מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

דשא

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 4, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 98 תגובות.

  1. מעניין מאוד
    אני חושב שאני נוטה להסכים אתך
    מנהיגים בכל התחומים מקבלים אינסוף החלטות בכל רגע נתון וניסיון והשראה הם כלים מאוד חשובים.
    האימון בקבלת החלטות ובביצוע הוא קריטי להצלחה עתידית ולקבלת החלטות נכונות, אין ספק.
    אני רק שואל את עצמי עד כמה מתקיים בפועל החיבור
    שהצגת בין האקדמיה למציאות ?
    למיטב הבנתי רוב המנהיגים הם בורים ולא מבינים או מכירים את העבר.
    נקודה נוספת, חלקם הגדול מקבל החלטות על סמך ניסיון ההווה ולאו דווקא העבר.
    ועוד נקודה אחרונה, בעידן המודרני כאשר ישנה התפצלות גדולה כל כך במומחיות והתמקדות במחקר של נושאים מאוד מאוד ספציפיים ושוליים, אולי לפי ההסבר שלך יש מקום לבחון באופן מוגבר את התועלת של כל מחקר ומחקר. לא בגלל בזבוז כספי ציבור, אלא דווקא בגלל בזבוז הזמן של אותו פרט חוקר שיכלה ימיו בחוסר הבאת תועלת לאנושות.
    שהממסד האקדמי ישים לנגד עיניו את תועלת הכלל ולא את תועלתו שלו, ויחתור כל הזמן למילוי תפקידו בחברה הסובבת אותו.

    • אני דווקא לא בטוח שצריך לבחון את ה"תועלת" של כל מחקר ומחקר. איך בדיוק נעשה את זה? וממילא – אם אנחנו "מתאמנים" בניתוח סיטואציות, הרי נלמד גם מניתוח מאבק בין שבטים מונגולים במאה ה-13 כפי שנלמד מניתוח יחסים בין מדינות במאה העשרים, או כל דבר אחר. שיעור על כל נושא היסטורי יכול לפתח כישרונות מהסוג הזה, וכל מחקר חשוב כאבן בניין במפעל יותר גדול – אפילו אם הוא נראה קטן בפני עצמו.

      מצד שני, חופש המחקר חשוב מאד לחוקר כדי לפתח יצירתיות, ואנשים תמיד יהיו טובים ביותר אם הם יחקרו את מה שהם אוהבים, ולא מה שרשות מסויימת מכתיבה להם מלמעלה.

  2. אנשים מעצבנים ב"אמצע הדרך" ? אתה מוזמן להגיב… ולאמר מי או מה עיצבן אותך…
    http://bestplace0nway.wordpress.com/

    דני, אי אפשר עםזאת להתעלם מדבריו הישירים של יגאל אלון: "עם שאין לו עבר, אין לו הווה, ועתידו לוט בערפל "
    לדעתי כן חשוב להסתכל וללמוד מהעבר, כדי לזהות ולראות בצורה יותר מוצלחת שינויים קטנים בהווה של היום. אם לא נדע מהעבר, שכל שינוי קטן במדיניות בנוי מכמה צעדי עקב אגודל קטנים, נפספס את היכולת לקטוע תהליכים חברתיים או פוליטיים שליליים לפני שפושים בכלל הציבור, לפני שמגיעים למימדים עצומים וגורמים נזקים.
    הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, אלא אם משקיעים את הזמן ובוחנים את ההתחלות של תהליכים שליליים דומים בעבר.
    דני, מחשבות ודיעות שהיו בעבר, אולי רלוונטיות להיום, ואולי לא, אבל דרכי חשיבה שהיו בעבר, והיום פחות נפוצות, זה לדעתי הזהב והילהומים שנשארו מהעבר.

    • בוודאי שראוי ללמוד מהעבר. לא הכחשתי את זה לרגע. אבל צריך להיזהר מאד שלא לנסות ליישם סיטואציות מהעבר בהווה אחד לאחד ("כך זה היה בדרום אפריקה, אז כך זה היה בפלסטין ישראל/ כך זה היה ביפן, אז כך זה יהיה בעיראק). במיוחד, צריך להיות מודעים מאד (!) להבדלים בין הקשרים של תקופות שונות, אפילו אם הסיטואציות נראות דומות כביכול.

  3. הו דני! ;-; *מוחה דמעה והולכת לסכם מאמר בספרות*

    אבל בנימה רצינית יותר – תודה על המאמר החשוב הזה. מוסיפה שפרספקטיבה ביקורתית והבנה של העולם על ידי ניתוח של מקרים שונים יכולים להניע קבוצות ויחידים לפעולה, ואלה מסוגלים לחולל שינוי במו ידיהם.

    שאפו.

  4. עוד שתי נקודות שנראות לי רלוונטיות:
    1. יש ערך אפילו רק לשימור של הידע, גם אם לא נעשה בו שימוש מיידי. אתה לא יכול לדעת מי יעשה בו שימוש, מי יקבל ממנו השראה. תחשוב על אילו חלקים בספרות של המאה העשרים הושפעו מהחלטה של נזירים בימי הביניים אילו טקסטים להעתיק ואילו לא. היום מידע מופץ הרבה יותר מהר ובאופן רחב יותר ואולי לא יהיה צריך לחכות אלף שנה כדי שהפירות יצמחו – אבל גם אם כן, למנוע מהדורות העתידיים את העושר של העבר רק בשם טענות "פרקטיות" זה, לדעתי, משגה חמור.

    2. יש לחברה תועלת מקיומם של פרטים משכילים ומוסריים. על אחת כמה וכמה אם הם מפיצים את הידע הלאה. אפילו אם לא נעשה שימוש ישיר בלימודים – להקדיש כמה שנים לשאלות של לוגיקה, מוסר, פוליטיקה, ביקורת או אפילו ניתוח ספרותי יכול לפעמים לשפר את האדם – מה שאולי יקרין גם על חבריו והלאה (אולי לא כל אחד, אבל מספיק שנוצרים סטטיסטית כמה כאלה בשביל שזה יצדיק את האפקט). היום עם כל האמצעים האלקטרוניים גם המידע הזה יכול להיות מופץ.

    ואגב מהטעמים האלה אני חושב שלימוד תורה צריך להיות מתוקצב באופן דומה למדעי הרוח ולא להיות מבוטלים לגמרי.

    וממילא אפילו במדעים לא לכל מה שעושים יש יישום שניתן לראות מייד. מה שיתחיל בספרות והסטוריה ימשיך למתמטיקה ופיזיקה תאורטית ולשאר המדעים עד שנשאר רק עם צורות שונות של הנדסה שיהיה לה קשה הרבה יותר להתקדם.

    • עמוס, אני מסכימה עם רוב דבריך, רק שאין שום קשר בין היותו של הפרט משכיל, ואפילו בתחומי האתיקה והמוסר, לבין היותו מוסרי. שום לימוד אינטלקטואלי לא ישפר את האדם כשלעצמו, ובוודאי לא יקרין על סביבתו.

    • נו, ולאן נעלמה הפעם הקודמת שכתבתי את התגובה הזאת? טוב לא חשוב.
      עמוס, לפי דעתי אין שום קשר בין השכלה, אפילו בתחומי המוסר והאתיקה, לבין היות הפרט מוסרי, ומספיק להכיר שני פרופסורים בשביל היווכח באמיתות הדברים. הלימוד האינטלקטואלי כשלעצמו אין בו לשפר את המוסר (להוציא, אולי, מוסר עבודה), ובוודאי שלא להקרין על הסביבה.

      • לי מספיק שיש מישהו אחד שזה עושה אותו אדם יותר טוב. אני חושב שהעיסוק בשאלות האלה, פתיחת האופקים הטלת הספק יכולים להביא אנשים להשתפר. אני לא אומר שזה בטוח מה שיקרה – זה תלוי בעוד דברים. אבל אני חושב שלימוד יכול לשפר את האדם כאדם. לכל הפחות זה יעשה את האדם מעניין יותר.

    • עמוס, אני מאד מסכים עם שתי הנקודות שלך. ממילא לא התכוונתי ליצור מודל בלעדי אלא רק למנות סיבה אחת חשובה. חשוב לציין שהמודל שלי גם חי בשלום עם כל היתר. אם אנחנו רוצים "להתאמן" על כמה שיותר מקרים שונים מהעבר, הם יכולים להיות מכל תקופה ומכל מקום – וכמה שיותר הרי זה משובח. ומכאן שיש לנו עוד סיבה נוספת לשמר גם תחומי ידע, אזוטריים ככל שיהיו.

      מסכים איתך שצריך לתקצב לימוד תורה – כל עוד התקצוב הזה יהיה תחרותי, תהיה מכסה מוגבלת ורק הטובים ביותר יוכלו לזכות בו.

  5. דני, יופי של מאמר, ומאד חשוב.
    חוץ מזה, שימחה ארליך היה היפסטר לפני שזה היה קוּל 🙂

    • שמחה ארליך, היפסטר? את מתכוונת ברצינות או שכתבת את זה בציניות?

      בכל מקרה אני מסכים איתך שאין הרבה קשר בין השכלה למוסריות, וכמות האינטלקטואלים שתמכו בהיטלר וסטלין תוכיח.

      • כתבתי בצחוק, אבל אני לא כל כך מקשרת לפה את הציניות, אלא אם כן אתה חושב על ציניות המכוונת לכל תופעת ההיפסטריות. הכוונה הייתה להעיר לצורה של משקפיו בתמונה שהבאת. זה משעשע שהמשקפיים האלה היו מיושנות בעת שארליך ז"ל חבש אותם, ואילו כעת הן נחשבות אופנתיות, בצורה אירונית ומודעת לעצמה 🙂

      • יוסף ואחיו

        המשקפיים שלו… הן היום באופנה. מה שנחשב למסורבל וענקי, היום חוזר. ר' המשקפיים של טייט דונובן בסרט 'ארגו'. משהו.

  6. בקיצור, אז אתה טוען שהיסטוריונים מבינים את ההווה יותר טוב מכל השאר. איזה יופי. כמה מפתיע שפוליטיקאים ומנהיגים לא נעזרים בחוכמתם העליונה דרך קבע. נו באמת…

    אין שום דרך להצדיק סבסוד ממשלתי של מדעי הרוח. זה בדיוק כמו מדליות באולימפיאדה – עניין של יוקרה לאומית ותו לא. אבל זה לא אומר שחוקרים במדעי הרוח לא יכולים להרוויח את לחמם ביושר. הם יכולים לכתוב ספרים ולהעביר הרצאות ואנשים יהיו מוכנים לשלם כסף על מנת לקרוא ולשמוע, פשוט כי זה מעניין. אבל אין צורך בסבסוד כאן, כי אין תרומה כלשהי לחברה אלא רק לאותם אלו שרוצים לקרוא ולשמוע.

    • נראה לי שהתגובה שלך מלמדת יותר מכל על החשיבות של לימוד ההיסטוריה, בעיקר בכל הנוגע להבנה של טקסטים. תחזור. תקרא ואז תבדוק עוד פעם האם טענתי ש"היסטוריונים מבינים את ההווה יותר טוב מכל השאר". טענתי שלימוד ההיסטוריה עשוי לספק לתלמיד כלים מסויימים, יעילים מאד, שיוכל להשתמש בהם (אם ירצה) גם להבנת ההווה. אלו בהחלט לא הכלים היחידים, צריך גם כלים אחרים – ומשום כך היסטוריונים הם לא תמיד מקבלי החלטות טובים (אם כי אין סיבה שלא יהיו, אם ילמדו גם תחומים אחרים). אבל יכולה להיות להם תרומה חשובה מאד בהכשרתם של מקבלי החלטות. בדיוק כמו שהמורה למתמטיקה לא בהכרח יכול לתכנן טיל בעצמו, אבל התרומה שלו להכשרה של מהנדס הטילים היא חשובה ומכריעה.

      ההצעה שלך לא מקובלת עלי. היא תהפוך את ההיסטורייונים מחוקרים לבדרנים ותשמיד למעשה את המחקר. ואפילו אם תסתכל בספרים ש"מעניינים" את הציבור, הם מבוססים על עשורים של מחקר אפור, מקצועי ומעניין הרבה פחות. ברגע שתשמיד את המחקר הבסיסי, גם ספרים כאלו לא יוכלו להיכתב, ואם יכתבו – איכותם תהיה נמוכה בהרבה. זה כמו מישהו שרוצה דובדבנים בלי להשקיע בדישון הקרקע.

      • אני מסכים איתך באופן תיאורטי – מחקר היסטורי שבוצע על ידי היסטוריון יכול לתרום באופן תיאורטי ליכולת ההחלטה של מנהיג כלשהו בסיטואציה קיימת ואקטואלית.
        השאלה האם בפרקטיקה זה מה שקורה – האם באמת מנהיגים מסתמכים על מחקרים היסטוריים לצורך קבלת החלטות? האם הם שוקלים את הצדדים השונים, מוצאים את ההבדלים, מתאמנים, כמו שאמרת, בביצוע החלטות על סמך רפרנסים היסטוריים, בשילוב מידע נוסף – כלכלי, ביטחוני וכו'?
        אני מאמין שלא. שרוב רובן של ההחלטות מתקבלות לא על סמך מקבילות היסטוריות, ואימון, אלא על סמך תחושות ומחשבות של המנהיג עצמו.
        זאת אומרת – ההיסטוריונים אולי מאומנים, אבל אין להם יכולת החלטה, ולמנהיגים אין את האימון.

      • יואב,

        דווקא לא התכוונתי לשימוש מודע בידע היסטורי. הרי למנהיג אין זמן להתעמק במחקרים כשהוא מקבל החלטות, בדיוק כפי שלקצין אין זמן להתעמק בכל הידע הטקטי שקנה כשהוא נמצא בסיטואציה קרבית. אם אותו מקבל החלטות רכש כלים מתאימים קודם, בין אם בהיסטוריה ובין אם ב"מדע רוח" אחר, קבלת ההחלטות שלו יכולה להיות יותר מושכלת, אפילו אם לא במודע.

        אני לא אומר בהכרח שהיסטוריונים יקבלו החלטות יותר טוב ממנהיגים. כלים היסטוריים הם רק כלי אחד מיני רבים שצריך כדי לקבל החלטות נכונות ובכלל להתנהל נכון בעולם הפוליטי. ניסיון עם בני אדם, למשל, זה דבר מאד חשוב – ולהרבה אנשי אקדמיה אין אותו. זו בעיה שקיימת, דרך אגב, גם עם אנשי צבא רבים שרגילים להנחית פקודות עד שהם מגלים שבעולם הפוליטי (למשל) אי אפשר לעשות את זה באותה הקלות. זו תמצית הבעיה של אהוד ברק למשל בפוליטיקה, והסיבה שהשניא את עצמו כמעט על כל מי שבא איתו במגע.

    • להרחיב קצת את מה שדני אמר – חלק מההסטוריונים, הפילוסופים וכו' כותבים ספרים בעצמם, אבל לא כולם יודעים לכתוב ספרי מדע פופולרי – אבל זה לא אומר שהציבור לא ירוויח מפועלם גם אם יהיה צורך במתווך – סופר שקורא את המחקרים האלה לצורך השראה לרומן הסטורי, ספר הסטוריה פופולרית, ספר פנטסיה או מה שזה לא יהיה. הציבור יתגמל את המתווך, כמובן, אבל זה לא אומר שהעבודה של ההסטוריונים עליהם הוא נשען חסרת-ערך אלא שלתגמל אותו ישירות (נאמר, על ידי תשלום תמלוגים על שימוש במחקרים) זה עניין שלא מקובל (ולא בהכרח רעיון טוב), ולא בטוח שהמסקנה שלסבסד את המשכורת שלו כשמהצד השני המחקר שלו חופשי לכולם (להוציא פלגיאט בוטה) זו עסקה גרועה במיוחד. במיוחד שלא ידוע מי, מתי, ואיפה יקרא אותו ויקבל ממנו השראה.

      אני לא יודע אם יש מנגנון טוב יותר שיבטיח שהידע יגיע למי שיכול לקבל ממנו השראה, במיוחד בהתחשב בזמן שצריך להשקיע הן בצבירת וגילוי הידע והן בכלים האינטלקטואליים לניתוח שלו.

  7. אני מסכים שכדאי להיזהר מקלישאות נוסח "מי שלא לומד מההיסטוריה…". הרי להיסטוריה אין "לקחים" נכונים, ובוודאי לא לקח אחד נכון, וכמעט כל אחד יכול ללמוד כמעט כל דבר מכל דבר. אני חושב שהנימוק, בסופו של יום, הוא שמדעי הרוח אמורים להיתפס כמרכיב חיוני בהבנה של כל תחום ידע אחר.

    אני מניח שאותו אדם שאתו פתחת את הפוסט היה מפגין יותר הערכה אילו היית לומד כלכלה או מנהל עסקים. הרי אלו בכל זאת תחומים רציניים. אלא שאנחנו יודעים שהכלכלנים לא הצליחו לחזות את המשבר הכלכלי של 2009, וגם לא את אלו שקדמו לו, וגם לא להציע להם פתרונות קסם. חלק מהסיבה נעוץ בכך שהכלכלה החלה להיתפס כתחום ידע אוטונומי, שלא מחייב הבנה היסטורית, ואנשים החלו להאמין בקיומם של מודלים כלכליים מוצלחים ולא מוצלחים כאילו הם לא פועלים בתוך הקשר. והרי אבות הכלכלה, מאדם סמית' והלאה, היו בראש ובראשונה אנשי רוח שביקשו להבין את ההיסטוריה האנושית, ולא בכדי.

    כנ"ל לגבי משפטים, נניח. אבל גם המשפט הוא תחום שמתפתח באופן היסטורי, וכדי להבין אותו יש להבין גם את העקרונות הפילוסופיים שמנחים אותו. ואפילו למדעים המדויקים יש היסטוריה, שהשפיעה באופן מובהק על התפתחותם, וזו הבנה שאנשי מדע זקוקים לה.

    • נדב, קראת את הספר של ניל פרגוסון על "עלייתו של הכסף"? כי יש לו שם טיעון מאד מאד דומה. הוא מתאר כמה מקרים של בועות כלכליות מזמנים שונים בהיסטוריה, ומתמקד בתסמינים של הבועה ובסדר שלהם. בסופו של דבר הוא מראה שברוב הבועות האלה לפחות, הן התסמינים והן סדרם היו דומים. אם כלכלנים היו מתמקדים פחות במודלים מתמטיים-תיאורטיים מורכבים ויותר בהיסטוריה כלכלית, הם היו מזהים בעיות שההכשרה שלהם עיוורה אותם לראות. זו דוגמא מובהקת לחשיבות של תודעה של זמן, או במילים אחרות – תודעה היסטורית. וזה בהחלט נכון גם למשפטים, כפי שכתבת.

      • לא קראתי את הספר (ובעצם לא קראתי אף ספר שלו). אני יודע שהוא נחשב למאוד שנוי במחלוקת, הן בקרב כלכלנים והן בקרב היסטוריונים. התבטאות אחת מהימים האחרונים מבהירה אולי למה…

        http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3601680,00.html?utm_source=feedly

        אבל אני מניח שספריו לכל הפחות מעוררים מחשבה.

      • ההתבטאות הזאת אומללה ללא ספק – ניל לפעמים נסחף בשטף הדיבור. אבל אני לא חושב שזה סותר את העובדה שהוא היסטוריון גדול ומקורי להפליא. הספר שלו על מלחמת העולם הראשונה, למשל, בחן בפעם הראשונה מבחינת נתונים, סטטיסטיקות ומספרים כמות גדולה מאד של מיתוסים נפוצים וממש הפך אותם על ראשיהם. גם עלייתו של הכסף מומלץ בחום.

      • יוסף ואחיו

        בדוק גם את ספריו של דיוויד לאנדס, כמו

        The Wealth and Poverty of Nations: Why Some Are So Rich and Some So Poor
        וכן האנתולוגיה the invention of enterprise.

        דעתו הפוכה מזו של ג'ארד דאימונד, והוא טוען שההבדלים התרבותיים הם שמשנים, ולא המשאבים הגיאוגרפיים. אגב גם לדאימונד יש ספר חדש – The World Until Yesterday

        אגב השאלה למה צריך היסטוריונים – כדי לכתוב ספרי עיון שיצעדו במצעד ה'נון פיקשן' של ה-NYT. לפחות שיהיו בדרנים…

      • את ספרו של לאנדס קראתי וגם לימדתי אותו, כששימשתי כמתרגל בקורס של פרופ' ניל פרגוסון. אני מאד לא אוהב את הספר הזה, בלשון המעטה. אני חושב שהוא פשטני, מכליל ובוודאי שלא מקורי כמו ספרו של דאימונד.

      • יוסף ואחיו

        קראתי שפרגוסון מושפע ממנו. אני רק מתחיל לקרוא את שניהם כך שלא ידוע לי עדיין עד כמה.

        מכל מקום הטענה שמורשת תרבותית היא הדבר שמאפיין את יכולותיהן של אומות, וקובע את סיכוייהן להתמודד עם בעיות (ברמה הכלכלית למשל), לדעתי מרתקת והרבה יותר משכנעת מהטיעון הגיאוגרפי (כמו של דיאמונד).
        גם גלאדוול טוען דברים דומים בספריו. עדיין לא מכיר טקסטבוק מייצג של הטענה הזו, אבל אני מחפש.

  8. אני לא אומרת שלא חשוב ללמוד היסטוריה וספרות, ועוד מקצועות טובים וחשובים של מדעי הרוח.
    שכן אני חושבת שחשוב לדעת את הדברים האלה, לשם הידע, לשם ההשכלה, וגם לשם ההנאה שבדבר
    אבל להגיד שללמוד מקצוע של מדעי הרוח זה כלכלי? תורם למדינה? גורם למקומות תעסוקה?
    זה ממש לא…
    תואר במדעי הרוח מקנה ידע, הוא לא מקנה מקצוע שניתן לעסוק בו לאחר מכן
    ולמעשה רוב המקצועות באקדמיה לא מקנים מקצוע, אלא ידע תיאורטי.

    • זו נראית לי הסתכלות מאוד צרה על מה "תורם למדינה" או בכלל מה "כלכלי". המחקר מייצר ומשמר ערך פוטנציאלי – עוד מידע ועוד זוויות הסתכלות על מה שקרה פה בעבר. מידע שיש לו ביקוש בקרב סטודנטים (שהולכים ולומדים את המקצועות הללו למרות שקריירה לא יוצאת להם מזה) ועם עיבוד מסויים גם בקרב קהל רחב יותר. אבל התשתית לכל התעשייה הזו של לימוד, השכלה כללית, ספרים, סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ועוד היא קיומו של מחקר. אפילו ברמה כלכלית אם יוצאים מחוץ לגרעין הקטן של "לחם-עבודה" המחקר מספק צורך אמיתי של אנשים.

      • ובלעדיו, כמו שאמרת, אי אפשר לחלום אפילו על תוצרים שיועילו לציבור הרחב. כל תוצר פופולרי מצריך שנים רבות של מחקר בסיסי.

    • אבל הידע התיאורטי הזה עשוי לספק כלים שיועילו לך בכל מקצוע "מעשי" שתבחרי לאחר מכן, ולמעשה בכל דבר שמצריך קבלת החלטות מסוג כלשהו.

  9. קודם כל,ההיסטוריה בדרך כלל חוזרת.
    אני רופא,עוסק במדע האמור להיות "מדוייק",רק מה,ההסטוריה של הרפואה מהווה חלק די חשוב,ולו רק כדי ללמוד משגיאות העבר.עם שאינו יודע את עברו,אין לו,לדעתי,עתיד.
    חמת הזעם של אותו עובר אורח ניתנת להבנה אם מבחינים בעובדה ש"אנשי הרוח"במדינתנו מגלים אהדה רבה מדי לשמאל.מבחינה הסטורית,הצדק,כמובן,אתם.אם ישראל הקדומה לא היתה נכנסת לעימותים נגד הבבלים והרומאים(מעצמות העל של זמנם) הם היו כנראה שורדים יותר.רק מה,כמו שאמרתה במאמרך,קשה להסיק מסקנות מדוייקות ממצב שהשתנה.

    • אתה יודע, צבי, מרק טווין אמר פעם משהו מאד נכון: "ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת." כלומר – שום מקרה לא זהה למשנהו, ולפעמים מי שלא מצליח להבין את ההבדל בין ההיסטוריה להווה משתמש בתקדימים באופן לא נכון (ולפעמים גם הרסני).

  10. לא ציינת את העניין שבעיני הוא הכי חשוב:
    שחרור ממיתוסים.
    יש הערה מעניינת ששמעתי מעמנואל סיוון (המזרחן) – שבקאדר העליון של אל קעידה וארגונים דומים לו אין מומחים לשריעה, אבל יש מהנדסים. אין הרבה טרוריסטים שהם דוקטורים למדעי הרוח אבל יש הרבה מפעילי טרוריסטים שהם דוקטורים להנדסת חשמל. יש לתופעה הזו כמה סיבות אפשריות. ראשית, מהנדסים – שלא כמו מדענים פעילים – עוסקים מרבית זמנם בבחירת "פתרונות מדף" לבעיות פתירות. אם זו בעיה שעדיין איננה פתירה, או שאין לנו כלים להתמודד איתה, הבעיה הזו שייכת למדעים, לא להנדסה. מדען פעיל עוסק במקומות שבהם הידע שלנו איננו מספק, שבהם אין לנו טכנולוגיה עובדת, ולכן (בהכללה גסה) מדען יהיה הרבה יותר זהיר ממהנדס בנכונות שלו להפעיל פתרונות מדף. על אחת כמה וכמה זה נכון לגבי אנשים ממדעי הרוח והחברה, שעוסקים בבעיות שאנחנו לא יודעים איך להתחיל לתרגם אותם לטכנולוגיה עובדת.

    אבל יש משהו עוד יותר עמוק במדעי הרוח. אלו מדעים שעוסקים, לעיתים קרובות, בתשתית העובדתית שמאחורי מיתוסים רווחים. לכן, אנשי מדעי הרוח יהיו באופן טבעי חשדניים הרבה יותר לגבי הנחות היסוד – עוד לפני שמנסים בכלל לבנות מהן תיאוריה. לכן, לדעתי, השכלה במדעי הרוח חיונית למקבלי החלטות – היא מלמדת אותם זהירות לוגית שאינך מתרגל אליה במדעי הטבע.

    ועוד משהו. להתלונן על חוסר היזומיות של מדעי הרוח זו חוצפה. הרי ברגע שענף מדעי הופך להיות ישומי, הוא יוצא מהפקולטה למדעי הרוח ועובר לפקולטה למדעי הטבע.

    • לדעתי ההערה שלך חשובה מאד. את התיאוריה של סיוון על "חשיבה הנדסית" קראתי מזמן, ויש בה לא מעט. בנוגע לאל קאעדה, הייתי מוסיף לזה גם עוד נימוק שהוא העלה. במדינות ערב הציפיות החברתיות של מהנדסים גבוהות, אבל התגמול שלהם (שכר, כבוד מהחברה) בינוני לכל היותר – וזה יוצר תסכול שמתבטא במקרים מסויימים בהצטרפות לארגונים אסלאמיסטיים. כמו כן, הפער בין המערב למדינות המזרח התיכון מבחינה טכנולוגית מתסכל, בולט לעין ובניגוד לעניינים מוסריים ותרבותיים אי אפשר להכחיש אותו, ואם אתה מהנדס אתה נתקל בו באופן יומיומי וכואב. יש אנשים שמבטאים את התסכול הזה באמצעות שנאה ואלימות.

      ובכל זאת, כדי להיות ישרים, למדעי הרוח יש את ה"סכנות" שלהם. יותר מדי מדעני רוח נטו לתמוך ברודנים מפוקפקים, החל מהיטלר, שרוב המאורות בגרמניה תמכו בו בזמנו ועד סטלין, מאו ופול-פוט. הסכנה שאורבת לאנשי מדעי הרוח, לדעתי, היא התמכרות לאוטופיות, והשכלה רחבה אינה מחסנת בפני אידיאולוגיה. יש לי חבר בהרווארד שנוהג לומר, על בסיס האמרה המרקסיסטית הרווחת שדת היא אופיום להמונים, שמרקסיזם הוא אופיום לאינטלקטואלים. אולי הוא קצת מגזים, אבל אני לא בטוח שבהרבה.

  11. אורי כץ, הבחור שכתב "אין כל סיבה לממן ממשלתית לימודי היסטוריה" – תגובתו מטופשת למדי. כי אם הוא בוחן כל דבר במונחי תועלת, אז יכול הוא לסגור גם את המוזיאונים, בתי הקולנוע והתאטרונים, ולשרוף אלפי ספרים של פרוזה ושירה, משום שגם תרבות גבוהה כזו "אינה מועילה לחברה".
    ההסתכלות על כל נושא ותחום כעל 'בעלי/חסרי תועלת חברתית' מגוחכת בעיניי – גישה תועלתנית-חומרנית-קפיטליסטית שמעידה בהכרח על מוחם הצר והקטן של האוחזים בה.

    • מסכים איתך. מעבר לכך שהוא לא מבין את התועלת החשובה שיש בלימוד היסטוריה, תועלת זה לא הכל בחיים. הגישה שלו, לצערי, היא סוג של ברבריות מודרנית שאני נתקל בה לא מעט. תודה על המידע על האקדמיות הצבאיות – ומפתיע לראות שיש שם גם מדע בדיוני. אולי מבקשים מהם גם לקרוא את שר הטבעות? לדעתי כדאי יותר מאשר רוברט היינליין.

      • יוסף ואחיו

        יש מד"ב כי חלק מהסופרים באו מהתחום. היינלין שירת בצי האמריקאי למשל, וכתב על סמך נסיונו.

        סיפור מצויין של ארתור סי קלארק, ששירת כמומחה רדאר בצי המלכותי, מתאר בצורה מאוד ציורית את הדילמה שבין כמות לאיכות, שהיתה מהותית מאוד בזמן מלחה"ע 2 (הוא מובא בתחילת האנתולוגיה 'כמות ואיכות' שבהוצאת משרד הביטחון).

        קראתי לאחרונה גם ש'המשחק של אנדר' של קארד (בקרוב סרט), נחשב לקריאת חובה ב'ווסט פוינט'.

      • לא, דני, ואני שמח שהזכרת זאת – מכיוון שסטארשיפ טרופרז הוא לא ספר מד"ב בלבד, שים לב, הוא שייך לסוגה חדשה, שמייחסים להיינלין את המצאתה (אם כי איני מכיר ספרים נוספים בעצמי מאותה סוגה…אלא אם כן…אולי, אנא עארף, 'המשחק של אנדר'..אפשר לגגל ולגלות עוד מאותה סוגה, כמובן..): מדע בידיוני צבאי. המילה 'צבאי' היא שקבעה כאן כי הספר הזה ייכנס לרשימת הקריאה של המארינס, שככל הידוע לי, ד"א, לא קופאת על שמריה אלא מתעדכנת כל שנה.

      • המשחק של אנדר זה ספר מדהים. לא קראתי את ההמשכים אבל שמעתי שהם פחות טובים.

      • דרך אגב, גם אותו 'עו"ד ממולח" שאיתך במילואים ואמר לך "מה אתם מייצרים/ מועילים לחברה?" – הייתי מתייחס לדבריו בביטול זלזלני, על שום הבורות/הטיפשות שדבריו מפגינים. נתחיל בכך שעורכי דין אינם 'מייצרים' שום דבר בעצמם, מלבד פלפולים בבתי המשפט וניסיונות למצוא חורים בחוק, או גרוע מזאת – לעקם החוק לצורכיהם. שנית, מה בדיוק המילה "לייצר" אומרת" ומה בדיוק המילה 'תועלת חברתית' אומרת? מישהי בחברת תרופות פעם, איזו כימאית, אמרה "אני עובדת לפחות במקצוע יצרני שמועיל לחברה". עניתי לה שלייצר רעלים ברישיון, למטרות רווח ותו לא, שבמקרים רבים נחשבים סמים לכל דבר זה לא בדיוק מועיל לחברה.אמרתי גם לאותה כימאית שאם באמת הייתה רוצה לייצר משהו מועיל למשק, עדיף לה לו הייתה בוחרת בגידול עגבניות וחקלאות כמקצוע. שלישית – כמה מקצועות קיימים שמועילים למשק אך אינם "יצרניים"? שוטר הוא יצרני? ומורה בתיכון? ועובדת סוציאלית? רביעית – הנקודה שכבר הזכרתי, בדבר חשיבותה של תרבות.
        בקיצור, מה אני בא לומר כאן, דני? שהאנשים שאתה דיברת איתם מדברים בתבניות וקלישאות נחותות שמאד מאד מאד קל לנגח בעשר נקודות שונות, לפחות. דבריהם מגוחכים. לכן אני תמיד מתייחס בביטול לדברי-המל תבניתיים כאלו.

      • שגיא,

        לא הייתי משתמש כנגד אחרים באותה הרטוריקה המבטלת שאנחנו סובלים ממנה במדעי הרוח. עורכי דין תורמים ונחוצים מאד לחברה, כי הם עמוד מהותי בשלטון החוק. בלי מערכת החוקים והמשפט היינו נאלצים להגן על עצמנו בכוח הנשק, ובוודאי שלא היינו נהנים מתנאי חיים של חברה מפותחת. בוודאי ובוודאי שכימאית בחברת תרופות מייצרת דברים נחוצים מאד לחברה. אין צורך לבטל מקצועות של אחרים, ובוודאי שלא צריך להגיע עד לגידול עגבניות כדי לבצע עבודה יצרנית. אנחנו כבר לא בחברה חקלאית-ראשונית.

      • הביטול של אורי כץ הוא מסוכן. לא בגלל שהוא צודק, אלא בגלל שהוא לא לבד.
        מתי יהיה שר חינוך ויבוא ויגיד – מה כל ההיסטוריונים האילו תורמים לנו? הם עולים המון כסף. האם הם שווים את הכסף (הציבורי) המושקע בהם?
        לכן כדאי להיות מוכנים ליום הזה עם תשובה ברורה.
        מה אורי טוען? יופי, מעניין מאוד, אבל למה שאני אשלם על זה? מעניין אותך? יופי, תחקור על חשבונך. אתה רוצה להרוויח? תוציא ספרים ותעביר הרצאות, אם יש ביקוש, תרוויח. אבל למה שאני (הציבור) ישלם?

      • את אורי כץ נראה לי שלא נשכנע, אבל כמו שעמוס אמר – הועלו כאן נימוקים לא רעים לכל מי שמחזיק בעמדות אידיאולוגיות פחות.

      • נראה לי שניתנו פה תשובות לא רעות. אולי לא כאלה שיספקו את מי שיש לו בעיה אידאולוגית עם הוצאות ממשלתיות ורצון להוריד אותן לאיזשהו מינימום אם לא לבטל אותן (ואת הממשלות) לגמרי – אותם לא נראה לי שאפשר לספק. אבל למי שלא מהזן האידאולוגי נראה לי שהוצגו כאן הרבה יתרונות במימון ציבורי למדעי הרוח.
        אחרי הכל מחקר דורש השקעה עצומה של זמן שרוב האנשים לא יוכלו לעשות על חשבונם, לא לכל אחד כזה יש את הכישורים לכתוב ספרים פופולריים/ לתת הרצאות פופולריות – וזה מן הסתם יבוא גם על חשבון המחקר, ולפעמים עדיף שהחוקר יעשה את מה שהוא טוב בו (מחקר) וישאיר את הכתיבה למישהו אחר שיש לו את הזמן והכישורים ויוכל להתבסס על המחקר. תמורת תשלום משכורת לחוקרים הציבור מקבל לא מעט.

      • אכן, אם כי רצוי שגם ספרי מחקר לא פופולריים ייכתבו בשפה נגישה כמה שיותר. כתיבה בהירה וגם רטוריקה צריכים לדעתי להיות חלק מהותי מההכשרה של כל חוקר במדעי הרוח.

      • האמת שממה שהתרשמתי מקריאה בבלוג של אורי כץ הוא לא ממש אידאולוג פנאט.

      • כן, הבלוג שלו נראה הרבה יותר אינטליגנטי מהתגובה שלו כאן.

    • בעניין ציות – אני מציית לדבר אחד – לאמת. כל השאר לא חשוב לי במיוחד. קליקות, ליגות ושאר קבוצות שכדי להתקבל אליהן, צריך לציית למשהו או למישהו. אני לא מחוייב אליהן, אלא למה שאני *מבין* מתוך המקורות.

      גולדהאגן טבע את חותמו מבלי שישתייך. זה נראה לי אידיאל סביר. מה גם שהוא קנה את עולמו בכך, והביא לשינוי באופן התפישה של השואה. זה שהסטרוקטורליסטים (שם אחר לפונקצ') החליטו במעמד צד אחד שהם ניצחו – זו בעיה שלהם, וזה גם חלק מהאשליה המסוכנת (להבנת האמת) שהם יצרו. לכן אני בעסק. זה לא היה חשוב לי אילו לא היה כאן משהו לשנות.

      באשר למקורות – אני יכול למנות לך שלל ספרים מרתקים וחדשים, שמחבריהם נסמכו אך ורק על חומרים משניים, ומבלי ששלטו בגרמנית. חלקם מציינים זאת בגלוי.
      למשל ספרו המרתק של Anthony Ready, The Devil's Disciples (ריד הוא שחקן במקצועו, שנעשה היסטוריון…), או masters of death של Rhodes על האייזנצגרופן, שהוא אחד הספרים הבולטים היום בנושא (ומצער שהמחקרים הגרמנים לא מתורגמים, כי הם ראויים יותר מהרבה דברים אחרים. קראוסניק ו-ווילהלם במיוחד חסרים). די ניכר בו שהוא לא קרא חומרים עדכניים בגרמנית. יתכן שגם הספר החדש של סניידר, bloodlands, לקוח ברובו ממשניים. אני יכול לומר בוודאות שספרו המרתק של פריץ, OSTFRONT, מבוסס כולו על משניים. כך שתצטרך להימנע מקריאת לא מעט ספרים חדשים.

      זה אגב לא חיסרון הכרחי. יש מקום ל'מסכמי הספרים', שכמו סופרי מדע פופולרי, מביאים את הדעות החדשות ביותר בתחום. נוח לקרוא מהם ולהכיר את המחקרים החדשים. הספר של ברליי, 'הרייך השלישי – היסטוריה חדשה', הוא סיכום של אלפי מאמרים ומקורות מודפסים. חוסך לנו את הצורך לקרוא את כולם.

      מעבר לכך אני מוכן לקבל (בנקודה הזו לפחות) את האפשרות שבראונינג, לונגריך, ברייטמן ושות', הביאו בספריהם כל מסמך רלוונטי שניתן למצוא בהקשר ל*שאלת תיכנון הפיתרון הסופי*, כך שהמסמכים שאחפש, מן הסתם לא יהיו בנושא הספציפי הזה, שלא ניתן למצוא עוד בו (אלא אם אותה שקית שברייטמן הזכיר באחד ממאמריו, של מסמכים של הימלר מסוף 1940 שתוייקו בנובמבר 45' ואבדו, על 'שאלות על פיתרון סופי לשאלה היהודית', תימצא יום אחד ואולי תכחיד את הפונקצ'…).

      מעבר לכך חומרי נירנברג הם די ראשוניים. אם מצאתי בינהם כאלה שלא הוזכרו, זה שקול למחקר ארכיוני. 68 כרכים בני אלף עמ' זה ארכיון בפני עצמו.

      בתחום שלך על ההתנגדות הגרמנית בתקופה שכתבת, אכן חומר רב לא תורגם. מאז פטר הופמן פירסם כמה כרכים – על גרדלר, על מסמכי תנועת ההתנגדות ועוד, וכן הופיעו עוד כמה מחקרים אחרים (על 'הורד הלבן'). אגב יש לי רשימת הצעות תיקונים למהד' העברית, אם אתה שוקל מהדורה שניה.

      מקור אחד שאגב אהיה מוכן לשקול מחקר עליו, הוא יומניו של המעסה של הימלר, הד"ר קרסטן. הגיע הזמן למהדורה מקיפה שלהם מהמקור (אם שרד), כי יש שוני בין המהדורות השונות. הרבה מהדברים שתיאר הוכחו כאמיתיים, ויש בו עדות שמיעה לדברים שלא נאמרו בשום מסמך. הבן שלו שמחזיק בחומרים, הופיע בסרט תיעודי שנעשה על אביו – כאן https://www.youtube.com/watch?v=1b48W-Fz0eo .

      • יובל, אתה מתעקש וחבל כי תיתקל בקירות. גולדהאגן יודע גרמנית היטב והסתמך על הרבה מאד מסמכים מקוריים מארכיונים, כנ"ל סניידר שהסתמך על מסמכים מקוריים במספר רב של שפות. ספרו של גולדהאגן גרוע למרות שעשה זאת, מפני שהניתוח שלו, כפי שהראו המבקרים, לוקה בחסר ומסתמך על סטנדרטים כפולים של פרשנות. הוא לא שינה באמת את חקר השואה, והיום מעטים מאד מתייחסים אליו ברצינות. הופמן, היסטוריון רציני מאד, תרגם מספר קטן מאד של מסמכי גרדלר. זה טוב למי שעושה עבודת סמינר, אבל מי שכותב באמת על ההתנגדות הגרמנית חייב לקרוא לפחות במבחר הארוך יותר (כ-3000 עמודים בגרמנית) שערכו האנס מומזן וזבינה גילמן. ומי שרוצה להעמיק עוד, למשל לכתוב ביוגרפיה של גרדלר, לא רשאי להסתפק אפילו בזה וחייב ללכת לארכיון הפדרלי ולקרוא במסמכי גרדלר המקוריים בכתב יד. זאת משום שאנחנו רוצים לגשת ישירות למקורות ולעבור כמה שפחות מתווכים, כדי שהמגע שלנו עם המציאות ההיסטורית יהיה ישיר ככל האפשר. רק מגע כזה יכול לגרום לנו לשנות את דעותינו המוקדמות וליצור מחקר היסטורי מורכב, מרובד ואיכותי.

        לעניין במסמכי נירנברג זה דבר חשוב מאד, אבל לא מספיק. מדובר במסמכי שעברו סלקציה על ידי תביעה, גוף אינטרסנטי מעצם תבעו (מטרתו להרשיע את הנאשמים, לא לכתוב מחקר היסטורי) וגם עבר תרגום ועריכה על ידי מספר גופים. שנית, יש הרבה מאד דברים שלא מופיעים שם. בראונינג, למשל, הגיע למסקנתו שהפיתרון הסופי לא תוכנן מראש על סמך קריאה מאד נרחבת בתכתובת של מנהלי גטאות. כיצד תוכל להפריך את דבריו אם לא תקרא בעצמך את התכתובת שהוא קרא?

        חבל לטחון מים – אבל רק תדע דבר אחד. הוצאות בדרך כלל נותנות ספרים מהסוג הזה לקריאה חיצונית, והקוראים החיצוניים יהיו היסטוריונים.
        ברגע שאני, כקורא חיצוני, רואה ספר שלא מבוסס על מקורות בשפת המקור, או שיש בו אנכרוניזם, או שלא מתייחס באופן מספיק למחקר חדש, אני פוסל אותו מיד. ויש הרבה אחרים כמוני. בהצלחה.

      • יוסף ואחיו

        אני מעריך שיהיו לי די מקורות משניים טובים. כבר יש לי כמה שמציינים שבדיעבד ראושנינג צדק והיה אותנטי.

        באשר להיסטוריונים – הייתי רוצה לשמוע את שמות אלה שאישרו את ספריו של לווין, או אם להביא דוגמא בריטית, ספריו של התלמיד החביב (בן השבעים פלוס) על פרופ' ישראלי אחד שמלמד באוניב' בריטית, שהחליט להוציא בסידרה אוניברסיטאית את עבודותיו הסמינריוניות של אותו פנסיונר – שנקטלו כמובן בכתבי עת מקצועיים (ולמרות זאת נקנו כולם ע"י הספריה המרכזית בהר הצופים).

        כך שיש ויש. אני גם לא מעריך שמקורות ראשוניים הם תנאי, אלא יתרון. מעבר לכך כדאי לזכור שה'אסכולה הירושלמית' היא אינטנצ' ברובה. מיכמן, מעריצו המקומי של בראונינג, לא שייך אליה (מ-בר-אילן).

        באשר לתכתובות מהגיטאות – טרם הגעתי אליהן, אבל אני מסופק באשר לערכן. מה גם שבראונינג היה בדעה הזו הרבה לפני שגילה אותן. הבעיה העיקרית היא שהיסטוריונים באים עם *דעה מוצקה* לחקר מקורות, והיא מהמטרידות בתחום הזה.

        אני אגב די מסופק לעיתים, אם תהיה להם היושרה לציין מקור שגילו, שסותר את התיאוריה שלהם. התיאוריה כ"כ חזקה אצלם שהיא על סף האידיאולוגיה. זו למעשה מסקנתי מהמחקר.

        ראינו את המקרה של כריסטוף דיקמן, שבנה טיעון שלם על ידי התעלמות מעובדה אחת מרכזית (ששטאהלקר העביר הוראה עוד ב-23.6 למפקדת המשטרה בטילזיט, להתחיל ולטהר את איזור הגבול של ליטא). יש עוד מקרים כאלה (גרלאך ותיאוריית הקיצוב במזון. התירוץ הזה אגב הושמע גם הוא ע"י הנאצים עצמם, לצד ה'סיכון הביטחוני'). חייב לומר שהנואשות של אותם חוקרים מטרידה, כי היא גוררת אותם למסקנות מוקצנות. לומר שאני סומך עליהם שיביאו את כל החומרים? לא הייתי סומך.

        באשר לנירנברג – המסמכים נבחרו ככאלה שיש בהם כדי להדגים התנהגות נפשעת, או אחריות אישית של מישהו. התרגומים שלהם נעשו ע"י מקצוענים, שחתמו בשמם על כל מסמך + בודק מקצועי שווידא וחתם בעצמו. כמובן שהמקור עדיף, אבל לא הייתי מפקפק באמינותם. אתה אגב ממהר לפקפק בתביעה…

        אני צופה בבירור שכל אקדמאי שיתנגד לדעתי יפקפק בכישוריי או במקורות שלי. ברור לי שעיקר המאבק יהיה לא עם העובדות, אלא עם האנשים (שלא מחבבים אותן). מה שנקרא 'היסטוריה עתיקה'. אבל זה המצב ברוב התחומים: כדי לנער את השטיח, צריך להזיז כמה שולחנות.

        בכל מקרה אשלח את הצעותיי לתיקונים למהד', מרגע שאשלים את המעבר.

      • אתה תמיד מוזמן לשלוח הצעות לתיקונים – זה דבר שתמיד כדאי לראות. אני עצמי
        עשיתי תיקונים רבים מאד בגירסה האנגלית, וכמה ששולבו במהדורה העברית השנייה.
        אני בספק אם תהיה מהדורה שלישית. הבאאז שנוצר מסביב לואלקירי הספיק כדי למכור
        כמה אלפי עותקים, אבל הוא נגמר. אבל תיקונים שישכנעו אותי בהחלט ישולבו
        במהדורה האנגלית, אם כי ממילא כתבתי את הספר (כמעט לחלוטין) מחדש.

      • מעניין. לא שמתי לב שיש מהד' שניה בעברית. כדאי שתפרסם כאן גם את זו האנגלית.

        אני מכל מקום מצאתי כמה דברים מעניינים בשני ספריו האחרונים של הופמן, שרלוונטיים גם לעבודה שלי.

        אגב הזכרנו את שטרייט. הנה ציטוט מהקדמתו לאנתולוגיה החדשה nazi policy on the eastern front 1941, בעריכת קאי, שטאהל וראת'רפורד (University of Rochester Press, 2012).

        '…עדיין לא היה ברור ב-22 ליוני [41'], אם האליטות השמרניות שבוורמאכט וכן במימשל [האזרחי] ובמשטרה, יתמכו במידיניות הרדיקאלית הזו [=נגד הסובייטים והיהודים], או שמא ינצלו את ההזדמנות הפתוחה לפניהן, למתן או אף לחבל במדיניות הזו'.

        החוקר יצחק ארד, העריך שהגרמנים הצליחו להשמיד 96% מהיהודים בשטחים שכבשו במזרח. לא היתה מתינות או חבלה, כמסתבר. too bad.

  12. אפרופו אקדמיות צבאיות ושינון ספרי מלחמה שהוזכרו למעלה – במארינס האמריקאי יש רשימת חובה של ספרים כדי לעלות לדרגות מסוימות. למשל, לפני דרגת קפטן. על הקצינים להוכיח שקראו את הספרים באמצעות מבחן. רבים מהספרים הללו הם ספרי קרבות ומלחמה והיסטוריה צבאית.
    http://www.marinecorpstimes.com/article/20130114/CAREERS01/301140322/CMC-updates-required-reading-list-Marines

  13. ברשימות קריאת החובה הצבאיות הללו יש גם ספרים מפתיעים. למשל, האם חובבי המדע בדיוני מודעים לכך שהסרט 'סטארשיפ טרופרז' מ 97' בבימוי פול ורהובן מבוסס על ספרו של רוברט היינלין? זה גם אחד מספרי החובה , לדרגות הנמוכות בצבא. http://home.comcast.net/~antaylor1/usmccommandant.html

    • יוסף ואחיו

      מודעים. למרות שהספר תורגם קצת באיחור (94'), עדיין יצא לפני הסרט.

      אגב קלאוזביץ, לדעתי לידל-הארט עולה עליו בתובנותיו. מנתח טוב יותר את התובנות של סון טסו, שלא הגיעו למערב בזמן.

      • קראתי הן את לידל-הארט והן את קלאוזביץ. אני לא יכול להסתיר שאני מעדיף את לידל-הארט מכל מיני בחינות, אבל שניהם חשובים ועמוקים מאד במיוחד אם מבינים אותם ברקע ההיסטורי שלהם. לידל-הארט כותב על מלחמה בחברה דמוקרטית-ליברלית, דבר שונה מאד מאשר התנאים שקלאוזביץ כתב בהם. דרך אגב, חשוב לציין כאן שללידל-הארט יש שלדים לא מעטים בארון, כולל דברים שהיו נחשבים היום לרמאות ממש. אחרי מלחמת העולם השנייה, למשל, גנרל גודריאן היה במצב כלכלי קשה מאד, ולידל-הארט סייע לו להוציא את ספריו באנגלית. בתמורה, הוא לא התבייש לבקש ממנו להצהיר במפורש בכל מיני מקומות בספרים שאסטרטגיית השריון שלו הושפעה באופן ספציפי מתורתו של לידל-הארט. יש לנו התכתבות מרתקת בין לידל-הארט וגודריאן על הנושא הזה: הגנרל הגרמני שולח את הפסקאות שהוא כתב, ולידל-הארט עונה לו: "לא, זה לא מספיק – תזכיר ספרים וחיבורים ספציפיים שלי, תאמר שהושפעת מזה, תאמר שהושפעת מזה." מה שמוזר הוא שזה לא היה נחוץ – גודריאן תמיד אמר שהושפע בידי לידל-הארט. אבל זו דוגמא לאופן שבו פרשנים מנסים לשנות את המציאות שהם מפרשנים והופכים את עצמם לנושא העיקרי.

        אני לא בטוח שסון-טסו רלוונטי יותר מדי למלחמה מודרנית, מלבד ברמת העקרונות הכלליים ביותר. יתר הדברים בספר שלו נטועים יותר מדי עמוק בתנאי המלחמה של התקופה שלו, והספר ממילא מאד כללי ולא מפורט.

      • יוסף ואחיו

        בתגובה לדני
        https://dannyorbach.com/2013/05/04/%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%a9%d7%90-%d7%90%d7%95-%d7%91%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/#comment-2071

        שמעתי על הטובה שביקש מגודריאן – מצוטטת אצל שמעון נווה ב'אמנות המערכה: התהוותה של מצויינות צבאית'. ספר ראוי מאוד (לרוע המזל היחידי מסוגו של נווה, כי הוא עבר אחריו לפוסט-מודרניזם ואיבד את זה).

        זו שאלה טובה אם גודריאן הושפע מלידל-הארט, ויש לא מעט ספרים בנושא – על לקחי הרייכסווהר ממלחמת העולם הראשונה, הניתוחים הצבאיים שערכו ראשיו (בהם אחיו של שטילפאנגל הזכור) והלקחים שלהם לקראת המלחמה הבאה, כמו גם רשימת היעדים העיקרית, שלא היתה שונה בהרבה מזו של היטלר בתחילת דרכו. סמלר ודיוויס מזכירים חלק מהמקורות האלה בספרם המצויין myth of the eastern front.

        לדעתי גדולתו של לידל-הארט היא בהבנה שלו שניצחון הוא מושג *רגשי*. הוא תחושה, ולא אמת אמפירית. בכך הוא קלט את סון-טסו, שאת גאונותו עוד ילמדו בעתיד הרחוק (לדעתי הוא רלוונטי לכל סיטואציה אנושית). כלומר, אם גרמת לאויב לחוש שאין לו ברירה אלא להיכנע, הרי שניצחת. ניצחון כזה ניתן להשיג במגוון אמצעים, שרובם אינם מחייבים עליונות מספרית כלל.

        כמו למשל הטקטיקה של נאט"ו בשנות השמונים, שגרסה שפגיעה בטנק-פיקוד של הסובייטים, תערער את כל האחרים שמחתיו, ועל כן ההתמקדה בנשק מונחה מדויק, ולא בעליונות מספרית, שממילא לא תעזור. זו גישה פסיכולוגית נטו, כי בזה אנחנו עוסקים – במוח האנושי ולא במספרים או ציוד. אם תיצור את המציאות עבור הצד היריב, הרי שתוכל לשכנע אותו בכל דבר כמעט.

        אגב לידל-הארט השפיע אישית על לא מעט מאלופי צה"ל הראשונים, שהיו 'עולים לרגל' אליו (וכמובן שיטותיו ניכרו אצלם). לדעתי בצדק: גדלותו מכסה על כל חולשותיו.

      • דרך אגב, בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, גם קלאוזביץ התייחס המון לנושא הרגשי (התמוטטות הרצון של האויב להמשיך ולהילחם, במיוחד במהלך הדיון במושג החיכוך/שחיקה). המחלוקת בינו לבין לידל-הארט היא לאו דווקא בעניין הזה, אלא בדרך הטובה להציג אותו. בהקשר זה כדאי לציין גם שלמעשה יש "שני קלאוזביץ". שנתיים בערך לפני שמת מכולרה ב-1830, קלאוזביץ התחיל לחשוב מחדש על רעיונותיו גם ברמה הבסיסית ביותר, ואף ערך מחדש את ההקדמה וכמה מהפרקים. מכאן הסתירות הרבות שמוצאים ב"על המלחמה" – חיבור שמייצג למעשה שתי תקופות מחשבה מאד שונות של מחברו. התובנות שפרשנים יותר ליברלים או מתונים עושים בהן שימוש (כמו הציטוט המפורסם על היות המלחמה המשך המדיניות באמצעים אחרים) נוטות להיות מהשלב המאוחר. הקטעים האהובים על מבקרים מיליטנטיים יותר, בעיקר לפני מלחמת העולם השנייה, שייכים לרוב לשלב המוקדם.

        לידל הארט הוא ללא ספק אסטרטג גדול, אולי מהגדולים בעידן המודרני. אכן, אלופי צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות עלו אליו לרגל. יגאל אלון (נדמה לי) אפילו נתן לו תמונה עם הקדשה, "לבאזיל, הסרן, מורה הגנרלים." ואחד הפרשנים הצבאיים שדיווח על זה הוסיף, "אילו רק היו מוכנים ללמוד…"

  14. דני, ברשותך אגיב על דבריך:

    לא הייתי משתמש כנגד אחרים באותה הרטוריקה המבטלת שאנחנו סובלים ממנה במדעי הרוח. — התגובה שלי לא באה לבטל את דבריהם אלא רק כדי להוכיח כמה הנקודה שהם מנסים להעביר קלה לניגוח. לפני שהם מדברים על 'יצרנות', ו'תועלת חברתית', שיגדירו בכלל למה הם מתכוונים. ולפני שבאים לבטל את מדעי הרוח והחברה – שיידעו להגן טוב על הנקודה שמנסים להעביר, במקום להפריח דברי הבל לאוויר.

    עורכי דין תורמים ונחוצים מאד לחברה, כי הם עמוד מהותי בשלטון החוק. – זה נכון, באופן תאורטי, אבל המצב בישראל היום הוא שהיא מובילה בעולם מבחינת מספר עורכי דין לנפש. זה כבר מצב מוגזם לכל הדעות, שיוצר הצפה חסרת פרופורציות בשוק של עורכי דין שלא מייצרים דבר, גם לא סדר חברתי ובהחלט שלא שימור הדמוקרטיה. רובם המכריע של עורכי דין אלו עושים לביתם ולכיסם ותו לא, ולא תורמים במאום לשימור חוקים מועילים לחברה אלא לניסיונות לעקמם.

    בוודאי ובוודאי שכימאית בחברת תרופות מייצרת דברים נחוצים מאד לחברה. – גם כאן קל לנגח את דברי הכימאית – משום שראשית כל חברות תרופות הן חברות מסחריות לכל דבר, שמטרתן הראשונה היא הזרמת מזומנים לכיסי בעליהן. לא רק זאת – לא כל תרופה ותרופה נועדה לשפר את חיי האנושות או להציל חיים. לעתים רבות מאד האינפלציה הזו בתרופות שאינן באמת נחוצות יוצרת תופעות לוואי ותחלואים רפואיים שלא מתיישבים בקנה אחד עם בריאות הציבור. בקיצור – חברות התרופות, דרך הרופאים, דוחפות לגרון הציבור תרופות בכוח.

    אין צורך לבטל מקצועות של אחרים, ובוודאי שלא צריך להגיע עד לגידול עגבניות כדי לבצע עבודה יצרנית. אנחנו כבר לא בחברה חקלאית-ראשונית. — ראה תגובה ראשונה.
    שלא לדבר על נקודה שאף אחד לא הזכיר כאן:
    הטון שבו משתמשים כל אותם מבטלים את מדעי הרוח והחברה הוא אלטרואיסטי – כאילו מקצועם הוא שליחות הרואית להצלת החברה הישראלית ולטובת האנושות, אך הסיבה העיקרית והיחידה שבה 99 אחוז מהם בחרו במקצועם – בין אם אותו מהנדס או עו"ד שאתך במילואים, או הכימאית שעליה דיברתי – זה למטרת רווח וקידום אישי, כסף וסטטוס חברתי. איך אומרים? הגמל לא רואה את הדבשת שלו. צביעות, צביעות, צביעות.

    • יוסף ואחיו

      עדיין, יש צדק מסויים בביקורת על מדעי הרוח, בכך שהיישום המעשי של מה שנלמד שם, אינו בראש סדר העדיפויות של האקדמיות.

      כלומר התבונה והמסקנות שמוצאים במחקרים, אינם מגיעים לידי מימוש בחוץ; בעוד שבמדעי הטבע בעיקר בעשורים האחרונים, המרחק מרעיון/אמצאה/גילוי, למוצר מוחשי (תרופה, שבב, חומר כימי שעליו מבוססים מוצרים) התקצר יותר מתמיד. המימוש של הכללים המתגלים, מקדם אותנו בצורה בלתי רגילה.

      כך שנוצר פער בין המדעים, ויש מתח מובן (לדעתי). מטבע הדברים מדעי הרוח אינם 'סגורים' בחוקים כמו מדעי הטבע. המשמעות של מדעי הרוח היא פתיחות, כל רעיון נשקל בלי קשר למקורו או תוכנו. הכל יכול להועיל מתישהו, וכולנו יודעים כמה סכנה יש בקביעת חוקים שיגדירו מה נכון ומה לא.

      כך שהמתח לדעתי רק יגבר בין שני הקצוות.

      * מה שצריך הוא לחנך טוב יותר, מגיל צעיר יותר, שלשני הקצוות יש מקום וערך.

      * באותה הנשימה, גם יש להפנות תקציבים לצדדים היישומיים יותר של מדעי הרוח.
      לא הייתי מציע מספר באחוזים, אבל כדאי להחליט כמה, כי מימוש מעשי של התבונה שהושגה, יקדם את האנושות לא פחות מאשר מדעי הטבע, וזה גם יקטין את המתח הלא רצוי שהוזכר.

      מעבר לכך, עם הביזור הצפוי של ההשכלה הגבוהה (שלא מחייבת קולג'ים, ספריות או מגורים במקום מסויים – כשהכל זמין מהרשת), סביר שיהיה ניתן למקד את התקציבים בצדדים היישומיים.

      אני אגב מאז ומתמיד מחפש *יישום מעשי* לתובנות שאני רוכש מהתחום (היסטוריה בעיקר). אני בא לשנות ולשפר את החברה, לא רק להסביר מה באמת קרה בזמן מסויים.

      • אני לא בטוח שההבחנה הזאת קולעת. המימוש לא חייב להיות מצד אלו שמלמדים – המימוש יכול להיות מצד אלו שלומדים. הכלים שרכשו במדעי הרוח יסייעו להם בכל תחום מעשי של קבלת החלטות, יהא אשר יהא.

      • יוסף ואחיו

        אם למלמדים לא איכפת, מה יעשו הלומדים? צריך דוגמא אישית. אחרת אפשר ללמוד לבד.

        באשר לכלים – כל עוד אין קורס שמדגיש את הכלים האלה, איך ידעו?

        כך למשל – האם עשית קורס מבוא ללוגיקה, במסגרת לימודי ההיסטוריה? סביר שלא (לא בא בטענות אליך, אלא לאוניב'). זה מבוא חשוב מאוד, שלרוע המזל (בארץ לפחות) לא נחשב כמהותי, אלא אם אתה לומד פילוסופיה. לשם הלוגיקה, בשעתו 'מלכת המדעים', הוגלתה.

        אולי לכן אסכולה שלמה במחקר השואה, בנויה על כשל לוגי שנקרא 'argumentum a silentio', או בעברית משפטית 'טיעון מן השתיקה' – כלומר להניח משהו, *רק* כי אין שום עדות שטוענת ההיפך. ספרים שלמים בה נשענים על העיקרון הזה.

        יש בנושא הטיעונים המטעים פרק מרתק (מס' 3) בספרו של קופי, 'מבוא ללוגיקה'. ראוי לקרוא אותו לבדו מתוך כל הספר, כי יש בו המון תועלת לכל מי שמנסה להתמודד עם טיעונים כאלה, בכל מקום ומצב.

      • יובל, דווקא בתור מישהו שתומך בהיסטוריה פופולרית ונגישה לציבור, אני דוחה נחרצות כל ניסיון להגביל את המחקר או לנתב אותו ל"תחומים מועילים". מי יקבע מה זה "תחומים מועילים"? האם תסכים שחופש המחקר יוגבל על ידי בירוקרטים וועדות למיניהן? ואיך נדע איזה מחקר "מועיל" ואיזה "לא"? ממילא, אם לימוד ההיסטוריה נותן לנו כלים להתעמת עם סיטואציות אנושיות, ממש לא משנה עם אנחנו חוקרים את התפתחות החקלאות במונגוליה בימי הביניים או את מלחמת העולם השנייה, כלים כאלה נרכוש כאן וכאן. הגבלת המחקר לתחומים "מועילים" עלולה למקד אותו יותר מדי בסוגיות פוליטיות, בטחוניות וכלכליות ולהשאיר תחומים שלמים לא נחקרים. זה יוציא מהאקדמיה לדעתי את כל הטעם. הטענה שלי כלפי האקדמיה היא אחרת: בכל תחום, חוקרים צריכים לכתוב באופן הנגיש ביותר ככל שמאפשר התחום, בלי להתפשר כמובן על העומק והרמה האקדמית. הנטייה של חוקרים מסויימים לכתוב מסובך *בכוונה* פסולה לטעמי.

        בנוגע למבוא ללוגיקה, כמובן נחמד ללמוד את זה אבל בשום אופן לא כקורס חובה. היסטוריה לא מונחה בידי לוגיקה פורמלית כמו המדעים. יש בה הרבה יצירתיות, ואינוטאיציה. כמובן שבמחקר היסטורי יש אלמנטים לוגיים המותאמים לו, ואותם לומדים בקורסים חובה של מבוא למחקר היסטורי.

        אם אתה מתכוון לאסכולה הפונקציונליסטית בחקר השואה, אזי אתה מטעה לדעתי את הקוראים. האסכולה הזאת לא מבוססת על הנחת משהו מהעדרו, אלא על מאות רבות של עדויות אמפיריות מוצקות. העניין הוא הפוך – הפונקציונליסטים (ולעניין זה- כל ההיסטוריונים הרציניים) מאמינים שלא ניתן להניח משהו ללא הוכחה שהוא קיים. אף אחד לא מניח משהו רק משום שאין ראיות – העדר הראיות לכל היותר מניע אותנו להימנע מהנחות מסויימות.

      • האמת שממה שזכור לי גם בפילוסופיה הלוגיקה שמלמדים היא פחות כזו של כשלים מחשבתיים ויותר לוגיקה פורמלית

      • יוסף ואחיו

        * אפשר לשפר אם נקשיח את אמות המידה. הצעת בצדק אמות מידה של כתיבה, שתהיה מובנת ונקיה מ'איזמים' או דברים דומים. אפשר לדרוש עוד דברים מהסוג הזה.

        זה לא יגביל את המחשבה, רק יאלץ את הטוענים *להוכיח טוב יותר* את טענותיהם. אני רוצה לשפר את הרמה בכך שאדרוש יותר מאמצים מהאקדמאים.

        * היסטוריה היא הרבה דברים. יש שקוראים לה 'מדע'. יש שטוענים שהיא משהו מופשט. זו בעיה, כי היסטוריונים שבאים מגישות מנוגדות, לא יצליחו להסכים על דבר. מה זו האמת? מי יודע טוב יותר. שאלות מטרידות.

        מה שאני מציע, כמו שציינתי לעיל, אלה אמות מידה מוסכמות. למשל לוגיקה. אם כולם ילמדו אותה, אז סביר שנראה אמות מידה דומות יותר, וכולם יהיו באותו המישור.

        לוגיקה אגב היא ה'מוח' שמאחורי המשפט – החוק המערבי. כל אותם 'ארגומנטים' הם דברים שפעם עורכי דין למדו, כדי להיזהר מהפתעות ומלכודות דמגוגיות. אלה כלים שימושיים ביותר. ה'פילפול' התלמודי הוא דוגמא יהודית לכך. לימוד סוגיות של הלכה הוא בעצם עיסוק בלוגיקה ובחוק. זה מפתח את המוח, ואולי אחד מסודות ה'גניוס' היהודי (אבל זה כבר עניין אחר)

        על כן, חלק מההיסטוריונים שפועלים מחוץ ללוגיקה (ויש כמה כאלה מבין הפונקצ' למשל), גם שוללים את עיקרי המשפט המערבי. מיכאל וילדט כתב מאמר ספציפי בנושא הזה, שבו טען שלא ניתן להחיל נורמות משפטיות על מחקר היסטורי (תורגם באנתולוגיה של מרגלית, 'זיכרון ושכחה', 2005).

        בכך הוא חותר תחת אושיות הציוויליזציה המערבית, לא פחות (כי אם אתה לא מקבל את עיקרונות המשפט, אז מבחינתך אין עקרונות מוסכמים).

        למה זה מטריד? כי שלא כמו מרבית מחקרי ההיסטוריה, השואה וההיסטוריה של הרייך השלישי, היו נושא למשפט – נירנברג ועוד אחרים (או בארץ – קסטנר). כלומר השאלות בנושא נענו כבר על ידי בית דין. שופטים קבעו מה נכון ומה לא. כל היסטוריון על כן יכול לשלול את מה שנאמר בגזר הדין, או לתמוך.

        הגרמנים שמן הסתם לא חיבבו את העובדה שכובשיהם שפטו אותם (כמה מאנשי קשר ה-20 ביולי העבירו בקשות לחוס על חלק מהנידונים למוות, אגב. פסט למשל טוען ששלאברנדורף ביקש לקצר את עונשו של שפאר), מעדיפים בעצמם להחליט.
        זו נקודה שלא מצאתי *אף* התייחסות אליה, וקשה לי להגזים במרכזיותה. כי הטיעון העיקרי של התביעה היה שהכל היה *מתוכנן*. אינטנציונאלי. מה הפלא שמרבית ההיסטוריונים הגרמנים מתנגדים לגישה הזו? אני הייתי מתנגד, אילו הייתי גרמני.

        * כך שאני לא חושב שאני מטעה. אני מגלה יותר ויותר שמרבית ההנחות הפונקצ', נשענות על התעלמות ממידע. לעיתים בצורה שיטתית. אדגים את זה בקרוב עם 'הסוף' של קרשאו.

        אם לצטט קטע מהביקורת הנכתבת על הספר:

        '…מחקר היסטורי בדרך הטבע נעשה 'מזוקק' יותר עם השנים, וגם מקיף יותר דיציפלינות, ככל שהידע שלנו נעשה מקיף יותר – כמו מימצאים ארכיאולוגיים; שפות; מבנים; מחקרים גנטיים ועוד. הידע שלנו על תקופה מסויימת הולך ומעמיק ו*מתרחב* עם השנים ואנחנו רואים יותר את התמונה השלמה. יותר מדע ופחות אשליות רומנטיות. יש לנו על כן יתרון ברור על פני היסטוריונים קודמים.

        לא כך במחקרי השואה/הרייך השלישי. דומה שכאן המחקר הולך ונעשה צר יותר עם השנים, כי דעות שהתקיימו לפני כמה עשורים, כבר אינן נשמעות. לא משום שנמצאו הסברים חדשים וטובים יותר, אלא כי הסברים *מסוג מסויים* נעשו מקובלים יותר מאחרים, ואסכולה אחת נעשתה לייצוגית. יותר מכך – מבחינתה אין עוד ויכוח, ולכן אין מקום לדעות אחרות.

        זה נעשה בעיקר דרך סינון מידע והשמטת דברים שאינם תואמים לרוחה. לכן היסטוריון מהאסכולה הזו נדרש למאמצים רבים יותר מהיסטוריון ממוצע, כי הוא חייב להיאבק במימצאים ולהסביר מדוע הוא מפרש אותם כך (זה בהנחה שהוא טורח להסביר; לעיתים כאשר הוא לא מסביר, ניתן לכנותו 'קריפטו'), כמו גם להקפיד ו'לנכש' החוצה כל מה שסותר את ההנחות שלו.
        זה מתבטא באופנים רבים וקטנוניים, כמו למשל השמטת מחקרים לא-נוחים מהביבליוגרפיה, או בהכחשה מצד ההיסטוריון שהוא נמנה על אותה אסכולה, או טענה שאין שום אסכולות בכלל, כאשר ניתן בקלות לשייך אותו לפונקצ'.

        אלה דברים שלא מצאתי (עדיין) בתחומי מחקר היסטוריים אחרים (או בטח שלא בצורה כה גורפת). זה גם אחד מתחומי המחקר הבודדים שבו מי שאינם היסטוריונים כלל (או מתחזים אנטישמיים מוצהרים, כמו דיוויד אירוינג, שעדיין מצוטט בהרחבה אצל קרשאו ופסט) מקבלים מקום מרכזי לצד היסטוריונים מקצועיים, שצמחו באקדמיה.'

        כך שלדעתי יש לנו כאן פנומנה מיוחדת. מאוד מעניינת. היא אגב מדגימה יפה שכמה שאלות מאוד בסיסיות בעניין השואה ומקורה עדיין לא נענו, ושכמה עמים (גרמנים בעיקר) עדיין לא מסוגלים להתמודד איתן בצורה שקולה.

        אני כמובן מכליל מאוד. יש יוצאי דופן שמתבלטים מעל השאר, שאין בהם שמץ של קטנוניות, אבל הם אינם הרוב. מרבית 'הדור הצעיר' של החוקרים ממעט לפקפק במוריו ומגלה נטיות עדריות מטרידות. חלקם מצטטים (מבלי כוונה נפשעת, אבל בהכרח מתוך מחשבה מוטעית) דעות שהנאצים עמלו להפיץ בשעתו. זה מעורר שאלות מטרידות על הלקח שלא הופק ולא נלמד.

      • יובל, לצערי אתה חוזר על אותה טענה לא מבוססת בוריאציות שונות. הגישה
        הפונקציונליסטית אינה מבוססת על התעלמות משום ראיות. להיפך – היא מבוססת על
        מחקר ארכיוני מקיף, הן אמפירי והן קונספטואלי. במשך שנים אני קורא טענות שלך
        בנושא, ולצערי אני סבור שלא הצלחת להתמודד עם התזה הפונקציונליסטית בשום מובן
        שהוא. אני לא בטוח שאתה גם באמת מכיר אותה. הטענה כאילו היא "משחזרת" את דברי
        הנאצים היא הוצאת דיבה, לא פחות. באשר ל"חתירה תחת אושיות הציביליזציה
        המערבית", נו באמת… מה זה בכלל "הציביליזציה המערבית"? מי קובע את ה"אושיות"
        שלה?

        ההבדל בין מחקר היסטורי למשפט פלילי הוא ברור – תפקיד המשפט לזכות או להרשיע,
        ואילו תפקיד ההיסטוריון הוא לחשוף את המציאות במלוא מורכבותה, לגלות
        אמביוולנטיות, ולא לתייג פלוני כצדיק ואלמוני כרשע. כנ"ל לוגיקה פורמלית – כל
        ניסיון להתאים היסטוריה לנוסחאות לוגיות או מתמטיות מזיק ונדון לכישלון, משום
        שהחיים הרבה יותר מורכבים מנוסחאות כאלה. כל מי שניסה, והיו כאלה, נכשל כישלון
        חרוץ. תראה למשל את בילוב וז'ומיני, אסטרטגים חשובים מהמאות ה-18 ה-19 שניסו
        לנסח שאלות טקטיות, לכל הדיעות תורה מדוייקת ויישומית יותר ממחקר היסטורי, לפי
        נוסחאות גיאומטריות. התוצאה היתה כישלון טוטלי. גם הניסיונות בימינו של חוקרים
        כמו יצחק בן ישראל לנסח שאלות היסטוריות באופן "מדעי" מסתיימות אך ורק בהנחת
        המבוקש ובסתימת המחשבה לכל כיוון דיעה אחר.

      • וטענה הזויה במיוחד – דרך אגב, היא שאנחנו כהיסטוריונים מחוייבים "לחייב" או
        "לשלול" מה שנאמר בגזרי הדין בנירנברג. מדוע? מבחינתנו הם מקור היסטורי, אחד
        מבין רבים. אף היסטוריון רציני היום לא מקבל אותם כפשוטם או מעתיק אותם, כפי
        שאנחנו לא מקבלים כפשוטו או מעתיקים אף מקור אחר. באותה מידה, דרך אגב, יש מעט
        מאד אנשים שמקבלים היום את הגישה הפונקציונליסטית כפשוטה, מכיוון שהמחקר
        השתכלל והפך להיות הרבה יותר מורכב מאז. למעשה, רוב החוקרים מאמינים היום
        בשילוב מורכב של גישות אינטנציונליסטית ופונקציונליסטיות – והויכוח הוא בד"כ
        באשר למינון.

        2013/5/11 Danny Orbach

        > יובל, לצערי אתה חוזר על אותה טענה לא מבוססת בוריאציות שונות. הגישה
        > הפונקציונליסטית אינה מבוססת על התעלמות משום ראיות. להיפך – היא מבוססת על
        > מחקר ארכיוני מקיף, הן אמפירי והן קונספטואלי. במשך שנים אני קורא טענות שלך
        > בנושא, ולצערי אני סבור שלא הצלחת להתמודד עם התזה הפונקציונליסטית בשום מובן
        > שהוא. אני לא בטוח שאתה גם באמת מכיר אותה. הטענה כאילו היא "משחזרת" את דברי
        > הנאצים היא הוצאת דיבה, לא פחות. באשר ל"חתירה תחת אושיות הציביליזציה
        > המערבית", נו באמת… מה זה בכלל "הציביליזציה המערבית"? מי קובע את ה"אושיות"
        > שלה?
        >
        > ההבדל בין מחקר היסטורי למשפט פלילי הוא ברור – תפקיד המשפט לזכות או להרשיע,
        > ואילו תפקיד ההיסטוריון הוא לחשוף את המציאות במלוא מורכבותה, לגלות
        > אמביוולנטיות, ולא לתייג פלוני כצדיק ואלמוני כרשע. כנ"ל לוגיקה פורמלית – כל
        > ניסיון להתאים היסטוריה לנוסחאות לוגיות או מתמטיות מזיק ונדון לכישלון, משום
        > שהחיים הרבה יותר מורכבים מנוסחאות כאלה. כל מי שניסה, והיו כאלה, נכשל כישלון
        > חרוץ. תראה למשל את בילוב וז'ומיני, אסטרטגים חשובים מהמאות ה-18 ה-19 שניסו
        > לנסח שאלות טקטיות, לכל הדיעות תורה מדוייקת ויישומית יותר ממחקר היסטורי, לפי
        > נוסחאות גיאומטריות. התוצאה היתה כישלון טוטלי. גם הניסיונות בימינו של חוקרים
        > כמו יצחק בן ישראל לנסח שאלות היסטוריות באופן "מדעי" מסתיימות אך ורק בהנחת
        > המבוקש ובסתימת המחשבה לכל כיוון דיעה אחר.
        >
        >
        >
        >

      • יוסף ואחיו

        נו, אם אף אחד לא קובע מהי הציוויליזציה, אז כל אחד יכול לקבוע. זו אגב דעה אופיינית לפוסט-מודרניזם.

        אני קובע מהי, לפי מה שקיים. יש חוק. הוא נוצר מלוגיקה ופילוסופיה, שבאה מההגות של העולם הקלאסי. על זה המערב בנוי ונשען. מי שזה לא נראה לו, יכול להמציא לו סט חדש של ערכים.

        לכן כתבתי לעיל על הבעיה כאשר אין חוקים וכללים במדעי הרוח, והם פרוצים לכל כיוון. אז הכל אפשרי ולכל דעה ערך שווה, ואין הגעה לאמת, כי האמת היא אינדיבידואלית, ואנחנו שוב עמוק בטריטוריה פוסט-מודרניסטית.

        כך שאם המטרה היא לא להגיע לשם, אז צריך לקבוע כללים.

        באשר להתעלמות הפונקצ' – יהיו הוכחות לרוב בעבודה שלי שאולי תתחיל להיכתב בקרוב (ברגע שאשלים את מעבר הדירה המתארך. קשה למצוא בירוש').

        את ההאשמות על ציטוט מהתעמולה הנאצית אני מעתיק מדברים שכתב פרופ' ברייטמן בספרו על הימלר מ-1990. אחד מאבני הפינה של הגישה האינטנצ'.

        אני יכול למצוא עוד אלמנטים כאלה במאמרו של אולריך הרברט (שתורגם באנתולוגיה בעריכתו), שמתלבט אם הטענה הגרמנית על כך שהיהודים הם סיכון ביטחוני (טענה גרמנית סטנדרטית בזמן הפלישה לבריה"מ) היתה אמיתית או שלא. קשה לומר אם הוא החליט שלא.

        הבעיה שהמחקר לא נעשה מתוחכם. אצל קרשאו ובראונינג אתה לא מוצא השתכללות, אלא הסתגרות שמושגת ע"י התעלמות. זו בעיה, בעיקר בגלל שהם נחשבים למובילי התחום. השיטה שלהם משתקפת אצל אחרים, וכך ההסתגרות מופיעה בעוד מחקרים.

        אבל זה נושא שיובא בהרבה יותר פירוט בעבודתי. הרבה עבודה.

      • זה לא נראה לי. מה לעשות? אני בכלל חושב שהאמונה שלמערב יש "סט אחד של ערכים" שמגיע מהעולם הקלאסי היא מיושנת באופן חסר תקנה וגם חסרת ביסוס אמפירי.

      • יוסף ואחיו

        דני, זה שהדברים לא נראים לך, לא מצביע על אי-נכונותם. כדאי לזכור את זה.

        מזה 3 וחצי שנים שאני מבלה שליש ויותר מזמני הפנוי (4-5 שעות ביום) בקריאה ומחקר בנושא. כמות החומר שאספתי ענקית – 40,000 עמודים סרוקים, 600 מאמרים (בקבצים) ו-200 ספרים (בקבצים). מעריך שתידרש לי שנה פלוס לסכם את רובם, אם אוכל להקדיש לכך 12 שעות ביממה, כמו שאני מתכנן.

        בסיום השנה פלוס הזו, מעריך שאדע על הנושא הזה יותר ממרבית האוכלוסיה שמסביבי. מעריך שאוכל להתמודד כמעט שווה בשווה מול טיעונים של המומחים המובילים בתחום.

        כמו שאומרים – חכה ותראה…

      • יובל,

        אין שום ספק שהמשפט הראשון נכון במאה אחוז. העובדה שמשהו לא נראה לי אישית אינו מצביע על אי נכונותו. בהחלט יתכן שאתה צודק ואני טועה – פשוט אמרתי שעדיין לא שכנעת אותי. אולי בעתיד, כשתפרסם את העבודה שלך, תציג ראיות טובות מספיק כדי לעשות את זה.

        כמישהו שהיה פעם במקום הזה – לא מקצוען שמנסה לכתוב ספר היסטורי בלי הכשרה רשמית – אני חושב שכדאי לשים לב לכמה דגשים:

        1. אני לא בטוח אם שאלתי אותך בעבר – אבל אתה קורא גרמנית? אי אפשר לכתוב ספר כזה בלי גרמנית טובה, כי יותר מחמישים אחוז מהמחקר הוא בשפה הזאת, וחלק גדול מאד מהמקורות הראשוניים. אני למדתי גרמנית במהלך המחקר, ובשביל המחקר – ואני מאד מאד ממליץ. בוודאי שאי אפשר לנסות להפריך אושיות כמו בראונינג או קרשו, שמצויים במקורות ובמחקר הגרמני על בוריו, בלי לקרוא לפחות חלק מהמקורות שהם קראו.

        2. טיפה, רק טיפה של צניעות תועיל כאן מאד. בהחלט אפשר לחלוק על דעתו של כל אחד, גם מומחה מגדולי עולם, אבל במקומך לא הייתי ממהר לבטל טיעונים יריבים בנחרצות ובקלות כזאת, אפילו אם אתה חולק עליהם. אם תרצה לפרסם בעתיד את העבודה שלך, כל מי שקשור לתחום ההיסטוריה ממש נרתע מגישה פוסלת ונחרצת.

        3. אם אתה רוצה לכתוב היסטוריה רצוי לקבל על עצמך את הכללים של התחום. אני למדתי את זה על בשרי – ושילמתי מחיר יקר בכמה וכמה דחיות משפילות כי לא עשיתי את זה בזמן. אצלנו אנכרוניזם הוא פשע שאין לו כפרה (תשאל את זה את הסטודנטים שלי שחטפו מיני עונשים בשל כך), ואתה לא יכול להתייחס להיסטוריה כתחום קוואזי-משפטי ולהפוך טקסט היסטורי כמו פסקי הדין בנירנברג לכזה ראה וקדש. ויש עוד הרבה כללים אחרים. זה לא אומר שהכללים חקוקים בסלע ואי אפשר לשנות אותם, אבל בוודאי שלא ניתן לפעול בניגוד להם כאשר אתה מחוץ לגילדה ומחוץ לתחום. לא אם אתה רוצה שיפרסמו אותך.

      • יוסף ואחיו

        בעניין 'אנאכרוניזם' – אין דבר כזה בתחום המחקר ההיסטורי, ובטח על השואה והרייך השלישי. ההשכחה של *מידע* היא אינטרס פוליטי או ציבורי במקרים רבים, ואפשר להדגים את זה. הפוליטיזציה בתחום הזה חזקה במיוחד.

        המידע לא משתנה – הפרשנות היא שמשתנית. אני לא מתכנן להחיות שמות מהעבר, אלא להראות איך היו שצדקו כבר אז (וניקולאס ברג עשה את זה לפני עם יוזף וולף).
        איך היית מגדיר 'אנכרוניזם'? בראכר שמצוטט בכל מחקר עדכני (ההשראה של אוואנס)? רייטלינגר שעדיין מצוטט (לא היה היסטוריון כלל), או פוליאקוב? אפילו את הראשונים החלוצים, שעוד לפני המלחמה, כמו היידן ופרנקל, עדיין מצטטים. אני למשל אדגים איך ראושנינג, ראשון האינטנצ', צדק במרבית דבריו. אין אנאכרוניזם כאן.

        כאשר ב-78' שטרייט כתב ספר על היחס לשבויים הסובייטים, האם הוא חידש משהו? מרבית המידע היה קיים אז וגם היום בעשרות כרכי משפטי נירנברג (68, אם לדייק, חלקם בני יותר מאלף עמ'), ועוד עשרות כרכי 'מסמכי מדיניות החוץ הגרמנית' (האחרונה שבהם, E, טרם תורגמה).

        בוא ואגלה לך סוד – מעטים מאוד מבין ההיסטוריונים קראו את כל הכרכים. יתכן שרק ענקים כמו הילברג ו-וויינברג עברו על הכל (ולא הזכרנו מאות מסמכים שתורגמו ולא פורסמו עדיין). אני הקטן, במעבר די אקראי, כבר מצאתי די חומר לתקוף איתו טיעונים שהוזכרו אצל קרשאו, וכן להוסיף עוד 'בשר' בעל ערך לעובדות הידועות. מי יודע מה אמצא בהמשך. אם לא הייתי מוצא, לא הייתי נכנס לזה.

        כאשר הוצאת ספרים נחשבת בארץ כמו 'ידיעות ספרים', מפרסמת ספרים של החובבן המרושל איתמר לוין (על ועידת ואנזה), אני חושב שיש מקום לפרסם משהו טוב יותר.

        באשר לגרמנית – זו אכן בעיה. מעריך שאשכור מתרגם, כי יש כמה חומרים שאני חייב. השקעת זמן בלימוד היא כרגע מעבר ליכולת שלי. אני מעריך כרגע שיש לי די חומרים ממקורות באנגלית, ובחלקם גם את המקור הגרמני לצורך ציטוט. אם אכן אכנס לתחום באופן מקצועי, כמובן אלמד.

      • יובל, אם אתה רוצה לשחק במגרש המקצועי אתה חייב לציית לכללים מקצועיים. אחרת העבודה שלך תהיה לחינם – תאמין לי, אני מדבר מניסיון אישי רע ומר.

        כלל האנכרוניזם הוא גם כלל נכון. אם אתה רוצה להבין תקופה, אתה חייב להתייחס אליה במונחיה שלה. למשל, אם אתה חוקר את ישו וחסידיו (מבחינה היסטורית, לא דתית) אתה לא יכול להשתמש במונחים כמו "נצרות" או "שילוש" שלא היו קיימים אז. אתה יכול להשתמש במילה "משיח", כי ישו וחסידיו השתמשו בה, אבל אתה לא יכול להשתמש בה במשמעות של היום (גואל שיבוא באחרית הימים). זאת כי באותה תקופה משמעות המילה היתה פשוט "נצר לבית דוד, מלך חזק שיגאל את עם ישראל מכיבוש זר". באותה מידה, כאשר אנחנו חוקרים את הרייך השלישי, חשוב שנבין ונמפה את האופן שבו חשבו אנשים בתקופה. אני אתן לך דוגמא מהתחום שלי: כשאנשי התנגדות גרמנית כמו הסל או גרדלר כתבו על רצח היהודים ביומנים או במכתבים שלהם, יהיה אנכרוניסטי לכתוב שהם התייחסו ל"שואה", משום שזה מושג שנוצר רק אחרי המלחמה. מבחינתם, רצח היהודים היה חלק (משמעותי) בסידרת מעשי טבח נאציים באופן כללי שקשורים לבעיות מוסריות יסודיות ברייך השלישי (התרחקות מהנצרות והציביליזציה המערבית). כלומר – הם לא ראו את רצח היהודים כחלק מהקומפלקס הייחודי שאנחנו היום קוראים לו "שואה" אלא בקונפיגורציה אחרת שכוללת גם מעשי זוועה נגד פולנים ורוסים. גם כשהבריטים קיבלו דיווחים על רצח שיטתי ב-1944 הם עוד לא חשבו על זה במונחים של ג'נוסייד או שואה שלא ממש היו קיימים אז, אלא במונחים אחרים.

        שטרייט חידש *המון* – לא רק מבחינת הפרשנות, אלא גם משום שמצא כמות אדירה של מסמכים צבאיים שאף אחד אחר לא חקר לפניו. אף חוקר רציני, ובטח שלא שטרייט, לא הסתפק במסמכים של משפטי נירנברג או בכרכי מדיניות החוץ הגרמנית, אלא הלך הלאה – לארכיונים. ואם אתה רוצה לבצע מחקר רציני, אתה חייב ללכת גם לארכיונים ואתה חייב לקרוא חומרים מקוריים בגרמנית. אין דרך לעקוף את זה. באופן אישי אני מאד קפדן בנושא הזה, וספק בכלל אם אקרא ספר שלא מסתמך על מקורות בשפת המקור. מהניסיון שלי, כמעט כל ספר שקראתי שעוסק ביפן של טרם מלחמת העולם השנייה וכותבו אינו קורא יפנית ממחזר קלישאות ולא מבצע מחקר ראוי לשמו (דוגמא מצויינת – הפרק על יפן בספרו של סמיואל הנטינגטון The Soldier and the State). הסיבה לכך היא שמי שקורא את המקורות בשפת המקור (וכאמור, רוב המקורות לא תורגמו – גם רוב אלו שנוגעים לגרמניה הנאצית) משחרר את עצמו מהכבלים של מחקרים קודמים ויכול להגיע להערכה מקצועית יותר של העובדות כפי שהן מופיעות במסמכי המקור.

        בתור מי שחקר את ההתנגדות הגרמנית, אני יכול לומר לך באופן אישי שלא התחלתי אפילו להיכנס לנושא עד שלא התחלתי לקרוא מקורות בגרמנית – פשוט מפני שכל כך הרבה דברים חשובים לא תורגמו. ועוד יותר מזה -אפילו אז לא הצלחתי להבין את הנושא כפי שאני מבין אותו היום, עד שהלכתי וקראתי מסמכים בארכיונים.

        אני לא אומר את זה כדי לרפות את ידיך חס וחלילה. אני רק מציע לך להרחיב את הידע המקצועי תוך כדי עבודה, ללמוד גרמנית בהדרגה ולהעשיר את הידע שלך ממקורות משניים על ידי קריאת מקורות ראשוניים, וכמה שיותר. אין דרך אחרת. ובעיקר – למד את כללי המקצוע וציית להם.

  15. יש מי שמוכן לנדב את הפייס שלו? אשמח להוסיף את המגיבים האינטליגנטים של בלוג זה לרשימת חבריי.

  16. יוסף, וגם האחים שלו, צודקים – ישנם תחומי לימוד באוניברסיטאות שתורמים באופן ישיר וברור לחברה – המצאות הנדסיות ,פטנטים, פיתוחים מדעיים, תרופות חדשות – כל אלו מצויים במדעים המדויקים, בפקולטות להנדסה ובמדעי החיים.
    אבל באופן תאורטי לגמרי – אני מנסה לתאר לעצמי כיצד הייתה נראית ההיסטוריה, ב 500 או אלף שנים האחרונות, או במאה שנה האחרונות, למשל, לולא היו נכתבים ספרי פרוזה ועיון. לולא היו הצגות ובתי קולנוע וסרטי קולנוע ומחזות. לולא היו שירים ומוזיקה. כל אלו גם נחשבים לחסרי תועלת חברתית כיום. כיצד היה נראה העולם לולא ספריהם של גדולי הסופרים? כיצד היו רעיונות עוברים הלאה? האין זה נכון להניח שהמדעים המדויקים היו קשורים בעבר בקשר הדוק לפילוסופיה, לוגיקה, ומדעי הרוח, שבעת המקצועות של יוון העתיקה מכיוון שבאמת אי אפשר להפריד בין המדע המדויק לרעיונות המופשטים יותר?
    האם ההתפתחות של רעיון הדמוקרטיה, קפיטליזם, שיוויון וחירות, כל אלו – לא שייכים לתחומים שאינם ממדעי החיים ומדעים מדויקים ולימודי הנדסה?

  17. השאלה כמובן, היא, האם הרעיונות הללו שמהווים את התשתית החברתית עליה עומד העולם, היו יכולים להתפתח ללא אוניברסיטאות. זה מעלה את השאלה של מה תפקידן של אוניברסיטאות כיון לעומת תפקידן בעבר, ומה המשמעות של "שימור הידע והנחלתו לדורות הבאים". כמובן שעולה גם השאלה של מה החשיבות של מחקר שאינו מדעי גרידא. דרך אגב – לא הזכירו כאן את מדעי החברה. מה לגבי לימודי תקשורת, מדעי המדינה, פסיכולוגיה וכלכלה? גם אותם קשה להפריד באופן מוחלט ממדעי הרוח וקשה לקבוע מה ה"תועלת החברתית" שלהם. יש כאלו שיפרידו את לימודי הכלכלה בשל החשיבות שלהם ממדעי המדינה ושאר המקצועות. יש רבים שיטענו שאי אפשר לוותר על לימודי פסיכולוגיה. יש שיגידו שלימודי סוציולוגיה הינם מיוצרים לגמרי.

    השיח הזה מורכב לאין שיעור ומסובך מאין כמותו, כמו כל תחום אחר שנבחר לבחון אותו בעיניים דקדקניות.

    • יוסף ואחיו

      האמת שאני כורך את מדעי החברה עם הרוח. הם חלק ממדעי הרוח. יש להם יותר אפליקציות מעשיות, אבל לא תמיד.

      כי הבעיה שיש לא מעט תיאוריות שלא הוכחו או הועמדו למבחן מעשי, ולעיתים לא נראה שזה מטריד את האקדמאים שעוסקים בהן. לכן אני חושב ש-פופר הציע אמת מידה מאוד חשובה באשר לתיאוריה שימושית – רק אם ניתן להפריך אותה. תיאוריה שהיא בעצם אקסיומה, שלא ניתן להוכיח או להפריך, לא עוזרת לנו ויותר מבזבזת משאבים מבלי צורך. יש כמה תחומים שבהם לא נעשית הפרדה ברורה כזו בין תיאוריות, וזה כולל את מדעי המדינה.

      בעניין אומנות (קולנוע, מחזאות, ספרות יפה) – היא לא זקוקה לאקדמיה כדי לפרוח. אפשר ללמד כתיבה באופן פרטי (כמו שאמנם נעשה), כמו גם קולנוע ומחזאות. אמנם יש מחלקות לכך באוניב' וגם תארים (בתיאטרון), אבל זה לא משהו שחייב מסגרת אקדמית. בערך כמו ספורט במסגרת אוניב', משהו שמקובל בעיקר באמריקה, ויותר משרת את הפרסטיז'ה של המוסד.

      לעומתה הביקורת והניתוח ההיסטורי או תרבותי של האומנות, מחייבים מסגרת אקדמית.

      עוד עניין שצריך להזכיר בהמשך לשאלת הנחיצות, הוא שמדעי הרוח מאוד פגיעים לניצול ציני מצד אקדמאים. כמו דרך להשגת תארים קלים (ר' כתבת 'המקור' בערוץ 10 ביום שלישי), כתיבת עבודות בנושאים נידחים שמטרתן השגת התארים, ובכלל עיסוק קרייריסטי אפור לשם הביטחון הכספי, יותר מאשר לגלות או לחדש משהו.
      תמיד הטובים שבכל תחום יהיו מיעוט, אבל צריך קצת להקשיח את התנאים ולעודד השקעה במחקרים, כדי שיהיו מחוברים יותר למה שקורה היום ובכלל. יותר תחושת *שליחות* אישית, ולא רק לעשות כסף.

      בעניין הפייסבוק – אני בקושי פעיל. אבל ממליץ לבקר בפורום 'ספרות' בתפוז:
      http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?forumid=276
      מקום עם אנשים מעניינים.

  18. מסכים. ספרות – פרוזה, שירה, קולנוע, אומנות – צמחו וגדלו ללא האקדמיה. מה שהאקדמיה עושה זה רק לפתח על המושאים השונים תיאוריות. תיאוריה על ספריו של טולסטוי, או באומנות. מסכים שהתחומים הללו יכולים לפרוח, ואכן פורחים, ללא קשר להררי ותילי המאמרים שנכתבים עליהם.
    התחום של היסטוריה הוא מעט שונה, אני מאמין, מכיוון שכאן ההארדקור של התחום הוא, ככל האפשר, הסתמכות וחקירה של מסמכים אותנטיים מאותה תקופה. האם אני צודק, דני? האם המחקרים החשובים ביותר נעשים על סמך מסמכים מקוריים – בין אם מגילות עתיקות מתקופת השומרים, אנא עארף, או מסמכי ארכיונים של הפוליטבירו או הנאצים, אם שרדו? כמובן שישנם גם מחקרים 'יד שנייה' או 'יד שלישית' שמסתמכים על ספרים שנכתבו על סמך מסמכים מקוריים. לא לכל היסטוריון יש גישה לחומרים אותנטיים.
    אני מסכים שמאמרים רבים ומחקרים רבים אכן לא ממש מועילים. בבחינה מחדש של הנושא אני בהחלט יכול לשים לב כמה תחומים מסוימים לא מהווים יותר מאשר, סילחו לי על השפה, 'אוננות עצמית', כפי שאוהבים לכנות את האקדמיה בלעג, לעיתים. אני עדיין באמת תוהה מה המטרה של כל זה, למרות כל מה שאמרתי, ונאמר, למעלה.

    • אני לא בטוח, אבל נראה לי שהעיסוק הזה יכול לשמר רלוונטיות של יצירה, ובכך להשאיר אותה נגישה לדורות הבאים – שיוכלו לקבל ממנה השראה. אמנים לא יוצרים על קרקע ריקה בדרך כלל. בוודאי שלא המוצלחים שבהם.

      זו גם עד כמה שאני מבין הסיבה שליהודים כל כך חשוב לימוד התורה – כדי לשמר את הספרים רלוונטיים, לא משהו שמעלה אבק בסלון, במקרה הטוב.

      יכול להיות שהרבה מהתוצרים חסרי-תועלת גם פה וגם שם, אבל הם לא אמורים להיות העיקר אלא מה שהם מנסים לשמר – איזשהו קאנון (מוצהר או לא) של אמנות, רעיונות וכו'. כמו-כן, מדי פעם יכולה לצוץ פרשנות מעניינת, עם ערך בפני עצמה.

  19. תיקון – התכוונתי לומר 'אוננות אינטלקטואלית'. זה מינוח נפוץ….הזכרתי אותו לשם הדיון….לא לנגח מישהו חס וחלילה…

    • יוסף ואחיו

      זה קיים. אתה יכול פשוט לעבור על רשימת עבודות הדוקטורט ולהעריך סטטיסטית כמה מהן באמת מהותיות ומציעות מחשבה חדשה, רעיונות חדשים או אמירה מעניינת, וכמה פשוט חוזרות על מה שידוע, ובעצם נועדו להבטיח לכותביהן עבודה (או סתם תואר).

      או שיש לך דיציפלינות שלמות כמו פסיכולוגיה פרוידיאנית או מרקסיזם קיצוני, או לאקאניזם, שהם פשוט בדיה חד-וחלק; דמיון טהור.
      יש לך מאות אלפי אקדמאים בעולם שעוסקים בזה, וכספים לאין שיעור, מוסדות מחקר וגופים וסוג של אינרציה, שמן הסתם תמשיך עוד כמה עשרות או מאות שנים, עד שמישהו יאזור אומץ ויכחיד את הבדותות האלה סופית.

      כך שמדעי הרוח הם עסק מתסכל. כאשר אתה עומד ומגן עליהם, אתה גם מגן על אנשים שהיה ראוי לזרוק מכל המדרגות, ואתה היית הראשון לבעוט באחוריהם. זה עולם מתסכל, בלי ספק.

      • אין אף תחום בעולם שכל העוסקים בו הם מצויינים. בכל תחום תמיד יהיו אנשים
        בינוניים ואין ברירה. למעשה, כמי שעוסק במחקר אני יכול לומר לך שהמחקרים
        הטובים לעיתים קרובות נבנים על המחקרים הבינוניים האלה – מכיוון שהם צריכים
        להתבסס על עשרות ומאות מקורות.

        בנוגע ללקאנייאניזם ומרקסיזם קיצוני אני די מסכים איתך, אבל בכל זאת מתנגד
        נחרצות לכל הגבלה על חופש המחקר והמחשבה. היום ניתן לבירוקרטים וועדות להגביל
        את זה, ומחר מישהו יחליט שמחקר של סין העתיקה הוא לא רלוונטי או לא מועיל. לא
        מוכן להיכנס לזה בכלל.

  20. כל עוד אמות המידה באוניברסיטאות מסוימות היא, למשל, כמות המאמרים, בכל תחום אפשרי, שפרסם פלוני ולא איכותם – כך תישאר רמת אותה אוניברסיטה פחותה. משום מה יש לי הרגשה שהיכן שאני עושה את התזה שלי (מסיים, ליתר דיוק), אונ' בר אילן, יש אינפלציה בחלוקת תארי דוקטור.משמע – היא לא מסננת מי יודע כמה. גם לא ברישום לתארים הראשונים שלה, אינה מסננת כמוסדות לימוד אחרים – דוגמת אונ' העברית. ידוע לי שאונ' שיש לה יותר דוקטורים לשנה מקבלת יותר תקצוב. גם כאן זה עניין של כמות. כך שהאונ' תעודד יותר רישום דוקטורנטים ותעודד יותר את סיומן של עבודות הדוקטור שלהם. זו לטעמי פגישה מרכזית באיכות.

  21. דרך אגב, יוסף – לגבי דבריך – "כך שמדעי הרוח הם עסק מתסכל. כאשר אתה עומד ומגן עליהם, אתה גם מגן על אנשים שהיה ראוי לזרוק מכל המדרגות, ואתה היית הראשון לבעוט באחוריהם. זה עולם מתסכל, בלי ספק" –

    כמובן שאותו הדבר ניתן להגיד על עבודות גרועות ותיאוריות מופלצות בכלכלה ואף מדעי החיים. כך שהדברים שטענת תקפים לגבי כל תחום. דוגמא נאה לכך שכולנו מכירים מתחום שאמור להיות הרבה יותר מדויק ממדעי הרוח – אקולוגיה. הכוונה כמובן לאפקט החממה הידוע, או ידוע לשמצה – עליו עד לרגע זה מתווכחים ערימות של ידענים ומומחים בנושא, האם אפקט החממה הוא פיקטיבי ושקרני או אמיתי ומסוכן. אולי לדרי בלוג זה הפתרונים. מה דעתך דני?

    • יוסף ואחיו

      במדעי החיים זה שונה, כי שם לנתונים יש מקום מרכזי, והכללים ברורים.

      כלכלה היא גם פסאודו-מדע. אולי מבוססת על עיקרונות מתימטיים, אבל גם על אקסיומות שלא נדרשות הוכחה.
      אם נשווה אותה למשל למדעי המחשב, שהינם מדע אמיתי, אז נוכל לראות איך הם שינו את פני האנושות, בעוד שהכלכלה לא שינתה דבר לחיוב, אלא רק סייעה (ישירות או בעקיפין), לצבירת יותר כסף בידי פחות אנשים.

      אקולוגיה היא גם מדע. שמרנים ובעלי אינטרסים כספיים רוצים שתחשוב שהיא לא.

      זו עוד בעיה ששכחתי להזכיר – שחלק מהאונב' כיום ממומנות ע"י גורמים מסחריים, כך שיש להן אינטרס להנפיק מחקרים שיקדמו את אותם גורמים.

      למעשה חלק מהאוניב' האמריקאיות מנוהלות כעסק עם כוונת רווח, לעיתים קרובות באופן אנטי מדעי בולט, כי הרווחים האלה מושגים דרך פטנטים שמונעים ממדענים אחרים לחקור בצורה חופשית. קרייטון כתב דברים מעניינים על כך באחד מספריו האחרונים.

  22. אוף, הוויכוח הזה כבר טחון עד זרא. בכל זאת.
    מודלים פשוטים (דוגמה אחת מני רבות):
    http://www.roperld.com/science/globalwarmingmathematics.htm
    מהעובדה שיש לך מודל פשטני לא נובע שהמסקנות שלו שגויות. ע"ע פיסיקה ניוטונית. זה עובד, כל עוד אתה מתרחק ממהירויות גבוהות מאוד.

    רשימת תגובות מסודרות לטענות שכיחות:
    http://grist.org/series/skeptics/

    ובעיקרון, כשיש לך וויכוח בין פיסיקאים לקואליציה של עורכי דין כלכלנים ופוליטיקאים שמרנים, החבורה השניה תנצח בנוק-אאוט בזירה הציבורית, לא משום שהם צודקים יותר אלא בדיוק משום שאם אין לך מושג בתחום ואתה מוכן לשקר במצח נחושה, הרבה יותר קל לך להתבטא.

  23. כמה הערות:

    ראשית דני אני מאוכזב מהאמירה שלך על גרנט. בזמנו של גרנט, ווסט פוינט *לא* לימדה כמעט בכלל היסטוריה צבאית או טקטיקה. היה קורס אחד בשנה האחרונה, ורובו עסק יותר בשאלות של הנדסה (כתבתי עבודה על שרמן, שבמסגרתה קראתי על הקוריקולום של ווסט פוינט, ומה היו הספרים שסביר שגנרלים במלחמת האזרחים קראו).

    שנית בסוף השבוע הקודם הייתי בועידת מד"ב שהתמקדה במד"ב צבאי. אחד מהאנשים היה מרצה באקדמיה של הצי ברוד איילנד.(האקדמיה מיועדת לקצינים בדרגת קומנדר שמיועדים להתקדם הלאה) הוא ציין שאחת המטרות של האקדמיה היא ליצור משחקי מלחמה בהם הרכיב העיקרי יהיה להתקיל את הסטודנטים במצבים שבהם הם צריכים להחליט החלטות בתנאי לחץ, וחוסר ודאות. המטרה היא לא ללמד את הסטודנטים מה לעשות במצב מסוים אלא איך לקבל החלטות במצבים כאלה. וקצינים בעבר ציינו לשבח את הממד הזה, ואמרו שהוא הועיל להם בחיי היום יום.
    אני חושב שניתן להשליך מזה על לימודי מדעי הרוח. התועלת החברתית היא להקנות לסטודנט כלים איך להתמודד עם מידע, איך לנתח אותו, איך לארגן אותו, ואיך להציג אותו בצורה יעילה. אם למדת שיטה אחת לציטוט, אז תוכל ללמוד שיטות אחרות. אבל אם לא למדת לא תהיה מסוגל לבנות טיעון שמסתמך על מקורות אחרים. ומכיון שאנשים שונים מתעניינים בנושאים שונים, כדאי שיהיה מבחר של מדעי הרוח כך שלסטודנטים תהיה אפשרות בחירה והם יוכלו ללמוד משהו שמענין אותם, וכך הם ירכשו את הכלים האלו מתוך קשר לתחום שבו הם בחרו.
    (לא שאני סובר שהתועלת החברתית היחידה של האוניברסיטאות היא בהפיכת בוגרי תיכון לבוגרי אוניברסיטה שמסוגלים לנתח, לבקר ולהציג מידע)

    מדע בדיוני צבאי הוא סוגה די נרחבת. יש גם הוצאה שלמה שזה עיקר ההתמחות שלה הוצאת ספרי מד"ב צבאי.
    http://www.baen.com/‎
    זה סוגה די מעניינת, והכותבים והקוראים שונים במידה מסויימת מכותבים וקוראים "רגילים" של מד"ב. (הטיה לימין האמריקאי, והרבה פעמים גלוריפיקציה של לוחמים). יש לא מעט אנשים ששירתו בצבא ארה"ב (צבא, נחתים, צי, חה"א) שמרגישים הזדהות מאד גדולה עם ספרים בסוגה הזו.

    לדני, יש הסכמה כמעט גורפת שדובר המתים speaker for the dead הוא יצירת מופת. (כמו המשחק הספר זכה בהוגו ונבולה שני הפרסים המרכזיים בתחום) קארד עשה היסטוריה בכך שהוא זכה בשני הפרסים עבור שני הספרים שנתיים רצופות. (ויש מעט סופרים שזכו פעמיים בשני הפרסים על אותו הספר).
    לגבי ההמשכים, והסדרה המקבילה (סדרת הצללים) יש הסכמה גורפת שהם לא באותה רמה. אבל יש מחלוקת האם ההמשכים הם זבל אורגני, או ספרים טובים. אותה מחלוקת קיימת לגבי סדרת הצללים.

    • אורן,

      מעניין מה שכתבת על גרנט. המידע שהבאתי במאמר מתבסס על הרצאה של פרופ' דייויד בלייט, מומחה למלחמת האזרחים מאוניברסיטת ייל. הוא דיבר על מחקר שעסק בציונים של גרנט – והדגיש שהם היו נמוכים מאד בטקטיקה ואסטרטגיה צבאית. לאחר מכן הוא גם הוסיף שז'ומיני היה דומיננטי בחומר הלימודים בווסט פוינט. אולי זה לא נכון, צריך לבדוק. יש לך אולי הפנייה או קישור?

      מסכים איתך לחלוטין בנוגע למדעי הרוח – זה מקביל למה שאני כתבתי.

      בנוגע למשחק של אנדר, אני באמת צריך לקרוא את דובר למתים. הרבה אנשים שאני מכיר ממליצים עליו.

    • יוסף ואחיו

      אגב היא נקראת bean ע"ש אחת הדמויות בספרי 'אנדר'.

      היתה בזמנו אנתולוגיה טובה בנושא של סיפורים קצרים. מצער שלא תורגמה. דווקא בארצינו חובבת המלחמות זה היה יכול לעניין.

      ד"ש ל-רנה!

  24. אורן – ראיתי את הקישור שהבאת לויכוח על אפקט החממה. רק נזכור שיש כאן 2 מימדים: הראשון – מי באמת צודק? האם צד אחד צודק לגמרי והשני משקר לגמרי או מטה את האמת? הנתונים שהבאת תומכים לגמרי בצד שטוען שאפקט החממה הוא חי וקיים ובועט.

    המימד השני – מדוע מלכתחילה נוצרים כה הרבה דיונים סביב אותו נושא? סביב נושא מסוים, בכלל? מדוע יש לנושא אחד כ"כ הרבה שונאים ומנגחים ונושא אחר לא יעורר מחלוקת אלא קונצנזוס? גם התשובה לכך מורכבת – כמובן שפוליטיקה היא המושג הראשון שעולה לראש..הכל מתחיל ונגמר שם. דוגמא הרבה יותר רלוונטית לנו – הכחשת שואה והכחשת רצח עם. לא רק אצלנו, גם אצל הטורקים, למשל, הויכוחים תמיד עזים על מספר הארמנים האמיתי שהוכחד.הטורקים תמיד מנסים למזער את הנזק לטובתם.זה ברור מאליו, אין כאן שום דבר מפליא.כמו שאסד ינסה לצייר את המצב בארצו כמצוין (מישהו זוכר את הריאיון עם אשתו לפני חצי שנה, אולי יותר? ) לכולם ברור מדוע אנשים ינסו לעקם את המספרים האמיתיים והעובדות האמיתיות במקרה של סכסוך בין שני עמים כמו בינינו לבין הפלשתינאים.

    אך במקרים בהם מקור הסכסוך לא כ"כ ברור – הם יותר מעניינים. אפקט החממה דווקא די ברור: חברות מסחריות שפולטות גזים רעילים לאוויר תהיינה הראשונות להתנגד ולהפעיל ללחץ דרך לוביסטים על פוליטיקאים ועל מדענים כדי לספר שאפקט החממה אינו קיים. זו השערה שלי, כמובן, ואיני סבור שהיא מכסה את כלל הסיבות, אלא אולי את העיקרית שבהן.

    אני מקווה שלא התפלספתי יתר על המידה ללא צורך.

  25. אני אתן לך עוד סיבה: אתם ענף של תעשיית הבידור.
    לבני אדם, מסיבות אבולוציוניות כאלו ואחרות, יש מוח גדול וצורך בסיפוקים אינטלקטואלים ורגשיים שהיסטוריונים מסוגלים לספק. על כן בני האדם מוכנים לשלם כסף על מנת לרכוש ספרים של היסטוריונים או לשמוע הרצאות של היסטוריונים. אתם פשוט מספקים מוצר שהשוק מעוניין בו.

    כמובן, זה לא מצדיק את סבסודו של חוקר המבלה קריירה שלמה בקטלוג חרסים ממסופוטמיה במאה השישית לפני הספירה, אבל גם מה שאתה כותב לא מצדיק את זה…

  26. מדעי הדשא או לא מדעי הדשא, בגילמן הוצאתי פסיכומטרי גבוה שאיפשר לי להכנס לתואר- במדעים מדוייקים

  1. פינגבק: הרשת הסודית של דאע"ש | הינשוּף

  2. פינגבק: דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק | הינשוּף

  3. פינגבק: דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק | הינשוּף

  4. פינגבק: מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: