדל העיקרי בין נאציזם קלאסי לניאו-נאציזם. כאשר הנאציזם צמח בשנות העשרים של המאה הקודמת, הוא נתפס בעיני רבים כאידיאולוגיה חדשה ומבטיחה, לא כמתכון לג'נוסייד. מעטים מאד, אם בכלל, דמיינו את אושוויץ כבר ב-1933. ניאו-נאצים מסוגו של פירס, לעומת זאת, מציגים לפני הקהל לא את האשליה הנאצית הראשונית אלא את המוצר המוגמר: מחנות השמדה, ירי המוני, תליות ברחובות וצעדות מוות לשוחות המוניות. דווקא חוסר הנוחות שמעורר האספקט הזה, אפילו אצל גזענים ואנטישמים מובהקים, גרם לרבים מהאפולוגטים של הרייך השלישי להכחיש אותו בזעם. פירס, שמתפאר בו, לא יכול ואולי גם לא רוצה להשלות אף אחד. וכאן טמון גם לוז חולשתו, כי הנאציזם הקלאסי הצליח לצבור עוצמה אדירה דווקא משום שמשך אנשים פשוטים, מכובדים, נורמליים – החנווני בשכונה, עורך הדין, הרופא, המורה. אלו רוצים לשמוע על גדולה לאומית, פרנסה, ביעור הקומוניזם, אולי גם חוקי גזע – אבל לא על שוחות וירי המוני. לפיכך, תורתו של פירס, באמריקה ובאירופה כאחד, אינה רלוונטית מחוץ לחוגי הבריונים ונוער השוליים שצורכים אותה. היא יכולה לעניין טרוריסטים מסוכנים מסוגו של טימוטי מקווי, אבל לא המונים.

            אולם ב"יומני טרנר" ישנו מוטיב אחר, מעניין לא פחות, שמבהיר למה הנאציזם, הן בצורתו הקלאסית והן בצורתו החדשה, מעולם לא הצליח לתפוס אחיזה בארצות הברית. טרנר וחבריו, עד סוף הספר ממש, מודעים באופן כואב לכך שרוב האוכלוסיה הלבנה מתעבת אותם. הם מעולם לא מצליחים לארגן הפגנות גדולות של ממש, או לגייס כמויות גדולות של חיילים, ונאלצים לפעול כאוונגארד מהפכני באמצעות התנקשויות ופעולות טרור. מאות אלפים מפגינים מולם , וגם כאשר הם משתלטים על המובלעת שלהם בקליפורניה, השנאה של האוכלוסיה כלפיהם (כולל האזרחים הגזענים, כך נאמר) כה גדולה, עד שהם נתקלים, מדי יום ביומו, בהמוני מפגינים שלא מאפשרים למדינה לתפקד. התשובה היא לא דיכוי משטרתי או צבאי גלוי: הם חלשים מדי. במקום זאת, בלילה שמתואר לפרטי פרטים ונקרא "ליל החבל" (Night of the Rope) הם פושטים על בתיהם של המפגינים, חוטפים אותם בשנתם, מענים אותם ותולים אותם בראש חוצות – לא רק את המנהיגים אלא גם פעילים רבים מהשורה וסתם אזרחים. בין הקורבנות הבולטים: כוכבת הוליוודית ששיחקה בסצנות של אהבה בין-גזעית, סטודנטיות לבנות שחיו עם שחורים ו"שופט שמן באופן מגוחך" שפירש את החוקה כנגד הימין הקיצוני. במקרה אחר, הם מנצלים את האוכלוסיה המורעבת ומספקים מזון אך ורק למי שיחזור עם הוכחות שרצח אזרח לא לבן. גם במאבק הצבאי כנגד יריביהם, מנהיגי הארגון והמסדר מודעים היטב לנחיתותם המספרית: הם מצליחים לנצח אך ורק עקב שימוש סיטונאי בפצצות אטום, ואפילו זה- רק לאחר שהצליחו לתמרן את ברית המועצות והממשל בוושינגטון למלחמה גרעינית ביניהם.

ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"

            מכאן, עולה הסתירה הגדולה ביותר שבספר. מי שקרא את היומנים מההתחלה ועד הסוף יודע, כי המרד פרץ בשל "חוק כהן" – היינו, החוק היהודי שלקח מאזרחי ארצות הברית את הנשק שנועד להגן עליהם. "מה תעשו כשהם יבואו לקחת את כלי הנשק שלכם?" שואל הדיסקליימר של הספר, שאלה שכאילו נלקחה מהארנסל של מתנגדי משטר אנטי-פשיסטיים. הארגון והמסדר, לפי הודאתו של המחבר עצמו, משליטים בסופו של דבר משטר הרבה יותר ממורכז, הרבה יותר דכאני והרבה יותר פולשני לחירויות הפרט מאשר המשטר הפדרלי המקורי. וכן, אם תהיתם, הם גם מחזיקים במונופול מוחלט על הנשק.

            וזו בעיה, כי הנאציזם צמח כאידיאולוגיה אירופית, לא אמריקאית. הימין האירופי צמח בעשורים הראשונים של המאה העשרים כתגובת נגד למה שנראה כחוסר סדר, כאוס משתולל ברחובות: ליברליזם, מתירנות, פשע. המדינה הפשיסטית, או הנאצית, התיימרה להשליט "סדר"  לטובת האזרח, ולשם כך – דיקטטורה ריכוזית נראתה כצעד הגיוני לחלוטין. לעומת זאת, הפוליטיקה האמריקאית, גם ובמיוחד הימנית, מלווה מאז ראשיתה בחשד עמוק כלפי הממשל המרכזי וזרועותיו הפולשניות. אפילו לג'ורג' וושינגטון היה קשה לגייס תמיכה לבניין שלטון מרכזי שיוכל להילחם בצבא הבריטי, וגם כאשר שלטון כזה קם הוא היה בדרך כלל רופף, חסר ביטחון ונאלץ להצדיק בלי הפסק את קיומו שלו. מאז, כמובן, הממשל הפדרלי הפך לחזק וריכוזי הרבה יותר, אבל החשד העמוק אליו נותר, ובמיוחד בחוגי הימין הרדיקלי. וזו גם הסיבה להתנגדות הפראית, ההיסטרית כמעט, של הימין הקיצוני האמריקאי לכל חוק שיגביל אחזקת נשק, אפילו כלי תקיפה מובהקים. זאת משום שמונופול מוחלט של השלטון המרכזי על הנשק יגזול מהאזרח את האמצעי החזק ביותר להתנגד לעריצות אפשרית מצד השליטים בוושינגטון.

            ויליאם פירס, כמו טרנר הדמיוני שלו, מודע היטב לרקע הזה, ולפיו נאלץ לשחק ללא הפסק בין שני הקצוות. המהפכה פרצה בשל חוק כהן, שהגביל את חירותם של האזרחים לשאת נשק. היא מכוונת כנגד ה"מערכת" שמדכאת את האזרח הקטן, אבל הארגון – כדי לנצח – נאלץ להגביל את החירות של האזרחים עוד יותר, ובאופן רצחני. הדרך של פירס להתמודד עם הסתירה הזאת היא באמצעות הצגה קורבנית ומתבכיינת של גיבוריו, משל פעלו כתגובה בלתי נמנעת לרדיפה בלתי פוסקת, ובעיקר – התפרצויות היסטריות של שנאה המתבטאות בתיאורים אינסופיים על הכיעור הפיזי והרוחני של האויב. מדי פעם הגיבורים שלו תוהים בעצמם על הסתירה הזאת, אבל התהיות הללו תמיד מסתיימות במלמולים לא ברורים על צורך השעה. הצורך של פירס להגן על צורת חיים המקדשת חירות בלתי מוגבלת ומתנגדת באופן חריף לממשל מרכזי, על ידי יצירתו של ממשל מרכזי חזק יותר – לא משכנעת אפילו את הגיבורים שלו עצמו, וקשה להניח שאת הקוראים.

            נראה לי שמהסיבה הזאת, הנאציזם מעולם לא תפס בארצות הברית, אפילו לא בשנות השלושים כאשר היה פופולרי במקומות רבים באירופה. ב-1938, בנתה השגרירות הגרמנית הרים וגבעות מצמיחתה של תנועה נאצית אמריקאית, אולם הגילויים הללו תמיד היו חלשים, מהוססים ונפסקו כמעט לחלוטין ברגע שהתחילה המלחמה. כי בניגוד לימין הקיצוני האירופי ששם במרכז שמחתו את המדינה, הימין הקיצוני האמריקאי שם במרכז את הפרט ואת חירותו. כמובן שבזכות החירות הזאת לפרט ולקהילה מותר לדכא מיעוטים גזעיים, אולם בו בזמן – הקהילה אינה יכולה לסבול שלטון מרכזי חזק מדי, יהיה אשר יהיה. למרות הרעל שנוטף מהם, ואף על פי ששימשו כמודל לפעולת טרור, מראים לנו יומני טרנר בסופו של דבר לא את סוד כוחו, אלא את סוד חולשתו של הנאציזם בחלקה הצפוני של היבשת האמריקאית.