ארכיון הבלוג

מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

דשא

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

ניל פרגוסון

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

מפגינים קופטים בקהיר

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: