מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.

עד לפני עשרה ימים, היו סיבות רבות לאופטימיות בכל הנוגע לקמפיין המלחמה בפשע בחברה הערבית. נראה היה שתוכנית "מסלול בטוח" של סגן שר הבט"פ, יואב סגלוביץ', הכתה במשפחות הפשע הערביות הגדולות: נרשמה, למשל, עלייה בלכידת כלי הנשק ופיענוח מעשי הפשע, וירידה דרמטית (של 30 עד 50 אחוזים) במקרי הירי ובמעשי הרצח. חלק מראשי משפחות הפשע במגזר ירדו למחתרת ואפילו ברחו לחו"ל. עם זאת, בימים האחרונים, נראה שההישגים הללו מתחילים להתקזז ואפילו להתאפס, עם עלייה דרמטית במקרי הרצח בערים הערביות בדרום, בצפון ובמשולש. ניתנו לכך מספר הסברים. יש האומרים, למשל, שבחודש הרמדאן והימים האלימים שבאו אחריו, המשטרה התמקדה בעיקר בירושלים ובסיכול טרור, ו"הורידה את הרגל מהגז" במלחמה המתמידה בפשע ביישובים הערביים. עם זאת, הסבר אחד ספציפי צד את עיני במיוחד. במאמר של ג'וש בריינר ודיאא חאג' יחיא ב"הארץ" הועלתה הסברה שהעלייה באלימות קשורה דווקא בתוצאה לא רצויה של הצלחת המבצע המשטרתי. מפני שהמשטרה הצליחה לפגוע קשה בכנופיות הערביות הגדולות, שהיו אחראיות לחלק גדול מאד מהפשיעה, נפער חלל שלתוכו נכנסו כנופיות קטנות יותר, ידועות פחות לגורמי אכיפת החוק. כנופיות כאלו נוטות להיות אלימות אף יותר, מכיוון שהן סוללות את דרכן למעלה במאבק קשה ורווי דם נגד יריביהן. אם הסברה הזאת נכונה, הרי שיש לפתח תורת לחימה למאבק בכנופיות הקטנות, ובמידה מסויימת – להתחיל מהתחלה. נראה שמבצע משטרתי מוצלח למלחמה בפשע בחברה הערבית לעולם לא יהיה לינארי, אלא יתקדם בגלים של הצלחה וכישלון, גאות ושפל, במשך שנים רבות.

כדי לדעת האם הסברה הזאת נכונה אם לאו יש לקבל גישה יותר אינטימית משלי לנתונים משטרתיים. בלי לקבוע מסמרות בנושא הספציפי, יהיה מעניין להתבונן בהיסטוריה ובמקומות אחרים בעולם כדי להפיק תובנות אפשריות. רמז ראשון נוכל למצוא בכתביו של רורי מילר, שוטר, סוהר ואומן לחימה אמריקאי, שהתמחה בחקר הפשע והאלימות. מילר טוען כי האזורים המסוכנים ביותר לחיות בהם אינם אזורים שנשלטים על ידי כנופיות פשע יציבות, אלא דווקא שכונות שנמצאות "בקו החזית" בין ארגוני פשע שונים. אלו מהוות זירה למלחמות אכזריות בהן אזרחים חפים מפשע נפגעים על בסיס יומי.

לאחרונה, יצא לי להסתכל במסגרת מחקרי שלי במאמרים של אדוארד מקורד, אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים של סין בראשית המאה העשרים. מקורד, שחקר רבות את תופעת ברוני המלחמה (warlords) בסין הרפובליקאית, בחן לעומק את מעשי הטבח שביצעו צבאות ניצים שונים ברחבי המדינה הענקית. הוא הגיע למסקנה שאזורים שבהם ברוני מלחמה ספציפיים שלטו לטווח ארוך נטו להיות יציבים ורגועים יחסית. אין פירוש הדבר שהחיים בהם היו גן עדן. להיפך: שלטונם של רבים מברוני המלחמה היה כושל, עריץ ושרירותי, וחלקם אף נהגו לסחוט משאבים מהאוכלוסיה דרך קבע בכדי לממן את צבאותיהם. אולם ככל שברון מלחמה נשאר יותר זמן בשטח מסויים, כך היה לו אינטרס לדאוג לפוטנציאל הייצור של המחוז, לשקט ולשלום, בכדי שהאיכרים יגדלו אוכל, הפועלים ייצרו מוצרים והסוחרים ימכרו אותם. התעללות קשה מדי באוכלוסיה עלולה להוביל למרידות ובריחה של איכרים, כמו שחיטה של תרנגולת המטילה ביצי זהב. מעשי הטבח הגרועים ביותר התרחשו על ידי צבאות של ברוני מלחמה שהיו בתנועה, בעיקר בהתקפה או בנסיגה. באופנסיבה, חיילים שדדו מכל הבא ליד כתגמול על סבלותיהם. בנסיגה, הם רצו לשדוד על אחת כמה וכמה, בכדי להבטיח את עתידם הכלכלי אם הצבא יתפזר. בדיוק כמו אצל הצבא היפני ששלט בחלקים של סין בשנים מאוחרות יותר, מעשי ביזה כאלו היו יכולים להסתיים בקלות באקטים מזעזעים של הצתה, אונס וטבח. האזורים שסבלו הכי הרבה, לפי מקורד, היו האזורים השנויים במחלוקת, מכיוון שברוני מלחמה שונים נעו בהם הלוך ושוב, ועם כל "תנועה" כזאת האיכרים המקומיים עברו את הסיוט מחדש. כל מעבר של ברון מלחמה בכפר היה עלול להסתיים בטבח, או איך שכינו זאת בתקופה, "אסון צבאי" (bingzai). כלומר, עדיף לאיכרים שברון מלחמה אחד – לא משנה מי – ינצח את כל היתר. זה היה, לפי מקורד, אחד מסודות הפופולריות של מפלגת העם הסינית (Kuomintang) ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. לצד אידיאולוגיה מלהיבה, הן יכלו להבטיח כיבוש קבוע ולכן שלו יחסית, אפילו אם שלטונן היה אף הוא עריץ ואכזרי.

תופעה דומה, ואף גרועה יותר, זיהה החוקר טימותי ברוק במחקריו על שיתוף פעולה של סינים עם הכובשים היפניים במזרח המדינה. הצבא הקיסרי היפני, כידוע לכולנו, היה אכזרי להפליא, וחולל באזורים הכבושים מעשי טבח מסמרי שיער, שלוו – כנהוג באזור – גם בהצתות ובאונס המוני של נשים בכל הגילים. ובכל זאת, היו סינים רבים, כולל אנשים הגונים ומכובדים בעיני עצמם, ששיתפו עם היפנים פעולה בהקמת ממשלי בובה מקומיים. הסיבה לכך, לפי ברוק, היתה שסינים רבים העדיפו יציבות על פני נקמה, ובשנים הראשונות של המלחמה נראה שרק היפנים היו מסוגלים להביא יציבות כזאת. הבעיה היתה שהם לא באמת הצליחו. בחלק גדול מהמקומות, אזורי הכפר התמלאו בלוחמי גרילה סינים מסוגים שונים. מכיוון שאלו נאלצו ליטול משאבים מהאוכלוסיה בכדי לשרוד (אפילו אם קראו לכך "מס מלחמה פטריוטי" או בכינוי מכובס אחר), בעיני רוב התושבים הסינים הם היו שודדים לכל דבר. כך, לפי ברוק, חיו הכפריים הסינים בפחד מתמיד ורעדו כאשר התקרבו אליהם אנשים חמושים מכל הסוגים: חיילים יפנים, שוטרים סינים משתפי פעולה, פרטיזנים ולוחמי התנגדות ממפלגת העם או מהמפלגה הקומוניסטית, שומרי ראש של עשירים מקומיים, או סתם שודדים – כל אלו לקחו מהם את גרגר האורז האחרון, ולפעמים הכו, אנסו או רצחו אותם. הבעיה העיקרית היתה שלא היתה דרך אמיתית לרצות את כל החמושים הללו, מפני שהם נלחמו אחד בשני. אם שיתפת פעולה עם היפנים, הפרטיזנים הגיעו להעניש אותך בלילה. אם נתת מזון לפרטיזנים בלילה, היפנים הגיעו להעניש אותך ביום. המצב הגרוע ביותר האפשרי הוא להיות לכוד בין הפטיש לסדן במצבים כאלו, שבהם כוחות הכיבוש דורשים ציות אך לא מסוגלים לספק ביטחון, בעוד לוחמי ההתנגדות דורשים נאמנות אך לא יכולים לספק הגנה. המצב הזה, כמובן, לא היה ייחודי לסין: אפשר לראות דינמיקה דומה גם בלוחמה הפרטיזנית נגד השלטון הנאצי בפולין ובברית המועצות.

לבסוף, מחקרו החלוצי של נהאוניהאל סינג, חוקר הודי שהתמחה בהפיכות צבאיות, מראה כיצד הדינמיקה הזאת משפיעה באופן ייחודי על התוצאות של פוטשים למיניהם. במהלך הפיכות צבאיות, הבחין סינג, הצדדים הניצים (ממשלה ומורדים) מעדיפים לפעמים לוותר ולהיכנע ולא להילחם עד הסוף. זאת מפני שהשחקנים השונים רוצים, בדרך כלל, לשלוט על המדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים ממושכת. לכן, ברגע שנראה שצד מסויים עומד לנצח, כל השחקנים הנייטרליים (למשל גנרלים שיושבים על הגדר) מצטרפים אליו ומכריעים בדרך כלל את גורל ההפיכה לשבט או לחסד. הטענה המעניינת של סינג היא שלא מדובר בהכרח ביתרון צבאי אמיתי. יתכן שצד מסויים (למשל נשיא רוסיה ילצין שהתמודד מול מורדים ב-1993) נמצא על סף הפסד אבל יוצר רושם מוטעה שהוא עומד לנצח, גורם לשחקנים מהססים להצטרף אליו וכך חוטף ניצחון ממלתעות התבוסה.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהמצב הגרוע ביותר לאזרח הנורמטיבי הוא מאבק ממושך בין גורמים אלימים שונים המתחרים על נאמנותו ועל המשאבים שלו. האם זה המצב גם בחברה הערבית בישראל, לאחר היחלשות הכנופיות הגדולות והופעת ארגוני פשע בינוניים בחלל שהשאירו? לכך לא נוכל לספק תשובה וודאית. מה שבטוח הוא שמאבק בפשיעה מחייב סבלנות וסובלנות לעליות ומורדות. בהקשר זה, חשוב לא רק להגביר מאמצים ולגייס שוטרים נוספים, אלא גם לערוך רפורמות ארוכות טווח, כפי שעושה ממשלת בנט: לערב את מס הכנסה ורשויות אכיפה כלכליות אחרות במלחמה בפשיעה כדי לחלט רכוש, לתת למשטרה רשות לחפש נשק בלי צווים כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על הימצאו, להחמיר ענישה, להקל בדיני ראיות, ולבסוף גם לשפר את פעילות החינוך והפנאי לנוער מובטל ומשועמם. רפורמות כאלו יבטיחו שגם אם יהיו גלי הסלמה ונסיקה של אלימות עקב יצירת כנופיות קטנות והפיכתם של אזורים מסויימים ל"שנויים במחלוקת", אלו יהיו קצרים וניתנים לשליטה ככל האפשר.