ארכיון הבלוג

שנוי במחלוקת: מתי אזרחים סובלים הכי הרבה מאלימות ופשע?

מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.

קטטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Shangarey, depositphotos.com

עד לפני עשרה ימים, היו סיבות רבות לאופטימיות בכל הנוגע לקמפיין המלחמה בפשע בחברה הערבית. נראה היה שתוכנית "מסלול בטוח" של סגן שר הבט"פ, יואב סגלוביץ', הכתה במשפחות הפשע הערביות הגדולות: נרשמה, למשל, עלייה בלכידת כלי הנשק ופיענוח מעשי הפשע, וירידה דרמטית (של 30 עד 50 אחוזים) במקרי הירי ובמעשי הרצח. חלק מראשי משפחות הפשע במגזר ירדו למחתרת ואפילו ברחו לחו"ל. עם זאת, בימים האחרונים, נראה שההישגים הללו מתחילים להתקזז ואפילו להתאפס, עם עלייה דרמטית במקרי הרצח בערים הערביות בדרום, בצפון ובמשולש. ניתנו לכך מספר הסברים. יש האומרים, למשל, שבחודש הרמדאן והימים האלימים שבאו אחריו, המשטרה התמקדה בעיקר בירושלים ובסיכול טרור, ו"הורידה את הרגל מהגז" במלחמה המתמידה בפשע ביישובים הערביים. עם זאת, הסבר אחד ספציפי צד את עיני במיוחד. במאמר של ג'וש בריינר ודיאא חאג' יחיא ב"הארץ" הועלתה הסברה שהעלייה באלימות קשורה דווקא בתוצאה לא רצויה של הצלחת המבצע המשטרתי. מפני שהמשטרה הצליחה לפגוע קשה בכנופיות הערביות הגדולות, שהיו אחראיות לחלק גדול מאד מהפשיעה, נפער חלל שלתוכו נכנסו כנופיות קטנות יותר, ידועות פחות לגורמי אכיפת החוק. כנופיות כאלו נוטות להיות אלימות אף יותר, מכיוון שהן סוללות את דרכן למעלה במאבק קשה ורווי דם נגד יריביהן. אם הסברה הזאת נכונה, הרי שיש לפתח תורת לחימה למאבק בכנופיות הקטנות, ובמידה מסויימת – להתחיל מהתחלה. נראה שמבצע משטרתי מוצלח למלחמה בפשע בחברה הערבית לעולם לא יהיה לינארי, אלא יתקדם בגלים של הצלחה וכישלון, גאות ושפל, במשך שנים רבות.

כדי לדעת האם הסברה הזאת נכונה אם לאו יש לקבל גישה יותר אינטימית משלי לנתונים משטרתיים. בלי לקבוע מסמרות בנושא הספציפי, יהיה מעניין להתבונן בהיסטוריה ובמקומות אחרים בעולם כדי להפיק תובנות אפשריות. רמז ראשון נוכל למצוא בכתביו של רורי מילר, שוטר, סוהר ואומן לחימה אמריקאי, שהתמחה בחקר הפשע והאלימות. מילר טוען כי האזורים המסוכנים ביותר לחיות בהם אינם אזורים שנשלטים על ידי כנופיות פשע יציבות, אלא דווקא שכונות שנמצאות "בקו החזית" בין ארגוני פשע שונים. אלו מהוות זירה למלחמות אכזריות בהן אזרחים חפים מפשע נפגעים על בסיס יומי.

שטח שנוי במחלוקת – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkey Business, depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להסתכל במסגרת מחקרי שלי במאמרים של אדוארד מקורד, אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים של סין בראשית המאה העשרים. מקורד, שחקר רבות את תופעת ברוני המלחמה (warlords) בסין הרפובליקאית, בחן לעומק את מעשי הטבח שביצעו צבאות ניצים שונים ברחבי המדינה הענקית. הוא הגיע למסקנה שאזורים שבהם ברוני מלחמה ספציפיים שלטו לטווח ארוך נטו להיות יציבים ורגועים יחסית. אין פירוש הדבר שהחיים בהם היו גן עדן. להיפך: שלטונם של רבים מברוני המלחמה היה כושל, עריץ ושרירותי, וחלקם אף נהגו לסחוט משאבים מהאוכלוסיה דרך קבע בכדי לממן את צבאותיהם. אולם ככל שברון מלחמה נשאר יותר זמן בשטח מסויים, כך היה לו אינטרס לדאוג לפוטנציאל הייצור של המחוז, לשקט ולשלום, בכדי שהאיכרים יגדלו אוכל, הפועלים ייצרו מוצרים והסוחרים ימכרו אותם. התעללות קשה מדי באוכלוסיה עלולה להוביל למרידות ובריחה של איכרים, כמו שחיטה של תרנגולת המטילה ביצי זהב. מעשי הטבח הגרועים ביותר התרחשו על ידי צבאות של ברוני מלחמה שהיו בתנועה, בעיקר בהתקפה או בנסיגה. באופנסיבה, חיילים שדדו מכל הבא ליד כתגמול על סבלותיהם. בנסיגה, הם רצו לשדוד על אחת כמה וכמה, בכדי להבטיח את עתידם הכלכלי אם הצבא יתפזר. בדיוק כמו אצל הצבא היפני ששלט בחלקים של סין בשנים מאוחרות יותר, מעשי ביזה כאלו היו יכולים להסתיים בקלות באקטים מזעזעים של הצתה, אונס וטבח. האזורים שסבלו הכי הרבה, לפי מקורד, היו האזורים השנויים במחלוקת, מכיוון שברוני מלחמה שונים נעו בהם הלוך ושוב, ועם כל "תנועה" כזאת האיכרים המקומיים עברו את הסיוט מחדש. כל מעבר של ברון מלחמה בכפר היה עלול להסתיים בטבח, או איך שכינו זאת בתקופה, "אסון צבאי" (bingzai). כלומר, עדיף לאיכרים שברון מלחמה אחד – לא משנה מי – ינצח את כל היתר. זה היה, לפי מקורד, אחד מסודות הפופולריות של מפלגת העם הסינית (Kuomintang) ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. לצד אידיאולוגיה מלהיבה, הן יכלו להבטיח כיבוש קבוע ולכן שלו יחסית, אפילו אם שלטונן היה אף הוא עריץ ואכזרי.

תופעה דומה, ואף גרועה יותר, זיהה החוקר טימותי ברוק במחקריו על שיתוף פעולה של סינים עם הכובשים היפניים במזרח המדינה. הצבא הקיסרי היפני, כידוע לכולנו, היה אכזרי להפליא, וחולל באזורים הכבושים מעשי טבח מסמרי שיער, שלוו – כנהוג באזור – גם בהצתות ובאונס המוני של נשים בכל הגילים. ובכל זאת, היו סינים רבים, כולל אנשים הגונים ומכובדים בעיני עצמם, ששיתפו עם היפנים פעולה בהקמת ממשלי בובה מקומיים. הסיבה לכך, לפי ברוק, היתה שסינים רבים העדיפו יציבות על פני נקמה, ובשנים הראשונות של המלחמה נראה שרק היפנים היו מסוגלים להביא יציבות כזאת. הבעיה היתה שהם לא באמת הצליחו. בחלק גדול מהמקומות, אזורי הכפר התמלאו בלוחמי גרילה סינים מסוגים שונים. מכיוון שאלו נאלצו ליטול משאבים מהאוכלוסיה בכדי לשרוד (אפילו אם קראו לכך "מס מלחמה פטריוטי" או בכינוי מכובס אחר), בעיני רוב התושבים הסינים הם היו שודדים לכל דבר. כך, לפי ברוק, חיו הכפריים הסינים בפחד מתמיד ורעדו כאשר התקרבו אליהם אנשים חמושים מכל הסוגים: חיילים יפנים, שוטרים סינים משתפי פעולה, פרטיזנים ולוחמי התנגדות ממפלגת העם או מהמפלגה הקומוניסטית, שומרי ראש של עשירים מקומיים, או סתם שודדים – כל אלו לקחו מהם את גרגר האורז האחרון, ולפעמים הכו, אנסו או רצחו אותם. הבעיה העיקרית היתה שלא היתה דרך אמיתית לרצות את כל החמושים הללו, מפני שהם נלחמו אחד בשני. אם שיתפת פעולה עם היפנים, הפרטיזנים הגיעו להעניש אותך בלילה. אם נתת מזון לפרטיזנים בלילה, היפנים הגיעו להעניש אותך ביום. המצב הגרוע ביותר האפשרי הוא להיות לכוד בין הפטיש לסדן במצבים כאלו, שבהם כוחות הכיבוש דורשים ציות אך לא מסוגלים לספק ביטחון, בעוד לוחמי ההתנגדות דורשים נאמנות אך לא יכולים לספק הגנה. המצב הזה, כמובן, לא היה ייחודי לסין: אפשר לראות דינמיקה דומה גם בלוחמה הפרטיזנית נגד השלטון הנאצי בפולין ובברית המועצות.

דרשו ציות אך לא היו מסוגלים לספק ביטחון: חיילים יפנים בסין

לבסוף, מחקרו החלוצי של נהאוניהאל סינג, חוקר הודי שהתמחה בהפיכות צבאיות, מראה כיצד הדינמיקה הזאת משפיעה באופן ייחודי על התוצאות של פוטשים למיניהם. במהלך הפיכות צבאיות, הבחין סינג, הצדדים הניצים (ממשלה ומורדים) מעדיפים לפעמים לוותר ולהיכנע ולא להילחם עד הסוף. זאת מפני שהשחקנים השונים רוצים, בדרך כלל, לשלוט על המדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים ממושכת. לכן, ברגע שנראה שצד מסויים עומד לנצח, כל השחקנים הנייטרליים (למשל גנרלים שיושבים על הגדר) מצטרפים אליו ומכריעים בדרך כלל את גורל ההפיכה לשבט או לחסד. הטענה המעניינת של סינג היא שלא מדובר בהכרח ביתרון צבאי אמיתי. יתכן שצד מסויים (למשל נשיא רוסיה ילצין שהתמודד מול מורדים ב-1993) נמצא על סף הפסד אבל יוצר רושם מוטעה שהוא עומד לנצח, גורם לשחקנים מהססים להצטרף אליו וכך חוטף ניצחון ממלתעות התבוסה.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהמצב הגרוע ביותר לאזרח הנורמטיבי הוא מאבק ממושך בין גורמים אלימים שונים המתחרים על נאמנותו ועל המשאבים שלו. האם זה המצב גם בחברה הערבית בישראל, לאחר היחלשות הכנופיות הגדולות והופעת ארגוני פשע בינוניים בחלל שהשאירו? לכך לא נוכל לספק תשובה וודאית. מה שבטוח הוא שמאבק בפשיעה מחייב סבלנות וסובלנות לעליות ומורדות. בהקשר זה, חשוב לא רק להגביר מאמצים ולגייס שוטרים נוספים, אלא גם לערוך רפורמות ארוכות טווח, כפי שעושה ממשלת בנט: לערב את מס הכנסה ורשויות אכיפה כלכליות אחרות במלחמה בפשיעה כדי לחלט רכוש, לתת למשטרה רשות לחפש נשק בלי צווים כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על הימצאו, להחמיר ענישה, להקל בדיני ראיות, ולבסוף גם לשפר את פעילות החינוך והפנאי לנוער מובטל ומשועמם. רפורמות כאלו יבטיחו שגם אם יהיו גלי הסלמה ונסיקה של אלימות עקב יצירת כנופיות קטנות והפיכתם של אזורים מסויימים ל"שנויים במחלוקת", אלו יהיו קצרים וניתנים לשליטה ככל האפשר.

בית הצעצועים השבורים: הצד האפל של הרעות

את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד…. 

יונתן יוגב, בית הצעצועים השבורים (כינרת זמורה ביתן). ניתן לרכוש אונליין דרך אתר גטבוקס

בית הצעצועים השבורים, ספרו החדש של יונתן יוגב, הוא יצירה מהממת – הבלחה נדירה של כתיבה יפיפייה בים הבנאלי של ספרים עבריים ומתורגמים שיוצאים בקיטונות אפרפרים ואחידים למדפי החנויות. גיבורי העלילה, חבורה של פושטקי בית ספר מבאר שבע, מנהלים חיים שגרתיים בין התפרעויות בכיתה, עישונים במחששה ושאיפות סודיות מבאנג, עד שנער אפל במיוחד גורר אותם, צעד אחד צעד, לתוך אפילה מסתורית ומבעבעת. "כולנו הצלחנו לברוח", אומר נתי המספר בפרק הראשון, "כולנו פחות אחד."

נתי, שמספר את הסיפור שנים לאחר מכן, עובד במשמרות לילה בפיצוציה אלמונית, ונרדף בסיוטי לילה וזיכרונות מאירועי אותה שנה, השנה האחרונה של חטיבת הביניים. הוא וחבורתו, דמויות שהמספר מתאר ביד אומן – ליאור המבריק אך האלים ורודף הכבוד, גבי הגוץ ופשוט המחשבה, יוסי, הילד העשיר והמשועמם, ואחרים – מתאחדים כדי לרדוף עד חורמה את ה"מלשן" תמיר. תמיר, הקורבן האולטימטיבי, הוא ילד כאפות שסובל מהחבורה, מנסה לבלום אותה באמצעות פניות סדרתיות וחסרות תועלות למבוגרים, אך בסתר לבו חולם להצטרף אליה. ובמקביל, ישי, עבריין צעיר עם יצרים אפלים ואלימות מתפרצת, גורר את כולם לתהומות של סדיזם, שנראה דוחה גם בעיני רוב הנערים. ברקע, מרחף צלו של המקום המפחיד ביותר בשכונה המוזנחת והאפלולית: בית הצעצועים השבורים. משכנו של דורמר הזקן, טיפוס שנהנה להתעלל בבובות ברבי ולעקור את עיניהן, ואולי גם מדברים אפלים בהרבה, שהשתיקה יפה להם. החבורה של נתי, ליאור וישי הולכת ונמשכת כמעגלי קסם לאזורים המוצללים והמסוכנים ביותר בשכונה, כאשר כל המחסומים נחצים אחד אחרי השני כמבחנים הולכים ומסלימים של אומץ לב, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם דורמר ותוצאותיה הבלתי צפויות.

כנהוג בינשוף, לא יהיו כאן ספויילרים. מי שרוצה לדעת כיצד מסתיימת העלילה, יצטרך לקרוא את הספר. כאן, הייתי דווקא רוצה להצביע על נקודות חשובות אחרות, שהופכות את בית הצעצועים השבורים מסתם סיפור טוב ליצירה מעוררת מחשבה וטורדת מנוחה.

שני השדים שרודפים את גיבורי הספר עד לרגע שבו הם הופכים ל"כולנו פחות אחד", הם הרעות והאומץ. שני ערכים חיוביים כביכול, שבפועל מתפקדים ככוחות שטניים. נתי המספר וחבריו ליאור, גבי ויוסי, ובאופן מעורר רחמים גם הקורבן שלהם – תמיר – כולם רוצים להיות שייכים, מקובלים, חלק מהחבורה. בעולם כזה, החטאים החמורים ביותר הם פחדנות ובגידה בחברים (במיוחד "מלשנות"). הרעות גוררת כל אחד מהחבורה אחרי כל היתר, משום שאף אחד לא רוצה להשאיר חברים לבד. פולחן האומץ גורר אותם למעשים קיצוניים יותר ויותר, כי להימנע ממעשה מסויים – השתכרות, פריצה, מכות – נחשב לפחדנות. עולם כזה, מחזק באופן טבעי את הגורמים הקיצוניים ביותר בחבורה, כי גם אם הם עושים שנראים ליתר אכזריים מדי, טפשיים או מסוכנים בלי הצדקה, אף אחד לא מוכן לנטוש חבר או להיתפס בעיני הקבוצה כפחדן.

 כל אלו היו יכולים לגרום לנזק נסבל, בהנחה שכל חברי הקבוצה הם אנשים נורמליים – אפילו "פושטקים נורמליים". במקרה כזה, דינמיקת הרעות והאומץ היתה אכן גוררת את הקבוצה כולה אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, אבל התוצאות לא היו גורמות לנזק בלתי הפיך: קצת מכות, קצת קטטות, קצת עישונים, גרפיטי, חלונות שבורים ואולי גניבות קטנות פה ושם. הבעיה מתחילה, כשלקבוצה מצטרף אדם אלים ועברייני באופן שחורג מהנורמה. בחבורה של בית הצעצועים השבורים, ממלא את התפקיד הזה ישי: עבריין זועם ממשפחה ענייה מרודה שהפך את הפשע לדרך חיים, ובעיקר – סדיסט שנהנה לגרום סבל קיצוני לאחרים. בעוד יתר הבריונים בחבורה רוצים, למשל, להרביץ קצת לתמיר המלשן כדי ללמד אותו לקח, ורק משתעשעים במחשבה על העינויים שייענו אותו – ישי מתכוון לענות אותו באמת.

בעולם של אלימות וכבוד, מערכת הרעות מתבססת על שורה של איזונים ובלמים שפועלת כל עוד המצב נורמלי. תמיד יהיו כאלו שירצו לדחוף את הקבוצה לכיוון יותר אלים, ואחרים שינסו לרסן אותם. מכיוון שכולם חברים, וכולם מתחשבים אחד בשני, הקבוצה מתנרמלת לכיוון ממוצע כלשהו – אולי לא נעים לסביבה, אבל גם לא הרסני. האיזונים והבלמים האלה נשברים כשמגיע טיפוס חסר מעצורים שמנצל את אידיאולוגית הרעות והאומץ לטובתו, אך לא מאמין בה באמת – ויכול לבגוד בחבריו בכל פעם שהם מסרבים ללכת שבי אחרי שגיונותיו.

המבוגרים, שאמורים לבלום את הטירוף הזה ולרסן אותו, מוצגים במלוא עליבותם: מורים שחוקים ומנותקים והורים שלא מבינים מה מתרחש להם מתחת לאף. אחרים – שאמורים להיות מאיימים, כמו סוחר הסמים הבדואי שמבליח לכמה קטעים בלתי נשכחים, מעוררים רחמים יותר מאשר מפחידים. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת קודמת על הספר, עיניו העצובות של בעלול, הרוטוויילר של סוחר הסמים, שיכול לשסע אדם לגזרים אך לא מפסיק לייבב ולרדוף אחרי פרעושיו שלו – הוא במידה רבה סמל לקורבנות האילמת שמוצגת שוב ושוב בספר כולו. ולבסוף, דווקא הבורגני המהוגן, העטוי בחליפה, זה האומר לילדים "בוקר טוב, בוקר אור" כשהוא רואה אותם מחוץ לביתו – עשוי להיות הטיפוס המפלצתי מכולם.

מי שרוצה לדעת איך מסתיימת העלילה של בית הצעצועים השבורים, שירוץ ויקרא את הספר. זו תהיה, ככל הנראה, יצירת המקור הטובה ביותר שתיתקלו בה השנה.

דֵער ריפֵּער: ג'ק המרטש והיהודים

תעלומת ג'ק המרטש היא אחת מפרשות הפשע האפלות והמסעירות ביותר בתולדות אנגליה. הרוצח הסדיסט, שריטש באכזריות חמש זונות רחוב (לפחות) בשכונות העוני של מזרח לונדון הויקטוריאנית בקיץ וסתיו 1888, לא נלכד מעולם ולא הובא לדין על מעשיו. במאה השנים הבאות, שימשה זהותו כר נרחב להשערות, להאשמות ולתיאוריות קונספירציה, מיהודים פולנים, רופאים מטורפים ועד לבני משפחת המלוכה. מה היה הקשר של יהודי מזרח אירופה והאירים הקתולים, שניהם מיעוטים דתיים לא אהובים, לאירועים המחרידים של 1888, וכיצד ניסה הרוצח לנצל רגשות אנטישמיים ואנטי-קתוליים כדי לבלבל את גורמי אכיפת החוק שתרו אחריו? מדוע ביקשו גורמים במשטרת לונדון להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש? והאם "ג'ק המרטש" היה רוצח אחד, או שמא שניים? ינשוף היסטורי על תעלומה שטרם נפתרה.

הערה חשובה: בפוסט הזה אין תמונות זוועה משום סוג. 

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

השעה היתה 3:40 בלילה. ביום שישי,  31 באוגוסט, 1888, לונדון הויקטוריאנית. באחד מרחובותיו המזוהמים של וייטצ'אפל שברובע המזרחי (east end) שנודע לשמצה כמאורת פשע ועוני, הלך אדם בשם צ'רלס קרוס לעבודתו כנהג של מרכבה ציבורית. "בעוד הוא הולך לאורך באק רואו (כיום: רחוב דרוואד)", כתב לימים חוקר תולדות הפשע ד"ר דרו גריי, "הוא הבחין במה שנראה לו כפיסת ברזנט בקצה הצר של הרחוב. כאשר חצה את הכביש, הסתבר לו שמדובר בגופה. לקרוס הצטרף במהרה פועל אחר, רוברט פול, וביחד הם בחנו את הגוויה. בסוברם שהאישה עדיין חיה הם רצו להזעיק עזרה. מיד כשעזבו את הזירה, הגיע למקום שוטר המקוף ניל, שבאק רואו היה חלק משטח הסיור שלו, ומצא את גופתה של האישה. תוך שימוש בפנס המשטרתי שלו, הבחין ניל כי גרונה של האישה שוסף. הוא קרא לעזרה ובאמצעות שוטר אחר הזעיק רופא. כאשר הרופא המשטרתי, ד"ר לוולין, הגיע לזירה הוא קבע את מות האישה והגוויה נלקחה לחדר המתים ברחוב אולד מונטג'יו. שם הגופה הופשטה ונשטפה במים בטרם מישהו הספיק לבדוק את העניין, חרף בקשותיו של סמל משטרה לא לגעת בגופה [כדי לא להשמיד ראיות]. איש לא טרח לגדר או לחקור ברצינות את זירת הרצח. בעשר בבוקר בדק ד"ר לוולין את הגופה ודיווח על פצעים מחרידים. האישה האומללה, שהתגלתה כפרוצת רחוב בשם מרי-אן ניקולס (פולי-אן), שוספה ורוטשה באכזריות על ידי רוצח סדיסט. ד"ר לוולין כתב בדו"ח כי "הרוצח היה בעל ידע באנטומיה, משום שהוא תקף את כל האברים החיוניים."

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

הרצח המחריד של "פולי-אן", משרתת שנתפסה בעבר בגניבה והידרדרה לזנות רחוב, היה יריית הפתיחה לאחת הפרשות הסנסציוניות, האפלות והמחרידות בתולדות אנגליה הויקטוריאנית: פרשת הרוצח הסדרתי שנודע, כבר באותה תקופה, בכינויו "ג'ק המרטש". רוב החוקרים סבורים כי ג'ק, שזהותו האמיתית מעולם לא נודעה, ריטש באכזריות לפחות חמש נשים: מרי-אן ניקולס, אנני צ'פמן ("אנני הכהה"), אליזבת סטרייד ("ליז הגבוהה"), קתרין (קייט) אדווס ומרי קלי. ייתכן כי "ג'ק" רצח גם שתי קורבנות מוקדמים (אמה סמית ומרתה בטראם), ומספר מעשי רצח שהתבצעו לאחר מכן יוחסו אף הם לאותו פושע מסתורי. רבים חלקו על העובדה שג'ק רצח את כל הקורבנות (מעשי רצח היו נפוצים למדי בוייטצ'אפל באותה התקופה) אולם רוב החוקרים מסכימים כי לפחות ניקולס, צ'פמן, סטרייד, אדווס וקלי נרצחו בידי אותו אדם, ולכן הן מכונות "הקורבנות הקאנוניים". היה להן הרבה מן המשותף: כולן היו זונות רחוב מהדרגה הנמוכה ביותר. חוץ ממרי קלי, נערה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כולן היו מבוגרות, בנות ארבעים ומשהו, בשלהי ה"קריירה" שלהן. חלקן היו מכורות לאלכוהול, ומצבן הכלכלי היה רעוע ביותר. הן גרו בדירות יומיות זולות, חיו מהיד לפה והרוויחו בזנות את דמי השימוש היומיים בחדריהן. ג'ק לא חיפש קורבנות עשירים אלא נשים שהחברה הויקטוריאנית "המהוגנת" לא תחוש בחסרונן. ובכל זאת, עורר ג'ק המרטש גל סנסציה אדיר בציבור הבריטי, שבמידה רבה לא דעך עד היום. במהרה, החלו להגיע לעיתונות הסנסציונית מכתבים מתגרים שנחתמו כביכול על ידי הרוצח, בשמות כמו "ג'ק המרטש", "ג'ק החצוף" (saucy Jack) או "תפוס אותי אם תוכל". המכתבים הללו, מאות בסך הכל, נחשבים רובם ככולם למזוייפים, אולם כפי שנראה, יתכן ששניים מהם לפחות נכתבו בידי הרוצח עצמו – והם יכולים לשפוך אור נדיר על מזימת ההטעייה המחוכמת שנקט בה כדי לבלבל את רשויות החוק.

465px-Wanted_poster

העיתונות עסקה בפרשה ללא סוף, ההמונים העלו ניחושים והשערות, ובמהלך מאה השנים העלו היסטוריונים וחוקרים חובבים (להלן: ריפרולוגים) עשרות "מועמדים" לתפקיד הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בתולדות אנגליה. אחד המובילים שבהם, למשל, היה האמן המפורסם וולטר סיקרט, ואחרים היו רופאים, מהגרים עניים, אצילים מוזרים או אפילו נסיכים ובני משפחת המלוכה. בספרו, London's Shadows, המנסה לשחזר את צללי הכרך המעטיר שבו פעל ג'ק המרטש, כותב דרו גריי כי האנשים שהועלו על ידי העיתונות, המשטרה והחוקרים כנאשמים מתחלקים לשלוש קטגוריות של "טיפוסים חשודים", כולם אאוטסיידרים בעיני המעמד הבינוני הבריטי: המהגר הזר (לרוב: יהודי פולני), הרופא המטורף או האריסטוקרט הבריטי המנוון. משום שחקירת המשטרה העלתה שלרוצח היה ידע מסויים באנטומיה (הוא פגע באברים חיוניים במכוון ואף הסיר אברים פנימיים במדויק), נפל מן הסתם החשד על רופאים, ואנשי רפואה שעברו באזור אף הותקפו בידי ההמון בשבועות שלאחר מעשי הרצח. לפי תיאוריה אחרת, הרצח תוכנן ובוצע בידי בני משפחת המלוכה. מרי קלי, טוענים בעלי התיאוריה, שכבה עם נכדה ההולל של המלכה ויקטוריה, והחלה לספר את הסיפור לחברותיה פרוצות הרחוב. לפיכך הורה ראש הממשלה, לורד סליסברי, לחסל את כל המעורבות. אחת הקורבנות, לפי תיאוריה זו, חוסלה בשל זיהוי שגוי. התיאוריה המלכותית, שאין לה שום ראיות של ממש, לא התקבלה בידי אף היסטוריון רציני. בשלב מסויים, נפל חשדם של חוקרי המשטרה על מהגר יהודי בשם "קושמינסקי" (ככה"נ אהרון קושמינסקי, יהודי פולני שגר באזור) אך הם הסיקו במהרה שהוא חף מפשע. בניגוד ליהודים הספרדים, הבריטים, הגרמנים וההולנדים המבוססים יותר, היהודים הפולנים העלו שלל סטריאוטיפים אנטישמיים בחברה הבריטית, ובעיקר קושרו עם טרור אנרכיסטי וסוציאליסטי. המהגר המזרח אירופאי, יהודי או נוצרי, עני ובטלן, עם עיניים מתגלגלות ומטורפות, היה מושא פחד חזק מאד בתקופה. החשש מפשע בקרב היהודים היה כה גדול, עד שבשלב כלשהו הציעו גורמים במשטרה להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש. להעסיק יהודים כשוטרים, זה היה ככל הנראה בלתי מתקבל על הדעת באותה התקופה.

ג'ק המרטש כרוח רפאים - קריקטורה בעיתון Punch

ג'ק המרטש כרוח רפאים – קריקטורה בעיתון Punch

בכל מקרה, המשטרה הויקטוריאנית מעולם לא הצליחה לגלות את זהותו האמיתית של "ג'ק" למרות נסיונות חוזרים ונשנים, דבר שהפך אותה לשק האיגרוף של העיתונות. רבים ממובילי דעת הקהל בעיתונות שנאו ממילא את מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, מפני שדיכא בקשיחות הפגנות ומחאות ברחבי העיר. פרשת ג'ק המרטש סייעה לאותם אלו ששנאו את וורן מלכתחילה להוכיח כי הוא מזניח את ביטחון תושבי העיר לטובת מיליטריזציה מיותרת של המשטרה, וגל המחאה שנוצר אכן הוביל להתפטרותו זמן קצר אחרי מותה של מרי קלי, האחרונה מבין "הקורבנות הקאנוניים".

בפוסט הזה, אין לי שום יומרות לגלות את זהותו האמיתית של ג'ק המרטש. מה שאני כן מתכוון לעשות, הוא לבחון מחדש חלק מהראיות, שיכולות לשפוך אור מפתיע על דפוס הפעולה של הרוצח. בניגוד לדרו גריי, אני סבור ששניים מהמכתבים המיוחסים לרוצח הם אמיתיים ולא מזוייפים. בנוסף, לפרשה היה קשר הדוק לקהילת המהגרים היהודים הענייה של מזרח לונדון. בניגוד לטענתם של כמה אנטישמים מהתקופה, אין שום בדל ראיה המצביע על כך שהרוצח היה יהודי או מקושר ליהודים. אבל כפי שנראה, הוא בהחלט ניסה להטות את האשמה לכיוונם של היהודים – ושני יהודים ראו אותו. מכלול הראיות מעלה אפשרות כי ג'ק המרטש לא היה אדם אחד, אלא שני אנשים (לפחות) – דבר המטיל צל מחודש על כמה מהחשודים המרכזיים שדרו גריי מנסה לזכות – בראש ובראשונה האמן וולטר סיקרט.

נתחיל בשלושת המכתבים הראשונים שהגיעו לעיתונות. המכתב הראשון, שעורר (אף יותר ממעשי הרצח) את גל הסנסציה, נשלח לסוכנות החדשות המרכזית (Central News Agency) ב-25 לספטמבר, כשלושה שבועות לאחר הרצח של אן-מרי ניקולס. כל הציטוטים לקוחים מספרו של דרו גריי:

בוס יקר,

אני שומע שוב ושוב כי המשטרה עלתה על עקבותי, אבל למעשה הם לא הצליחו להינעל עלי. צחקתי כאשר שמעתי שאמרו, בחוכמה מעושה, כאילו הם עלו על העקבות הנכונות. […] בא לי לרצוח זונות, ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שיכבלו אותי בשלשלאות. העבודה האחרונה היתה מצויינת, ולא נתתי לגברת אפילו זמן לצרוח. איך הם יכולים לתפוס אותי עכשיו? אני אוהב את העבודה שלי. אני רוצה להתחיל פעם נוספת. בקרוב תשמע ממני עם המשחקים הקטנים והמשעשעים שלי. […] בפעם הבאה אני מתכוון לשלוח את האוזניים של הגברת למשטרה רק בשביל השעשוע שבדבר. שמרו על המכתב הזה עד שאחזור לעבודה, ואז פרסמו אותו, בסדר? הסכין שלי כל כך חדה ונחמדה, ואני רוצה לחזור לעבודה מיד אם תהיה לי הזדמנות. בהצלחה.

שלך בנאמנות,

ג'ק המרטש

437px-DearBossletterJacktheRipper

אם המכתב הזה מזוייף או לא – קשה לדעת. דרו גריי משער שכן, וסבור כי הוא נשלח בידי עיתונאי שרצה לעורר סנסציה. אולם טענת הזיוף בעייתית הרבה יותר בכל הנוגע למכתב השני, גלוייה שנשלחה ב-1 לאוקטובר:

לא מתחתי אותך, בוס יקר, כאשר נתתי לך את הטיפ. מחר תשמע על עבודתו של Saucy Jack. בפעם הזאת: אירוע כפול. מספר אחד צרחה קצת, אבל לא יכולתי לסיים אותה במקום. לא היה לי זמן לשלוח אוזניים למשטרה. תודה על ששמרתם את המכתב האחרון עד שחזרתי לעבודה.

ג'ק המרטש

Saucy_Jack_front

הרצח הכפול שכותב הגלוייה התייחס אליו (של אליזבת סטרייד וקייט אדווס) אכן התרחש בלילה שבו נשלחה. אם הגלוייה היתה מזוייפת, הרי שהכותב (כפי שרומז גריי) היה אדם בעל ידע על החקירה. כפי שנראה, לרוצח באמת לא היה זמן לקחת את האזניים של הקורבן או לרטש אותה, פשוט משום שהפריעו לו באמצע העבודה. הרבה יותר פשוט והגיוני, לפיכך, לשער כי הגלויה, שהכילה מידע פנימי מדויק, נשלחה בידי הרוצח עצמו. אכן, באותו הלילה ג'ק כמעט נתפס. הרצח של אליזבת סטרייד התבצע ברחוב שגרו בו מספר משפחות יהודיות, ושני יהודים עברו במקום ממש באותו הזמן. לואיס דימשוץ, הסוכן של המועדון היהודי המקומי, ראה את גופתה של סטרייד דקות ספורות אחרי הרצח. גרונה של סטרייד שוסף, אבל היא לא רוטשה. לפי בדיקת המשטרה, היא נרצחה זמן קצר לפני שדימשוץ הגיע למקום, וככל הנראה הרוצח התחבא בצללים מטרים ספורים משם. מסיבה זו, לא היה לו זמן לרטש את הגופה "כהלכה" או לקחת אזניים.

אולם כפי שדימשוץ ראה את סטרייד זמן קצר לאחר הרצח, ראה אותה עד נוסף שניות ספורות לפני שהתחיל. יהודי פולני בשם ישראל שוורץ, שעבר במקום, הבחין, לדבריו בשני גברים ואישה עומדים ברחוב החשוך. לאחר מכן, זיהה את גופתה של סטרייד כאישה שראה. גבר אחד היה כבן שלושים, בגובה של מטר שישים וחמש בערך, עם שפם ושיער בהירים, בגדים כהים וכובע שחור מחודד. במרחק מסויים ממנו עמד גבר שני, גבוה יותר, עם שפם חום וכובע רחב שוליים, שעישן מקטרת. הגבר הראשון דיבר עם אליזבת סטרייד, ואז, לפתע, תקף אותה והפיל אותה לרצפה. מיד כשראה את שוורץ, צעק לעברו: "ליפסקי!". ליפסקי היה רוצח יהודי ידוע באנגליה הויקטוריאנית, ושמו נחשב ככינוי גנאי אנטישמי. ישראל שוורץ, שגדל במקומות אנטישמים בהרבה מאנגליה, היה מן הסתם רגיל לכך שקריאה אנטישמית היא צעד ראשון לפני התקפה, ולפיכך נמלט מהמקום, בעוד בעל המקטרת עוקב אחריו. עדותו של שוורץ מצביעה לפחות על אפשרות משמעותית (אם כי לא על וודאות) ש"ג'ק המרטש" היה למעשה לא רוצח אחד, אלא צמד רוצחים. לאור זאת, יש לחשוב מחדש על כתבי ההגנה שדרו גריי הכין עבור חלק מהחשודים הפוטנציאליים. האמן וולטר סיקרט, למשל, שזוהה על ידי סופרת המתח פטרישיה קורנוול כרוצח, "מזוכה" על ידי גריי בטענה של אליבי: הוא היה בצרפת בזמן שאחת הקורבנות נרצחה. אולם אם הרוצח היה חלק מצמד, אליבי בודד אינו יכול להוות עילה מוחלטת לניקוי מאשמה. להבהרה: אני לא טוען בשום אופן שסיקרט הוא הרוצח – אלא רק שאליבי בודד, בזמן אחד ממעשי הרצח, אינו מהווה בהכרח ראייה חזקה לחפותו. זאת כמובן בהנחה שהרוצח פעל עם שותף, כפי שאפשר להסיק מעדותו של ישראל שוורץ.

לא חקר את שוורץ מספיק - פקד פרדריק אברלין

לא חקר את שוורץ מספיק – פקד פרדריק אברלין

אולי העובדה ששוורץ לא "נחלב" על ידי החוקרים היתה אחד הפספוסים הגדולים ביותר בטיפולה של המשטרה הויקטוריאנית בפרשה. הוא, לדעת כולם, היה אחד העדים היחידים שנפגש עם "ג'ק המרטש" פנים אל פנים. פקד אברלין, שחקר אותו, אמר לאחר מכן ששוורץ לא שלט באנגלית – מן הסתם דיבר פולנית או יידיש, ואת מעט המידע שהתקבל מסר באמצעות מתורגמן. ייתכן שהקשיים הלשוניים  לא עודדו את אברליין להמשיך בחקירה, וגם כאן, העדרם של שוטרים מיומנים דוברי יידיש עמד בעוכריו ובעוכרי המאמצים ללכוד את הרוצח.  בכל מקרה, "ג'ק", שהתאכזב מכך שלא הספיק לרטש את סטרייד בשל הגעתו של דימשוץ, רצח קורבן נוסף באותו הלילה: את קתרין (קייט) אדווס, שרוטשה באופן בהמי ואכזרי ביותר. חלק מאבריה הפנימיים נלקחו בידי הרוצח. גם במקרה הזה, ראה עד, יהודי בשם יוסף לוונס, את "ג'ק" וקייט דקות ספורות לפני הרצח. גם הוא תיאר את הרוצח באופן דומה, אך לא זהה לתיאורו של שוורץ: אדם גבוה ובהיר עור עם שפם בהיר, לבוש במעיל רפוי, שחור לבן, צעיף אדום וכובע אפור מחודד." בין אם ל"ג'ק" היה אכן שותף ובין אם לא, הוא ככל הנראה לא נטל חלק ברצח של אדווס.  

כאן, הרוצח התחיל לפעול לפי דפוס התנהגות חדש: ניסיון ציני לבלבל את המשטרה באמצעות הטיית האשמה לשתי קבוצות מהגרים לא אהובות שחיו במזרח לונדון: יהודים ואירים. שניהם נבדלו מבחינה דתית מהרוב האנגלי-פרוטסטנטי, ושתיהן זוהו עם רדיקליות מהפכנית (לאומנות-בדלנית במקרה האירי, סוציאליזם ואנרכיזם במקרה היהודי). כשהמשטרה הגיעה לזירת הרצח של אדווס ב-2:15, מצא אחד השוטרים ברחוב סמוך פיסת בד מוכתמת בדם שנלקחה מהבגד של אדווס. מעל פיסת הבד, נכתבה בגיר הכתובת הבאה:

The Juwes are men who will not be blamed for nothing

מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, שפחד ממהומות אתניות, ציווה למחוק את הכתובת מיד. חוקרים מאוחרים יותר טענו כי לא ייתכן שנכתבה בידי הרוצח, משום שהרצח התבצע בלילה ולא ניתן היה לכתוב על הקיר באפלה. זו טענה מגוחכת מסיבות רבות: מדוע שלא להניח ש"ג'ק" נשא איתו פנס או מקור אור אחר, או שכתב בחושך?

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

הדבר החשוב ביותר הוא שהכתובת משתלבת היטב עם מכתב שנשלח לראש כיתת הכוננות המקומית (או ועדת הויג'ילנטים המקומית) של וייטצ'אפל, מר לאסק, ביחד עם כלייה אנושית. לאסק זועזע עד עמקי נשמתו, והתפטר מתפקידו ביחד עם יתר חברי הועדה. המכתב, שנחשב בעיני חוקרים רבים (לא כולל דרו גריי) לאמין, היה כדלהלן. התעלמו לרגע מהתוכן, ושימו לב לשפה. אני מצטט באנגלית:

From Hell

Mr. Lusk,

Sor

I send you half the Kidne I took from one woman praserved it for you tother peice I fried and ate it was very nise. I may send you the bloody nife that took it out if you will only wate a whil longer.

signed

catch me when you can Mishter Lusk

418px-FromHellLetter

הדבר הבולט ביותר במכתב הזה, מלבד הכלייה שצורפה אליו (אבר שנלקח מכמה וכמה קורבנות), היה כאמור השפה שבה חובר: סלנג אירי גס. אבל משהו בניסוח של המכתב מראה על זיוף קריקטורי כמעט של דיבור אירי. בצירוף הכתובת מעל זירת הרצח שמאשימה את היהודים, יש כאן ריח חזק וחשוד של לקרדה, הרינג אדום – ניסיון של הרוצח (או צמד הרוצחים) להטות את החקירה לכיוון היהודים, ואז האירים, ולהסיר את חוקרי המשטרה מעקבותיו שלו.

מי היה ג'ק המרטש, אנחנו לא יכולים באמת לדעת. סביר להניח שהוא לא היה אירי ולא היה יהודי. ייתכן מאד שהוא עבד עם שותף נוסף, לפחות בחלק ממעשי הרצח, אם כי זו אינה עובדה מוכחת. אנחנו יודעים, בהתאם לשתי עדויות ראייה, שעורו, שיערו ושפמו היו בהירים, ושלבש מעיל כהה וכובע מחודד, שחור או אפור. דרו גריי סבור, במידה רבה של צדק, כי הרוצח הכיר היטב את הגיאוגרפיה של שכונות העוני של מזרח לונדון, ולפיכך הצליח להימלט במהירות וביעילות מרודפיו. אולם אין פירוש הדבר בהכרח, כפי שהוא מניח, ש"ג'ק" היה תושב השכונה. יתכן מאד שהוא היה אחד מה-slummers, בני הטובים שהגיעו לשכונות העוני כדי לקבל שירותי זונות או למטרות אפלות אחרות. אבל בניגוד להנחתם של מספר חוקרים, אין כמעט סיכוי שהוא היה זר, מהגר או מלח פורטוגזי. הוא היה אנגלי, מתוחכם מאד, שהכיר לא רק את האזור אלא את הרגישויות והפחדים הגזעניים, הדתיים והאתניים של הציבור הרחב בלונדון. כך, הוא ניסה להסוות את עקבותיו ולמרבה הצער גם הצליח.

ואם התעניינתם במאמר הזה, אני מציע מאד לקרוא את ספרו של דרו גריי, London's Shadows, שיצא לאחרונה בהוצאת Bloomsbury. גריי לא מנסה למצוא את זהותו של הרוצח, אם כי הוא כן מנסה להגן על כמה מהחשודים הנפוצים יותר. בספרו המרתק, הוא משחזר את לונדון של התקופה, ובעיקר את צדה האפל: החיים בשכונות העוני, הפחד מהיהודים ומהאירים, הפלינטרופיה, חוקי העניים, הפשע, תעלומות הרצח בבירה הויקטוריאנית ומצבן האומלל של זונות הרחוב. ספר אפל, מטריד אך מרתק ביותר.

הורד

%d בלוגרים אהבו את זה: