ארכיון הבלוג

הכה את המומחה: סושי, אומנויות לחימה ואלימות פוליטית

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

kobudo4

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

יד מושטת לשלום - ילדים  בחוג קראטה

יד מושטת לשלום – ילדים בחוג קראטה

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

שני סושי טיפוסיים

שני סושי טיפוסיים

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

לא היסס לשלוף אגרופים - הושי טורו

לא היסס לשלוף אגרופים – הושי טורו

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

מקום מסוכן - מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

מקום מסוכן – מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

כבר לא מסוכן להצביע - בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

כבר לא מסוכן להצביע – בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

סאקה ובירה במטה המפלגה - בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

סאקה ובירה במטה המפלגה – בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

אלימות פוליטית - המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

אלימות פוליטית – המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

20110923234116

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ניצל בעור שיניו ממונגוליה - מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ניצל בעור שיניו ממונגוליה – מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: