ארכיון הבלוג

רכז מידע: למה קשה לנו להיות "עצמאיים" ו"ביקורתיים"?

בנושאים מסובכים ומורכבים כמו מדע, חיסונים וכדומה, אי אפשר להיות "עצמאי" ו"ביקורתי" בלי ללמוד את התחום במשך שנים. רוב האנשים חייבים לבחור למי להאמין, האם לרוב המוחלט של המדענים והרופאים, או ל"דיסידנטים" שתהילתם נובעת מהתנגדות ל"ממסד" או ל"משטר". גל ההתנגדות לחיסונים, שמאיים להטביע את כולנו, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האנטי-ממסדיות וחוסר האמון האנדמי ב"משטר" באשר הוא.

Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

חמדני שוטר זוטר

רכז מידע למען המשטר

ברק כהן, רכז מידע

בשמיים הסוערים של מתנגדי החיסונים עלה בימים האחרונים כוכב חדש, פלוני אלון מזרחי, שמוכר בברנז'ה כפעיל ימין קיצוני שהפך את עורו והתגייס לשמאל הרדיקלי. לאחרונה, כשהתבקש להסביר "מדוע הוא מנג'ס בנושא הקורונה והחיסונים", נתן את ההסבר המאלף הבא. אני רוצה להתעכב עליו, מפני שהוא דוגמא לתופעה רחבה ומעניינת בהרבה:

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי… תמיד, תמיד בחיים, יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

שימו לב מי האויב של מתנגדי החיסונים: תמיד מדובר בממסד כלשהו. ה"משטר", "התעשייה", ה"ביג פארמה", הרופאים הבכירים והמושחתים שמקבלים כסף מחברות ענק כמו פייזר, ארגונים חובקי עולם שכל מטרתם לרמות אתכם, לשדוד את כספכם, להזריק לכם חומרים ותכשירים נסיוניים, בעוד המדענים והפוליטיקאים נקנים בכסף וטובות הנאה. הגישה הפופולרית הזאת, שהסרט מטריקס היה ביטוי אומנותי נאמן שלה, מניחה תמיד, במילים של משחק מחשב שנכתב פעם על ה-CIA, ש"כל מה שאתם יודעים זה שקר". בניגוד למרקסיזם הישן, לא מדובר כאן ממש במאבק מעמדי, אלא בעיקר במאבק של ה"ממסד" או "המשטר", המייצג תמיד רוע, חמדנות ואטימות, לבין המתנגדים לו, המתברכים בידע יקר ערך שנציגי המשטר תמיד מנסים להשתיק.

מתנגדי החיסונים מנסים להציג את עצמם כאנשים ביקורתיים ובעלי מחשבה עצמאית שמסרבים "ללכת עם העדר". בפועל, העולם המודרני מציף אותנו בשטח של מידע בתחומים רבים ושונים. כדי להיות "שיפוטי", "ביקורתי" ובעל "מחשבה עצמאית" בכל אחד מהם, צריך, מה לעשות, ללמוד את התחומים הללו. אני לא מדבר על דיוני מדיניות ("מה צריך לעשות") שמושפעים בראש ובראשונה מהעדפות וערכים, אלא על שאלות של אמת מדעית. בכדי להביע עמדה עצמאית, שיפוטית וביקורתית בתחומי אפידמיולוגיה וחיסונים, למשל, יש צורך בלימודים של שנים רבות. בלוגר מדעי מוביל ניסח את הבעיה במילים הבאות:

מדהים, אני יודע. אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומייד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג.

לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת. זו הסיבה בגללה תגובות לפוסט הזה עם ״הוכחות וראיות״ לכך שחיסונים לא עובדים או מזיקים פי 1,000 יותר ממה שטוענים וכו׳ הן חסרות תוחלת. יש לכם הוכחה שכזו? בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת איתה לאימונולוג, ביולוג, או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך.

רוב האנשים לא יכולים להבין נושאים מדעיים מורכבים בעצמם. תמונת אילוסטרציה. Credit: Jan Pietruszka, depositphotos.com

חובבים רציניים, שמתעניינים וקוראים בתחום, יכולים לפחות להבין את הדברים שכותבים המומחים השונים, ולראות מתי יש קונצנזוס בתחום ומתי מתגלעים חילוקי דעות אמיתיים. רוב מוחלט של בני האדם אינם כאלה. אין להם לא את הידע, לא את הסבלנות ולא את הזמן הדרוש. אלו שחושבים שהם יכולים להיות ביקורתיים ו"בעלי מחשבה עצמאית", בדרך כלל הולכים במסלול קבוע: הם רואים כמה סרטוני יו טיוב, קוראים כמה בלוגים (דבר שמושפע כמובן ממילות החיפוש שהם מזינים, מהפידים שלהם ברשתות החברתיות ומהאלגוריתם שהם משתמשים בו), ובסופו של דבר מגיעים לדמות כריזמטית כלשהי שלה הם פשוט בוחרים להאמין. אף פעם לא הצלחתי לשמוע ממתנגדי חיסונים הסבר מספק, מדוע אסור להאמין לממסד המדעי והרפואי, למועצת המומחים של ה-FDA ולמשרד הבריאות, אבל כן אפשר להאמין לכל מיני ראשים מדברים ביו טיוב, שמומחיותם אינה ברורה, לקליפים עם גזרי עיתונים, או לנוכלים מדופלמים כמו אנדרו וייקפילד וחבורתו. בסופו של דבר, עבור כל מי שאינו מומחה, מדובר בשאלה במי לבטוח: האם בקונצנזוס המדעי של משרדי הבריאות, ועדות המומחים והמדענים המובילים, או במיעוט של דיסידנטים.

מגמת האנטי-ממסדיות, שהופכת דיסידנטים מהסוג הזה לגיבורים, מקורה בלקחים שהתגבשו אט אט בדעת הקהל המשכילה במערב במהלך המאה העשרים. חוקר המודיעין יו וילפורד כותב כי עד למלחמת וייטנאם, פחות או יותר, רוב האמריקאים נטו להאמין לממשלה שלהם, ולכן לא התנגדו כשהמחוקקים העניקו כוח מופרז לארגונים חשאיים כמו ה-CIA. שורה של שערוריות, ממלחמת וייטנאם עצמה, עבור במעקב לא חוקי אחרי אמריקאים ועד מבצעי ביון הזויים נוסח "ארטישוק" (ניסוי לשליטה מנטלית בבני אדם), לימדו שכבה הולכת וגדלה של אזרחים במערב שעל הממשלה אין לסמוך. אין ספק שגם בעשורים הבאים, ממשלים אמריקאיים שונים נתנו סיבות טובות לאזרחים שלא להאמין להם, והנטייה הזאת לחוסר אמון אנדמי ב"ממסד" הלכה והתפשטה גם בעקבות המלחמה הכושלת בטרור מימי ממשל בוש והלאה. מחאות "תרבות הנגד" של שנות השישים, ששוכפלו שוב ושוב במערב, העלו מצג של התנגדות בלתי מתפשרת ל"משטר", דבר שהתאפשר כמובן בשל התנאים הנוחים ומרחב הפעולה שהדמוקרטיות המערביות מציעות לאזרחיהן. הניאו מרקסיסטים באקדמיה ובשמאל הרדיקלי, מתודלקים ברעיונות של "אסכולת פרנקפורט" ודומותיה, הצטרפו כמובן בשמחה רבה למגמה הזאת, ופיתחו רעיונות של התנגדות מתמדת לממסד, ל"משטר", לשטיפת המוח הקפיטליסטית ול"חרושת התרבות". לפעמים היה מדובר בהתנגדות כמצב נפשי מתמיד, אבל רוב האנשים אינם יכולים להסתפק בכך. הם זקוקים למישהו שיוכלו להאמין לו. במקום לבטוח במדען, בשר הבריאות ומנכ"ל משרדו, ברופא ובועדת המומחים, הם בטחו במקורות חלופיים, לעיתים קרובות דמויות ניו אייג', רפואה אלטרנטיבית וקונספירטורים למיניהם.

נחזור לאלון מזרחי, ספסימן טיפוסי לשכבה שלמה של מתנגדי חיסונים בארץ:  

כשאני נתקל בסיפור רשמי, קונצנזואלי, מחייב, אני מתמלא התקוממות וזעם. אני מיד מחפש את השולל, הסיבוב, ההונאה, השקר הנוח. ככה אני וככה אני בנוי.

מי שקורא בזהירות את הטקסט הזה רואה שאין בו שום עצמאות מחשבתית או ביקורתיות. התגובה של מזרחי היא אוטומטית ורגשית. הוא מתעב את הממסד ופונה מיד לאלטרנטיבה. אין לו ברירה: "ככה אני וככה אני בנוי."

יש ערך עצום להבאה לדיון של הפרספקטיבה המודרת והמוכחשת, זו שמתעלמים ממנה בשם הרצון בסיפור אחד ואחיד – סיפור שתמיד מקדם אך ורק – תמיד, אך ורק – את האינטרסים של ממסד פוליטי מסויים. תמיד, אך ורק.

גם כאן, אין באמת בחירה. זה לא שמזרחי בוחן בזהירות את עמדת הממסד ועמדת מתנגדיו, וממילא אין לו את הכלים לעשות זאת. הוא פשוט מניח מראש שהממסד משקר בכדי לקדם אינטרס כלשהו (שימו לב למילים "תמיד" ו"אך ורק"), ונותן אמון מיידי ובלתי מוגבל ב"אלטרנטיבה המודרת והמוכחשת", כמובן זו של מתנגדי החיסונים.

לבעיה שהצגתי אין פיתרון קל. בסופו של דבר, לרובנו אין יכולת לשפוט באופן עצמאי וביקורתי ברוב מוחלט של הנושאים, ואנחנו חייבים לתת אמון במישהו. אם שערוריות כמו מבצע ארטישוק היו המחיר של אמון בלתי מוגבל בממסד, אזי גל התנגדות החיסונים, שמאיים להטביע אותנו תחת המגיפה, הוא המחיר שאנחנו משלמים על האמון באלו שמתיימרים להתנגד לממסד. כפי שאנחנו רואים היום, המחיר הזה כבד מנשוא.

אז מה אני מציע? כנקודת פתיחה, אני חושב שעלינו להכיר במוגבלות שלנו: אנחנו חייבים להאמין במקורות מידע מוסמכים לפחות כנקודת פתיחה, ולהבין בצניעות שלא כל דבר נוכל לבדוק בעצמנו. כברירת מחדל, אפשר לאמץ את העיקרון המשפטי הידוע כ"חזקת תקינות המנהל". כהנחת יסוד, לכו עם הקונצנזוס המדעי ועמדת הגופים המוסמכים. רוב האנשים שעובדים ב"ממסד" הם בני אדם כמוני וכמוך, ואינם מושחתים חסרי מצפון. השיטה המדעית מאפשרת ערעור על הקונצנזוס על גבי העיתונות המדעית, באמצעות שיטות מסויימות של הפרכה. דיסידנטים שמנסים לערער על ההסכמה הזאת באמצעות קליפים ביו טיוב דווקא, יש לחשוד בהם. כדי להפך את ברירת המחדל הזאת, ולבחור בדיסידנטים על פני הקונצנזוס, צריך סיבה טובה מאד. מאד מאד. כמה מאמרים שקראתם בבלוגים או קליפים שצפיתם בהם ביו טיוב אינם סיבה כזאת.

ברבור נגיפי: איך מגיפת הקורונה תשנה את החברה האנושית?

מה יהיה אם מגיפת הקורונה תימשך ללא סוף, בגלים חוזרים ונשנים של וריאנטים, סגרים ואיומים בקריסה של מערכת הבריאות? במקרה כזה, יתכן שהמשטר הדמוקרטי שלנו יאלץ להשתנות או לוותר על חלק מעקרונותיו המקודשים, המובנים מאליהם כביכול. האם נהדק את הסגרים ונתקרב יותר ויותר לסין הטוטליטרית? או שמא נפגע בריבונות האדם על גופו, באתיקה הרפואית או בסולידריות החברתית? בניגוד למה שאנחנו חושבים, הנחות היסוד של החברה שלנו הן די חדשות, ובשום אופן לא נצחיות או מובנות מאליהן. השאלה היחידה היא על מה נהיה מוכנים לוותר.

תמונת אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. Credit: Andrew Lozovyi, depositphotos.com

מגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול לא רק כיצד להתמודד איתה, אלא גם האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.

לאנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש. אנשים שחיו בתקופות שנחשבות היום "נקודות מפנה" כמו נפילת האימפריה הרומית, המהפכה התעשייתית או אפילו עידן המלחמה הטוטלית, לא תפסו בדרך כלל שהם חיים בצמתי מפנה היסטוריים, ולרוב הבחינו בכך זמן רב לאחר שהשינוי כבר התרחש. זאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו הישראלים, ביחד עם יתר תושבי הדמוקרטיות התעשייתיות, נוטים להניח שיסודות החברה והחיים שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש. הם נוצרו בגלל תנאים היסטוריים, ועלולים להשתנות ולהתחלף בשל תנאים היסטוריים. ואני לא מכוון כאן לאלו שעבורם סגירת ערוץ 1 או התיקים של ביבי הם "סוף הדמוקרטיה", אלא למקרה שבו השיטה הדמוקרטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום תצבור מספר גדל והולך של חריקות וסתירות עם המציאות, עד שתיראה פחות ופחות מתאימה ורלוונטית לרוב בני האדם.

בואו ניכנס, ברשותכם, לניסוי מחשבתי. נניח – וזו לא הנחה בטוחה בכלל – שדווקא התרחישים הפסימיים בנוגע לקורונה יתממשו; שכל החיסונים שנמצאים בשימוש כיום, והתרופות שבפיתוח, יסייעו אמנם באופן דרמטי להפחתת נזקה של המגיפה, אבל זו תמשיך ותפתח וריאנטים ותנגע אותנו בגלים חוזרים ונשנים של התפרצות. זאת במקביל למיליוני סרבני חיסונים בכל העולם שיסרבו לטיפולים החדשים, וישמשו כר הדבקה ומוטציה פורה לכל וריאנט חדש. בתרחיש כזה, כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות תאלץ לעמוד מול הברירה של עומס אדיר על מערכת הבריאות, עד קריסה ממש, וסגרים שימוטטו את הכלכלה. חשוב לציין גם שכמו כל כלי חירום, יעילותם של סגרים הולכת ופוחתת ככל שמשתמשים בהם יותר. זאת מפני שסגר תלוי לשם הצלחתו במידה רבה של ציות וולנטרי. יכולת האכיפה של המדינה היא לעולם מוגבלת, ואי אפשר להעמיד שוטר או פקח בכל עסק ובכל פינת רחוב. כפי שלמדנו מהפארסה של חוקי היובש בארצות הברית, חברה אנושית שלא מקבלת גזירות ממשלתיות מסויימות לומדת במהירות להערים על אכיפה, בוודאי כשהמשטרה מוגבלת בכללים של משטר דמוקרטי. סגרים כאלו עלולים להיות הרסניים מכל היבט שהוא. מספיק אזרחים ממושמעים יצייתו להם בכדי שייגרם נזק כלכלי, ומספיק לא ממושמעים יפרו אותם בכדי שלא תהיה להם תועלת אפידמיולוגית. השמיכה הקצרה של "סגר עם יעילות הולכת ופוחתת או קטסטרופה בריאותית" תאיים על החברות הדמוקרטיות בקריסה מכל הכיוונים.

להישאר בסגר, אבל עד מתי? תמונת אילוסטרציה. Credit: TheVisualsYouNeed, depositphotos.com

במצב כזה, נראה שלא יהיה מנוס למשטרים הדמוקרטיים, לרבות זה שלנו, מויתור חלקי לפחות על חלק מהנחות היסוד שנתפסות בעיניהם כרגע כמקודשות. יתכן שהויתור הזה יהיה זמני, עד שיסתיים המשבר. במלחמת האזרחים האמריקאית ובשתי מלחמות העולם, למשל, אימצו מדינות דמוקרטיות למהדרין כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת, חוקים דיקטטוריים ונהלי כלכלה מתוכננת שלא היו מתקבלים בשום מצב אחר. אולם גם שם, חלק מאותם חוקים, כמו סמכויות נרחבות של הממשל האמריקאי בענייני כלכלה וביטחון, נותרו על כנם גם לאחר המשבר. וכשהמשברים תכופים וחוזרים על עצמם, השינוי הזמני יכול להפוך לקבוע.

אופציה ראשונה: ויתור על חופש התנועה והכלכלה

אופציה אחת היא לנסות לפתור את המשבר באמצעות הידוק הסגרים מעבר למה שהיה נהוג עד כה. בתרחיש כזה, שמזכיר את מדיניותה של סין כיום, הממשלה תשתמש בכל יכולתה הצבאית והבטחונית כדי לאכוף סגר אפידמיולוגי על אפה ועל חמתה של האוכלוסיה. בישראל, למשל, יגויסו לא רק משטרה ופקחים אלא גם שב"כ, צבא ואולי כוחות חדשים שיוקמו למטרה זו. ככל שנכונותו של הציבור לציית לסגרים תפחת, האכיפה תהפוך להיות טוטליטרית יותר ויותר, ובשלב מסויים תתרחב לאלימות פיזית כלפי מפרים. אם המשבר יתמשך לשנים, החירום כמובן יהפוך לאט לאט לשגרה. פתרון כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כמובן, ולא ייתכן אלא במדינה עם כיסים עמוקים מאד, כמו סין. בכל מקרה שהוא, תרחיש כזה יאלץ את המדינות הדמוקרטיות לשחוק יותר ויותר, ולבסוף לוותר כליל, על חירויות יסוד כמו חופש התנועה וחופש העיסוק. אלו יהפכו להיות מותנות ברצונה הטוב של הממשלה, בכל פעם שזו תכריז על מצב חירום.

אופציה שנייה: ויתור על זהירות ואתיקה רפואית-מדעית

בשלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ובהסתמך על דעת המומחים והנתונים שזורמים אלינו מכל רחבי העולם, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהחיסונים נגד קורונה בטוחים ויעילים, וסביר שכך הדבר יהיה גם עם תרופות שיפותחו בעתיד. הבעיה היא שהוירוס פשוט מקדים אותנו במירוץ. השיטה המדעית במאה ה-21 קיבלה על עצמה כל כך הרבה מגבלות של זהירות ואתיקה, עד שהפכה לאיטית ומסורבלת. אנחנו נמנעים, למשל, ממתן טיפולים וחיסונים שיכולים לבלום את הגל כעת, עד שנגיע לסבירות גבוהה מאד (ולא, למשל, גבוהה סתם) שהם בטוחים ויעילים לחלוטין, עד שנשתכנע שתופעות הלוואי, נדירות ככל שיהיו, מסוכנות פחות מסכנתה של המחלה. יש לזהירות הזאת סיבות טובות מאד, כמובן. כפי שנהוג לומר בצבא, אלו כללים שנכתבו בדם. אולם למרבה הצער, לוירוס יש כללים משלו וקצב משלו. ככל שהמשבר ימשיך, והנזק לכלכלה ולחברה יאמיר, כך יגברו הקולות שיקראו לשינוי בשיטה המדעית עצמה: מהירות על חשבון ודאות, ובמיוחד – ויתור על כללי האתיקה הרפואית שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. תחשבו, למשל, כמה מהר היה אפשר לפתח את החיסון של פייזר, אם היו משלמים לאנשים בכדי להידבק בכוונה. אמנם חלק מהמתנדבים היו עלולים לשלם בחייהם, אולם כמה אנשים היו ניצלים וכמה מיליארדים נחסכים? כרגע הפיתוי הזה נראה קלוש, אבל אם ניגרר לעוד שנים רבות של וריאנטים, סגרים וקורונה, תהיו בטוחים שהוא יצבור תאוצה כאחת מהדרכים לחתוך את הקשר הגורדי.

אופציה שלישית: פגיעה בריבונות האדם על גופו

בתרחיש של התמשכות המשבר, אופציה שלישית היא "לרדת" בכוח על סרבני החיסונים, שמעמיסים על מערכת הבריאות ונותנים לקורונה זמן ומרחב להשתכפל. הטענה הרווחת, שמהווה משום מה קונצנזוס מוחלט, כאילו "ריבונות האדם על גופו" כוללת את הזכות שלא להתחסן, היא למעשה חדשה למדי. במדינות דמוקרטיות למהדרין, כולל ישראל, היו פעם חוקי חיסון חובה שכללו אפילו סנקציה של מאסר. כמובן שאם יבחרו את הפיתרון הזה, מידת הכוח שהמדינה תיאלץ להפעיל נגד סרבני החיסונים תגבר ביחס ישר להתנגדותם, עד כדי כפיית הזריקה בפועל. גם האופציה הזאת תיראה הזויה לרובינו המוחלט, אם לא לכולנו, אבל תלך ותיראה הגיונית יותר ויותר ככל שהמשבר יתמשך וסופו יתרחק אל מעבר לאופק.

אופציה רביעית: ויתור על סולידריות חברתית

הבעיה העיקרית עם גלי הקורונה, לפחות כפי שהם משתקפים בשיח הציבורי, היא העומס שהם יוצרים על מערכת הבריאות. בהקשר הזה, עד כמה שכואב ואירוני לומר, חולים קשים בעייתיים הרבה יותר מנפטרים. העומס על המערכת, שעלול להתרחב אקספוננטיאלית, בולע כל תוספת תקציבית שמוסיפים אליה, והוא הנימוק החזק ביותר לסגרים. הקורונה, אם כן, הופכת טיפול רפואי למשאב במחסור אקוטי. אבל הכלכלה המודרנית מכירה דרך יעילה ובטוחה להתמודד עם הקצאת משאבים במחסור: העלאת המחיר. ברגע שהמחיר עולה ביחד עם הביקוש וביחס הפוך להיצע, המחסור פוחת. המשמעות, היא כמובן, מחרידה: אנשים יגססו וימותו מחוץ לבתי החולים (כפי שדרך אגב התרחש בלא מעט גלי מגיפות היסטוריים). אופציה נוספת, סבירה יותר, היא להעלות את המחיר אך ורק לסרבני החיסונים, בין אם באמצעות תשלום בכניסה לבית החולים, או העלאה מונעת, דרמטית, של מס הבריאות ופרמיות הביטוח. בכל מקרה שהוא, נצטרך לנטוש את עיקרון הסולידריות החברתית, שמבטיחה טיפול רפואי טוב לכל – אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של החברה הדמוקרטית שלנו. ה"פיתרון" הזה מזכיר לי את אחת מהפסקאות המחרידות יותר ב"דבר" של אלבר קאמי, המתאר כיצד, בתחילת המגיפה, המשפחות השתדלו ללוות את החולים ולקבור אותם באופן מכובד, עד, שלאט לאט, הסולידריות התפרקה לחלוטין, אנשים מתו לבד, הקברים היחידים הפכו לקברי אחים, ובסופו של דבר סתם חפרו בורות וכיסו את המתים בסיד.

על משהו צריך לוותר, אבל על מה? ובאיזו דרך נבחר? Credit: Alphaspirit, depositphotos.com

אני בטוח שרבים מכם יזדעזעו מהמאמר הזה, וכבר צופה שבתגובות יוכיחו כמה מהמגיבים של הבלוג הזה, באותות ובמופתים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לוותר על עיקרון כזה או אחר; שהדמוקרטיה לא תאפשר הגבלות דרקוניות ונצחיות על חופש התנועה; שריבונות האדם על גופו מקודשת; שהאתיקה המדעית-רפואית נכתבה בדם, ומה פתאום שנהיה כמו הרופאים הנאצים; ושהסולידריות החברתית היא אבן היסוד של המדינה, ואיך אפשר לתת לבני אדם לגסוס מחוץ לבתי החולים. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שמצבי חירום, בעיקר מתמשכים, גורמים לדברים ש"לא יעלו על הדעת" לעלות על הדעת באופן הדרגתי, ולעיתים אפילו די מהיר. הנקודה היא שבמצב של משבר קורונה מתמשך, סביר מאד להניח שהאנושות הדמוקרטית תאלץ לוותר לפחות על אחד מעקרונותיה המקודשים, אם לא על כמה מהם או על כולם.

ומה יהיה, ישאלו כמה מכם, אם משבר הקורונה דווקא יסתיים בקרוב? אולי החיסונים המעודכנים יצמצמו בהדרגה את מגרש המשחקים העולמי לוריאנטים? לחילופין, יתכן שהתרופות היעילות המפותחות עכשיו, שמכוונות לסימפטומים ולא לוירוס, ינצחו את כל הוריאנטים גם יחד. במקרה כזה, אולי התחזית המוצגת כאן בכלל לא תתגשם, והסדר העולמי ישוב על כנו. מצד שני, יתכן גם שהעקרונות שלנו יאלצו לעמוד באתגר של משברים רפואיים, בטחוניים ואקולוגיים נוספים: מלחמת עולם בין ארצות הברית וסין, קריסה כלכלית עולמית, ומעל הכל – משבר האקלים שאת תוצאותיו הזוועתיות אנחנו כבר רואים, ונמשיך לראות בשנים הבאות.

אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.

"כבדו אותי כמו שאני": מתנגדי חיסונים ומלכודת העצלנות המודרנית

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

Credit: Slphotography, depositphotos.com

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

החיים היו קשים יותר – ספרה הקלאסי של ילנה מולוחובץ

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

הטענה ש"כל החוקרים מוטים" אינה אלא טכניקה להונאה עצמית. חוקרים במעבדה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Wavebreakmedia, depositphotos.com

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: